הוגשה בפנינו תביעת גירושין ע"י האשה בתאריך י"א בתמוז תשס"ז.

הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 1998 ומנישואין אלו נולדו לצדדים שני קטינים.

לטענת האשה – כחודש לאחר לידת הבת הקטינה דהיינו מ-06/10/05 הבעל החליט כי הוא בתקופת "הארה" בחייו ועזב לחו"ל לגואטמלה (שם התגוררו הצדדים בעבר).

במאי 2006 הופיע הבעל בארץ "ניסינו להגיע להסכם גירושין וזה לא צלח". ושוב הבעל חזר לחו"ל. ובמאי 2007 חזר לארץ על כן אני מבקשת לזמן את בעלי לסידור גט. העובדה שהוא נטש אותי ואת ילדיו הוכיחה שמבחינתו הנישואין נסתיימו. כמו כן ידוע לי כי בעלי בגד בי עם כמה נשים ומנהל את חייו כבחור רווק לכל דבר".

בדיון שהתקיים בתאריך כ"א שבט תשס"ח טען הבעל כי "אני עובד בחברה ליעוץ בטחוני ואנחנו גרנו בגואטמלה כ-11 שנה והאשה היתה נוסעת מהארץ לחו"ל אלי".

האשה חזרה על טענתה כי מזה שנתיים וחצי הבעל נטש אותה ואת הילדים.לשאלת ביה"ד : "מי פרנס אותך בזמן הזה-?"
ענתה האשה "מכספים משותפים שהיו לנו, האדם הזה זנח את משפחתו כשנתיים וחצי, הוא שינה את אורח חייו וטוען כי יש לו כוחות שהוא יכול לרפא אנשים הוא טוען שרואה אנשים מעבר לקיר, רוצה לחיות על אי".
לשאלת ביה"ד את הבעל האם הוא רוצה שלום בית עם אשתו?
ענה הבעל "אני רוצה שלום בעולם".
ושוב ביה"ד שואל את הבעל – "שלום עם אשתך ולא עם העולם"?
עונה הבעל "איני יודע, אני רציתי להתחזק באמונתי והיא רוצה להתגרש שתתגרש אין לי רצון להזיק אם היה פתרון הייתי מסכים להתגרש".
ב"כ האשה טוענת : "אנו מבקשים גט כל ענין הילדים ומזונותיהם נידון בבית המשפט".
ב"כ הבעל טוען : " מרשי עבד בחו"ל והוא היה מפקיד את הכספים והגב' הפרה אמון וכל מה שהעביר היא הוציאה ואיפסה את החשבונות לאפס – זה נכון שהאב לא רואה את הילדים למעלה משנתיים".

בתום דיון זה הצדדים הסכימו להתגרש ונקבע להם מועד לחקירת שמות וסידור גט לתאריך כ"ז באדר א' התשס"ח, הבעל לא הופיע והוזמן בצו הבאה, בדיון זה טען הבעל כי הוא לא מתגרש עד שיסתיימו הענינים הרכושיים בבית המשפט, ביה"ד דיבר עם הבעל והסביר לו כי אין קשר בין הרכוש שנעשה בבית המשפט לגט, הבעל הסכים להתגרש אולם אחר כמה דקות הבעל משוחח עם אביו באולם בית הדין וזה מיעץ לו שלא להתגרש ואז חוזר בו הבעל מהסכמתו להתגרש.

האשה חזרה על טענתה – כי הבעל בוגד בה הבעל מודה כי בגד אולם טוען "לו היתה יודעת לאהוב לא היו בגידות ואני לא רוצה את אשתי וכל מה שמענין אותה זה הכסף", עוד טוען הבעל כי היא מזלזלת ב"אורות" אני ראיתי את "אבא" (הקב"ה) וראיתי "אור אין סוף", מלך המלכים "שיחק" בנשמה שלי והיא מזלזלת בזה היא מזלזלת ב"אורות" והיא לא זורמת איתי". לשאלת ביה"ד אם היא לא זורמת איתך ב"אורות" מדוע לא תתן גט?
עונה הבעל - "העו"ד אמר לי אם תתן גט לא תוכל להחזיק אותה, אין לי שום דבר שמחזיק אותי רק אבא שלי ועו"ד והם יעצו לי לא לתת גט, אני מוכן לתת לה גט והיא תתן דפי חשבון".

האשה - "הכל נדון בבית המשפט הוא יכול להוציא כל מה שרוצה מהבנק", עוד טוענת האשה "הבן אדם אומר לי כי חזה את ה"צונמי" ויכול לרפא אנשים מחוסרי גפים ורואה מבעד לקירות וכו'....
הבעל – אני "ניצוץ" של רשב"י.
האשה - הבעל הכיר בחורה וחי איתה.
הבעל – "אני לא 'קיר'".

ולחלק ההלכתי:

א) בפני ביה"ד הודו הצדדים כי נהלו בניהם משא ומתן להסכם גירושין, האשה תובעת גירושין ולא רוצה לחזור אליו, ומנגד גם הבעל טען בפני ביה"ד כי הוא אינו רוצה אותה "רוצה שלום בעולם" כלשונו ומסכים להתגרש ולא נותן גט רק בגלל שאביו ועו"ד יעצו לו לא לתת בגלל התביעות הכספיות שמתנהלות בפני בית המשפט.

מצב זה ששניהם מורדים זה על זה למעלה משנתיים ימים הרי דינם כמ"ש ברבינו ירוחם בספרו "מישרים" נתיב שלושה ועשרים חלק שמיני :
וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שהאשה שאמרה לא בעינא ליה ויתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובתה ונדוניתא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה". עכ"ל.

גם הגאון רבנו חיים פלאג'י בספרו "חיים ושלום" (ח"ב סי' קי"ב) כתב וז"ל : "בדרך כלל אני אומר שנראה לבית הדין שזמן רב נפרדו ואין להם תקנה אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת לגט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי לנקום זה מזה מחמת קנאה ושנאה ותחרות וכו'... שלא לשם שמים גם בזה לא בחר השם ויש עונש מן שמים..

והנני נותן קצבה וזמן לדבר באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו מתווכי השלום ואין להם תקנה והמתינו עד זמן שמנה עשר חדש ואם בינם לשמים נראה לביה"ד שאין תקנה לשים שלום ביניהם יפרידו הזיווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני". עכ"ל.

ב) הבעל הודה כמה פעמים לטענת האשה כי הוא בוגד בה, על טענת האשה כי הוא בוגד בה, ענה הבעל : "אם היתה יודעת לאהוב לא היו בגידות... אני מגיע לבית אחרי שלשה חדשים או חצי שנה והיא לא רוצה להתקרב אלי, "קיר" אני בטוח שלא...
ביה"ד - אתה הלכת לאחרות ?
הבעל - "אני לא 'קיר'".
ולשאלת ביה"ד - "אז הלכת לאחרות בגלל שהיא לא הסכימה להיות איתך"?
ענה הבעל – "מה אתם הייתם עושים"?

והנה לפי הודאותיו של הבעל הרי שדינו כרועה זונות וז"ל הרמ"א בסי' קנ"ד : "מי שהיה רועה זונות ואשתו קבלה עליו, אם יש עדים בדבר או שהודה יש אומרין שכופין אותו". וז"ל האגודה (שדברי הרמ"א לקוחין ממנו): "ופסקתי שאם תביא עדים שהיא כן, יוציא ויתן כתובה איבעית אימא קרא איבעית אימא גמרא ואיבעית אימא סברא קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי ואיבעית אימא גמרא דאמרינן והוא דאפשר בסיפוקייהו ואיבעית אימא וכו'".

וא"כ בנידון דידן שהודה הבעל בפני ביה"ד כמה וכמה פעמים שהולך הוא לנשים אחרות מתקיים בזה טעמו של ה"אגודה" מעצם העובדה שאין האשה מסכימה שידבק באחרות כמפורט בכתב התביעה וכפי שטענה כן בפני ביה"ד (ועיין מש"כ בפד"ר כרך ב' עמ' 280 שכנראה שזה הנימוק העיקרי).

נמצא איפוא שדינו של הבעל דינו כדין רועה זונות שחייב לגרש, והגם שהבעל טוען להגנתו כי "אשתו לא יודעת לאהוב והיא לא מתקרבת אליו" אין בטענה זו ממש, וכי מה עולה בדעתו, ומה תעשה אשתו כאשר בעלה נעלם לה כל שנה ולא רואה את ילדיו מזה כשנתיים, האם לא צריך לפייסה תחילה?

ג) הטענה שלישית שטענה האשה כי היא אינה יכולה לחיות עמו היא – כי הבעל טוען שיש לו "כוחות" והוא חושב שיכול "לרפא" אנשים.
ולשאלת ביה"ד – "מה מפריע לך"?
ענתה האשה – "איני רוצה לחיות עם אדם שרואה אנשים "מעבר לקיר" ורוצה לחיות באי בודד".
גם בדיון שהתקיים בתאריך י"ח אדר ב' התשס"ח אמר הבעל "אני ראיתי את "אבא" (הקב"ה) ראיתי את "האור אין סוף"...ראיתי את אבא מלך המלכים משחק עם הנשמה שלי".

