ה ח ל ט ה

ענינה של החלטה זו הוא סמכות בית הדין לדון בנושא הרכוש שנכרך בתביעת הגירושין.

הצדדים נישאו כדמו"י בשנת התשמ"ה (30 ביולי 1985). מנישואין אלו נולדו לצדדים שני ילדים, שהינם כיום בגירים. הצדדים מתגוררים תחת קורת גג אחת, אך בנפרד (בקומות נפרדות), בביתם המשותף שבישוב כ'. הבית רשום ע"ש שניהם. לצדדים, ובעיקר לתובע, כספים ורכוש רב שצברו הן מקודם לנישואין והן במהלך חיי הנישואין המשותפים. חלקם בארץ וחלקם בחו"ל בחשבונות בנקים שונים.

בין הצדדים גבה טורא רבה, ושלום הבית הופר. להלן השתלשלות התובענות המשפטיות שביניהם :

א. בתאריך י"ד במנחם-אב התשס"ו, 08/08/06, הגישה האשה תביעה רכושית לבית המשפט לעניני משפחה בכפר סבא שכותרתה – "תביעה רכושית – מתן חשבונות, פסק דין הצהרתי, שמירת זכויות, סעדים עפ"י סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג (התשל"ג, 1973)".

ב. בתאריך כ"ב בניסן התשס"ז, 10/04/07, הגיש הבעל תביעת גירושין בבית-הדין הרבני בנתניה וכרך לה את עניני המשמורת וחינוך הילדים. לאחר מכן בתאריך ט"ז באלול, 30/08/07, הגיש הבעל הוספה לתביעת הגירושין וכרך בה את נושא פירוק השיתוף במקרקעין ובמיטלטלין, קרי: בית הצדדים ותכולתו.

ג. בתאריך ב' בתמוז התשס"ו, 18/06/07, הוציא בית הדין פסיקה האומרת כי האשה חייבת בקבלת גיטה, וקיבל בכך את תביעת הגירושין של הבעל. עוד נכתב שם בפסק הדין – "שני בני הזוג אינם חפצים בשלום בית, שניהם חפצים בגירושין... כאשר שני בני הזוג רוצים להתגרש והמניעה לגירושין היא "שוט" כנגד הבעל בענייני רכוש, שומה על בית-הדין למנוע זאת".

ד. פסק דין זה אושר ע"י כב' בית-הדין הגדול בתאריך ג' כסלו התשס"ח, 15/11/07, ובכך דחה את ערעורה של האשה. בשולי פסק הדין שם נכתב: "יְצויין שכל העניינים הרכושיים שבין הצדדים נידונים בערכאה אחרת".

ה. חמשה ימים לאחר פסיקת בית-הדין הגדול, בתאריך ח' בכסלו, 20/11, התקיים בבית-הדין הרבני האזורי בנתניה דיון בנושא פירוק השיתוף – לאור תביעת הבעל למנות כונס נכסים על הבית.

בית הדין הוציא החלטה ולפיה הוא לא יכול לתת סעד לפירוק שיתוף. הנימוק להחלטה זו היה מאחר וטרם ניתנה החלטה בבית-הדין הגדול בערעורה של האשה. באם הערעור יתקבל והצדדים יחויבו לחזור לשלום-בית הרי ממילא יתייתר ענינו של פירוק השיתוף, שהרי "אם אין בית, אין שלום בית".

יצויין כי פרק הזמן הקצר בין חמשת הימים המבדילים בין פסיקתו של בית-הדין הגדול לבין הדיון שנערך בבית-הדין האזורי, גרם לכך שהחלטת בית-הדין הגדול הנ"ל לא הובאה לידיעת הצדדים וכן לא לידיעת בית-הדין האזורי.

כפי שיובהר לקמן, קיימת חשיבות עליונה לסדר הזמן הכרונולוגי של סדרי הדיון, ומשום כך הם הובאו כאן בפרוטרוט.

