בפנינו תביעת הבעל לחייב אשתו בגט-פיטורין ולפטרו ממזונותיה.

עילת העילות היא, כאשר האשה הופיעה בפני אורחי הבעל כשהיא ערומה כביום היוולדה, דבר שאושר ע"י האשה. אם כי, האשה טוענת שזה היה בבקשת בעלה, דבר שהוכחש ע"י הבעל.

כמו כן, האשה גנבה ממנו כסף, דבר שהוכחש ע"י האשה.

האשה עזבה למעלה מ-11 פעמים את חדר השינה תוך זמן קצר, דבר שלא הוכחש ע"י האשה.

בית-הדין בנימוקים מתאריך 12.07.06 ט"ז תמוז תשס"ו, כתב, מעשה זה שהאשה הופיעה ערומה בפני אורחים, זה מעשה נתעב. ואף קלה שבקלות לא תעשה כן, ואף בפחות מזה יוצאות שלא בכתובה כמבואר בשו"ע אהע"ז סימן קטו' סעיף א' וסעיף ד': "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית. איזו היא דת יהודית היא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל וכו' ומראה זרועותיה לבני אדם".

וברמ"א שם: "ויכול לגרשה בעל כורחה". ובתאריך 08.07.07 כ"ב תמוז תשס"ז כתב בית-הדין בהחלטתו, סעיף ב': "היות ועניין בקשת הבעל לפסוק שאשה מחויבת לקבל גט עדיין תלוי ועומד ויש להמתין עד שתתברר תביעת הגניבה שהגיש הבעל נגד האשה בביהמ"ש ... יחליט בית-הדין לאחר סיום כל ההליכים", ע"כ.

האשה ערערה לבית-הדין הגדול, ובית-הדין הגדול כותב: "לאור האמור ערעורה של האשה מתקבל. אין לחייב את האשה בג"פ, והבעל נשאר עדיין חייב במזונותיה. במידה ויש לבעל עילות נוספות שמצדיקות תביעתו לגירושין, רשאי הוא להעלות את תביעתו בפני בית-הדין האזורי על מנת שיתבררו בפניו", ע"כ.

והרי ברור שבית-הדין האזורי לא החליט, וחיכה עד לבירור הסופי בביהמ"ש כמפורש בהחלטה שבאה אחרי הנימוקים, דיש להמתין עד שיתברר תביעת הגניבה שהגיש הבעל נגד האשה. מ"מ, גם בית-הדין האזורי השעה החלטתו, והדבר מפורש בהחלטה מתאריך 08.07.07 כ"ב תמוז תשס"ח, וא"כ אין כלל ויכוח בדבר.

אולם, עתה התקבל פסק דין של ביהמ"ש, בראשות סגן נשיא ביהמ"ש, מתאריך 16.07.07 א' אב תשס"ז, הכותב : "באתי לכלל מסקנה כי הנתבעת נטלה שלא כדין מהכספת שבבית התובע סך 37,000 דולר, במזומן", וכותב על עדות מטעם הבעל: "לא מצאתי לפקפק בעדותו ובמהימנות דבריו, ושהאשה הצהירה שנטלה הכסף הנ"ל בפני עו"ד שלה". סוף דבר מסכם השופט: "לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 185,227 ש"ח סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה 15.02.05 ועד ליום התשלום בפועל, ובנוסף לאמור לעיל מחייב הנתבעת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ש"ח".

הרי א"כ, ברור שאשה זו לא אמינה, נטלה כסף שלא כדין, ומשקרת במצח נחושה ואומרת לא פעלתי אוון ואמינותה ממנה והלאה. לכן, גם מה שאמרה שבעלה הוא שאמר לה לצאת ערומה לפני האורחים, דבר שהוכחש ע"י הבעל, ולדברי הבעל עשתה כן כדי להבריח את אורחיו, בוודאי יש להאמין לבעל ולא לאשה, באשר הוכח ששקרנית ואינה אמינה וכבר אמרו חז"ל: "כך עונשו של שקרן שאינו נאמן יותר", והרי היא שקרנית.

ומה שבית הדין הגדול כתב שאין בעצם מעשה האשה בו הופיעה ערומה בפני האורחים לחייב האשה בג"פ מכח עוברת על דת, כפי שהובהר לנו מתוך שמיעת הדברים, שאמנם המעשה של האשה היה בהסכמת הבעל, ע"כ. הרי, עתה אין ספק לאחר שהתברר שהאשה שיקרה, גנבה מבעלה, הרי היא לא אמינה שבעלה יבקש ממנה דבר כזה. והוא יותר אמין ושאין לקבל גרסתה של האשה באשר שקר בפיה, ועשתה מעשה נתעב שאף קלה שבקלות לא עושות כן. והוכח בעליל שכן, ועובדה שחויבה בהחזרת הכסף עד הפרוטה האחרונה, כולל הוצאות כנ"ל.