לשאלת ביה"ד את הבעל – האם היא מזלזלת ב"אורות"?
ענה הבעל – "כן (דהיינו מזלזלת ב"אורות" שהוא רואה) היא לא "זורמת" איתי – אני "ניצוץ" של רשב"י כי אני נולדתי בתאריך י"ח אייר".
על זה מגיבה האשה - הבן אדם אומר לנו יום אחד כי הוא "חזה" את הצונמי ושיכול לרפא אנשים מחוסרי גפיים, ו'רואה' מבעד לקירות ו'ראה' את עצמו "חופשי ומאושר בשדות ירוקים" ו'רואה' כתבי יד עתיקים. ועל זה מגיב הבעל – "אני ניצוץ של רשב"י, אבל את הצונמי לא צפיתי..."

הרי לך בן אדם עם דעות משונות שכאלו, לפיכך כאשר אומרת האשה שהיא אינה מסוגלת לחיות עם בן אדם שכזה, טענה שמגובית בהודאת הבעל, היא אכן טענה מבוררת מאחר וקיימת כאן סוג של מאיסות שאדם לא יכול לחיות עם דעות שונות ומשונות שכאלה בלשון המעטה, ואפשר שלזה רמז הרשב"א במיוחסות סי' קל"ח, שאלה – האומרת מאוס עלי אם יש רשות ביד האשה לומר בלתי טענות ומום אין בו אם כופין אותו על מזונותיה ואם הבעל חייב לגרשה וליתן לה כתובה"?

תשובה – "האומרת מאוס עלי אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה מאוס עליה לפי שכשם הדעות במאכל, כך הדעות באנשים ונשים וזו שאומרת מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו שומעין לה להתנהג עמה כפי הדין שנאמר עליה בגמרא בנידון האומרת מאוס עלי...".

מבואר מדברי הרשב"א שענין מאיסות אינו דוקא מום גופני או דבר מאוס חיצוני, ולכן כאן שהאשה אומרת שאינה יכולה לחיות עם בן אדם עם דעות משונות בלשון המעטה ("ניצוץ" של רשב"י) ודאי טענתה שאינה יכולה לחיות עמו הויה סוג של מאיסות ואפילו זו מאיסות באמתלא מבוררת.

סוף דבר בהצטרף שלושת הטענות שהצדדים מורדים זה על זה ושהבעל רועה זונות, ומאיסות האשה בו, מחמת דעותיו ההזויות והמשונות.

ביה"ד פוסק כי הבעל חייב לתת במתן גט לאשתו במועד הראשון שיקבע לסידור גט פיטורין.

הנלע"ד כתבתי וצור יצילנו משגיאות.

(-)מיכאל עמוס, אב"ד

עילות הגירושין אשר נתבררו בפסה"ד של כב' האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א מבוארות בטעמיהן. הבעל עזב את הבית זה יותר משנתיים, גם הוא חפץ בגירושין והופיע לסידור גט – וזהו מצב של עיגון המחייב אותו בחיוב גט, כמבואר ברבינו ירוחם ח"ח נכ"ג. בנוסף לכך קיימת כאן טענה מבוררת של מאיסות מצד האשה בכל הנוגע להנהגותיו המיסטיות וה"הארות" הרוחניות המופשטות והמוזרות בהן שקוע הבעל, גם הבעל הודה כי האשה לא "זורמת" עימו בקטע הזה ותהום פעורה ביניהם, כך שהגירושין הן כורח המציאות.

ברם, יש לתת את הדעת לדברי הבעל שתולה את הסכמתו לגט בהחזרת הכספים אשר לדבריו נלקחו ממנו ע"י האשה ולצורך זה אף פתח כנגדה בהליך משפטי בביהמ"ש. עד שלא יושבו לו הכספים – חוזר הוא מרצונו לגרש. מנגד, האשה מתקוממת ואומרת כי אין לקשור בין הגט לתביעת הממון שמקומה בביהמ"ש (הדיון שם יחול בחודש מאי הקרוב), לדבריה זוהי בכלל תביעת סרק מאחר וכל החשבונות היו ועודם גלויים וניתנים להשגה ולבירור שהרי מדובר בחשבון הבנק המשותף, והכל "עורבא פרח".

השאלה העקרונית העומדת לבירור היא האם בעל שחויב בגירושין רשאי להתנות תנאים מוקדמים להסכמתו לבצע את המוטל עליו.

א. נידון זה יסודו בדברי תשובת המהרשד"ם המפורסמת (אהע"ז סוף תשובה מ"א) שחידש שגם במקום שכופין את הבעל לגרש, אם הבעל תלה זאת בתנאי שנקל לקיימו ע"י האשה אזי אין לביה"ד לכופו לגרש ללא התנאי – והעושה כן "הרי זה מרבה ממזרים" – מאחר והגט בטל – דגט מעושה הוא. על דברי המהרשד"ם הללו נשתברו קולמוסין הרבה והם נידונו בהרחבה לראשונה בביה"ד הרבני האזורי בת"א בראשות הגר"נ פרובר (תיק מס' 5082-27-1 מתאריך 09/07/00, ונתפרסם בקובץ "שורת הדין" ח"ב עמ' קמ"ו-ק"צ), פס"ד זה הגיע לערעור בביה"ד הגדול בהרכב מורחב של חמישה דיינים בראשות כב' הראש"ל הגר"א בקשי דורון, (תיק מס' 5082-64-1 מתאריך 29/05/02. וראה עוד תיק ביה"ד הגדול מס' 1390-21-1, מתאריך 11/01/06), ומאז הדברים חוזרים ועולים חדשות לבקרים בבתי הדין הרבניים.

המהרשד"ם יסד את חידושו מדברי תשובת "חזה התנופה" שהובא בבית יוסף סימן קמ"ג שכתב "שהנותן גט לאשתו על מנת שלא תלכי לבית אביך הגט כשר והתנאי קיים אך אין לשום אדם להשתדל בגט שניתן בתנאי שכזה כי אין ספק שלא יתקיים התנאי הזה, שאי אפשר שתעמוד על נפשה מלכת אל בית אביה ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים למפרע, ואם המגרש הוא מאלו שכופין לגרש ולא רצה לגרש רק בתנאי זה אין שומעין לו, וכופין לגרש בלא תנאי זה", עכ"ל.

וכתב המהרשד"ם שמדקדוק לשונו שכתב "בתנאי זה" ולא כתב ב"תנאי" בסתם, מבורר שדווקא בתנאי שכזה אשר מן הנמנע לקיימו אזי כופין לגרש בלא תנאי אולם בתנאי רגיל שנקל לקיימו רשאי הבעל להתנות ואין לכופו לגרש ללא תנאי.

כידוע, תשובות "חזה התנופה" נכתבו ע"י רבי משה ברושליש, תלמיד הרא"ש, והן קיצור של תשובות נבחרות מרבו הרא"ש. תשובה זו מקורה בתשובות הרא"ש כלל מ"ג תשובה י"ב בענין תנאי שלא תלכי לבית אביך שהתנאי קיים רק שאין לשום אדם להזקק בגט זה כי בודאי שהאשה עלולה לעבור על התנאי, אבל אם הבעל תלה תנאי אזי בדיעבד הגט כשר, והתנאי קיים, וכתב הרא"ש: "אבל מלכתחילה אם הוא מאותן שכופין אותו להוציא כופין אותו שיגרש ולא יטיל תנאי זה בגט". הרי מבואר כדברי המהרשד"ם שדווקא ב"תנאי שכזה" – שקשה לקיימו, נחשב הדבר לעיגון ואין הבעל יכול להתנות כאשר הוא מאלו שכופין לגרש, ולא בתנאי רגיל.

אולם כבר העירו בזה מפוסקים אחרים שדעתם שונה מסברת המהרשד"ם, בראשם הרשב"א (בתשובה ח"ד רנ"ו) שכתב – "אלא לעולם, כל שהוא חייב להוציאה אינו רשאי להתנות עליה שלא תנשא לכל מי שתרצה וכל מי שגירש כן כופין אותו שיחזור ויגרש בגט גמור בלא תנאי, ואפילו במי שגירש מדעתו בתנאי כזה כופין אותו לגרש בגט גמור".

תשובה זו הובאה בב"י בבדק הבית סי' קמ"ג ובמשנה למלך פ"ח מגירושין הי"א, וכבר העיר בכך המהריק"ש בספרו "ערך לחם" אה"ע סי' קנ"ד, ושם בסימן קמ"ג כתב: "ואין להניח דברי הרשב"א המפורשים מפני דיוקו של המהרשד"ם". גם בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' ס' העיר שדברי המהרשד"ם נסתרים מתשובת הרשב"א הנ"ל. כפי הנראה המהרשד"ם לא ראה ספר "בדק הבית" של הבית יוסף שנדפס בשנת שס"ה – 15 שנה לאחר פטירת המהרשד"ם, וגם תשובות הרשב"א בחלק ד' נדפסו למעלה ממאה שנה לאחר פטירתו.