סלע המחלוקת אשר ניטש בין באות כוחן של הצדדים, מתמקד בשלוש נקודות עיקריות:

1) הראשונה, לטענת בא כוחה של האשה בענין הרכוש כבר קנויה הסמכות לבית-המשפט. כבר בתאריך י"ד אב תשס"ו, 08/08/06, הגישה האשה את תביעתה הרכושית לבית-המשפט, ואף התקיים בו דיון (30/01/07). תביעה זו הִקְדִימָה בשמונה חדשים את תביעת הגירושין של הבעל, והקדימה בשנה, את כריכת הרכוש המאוחרת שהוסיף הבעל. בנוסף לכך ציינה ב"כ האשה בסיכומיה (סעיפים 6-4) כי היא הגישה לבית-הדין את התנגדותה לכריכה זו בהזדמנות הראשונה שיכלה, וְלפיכך אין לראות בדיון שתקיים בבית-הדין בתאריך ח' כסליו (20/11) כהסכמה מכללא לסמכות בית-הדין לדון בנושא פירוק השיתוף.

מנגד טוען ב"כ הבעל כי מתן סעדים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, וכן בקשה למתן פסק דין הצהרתי רכושי, אינם פסיקה אופרטיבית שכוחה יפה לקנות סמכות שיפוט בענינים רכושיים אחרים. אין כאן אלא הצהרה בעלמא והבטחת זכויותיה של האשה. כל ענינו של הסעד וההצהרה הרכושית לא נועד אלא כדי למנוע בעתיד, בשעת קיום האיזון, את נישולו של הצד המבקש. אין בכך כדי למנוע את סמכותו של בית הדין לדון בפירוק השיתוף ברכוש, שהינו סעד שלא נתבע בבית-המשפט לעניני משפחה.

בסיכומיה הביאה ב"כ הבעל מספר פסיקות משפטיות המאששות הנחה זו: בית-הדין הגדול תיק מספר 1-21-1700, ותיק בית-הדין הרבני בחיפה מס' 1-24-9840 בהם נפסק כי תביעה בבית-המשפט לשמירת סעדים לא מהווה מחסום לבית-הדין לדון בענייני הרכוש שנקבעו עי" הבעל.

2) הנקודה השניה שבה חלוקים ב"כ של הצדדים היא בנושא תום הלב בכריכת הרכושית של הבעל. שני חסרונות מצאה בהם ב"כ של האשה.

הראשון בעובדה שהבעל "נזכר" לכרוך את ענין הרכוש זמן רב לאחר הגשת תביעת הגירושין. כלומר כריכה מאוחרת, לטענתה, איננה כריכה כנה.

החיסרון השני לדבריה קיים בעצם העובדה שהבעל זנח את פסיקת בית הדין שְחייבה את האשה בגט. רק כחצי שנה לאחר שניתנה פסיקה זו, פתח הבעל במזכירות בית-הדין תיק לצורך סידור גט. דבר זה מראה, לכאורה, את חוסר כנותו של הבעל בעיקר תביעת הגירושין שלו. כידוע 'הילכת הכריכה' מחייבת שלושה תנאים : תביעת גירושין כנה, כריכה כדין, וכריכה כנה.

ב"כ האשה מוצאת, איפוא, פגמים בכנות הכריכה, ובכנות התביעה.

מנגד, לטענת ב"כ הבעל, אין לראות בכריכה מאוחרת חוסר תום לב. כהוכחה לדבר היא הביאה את החלטת בית-הדין הרבני בחיפה, תיק 1-24-9840 בו נדון עניין זה באריכות (יצוין כי פסיקה זו נשלחה לבית-הדין ע"י ב"כ הבעל זמן רב לאחר הגשת סיכומיה).

3) נקודת מחלוקת שלישית - ב"כ האשה הפנתה להחלטתו של בית-הדין הגדול מתאריך ג' כסליו האחרון 15/11/07 שבה נאמר, בין היתר, כי עניני הרכוש נידונים בערכאה אחרת. הרי שגם בית-הדין הגדול מכיר בכך, שסמכות השיפוט בענין הרכוש קנה את מקומו בבית המשפט האזרחי, ולא בבית הדין הרבני.

נפתח בנקודה השלישית והאחרונה. לדעתנו, אין להיתלות בדבר זה ולקבוע על פיו את נושא הסמכות. בית-הדין הגדול לא נזקק כלל לשאלת הסמכות, הערעור שבפניו נגע אך ורק לנושא הגירושין ולחיובה של האשה בגט, ותו לא. אמירה זו שבית-הדין מציין בה שענין הרכוש נידון בבית-המשפט איננה אלא אמרת-אגב. לכל היותר ניתן לראות בה אזכור מסוים לדיון שהתקיים בבית-המשפט (30/01/07), שבו ניתן לאשה צווי סעד לגילוי מסמכים לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. על ענין זה גופא עוסק הדיון שלפנינו - האם דבר זה כשלעצמו קונה סמכות שיפוט, והאם בכוחו לחסום את בית-הדין מלדון בפירוק השיתוף.

