החלטה
הוגשה בפנינו תביעה להפחתת מזונות ע"י האב וזאת מאחר והבנים הם סרבנים ואינם מעוניינים ליצור עם אביהם קשר כל שהוא.

ביה"ד שמע את הצדדים בארוכה ופסק שאכן הילדים הם סרבני קשר וזאת גם בסיוע של האם, ועל כן, ביה"ד האזורי ביטל את חיוב המזונות וזאת למפרע. על פס"ד זה הוגש ערעור וכב' ביה"ד הגדול קיבל את הערעור מאחר ולא היתה חוו"ד מלאה בפני ביה"ד שנכתבה ע"י גורם מקצועי בעניין הקשר של האב עם ילדיו אשר אינו מתקיים, ובשל מי הרעה הזאת.

כמו כן, כב' ביה"ד הגדול העביר את הדיון להרכב אחר וזאת ע"פ בקשת המערערים, אולם ההרכב (הרכב א') שנתבקש לדון לא נענה לבקשת כב' ביה"ד הגדול ושוב ביה"ד הגדול החזיר את התיק להרכבנו וטעמו מאחר וההרכב הראשון (ב') שדן נתפרק ובהרכב החדש יש שני דיינים חדשים מלבד דיין אחד שהיה בהרכב הקודם (הח"מ) שעתה משמש כאב"ד בהרכב זה.

עתה עותר בפנינו ב"כ האשה כי מאחר והאב"ד כבר ישב בדין ואמר את דעתו הרי קרוב לודאי שלא יחזור בו ואף בידו להשפיע גם על דעת חבריו בהרכב בהיותו כאב"ד.

עתירה זו הוגשה גם לכב' ביה"ד הגדול ועתה הוא מעלה אותה בפנינו.

הנה ידועה מחלוקת הפוסקים בעניין עדים אי אמרינן "עביד אינש לאחזוקי דבוריה" בש"ע חו"מ (סי' לג סעיף יב) כתב רמ"א בשם בעל העיטור בהגה: "מיהו נפסק הדין כשהיה קרוב לא יוכל לחזור ולתבעו אח"כ בעדות זו שנתרחק דהואיל ונפסק הדין נפסק".

ובש"ך סק"ט כתב לחלוק על הרמ"א וכתב דאין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא, אלא כוונת בעל העיטור לומר כשהעד העיד מתחילה בבית דין כשהיה קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ונפסל ופסקו הדין לא יוכל אח"כ לתבעו עוד בעד זה אחר שנתרחק שבוודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהיה שקרן וכן משמע מדברי בעל העיטור וז"ל: והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואשתכח דקרוב הוא ואיפסל ופסקו לדינא ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוי מסהיד ההיא שעתא כשר הוי מסתבר כיון דאיפסק ההוא דינא ולא סתר דינא דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה. עכ"ל.

א"כ ס"ל לש"ך דבעדים אמרינן עביד אינש לאחזוקי בדיבוריה, ו"בתומים" סק"ח כתב דדברי הש"ך תלוים בפלוגתא דרמ"ה ומהר"מ ארוך בעדים שהעידו שלא בפני בעל דין למ"ד דלא מהני שלא בפני בע"ד אי יכולים לחזור ולהעיד בבי"ד בפני בעל דין ולדעת רמ"ה כפי שהביאו המחברים אינם יכולים להעיד וכן הסכים מהרש"ל בתשובה סי' יא בפשיטות והטעם דעביד לחזק דבריו הראשונים ואם כן אף בזו יש לומר כן אבל לדעת מהר"מ ארוך דיכולים לחזור ולהעיד ולא אמרינן דיהו מחזיקים דבריהם אף בזו לא אמרינן כן וכן מצאתי להדיא בתשובת הרמ"א סי' פו דכתב דלסברת מהר"מ ארוך עדים שהעידו כשהיו נוגעים בעדותן וחזרו להעיד כשנסתלקו מנגיעתן דכשר ולא אמרינן דעבידי לחזק את דבריהם..."
אולם, ב"קצות" סק"ב חלק על הש"ך לגמרי וכתב "וכבר כתבנו בזה בסי' כח סק"ז ע"ש ראיות .. ועוד הביא שם ראיות מדברי הרא"ש בתשובה (כלל ס סי' י') והנתיבות סק"א במשפט האורים וס"ק יא במשפט הכהנים וכתב דדוקא במקום דהגדתן לא כלום הוא ואין עוברים איסור בהגדת שקר לא שייך לומר עביד איניש לאחזוקי דיבוריה. והעיטור והש"ך מיירי כשלא ידעו בשעה שהעידו שהן קרוב או פסול ואין להם התנצלות לומר ששיקרו מחמת שאין בעדותן ממש דהא לא ידעו מזה שפיר אמרינן עביד איניש לאחזוקיה דיבוריה וגם אפילו ידעו העדים בקורבתן רק שיודעים העדים שהבית דין אינם יודעים מקורבתן ויסמכו עליהם ובתביעה שהעידו אדעתא דהכי שבית דין יסמכו עליה משום הכי אמרינן דעבידי לאחזוקי דיבורייהו דאי יודו ששיקרו יהיו נחשדין בעיני הבריות כמעידין עדות שקר שהרי אדעתא דעדות העידו.

