החלטה

א. המבקשים בתיק זה הינם היורשים על פי דין ועל פי החוק.
היורשים קיבלו סמכות ביה"ד להוצאת צו ירושה.
המנוחה כתבה צוואה ובה הורישה הכספים הנמצאים בחשבון בנק מסוים למוטבים שאינם קרובי משפחתה.
מוטבים אלו הגישו בקשה לרשם לעניני ירושה לקיום הצוואה והרשם קיבל בקשתם וקבע שהצוואה הינה בת תוקף.
סעיף 155 לחוק הירושה קובע כדלהלן:
"על אף האמור בסעיפים 66 א' ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האיש של המוריש לתת צו ירושה וצו קיום צוואה וכו' אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי זה הביעו בכתב הסכמתם לכך".
מקור נוסף לסמכות בית הדין לדון בהוצאת צו ירושה נובעת מסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים שז"ל :
"בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על א"י 1947-1922, או בפקודת הירושה אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".
הצדדים הנוגעים בדבר בצו קיום הצוואה הינם המוטבים שאינם יורשים על פי דין ועל פי חוק, אלא הזוכים על פי צוואה.
הצדדים הנוגעים בדבר בצו ירושה הינם היורשים על פי דין ועל פי חוק.
אין בעובדה שצד שלישי קיבל סמכות הרשם לדון בהוצאת צו קיום צואה בכדי לשלול מהיורשים החוקיים לקבוע לעצמם את הערכאה שהינם רוצים להתדיין בפניה.
אנשים רבים שומרי מצוות, פחות או יותר, מקפידים להגיש תביעתם להוצאת צו ירושה או צו קיום צוואה דוקא בפני בית הדין. מפני שברצונם שחלוקת העזבון שתעשה על פי חוק, או על פי ההסכמות אליהם הגיעו היורשים, תעשה גם על פי דין תורה ולכן מגישים תביעתם לבית הדין כדי שבית הדין יעשה הקנינים הנצרכים (אם נצרכים) על פי דין וההסתלקויות הנצרכות (אם נצרכות) על פי חוק. וזכותו החוקית והיסודית של אדם היא לקבל צו ירושה או צו קיום צואה על פי אמונתו.
הזכות לדון בבקשה שהוגשה להוצאת צו ירושה, מטילה על בית הדין גם חובה לדון בבקשה זו.
משכך, מכיוון שהיורשים בחרו להגיש תביעתם בבית הדין, הסמכות לדיון בענין הירושה הינה של בית הדין.
בית הדין גם אינו יכול להמנע מלדון בבקשתם, ואין זה הגיוני שצד שלישי ימנע מהיורשים על פי דין לממש זכותם החוקית.

ב. והנה למש"כ שהוצאת צו ירושה והוצאת צו קיום צואה הינם שני ענינים שאינם קשורים זה בזה, שהרי יכול להיות שהזכאים על פי הירושה אינם בהכרח הזכאים על פי צואה, וכן הזכאים על פי צואה אינם בהכרח זכאים על פי ירושה, ולפי זה אף במקום שהמוטבים בצואה הינם היורשים על פי דין, אין זה מעלה או מוריד, שהרי מעצם העובדה שהמוטבים יכלו להיות מוטבים שונים, יש להוכיח שמדובר בשתי פעולות משפטיות שונות.
יש לציין שאף המחוקק קבע שהוצאת צווים אלו הינם פעולות משפטיות שונות, ולפיכך קבע המחוקק את צורת הצווים באופן שונה וכפי האמור בסעיף 66 לחוק הירושה שז"ל : הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין - על ידי צו ירושה, בירושה על פי צואה - על ידי צו קיום צואה, תוכנם של צווים אלו נקבע בסעיף 69 לחוק שז"ל :
"א. צו ירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעיזבון.
ב. צו קיום צואה יצהיר שהצואה היא בת תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות."
מכיון שפעולות אלו הינן פעולות משפטיות שונות, נצרכת הוצאת שני צווים במקום שיש צואה רק על חלק מהנכסים, ונצרכת הוצאת צו ירושה על שאר נכסים, וכלשון סעיף 66(ב) לחוק :
" ציוה המוריש חלק מנכסיו יינתן על אותו חלק צו קיום, ןעל הנותר צו ירושה ".