ביחס לנקודת המחלוקת הראשונה. לדעתנו, אין בתביעה שהגישה האשה לבית המשפט כדי לחסום דיון בבית הדין בבקשה לפירוק השיתוף בדירה ובתכולתה.

ראשית, סעיף 11 לחוק יחסי ממון אינו עוסק בסעד הצהרתי על בעלות ברכוש. סעיף זה עוסק רק בסעדים למניעת הברחת רכוש ולא בעצם הזכות הקניינית או האובליגטורית ברכוש.

שנית, והיא העיקר, תביעה לשמירת זכויות ברכוש, מעצם טיבה וטבעה, אינה בגדר תביעה עיקרית. זוהי תביעה לסעד ביניים, אשר כשלעצמה אינה יכולה להקנות לבית המשפט סמכות לדון במכלול עניני הרכוש. בפרט אין היא יכולה להקנות לבית המשפט סמכות בתביעה שאינה מונחת בפניו והיא התביעה לפירוק שיתוף. ראוי לומר, כי ממכלול טענות האשה, שטענה כל הזמן לשלום-בית, עולה שהיא אינה מעוניינת כלל בפירוק השיתוף ברכוש, וקשה אם כן לשומעה בטענה שהיא פנתה כביכול בענין זה קודם לכן בבית המשפט.

סוגיא זו נידונה בהרחבה במספר פסקי דין : בבית-הדין הרבני בחיפה תיק מס' 1337-24-1 (ט' באייר התשס"ו, 07/05/06). ובהרחבה רבה בתיק מס' 1-24-9840, (כ"ג בשבט תשס"ה 20/02/05). פסיקה זו נתקבלה וצוטטה גם בפסה"ד של בית-הדין הרבני הגדול, תיק מספר 1700-21-1, (י"ח בכסלו התשס"ח (28/11/07)).

עתה נעסוק בנקודת המחלוקת השניה, כנות הכריכה של התביעה הרכושית לפרוק שיתוף.

ככלל, במישור העקרוני, כריכה מאוחרת היא כריכה כנה, ואין בה דופי. כידוע, נושא הכריכה איננו דורש אקט פורמאלי, וניתן לעשותו גם במהלך ההתדיינות עצמה, ואף בדרך של "כריכה מכללא". על פי תקנה ל"ב לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, בעל-דין זכאי להעלות תביעת-אגב ותביעת-נגד במהלך הדיון, ודי לה שהיא נרשמה בפרוטוקול (אלא אם כן הורה בית הדין אחרת). קל וחומר כאשר הכריכה נעשית באמצעות בקשה מסודרת בכתב לבית-הדין. הגשת בקשה זו בזמן מאוחר יותר מתביעת הגירושין העיקרית שכבר הוגשה, לא גרעה מכריכה מכללא או כריכה מפורשת שנעשית בע"פ במהלך הדיון. דבר זה הוא נוהג שגרתי בסדרי הדין של בית-הדין הרבני. הדבר בא לידי ביטוי במספר פסקי דין.

וראו גם את דברי הנשיא ברק ב- בג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):

"10. סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב, איפוא, את סמכות בית הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי, ובלבד שהעניין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. ...
"13. לטעמי, אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על-ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת (השוו בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם))".

רואים אם כן בצורה מפורשת כי כריכה יכולה להיות גם מאוחרת להגשת כתב התביעה לגירושין.

השאלה הניצבת עתה לפנינו היא, עד כמה יכולה להיות הכריכה מאוחרת לתביעת הגירושין. במקרה דנן ביקש הבעל לכרוך את תביעתו לפירוק השיתוף לאחר שבית הדין פסק כי האשה חייבת לקבל גט. האם גם בשלב זה זכאי הבעל לכרוך את תביעתו הרכושית בגירושין?