הנה מחלוקת זו דוקא בעדים והשאלה בפנינו היא לגבי בית הדין האם גם בדיינים אמרינן עבידי לאחזוקי בדיבוריה.

בשו"ת "מהרלב"ח" בקונ' הסמיכה כתב אל חכמי צפת אחר שפסקו שם לחדש את הסמיכה כתב להם וז"ל :
".... ולא לבד אותה ההסכמה שהסכימו לשעבר אינה קיימת מטעם רוב אלא אפי' שעתה ירצו לשאת ולתת עמנו בדין ולשמוע טענותינו ולהודיע לנו ראיותיהם אם בעינינו יראה שאינם ראיות לקיים סברתם וגם הם לא יחזרו בהם ויסכימו לדעתם הראשונ' אין הסכמתם קיימת מטעם רוב וזה שעתה כבר הם נוגעים בדין הזה והם קרובים אצל עצמם דכסיפא להו מילתא למהדר ממאי דהסכימו בראשונה ולא יקבלו שום טענה לחזור בהם ודמיא הא מילתא למאי דאיתמר ביבמות פר' הערל דעל מאי דקאמר התם עליה דההוא קרא ועמשא בן איש ושמו יתרא וכו' כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמוני' מואבי ולא מואבית הקשו ומי מהימן והא אמר ר' אבא אמר רב כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו וה"נ פריך בדוכתי אחריני וכתבו עלה בתוס' בשם ר"ת דהיינו דוק' היכי דהוא עצמו נוגע בדבר כגון עמשא שהי' צריך לאותה הורא' משמע מכאן דכל היכא דצריך החכם לאות' הורא' שהוא מור' לא מהימן. ה"נ רבני צפת תבנה ותכונן במהר' בימינו הרי הם צריכין לקיים דברי הוראתם הראשונה ואפי' אי הוי אמרי מימרא בשם אחד לא היו מהימני כל שכן כשיאמרו שלא נרא' בעיניה' טענתינו בדין דאין הסכמתם קיימת מטעם רוב דמשום דהדבר נוגע להם עצמ' לא ירא' להם לעולם שהדין הוא כנגדם וליכא למימר דלא דמי האי לנידון דידן דדוקא בכל הנהו חשיד הת"ח במאי דקאמר ולא מהימנינן ליה משום דההוא מילתא נוגע לכשרות ופסלות דגופיה אבל בנדון דידן דליכא כשרות ופסלות כלל אלא יקרא דחיי דלא לכספו הנהו רבני צפת במאי דהדרי בהו ליכא למיחש בהא ולמחשדינהו דילמא אמרי מאי דלא סבירא להו דאדרבא יקרא אית להו היכא דהדרי בהו דמקיימי בנפשייהו מתני' דמודה על האמת וכדאשכח' בגיטין פרק השולח ברבה בר רב הונא דדרש דרש' והיא כשם שהמקדש חצי אשה וכו' כך חצי' שפחה וכו' והקש' עליו רב חסדא והדר אוקי רב' בר רב הונא אמור' עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידיך אין אדם עומד על ד"ת אלא אם כן נכשל בהם תחלה ודרש כדרב חסדא וכן נמי בפרק יש נוחלין אשכחן ברבא כה"ג דדרש רבא שתי נשים שילדו ב' זכרים במחבא כותבין הרשא' ז' לז' אמר ליה רב פפא לרבא והא שלח רבין וכו' והדר אוקי רבא אמורא עלי' ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי וכו'. גם בזבחים פרק דם חטאת איכא דכותיה כרבא דדרש מותר לכבס מנעל בשבת אמר ליה רב פפא לרבא וכו' הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי וכו' ושם פרש"י יותר וזה לשונו אמר ליה רב פפא לאחר שישב לו התורגמן הדר אוקי באות' שעה חזר ואמר לתורגמן עמוד והשמע לרבים שאני חוזר בי ממה שדרשתי עד כאן לשונו משמע דליכא למיחש דלא ליהדר ביה החכם ממאי דקאמר משום זילותא דידי' לא היא דאיכא מילי דדינא בריר בהו טובא ובהנהו איפשר דליהדר בי' החכם כהנהו דרב' בר רב הונא ודרבא. ואיכא מילי אחריני דדינא לא פסיקא כולי האי בהו והחכם לא ליהדר ממאי דקאמר ולאו משום דחשיד דעביד הכי בכונה אלא דמשום דהורה בראשונה נראה לו שהדין כמו שפסק ואם לא הי' פוסק כן בראשונ' קודם שמעו דברי שכנגדו היה מודה לו וה"נ אית לן למיחש בנדון דידן בחכמי צפת תבנה ותכונן במהרה בימינו דאע"ג דלא חשידי דלימרו בכונה מאי דלא סבירא להו מכל מקום איפשר שיראה להם עתה שהדין הוא כפי מה שנראה להם קודם.