גם דברי הרשב"ש בתשובה ר"ח ובתשובה שפ"ג, סותרים לדברי המהרשד"ם, וזה לשונו שם: "אבל אלו שכופין אותן להוציא מחמת טענת אשה משום שהדין נותן לגרש, למה יתנה עליה? – יקוב הדין את ההר! – ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי, רישיה ליהוי?!", עכ"ל. גם נכדו של הרשב"ש בשו"ת חוט המשולש (שבשו"ת תשב"ץ ח"ד טור א' סימן ו') ציטט ופסק כדברי סבו הרשב"ש.

מאידך מצינו בכמה אחרונים שלכאורה נוקטים כדעת המהרשד"ם – בשו"ת שיבת ציון סי' צ"ו דן בענין היבם שסירב לחלוץ משום שהיבמה מסרבת לציית לדון בדין תורה עימו, וכתב שם – "איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחויב לחלוץ כל זמן שהיבמה מסרבת לציית לדין תורה עימו", וכ"כ בשו"ת אגרות משה אה"ע סי' קי"א. גם המהרש"ם בחלק ה' סימן ס' כתב – "במי שהיה מוכתב למלכות שכופין אותו לגרש ולא נתרצה רק באופן שתחזיר לו את החפצים שלו, שהדין עימו, שאין בידינו לכופו", - הרי בפשטות מבואר שרשאי היבם, והוא הדין בבעל סרבן גט – להתנות את הסכמתו לגט בהליכה לדין תורה ולא ניתן לכופו כאשר האשה מסרבת.

עוד כתבו (בביה"ד הרבני האזורי בראשות הגר"נ פרובר, הנ"ל) להוכיח מתשובת המהרי"ק שורש ק"ב בדין כפיית יבם בחליצה שמאחר והיום לא מיבמים אלא חולצים – "כיון שאין יכולה להבעל לו כלל, ואין לך עיגון גדול מזה ודאי שיש לכופו כדי להתירה היכא שאין היבם בא מחמת טענת ממון, אבל היכא שהיא עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכוח ירושת אחיו... ומאחר שמן הדין כופין לחליצה ואין לו לעגנה כדפרישית, אלא שהוא בא מחמת ממון וכדפרישית, וא"כ כשנסתלקה טענת הממון, תבנא לדיניה וכופין אותו לחלוץ, עכ"ל. – הרי מבואר שלמרות שיש על היבם חיוב לחלוץ ליבמתו משום עיגון, אעפ"כ במקום שיש לו תביעות ממון הרי שתביעה זו מעכבת את החיוב.

ברם, נראה שיש לדחות ראיות אלו, הראיה מהמהרי"ק איננה ראיה (וראיתי שכ"כ הגר"א לביא, אב"ד צפת בפס"ד שטרם פורסם). המהרי"ק בתשובתו שם מחלק את הדין לשנים, בחלק הראשון של התשובה פסק המהרי"ק שאם היבם נשוי לאשה שבזה רבו הפוסקים הסוברים שכופין אותו לחלוץ ולא ליבם מכוח חדר"ג, ולפיכך גם היבם הזה למרות שיש לו טענת ממון – כופין אותו לחלוץ. רק לאחר מכן בחלק השני של התשובה כתב המהרי"ק שאם היבם איננו נשוי – אזי כאן אין בידינו לכופו כאשר היבמה עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכח ירושת אחיו וכו'. וטעם החילוק, ביבם נשוי שהוכרעה בו ההלכה שיש לכופו בחליצה אזי אין מקום להתנות ולעכב את החליצה בטענה שהיבמה מחזיקה ברשותה את ממון בעלה וכו'. שונה הדבר כאשר היבם איננו נשוי ואנו רק חוששים לאותם הסוברים שמצות יבום קודמת ולכן אין אנו כופין על החליצה, הרי שאין כאן הכרעה רק שאין אנו מניחין אותו ליבם משום שחוששים אנו שמא אינו מתכון לשם מצוה. והלוא אילו היבם היה מיבם הוא היה זוכה בכל הירושה ומשום שאנו מונעין אותו מליבם נגרם לו הפסד ממון – משום כך באופן שכזה אין לחייבו בכפיה לחלוץ מבלי להתפשר עימו בממון. כלומר, כאשר דין הכפיה הוא ברור ומוחלט – אזי אין בכוחו לתלות תנאים, לעומת זאת כאשר הדבר מסופק ולא מוחלט – רק אז ניתן לתלות תנאים לצורך מתן הגט או החליצה.

גם הראיות מדברי האחרונים הנ"ל יש לדחות, וזאת מאחר ולא מדובר בהם בתנאים ובתביעות ממוניות חיצוניות אלא בתביעת ממונו שלו אשר האשה או היבמה מחזיקה בו - ובסוג תביעות שכזה מדובר בדברי המהרש"ם וה'השיבת ציון' – וזהו בכלל דינא דעביד איניש דינא לנפשיה המבואר ב"חושן משפט" (סי' ד') – שאת ממונו הוא נוטל והרי זה כמציל את ממונו מיד זה שבא לגוזלו או שרשאי ליטול מיד הגזלן את ממונו שנגזל ממנו, וכך גם כאן – ומה לי אם הוא תופס את חפציו בידיו או שהוא תופסם ע"י הגט – הרי זו צורה אחרת של "עביד איניש דינא לנפשיה", ואין כאן מעשה של עיגון בדרישת ממון או תביעות ממוניות שצריכות להתברר בבי"ד, אלא זהו בעצמו תפיסת נכסיו אשר מבוררים וידועים שהם שלו, והאשה מחזיקה בהם כעת שלא כדין.

אשר על כן גדרי ההלכה שלא "עביד איניש דינא לנפשיה" תופסים גם כאן. לפיכך רק בממון הגזול שנמצא בעין, או בסילוק נזק קרוב, קיים הדין הזה. שונה הדבר בשאר עניני תביעות ממוניות או חובות בהם אין לו לאדם לעשות דין לעצמו, והתפיסה אסורה מעיקר הדין. וכן הוא גם כאן בצורת התפיסה שנעשית ע"י הגט - לא ניתן להשתמש בגט בעבור תביעות ממוניות של חובות וכיו"ב.

ונמצא איפוא שיש כאן שני ענינים שונים – האחד, כנידון של האחרונים הנ"ל כאשר הבעל או היבם רוצה לתפוס ולהציל את נכסיו אשר האשה תפוסה בהם, ובזה זכותו לעכב את הגט או החליצה, ובאופן הזה אין הוא נחשב למעגן את אשתו אלא כמציל את נכסיו מידה.

והשני – והוא נידון הרשב"א והמהרשד"ם – בשאר תנאים או תביעות ממוניות שיש לו או בסתם תנאים בעלמא, שלדעת הרשב"א והרשב"ש אין הבעל יכול לעגן את אשתו ע"י התנאת תנאים ודרישות תמורת הגט, ואילו המהרשד"ם סובר שיכול הוא לתלות תנאים כאלו שהאשה יכולה לקיימם בנקל.

ב. ונשוב לדברי המהרשד"ם. מפשטות דבריו נראה לכאורה שביד הבעל להתנות כל תנאים שיחפוץ בין בתנאים שבממון בין בתנאים אחרים, ובלבד שתנאים אלו יש ביד האשה לקיימם בנקל. והדבר תמוה ביותר, הלוא מדובר כאן בבעל שמחויב לגרש בכפיה בעל כורחו – ומי שמו להתנות תנאים ולדרוש דרישות ותובענות ממוניות עבור הגט? – והם הם דברי הרשב"ש (תשובה שפ"ג) – "יקוב הדין את ההר ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי – רישיה ליהוי" – (בתמיהה, כלומר וכי בכוחו להשתרר ולהתנות תנאי כאשר הגט נכפה עליו ע"י בי"ד).

זאת ועוד, בכל אותם שמצינו שכופין אותו ויוציא ויתן כתובה (בכתובות דף ע"ז), לפי שיטת המהרשד"ם לעולם יוכל הבעל להפטר מתשלום הכתובה ע"י התנאת תנאי שתמחול לו את הכתובה או שתתחייב לשלם לו סכום מסוים ששווה לסכום הכתובה והתוספת – וא"כ לשיטתו תתבטל תקנת חכמים בחיוב הכתובה !

עוד יצוין, שכבר העירו לדברי התוס' בכתובות (דף ע"ז ד"ה סבורה הייתי) שהקשו – "קצת תימה דא"כ כל אשה תערים ותשאנו (פי' למוכה שחין) כדי שיתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה, ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה". – ותמוה, שהרי לפי המהרשד"ם יוכל הבעל להתנות את הגט במחילת הכתובה, ודוחק גדול לחלק בין תנאי שבממון לבין תנאי שאיננו בממון – כמדובר בתשובת המהרשד"ם - בתנאי שלא תנשא לפלוני, דאין שום סברא בדבר – ומה לי תנאי שלא תנשא לפלוני או תנאי שתתן לו מאתיים זוז – הלוא אם בכל אחד מהתנאים יכולה האשה בנקל לקיים את התנאי ונמצא שלפי קביעת המהרשד"ם אין כאן עיגון מצד הבעל ורשאי הוא להתנות כן, וצ"ע.