לאחר העיון נראה לנו שיש להשיב על כך בחיוב. פסק דין לגירושין, כשלעצמו, אינו מסיים את הליך הגירושין. עדיין יש צורך בביצוע הגט. אדם שייפסקו נגדו גירושין ולא ישתף פעולה עם בית הדין, יהא צורך בנקיטת הליכים מהליכים שונים על מנת לאלצו לתת את הגט. ביצוע הגט אינו נעשה על ידי לשכת ההוצאה לפועל, כמקובל לגבי הליכים משפטיים אחרים – גם אלו שבסמכות בית הדין. יסוד מוסד הוא כי הגט מבוצע בפיקוח בית הדין. יתירה מזו, אף אם ניתן הגט בבית הדין, טרם הסתיים ההליך. יש צורך בפסק דין משלים, הוא "מעשה בית הדין", שבו פוסק בית הדין אם הגט אכן ניתן כדמו"י, ומפרט את ההגבלות לגבי נישואי בני הזוג בעתיד. כל עוד לא ניתן הגט ולא נחתם מעשה בית הדין, ממשיך הליך הגירושין להיות תלוי ועומד.

וכך אמר בית הדין הרבני הגדול בתיק 1-21-7938 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו):

"...פסק דין לגירושין של בית דין רבני, ואין משנה מהו הנוסח של פסק הדין – הצעה, המלצה, חיוב או כפיה – איננו מסיים את הליכי הגירושין. הם מסתיימים רק עם מתן הגט והוצאת "מעשה בית דין". בענין זה ניתנה גם הנחיה ברורה של נשיא בית הדין הרבני הגדול:

"ז. סיום הליך הגירושין

(1) הוגשה תביעת גירושין וניתן פסק-דין לגירושין, בין אם פסיקת בית הדין הוכתרה בכותרת "פסק-דין" ובין אם היא הוכתרה בכותרת "החלטה", אין הדיון בתביעה מסתיים אלא עם מתן מעשה-בית-דין שלאחר סידור הגט. כל עוד לא סודר הגט וניתן מעשה-בית-דין כאמור, ממשיכה תביעת הגירושין להיות תלויה ועומדת, ובית הדין ימשיך לדון בענין הגירושין ובכל הכרוך בו, עד לאחר סידור הגט ומתן מעשה-בית-דין.

(2) מצא בית הדין לנכון להורות על סידור הגט עוד בטרם הוכרעו כל העניינים הכרוכים בגירושין, יציין בהחלטתו באלו עניינים ימשיך לדון לאחר סידור הגט.

(הנחיות נשיא בית הדין הרבני הגדול – התשס"ד, חוזר מנהל בתי הדין הרבניים מס' 8, 6,4; ההנחיות מצויות כעת גם ב-http://www.rbc.gov.il/judge/av/index.asp).

אכן, בבסיס הנחיה זו עומד הרציונל אותו הביעה באת-כח האשה. הליכי הגירושין בדין העברי אינם מסתיימים בפסק הדין בו בית הדין מורה - אם בהסכמה ואם שלא בהסכמה - על ביצוע הגירושין. ההליך מסתיים רק במתן הגט בפועל ובכתיבת מעשה-בית-דין בו נאמר שהגט נמסר כדת משה וישראל תוך ציון היתרם של בני הזוג לעלמא, אם באופן מלא ואם תוך ציון הגבלות. בני זוג נשואים הינם בחזקת איסור להינשא לבני זוג אחרים, כל עוד לא קבע בית דין רבני מוסמך כי הם מותרים לעלמא, ולמי הם מותרים. אין די בעצם מתן הגט, אלא יש צורך אף במעשה-בית-דין אשר משמש כפסק דין משלים לפסק הדין הראשון בו הורה בית הדין על ביצוע הגירושין. כדברי בית הדין הגדול (פסקי דין רבניים חלק ט 289, 292):

"...פסה"ד בתיק 533/לב היה פס"ד על תביעת הגירושין, ועל הסכם הגירושין שנעשה בין הצדדים. מעשה בית דין הוא פס"ד אחר על מעשה הגירושין עצמם שנעשה כדין. ועיין פתחי תשובה שו"ע אה"ע סי' קנ"ד בסדר הגט סק"ח, בשם הפוסקים שצריך תורת בי"ד לסידור הגט, ולמעשה בי"ד על הגירושין, עיין שם.

(כידוע שיש בארץ, כגון בתל אביו שני בתי דין נפרדים: האחד, בי"ד שדן רק במשפטי גירושין, וב"ד שני שעיקר עיסוקו הוא במעשה הגירושין. ביה"ד ברחובות הוא דן גם במשפטי הגירושין, וגם עוסק במעשה הגירושין, דהיינו שהוא פועל בשני המישורים גם יחד).

