הוגשה לפנינו תביעת גירושין, מזונות וכתובה ע"י האשה בתאריך יד' במנחם-אב התשס"ו (08 באוג' 2006).

לצדדים שלשה ילדים קטינים, א' יליד 95 וה' והד' תאומים ילידי 97.

תולדת התביעות שהוגשו באמצעות התובעת, הם תוצאה של סגירת תיק "אישור הסכם גירושין" שנפתח בהסכמה ע"י בני הזוג ק' בתאריך יג' באדר א' התשס"ה (24 במרץ 2005) בביה"ד.

בדיון הראשון שהתקיים בפנינו בתאריך י"ד באייר התשס"ה בתיק הסכם הגירושין.
(23 במאי 2005), לשאלת ביה"ד את הבעל, האם אתה חי עם מישהי אחרת?
השיב הבעל – זה לא לענין.
ביה"ד – האם יש לכם דירה משותפת?
הבעל – כן.
ביה"ד – מי ישאר הבעלים של הדירה ?
האשה – לי.
הבעל – עד גיל 18.
האשה - אני נשארת כי ...
וכאן הבעל זועם וצועק ומקלל את אשתו "יא מטומטמת".

ביה"ד החליט לסגור את התיק כאמור, וכן דרש מהבעל להגיש מכתב התנצלות על התפרעות באולם.

ב-08/06/06 הוגשה תביעת גירושין מזונות וכתובה.
בדיון הראשון שהתקיים בתביעה זו בתאריך טו' במרחשון התשס"ז (06 בנוב' 2006) הופיעו הצדדים לבדם בלא כל יצוג. (וזאת לדעת - וראוי לכתוב - אע"פ שידוע הדבר, כי בדרך כלל כאשר מופיעים הצדדים בפני ביה"ד בלא יצוג, ועדיין לא למדו לשונם לשנות דברים "ולעגל פינות" (כלשון העם) הרי שהצדדים דוברים אמת בדרך כלל!!!).

וכן מבואר בש"ע (חו"מ סי' פ) שאם יצא מבית דין אין שומעין לו דשמא למדוהו לטעון שקר.

ואכן בדיון שהתקיים בתאריך טו' במרחשון התשס"ח (06 בנוב' 2006) האשה תבעה גירושין, אולם הבעל מנגד ביקש הדרכה בעשיית שלום בית, ולשאלת ביה"ד – האם היתה לך אשה אחרת?

הבעל השיב: – בעוונותיי הרבים, אני מבקש סליחה מאשתי, אני אוהב אותה, אני עברתי משברים בחיים, היתה לי ... לזוגיות.
ביה"ד שאל: האם התחתנת איתה? (הכוונה לאשה האחרת)
הבעל השיב: לא, אני פשוט הייתי הולך לנשים אחרות, כאשר יצרי גבר עלי.
ומנגד האשה טוענת – "אחרי כל כך אכזבות איני יכולה לחזור אליו... אני יוצאת פגועה מ"הסיפור".

יש לציין כי בדיון שהתקיים בתאריך יד' באייר התשס"ה (23 במאי 2005) הודו הבעל והאשה כי הם גרים בנפרד כשלש שנים, כלומר שבדיון שהתקיים ב 06 בנוב' 2006 הרי הם פרודים כבר כ- 4 וחצי שנים.

לשאלת ביה"ד – היכן היית כל השנים האלו אם אתה רוצה שלום בית.
ענה הבעל: אני הייתי נכנס ויוצא לבית וגם ישן.
האשה: אני הרשתי לו להיכנס רק בשביל הילדים (ראה פרו' מתאריך ט"ו במרחשון התשס"ז, 06/11/06)

עוד הוסיף הבעל וטען באותו דיון בעמ' 2 לפרוטוקול (מול שורות 6-14): "אני לא התחתנתי עם אותה אשה, אני פשוט הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי, האשה לא היתה מוכנה "לתת לי".
האשה השיבה – אשה לא צריכה לעמוד דום כאשר הבעל דורש.
ושוב הבעל – עזבתי את אותה אשה לפני שבעה חדשים ואין לי ילדים ממנה.

א. טענות הבעל לשלום בית

לפני שביה"ד ידון בטענות לחיוב בגט וכתובה, נתייחס לבקשת הבעל לשלום בית. הנה, טענה זו אין בה ממש.

• אחד - הבעל עצמו הגיש עם האשה בקשה לאישור הסכם גירושין כבר בתאריך 23 במאי 2005, והדיון נפסק בגלל אי רצון האשה להסכים לתנאיו לתת לו מחצית הדירה.

• שנית - מאז הבעל לא פנה עד היום לביה"ד בבקשה לשלום בית, יותר מדויק וזאת 2001, מועד בו עזב הבעל את הבית דהיינו כשש שנים ורק עתה נזכר. ואת מאחר וחברתו עזבה אותו או הוא אותה לפני כשבעה חודשים. נכונים דבריו של העד שהופיע בפני ביה"ד בדיון מתאריך י"ד בסיון תשס"ז – עמוד 2 שורות 51-61 .
שאלות ב"כ הבעל לעד.
שאלה : דר' ונונו, חשבתי שאתה עד כמומחה בגלל שאתה רופא?
תשובה: הזמינו אותי כשכן, ומקצועי רפואי.
שאלה : שאלו אותך לגבי העתיד של פלונית (זהו שם האשה), האם לקחת את שניהם לשיחה, דברת עמם, האם אתה מכיר את הסכסוך המשותף.
תשובה: אנחנו חיים במדינה לא ראיתי הרבה זוגות שבעל יוצא מהבית וחי עם אשה אחרת שש שנים, וזה נושא שמדובר, וכולם מדברים על זה. במצב כזה סביר שאין שלו"ב. וכך הבנתי מפלוני, הוא דיבר על גלינה (חברתו לחיים) בהערצה שאין לו ספיקות לחזור לפלונית (האשה). אף אחד לא מדבר בהערצה על אחרת והוא רוצה לחזור לאשתו.

• שלישית – התביעה היחידה שהגיש היא פירוק שיתוף שהגישה מחוץ לכותלי ביה"ד בתאריך 15 בדצמבר 2006, וכנראה רוצה מחצית הבית ולא שלום בית. ודעתו של ביה"ד ניתנה כהחלטה כבר בתאריך ט"ו בכסלו תשס"ז (06/11/06). כתובה לקמן.

• רביעית – דברי הבעל שהוא פנה לאחי האשה ואמה שיעשו שלום בית – דברים אלו אינם אלא מלל דברים שהרי טענה אינה עושה אפילו ספק, לא רק שלא הביא עדים על טענות אלו, אלא אף לא ביקש להעיד עדים על טענה זו.

• חמישית – בדיון האחרון שהתקיים ב-ט"ו באדר א' תשס"ח (21/02/08), לא שכח ב"כ הבעל לטעון ואני מצטט: "אנו מבקשים סידור גט מידי הואיל והאשה עומדת על תביעתה לגירושין.... אני אבקש סידור גט מידית אין לי עדים על הכתובה". אם באמת ובתמים חפץ בעל זה בשלום בית לא היה מבקש נחרצות גט מידית, הרי אמר שלמה המלך – "בוז יבוזו לו", אדם שרוצה באשתו יתן כל הון בעד אשתו.

סוף דבר, כל טענת הבעל לשלום בית, אין בה ממש, בלשון המעטה, ולו הבעל היה מכבד עצמו לא היה מעלה טענה זו על שפתיו.

וכי איזה אשה תרצה בשלום בית עם בעל שעוזב את אשת נעוריו עם שלושה ילדים קטנים במשך למעלה מארבע וחצי שנים בלי מזונות, לטובת אשה זרה וכל חטאה הוא בגלל שהבעל צריך למלא את תאוותיו או כלשונו "אני פשוט הייתי הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי".

דין מורד ורועה זונות

א. טענות האשה לחייב הבעל בגט
האשה טענה בכתב התביעה לגירושין (מתוקנת) [סעיף 2] "הנתבע עזב את הבית לפני כארבע שנים וחצי ונטש את התובעת ושלשת ילדיהם ללא אמצעי מחיה וזאת לטובת אשה אחרת ששמה גלינה עמה חי כל השנים האלו בדירה ברמת גן.."

בפרוטוקול בדיון מתאריך טו' במרחשון התשס"ז (06/11/06) עמוד 1 (מול שורות 5-10)
ביה"ד: היתה לך אשה אחרת.
הבעל: בעוונותיי הרבים, אני מבקש סליחה מאשתי, אני אוהב אותה, אני עברתי משברים בחיים, היתה לי מטרה לזוגיות.
האשה : אני אחרי כל כך הרבה אכזבות איני יכולה לחזור אליו. אני רוצה יותר מזונות מאשר גירושין, בסופו של דבר נגיע לגירושין, אני יצאתי פגועה "מהסיפור".

