הצדדים התגרשו בביה"ד בבאר שבע בתאריך י"ב שבט תש"ס (19.1.00), לאחר שחתמו בפני ביה"ד על הסכם גירושין, וביה"ד אישר ונתן לו תוקף של פסק דין.
נושא המחלוקת בין הצדדים הוא התחייבותו של האב, לשלם לאשתו לאחר הגירושין תשלום עבור מזונות שני ילדיו אלמוני ואלמונית.
התחייבות זו מופיעה בהסכם הגירושין בסעיף 7.א. היות ועל בסיס סעיף זה הוגשה התביעה נצטט כאן את הסעיף כלשונו:
"7. א. האישה מצהירה בזאת כי אין ביכולתה לזון את ילדיה, היא תקבל עזרת הבעל מיום עזיבתו את הבית ועד ליום מתן הגט, וכן לתקופה מיום מתן הגט לפי הסכום שיקבע.
הסכום שנקבע - 1,680 ש"ח לחודש לאלמוני, לכל ימי חייו.
420 ש"ח לחודש לאלמונית, עד נישואיה.
התשלומים הנ"ל יעברו לחשבון הילדים אלמוני ואלמונית בדרך של הוראת קבע לא ניתנת לביטול רק ע"י חתימת שני הצדדים ניתן יהא לבטלה".
ע"כ החלק הרלוונטי לתביעה שבפנינו.
אין מחלוקת על כך, שבזמן שהאב שהתחייב במזונות הילדים הנ"ל, היו הילדים בגירים ואעפ"כ נעשתה ההתחייבות לתשלום המזונות. ההתחייבות נעשתה גם לאורך זמן ביחס לבן אלמוני, וזאת עקב היותו של הבן מוגבל, ולכן צוין בהתחייבות היא לכל ימי חייו. לגבי הבת נעשתה ההתחייבות בפועל עד נישואיה.
האב ובא כוחו העלו שלוש טענות עיקריות שמכוחן דורשים לבטל את חיוב המזונות שהתחייב הבעל:
1. הבעל וב"כ טוענים שאין קשר בין הילדים לאביהם, הילדים לא מכבדים אותו ולא רוצים קשר איתו. לפיכך יש בכך הפרה של הסכם הגירושין והאב לא מוכן לשלם למזונות כאשר ילדיו אינם מכירים בו.
2. שינוי מצב כלכלי. הבעל וב"כ טוענים כי אין ביכולתו של האב לעמוד בנטל הוצאה כה גדולה מידי חודש ובפרט שהאב עומד לצאת לפנסיה וגמלתו תעמוד על 3,000 ש"ח לחודש. במצב זה לא יוכל לשלם את המזונות שהרי זקוק הוא לכסף למחייתו.
האב וב"כ צרפו אישור מהמעביד - חברת חשמל - על גובה הפנסיה שיקבל האב עם פרישתו.
3. ההתחייבות לא תקפה כלל ביחס למצב היום וניתנה בתנאי מצב אחרים. טענת האב וב"כ, כי ההתחייבות לא הייתה מכוונת על מצב זה שכרגע נמצאים בו הילדים והאמא. כלומר, האב טוען שכל ההתחייבות הייתה מכוונת על מצב שהאמא שמחזיקה את הילדים תצטרך לשאת בנטל כלכלתם, ומכיוון שאין בכוחה לשאת בזאת הסכים האב להתחייב לממן את המזונות של הבן והבת. וכאמור לעיל הבן מוגבל והבת טרם נישאה, ועקב מצב זה התחייב האב במזונותיהם כל אחד לאורך זמן אחר - לבן לכל ימי חייו ולבת עד לנישואין. אך היות ונשתנה המצב, ראשית הבת עובדת כמהנדסת ומרוויחה משכורת מכובדת, והבן נמצא במגורים הממומנים ע"י משרד העבודה והרווחה. לפיכך, המגורים וכל-הסביב להם אינם עולים כסף בפועל, ובנוסף הבן עובד לפרנסתו ומשתכר 3,000 ש"ח לחודש.