ג. תקנות הירושה משנת תשנ"ח 1998 המסדירות ביצוע הוראות החוק, מסדירות גם ביצוע האמור בסעיף 66 לחוק, וז"ל תקנה 24 :
(א) צו ירושה יערך לפי טופס 4 וצו קיום לפי טופס 5.
(ב) ציוה המוריש חלק מנכסיו, רשאי הרשם לעניני ירושה או בית המשפט לכלול בצו אחד צו ירושה וצו קיום לפי טופס 6 וכו'".
גם מלשון תקנה זו משמע שענינם של צו ירושה ושל צו קיום צואה נובע מפעולות משפטיות נפרדות ולכן מצריך הוצאת שני צווים.
אמנם סעיף ג לתקנה, מאפשר לרשם או לביה"מ לכלול בצו אחד את צו הירושה וצו קיום הצואה, אך גם סעיף זה אינו מחייב קטגורית, אלא רק מאפשר הוצאת צו אחד. ועל כרחך מכיון שמדובר בעזבון אחד ושני צווים אלו מגבילים זה את זה, שהרי צו הירושה צריך לפרש שאינו על הנכסים הרשומים בצואה.
ולפיכך איפשר מתקן התקנה להוציאם בצו אחד. אך כמובן אין הדברים חובה, שהרי צווים אלו נובעים מפעולות משפטיות שונות ומצריכות פתיחת תיק בנפרד.
ולפיכך מכיון שנתבאר שהוצאת צו הירושה וצו קיום הצואה כרוכים בפעולות משפטיות שונות, אין מניעה חוקית והגיונית ששתי רשויות משפטיות שונות ידונו בהוצאת צווים אלו, באם הזכאים על פי דין ועל פי צואה החליטו להגיש בקשתם בפני רשויות שונות. ואף ששני הצווים מדברים לגבי נכסים הנמצאים בעיזבון המנוח, הצואה הינה רק לגבי הנכסים המוזכרים בה, והירושה הינה לגבי כל שאר הנכסים שאינם רשומים בצואה, ואם כן תחומי תחולתם של צווים אלו הינם ברורים.
כמו כן אין ספק שבעת הגשת הבקשה להוצאת צו ירושה חלה על המבקש חובה להודיע לרשות המאשרת שעל חלק מנכסי עיזבון זה היתה גם צואה, שלגבי הנכסים שרשומים בה לא ינתן צו ירושה (בבקשה לצו קיום צואה, ברור שהקיום הוא רק לגבי האמור בצואה ומה שאינו נזכר במפורש בה ממילא אינו כלול בצו קיום הצואה ), ומשכך חובת הרשות המוציאה את צו הירושה לציין בצו הירושה שצו זה אינו כולל את הנכסים המוזכרים בצואה, פיסקה זו נצרכת בכל מקום שמוצא צו ירושה מלבד צו קיום צואה, אפילו הוצא על ידי אותה רשות מטפלת. כמו כן עם פתיחת תיק בביה"ד, נשלחת הודעה על פתיחתו לאפוטרופוס הכללי, ואין חשש שהרשות המאשרת לא תדע שמלבד הצו ירושה הנצרך בעיזבון הוצא צו קיום צואה, ואין חשש תקלה בהוצאת צו ירושה על ידי רשות מטפלת אחרת, שהרי תוכנו של צו הירושה יעיד שמלבד צו זה הוצא צו קיום הצואה המגביל את צו הירושה שלא יהיה לגבי כל נכסי העזבון, אלא לגבי כל הנכסים שלא נכללו בצואה בלבד.