הסברים שונים ואוקימתות שונות ניתנו לדברי המהרשד"ם. ההתלבטות בביאור דבריו היא קשה ונוקבת – מאחר והגדרת "תנאי שאפשר לקיימו" איננה ברורה. ראשית, מי מודד את קושי התנאי – האשה או בית הדין דהיינו האם הקושי נמדד באופן אובייקטיבי ומוחלט (תנאי שקשה לכל הנשים) או גם באופן סובייקטיבי ופרטני (דהיינו שקשה לאשה המתגרשת לבצעו). ושנית, מהן גבולות התנאי – האם גם בתנאי שיסכל את עצם הכפיה לגט או רק בתנאי שרק יקשה על נתינתו.

קיבוץ הדעות בענין הובא בקובץ "תחומין" כרך כ"ה עמ' 149-163, ובספר "כפיה בגט" מהוצאת אוצר הפוסקים. תקציר הדעות הוא כדלהלן, לדעת הגר"נ פרובר (אב"ד ת"א) המהרשד"ם התכוין רק לאותם המקרים שבהם עילת הגירושין מתבססת רק על מקרים של עיגון מחמת סרבנות הצדדים לשלום בית, מאיסות הדדית, דמאחר וכל סיבת הכפיה היא עיגון – שלכל צד יש זכות שלא להיות מעוגן, לפיכך סובר המהרשד"ם שזכותו של הבעל להתנות תנאי בגט שהרי סוף סוף היא לא מעוגנת, שהרי יש לה את הגט רק שיכולה לקיים את התנאי, בתנאי שיכולה לקיימו. אולם במקרים שעילת הכפיה איננה עיגון אין הבעל יכול להתנות את הגירושין אלא ב"תביעה צודקת על פי דין".

הגר"א שרמן סובר, שגם תנאים שביכולתה לקיים באופן מעשי אולם מבחינה נפשית או מבחינה חברתית הדבר קשה לה, אזי גם זה בכלל "תנאי שאי אפשר לקיימו".

לדעת הגר"ח איזירר, לא ניתן להתנות תנאי שיש בו פגיעה בהפחתת שיעור כתובתה או נדונייתה שהן זכויות בסיסיות המוקנות לאשה שהיא נוטלת בכל מקרה, אולם יכול הוא לדרוש ע"י התנאי יותר ממה שמגיע לו על פי דין, אבל לא לדרוש תנאים שיש בהם עוול קיצוני שיקומם את האשה לסרב להם לחלוטין, ונמצא שעל ידי כך נמצא שהבעל פוטר עצמו מכפיית הגט המוטלת עליו.

ג. נראה לי שהפתח להבנת המהרשד"ם נמצא דווקא בדברי הרשב"ש בתשובה שפ"ג, אשר חולקת לכאורה על המהרשד"ם, ולצורך זה יש להעתיק חלק ממנה. הרשב"ש שם ביאר שישנם שלושה אופנים בהתנאת תנאי בגט – האחד שבעל כרחה מגרשה ומתנה עליה תנאי. השני שאפילו ברצונה אינו יכול להתנות עליה. והשלישי – שברצונה הוא יכול להתנות עליה ושלא ברצונה אינו יכול להתנות עליה.

וכתב הרשב"ש – "האופן הראשון הוא בסתם גירושין שזורק לה גט בעל כרחה (פי' מדינא דגמרא) ואומר לה הרי זה גיטך על מנת כך וכך – כשם שהוא גט שלא ברצונה, כך התנאי קיים שלא ברצונה, ואם רוצה היא שיתקיים הגט צריכה היא לקיים התנאי ואם לא קיימה התנאי נתבטל הגט".

"האופן השני – שאפילו שניהם רוצים להתנות – אין לו להתנות (פי' שאינו רשאי), כגון אותן נשים שכופין אותן לגרש אע"פ שהאיש והאשה אינם רוצים בגירושין כגון מוכה שחין שאפילו ששניהם רוצים – כופין אותו לגרש מפני שממיקתו ... וכן כל נישואי עבירה שמוציא בעל כרחן של שניהם, וכן הנשים שמצוה לגרשן כגון מצא בה ערוה או דבר ערוה, שנשים אלו אפילו שניהם רצו להתנות אין מניחין אותן להתנות לפי שאחר יגרש לא משלים התנאי ויתבטלו הגירושין ומה הועילו חכמים בתקנתם שיכפוהו לגרש ואטרוחי בי דינא תרי זמני לחזור ולכפות לא מטרחינן".

"האופן השלישי – שברצונה דווקא הוא מתנה אבל שלא ברצונה אינו מתנה הוא כגון אותם שכופין להוציא מחמת טענת האשה משום שהדין נותן לגרש כגון אותם המוזכרים בפרק המדיר (כתובות ע"ז) וזולתן שהדין נותן לגרש – למה יתנה עליה, יקוב הדין את ההר ואם אינו רוצה לגרש בלא תנאי, רישיה ליהוי ?! וכן בעל שהוא רוצה לגרשה בעל כרחה והיא אינה רוצה ובא להתנות עליה, תאמר לו אם אתה רוצה לגרש בלא תנאי – מוטב, ואם לא איני מקבלתו מידך ואשאר עמך או גרשני בלא תנאי ואפילו היא מן הנשים שאין איסור לגרשן כגון אשתו שניה (פי' זווג שני) וכל שכן באשתו ראשונה שאסור לגרשה, אלו הן החלוקות שנראו לי, ודברים ברורים הם לפי דעתי", עכ"ל הרשב"ש.

מדבריו עולה כי ישנו חילוק ברור – באותם שכופין לגרש מחמת שהנישואין אסורים או שיש סכנה בנישואין כמו במוכה שחין – שמכוח תקנת חכמים נעשית הכפיה והבעל והאשה אינם בגדר "בעלי דברים" להתנות תנאים או לרצות ולקיים את הנישואין – אלא חז"ל הם שתקנו וקבעו את הכפיה.

לעומת זאת באותם שכופים לגרש מכוח טענה כמו באותם השנויים במשנה כבורסקי ובעלי פוליפוס וכו' – באלו אין תקנת חז"ל לגרש, אלא שזוהי זכותה של האשה לתבוע בבי"ד את הגירושין בטענה מבוררת שאיננה יכולה לסבול את בעלה. ונמצא איפוא שהדבר תלוי ברצונה של האשה, והיא ה"בעלת-דבר" על כפיית הבעל לגרשה, ולפיכך כאשר האשה מתרצית להשאר תחת בעלה, הרשות בידה. רק באופן הזה חידש הרשב"ש שכשם שהיא הקובעת לענין עצם תביעת הגירושין, כך היא גם זו שקובעת את אופי הגירושין – שהבעל לא יוכל לתלות תנאי בגט.

ובנקודה זו לכאורה חולק המהרשד"ם וסובר, שאמנם האשה היא ה"בעלת דבר" לתבוע גירושין אבל אין היא "בעלת דבר" על צורת הגירושין, ורשאי הבעל לתלות תנאי שיכולה לקיימו.

אולם כאן צריך לסייג ולומר, שמאחר והאשה באה מכוח טענה כנגד הבעל – א"כ הרי זה כעניני טוען ונטען שביניהם, לפיכך רק כאשר הבעל מניח טענת בת משקל באותו ענין של הגירושין כנגד תביעת האשה - רק אז רשאי הוא לתלות תנאי בגט. אשר על כן הדבר ברור, שטענה שאין בה ממש, כגון דרישה כספית תמורת הגט או שאר מיני רווחים שהבעל מעונין להרויח מהגט – בזה גם המהרשד"ם יודה שאין לבעל כח ורשות לעשות כן.

ביאור עומק הענין הוא כדלהלן. כאשר הגירושין באים מכוח תביעת האשה להתגרש, וחכמים חייבו כפיית גט מכוח תביעה זו, וכפי שכתב הרדב"ז (ח"ד קנ"ז): "ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים שאינן יכולות לסבול", במצב שכזה כאשר הגט בעצמו הוא הסיבה שגורמת להפסד או לחסרון אצל הבעל – כאן רשאי הבעל להתנות תנאי אשר יסיר מעליו את ההפסד שיגרם לו מהגט הזה גופא. ולפיכך בנידון של המהרשד"ם שמדובר ביבם שחושד ביבמתו שבכוונתה להנשא לאחר החליצה לבעל דודתו, ובכוונת בעל דודתו לגרש את אשתו הנשואה לו – שהיא דודתו של היבם, ולשאת יבמה זו שהיא בחורה בשנים – ומשום כך התנה היבם את הסכמתו לחלוץ באופן שהיבמה תאסור על עצמה את נישואיה עם בעל דודתו, ולהציל בכך את דודתו מחורבן ביתה. הרי שכאן בא התנאי כגורם המסלק הפסד אשר יכול להגרם ולהיווצר דווקא מכוח החליצה שלו גופא. זוהי דוגמא מובהקת להעמדת טענה ברורה כנגד תביעת הכפיה של האשה.