ומביא שם ראיות ומסיים וז"ל: כללא דמילתא דחכמי צפת קרובים הם אצל עצמם בדין הזה והסכמתם אפילו אחר שיראו ראיותינו אם יסכימו שלא דברינו אינה קיימת מטעם רוב.

גם בשו"ת מהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' עט) הסכים לדעת מהרלב"ח וז"ל :
ולתת עמהם מסתברא שאינן נמנין עמהם ואין דעתם מכרעת שנוגעים בדבר הם שבוש' היא להם אם יפסק הדין עכשיו הפך דבריהם שיאמרו שטעו בדין בתחילה ואלו האחרים הצילום מהשגיא' והשבוש ודמיא להא דאמרינן בפ"ב דכתובות דאמר רב הונא אמ' רב ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על א' מהם עד שלא חתמו מעידין עליו וחות' משחתמו אין מעידין עליו וחותם ופרש"י משחתמו הוה ליה נוגעים בעדות שגנאי להם שישבו עם פסול בדין ע"כ כל שכן בענין טעות ושגיאה שגנאי גדול הוא ויהיו מחזרין כל טצדקי דמצו למעבד לעשות סניגרון לדבריהם הראשונים ומצינו בעובדא דרב עיליש דאשכחי' רב' דהוה דאין דינא ואהדריה אכסיף רב עיליש קרי עליה רבא אני ה' בעתה אחישנה רצה רבא להפיס דעתו ממה שנתבייש שלא יאמרו אלמלא בא רבא הרי היה נכשל בהוראה זו ואמר לא טעית פעם אחרת והפעם הזאת הזמינני ה' שלא תכשל ואם לענין עדות מקרי נוגע כ"ש לענין דיינות דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון ואע"פ שיש לתוספות שיטה אחרת באותה שמועה מ"מ הדין של רש"י אמת לא נחלקו עליו אלא מכח פרכא אחריתי וזו היתה תשובה של הרב מהר"י לוי ן' חביב בענין הסמיכה שהוכיח שמאחר שרבני צפת תוב"ב גלו דעתם והסכימו עליה טועים הם בדבר וכסיפא להו מילתא למהדר ממה שהסכימו בראשונה ואף הרב מהר"י בירב ז"ל לא היה טעמו שם אלא מפני שאותו הענין אינה הוראה כי לא היה צריך משא ומתן ולא חיקור דין אלא הסכמה ביניהם לברר א' מהם שהיה סמוך ומאחר שנברר האיש ההוא על פי הרוב הרי הוא סמוך יהיה בדעתו של הרמב"ם ז"ל או לא יהיה אבל אם היה הסכמת הרוב לענין הדין אם יכשר או לא יכשר מודה הוא שמי שאמר תחילה שיכשר לא יעלה אח"כ למנין וכמו שבאר דבר זה שם....." עכ"ל.