ובעמוד 2 (מול שורות 5-13).
ביה"ד: מתי נפרדת מאותה אשה.
הבעל: לפני שבעה חודשים. אין לי ילדים ממנה.
ביה"ד: התחתנת איתה?
הבעל: לא. אני פשוט הייתי הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי, האשה לא היתה מוכנה "לתת" לי.
האשה : הייתי בדכאון לידה, והיה קשה לי. לא מנעתי ממנו.
ביה"ד: מה שטען הבעל שלא "נתת" לו.
האשה : אשה לא צריכה לעמוד "דום" בגלל שהבעל דורש.

גם בדיון שהתקיים בתאריך ט' באדר התשס"ז (27/02/07), הודה הבעל שהלך לא רק לאשה אחת אלא להרבה נשים "קיימתי יחסים עם חברות", פרוטוקול עמוד 1 (מול שורות 39-49), ובעמוד 2 (מול שורות 1-12).
ביה"ד: האם הבעל חי עם אחרת.
ב"כ ב: לא. אני מציע לקרוא מהפרוטוקול.
ביה"ד: חיית עם אשה אחרת.
הבעל: מעולם לא בגדתי, היא אישרה לי והיא תעיד לכם, היא אישרה לי ללכת עם אחרת, בגלל שהיא לא נותנת לי, היא עשתה הכל למען שאני אעזוב את הבית. אשתי אמרה לי לקיים יחסי אישות עם אשה אחרת.
ביה"ד: האם אותה חברה היא נכנסה להריון עקב יחסי האישות.
הבעל: מעולם לא. זה שקר כרעם ביום בהיר, לא היה הריון, כל בחורה שהכרתי, פלונית (האשה) היתה מכירה אותה, היא היתה מעודדת אותי כי היא לא רצתה לקיים עמי יחסים, קיימתי יחסים עם (המילה עם חסרה במקור, מ"ע) חברותי בגלל שהיא לא נתנה לי. אני הייתי פתוח עם אשתי, היא לא יכלה לקיים יחסים עמי, היה לה דכאון לידה, היא חיה בארמון, ואני חי ברחוב.

ביה"ד: במשך איזה תקופה קיימת יחסים עם החברות?
הבעל: לא משהו יציב, תמיד הייתי מגיע הביתה הבגדים בבית, האשה היתה מכבסת לי. בפעם הראשונה שהיא הוציאה אותי מהבית, רק בתביעה הראשונה, לקחה את הבגדים שלי לבן שלי, וזרקה את זה לאמי.

גם בדיון בתאריך יד בסיון התשס"ז (31/05/07) העיד הרופא את אשר שמע מהבעל כי יש לו חברה בשם גלינה והוא חי איתה. ונצטט מהפרוטוקול מתאריך הנ"ל עמוד 1 (מול שורות 45-49).
שאלה : האם זכור לך אירוע שפלוני רצה להכנס לבית ולא נתנו לו להכנס.
תשובה: זוכר אירוע אחד, קשה לי להעריך זמן, אולי לפני שלש שנים, פלוני היה אצלנו בחצר, אשתי נתנה לו לשתות, ואז הבנתי שפלונית לא נתנה לו להכנס, שם ישבתי עם פלוני, אשתי הרגיעה את פלונית ואני שוחחתי עם פלוני, אשתי אמרה שפלונית מאד נלחצה שפלוני הגיע, אני ישבתי עם פלוני בחצר, אני דברתי איתו בשביל להרגיע את המצב, באיזה שלב הגיעה גלינה שהבנתי שהיא החברה שלו, היא באה עם מונית ולקחה אותו בחזרה לת"א.
שאלה : איך הבנת שגלינה חברתו.
תשובה: זה לא היה סוד, שפלוני לא חי בבית, היה ברור שהוא לא בבית, היה ברור לכולם שהוא חי עם אחרת בת"א, בשיחה ההיא סיפר לי דברים קטנים וסיפר על גלינה או אלינה, על התכונות שלה, וכמה טוב לו איתה והיא חכמה והיא תרבותית ויצוגית, ושטוב לו עמה.

סוף דבר, הבעל עזב מרצונו החופשי את הבית, גם בתצהיר שהגיש הבעל לבית המשפט שצורף לתביעת הרכוש כתב כי עזב את הבית בשנת 2001.

גם בעדותו של העד ד"ר ונונו העיד העד כי הבעל עזב את האשה לפני כשש שנים.
פרוטוקול מתאריך הנ"ל, עמוד 1 (מול שורות 16-27).

שאלה : אתה מכיר את פלונית ופלוני והמשפחה, הכרות עמוקה רבת שנים.
תשובה: כן.
שאלה : תאמר לי בבקשה, פלוני מתגורר בבית.
תשובה: לא.
שאלה : אתה יכול לומר לנו כמה זמן פלוני לא מתגורר בבית,
תשובה: בערך, פלונית עבדה אצלנו 12 שנה, בשלב מסוים אמרה שפלוני אמר לה שתפסיק לעבוד במשק בית אצלנו, כי הוא מרויח מספיק, זה היה בהתראה קצרה, היא הפסיקה לערך כשנתיים, שנתיים לאחר מכן עבדה אצלנו, לפני כשש שנים, הנסיבות לחזרתה לעבוד, וסמוך לזה הבנתי שפלוני לא מעורב ולא גר בבית. היו עוד מפגשים שהבנתי שהוא לא גר בבית.
שאלה : פלוני לא גר בבית 6 שנים.
תשובה: כן, אפשר לבדוק זאת באמצעות התלוש משכורת.

גם בתסקיר שהוגש לביה"ד הנושא תאריך טז' במרחשון התשס"ז (28 באוק' 2007) נכתב בעמוד 6 "לפני כשש שנים נפרדו ההורים".
עוד טוענת האשה כי הבעל במשך כל השנים שעזב את הבית הוא לא זן את ילדיו, "אני רוצה עכשיו להפסיק לעבוד במשק בית ולטפל בילדים שלי".
פרוטוקול מתאריך ט"ו בחשון התשס"ז (06/11/06), עמוד 2 (מול שורות 30-39)

האשה : לא נכון, אני שלמתי את המשכנתא לבד.
ביה"ד: אנו חוזרים על השאלה כמה אתה מוכן לתת.
הבעל :....
ביה"ד: אנו מציעים סכום נמוך של 3,000 ש"ח.
הבעל: קשה לי.
האשה : אני רוצה להפסיק לעבוד במשק בית ולטפל בילדים שלי.
הבעל: את לא יכולה להתייחס אלי כך. אני מציע שבשלב זה יהיה 2,000 ש"ח.
האשה : איני רוצה "לחנוק" אותו במזונות. אני לא באתי ל"חלוב" אותו, אם הייתי רוצה הייתי "חונקת" אותך מקודם, ולא הייתי ממתינה 4 שנים וחצי.

מכל העובדות הנ"ל עולה כי לבעל יש דין מורד ודין רועה זונות.

אולם בפי הבעל ישנם כמה טענות אשר בגללם הגיע למצב זה, של עזיבת הבית ולרעות בשדות זרים ומי שגרם לכך זו אשתו.

ב. טענות הבעל למחלת אשתו

טענתו הראשונה כי אשתו אחרי הלידה סבלה דיכאון לידה ולכן לא יכלה לחיות איתו חיי אישות. היא גם אמרה לו שילך לאחרות ולכן הוא הלך וזה היה ברשותה.

טענה זו שאשתו היתה בדיכאון לידה ובגלל זה הלך לנשים אחרות, דינה להדחות.

בדיון שהתקיים בביה"ד בתאריך טו' במרחשון התשס"ז (06 בנוב' 2006), נשאל הבעל האם היתה לך אשה אחרת, והוא ענה "בעוונותי הרבים, אני מבקש סליחה מאשתי...".

לשיטתו של הבעל, באם אשתו נתנה לו רשות בגלל שהיה לה דיכאון לידה, ובגלל זה הלך לנשים אחרות, על מה ולמה הוא מבקש סליחה מאשתו.

הנכון והברור בנידון, הם דברי הבעל שאמר בהמשך הדיון "אני פשוט הייתי הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי".

עוד טוען הבעל - "האשה לא נתנה לי". על טענה זו השיבה האשה: "הייתי בדיכאון לידה והיה קשה לי, לא מנעתי ממנו". ודאי שכוונת דברי האשה היא לא מנעתי ממנו חיי אישות גם כאשר היה קשה לי ולא כמו שרצה ב"כ הבעל להסביר כי הכוונה "לא מנעתי ממנו" ללכת לנשים אחרות, שהרי האשה מיד המשיכה ואמרה "אשה לא צריכה לעמוד דום בגלל שהבעל דורש", ודאי שכוונתה שהיה לה קשה ולא תמיד יכלה. וזה דבר טבעי כי אשה עם שלשה ילדים קטנים ושנים תאומים שעובדת במשק בית בשני בתים ודאי שלא קל לה.