ואולם, כאשר הבעל או היבם בא בטענות ובתנאים אחרים שאינן באים למנוע את ההפסד הבא מחמת הגט, דהיינו באחד משני אפנים, האחד – שאין בהם שום הפסד כלל רק דרישות של ממון או בסתם תנאים שמתנה בגט. והשני – גם כאשר לבעל יש הפסד וחסרון, ברם, החסרון הזה לא נובע מכוחו ומחמתו של הגט, ואין הגט סיבת החסרון אלא כמסובב את סילוקו, דהיינו שאותו החסרון או ההפסד שקיים יסתלק כתוצאה מנתינת הגט, ונמצא שהבעל מנצל את הגט בכדי לסלק מעליו את אותו חסרון (כגון חוב או גזל שהאשה חייבת לו) – במצב שכזה לא דיבר המהרשד"ם כלל, וגם הוא יודה לסברת הרשב"א והרשב"ש שא"א לנצל את הגט לצורך פתרון בעיותיו והפסדיו הקיימים מקדמת דנא.

במקרה שכזה ברורים ונכוחים הם דברי הרשב"א והרשב"ש שאין בכוחו של בעל המחויב בגט להתנות תנאים, והרשב"א בתשובתו מדבר בתנאי "שלא תנשאי לפלוני", שהוא סתם תנאי בעלמא שהבעל רוצה לתלות בגט להגביל את אשתו ולהצר את צעדיה, ובמקרה שכזה לא דיבר המהרשד"ם כלל.

שונה הדבר כאשר הכפיה היא מחמת שהנישואין בעצמם אסורים או שיש בהם סכנה (כמוכה שחין) במצב שכזה הבעל לא חשוב להיות כלל "בעל דבר" להתנות תנאים או לטעון טענות של הפסד מחמת הגט, ובכל מצב כופין אותו – וכפי האופן הראשון שהביא הרשב"ש, בתשובה שפ"ט, אשר על כן התשובה האחרת של הרשב"ש – בתשובה ר"ח, ותשובת התשב"ץ ח"ד בחוט המשולש טור א' סימן ו' גם כן אינן חלוקות כלל עם המהרשד"ם, מפני שתשובות אלו עוסקות בחיוב גירושין שנובע מחמת איסור כגון באשה האסורה על בעלה מצד דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא כאשר לפי דבריו הוא קינא לה ונסתרה" – שלדבריו היא אסורה עליו וחייב להוציאה מצד הדין מכל הטעמים הנזכרים, ובמקרה שכזה פסק הרשב"ש שאין הבעל יכול להתנות עליה בגירושיה בשום תנאי אלא ברצונה, "דכיון שהדין נותן לגרש למה יכריחה להתנות עליה בשום תנאי, יקוב הדין את ההר ויגרש כפי הדין..." וכ"כ א"ז הר"ש בן הרשב"ץ בתשובה וכל שחייב לגרש אינו יכול להתנות עליה אפילו ברצונה, שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לא יקיימו התנאי ויתבטל הגט", עכ"ל. – בנידון זה שחיוב הגירושין בא מכוח איסור הרי שבזה כולי עלמא מודו שאין רשות להתנות תנאי.

ומעתה ראוי לציין שגם החילוק הקודם שהוזכר לעיל – כאשר האשה מחזיקה את ממונו בידה, והממון בעין, ואין הבעל רוצה לגרש עד שתחזיר לו את חפציו (כנידון שהובא בשו"ת מהרש"ם), ונתבאר שהטעם שבגללו רשאי הבעל לעכב את הגט הוא משום דעביד איניש דינא לנפשיה, חילוק זה נכון וצודק ולא סותר למבואר כעת, בדברי המהרשד"ם, וטעם הדבר הוא שלמרות שאין כאן הפסד שבא מכוחו ומסיבתו של הגט, אף על פי כן רשאי הבעל לעכב את הגט מאחר וחפציו נמצאים כעת ביד האשה ואין כאן נידון של התנאת תנאים כנגד האשה אלא מעשה של תפיסת חפציו כפי שנתבאר, ואין לזה שייכות כלל לדברי המהרשד"ם.

לאור האמור, יש לבאר בזאת את סגנון לשונו המיוחדת של המהרשד"ם שכתב שם – "בוחן לבות וכליות יודע כי דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני, ואין בהם נפתל ועיקש". התבטאות נדירה שכזאת אינה שכיחה בתשובות המהרשד"ם וגם לא בשאר ספרי השו"ת! הדבר מראה עד כמה הסברא והדין הזה מאומת וחקוק אצלו – כתורה מסיני! ברם, לשון חכמים מרפא, ועומק סברתו ברורה ומאירה, וכפי שנתבאר, שכאשר הגט או החליצה בעצמם מסבבים היזק או הפסד – והם ניתנים לסילוק בנקל ע"י התנאת תנאי – במקרה שכזה בלבד חידש המהרשד"ם שאסור לכופו והעושה כן הרי הוא כנופל במכשול הכפיה ומרבה ממזרים.

וראויים הדברים למי שאמרם, ולגאון עוזנו רבנו המהרשד"ם – לו נאה ולו יאה להתעטר ולהתגדל בהם כי אכן דברים אלו אין בהם נפתל ועיקש והרי הם נכוחין כנתינתן מסיני.

אמנם ראוי להדגיש ולציין, המהרשד"ם עצמו הזכיר בתשובתו גם את "מוכה השחין", וכלשון המהרשד"ם – "ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפילו אותם שאמרו חכמים במשנה בפרק המדיר ואלו שכופין מוכה שחין... ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה". הרי שגם במוכה שחין שהכפיה לגרש נובעת מחמת סכנה, יכול הבעל להתנות תנאי שיכולה האשה לקיימו ולעכב בכך את הגירושין. דבר זה עומד בסתירה מפורשת לתשובת הרשב"ש (תשובה שפ"ג) שכתב שם ב"אופן השני" שנישואי עבירה או במוכה שחין אין לבעל אפשרות להתנות תנאי. ומעתה, מאחר ו"חמירא סכנתא מאיסורא", קל וחומר שבנישואי עבירה שהוא חיוב שבא מחמת איסור יסבור המהרשד"ם שבכוחו של הבעל לתלות תנאי בגט.

אולם עדיין יש לסייג ולצמצם את המחלוקת ואת דברי המהרשד"ם. מאחר ומצינו שהרשב"א והרשב"ש כתבו במפורש שאין אפשרות לבעל להתנות תנאים. ומאידך, המהרשד"ם מחדש שניתן להתנות תנאי, ודבריו הם בגדר חידוש, ואין לך בו אלא חידושו. המהרשד"ם כפי שנתבאר כעת לפנינו עוסק במקרה שבו הגט או החליצה בעצמם גוררים את ההפסד והנזק. רק באופן שכזה רשאי הבעל לעכב את הגט, כאשר נקל הדבר לסלק את אותו הנזק או ההפסד ולא בשאר תביעות חיצוניות, וכפי שנתבאר.

היוצא מן האמור הוא, שבתנאים כגון נטילת כספים מיד האשה, בין המגיעים לו כדין כמו חובות או גזל (בממון שלא בעין), נטילת משמורת ילדים שלא כדין, הקטנת או הגדלת מזונותיהם – אין זכות לבעל המחויב בגט להתנות אותם, וזאת משום שא"א להשתמש בגט לצורך השגת תוצאות שהגט לא סיבב את ביאתן לעולם.

למרות האמור, נראה שאין לקבוע בכך "מסמרות" קבועים, ויתכן ויש לדון ולהתחשב גם בתביעות צודקות מעיקר הדין הקשורות לנושא הגירושין גם באופן עקיף. הדבר נתון בכל מקרה ומקרה לשיקול דעתו של ביה"ד, ובכל מקרה יש לדון לגופו באופן ההפסד והחסרון שנגרם עקב הגט. לפיכך, יש לתת את הדעת בתביעות צודקות של הפסד מעיקר הדין אשר נתינת הגט תהיה בהן בבחינת "סתימת הגולל" – באופן שלא תהיה כל אפשרות מעשית או משפטית לדון בהם לאחר הגט.

כמובן יש להדגיש, שהפסד שנובע מהפסקת האישות בעצמה, כגון זכות אכילת פירות נכסי מלוג או מעשי ידי האשה וכיו"ב אינם נחשבים להפסד מחמת הגט. זאת משום שעל נקודה זו חל עיקר חיוב וכפית הגט – בהפסקת האישות וזכויות האישות של הבעל, גופא.

הנידון שלפנינו איננו בהפסד זכות שנובע מזכויות האישות, אלא רק בהפסדים וחסרונות שנגרמים מסיבתו של הגט.

ד. בפסה"ד של ביה"ד האזורי בת"א (התפרסם בקובץ דברי משפט ח"ב עמ' קנ"ה) הובאה ראיה מדברי ה"שלטי גיבורים" בסוף כתובות והביאו הרמ"א אה"ע סימן נ"ב – במי שפסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת או שאין לו שיכולה הבת לומר אני לא פסקתי ואין הארוס יכול לעגנה וכופין אותו לכנוס או לגרש, ופסק שם ה"שלטי גיבורים" בשם הריא"ז שאם ידה משגת צריכה היא ליתן מה שפסק אביה – ומזה הכריחו כדברי המהרשד"ם שכל תנאי שהאשה יכולה לקיימו – יכול הבעל להתנות ואין הוא מעגן בכך את אשתו אלא שהיא באי קיום התנאי חשובה להיות מעגנת את עצמה.