גם בשו"ת מהרשד"ם (חחו"מ סי' ב) ס"ל כמהרלב"ח וז"ל :
".... אמנם נר' לע"ד שאני מגמגם בדבר אחר שהדיין עשה פסק על שאלת בע"ד א' איך ישמע עתה הבעל דין הב' שהרי הוא נוגע בדבר ולהיות כי בקש מעלת כבוד תורתך ממני איך אני דוחה הראיה מהרמב"ן ז"ל שכתב בפסקו מועתק מלשון הר"ן ז"ל סוף פרק האומר ואני אומר שאם כוונת מעכ"ת לומר שכמו שבענין השכר אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד מקבלין הימנו וכן לענין דין כי זה אמת ודאי כפי הנלע"ד מ"מ בחכם שפסק וגלה דעתו בדין אח' מה חזרה שייך בו דבשלמא לענין ממון ההסתלקות יכול להתברר אמנם בענין כזה לא שייך הסתלקות ואיני מבין להשוות העניינים זה לזה כלל ולכן נראה שמי שפסק דין על ענין אין לו להיות דיין ואפי' בשותפות עם אחר כי הוא נוגע בדבר וכן ראיתי למורי כמוהר"ר לוי בן חביב זלה"ה שכתב על ענין מחלוקת הסמיכה שנפל בינו ובין כמוהר"ר יעקב בירב זצ"ל וז"ל..." עכ"ל.

אולם בשו"ת חכם צבי (סימן קלא) חולק וס"ל כמהר"י בירב וז"ל :
וראיתי להרב מהר"ר יעקב בי רב הובאו דבריו בתשו' מהרלנ"ח בפסק הסמיכה שכ' בפשיטות דאף שהסכימו חכמים בדבר מה וחתמו עליו כשרים הם לדון באותו הענין עצמו והתימא הגדול על מהרלב"ח שרצה לומר הפך זה וז"ל שם ועוד יצא מזה הפירוש שהבין בעל מגלה השנית שמי שהורה בדין הלכה למעשה ובא לפני חכם אחר זה הדין ויש מחלוקת בינו ובין חכם אחר זה שכבר הורה פסול לאותו ענין רח"ל מהאי דעתא נמצאו כל הדיינין פסולין לכל דין שכבר עשו מעשה ולא יכנסו למנין לאותו הדין עכ"ד והם חזקים כראי מוצק ראויים למי שאמרן דאלת"ה אילו כל הגאונים וכל פוסקי הלכות והרבנים הגדולים בעלי שאלות ותשובות המפורסמות בעולם פה אתנו חיים היו פסולין לדון בדינים שבאו מבוארים בספריהם וחלילה להעלות כזה על הדעת ואף מהרלב"ח החולק בנ"ד ההוא היינו משום שעשו רבני צפת מעשה כמבואר שם והורו הוראה גמורה דתו כסיפא להו מילתא..". ע"כ

גם בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ת שאלה ד') כתב, ודעת מהר"י בירב וז"ל והנה בסתם דין שכבר ניתן פס"ד אם כשר אח"כ לישב על אותו משפט כבר האריך המהריב"ל ח"ג סי' צג וכן כתב בעל החכם צבי סי' קלא דכשר.

ועיין בספר הלכה פסוקה שכתב (סי' ז ה"ט) "דיינים שדנו את הדין ואח"כ נמצא שאחד מהם קרוב לחבירו או לאחד מבעלי הדין או לאחד מעדים אפילו היו רבים ויש ביניהם כשרים פסק דינם בטל, העדים יכולים לחזור בהם מעדותם ובעלי הדין יכולים לחזור בהם מהודאתם ולהחליף טענותיהם ופירוש שם טעמו של דבר בשם "הנחל יצחק" שבזמן הזה שאין לנו דיינים סמוכים ואינם דנים אלא בשליחותייהו דקמאי כל שאין בית הדין כשר ע"פ דין תורה אין הדינים שלוחיהם של ראשונים, ועל כן אין עליהם תורת ב"ד ומאחר שפסול קרובים להעיד או לדין הוא מהתורה והדין הוא שגם אם הם מאה עדים או דיינים ונמצא אחד מהם קרוב כולם בטלים הרי לא היה עליהם תורת ב"ד כלל וכל מה שדנו או שהועד ונאמר בפניהם בטל.

ועוד הוסיפו שם בהלכה פסוקה - "ונסתלק הפסול מביניהם יכולים הכשרים לחזור ולדון משפט זה שנית".