גם בדיון שהתקיים ב-ט' באדר התשס"ז (27/02/07), לשאלת ביה"ד – עמ' 2 (מול שורות 45-60).
ביה"ד: כמה זמן לפי דעתך הוא חי עם אחרות.
האשה : כארבע שנים. מרגע שהוא עזב את הבית, שם חברתו גלינה,
ביה"ד: האם הרשת לו.
האשה : הוא ילד גדול, שהוא יצא מהבית מרצונו הטוב והלך לגור, אין לי כל ענין, לא התנגדתי, אני לא זרקתי אותו מהבית.
ביה"ד: האם היה לך בעיות בקיום יחסי אישות, ולכן הרשת לבעל לחיות עם חברות.
האשה: שקר וכזב, אין לי שום בעיות, הוא עזב את הבית, בהתחלה כן צעקתי עליו כי הוא הסתיר, ובא לקחת את חפציו, מיד שהכיר את חברתו גלינה, הוא לקח את החפצים מהבית מרצונו הטוב.
ביה"ד: והחזרת לו חפצים.
האשה : כעבור תקופה של שנתיים הוא החזיר את הדברים, אני לא רציתי שיחזיר, והוא אמר לי שזה רק לתקופה קצרה, לאחר שראיתי שהוא לא בא לקחת את החפצים, פניתי לאחי שיקח את הדברים אליו לאמו....

הנה לך שהאשה עונה נחרצות כי דברי הבעל שקר וכזב, וכי היא לא נתנה לו שום רשות ללכת לנשים אחרות וגם אין לה שום בעיה רפואית.
גם הרופא ד"ר ונונו שהעיד בפני ביה"ד העיד כי לאשה לא היה דיכאון לידה, אדרבא היא עבדה והחזיקה מעמד עם שלושה ילדים.
פרוטוקול מתאריך י"ד סיון התשס"ז (31/05/07), עמ' 3 (מול שורות 20-55).
שאלה : האם אתה יודע מידיעה אישית שלך האם היתה או לא היתה בדכאון לידה.
תשובה: פלונית היתה במצב קשה, לא היתה בדכאון שהיה צפוי לאור המצב שלה, זוג תאומים אחרי לידה, והתנהגה למופת.
שאלה : האם היתה בדכאון לידה. האם בדקת את המסמכים הרפואים שלה.
תשובה: דכאון של אחרי לידה,
שאלה : האם קראת מסמכים רפואים שלה.
תשובה: היא לא התנהגה כאשה לאחר דכאון לידה, ואם היה זה היה קצר.
שאלה : האם אתה ראית מסמכים שלה.
תשובה: אני רופא ומישהו בדכאון לא מתפקד, היא תפקדה, היא החזיקה בית עם שלשה ילדים.
שאלה : אתה יודע זאת ממסמכים רפואים, אבחנה.
תשובה: לא ראיתי מסמכים רפואיים שהיא היתה בדכאון. ולא נראת כמי שהיא בדכאון, הדכאון שלה היה סביר. מי שבדכאון (הכוונה) שאינו יכול לתפקד. הגדרה של דכאון זה ירידה בתפקוד הכללי וזה לא היה. לכל אחד יש ימים שאינו מסוגל לחייך.
שאלה : לאור המצב הקשה שלה, היא סיפרה לך שהיא לא יכלה לקיים יחסי-מין.
תשובה: לא נכנסתי לזה.
שאלה : אני מקריא את הפרו', האשה: הייתי בדכאון לידה, היה קשה לי, (יחסי מין), ולא מנעתי ממנו. האם המשפט הזה שהיא העידה, האם זה מתאים לההכרות שלך.
תשובה: אני אחלק את התשובה לשנים: כשכן מן הישוב, הגעתי למרפאה ואמרה לי שהייתי בדכאון אתמול, האם זה דכאון? דכאון שלאחר לידה מדברים על שלשה או ששה חודשים, זו אבחנה כל כך שכיחה אצל נשים, ולא נכנסים לפסיכו', והן חוזרות לתפקד.
שאלה: האם זה מאפין דכאון לידה?
תשובה: נורמלי שנשים לא רוצים לקיים יחסים לאחר לידה, אשה שמטפלת בשלשה ילדים, בשעה 12:00 בלילה רוצה לישון.
שאלה : מה תפקידך, האם אתה רופא נשים?
תשובה: רופא ילדים.
שאלה : אתה פעם בדקת את הגב' פלונית רפואית.
תשובה: כן.
שאלה : באיזה מסגרת עשית זאת.
תשובה: היא היתה רשומה כפציינטית.

הנה לך שגם הרופא העיד על האשה שאכן היו ימים שהיה קשה לה ולא היתה בדיכאון לידה.

כמו כן הסבירה האשה שהיה לה בן בגיל שנה וחצי, ועוד שני תאומים בני יומם והיה קשה לה ובכל זאת היא לא מנעה ממנו חיי אישות.

יפה ענתה האשה לב"כ הבעל "אתה מכיר אשה שיש לה שלשה ילדים ותשלח את בעלה לאחרות?"


כמו כן לכל אורך הדיונים הכחישה האשה את טענת הבעל.
גם לו היה אמת בטענת הבעל כי האשה היתה בדיכאון לידה הרי הרופא מסביר שזה עובר אחר שלושה או ששה חדשים ובמקרה דנן הבעל הלך לו לרעות בשדות זרים למעלה מארבע שנים.

הבעל וב"כ לא הביאו אף ראיה או עדות או מסמך המאשש את טענותיהם כי האשה היתה בדיכאון לידה, או בדומה לזה, לו היה הדבר כדבריהם ודאי שזה היה מתועד במסמכים רפואיים.

מה שכן נטען ע"י ב"כ הבעל כמה פעמים כי יביא עדים וכי יש לו עדים, אולם בסופו של דבר מעולם לא הביא לא עד ולא הדומה לעד. הבעל אף התנגד ללכת לפוליגרף להשאל האם האשה נתנה לו רשות או האם היה לה דיכאון לידה, האשה מצידה הביעה את הסכמתה לדבר.
ועיין בפרוטוקול מתאריך יד בסיון התשס"ז (31/05/07), עמוד 7 (מול שורות 25-40).
ביה"ד: יש פה הכחשה על גלינה, פוליגרף יוכיח.
האשה : מסכימה.
הבעל: מסתכל על ב"כ. אני לא רוצה פוליגרף, אני רוצה שלום בית.
ביה"ד: תודה על האמת כמה שנים היית עם גלינה.
הבעל: בערך שמנה תשעה חודשים, אולי שנה, וזה בעידודה של פלונית והסכמתה, היו נשים שדחפה אותי, פלונית הביאה לבית והזמינה אותה לבית, ד"ר ונונו היה פה, והעיד כאן, באותו לילה הייתי שבור רציתי להכנס לבית, אני רציתי את האשה שלי, ולא גלינה, כל הגלגל הזה שאתם מספרים "גלינה" ולגלניה, היו עוד הרבה נשים, ומעולם לא שקרת, ולבי היה בטוח עם פלונית, היא לא היתה מוכנה לתת לי, היא הודתה לגלינה כי היא פטרה אותה מהמצוה, אני מוכן להשבע על זה, לא היה ארוחת שבת ולא אוכל. אין לי ברירה, אני רציתי לנסוע לחו"ל עמה ולא רצתה.
ביה"ד: הנשים האחרות טבלו.

הדבר היחיד בו האשה מודה הוא כי הבעל רצה שהיא תשתה ותשתכר עמו ו"תתמסטל" איתו כלשונו ולזה היא לא הסכימה. פרוטוקול מתאריך יד' בסיון התשס"ז (31 במאי 2007) עמ' 7 (מול שורות 50-57).
ביה"ד: את הסכמת.
האשה : איך אני אסכים, לא נתתי לו אחרי שהוא עזב. הוא רצה שאני אתמסטל עמו
הבעל: אני רציתי והיא לא רוצה.
האשה : בחיים שלי לא שתתי, ולא עישנתי.
הבעל: מה עם הבעל
ביה"ד: למה מנעת ממנו יחסים.
האשה : לא מנעתי.

אמנם האשה אמרה שאכן היה קשה לה והיא לא צריכה לעמוד דום כל פעם שהוא רוצה, ומ"מ לא מנעתי ממנו. והסבירה זאת משום שהיא היתה אחרי לידה והיה קשה לה לתדירות שהבעל ביקש.

תחילה נבאר מה הדין כאשר הבעל חולה או קשה לו לקיים עונתו שחייב בה ואח"כ נבאר חיוב האשה.

בש"ע סימן ע"ו סעיף ב' פסק מר"ן את זמני החיוב של העונה כל אחד לפי מלאכתו. ובסעיף ג' כתב בשם רמ"ה "במה דברים אמורים במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו, אבל מי שאינו בריא אינו חייב לקיים העונה אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים".

הנה מבואר שבאיש שאינו בריא חייבו אותו רק לפי כוחו, ואם כן כמו שבאיש חייבו רק לפי כוחו, גם אשה לפי כוחה אמנם באשה ודאי שצריכה כוחות פיזיים ונפשיים. ובסעיף י"א אף נקבע הזמן שצריך לחכות וז"ל מרן "אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה עובר בלא תעשה, דעונתה לא יגרע. ואם חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חודשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואח"כ יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה".