לאחר העיון יש לדחות ולהעיר, שמבדיקת מקור הדברים כפי שהובאו בשלמותם בפסקי הרי"ד (בהוצאת מכון התלמוד הישראלי עפ"י כת"י פאריס ובהשוואה לכת"י אחרים) שכתב שם – "הפוסק מעות לחתנו ואינו נותן לו, יכולה הבת שתאמר לבעלה – אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור ואפילו פסקה היא על עצמה כשהיא גדולה יכולה היא לומר כסבורה הייתי שאבא נותן לי, עכשיו שאין אבא נותן לי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור, ואם יש בידה ליתן ואינה נותנת הרשות בידו לעגנה כל זמן שירצה ואינו לא כונס ולא פוטר כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ז', ולפי מה שתקנו הגאונים שהמורדת בבעלה כופין הבעל לגרש, אף זו יכולה למרוד בו, וכופין אותו לגרש כמו שביאר מז"ה", עכ"ל.

הרי מפורש בדבריו שדברי הריא"ז הם בדווקא כאשר היא פסקה על עצמה במעמד אביה שאומרת כסבורה אני שאבא נותן לי, וסברת הריא"ז היא כדעת הרא"ש ובעל המאור שפסקו להלכה כדברי רשב"ג שבברייתא הסוברת שנחלקו אדמון וחכמים גם בפוסקת לעצמה והלכה כאדמון, ושלא כדעת הרי"ף והרמב"ם והמחבר בשו"ע שפסקו כדברי רשב"ג שבמשנה ושלא נחלקו חכמים ואדמון בשפסק האבא ולא בפוסקת על עצמה, ואשר על כן הריא"ז כשיטתו שגם בפסקה על עצמה הגם שאינו רשאי לעגנה, מ"מ חידש בזה הריא"ז שאם יש בידה ליתן ואינה נותנת שאז הרשות בידו לעגנה כל זמן שירצה היות שבאופן כזה אינה נאמנת לטעון שתלתה באביה לפי שגם לה יש ממון משלה. אולם ה"שלטי גיבורים" העתיק רק את סוף דברי הריא"ז – ומזה הבין הרמ"א שזהו דין בפני עצמו, גם בשפסק עליה אביה, ולכן הקשה על זה הרמ"א ב"דרכי משה" עי"ש. אולם לאחר שזכינו לדברי הריא"ז במקורם, נפל כל היסוד – מאחר ומדובר בפוסקת במעמד אביה ואין לזה שייכות לדברי המהרשד"ם, ובפרט שלהלכה נפסק כשיטת הרי"ף והרמב"ם – ועי"ש בב"ח שג"כ התקשה דברי הש"ג הללו והניחם בצ"ע להלכה והוסיף וכתב שם – "אם לא שנאמר שמדובר בפסקה על עצמה במעמד אביה", והובאו דבריו בח"מ ובב"ש שם, ולאור האמור כיוון בזה הב"ח לדברי הריא"ז במקורם.

ברם עדיין אין בכך דחיה, וזאת משום שמצינו במקום אחר ב"שלטי גיבורים" בפרק שמיני בכתובות – דף ל"ט בדפי הרי"ף, ופסקי ריא"ז פ"ח ד"ג סעיף ג', שכתב שם – "אע"פ שכופין את הבעל להוציא בתקנת הגאונים, לא יפסיד הוצאותיו אלא הרשות בידו לעגנה עד שתתן לו כל הוצאותיו שהוציא יותר ממה שאכל על פי שבועתו". – והביאם ה"דרכי משה" בסימן פ"ח סק"ב. הרי מבואר שהריא"ז אשר סובר כדעת הגאונים הסוברים שיש כפיה במורדת הטוענת מאיס עלי (שלא כדעת הרא"ש והרמ"א שדינא דמתיבתא הוא רק לענין הממון ולא לענין כפיה לגרש), - ולמרות הכפיה רשאי הבעל לעכב ולדרוש מהאשה את ההוצאות העודפות על מה שאכל ועד שלא תשלם לא ניתן לכפותו בגט. וא"כ דברי הריא"ז שבכאן מגלים גם על דברי הריא"ז הקודמים, והראיה חוזרת למקומה.

ועדיין יש לדחות ולחלק בין כפיה שיסודה מכוח תקנת הגאונים כמו במורדת דמאיס עלי – שבכדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה ולשמד ולכן תקנו כפיה על הבעל, א"כ במקום שישנו הפסד ממון הידוע ומבורר לבעל, רשאי הבעל לעכב את הגט ולתלותו בהחזרת הוצאותיו. כלומר אין לנו לחוש רק לתקנתה של האשה משום חשש שתצא לשמד כאשר החוב וההפסד שיש לבעל הוא ניכר וידוע לפנינו, לעומת זאת בכפיה לגרש שמכוח דין המשנה שחכמים קבעו שהנישואין עצמם מחייבים הפרדה וכפיה לגט אזי במצב שכזה אין לבעל לתלות תנאים בגט, וצ"ע.

אולם לאור המבואר לפנינו בעומק הדברים, נמצאנו למדים שגם לדברי הרמ"א וה"שלטי גיבורים" הללו אין שום שייכות לדברי הרשב"א והרשב"ש, והם שייכים לנושא שבו דיבר המהרשד"ם, וזאת משום שמדובר כאן באדם שכל נישואיו לאשה זו היו על סמך התחייבותו של האב לתת לו נדוניא וכספים, וכעת כשהאב חוזר בו נמצא שהבעל עומד בפני שוקת שבורה, וכפי הנראה אלמלא אותה התחייבות ונדוניא אותו הבעל לא היה מקדש או נושא אותה, או לחילופין היה ממתין ודוחה את הקידושין לזמן מאוחר יותר, וא"כ אם נכופו לגרש כעת וליתן לה כתובה נמצא שהנישואין בעצמם והגט בעצמו מביאים עליו הפסד ונזק, וא"כ אין כאן נזק ותנאי שבממון שהבעל רוצה להרויח באמצעות הגט, אלא הפסד שנגרם דווקא מכוחו של הגט בעצמו.

בסיכומו של דבר, נראה בנדון דידן כאשר גם הבעל רוצה להתגרש, אלא שרצונו לעגן את אשתו ולהחזיקה כבת ערובה ע"י הגט לצורך תביעותיו הרכושיות שברצונו להתחיל בהם בביהמ"ש ואף פתח שם תיק לשם כך, בכגון דא, גם המהרשד"ם יודה שאין לבעל רשות לכך, אין כאן טענה ענינית ומבוררת של הפסד הנגרם מחמת הגט אלא ניצול ציני וקר בבחינת "שיפור עמדות" ו"מקצה שיפורים", באמצעות הגט. דבר שביה"ד לא יתן לו יד וסעד, בשום אופן.

לפיכך, הבעל חייב לגרש את אשתו, ללא תנאים.

(-) אריאל ינאי, דיין

ראיתי את אשר כתבו עמיתי, עליונים למעלה, אב-בית-הדין, הגר"מ עמוס שליט"א והגר"א ינאי שליט"א, והריני לחוות דעתי.

בפסק דינו של כב' הגר"א לביא שליט"א (טרם פורסם), כתוב בין פרטי המקרה בזה"ל:

הבעל טוען כי כל עוד האשה מקבלת סכומי כסף מהפנסיה שלו, לא יסכים לתת גט. אמנם סכומי כסף אלו משולמים לאשה עפ"י פס"ד של בית המשפט בהתאם לחוק יחסי ממון, אך הבעל טוען כי העניין אינו מקובל עליו שאשתו תקבל סכומי כסף חודשיים מהפנסיה שלו, הוא רואה זאת כתשלום מזונות לאחר הגירושין, ועל כן כל עוד לא יחול שינוי בכך לא יסכים לתת גט. הבעל בקש שבית הדין יאכוף על האשה הסכם גירושין ללא התשלום הנ"ל.

האשה מתנגדת לכל שינוי בהסדרי חלוקת הרכוש שנקבעו בבית המשפט, ומבקשת לאכוף על הבעל את הגירושין בכל אמצעי כפיה, לרבות באמצעות מאסר. ע"כ

ובגוף פס"ד שם כתב בתוך דבריו וז"ל:

טענת הבעל שאינו מסכים לפסק הדין של ביהמ"ש. עפ"י העקרונות שהתבארו, יש לדון במקרה שלפנינו, ביחס לשתי טענות הבעל הנזכרות לעיל.
והנה במקרה בו שני הצדדים הלכו מהסכמתם לדיונים בבית המשפט, לא יוכל אחד מהם לטעון כנגד התוצאה שאינה לרוחו.
התשב"ץ ח"ב סי' סח כתב תשובה בדיני ממונות אודות חלוקת ירושה, ובסוף דבריו כתב - "וכל טענות אלו לזכות בני שמעון היה מן הדין לקיימם אלו באו מתחילה לדון בדיני ישראל, אבל כיון שהלכו תחילה לדון לפני האומות ובדיני האומות יצאו חייבין, הרי אלו כאילו קבלו עליהם לדון באותו דין ומחלו זכותם והרי מה שדנו האומות בין לוי ובין בני שמעון קיים".