למעשה, טוען האב, כיום הילדים אינם גרים אצל האם, אינם מוחזקים על ידה ואינם בחזקת נזקקים לתמיכה כספית מהאם או מכל גורם אחר, ממילא, נשמט כל בסיס התחייבותו של האב לסיוע. לטענתו מציין האב את האמור בריש סעיף 7 להסכם הגירושין, אותו סעיף הנוגע להתחייבות האב לתשלום המזונות. הסעיף מנוסח בצורה מיוחדת ובו יש פתיח המאפיין את התחייבות האב, וכך נפתח סעיף המזונות:
"האישה מצהירה בזאת כי אין ביכולה לזון את ילדיה, היא תקבל עזרת הבעל מיום עזיבתו את הבית ועד ליום מתן הגט, וכן לתקופה מיום מתן הגט לפי הסכם שיקבע. הסכום שנקבע וכו'."
טוען האב וב"כ, הנה מפורש שבסיס התחייבותו היה על סמך המצב שהאם הייתה צריכה לכלכל ולהחזיק את שני הילדים, וכלשון הסעיף "היא תקבל עזרת הבעל". מעתה, כאשר הילדים כלל לא גרים אצלה ולא ניזונים ממנה אלא בכוחות עצמם, אין כל סיבה שימשיך תשלום המזונות, שהרי לא אדעתא דהכי הייתה ההתחייבות מלכתחילה.
בבואנו לדון בתביעה הנ"ל, יש להפריד בין שתי הנקודות הראשונות לנקודה השלישית, כפי שיתברר.
לצורך כך יש להקדים כי, יש הבחנה ברורה בין התחייבות שאדם חייב עפ"י הלכה מסוימת שמחייבת אותו, לבין חיוב שאדם נוטל על עצמו והתחייב בו.
שכן, חיוב המוטל על האדם מכוח ההלכה, הרי הוא נתון בתנאים שהגבילה אותו ההלכה או לחיוב או לפטור. משא"כ בהתחייבות שנוטל אדם על עצמו, הוא בלבד יכול להגבילה ובלא שהגבילה הרי היא חלה בכל אופן.
לפיכך, כל אותם טענות שאם נקבלם יכולות לפטור אדם מחיוב מזונות, קיימות הן ביחס לחיוב מדין "מזונות" שהטילו עליו חכמים אם מכוח תקנה או מדין צדקה. וכגון טענה זו של אב שאינו מקבל את בנו לביקורים או שבנו אינו רוצה בקשר עימו, וכן טענה זו של חוסר יכולת כלכלית, שבכה"ג אינו מחויב מדין צדקה או מדין התקנה, כל אלו נכונות כאשר היינו באים לדון על אב המחויב לשלם מדין חיוב המזונות ההלכתי.
אבל ביחס להתחייבות שקיבל אדם על עצמו במקום שההלכה כלל אינו מחייבתו, וידע זאת מראש בעת התחייבותו, הרי זו התחייבות ממונית גרידא ככל התחייבות בשטר חוב שבין ראובן לשמעון שאינה כפופה כלל למגבלות דיני המזונות.
לפיכך, בנדון שלפנינו שהתחייבות האב בהסכם הגירושין הייתה לשלם עבור החזקת וכלכלת ילדיו הבגירים, וגם הפירוט על אורך תקופת החיוב, אם ביחס לבת עד נישואיה ואם ביחס לבן לכל ימי חייו, הרי מלכתחילה אלו אינם בכלל תנאים של חיוב "מזונות" ההלכתי, אלא כמו המתחייב לזון את חברו והרי זה שטר התחייבות ממוני שדינו להיות נבחן ככל שטר חוב אחר.
סיכומו של האמור, הסכם גירושין בכל הנוגע להתחייבויות שאינם במסגרת החיוב ההלכתי הרי דינו ככל חוזה ממון ושטר חוב ממוני אחר. ולכן יש לדחות את שתי הטענות הראשונות של האב לפוטרו, אם מחמת שאין הבן שומר על קשר עימו ואם מחמת שאין לו יכולת כלכלית כל אלו אינם סיבות כלל בנוגע לשטר חוב ממוני רגיל ואין בהן שום סיבה לפטור אדם שהתחייב לחברו.
מה שנותר לדון הוא על הטענה השלישית שהעלה האב, והיא, הטענה שיש כאן אומדנה שההתחייבות לא חלה מראש אלא על מצב מסוים ולא על המצב שנוצר לאחר מכן. כלומר, שמראש התחייב רק משום שהילדים היו מוטלים כלכלית על האם, אבל לא לגבי מצב שהילדים בעצם מחזיקים את עצמם.