והנה לשון מרן הוא לשונו של הרמב"ם (פי"א מהל' אישות ה"י), ובאמת בלשון הזהב של הרמב"ם יש שתי גירסאות דיש גירסא ברמב"ם שכתוב שצריכה לחכות עד שיבריא וא"כ הרמב"ם אומר כשאין ידוע מתי יתרפא אף שלבסוף יתרפא, באופן זה אין צריכה להמתין יותר מששה חודשים, [אולם הריא"ז (הובא בשלטי הגיבורים דף כו. מדפי הרי"ף אות א') כתב דאם החולי ראוי לרפואה צריכה להמתין לו עד שיתרפא].

אולם, יש גורסים ברמב"ם "שמא יבריא" ולפ"ז אפשר לומר שהרמב"ם מיירי דאין ידוע כלל אם יתרפא ורק יש ספק בדבר, לכן תמתין ששה חודשים.

ומ"מ לדעת כולם צריכה להמתין ששה חודשים.

וא"כ גם באיש שאשתו חלתה או תשש כוחה גם כן צריך להמתין לכל הפחות ששה חודשים. והחיוב עליה הוא לפי כוחה.

ובנידון דידן לא רק שהבעל לא המתין ששה חודשים, אלא חיה איתה חיי אישות, אמנם לא בתדירות שהבעל רצה, ומחמת שתשש כוחה מחמת הלידה ודאי שהיה לו להמתין ולא ללכת לרעות בשדות זרים כפי הודאתו.

הבעל גם לא זן את בניו למעלה מארבע שנים, לשאלת ביה"ד מדוע חיכת הרבה זמן כדי לתבוע מזונות.

בדיון מתאריך טו' במרחשון התשס"ז (06 בנוב' 2006) אמרה האשה כי היא מעוניינת להפסיק לעבוד ולטפל בילדים.

ונצטט מהפרוטוקול מהתאריך הנ"ל עמ' 2 (מול שורות 30-39).
ביה"ד: אנו חוזרים על השאלה כמה אתה מוכן לתת?
הבעל : ....
ביה"ד: אנו מציעים סכום נמוך של 3,000 ש"ח.
הבעל: קשה לי.
האשה : אני רוצה להפסיק לעבוד במשק בית ולטפל בילדים שלי.
הבעל: את לא יכולה להתייחס אלי כך. אני מציע שבשלב זה יהיה 2,000 ש"ח.
האשה : איני רוצה "לחנוק" אותו במזונות. אני לא באתי לחלוב אותו, אם הייתי רוצה הייתי חונקת אותך מקודם, ולא הייתי ממתינה 4 שנים וחצי.

ובדיון שהתקיים בתאריך י"ד בסיון התשס"ז (31/05/07), עמוד 5 (מול שורות 39-62).
שאלה : אחרי שהוא עזב את הבית, ניסת לדבר עמו לשקם את הנישואין,
תשובה: אני הבנתי שהוא מסונור מהבחורה, ניסתי לדבר על לבו, אבל לא עזר לי כלום.
שאלה : האם בשלב שהוא יצא, האם הוא הגיע לבית
תשובה: כן, היה בא לבית, אני עודדתי אותו שיבוא לבקר את הילדים, הילדים היו במצב קשה, ואני ארגנתי הכל, אני התעלתי על עצמי ועשיתי הכל, ניתקתי את עצמי מהנושא שלי עם פלוני, רציתי שיבוא ויבלה עמם, אני הרשתי לו לבוא ולבקר והרשתי לו להתקלח, ויאכל, רק שיבלה עם הילדים. הוא יותר גידל את הבן של גלינה. אני עשיתי הכל והתעלתי על עצמי.
שאלה : מאז שהוא עזב את הבית לא חי איתך חיי אישות.
תשובה: חס וחלילה וחס ושלום, שאני הבנתי שיש לו מישהי אחרת, אני הבנתי שפה נגמרו, לי יש שלשה ילדים, אני עודדתי שהילדים יהיו עם אביהם, בתקופה הזו לא שילם לי מזונות, ולא שילם משכנתא, לא נתן לי שקל אחד. כל הזמן היה מבטיח כשהוא יסתדר, ואני אמרתי שאני לא אפורר את הבית, ואני עבדתי בצורה מטורפת. פרנסתי את הילדים לבד, עבדתי על שתי בתים, במשק בית בשעה 07:3 עד השעה 12:30 ואח"כ אני מנקה עוד בית עד השעה 17:00, הבנתי שהבעל מלא אשליות, ואני צריכה לפרנס את הבית שלי. אני מתייחסת לתקופה שהוא עזב.
שאלה : למה לא תבעת אותו למזונות במשך כל השנים.
תשובה: אני כל הזמן לא תבעתי באופן רשמי, אני אמרתי לו בע"פ שיש לנו ילדים ואמר ברגע שיהיה לי וכל הזמן משקר אותי. ואמר לי שאם אתבע מזונות הוא יקח לי את הבית, וזה דבר שהפחיד אותי מאד.

הנה לך האמת, מדוע האשה לא תבעה מזונות למעלה מארבע שנים. ובזה נדחית טענתו התמוהה של ב"כ הבעל כי האשה חומדת ממון בעלה, אשה החומדת ממון בעלה לא מחכה לו למעלה מארבע שנים מבלי לתבוע מזונות המגיעים לה כדין.

על מצבה הכלכלי הקשה העיד בביה"ד ד"ר ונונו, רופא המשפחה וזה תוכן דבריו:
פרוטוקול מתאריך י"ד בסיון התשס"ז (31/05/07) עמוד 2 (מול שורות 23-31).

שאלה : בתקופה הזו, חוץ מהתמיכה הנפשית, האם תמכתם כלכלית
תשובה: כן, השתדלנו לתמוך בגלל שפלונית היתה במצב מאד קשה, היא היתה חיה מ'היד לפה', מה שהיה לה באותו ערב עם זה שילמה את החובות, והאוכל היה בעדיפות האחרונה, כשאשתי היתה מבשלת היתה מבשלת גם לפלונית (האשה). אני נהגתי כשערכתי קניות הייתי קונה גם בעבור פלונית (האשה), והיא היתה מחזירה לי כשהיה לי.
שאלה : וכל המצב התחיל כשפלוני עזב את הבית.
תשובה: כן, לפני שעזב לא היתה בעיה כלכלית.

לא רק כלכלית ופיזית האב נטש את ילדיו, אלא אף רגשית.
הנה לך מה שנכתב בתסקיר מתאריך טז' במרחשון התשס"ח (28 באוק' 2007):
"הבן איתן מביע הזדהות מלאה עם קשייה של האם לגדלם בכוחות עצמה והמאמצים הרבים שהיא עושה כדי לפרנסם ולהעניק להם הכל.

התרשמתי כי ההורים שניהם מערבים את איתן בסכסוך הזוגי ומאפשרים לו להביע עמדתו, דבר זה פוגם בתפקודו היומיומי מאחר והוא עסוק בכך.

התאומים ה' והד', אף הם מביעים כעס רב כלפי האב. להם יש מעט קשר עם האב שעזב בהיותם כבני חמש, ומאז אין קשר רצוף עמו. הוד אף מביע קנאה על הקשר של איתן עם האב. לדבריו, האב מדבר טלפונית רק עם איתן ואינו מתייחס כלל אליו ואל אחיו התאום. התרשמתי כי יחס זה של האב אף פוגם ביחסי האחים. יחד עם זאת, הם מזכירים מספר אירועים שבהם בילו ונהנו עם האב.

אף התאומים מביעים הערכה רבה לאם אשר עושה מאמצים רבים לאפשר את כל רצונותיהם, כולל רכישת כלי נגינה לכל אחד מהם ומימון שיעורי נגינה פרטיים, זאת בנוסף לשיעורי תגבור בלימודים במימון פרטי.

יחד עם זאת, הם הביעו רצון לקשר של קירבה ומשחק עם האם שאינה פנויה לכך עקב העומס הכלכלי.

הילדים אף הביעו התנגדות לקשר עתידי עם האב, אך התרשמתי שהם מדברים מתוך כאב וכעס וכי היו רוצים מאד בקשר קרוב עמו.

בנוסף, נושא המעסיק מאד את הילדים וגורם לחרדות הוא הבית בו הם גרים, הם מעלים חשש לצורך לעזוב את הבית אשר מסמל להם יציבות". עד כאן ציטוט מן התסקיר מתאריך 06 בנוב' 2006.

היוצא שכל טענות הבעל הינן חצופות ושקריות, וטוב לו לבעל לו היה מסתפק בבקשת סליחה על מעשיו כפי שאמר בדיון הראשון קודם הגיעו לביה"ד עם ב"כ.

גם הפרעותיו של ב"כ הבעל, עיין פרוטוקול מתאריך טו' באדר א' התשס"ח (21/02/08) עמוד 13 (מול שורה 41-45).
שאלה : מה עשית בשביל להחזיר אותה אליך.
ביה"ד: אנו מתרים בפעם העשרים לעו"ד אשוואל שלא להפריע לדיון.