ד. אמנם בבר"ע 206/70, בתביעה שהגישה ישיבת פורת יוסף נגד יעקב חומי, פורסם פד"י כ"ה (1) 157, בבקשה למנות מנהל עזבון מטעמה לקבל חלק מחלקת אדמה שהורישה לה מנוחה, כשלשאר החלקה זכאי בעלה של המנוחה כיורש על פי דין, כתב השופט יצחק קיסטר וז"ל :
"כדי לקבל את המנה שהמורישה ציוותה, יש צורך במנהל עזבון והמבקשת ביקשה מינוי כזה, ואם כי מטרתה היתה לקבל רק את המגיע לה, אין אפשרות לבצע זאת בלי ניהול העזבון, תשלום חובות וביניהם מיסים, ובלי חלוקת החלקה מס' 10 בין המבקשת ובין היורשים על פי דין, כשם שהיורשים על פי דין אינם יכולים לבקש מינוי מנהל עזבון אשר יפעל רק לגבי נכסי העזבון שהמורישה לא ציוותה עליהם, כך אין אפשרות למנות אדם כ"מנהל עזבון" אשר יפעל רק לגבי המנה לפי הצוואה. אדם שנפטר משאיר עזבון אחד בלבד, ולגביו קיימת רק אפשרות של הנהלה אחת, ועל כל פנים על עזבון של מוריש הנמצא בישראל אין כל הוראה כחוק המאפשרת פיצולו לכמה עזבונות."
ומשמע מאימרת האגב שבהחלטה זו, שעל עזבון של מוריש הנמצא בישראל אין הוראה בחוק לפצלו לכמה עזבונות ואפילו אם יש יורשים על פי דין ויש יורשים על פי צואה, ולכן אי אפשר למנות מנהל עזבון למנה מהעזבון. שמנהל עזבון הוי לכל העזבון, ומינוי שני מנהלי עזבון מורה למעשה שיש כאן שני עזבונות, אמנם לנידון דידן יש לומר, שאף שהעזבון הינו עזבון אחד, כיון שלצורך העברת העזבון ליורשים השונים, יש צורך בשתי פעולות משפטיות שונות המצריכות פתיחת תיקים נפרדים ומצריכות הוצאת שתי צווים, אין מניעה שהמעוניינים בהוצאת הצו יבחרו בערכאה המקובלת עליהם להוצאת הצו המבוקש, ואף אם שני ערכאות נפרדות מוציאות צווים אלו.

ה. ואם תאמר מכיון שעכ"פ שתי הפעולות המשפטיות והצווים המוצאים בעקבותיהם משיקים ונוגעים זה לזה, ואם כן אין ראוי שיהיה פיצול בהוצאת הצווים על ידי רשויות שונות, אכן יש לומר שלכתחילה ודאי יש לרכז כל הפעולות המשפטיות בפני רשות משפטית אחת, אך אין מניעה חוקית לפצל הדברים, הדבר מצוי מאד בעניינים הכרוכים לתביעת הגירושין, שאף שאפשר על פי חוק לכורכם בתביעת הגירושין אין מניעה חוקית לפצלם בתביעות נפרדות, בין דברים שאינם כרוכים בהכרח בתביעת הגירושין ובין בעניני משמורת ילדים הכרוכים מעצם טיבם וטבעם בתביעת הגירושין, ואפילו הכי אין מניעה חוקית באם הוגשה תביעה למשמורת ילדים לבית המשפט, בית המשפט הוא המוסמך לדון בה אף שענין משמורת הילדים כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין, וענין זה בהכרח צריך להיבדק בפני בית הדין שהוא הרשות המשפטית היחידה המוסמכת לדון בתביעת גירושין, ועל כרחך שאף שראוי היה שלא לפצל התביעה ולדון בה כמקשה אחת, המחוקק קבע שאין מניעה חוקית לעשות כן, ומשכך אף בהוצאת צו ירושה וצו קיום צואה, אין מניעה חוקית שהדבר יעשה בפני רשויות שונות.