ובשו"ת הרשב"ש סי' שלא כתב - "שני אנשים עברים ניצים שנתרצו לדון בערכאותיהם בקנין, או אחר שנגמר הדין ולא חזרו בו אחד מהם קודם גמר דין, דיניהם דין. אבל אם יש (ט"ס וצ"ל אין) קנין, אם חזר בו אחד מהם קודם גמר דין אין חייב לו כלום. ואם יש ביניהם שטרות בכוחות וקבלות אחרים הכל לפי מה שקבלו עליהם, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות והכל לפי הטענות".

וע"ע ברמ"א חו"מ סי' כב סעיף ב' ובש"ך (שם). וכתבו התומים סק"ו והישועות ישראל (עין משפט, סק"ו) בביאור דינו של הרמ"א שיש לחלק בין עצם איסור ערכאות ובין תוצאות הנובעות מקבלת הערכאות כמקובלת עליו. אמנם לכתחילה מוטל על כל אדם לקיים את המשפט בדין תורה, אך גם אם קבל עליו את דין הערכאות אף שעבר על איסור, עכ"פ התוצאות הנובעות מכך אינן משתנות עקב האיסור שבמעשיו.

ובמהרש"ם ח"א סי' פט כתב לחייב בתשלום הוצאות שפסקו בערכאות כששני הצדדים הלכו מרצונם להשפט בערכאות, וכתב מהרש"ם - "שהרי שניהם סמכו את עצמם על דיניהם, וגם הנתבע אדעתא דהכי נכנס, אם לנצח אם להנצח, דאל"כ הו"ל להזמינו מיד בהשיגו תביעה הראשונה שבדיני אומות העולם לבי"ד של ישראל, והו"ל כמשחק בקוביא דגמר ומקני בדיבור בעלמא כמ"ש בשו"ת ברכת יוסף חחו"מ סי' כג". ועיי"ש שהסתמך על התשב"ץ ח"ג סי' סח שכיון שהלכו תחילה לדון בערכאות הרי זה כאילו קבלו עליהם לדון באותו דין ומחלו זכותם.
על כן בנידון בו שני הצדדים מנהלים דיונים ממושכים במסגרת ערכאות בתי המשפט לסוגיהם השונים, ומקצתם של הדיונים נעשו ביוזמת הבעל, נראה ללא ספק ששניהם קבלו עליהם את בית המשפט כערכאה שיפוטית המקובלת על שניהם, ואת החוקים האזרחיים שעל פיהם דנים ופוסקים הערכאות האזרחיות. וכמ"ש התשב"ץ - "הרי אלו כאילו קבלו עליהם לדון באותו דין".

במקרה שבפניו, מהחומר שבפנינו עולה הבעל נוכח מחלק מדיוני בית המשפט, ובסיום ההליך ניסה לבטל את פסק הדין באמצעות עירעור, אך ללא הצלחה.

הבעל מעולם לא טען שאינו מקבל את סמכות בית המשפט לדון בעניינו, ולא הגיש תביעה לבית הדין בנושא הרכוש. בנסיבות אלו היה מקום לומר שאם הדיונים המשפטיים החלו ביוזמת האשה בלבד, והבעל הינו אדם שומר מצוות, היה יכול לטעון שהמשפט החילוני וחוקיו אינם מקובלים עליו. אך בנסיבות המתוארות במקרה שהבעל מוכר כיהודי שומר מצוות, אינו חושש מאיסורי אשת איש וכיוצ"ב ובודאי שלא שמע מאיסור ערכאות ואינו חושש מאיסור זה, ובודאי שבתחילת ההליך בבית המשפט הסכים לקבל על עצמו את סמכות בית המשפט, כגוף המקובל עליו לשפוט ביניהם, ועל כן לאחר שהסתיימו ההליכים, טענתו אינה על עצם סמכות בית המשפט, אלא על התוצאה שאינה לרוחו.

מלבד זאת, פרט לטענה כללית שהעלה בעבר שפסק דינו של בית המשפט אינו מקובל עליו, לא הוגשה כל בקשה מפורטת.

על כן אין לדון את הבעל כטוען שהאשה מחזיקה גזל בידה, אלא כטוען שהתקיים דיון אצל קרוב או פסול שהיה מקובל עליהם אך פסק דינו אינו מקובל עליו. ואינו רשאי לעכב סדור הגט בטענה כזו. ע"כ.

והנה בנד"ד הרי הבעל כלל לא מתנגד להליך בבית-המשפט, אדרבה, הרי הוא זה שתבע את האשה בבית-המשפט, והתביעה עומדת בעינה. לאמר, כי הבעל מקבל על עצמו את החלטת בית-המשפט באופן מוחלט. ומשום כך, אינו רשאי לעכב את סידור הגט בטענה כזו.

כל מה שדנו בפסקי הדין, הוא באם פתחה האשה תביעה בבית-המשפט, והבעל תובע להעביר את תביעותיה לביה"ד, אך בנד"ד הבעל הוא זה שפתח את התביעה ואף עומד מאחוריה. שהרי כל טענתו שחייבת לו סך כספי, והרי חוב כספי זה יתברר בערכאה שבה נותן הבעל את אמונו המלא, וא"כ לשם מה מעכב את הגט, הרי חוב כספי יתברר בהליך משפטי המקובל עליו. הבעל אינו יכול להשתמש בהליך המשפטי להשיג את ממונו, וגם לעכב את גיטה להשגת ממונו. די לו בהליך המשפטי שהוא קיבל עליו כדי לברר את הענין הממוני, ובמיוחד שאין אנו יודעים על בסיס לתביעתו. הן אמנם ששונה מקרה דנן מן המקרה בפסה"ד הנ"ל, שהרי כאן עדיין לא פסק בית-המשפט את דינו ויכול הבעל לבטל את תביעתו. אולם נראה על פי האמור שגם במקרה זה, לא יוכל הבעל להתנות את סידור הגט בדברי המהרשד"ם.

לסיכום, כאשר בעל תובע את תביעתו הממונית בבית-המשפט, עומד בתביעתו, ותביעה זו תתברר עד לפסק דין, אין עילה לעכב את הגט על פי דברי המהרשד"ם.

*

וכמו כן, כתב הרב לביא בתשובתו שם, שאם האשה הנתבעת להשיב לו את כספו הופכת ל"ציית דיינא" ומוכנה ללכת לד"ת, וליישם מה שיפסק לה, כבר ניתן לחייב או לכפות את הבעל, ונפלה תביעתו הכספית, ואין בידו לדרוש את כספו לידו ממש, ולעכב את הגט בשל כך.

וכך כתב שם:

"מבואר מדבריו, שבמקרה בו היבם או הבעל מחוייבים בגט, אם האשה מחזיקה תחת ידה בממונו שלא כדין, הרי שבכך היא נוקטת אמצעי כפיה כנגדו שלא כדין הגורמת לפסול את החליצה או הגט. מאחר ורק כשמעשים אותו כדין, הגט או החליצה כשרים, משא"כ עישוי כזה שהוא אחיזה בממונו שלא כדין.
אך גם במקרה כזה, אם הבעל או היבם יכולים להוציא את שלהם בדין, אין לראות באחיזה בממון זה משום עישוי שהופעל כנגד הבעל, וכמפורש בתשובת התשב"ץ (ח"א סי' א) שהביא הב"י סי' קלד וכתב - "ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו".
לפי זה מבואר, שהגדר לפסול את החליצה או הגט הוא – אם ננקטו על ידי האשה או אדם אחר, כנגד הבעל או היבם, צעדים שיש בהם משום כפיה על הגט או החליצה, ובנסיבות אלו, אף שקיים חיוב גט או חליצה, הוא נחשב כמעושה שלא כדין, עקב עישוי זה שאינו כדין. אבל בלא"ה הגט או החליצה כשרים. ואף במקרה בו יש ביד האשה ממון הבעל או היבם, לא יוכל לעכב הגט או החליצה בטענה שכל עוד לא תשיב לו את חפציו הוא רשאי לאכוף זאת עליה באמצעות עיכוב הגט או החליצה. אלא החיוב עומד במקומו, וניתן לנקוט כנגדו אמצעי כפיה, והלה יוכל לתבוע ממנה בדין את תביעותיו. עכ"פ היכולת לתבוע ממנה בדין מביאה לכך שהחזקת הממון בידה לא תחשב כעישוי הבעל או היבם.
ומבואר שכתב בפשיטות שלא כסברת מהרשד"ם, וקבל את סברת מהרש"ם (הנזכרת לעיל), רק בנסיבות בהם לא ניתן לתבוע את החפצים בדין.
ולאמור לעיל, הרי שבתשובת מהרי"ק מצאנו יסוד לסברא זו. וכן מבואר שלא עלה על דעתו שמכח סברת, עביד איניש דינא לנפשיה' יוכל לעכב הגט או החליצה עד שיקבל ממונו, במקום לפנות לתביעה בבית דין. וכפי שהוכחנו להלן (שלא כסברת ספר צל הכסף).