וגם התחצפותו לביה"ד ראה פרוטוקול מתאריך טו' בכסלו התשס"ז (06/12/06) עמ' 2.

ב"כ הבעל פונה לביה"ד לאחר שהאשה יצאה ואומר: שביה"ד לא יתרגש מהצעקות של האשה.
ביה"ד: אנו מבקשים ממך לא לדבר בחוצפה כלפי ביה"ד, מי אמר שאנו מתרגשים מהצעקות, אולי לך יש לב של אבן?
ב"כ ב: אני חוזר בי, אני מתנצל.

כל אלו לא מנעו מביה"ד להגיע לחקר האמת.

סוף דבר – העולה מכל האמור, מדובר כאן בבעל שמרד באשתו ונטש את אשתו ואת ילדיו לטובת נשים זרות וחי עם אחת מהן למעלה מארבע שנים ונתקיים בו "רועה זונות יאבד הון" שאבד גם הונו וגם אונו, וגם מנע מבניו את מזונותיהם ועליו אמרה הגמרא, כתובות דף מ"ט וז"ל הגמרא: "ת"ש כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואכני מתא שדיא כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר לנו כפי ליה אפיתא בצביר וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בנים...".

וז"ל לשון מרן הש"ע סי' עא' סע' א' :
"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן פלונית המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום פלונית, וזנין אותם עד שיגדלו".

ד. בענין חיוב וכפית הגט לבעל

הנה לענין חיוב וכפית הגט לבעל שמורד מתשמיש ורועה זונות, לא נחתינן משום שהבעל בעצמו מעונין בגט וכפי שאמר בסוף הדיונים כי "אני רוצה גט מיידית", ומ"מ דין מורד ורועה זונות הוא שחייב במתן גט ומתן כתובה. וכמ"ש מרן סימן ע"ז
סעיף א' :
"המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב; ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בל"ת, שנא': לא יגרע (שמות כא, י); ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה".

גם מ"ש ב"כ הבעל כי היתה לו רק אשה אחת ולכן לא נקרא רועה זונות, לא רק שטענה זו אינה נכונה הלכתית הרי ב"כ בעל לא עיין בפרוטוקול ביה"ד מתאריך 27 בפברואר 2007 שבו מודה הבעל שהיו לו הרבה חברות.

הנה כל זה לענין הכתובה, אולם בנידון דידן מבקשת האשה את מלוא כתובתה ותוספת כתובתה וא"כ אפשר דבכה"ג יאמר הבעל "דאדעתא דלמיפק לא יהיב ליה", הנה פשוט דאחר העיון דבנידון דידן לא יכול לטעון זאת.

ונביא את פס"ד של הרבנים הגאונים א' גולדשמיט, ש' קרליץ, י' בבליקי (פד"ר א' 216-222), אשר דנו בכה"ג בחיוב תשלום כתובה ותוספת כתובה במקרה של גירושין אשר הם לפי דרישת האשה וזאת באשמת הבעל וז"ל:
והשאלה האחרונה שיש לברר בנדון זה היא: הכתובה בנדון דידן, שהיא בסך אלף ל"י, מורכבת מעיקר כתובה ומתוספת שהבעל הוסיף מרצונו. כי גם לדברי התובעת שהכניסה לו – 360 ל"י, הרי יותר ממחצית הכתובה היא תוספת על העיקר והנדוניא שהכניסה. והשאלה היא, אם זה שאנו אומרים יוציא ויתן כתובה הכוונה היא לעיקר הכתובה, או גם לתוספת. כי מחלוקת היא בין הראשונים הר"ח ור"ת, במקום שהבעל נותן את הגט שלא מרצונו, בכפיה, על ידי תביעת האשה, אם הוא חייב לשלם גם את התוספת. עיין תוספות יבמות (דף סה:) ד"ה כי: פירש ר"ח: דכל הנך דכופין מחמתה, דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה... ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה... הרי דעת הר"ח היא שבמקום שכופין לגט מחמת תביעת האשה, אף שתביעתה היא בגלל מום של הבעל או סיבה אחרת התלויה בו והוא הגורם לתביעה, אך כיון שהיא הדורשת את הגט, אין הבעל חייב לשלם התוספת, כי אומדים את דעתו בהתחייבותו שלא התחייב בהוספה זו על מנת שתקחנו ביציאתה מהבעל על פי דרישתה.

ולפי זה בנדון דידן שהגירושין הם לפי דרישת האשה, אם כי הבעל הוא הגורם לדרישה, הוא פטור לכאורה לשלם התוספת כי על דעת כן לא התחייב.

בשאלה זו דן בספר "אור שמח" בהלכות אישות פרק י"ב הלכה י"א על דברי הרמב"ם שכתב:... ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה... כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן.

וכתב על זה בעל אור שמח: ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה. וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני ותוספות בסוף פרק הבא על יבמתו, ופשוט.

דברי הריצב"א עליהם מסתמך בעל אור שמח הם בתוספות יבמות בדיבור הנ"ל:... שפסק ריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו... והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה... נראה לו דיש תוספת... ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול דמידע ידיע דנשאת לו מתחלה לכך.

הרי פסק הריצב"א כי גם לר"ח הסובר שבמקום שכופין מחמת דרישת האשה פטור הבעל לשלם התוספת, אם הדרישה לגט היא עקב דבר יסודי בנישואין, שהנישואין היו מתחלה על דעת כך, כגון חיי אישות, אין לומר שהבעל לא התחייב בתוספת על דעת שהאשה תדרוש גט, כי הרי ידע הבעל שהאשה נשאת לו על דעת חיי אישות, ואם לא יהיו חיי אישות יש להניח שתדרוש גט ועל דעת כן התחייב, ולכן הוא חייב בתוספת.

וכן פירש דברי התוספות בתשובות ר' עקיבא איגר החדשות (בודפשט תרצ"ח) חלק שלישי סימן נ"א: כונת תוספות, כיון דידוע לו דנישאת רק על דעת אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות, ובאם לאו ראוי לה להיות נפקעת ממנו, אם כן משום הכי לא מיקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שאי אפשר לו לנהוג לה אישות כראוי, ראוי לה להפקיע עצמה ממנו.

ובעקבות הריצב"א מוסיף האור שמח כי גם מזונות הוא בגדר זה, ולא יתכן בנישואין בלי מזונות, ויש להניח שבאין מזונות תדרוש האשה גט ועל דעת כן התחייב. ולכן פשוט וברור לו לבעל אור שמח שאם האשה דורשת גט מפני שהבעל אינו זן אותה הוא חייב בתוספת.

ולכן בנדון דידן שהבעל חייב לגרש מפני שאינו נותן מדור לאשתו, שהוא בכלל המזונות, הוא חייב לשלם גם התוספת, אף שהאשה היא הדורשת את הגירושין, כמבואר.

אלא שדברי ה"אור שמח" הם על פי פסק הריצב"א. והרא"ש והרשב"א חולקים בדבר. עיין בב"ש סי' קנד (סקי"ט) בענין טוענת אין לו גבורת אנשים, שכתב: "... ואם הוא מודה צריך ליתן לה הכתובה ותוספת כתובה. כתב הרא"ש בתשובה, שהביא הטור, והרשב"א בתשובה דאין צריך ליתן תוספת כתובה, כי למישקל ולמיפק לא הוסיף לה... מיהו בתוספות מבואר... אבל הטעם דלא הוסיף לה למישקל ולמיפק לא שייך דידע דנשאת לו מתחלה לכך.

הרי דעת הרא"ש והרשב"א היא, שאם מחייבין את הבעל לגרש בגלל דרישת האשה, אין הבדל בדבר מהי סיבת דרישתה, וגם אם הסיבה היא בעצם חייב האישות חוסר כח גברא, זה גם כן נקרא כופין מחמתה והבעל פטור לשלם התוספת לשיטת הר"ח.

ולפי זה כמו כן, אם הדרישה לגירושין תהיה בגלל זה שהבעל אינו זן, פטור הבעל לשלם התוספת לדעת הרא"ש והרשב"א. ומאחר שהדבר תלוי במחלוקת אין להוציא בנדון דידן מהבעל המוחזק. ועיין תשובות הרא"ש כלל מ"ג סימן ד' ה', ותשובות הרשב"א ח"א סימן אלף רנ"ה.

אולם ברור הדבר, כי גם לדעת הרא"ש יש הבדל - כשהאשה דורשת גט בגלל זה שהבעל אינו זן אותה - בין אינו זן אותה מפני שאין לו היכולת להשתכר ולזון אותה, ובין אינו זן אותה מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון. כי רק במקום שאין לו היכולת לזון, וכמו במקום שאין לו היכולת לחיות חיי אישות, דעת הרא"ש היא שהוא פטור לשלם התוספת, כי אף שסיבת הגירושין היא בבעל, והוא הגורם לגירושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגירושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האשה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב.