וזאת האשה חל עליה כל מה שנפסק בשו"ע אהע"ז סימן קטו' סעיף א' ו-ד': "דיוצאת שלא בכתובה שהיא עוברת על דת משה ויהודית", ואחד מהם "מראה זרועותיה לבני אדם", וק"ו ובן בנו של ק"ו, כאשר מראה כל גופה לבני אדם ללא בושה וכלימה. והרי מצווה לגרשה ושכן מפורש שם סעיף ה': "היוצאת משום שם רע אבדה כתובתה", ע"כ.

והדברים מבוארים בהרמב"ם הלכות אישות, פרק כ"ד הלכה ט"ז, וז"ל: "עוברת על דת משה או על דת יהודית", וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולא הקפידו אלא, על בנות ישראל הצנועות. אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא, תהא קלה בעיניו להוציאה, עכ"ל.

ומבואר במאירי כתובות דף עב ע"א דאפילו אם קיימה אחרי שנמצא בה דברים מכוערים, מ"מ, אין לה כתובה. וז"ל: "ואף זו אין כופין הבעל להוציא, והפסידה כתובתה, בין יוצא בין יקיים", ע"כ.

ואף שהנימוקי יוסף והובא בריטב"א כתובות עב ע"א, וז"ל: "אבל אם רצה לקיימה אינו יכול להפסידה כתובתה". וכן דעת הריטב"א עצמו בקידושין פ"א ע"א, וז"ל: "וכיון שקיימה לאחר שהיה יכול למקבל בבית דין להוציאה ולא הוציא גלי אדעתיה דמחל ותו לא מפסיד לה כתובה", ע"כ.

והואיל והדבר הוא ספק, והבעל מוחזק, אין להוציא ממנו מספק. ועיין בשו"ת תבואות שמש, חלק אבן העזר להגרש משאש זצ"ל, שם, בסימן יד' שכתב על זה: "ואני אומר דבכל זה לא יספיק להוציא מידי המוחזק בדבר שיש בו מחלוקת גדולה", עיין שם.

וכן מורים דברי החלקת מחוקק, בסימן קטו' על דברי הרמב"ם שהעתיקם הטור שם, וז"ל בס"ק חי': "שאפילו חזרה בתשובה ומתנהגת בצניעות צריך לכתוב לה כתובה אחרת ואסור לדור עימה בלא כתובה", עיין שם. הרי א"כ, דפסק כדברי המאירי הנ"ל דאפילו קיימה הפסידה כתובתה, ולכן אם רוצה לקיימה צריך לכתוב לה כתובה אחרת. אבל הקודמת הפסידה באשר דאין להוציא מדי המוחזק בנ"ל.

ועיין עוד בספר אבני האפוד לגאון מהר"א פיפנו זצ"ל, סימן קטו' ס"ק א', דכתב: "דהא דקי"ל העוברת על דת יוצאת שלא בכתובה, אף אם בא עליה אח"כ לא אמרינן ראה ונתפייס דדווקא לעניין מומין אמרינן הכי, אבל לגבי מילתא דאיסורה מה מועיל מה שנתרצה אח"כ והלא היא אסורה להיות נשואה".

ואף שכתב הרשב"א בתשובה סימן תקע"א, באשה שנתקוטטה עם בעלה בשוק ומתוך כך פרעה ראשה ונתגלו זרועותיה שאין להוציאה שלא בכתובה מדין עוברת על דת שלא אמרו אלא ברגילה בכך אבל באקראי ודאי שלא הפסידה כתובה, ע"כ. ועיין הגר"א סימן קטו' ס"ק יב', דברגילה לעבור על דת, אינה צריכה התראה ומסיק שם דבעי התראה. עיון בית שמואל סימן קטו' ס"ק י"ז דדווקא ביהודית היא שצריך התראה אבל בדת משה אין צריך התראה, עיין שם.

ובנדון דידן, דת משה כאשר יוצאת ערומה בפני אנשים, לזה ודאי לא צריך התראה כנ"ל ורק בפריעת ראש או זרועותיה מגולים הוא דבאקראי לא הפסידה כתובתה, אבל בנדון דידן שעשה נבלה ודאי דהפסידה כתובתה ומזונותיה.

ועיין בשו"ת הרא"ש כלל לב סימן ח' כתב: "דהיינו טעמא בעוברת על דת יהודית דהפסידה כתובתה ומזונותיה הוא משום חציפותא ומשום חשש זנות". והרמב"ן והרשב"א גיטין פט ע"א סברי: "דהיינו טעמא משום שלא נהגה בעצמה כדת הנשים הכשרות והצנועות ואולי במשך הזמן תבוא להפקיר עצמה לזנות", עיין שם.