וכן יתפרשו דברי השב יעקב חלק אה"ע סוף סי' מא ושיבת ציון סי' צו שהביא הפת"ש סוף סי' קסה שבמקום בו עולה טענה שהאשה מחזיקה ברכוש השייך ליבם והיא אינה ציית דינא ומבקשת לדון רק בחליצה ולא בתביעות הרכוש שלו, בנסיבות אלו היבם רשאי לעכב את החליצה. אך העיכוב הוא רק עד שיתברר שהיא ציית דינא. השב יעקב כתב בלשון זו – "אמאי לא אמר החלוץ בפה מלא שמעכב החליצה עד שיבוא להיות ציית דין ... ודאי יכול לעכב החליצה עד שיהא ציית דין עמו במקום הממוצע".
וכן בתשובת שיבת ציון כתב – "ולא עוד, אלא אפילו מן הדין אינו חייב לחלוץ ואף שנתן שטר חליצה ואין לו זכות מצד תקנות הקהילות ... מ"מ כיון שהיבם צועק ככרוכיא ורוצה לציית דין תורה ולקבל על עצמו כל מה שיושת עליו ע"פ פסק דייני ישראל והיא מסרבת לציית דין תורה, איך יעלה על הדעת לומר שהוא מחוייב לחלוץ כ"ז שהיבמה מסרבת לציית דין תורה עמו, ועיין בתשובת שב יעקב חלק אה"ע סוף תשובה מ"א שכתב בפירוש שיכול לעכב החליצה עד שיציית דין עמו, ושם בשב יעקב היה ליבם דין ודברים עם אבי היבמה ואפ"ה פסק שם שיכול לעכב החליצה כדי שיכוף כאגמון ראשו לציית דין תורה, מכ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד שהיבם צועק שיש לו טענות ותביעות על היבמה עצמה".
מבואר בדבריהם שההיתר לעיכוב החליצה (בה הוא מחוייב) יתכן רק על מנת להביא את האשה שתהא ציית דינא, אך לאחר שעניין זה הובטח, אין מקום לעיכוב החליצה או הגט, גם כל עוד האשה מחזיקה תחת ידה ממון שאינו שלה אליבא דטענת הבעל או היבם.
וכן מתבארת תשובת האגרות משה חלק אה"ע ח"א סי' קיא (שהוזכרה בפסק הדין שבקובץ דברי משפט ח"ב עמ' קנה).

על כן מכל הנ"ל מבואר, שאין מקום למסקנה שהגיעו אליה באותו פסק דין שהבעל רשאי לעכב את מתן הגט עד שיקבל את תביעתו הצודקת, על פי טענתו. אלא במקרה בו בית הדין נוכח שקיימת תביעה מצד הבעל, והאשה אינה מצייתת לדין, ואין דרך לדון עמה על תביעתו, בנסיבות אלו הבעל רשאי לעכב את הגירושין, למרות חיובו בגט, עד שיובטח שהאשה תציית לדין, אך מיד לאחר שהדבר הובטח, הוא אינו רשאי לעכב את הגירושין ועליו לתת גט. ואם ימנע מכך יש לחייבו, כל אחד בהתאם לדינו.
אמנם בריא"ז שהובא לעיל, מפורש שהבעל רשאי לעכב את הגט עד שתתן לו את המגיע לו עפ"י הדין, ומשמע דלא סגי בכך שהובטח שהיא ציית דינא. (במהרש"ם הנזכר אין הכרח אם סובר כריא"ז או כשאר הפוסקים מאחר שלא נחית לכך, שהרי בנידון שם האשה עשתה את המוטל עליה רק לאחר הגירושין).
אך לפי המבואר להלן נראה שהריא"ז יחידאה" עכ"ל.

והנה בנד"ד אין לראות את האשה כמי שאינה ציית דינא, שהרי לשיטתם ולגישתם החילונית, הם נידונים בערכאה המקובלת עליהם, האיש מחד אשר הגיש את התביעה ואף עומד מאחורי תביעתו, והאשה מאידך, שהכריזה בביה"ד ותבעה את גיטה, וטענה שהתביעה הממונית מתבררת בבית-המשפט, ומשום כך מה לתביעה זו ולגט, ואל לו לבעל לקשר ביניהם. נמצא שגם האשה אינה בבחינת שאינו ציית דינא, בודאי מול התובע, בעלה, שסומך על בית-המשפט, וכלל לא דורש ד"ת, והיא נענית מרצונה או שלא מרצונה, להידרש להליך המשפטי המנוהל בערכאה האחרת.

ונראה להוסיף עוד נקודה. בדיון הראשון מתאריך כא' בשבט התשס"ח אמר ב"כ הבעל בזה"ל (עמ' 1 מול שורות 45-49, ועמ' 2 מול שורות 1-11). "כב', כמו שהתחיל מרשי לומר, יש פה עיוות של הדברים, זה לא שהוא עזב את הבית, הוא היה מתפרנס וזן את ילדיו, בשלב מסוים אמרה שקשה לה לחיות שם, וביקשה להגיע לארץ, אמר הבעל שהוא מסכים, והיא היתה מחלקת את זמנה בין ישראל לחו"ל, והוא כל הזמן היה מפקיד את הכספים, לצערי הגב' הפרה את האימון בה (עמ' 2) כל מה שהעביר, אין זכר, החשבונות אופסו, אין בהם דבר, היא מנסה לומר שהוא "זנח" את הילדים, זה לא נכון, אכן אמת שמזה כשנתיים שהאב אינו רואה את ילדיו, לצערנו, האשה עשתה שימוש ברכוש ככלי משחק לרבות הילדים, כאשר הגיע הבעל לארץ לבקר את ילדיו כשהיחסים היו "תקינים" היא לא רצתה שהוא יבקר, נתנה הוראה לגננת שלא תתן לו לראות את הילד, עיסוקו של הבעל הוא בטחוני, כל דבר פלילי זה פוגע בו, אני פניתי לחברתי ובקשתי ממנה לקיים הסדרי ראיה, הגענו למסקנה שלאחר נתק ארוך דבר זה יעשה באמצעות גורמי מקצוע. ולכן, לומר את המילים הללו שהוא "זנח" זה אינו נכון, הוא פירנס את הילדים כל השנים". גמר ציטוט.

בדיון השני מתאריך יח' באדר ב' ס"ח לשאלת ביה"ד בדבר פתיחת התביעה בבית-המשפט ענה הבעל: היא (התביעה) עדיין לא התחילה, היא (התביעה) אומרת שהיא בזבזה 120,000 ₪.

ובדיון הראשון לשאלת ביה"ד את האשה : "מי זן אותך במשך השנתיים ושלשה חודשים"? ענתה האשה : "מכספים משותפים שהיו לנו".

מהדברים עולה, לכאורה, כי לטענת הבעל, הוא הפקיד את הכספים בחשבון הבנק והאשה בזבזה אותם. סך הכספים לטענתו, 120,000 ₪. והנה, האשה לטענתה פרנסה את עצמה מתוך כספים שבחשבון. והנה, הבעל עובד משרד הביטחון כנראה בעל פרנסה גבוהה, ונמצא שמזונותיה של האשה "העולה עמו ואינה יורדת", בתוספת מזונות הילדים, לכאורה אינם פחותים מששת אלפים ₪ ואולי יותר ובאם נכפיל בכ-27 חודשים נמצא שמזונותיה הם בסך 142,000 ₪ ויתכן ומזונותיה לפי משכרותו שאינה ידועה לנו, הם אף גדולים יותר.

ולפי זה יתכן מאד שכל דרישתו של הבעל אין לה כלל בסיס, שהרי 120,000 ₪ שתובע, הינם מזונות אשתו וילדיו למשך הזמן הנ"ל.

ואם כנים הדברים, אזי גם לדעת המהרשד"ם, אין כאן שום עילה ותנאי היכול לעכב את הגט.

אמנם כל זאת בתור הנחה לפי המעט שיש בענין זה בפרוטוקולים שלפנינו, שהרי כל הדו"ד נידון בבימ"ש.

אני מצטרף למסקנתם של כב' האב"ד שליט"א וחב"ד שליט"א, כי הבעל חייב לתת גט לאשתו.

(-) שניאור פרדס, דיין

לאור הנימוקים המפורטים לעיל, אנו פוסקים: הבעל חייב לגרש את אשתו.

ביה"ד קובע מועד לחקירת שמות וגט ליום חמישי כד' באייר התשס"ח (29 במאי 2008) בשעה 09:50, על כל צד להביא עד קרוב משפחה + כתובה + תעודת נישואין + תעודת זהות וספח.

ניתן היום ז' באייר התשס"ח (12.5.08)

(-) מיכאל עמוס, אב"ד (-) שניאור פרדס, דיין (-) אריאל ינאי, דיין