והסביר השואל ומשיב הטעם שלא אחזיקינן בהו עביד איניש לאחזוקי דיבוריה-דהעדים אמרינן כן לפי שיתכן שבעד שהעיד בשקר שלא בפני בע"ד ועתה שהוא מעיד עוד הפעם בפני הבע"ד הוא מוכרח להחזיק בעדותו הראשונה שלא יהא נראה שקרן (וכמ"ש במפרשי הגמ' ב"ק קיב. אות ב), משא"כ בדיינים שבשעה שדנו בראשונה שעוד לא ידעו שאחד מביניהם הוא פסול הלא דנו לפי חוות דעתם בלתי משוחדת ואח"כ כשנסתלק הפסול הם באים לדון המשפט ההוא עוד הפעם אפילו יקימו פסק דינם שבתחילה אין בזה חשש עיוות המשפט.

אולם ב"אורים ובתומים" כתב ד"אם שמע טענת בעל דין וכתב עליו פס"ד ודעתו דדעת רוב המחברים דפסול לדון באותו דין דנוגע הוא לסתור דברי עצמו ואף אם נתרצה חבירו צריך קנין".

וא"ת ק"ו בנידון דידן ששמעו את שני הצדדים ובכל זאת פסקו מה שפסקו הרי ביה"ד חשיב נוגעים בדבר גם בספר "לשון למודים" (הל' דיינים סי' ד) הביא הפלוגתא דמהריב"ל והמהרשד"ם והביא ראיות הבני שמואל מהא דתנן פרק זה בורר דאם אחד אומר איני יודע דיוסיפו הדיינים.... ואם איתא שמי שדן וגילה דעתו בדין אחד פסול לאותו דין וממילא הכי שאמרו זכאי או חייב לא יועיל עוד כלל...

ושוב דוחה ראיה זו דשעת משא ומתן של דין שאני שאפשר לחזור בו ולא שייך כסיפא ליה מהם לשיהיה מילתא משא"כ היכא דכבר פסיק הדין בהחלט כסיפא ליה מילתא דבכה"ג שייך שפיר למימר ועיין "ברכי יוסף" (סי' יז סקי"א) האריך בזה והביא דברי ה"ויען אברהם" (חו"מ סי' א) ועוד אחרונים שדנו בזה ומסיק ולענין הלכה נראה דקי,ל כמהריב"ל כאשר הסכימו מהרש"ח והרב דינא דחיי וכן נראה שהיא הרב "עדות ביעקב" והראיות שהביא ה"באר שבע" סי' עד הרואה שאין ראיה, הרואה יראה שאסור לדון מכל הלין יוצא דמידי ספק לא יצאנו וא"כ ראוי הוא שהאב"ד יסלק עצמו מלדון בתיק זה.

אולם עדיין יש לטעון שהרי בנידון דידן ביה"ד הגדול ביקש לעיין בזה בשנית אחר שיגיע תסקיר פקידת סעד שיחקור את הילדים ובאם האב יביא ראיות חדשות שלא היו בפני ביה"ד על סרבנות הקשר של הילדים עם האב, וכן ביקש ביה"ד גם לדון בענין הכנסות האב ומצבו הכלכלי דבר שלא נידון כלל.

א"כ כיון שיוגשו ראיות חדשות וטענות חדשות שוב לא ניתן לומר על ביה"ד כי כסיפא להו מילתא לחזור בהם.

וכיוצא בזה מצאתי שכתב הרב ברכי יוסף בשם מוהרי"ט (בתש' בחו"מ סי' עט) שהביא דברי המהריב"ל וכתב כי המשיב לא ישוב אלא על הנחת השואל ואם צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו בטענות שנתחדשו אח"כ ויסתר הדין אין בזה בושה אלא של דבר אחד חש הרב שכבר שמע הדיין וכו', ואמר שזה אינו מעכב אלא לכתחילה והביא מההיא דנוטל שכר וכו'.

והרב "בני משה" בתשובה הנזכרת הביא דבריו וכתב וז"ל: ודבריו קשים להולמן.. ותו ק"ל דאיך קאמר דליכא כסופא היכא דיתחדשו הטענות דהא אמרינן פרק חזקת דף לא זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהת והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ופסק דינא לאוקומי ארעא בחזקת האי דאייתי סהדי דאבהתא הדר אייתי אידך סהדי דאבהתא אמר רבי נחמן אנא נחתינן ליה אנן מסלקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישי' מתיבי ואם משנשאת באו עדים לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא דמעיקרא אמרי שתנשא ואח"כ אין ראוי לדון שתצא משום זילותא דבי דינא הרי דבסותרים את דינם שדנו תחילה ואח"כ הביאו ראיות איכא זילותא דבי דינא גם הריב"ש וכו' באופן שדברי הרב צ"ע עכ"ל.