ובנדון דידן, גרוע ביותר איירי בדת משה דין תורה ואיסור תורה כאשר יוצאת ערומה בפני אנשים ללא בושה וכלימה, ונורמה כזו אינה מקובלת אפילו אצל הגויים וק"ו, אצל זרע אברהם, יצחק ויעקב. וכדברי הרמב"ם פרק י' מהלכות גירושין הלכה כ"ב אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל מצווה לגרשה, שנאמר: "גרש לץ ויצא מדין", והובא בשו"ע סימןיו שיוציאנה", עיין שם.

ומבואר במרדכי פרק המדיר כתובות סימן קצו' בשם המהר"ם שאם אינו מגרש אשתו כשהיא עוברת על דת מקרי רשע כדאיתא בפרק המגרש (דף צ' עב'): "הרואה אשתו יוצאת וראשה פרוע וטווה בשוק ואינו מגרשה כעובר על דת הוי", עיין שם.

ובשו"ת הרמב"ם סימן קצו' נשאל באשה שלא הייתה טובלת לנידתה ובעלה ידע ושתק שאין לה כתובה, בכדי שלא תהיה חוטא נשכר. ואעפ"י שגם הוא חוטא נשכר שנפטר מלפרוע כתובתה. מניעת פריעת כתובתה לא נקרא נשכר, כיון שלא קיבל ממנה כלום. ומ"מ, ראוי לבית-הדין לייסר אותם בקנס, ע"כ.

הרי מבואר דבאיסורים דאורייתא כנ"ל לא אמרינן סבר וקיבל.

והנה בשו"ת דובב משרים סימן קכד' אות ב', נשאל בבעל שרוצה לגרש אשתו בע"כ, היות ואשתו לא נוהגת בצניעות ועוברת על דת יהודית, וגם נראה שהבעל לא מהמקפידים, אינה בגדר עוברת על דת הואיל ופשטה המספחת, וראיה משו"ת רע"א בסימן צו' שמגולחי זקן אפילו בתער אינם נפסלים לעדות, שהדבר נחשב בעיניהם כהיתר, עיין שם.

וכן הוא בשו"ת שושנים לדוד לגאון הגר"ד צבאח זצ"ל חלק אהע"ז סימן כה', בבעל שטען על אשתו שיוצאת לשוק בגילוי הראש לחייב בגט ולהפסידהמן רב שפשטה המספחת ואפילו רמי ואפרכי עושות כן, וכל הנושא בנות ישראל בזה"ז מידע ידע שבוודאי תהיה פרועת ראש ואדעתא דהכי שייף עייל ולהתחייב בכתובה, ומה טענה היא עתה להרים ראש לבוא בטענה עוברת על דת, והסכים עימו הגאון המשמ"ח אליקים. זצ"ל.

הרי כל זה נוכל לומר בנורמות של יוצאת וזרועותיה מגולות או ראש מגולה, באשר זה נורמה אצל החילונים, ולבוא בטענה עתה אחר הנישואין כאשר סבר וקיבל בדברים, שכן דרכם כסיל למו.

אולם יציאת אשה ערומה ובמיוחד לעיני אורחים, דבר שאינו מקובל בשום חברה. וגם כשצילם אותה פעם, כן זה בחדר משכבו בלבד. ונבלה כזו אין מה להתפשר בה ומצווה לגרשה ורעה היא בדעותיה.

ומה גם בדיון שהתקיים בתאריך 06.01.08 כ"ח טבת תשס"ח, התברר שגם באלימות לא חסרה לה, כאשר לקחה את תמונת אשתו המנוחה, אם הבנים, וזרקה אותה ושברה אותה, דבר שהיא אישרה. אם כי, משום הגנה אמרה בתשובתה לזה וגם במשטרה כתבה שם אני החלטתי להתגרש, עיין שם.

המורם מכל האמור, אשה זו שיקרה במצח נחושה, עשתה נבלה כאשר יצאה ערומה לעיני האורחים, גנבה ושיקרה וגם מאלימות לא חסרה. לכן, אשה זו מצווה לגרשה. ולכן, בית-הדין מחייב אותה בגט וכן הפסידה כתובתה ומזונותיה. כלל הוא, אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואבדה כל זיק נאמנות.

ניתן ביום ט"ו אדר א' תשס"ח (21/02/2008)
(-) הרב אליהו אברג'יל, אב"ד (-) הרב צבי בירנבאום, דיין (-) הרב ציון לוז (אילוז), דיין

העתק נאמן ומתאים למקור
הרב יצחק דהאן
המזכיר הראשי