השאלה היא, האם ניתן להכניס אומדנה על התחייבות שלא הוגבלה בשעתה, ולומר שאע"פ שלא נאמרה הגבלה זו בפירוש, מ"מ האומדנא היא שאדעתא דהכי לא נתחייב, או שכל שלא הוגבל בפירוש אין לנו לצמצם את ההתחייבות שמטבעה חלה ללא הגבלה.
יש לתלות שאלה זו במקרה אחר בדיני התחייבות.
מי שקיבל עליו לזון את חברו סתם ולא נקב זמן, האם מחויב מכוח זה לזון אותו לכל ימי חייו או שיש מקום להגביל את ההתחייבות בזמן מסוים וא"כ איזה זמן? כלומר, האם אמרינן שיש אומדן דעת מסוים מאחורי אותה התחייבות.
במשנה במס' גיטין ע"ה ע"ב:
"הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא, ע"מ שתניקי את בני, כמה היא מניקתו? שתי שנים. רבי יהודה אומר שמונה עשר חודש" וכו'.
והקשו בגמ':
"ומי בעינן כולי האי ורמינהי שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט וכו' רבא אומר ל"ק כאן בסתם כאן במפרש רב אשי אמר כל סתם נמי כמפרש יום אחד דמי".
נחלקו הראשונים כיצד לפסוק במחלוקת זו. הרי"ף פסק כרבא והרמב"ם פסק כרב אשי. והביא הר"ן (לז ע"ב מדפי הרי"ף):
"וכתב הרשב"א ז"ל דבדיני ממונות כיוצא בזה אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן, דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהם ולרב אשר כמפרש יום אחד או שנה אחת דמי, ואיכא למימר דלכו"ע לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו ולא פליג רב אשר אלא לגבי גיטין דלצעורה קא מכיון והרי צערה יום אחד, והדבר צריך תלמוד ע"כ".
ובתשובותיו ח"ו סי' ה' פסק דהמתחייב לזון סתם כל ימי חייו במשמע.
דבר הר"ן אלו הובא להלכה ברמ"א חו"מ סי' ס' סעיף ג :
"וי"א המקבל עליו לזון חברו סתם כל ימי חיו או כל זמן שצריך משמע וכו'".
על הסתירה בין שני הזמנים שהוזכרו ברמ"א עמד בסמ"ע ובש"ך, וז"ל הסמ"ע ס"ק ט"ו:
"אפשר לומר דה"ק אם נדר לו כן בשעה שצריך סתמא דעתו היה כל זמן שצריך ואם נדר לו בשעה שאינו צריך אז דעתו היה אכל ימי חייו, וצ"ע."
ובלשון זה הביאו הש"ך.
הנה כי כן עולה מדברי הש"ך והסמ"ע בביאור פסק הרמ"א, כי בהתחייבות אף שהתחייב סתם וניתן להרחיב אותה לאורך זמן, הרי שבמקרה שיש לנו אינדיקציה לאמוד דעת המתחייב, אנו נצמצם אותה. ולמשל באם התחייב בשעה שהיה זקוק לכך, אנו אומדים שההתחייבות תהא כל זמן שחברו זקוק, אך כאשר כבר יכול לפרנס עצמו, על דעת כן לא חלה ההתחייבות.
לפי זה, הרי שבמקרה הנידון לפנינו, שהתחייב האב לזון את שני ילדיו, הרי לגבי הבת תלה זו עד שעת נישואיה, ואילו לגבי הבן - כל ימי חייו.
עוד ידוע לנו כי לגבי שני ילדיו הנותרים לא התחייב כלל. הסבר חלוקת ההתחייבות למי כן ולמי לא, וכן אורך זמן ההתחייבות מוכיח כי סיבת ההתחייבות היא עקב צרכי המקבלים באותה שעה, ולכן לגבי שנים מילדיו שהיו נשואים לא ראה כל צורך לדאוג להם, שהרי הם מבוססים. אך לגבי הנשארים בבית היות ויישארו ברשות האם ע"פ הסכם הגירושין, והיות - וזה הודגש - שאין בכוח האם להחזיקם מבחינה כלכלית, הרי שהתחייב האב לקצוב להם סכום מסוים כדי שלא ייפגעו מהליך הגירושין. שהרי בהיות האב בבית היה הוא זה שדאג להם בהיותו מפרנס הבית, והרישא של סעיף ההתחייבות יש בו כדי ללמד על סיבת ההתחייבות,- היות ואין בכוח האם לפרנסם, ברור א"כ שיש לנו לכוון אומדנא זו בפירוש המצמצם של התחייבות האב.