ו. יש לציין שאף שהמחוקק קבע בסעיף 2 לחוק הירושה : "היורשים הם יורשים על פי דין או שזוכים על פי צואה, הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צואה", וכוונתו היא שזכות המוריש לקבוע את יורשיו, פעולה זו נעשית בהוראה על פי צואה, במידה ולא עשה כן יורשי עיזבונו יהיו מי שהמחוקק קבע כיורשי העיזבון על פי הוראת החוק. ומשמעות הדברים היא שאף הזוכים על פי צואה נקראים יורשים, וירושתם חלה אחרי פטירת המוריש.
על פי דין תורה שונה ירושה שינוי מהותי מצואה, בירושה זוכים היורשים כפי הסדר שקבעה התורה עם גמר מיתה או לאחר גמר מיתה וכדאיתא בב"ב קלז, א, גבי מתנת שכיב מרע (שמועילה מדרבנן כירושה דאוריתא) ועיין שו"ת הרשב"א ח"ג ס' קכ"ה וקצה"ח ס' רנ"ב ס"ק א' וקובץ שיעורים קידושין אות קלז וקובץ שמועות לגר"א וסרמן על ב"מ אות י"ג ואכמ"ל, מה שאין כן צוואת בריא שקונה כמתנה שעה אחת לפני פטירתו של הנותן. ולפיכך הזוכה על פי צואה זוכה במתנה עוד לפני פטירת המוריש, ונכסים אלו אינם נכללים מבחינה משפטית בכלל העיזבון. משא"כ היורשים שזוכים בכל העיזבון אחרי פטירת המוריש והעיזבון הינו רק מה שלא ניתן קודם על ידי הצואה, שבדברים הכתובים בצואה פקעה בעלות המנוח עוד לפני פטירתו, ומשכך ברור שעל פי דין הוצאת צו ירושה והוצאת צו קיום צואה הינן פעולות משפטיות שונות זו מזו המבררות דברים שונים, בצו הירושה נקבע מי הזוכה בנכסי המנוח אחרי פטירתו, ובצו קיום צואה נקבע מי קיבל מהמנוח מתנה רגע לפני פטירתו.

ז. והנה סמכות ביה"ד לדון בעניני ירושה וקיום צואה נקבעה בסעיף 155(א) לחוק הירושה, סעיף 155 (ג) לחוק קובע : "בענין שהוא בפני בית דין בהתאם לסעיף קטן (א) מוסמך בית הדין הדתי, על אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו" וכו', מבואר שהענקת הסמכות לבית הדין לדון בהוצאת צו ירושה או צו קיום צואה כוללת בתוכה הענקת סמכות לבית הדין לדון בנושאים אלו על פי דין תורה, ואכן ביה"ד אינו מוציא צוי ירושה וצוי קיום צואה רק באם נעשו הקנאות המועילות על פי דין, וממילא יש לומר שמכיון שהמחוקק הקנה לביה"ד סמכות לדון בעניני ירושה, ובכלל סמכות זאת ניתן לבית הדין סמכות לדון על פי הדין הדתי - דין תורה, ומשכך צווי ביה"ד לקיום צואה ולצו ירושה הינם על פי דין וכפי שבארנו לעיל הירושה חלה לאחר מיתה והצואה הינה מתנה מחיים ולפיכך הפעולות המשפטיות הינן שונות לחלוטין ואם כן ודאי אין מניעה שיערכו בערכאות שונות.
לאור כל האמור לעיל ביה"ד קובע שיש לביה"ד סמכות להוצאת צו ירושה, וביה"ד יוציא צו ירושה כפי שנתבקש.
על המזכירות לשלוח החלטה זו לב"כ האפוטרופוס הכללי.
ניתן ביום ט"ו טבת תשס"ח (24/12/2007)
(-) הרב יעקב זמיר, אב"ד (-) הרב שלמה שפירא, דיין (-) הרב אברהם שינדלר, דיין