אולם אלו הם שני פסקי דין שונים, פס"ד במשפט גירושין כולל עצם החיוב לתת גט, או לקבל גט, ענינים הכספיים שבין הצדדים, שאלת הילדים של בני הזוג. ופסק דין שנקרא מעשה בית דין כולל בעיקרו דיני איסור והיתר שהגט נעשה כהלכה, ושהיא אסורה לכהן, ומתי היא מותרת להינשא, ואם היא מותרת לחזור לבעלה הקודם, וכן אם היא אסורה להינשא לגבר מסויים. שני פסקי דין אלו, אינם חייבים להיות תואמים זה את זה, אלא הם משלימים אחד לשני".

וראו גם תיק 8570-21-1 (בית הדין הרבני רחובות) ס' ר' נגד ס' י' (מצוי כעת ב- http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/9.doc):

"...זאת ועוד. אף שניתן פסק דין לגירושין, טרם סודר הגט. תביעת הגירושין עדיין תלויה ועומדת עד למסירת הגט ומתן "מעשה בית דין". עובדה היא, שהצדדים זומנו לאחר מתן פסק הדין, להמשך הליכי הגירושין. במקרה דנן, פסק-הדין קבע רק, כי מצוה על הבעל לתת גט. כל עוד לא ניתן הגט, אמור בית הדין להמשיך ולדון בתביעת הגירושין, הן במישור היישומי של פסק הדין כפי שניתן, והן בבקשות להחמרת נוסח פסק הדין מ"מצוה" ל"חיוב" ואולי אף ל"כפיה". לפיכך, יש לראות – מבחינה מהותית - בכותרת לפסיקת בית הדין, שם נכתב "פסק דין", כ"החלטת ביניים"."

עד כאן הציטוט מדברי בית הדין הרבני הגדול.

ראוי לציין כי אף שיקולי יעילות מחייבים כי במקרה זה בית הדין יעסוק בפירוק השיתוף בדירה הצדדים. יש בכך כדי להביא אותם לכלל סיום פרשה זו, לטובתם. בית הדין כבר פסק כי האשה חייבת לקבל גט, אך עדיין יש קושי לגבי אפשרות ביצוע הגט. בני הזוג גרים עדיין באותו בית, דבר שמונע את ביצוע הגט. לאחרונה הוציא בית דיננו החלטה לפיה, בנסיבות ענין זה, על האשה לעזוב את הבית סמוך למועד הגט. עקב כך ביצוע הגט נדחה בחדשים האחרונים. יש הגיון כי בית הדין יבצע את סידור הגט בד בבד עם פירוק השיתוף בבית או בסמוך אליו שהרי ככלל אין בני זוג גרושים רשאים להתגורר בבית אחד.

היינו מעדיפים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהחלטות ביה"ד הקודמות, כי הדבר ייעשה בהסכמה. הצעתנו היא שהבעל ירכוש את חלקה של האשה בבית, והאשה תעזוב את הבית, כפי החלטת ביה"ד האחרונה.

שומת הבית תיערך ע"י שמאי מקצועי. לאחר פירוק השיתוף יתבצע הגט. ככל שיישארו עדיין מחלוקות רכושיות לגבי איזון המשאבים בשאר הרכוש, יידון הענין בבית-המשפט.

בכל אופן, בית הדין מוסמך לדון בתביעה לפירוק השיתוף בבית ובמטלטלין.

מוחלט בזאת: קובעים תאריך לדיון בנושא פירוק השיתוף ליום רביעי יז' באלול התשס"ח (17 בספט' 2008) בשעה 11:30 עד השעה 12:30, במועד זה תערך חקירת שמות לצדדים, כהכנה לכתיבת הגט, על כל אחד מהצדדים להביא עד/ה קרוב/ת משפחה מדרגה ראשונה בלבד, כתובה + תעודת נישואין + תעודת זהות וספח, כמו כן, על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט פיטורין בצירוף שתי תמונות פספורט.
(-)אריאל ינאי
דיין

אנו מצטרפים להחלטת כב' הרה"ג ר' אריאל ינאי שליט"א .

(-)מיכאל עמוס (-)שניאור פרדס
אב"ד דיין

אנו מחליטים כאמור.

ניתן ביום כ' סיון תשס"ח (23/06/2008)
(-) הרב מיכאל עמוס, אב"ד (-) הרב שניאור פרדס, דיין (-) הרב אריאל ינאי, דיין