אולם מרן החיד"א דחה דבריו וז"ל : ומה שהקשה מסוגיית פרק חזקת לק"מ דהרי שם בסוגייא מבואר דר"ע עביד בשמעתיה לסלוקי ולא חש לזילותא וטעמא טעים דתלי באשלי דרברבי דלא חיישי לזילותא והכי אסיק רק אשי התם וכן פסקו כל הפוסקים קשיא ליה להרב בני משה ממאי דפריך הש"ס עליה דר"נ והלא חברא בצידה דר"נ לא להא אתמהא מי ששנה זו לא שנה זו.

ושוב הביא הרב חיד"א את דברי הריטב"א דמוכח ממנו דבכה"ג כולי עלמא מודים שיכולים לחזור ולדון בזה.

ועוד מצאתי להריטב"א בחידושיו לב"ב (לא:) "זילותא דבי דינא וכו' פירוש שיאמרו שאנו סותרין דינין שלנו ומאן דחייש להם אינו אלא לפי שהסתירה היא מן הספק בכולה שמעתין אבל על הודאי דכ"ע לא חיישינין ופשוטו ומהכא שמעין ואפילו דספק זמנין דסתרינן דינא עכ"ל. וא"כ אם על פי טענות אחרות חדשות ומעתה שיטענו עתה הבע"ד יוצא הדין ודאי הפך ממה שספק בספק בפי הנחת השאלה אז לכולי עלמא לא חייש' כפי דברי הריטב"א הנזכר.

א"כ בנידון דידן דיש טענות חדשות ע"פ התסקיר שיוגש לביה"ד וכן טענות חדשות בענין מצבו הכלכלי של האב הרי דלכו"ע ביה"ד יכול לחזור ולדון בזה גם בתקנות הדיון פט"ו סעיף קנג [התשנ"ג] כתב "ביה"ד רשאי לדחות את הערעור או לקבלו רשאי הוא לשנות את פס"ד לבטל ולהוציא פס"ד אחר במקומו ולהחזיר את הענין לבית הדין שדן אותו או לאותו בית דין בהרכב אחר או לביה"ד אזורי אחר דיון מחדש או לשם בירור נוסף או לשם קבלת ראיות או להשלמת נימוקי פסק הדין. עכ"ל התקנה.

מסקנא דדינא, דביה"ד בנידון דידן רשאי אליבא דכו"ע לדון מחדש בתיק זה אף שאב"ד ישב בדין הראשון.

אולם עדיין יכול לטעון הטוען שממידת חסידות ראוי לאב"ד לסלק עצמו מן תיק זה על זה הנה לך מה שכתב בשו"ת מהרשד"ם (חחו"מ סי' ב') "תשובה מדת חסידות ודאי לא קאמינא דאין ספ' שמדת חסידות הוא שיסתלק הדיין ולא ירצה לדון בין מכח הטענה הראשונה ובין מכח הטענה השנית אלא שאם באנו לידי כך לא ימצא א' באלף יוכל לדון גם אם ימצא אחד מהכתות עשוק בדינו מחמת הסתלקות הדיין לקתה מדת הדין ואין ראוי לדיין לנהוג במדה זו אחר שנמשך ממנה נזק..." עכ"ל דברי המהרשד"ם טובים ונאים גם לנידון דידן - כבר זמן רב יש נתק בין האב לבניו ועד שדן ביה"ד קמא הוגש ערעור ושוב חוזר להרכב אחר ושוב הרכב זה לא רוצה לדון והחזיר לכב' ביה"ד הגדול ושוב ביה"ד הגדול החזיר את התיק לביה"ד דידן ואם נתחסד ולפסול עצמנו נמצאנו מענים את הדין ומזיקים מאד לצדדים וכדברי המהרשד"ם ז"ל.

על כן , ממידת חסידות הוא לדון בתיק זה ולא לענות את בעלי הדין.

הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות וטעויות.

(-)מיכאל עמוס
אב"ד

אנו מצטרפים לפסק כב' האב"ד שליט"א

(-)שניאור ז' פרדס (-)אריאל ינאי
דיין דיין
ניתן ביום ו' אדר א' תשס"ח (12/02/2008)
(-) הרב מיכאל עמוס, אב"ד (-) הרב שניאור פרדס, דיין (-) הרב אריאל ינאי, דיין