אבל אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגירושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת.

ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה תיאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו.

ויש ללמוד דבר זה מדקדוק בדברי רב פלטוי גאון שהביא מהר"ם מרוטנברג בקובץ קטן הנ"ל שכתב: "... יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר... וגרשה נותן לה כל כתובתה. הוסיף רב פלטוי גאון וכתב כל לרבות התוספת על העיקר.

אלא שיש לדחות, כי יתכן שדעת רב פלטוי גאון היא כשיטת ר"ת או כשיטת הריצב"א לפי הר"ח.

אולם הדברים מפורשים הם במרדכי כתובות דף נ"ה ע"א:... פירש רבינו חננאל... וכל הנך דכופים להוציא וליתן כתובה לית להו תוספת... דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה על כרחו אית לה תוספת, דאי לית לה אם כן כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו... ויפטר מתוספת... דפשיטא ליה דאית לה תוספת...

וכן יוצא מפורש מדברי הרא"ש בתשובה בכלל ח' סימן ז' (מובא בטור אה"ע סי' קנד): ראובן ששהה עם אשתו יותר מעשרים שנה ולא ילדה... לקח אשה אחרת בקידושין כמנהג הארץ הזאת... ואין בידו לפרנס את שתיהן... ואם יגרשנה מה יתן לה... תשובה... ואם הראשונה תובעת גט צריך לגרשה, כיון שאין לו לפרנס שתיהן, ויכתוב שטר עליו ככל הכתוב בשטר כתובתה: כתובה נדוניא ותוספת, וכאשר תשיג ידו יפרע.

הרי שאף שהאשה תובעת את הגירושין, מכיון שאין לו לפרנסה עליו לשלם לה התוספת. ואף שהרא"ש חולק על הריצב"א כנ"ל, ולפי זה היה צריך להיות פטור באין לו לפרנסה כמבואר, אלא על כרחך שמכיון שהבעל הוא בעצמו שהביא לזה שאין לו לפרנס, על ידי שלקח את השניה, הרי זה כאילו מגרשה ברצון, וגם לפי החולקים על הריצב"א עליו לשלם התוספת.

ומקורה של הלכה זו הוא מדברי הר"י מיגא"ש בתשובותיו סימן ק"נ: ...ומה ששאלתם ואמרתם, אם נתחייב ראובן זה להוציא וליתן כתובה אם הוא חייב בין בעיקר בין בתוספת... אם היא תובעת אותו בזה בטענת בעינא חוטרא... נתחייב בזה אם היא היתה תובעת אותו, מה אם היתה שותקת ומוחלת לא היינו מכריחין אותו שיוציא ויתן כתובה; אם כן ראוי לומר כאן: כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה. ולא דמי לאומר איני זן ואיני מפרנס והמדיר... שנאמר בהם יוציא ויתן כתובה, שהוא חייב בין עיקר בין תוספת; דהתם הוי איהו מורד, והדבר שלסיבתו נתחייב להוציא וליתן כתובה... והיה בידו שלא לעשותו מתחלה אם רצה, אם כן ראוי לחייבו; בין... ולא היה בידו מתחלה שלא יהיה, אבל הוא אנוס בו... וליתר הסבר והארת הענין יש להביא כאן תשובה קכ"ב מתשובות הגאונים הקצרות (מוזכרת בכנסת הגדולה סימן קנ"ד הגהות ב"י כ"ה): שאלה, הנושא אשה ואינו יכול לבא עליה... והיא אומרת מה אעשה לך הרי אני מסרתי עצמי לך ואינך יכול להזקק עמי... תשובה, כיון שמסרה עצמה לו והוא אינו יכול לבעול, נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו, ויש לה כתובה ותוספת.

ובשינוי לשון קצת מובאת בתורתן של ראשונים (פרנקפורט ע"נ מיין, תרמ"ב) ח"ב סימן י"ט, בין תשובות רב האי גאון:... נעשה כמי שאינו מבקש את אשתו, ונותן לה כתובה ותוספת ונדוניא... ומגרשה... .

דעת הגאון בתשובה זו היא שיטת הריצב"א, והגדירה הגאון: נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו. כי אין חולק על הכלל בתוספת שהבעל פטור מלשלם כשהגירושין הם על פי דרישת האשה והבעל רוצה בקיום הנישואין - רוצה את אשתו. והמחלוקת היא באופן שעילת דרישת האשה לגירושין היא, חסרון בבעל המביא להפרת דבר יסודי בחיי הנישואין, כגון ביטול חיי אישות, והשאלה היא אם באופן כזה יש להגדיר להלכה את רצון הבעל כרוצה בקיום הנישואין.

הריצב"א סובר כדעת הגאון, כי אם - כי האשה היא הדורשת את הגט והבעל אומר שהוא רוצה בקיום הנישואין, אין לומר כאן שהבעל רוצה בקיום הנישואין, כי נישואין הם על דעת חיי אישות, וקיומם הסדיר לא יתכן אחרת, ואם לבעל יש חסרון המבטל חיי אישות הרי זה כאילו יש לו חסרון המפיר קיום הנישואין, ובאומרו שהוא רוצה בקיום הנישואין, הרי זה כאילו הוא אומר: אני רוצה בנישואין בלא נישואין, דבר והיפוכו. ואם כן יוצא שאן לקבוע שקיים רצון חיובי אצל הבעל לקיום הנישואין, ולהלכה הרי זה כאילו אינו רוצה בקיומם - נעשה כמי שאינו רוצה, מבקש, את אשתו, ודנים על פי העובדא כמו שהיא, שהגירושין הם בגלל חסרון הבעל, והיינו מחמתו, ולא מחמתה, ולכן הוא חייב בתוספת.

הרא"ש חולק על זה וסובר, כי מאחר שהחסרון לא בא ברצונו של הבעל, ואין לבעל רצון לגרש את אשתו, אין אומרים נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו כי הרי במציאות הוא כן רוצה בה, ובחסרון, שבגללו היא רוצה בגירושין, אינו אשם והוא אנוס בדבר. ולכן הגירושין, שהם על פי דרישת האשה, הם מחמתה, והבעל פטור לשלם התוספת.

אולם זהו במקרה שעילת הגירושין נולדה שלא מרצונו של הבעל, חולק הרא"ש על הכלל נעשה, לא אומרים נעשה כאילו הגירושין הם מרצונו - כמי שאינו רוצה באשתו, אבל אם העילה נולדה ברצונו, כגון בנדון הרא"ש, שאין לבעל לפרנס מפני שלקח אשה שניה, או כגון בנדון דידן שברצות הבעל היה נותן מדור לאשתו והנישואין קיימים, וברצותו אינו נותן, מבטל את אחד התנאים היסודיים בחיי נישואין - כלכלת האשה, וחיי הנישואין מופרים. הרי באופן כזה אין לחדש הלכה: נעשה כמי שאינו רוצה את אשתו, אלא הבעל, בהנהגתו מרצונו, במציאות אינו רוצה בקיום הנישואין, לא נעשה אלא ממש אינו רוצה את אשתו. ואם כן הרי הגירושין הם מחמתו ולא מחמתה, ולכן מודה גם הרא"ש ופוסק בתשובה הנ"ל שעל הבעל לשלם העיקר והתוספת.

הרי שאם הגירושין הם בגלל אי מילוי התחייבות שהתחייב עליה הבעל במפורש בשטר הכתובה, אם כי הגירושין הם על פי רצון האשה, אין לומר על דעת גירושין לא התחייב בתוספת. אלא אדרבא, התחייבות התוספת שבשטר הכתובה היא על דעת ההתחייבות האחרת שבה, שאם לא ימלאנה ישלם התוספת.

ולפי זה כמו כן בחיוב המזונות, הרי במפורש התחייב הבעל בשטר הכתובה אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל והתחייב גם בשטר הכתובה על התוספת. הרי שעל דעת התחייבות המזונות התחייב בתוספת, כלומר: שאם לא ימלא התחייבות המזונות ויגרום לגירושין ישלם אז את התוספת. ועיין מהרח"ש שם ובסימן מ"ז, ועיין חזון איש כתובות סימן ק"ז ס"ק כ"ב. מכל הטעמים הללו פשוט וברור שבנדון דידן על הנתבע לשלם, לכל השיטות, הכתובה כולה העיקר וגם התוספת..." ע"כ לשון הפד"ר.

ואם בנידון שהבעל מנע מדור מאשתו נתחייב בנידון דידן שהבעל נטש את אשתו ואת ילדיו והלך לחיק נשים אחרות במעשיו אלו הרס את היסודות אשר עליהם בנוי בית ישראל ורוקן מתוכן את כל התחיבותו אשר התחייב בכתובה ונמצא שדינו דין מורד מתשמיש ורועה זונות, וכמ"ש רמ"א בסימן קנ"ד סעיף א' בשם האגודה וז"ל: "מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפת או שהודה, יש אומרים שכופין אותו". ודאי שהוא חייב כתובה ותוספת כתובה.