אלא שמאידך יש לומר, ההסכם הוא הסכם חוזי בין הבעל לאשתו לקראת הגירושין. סביר לומר שהאישה נתרצתה לכל תנאי הממון שבהסכם הגירושין, כולל החזקת הילדים וויתור על הכתובה תמורת התחייבות לרווחתה הכלכלית. גם אם ציינה את הכתובת למשלוח הסיוע לידי הילדים, מ"מ היא זו צד להסכם וממנה קיבל הבעל את התמורה בכך, א"כ י"ל שהרי זו עסקה בין קונה ומוכר לכל דבר ובזה נקבעה התמורה שהרי הבעל כבר קיבל את שלו.
האם יש לסברא זו משקל בהלכה.
הט"ז בסי' ס' על דברי הרמ"א ועוד הקשו מהגמ' כתובות קא ע"ב מדין המקבל עליו לזון בת אשתו דמבואר בגמ' שם, שאע"פ שיש לה מזונות מאחר, צריך ליתן לה דמי מזונות.
ובהגהות של החכם צבי תי' ב' תירוצים, אחד לחלק בין מחייב עצמו לחמש שנים ובין מחייב עצמו סתם דבזה אמרינן כל זמן שצריך, ועוד חילק בין המתחייב לזון בת אשתו שלא תלוי רק בו אלא ג"כ בדעת האישה, והאישה דעתה אפי' אם לא תצטרך הבת למזונות, משא"כ במקרה של השו"ע דתלוי בדעת הנותן. וסיים אבל העיקר א"צ לזה כי העיקר כמ"ש לחלק בין קוצב למתחייב סתם.
ובתומים סק"ח כתב, דאם נדר לעני הוי מדין נדר וצדקה - והוי להחמיר - כל זמן שצריך, ואפי' כל ימי חייו. משא"כ בנדר סתם, בזה פסקינן כדעת הראש ששנה אחת בלבד. ובפתחי תשובה הביא שכן כתב החתם סופר חו"מ סי' ט.
גם הנתיבות בס"ק ח הביא חילוק זה וכן הרשב"א והר"ן הגיטין לא למדו מהתם, רק בנותן מתנה לחברו ומתנה עימו שיזון אותו כיון דהתנאי לצרכו ולהרווחה דידיה, אבל עצמו לחברו אמרינן דכוונתו היה על החיוב הפחות שאפשר. כלומר שהחילוק הוא בין כאשר קיבל תמורה להתחייבותו לבין התחייבות עצמית סתם לזון.
כלומר, ההתחייבות לזון את בת אשתו שונה מלזון את חברו, שכן שם היא בתמורה להסכמת האישה להנשא לו ולכן אין בכוחו להפקיע תנאי זה גם אם אינה צריכה, משא"כ כאשר ההתחייבות היא עצמית ללא צד שני הנותן תמורה, שם אמדינן דעת הנותן.
ולכאורה לפי"ז, בנידון דידן הרי ההסכם נעשה בין הבעל לאישה כהסכם חוקי, כאשר כל צד נותן בהסכם זה משהו לצד השני, אם זה עצם החזקת משמורת הילדים או הויתור על כתובה, וא"כ בזה לא נוכל לדון על התחייבותו בפירוש המצמצם עקב אומדן דעת שעל דעת כן לא התחייב.
אומנם נראה, שאפי' לצד חילוק זה שונה המקרה שלפנינו. שכן וודאי שונה הדין בין מתחייב בלא פירוש, ורק המצב בפועל באותה שעה היה שהמקבל היה זקוק ודחוק ונצרך לכך, שבזה יש מקום לדון אם אנו מתרגמים מציאות זו והופכין אותה לאומדן דעת בהתחייבות המתחייב שלא הוזכר בה דבר וחצי דבר מכך, לבין מקרה שבו אומר המתחייב ומקדים את הזכרת המצב בפועל כאשר הוא מתחייב, והרי במקרה שלפנינו הקדים האב בהתחייבותו כי עקב המצב שהאישה הצהירה כי אינה יכולה לשאת בעול ההוצאות - מתחייב האב לשלם כך וכך. כאן נראה שלכו"ע יש להחיל את המצב ולנסוך אותו לתוך עצם ההתחייבות ולומר שאדעתא דהכי התחייב ולא על דעת שיהיה מצב שלא יהיה צורך בסיועו הכספי לאישה, כמו במצב שהאישה כלל לא מחזיקה את הבן וגם הבן משתכר למחייתו.