וכ"כ בפס"ד מרן הגר"ש אלישיב שליט"א בפס"ד בכרך ח' עמוד 324:
"זאת ועוד, נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דוקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד והאשה באה מחמת טענה וכל כיוצ"ב שאין בידי הבעל להפטר מהגורם המביא לידי גירושין, בזה יכול לומר אדעתא למיפק לא יהיבנא לך. משא"כ בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה, וה"ה כשהבעל מורד באשתו כבנ"ד בכה"ג י"ל דדינו כמגרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה..."

סוף דבר, הבעל חייב גם בתוספת כתובה.

ה. תביעת פצויים על הרס המשפחה

טרם ניגש לסכום הכתובה ותוספת כתובה שהוא מליון ש"ח (1,000,000 ₪), שיש הטוענים דכתובה שהיא בסכום גבוה היא בגדר כתובה מוגזמת ולא היתה שום כוונה לבעל להתחייב בסכום זה וזה נכתב רק לכבוד, נציין כי האשה וב"כ תבעו גם פיצויים על הסבל והרס המשפחה, הפגיעה בילדים ובאשה בעקבות מעשיו המכוערים של הבעל, וז"ל התביעה מתוך סיכומי ב"כ האשה: "האשה תטען עוד כי בנסיבות עזיבתו של הבעל והתנהגותו המחפירה מגיעה לאשה זכאות לפיצויים שכן אין ספק ולא יכולה...".

"הנה בענין פיצויים על הרס המשפחה בעקבות מעשים שנעשים במשך תקופה ארוכה, בנידון דידן כארבע שנים, ופגיעה באשה ודאי שזכאית לפיצויים כאלה וכבר כתבו הגאונים ע' ורנר, י' רוזנטל, מ' חמווי בפד"ר א' עמוד 137 "ד"ה והנה".
והנה בנוגע לעיקר שאלת הפצויים, כבר נהגו ביה"ד בישראל לקבוע פצויים לאשה, לפי שקול דעת בי"ד, בהתאם לכל המסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש, והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האוביקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפצויים המסור לשקול דעת ביה"ד. ומאחר שנהגו כן יש ללכת אחרי המנהג. ועי' אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א, ולפ"ז במקרה דנן זכות האשה לפצויים שמורה לה, ועל ביה"ד לברר מידת הפצויים בזה..."

סוף דבר מגיע לאשה זו גם פיצויים ובגובהם נדון לקמן.

לפני שנתייחס לענין הכתובה המוגזמת, צריכים אנו לתת דעתנו לענין הרכוש מאחר ויש נפקותא לענין התחייבות הבעל בכתובה בסכום גבוה, יש לציין כי ענין הרכוש (קרי הבית) הרשום על שם האשה בלבד עוד קודם שנישאו הצדדים נדון מחוץ לכותלי ביה"ד.

אולם בדיון הראשון כאשר הופיעו הצדדים וביה"ד שמע אותם, טרם משך ב"כ הבעל את ענין הדירה לבית המשפט, נטענו טענות בביה"ד בענין הדירה ושם מתברר כי גם הבעל מודה כי הדירה נרכשה על ידי האשה מספר שנים קודם שהכירה אותו, וודאי קודם שנישאה לו. אלא שלטענתו הוא הביא כספים קודם הנישואין ונתן לאשה ועוד טוען הבעל כי נעשה הסכם ממון קודם הנישואין אשר מקנה לו (לבעל) מחצית מהדירה אולם האשה טוענת כי נעשה באונס גמור, כמו כן טוען הבעל כי השקיע בדירה אחר הנישואין, מ"מ ברור לכל כי הדירה עם הקרקע ומעטפת הדירה כולה נרכשו ע"י האשה קודם נישואיה ובזה מודה גם הבעל ולכן זה רשום על שמה". ע"כ.

הנה לך ציטוט מדברי הצדדים בענין הדירה: פרוט' הדיון מתאריך 06 בנוב' 2006 עמ' 1 (מול שורות 40-49)
האשה: "אני קניתי את הבית בצורן בתור רווקה, גדלתי במשפחה של 11 נפשות, משפחה מתחת לקו העוני, ראיתי את החיים של אחי, ואני התעלתי על חיי, אני קניתי בית בצורן ובחסדי שמים קניתי בזול. קניתי את הבית בשנת 91, שנתיים אחרי שקניתי הכרתי את פלוני, לפני החתונה אמר לי שאם אני רוצה שהנישואין יתקיימו שאני אחתום על הסכם, אני חתמתי על הסכם מאונס, כבר נשלחו הזמנות, בהסכם כתוב שהוא נתן חצי בית. זה הסכם לא הוגן לחלוטין, כל חיי הנישואין היו במתח, למרות שיש לנו ילדים. הוא החתים אותי על הסכם שהבית חצי על שלו. הוא אדם לא גרוע שיעשה בעיות עם זה, אני לא יכולה להמשיך לחיות כך".

וכן נצטט מפרוטוקול הדיון מתאריך 27 בפברואר 2007 עמוד 2 מול שורות 61-63, וכן בעמוד 3 מול השורות 1-11.
לענין הדירה, הדירה נרכשה שנתיים לפני שהכרתי את פלוני, יש חוזה מכר, אני הכרתי את פלוני בסוף מרץ 1994, והדירה נרכשה על שמי בשנת 92, ואני מציגה אישור על כך שאני גמרתי לשלם בתאריך 27/04/1994, ואני מצרפת גמר תשלום ששם נאמר שהחב' שומרת לעצמה לחייב בהפרשים, וההפרשים היו כ-4,000 ש"ח מתוך 175,000 ש"ח.
ביה"ד: הגודל של הדירה שונה.
האשה : במקור היה 75 במטר, עם גינה, זה אני קניתי, לא ידעתי שאני אנשא, והבית נקנה עם מעטפת, ז"א לעשות חלונות ומחיצות, וזה השקעתי אני ופלוני, לקחנו הלוואה משותפת מהורי פלוני בסך 50,000 ש"ח, ובנינו, את ה-50,000 ש"ח החזרנו לאביו.אני עבדתי בניקיון. כל הריהוט קניתי לפני החתונה.

וכן בפרוטוקול ביה"ד מתאריך 21/02/08 עמוד 11 שורה 9-16.
ביה"ד: אמרת שהבאת כספים, ובזה קנית את הבית,
הבעל: האשה קנתה את הבית לפני החתונה.
ביה"ד: למה חצי שלך.
הבעל: הבאתי סכום כסף של 40,000$ לפני החתונה במזומן, הבאתי לה מזומן, שנינו ראינו זאת. אני התחייבתי במשכנתא ביחד, מעבר ל-40,000$ שלמתי לקבלן וכו'.

ובעקבות דברים אלה ביה"ד גם כתב החלטה בתאריך טו' בכסלו התשס"ז 06/12/06 וזה לשונה:
"הוגשה לפנינו תביעת גירושין ע"י האשה, בטענתה כי הבעל בגד בה במשך תקופה ארוכה.

הבעל לא התנגד לגירושין.

מה שמעכב את הגירושין הוא שהאשה דורשת שהדירה שהיתה לה מימי נערותה תשאר על שמה, למרות שבהסכם ממון שלפני הנישואין העבירה מחצית על שם הבעל. ומ"מ לא היתה העברה בטאבו לדבריה, העברת המחצית היתה עקב לחץ, ואי אפשרות לחזור לאחר שנשלחו הזמנות לחתונה.

מנגד, הבעל הגיש אתמול תביעה לפס"ד הצהרתי על הדירה הנזכרת, בביהמ"ש לענ"מ.

טענות האשה הן כבדות משקל, הן מבחינה חוקית (מתנה שלא הושלמה, התנהגות מחפירה של מקבל המתנה), והן מבחינת הלכתית, כיון שהחזקה היא בידיה לפני המתנה, ולכאורה, אמורה להשאר בידיה גם לאחר הגירושין.

כל הדברים הללו נאמרו רק לכאורה, מה הבעיות המשפטיות הנובעות מאחורי התביעה הנראית צודקת של האשה.

כדי שהצדדים יחליטו לאן דרכם, מחליט ביה"ד כי התיק ישאר פתוח למשך 30 יום". ע"כ.

בדיון שהתקיים ב-ט' באדר התשס"ז (27/02/07) שאל ביה"ד את ב"כ האשה: עמוד 1 (מול שורות 21-36).

ב"כ א: כב', בדיון האחרון, ביה"ד פנה אל האשה בענין הכתובה, הבעל הודה שהוא בגד והוא נטש את אשתו וילדיו, לטובת אשה אחרת, עמה חי קרוב ל-4 שנים, הפילגש נכנסה פעמיים להריון, ולכן יש לנו עילה לחיוב בגט ועילה לכתובה. אין לנו ספק שהבעל אשם בפירוק הנישואין, ואני אטען משפטית לכך. בבימ"ש הוגשה תביעה רכושית בענין הדירה, הדירה לא רשומה על שם הבעל, ואין לו זכויות דירה, והסכם הממון שהוא מציג אינו הסכם ממון, הוא לא אושר מעולם.

אנו נסכם: הבעל בגד, ואין חולק על כך, וכיון שכך מגיע לאשה את הכתובה.

ביה"ד: אנו מבינים שאם הבעל ישאיר את הדירה כולה בידי האשה, האשה תוותר על תביעת הכתובה ותוספת כתובה ?

ב"כ א: במסגרת הסכם גירושין כולל, אם נגיע להסכמות בדבר מזונות הקטינים, וגם ענין הרכושי, אז יהיה מקום לשקול ויתור על כתובה.

ו. דין כתובה מוגזמת

נצטט את טענות הסוברים כי אין חיוב חל על כתובה מוגזמת, פס"ד של כב' ביה"ד הגדול מתאריך י"ט באלול התשס"ז שניתן ע"י כב' הגאון רבי שלמה דיכובסקי שליט"א:
ענין תוספת כתובה, אינו מוגבל בעקרון. יכול אדם להתחייב גם סכום אסטרונומי במסגרת תוספת, והחיוב יהיה לגיטימי, אם נעשה לפי כללי ההתחייבות. אלא שצריך להביא בחשבון את הלחץ שבו נמצא החתן דקות לפני כניסתו לחופה ואת הרצון להרשים את הנוכחים, וכן את משפחת הכלה הדוחקת בחתן ובמשפחתו, בכדי להסיק שמדובר יותר בהתחייבות של כבוד. לא פעם שמעתי אומרים לחתן: מה מפריע לך להתחייב, הרי מדובר בכבוד בלבד.

צריך להביא בחשבון שבימינו יש טעם נוסף להגבלת הכתובות. ידוע לכל, שרכוש הצדדים מתחלק בשווה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג או לפי הילכת השיתוף. דבר זה נעשה לפי פסיקת בתי המשפט, מבלי לשים לב לזכאות ההלכתית של כל אחד מן הצדדים ומבלי להתחשב בפסיקת בתי הדין. בג"ץ מוכן ומזומן לאכוף חלוקה שוויונית, גם אם בי"ד רבני סבור אחרת. חלוקת הרכוש כוללת גם זכויות עתידיות, כגון זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה, וגם מוניטין שרכש אדם בתקופת נישואיו. קשה מאוד להניח שחתן סביר יסכים ללקות בכפליים או בשלושה, גם לחלק את נכסיו לפי החוק האזרחי ולפי פסיקת בתי המשפט, וגם לשלם כתובה בסכום עתק. התוצאה היא, שהוא יוותר במקרים רבים גם ללא כותנתו לעורו. לכן, כתובה החורגת מן האמור לעיל, נכנסת לא פעם בהגדרת כתובה מוגזמת.

גם אם נקבל השקפה זו, לא בכל מקרה אראה סכום חריג, ככתובה מוגזמת. לדוגמא: אם משפחת הכלה מתחייבת לתת דירה למגורי הזוג - כפי שנהוג עד היום בישיבות מסויימות - ולפי המקובל נרשמת הדירה על שם שני הצדדים, הרי בודאי שראוי לרשום בכתובה סכום המייצג מחצית דירה. מבחינת הדין, היה ראוי באותם חוגים הדורשים דירה עבור החתן, כי סכום מחצית הדירה ירשם בכתובה כנכסי צאן ברזל, כדין הנכסים שמכניסה אשה לבעלה, או שהדירה כולה תרשם על שמה בלבד, ודין הבעל בה יהיה כדין נכסי מלוג - הכל לפי האמור ברמב"ם (פט"ז מהל' אישות א-ב). אלא כיון שמשום מה לא נוהגים כך, ראוי לפחות לכתוב כתובה המייצגת ערך של דירה או מחציתה. יצויין שבחוגים האמורים לעיל נוהגים לקפח את הכלה ומשפחתה באופן בולט - דורשים דירה מכובדת עבור הזוג, ועומדים על כתיבת כתובה מינימלית שיש בה 200 זוז ו- 200 זקוקים בלבד, ואין בה שום תוספת. כך שבהגיע יום פקודה, דורש החתן את מחצית הדירה הרשומה על שמו לפי הסכם הנישואין, ומסתפק בתשלום הכתובה המינימלית בלבד, לפי השיטות המקילות. זהו מעשה של קפוח המנשל את הכלה והוריה מנכסיה, לטובת משפחת החתן, העושה עושר ולא במשפט.

בחוגים אלו, יש לדרוש בתוקף רישום סכום נכבד בכתובה המייצג לפחות ערך של מחצית דירה. ע"כ ציטוט.

הנה לאור כל מה נכתב לעיל נראה דבנידון דידן לא ניתן לומר דהכתובה מוגזמת.

• חדא – לית מאן דפליג דחתן יכול להתחייב כל סכום שהוא רוצה, ועיין תוספות כתובות דף נ"ד עמוד ב' בריש פרק אעפ"י.

• שנית – גם תוספות ס"ל דביש לו ודאי שיכול לשעבד נכסים. ובנידון דידן הבעל טוען כי הביא 40,000$ שהשקיע ושלם עבור הדירה ועוד כספים ששילם לקבלן, וגם התחייב משכנתא משמע דס"ל דהיה לו סכום לכל הפחות מחצית הדירה לטענתו, כך שודאי היה יכול להתחייב לסכום זה.

• שלישית – כולם מודים שהאשה רכשה דירה קודם לנישואין והיא על שמה ובזה גם הבעל מודה, א"כ גם לשיטת הגר"ש דיכובסקי שליט"א, שהיא הדעה החולקת בביה"ד הגדול, יודה שבנידון דידן ודאי שיצריך להתחייב. כדי שלא תקופח האשה ביום פקודה, כלשונו.

• רביעית – גם הטענה שהאשה מקבלת מחצית מכל זכויות הבעל ורכוש הבעל, בנידון דידן אין האשה תובעת שום זכויות או רכוש הרשום על שם הבעל, האשה רק מבקשת שלא ינשל אותה מרכושה הרשום על שמה ומוכנה לשלם לו מה שהשקיע בדירה אם אכן יוכיח שאכן השקיע.

לכן, נלענ"ד דבנידון דידן ליכא למימר דאיירי בכתובה מוגזמת.

אולם, מאחר והאשה וב"כ הסכימו שבמסגרת 'הסכם ממון כולל' שבו יוותר הבעל על תביעתו למחצית הדירה, יסכימו לוותר על הכתובה. (כפי שציטטנו לעיל מפרוטוקול מתאריך ט' באדר תשס"ז)

על כן ביה"ד פוסק, ששווי הכתובה יהיה שווה לערך כל סכום שהאשה תחויב במסגרת הדיון על הרכוש, דהיינו דירת המגורים הרשומה על שם האשה ובחלק שיזכה בו הבעל במסגרת פסה"ד על הדירה, כנגדו יחוייב הבעל באותו שווי בחיוב כתובתה, ובלבד שלא יעלה סכום זה על ערך הכתובה. ובנוסף ישלם הבעל לאשה סכום של 52,000 ש"ח כפיצוי על הרס המשפחה ועגמת הנפש של ארבע שנים שמרד באשתו והשאיר אותה אלמנה בחיי בעלה, כי לא יתכן שאחרי שאשה נישאת ומקיימת את כל התחייבותה ומולידה ילדים ומגדלת אותם בעמל רב ועובדת שנים רבות במשק בית, מחוץ לביתה ובעודה בונה את ביתה יתן הצד שכנגד עינו באחרת ויזנח את בניו ואשת נעוריו, וזאת רק בכדי לתת מרגוע ליצרו כפי שאמר בפני ביה"ד "פשוט הייתי הולך לנשים אחרות כאשר יצרי גבר עלי...".

בפס"ד זה נמחקת השקעתו של הבעל בדירה במסגרת חיובו של הבעל בכתובתה ובתוספתה.

וראוי היה לחייבו יותר אילו ביה"ד היה יודע שיש בידו. ולענ"ד אם אין בידי אחי היושבים על מדין להעמיד כל הדת על תילה, מ"מ בכה"ג שיש בידינו הכח ההלכתי וגם החוקי להעמיד ולא במעט שבתי ישראל ישארו בבנינם שעליהם הסכימה תורה שימחק שמו של הקב"ה, ובלבד שלא יהרס בית בישראל, ועשית צדק אמתי ולא יהיו בנות ישראל הכשרות כאסקופה הנדרסת, ראוי לחייב פיצויים כדת וכדין.

הנלע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמ'ן.

(-)מיכאל עמוס
אב"ד

אנו מצטרפים לפסק דינו של כב' האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א

(-)שניאור פרדס (-)אריאל ינאי
דיין דיין
נפסק כאמור לעיל.
ניתן ביום כ"ח אלול תשס"ח (28/09/2008)
(-) הרב מיכאל עמוס, אב"ד (-) הרב שניאור פרדס, דיין (-) הרב אריאל ינאי, דיין