שהרי ברור הוא ואין חולק על כך, שהתחייבות כזו לזון בנים בגירים בכלל, ובפרט לכל ימי חייו של הבן היא יוצאת דופן ואינה מקובלת כלל , אלא א"כ נאמר שיש סיבה לכך, והסיבה הרי ידועה שהבן מוגבל, ובזמן הגירושין לא היה מסוגל לדאוג כלכלית לעצמו ונטל אחזקתו נפל על האישה בגירושין, וחלל זה באה התחייבות האב למלאות. אך משנוצר מצב חדש שבו אין האם מחזיקה את הבן מבחינה כלכלית, ומאידך הבן הוא שדואג ומפרנס את עצמו, הרי שעל דעת כן לא התחייב.
עוד מה שהיה ניתן לטעון, כי המקרה שלפנינו, שונה מהמקרה המובא ברמ"א בסי' ס', שבנדון הרמ"א מדובר בהתחייב "סתם" דהיינו ללא קביעה והתייחסות כלל לאורך זמן ההתחייבות, א"כ שם האומדנא אינה מתנגשת עם לשון ההתחייבות, שהרי מראש ניתן מקום לפירושים כאשר הדבר סתום ולא מפורש ויכול לסבול כל זמן שנכניס בו. משא"כ במקרה שלפנינו שהודגש בהתחייבות "לכל ימי חייו" של הבן אלמוני. וא"כ יש מקום לומר שבזה לא שמענו להוציא מדבר מפורש הכתוב בהתחייבות.
אלא שנראה שאין הדבר כן, שהרי לא באנו להגביל את זמן החיוב של ההתחייבות באופן שרירותי ולומר שאע"פ שנאמר "לכל ימי חייו" הכוונה עד זמן מסוים בלבד, שאם כן היינו באים לעשות היה מקום לטיעון הנ"ל, אולם הנידון במקרה שלנו הוא לומר שבסיס ההתחייבות נוצר על רקע של מצב מסוים, דהיינו אמנם בעיקרון אין חולק שההתחייבות לכל ימי חייו של הבן, אלא שאנו אומרים שזה כפוף לכך שהמצב יישאר כפי שהיה בעת שההתחייבות נוצרה.
והרי זה דומה לנדון הגמ' בקידושין מט ע"ב במי שמכר נכסיו "אדעתא למיסק לארעא דישראל". ובשעת המכר לא אמר כלום. והקשו התוס' שם בד"ה דברים דאפילו אם הזכיר, אך הרי בעינן תנאי כפול ובלא זה אינו כלום, ותירצו בתוס' דאם אמר בשעת המכר הוי אומדנא דבלבו ובלב כל אדם ודי בכך כדי לבטל המכירה.
למדנו מכך כי הזכרת המצב המהווה בסיס לעסקה, יכולה לבטלה אף אם לא הותנה בדיני התנאים.
והנה הנידון שלפנינו עדיף על הנדון בסוגיא, שהרי אם נעיין היטב בסעיף המזונות בהסכם הגירושין נראה ברור שהדברים מדברים בעד עצמם, בסעיף נאמר :
"האישה מצהירה בזאת כי אין ביכולתה לזון את ילדיה, היא תקבל עזרת הבעל מיום וכו' ....."
אין ספק כי זה נוסח חריג בלשונו וכי לשם מה להתחיל בסעיף המזונות בהצהרת האישה, מה מקומה כאן? אם לא להראות בבירור את בסיס ההתחייבות של הבעל. ויתירה מכך, המשך הסעיף מגדיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את מטרת ההתחייבות: "היא (האישה) תקבל עזרת הבעל". כלומר, הולדתה ויצירתה של התחייבות זו נעשתה במטרה אחת - עזרת הבעל לאישה שתוכל לזון את ילדיה, דבר שבלי עזרה זו הצהירה האישה בתוך ההסכם כי אין ביכולה לעשות כן.
ניתוח הדברים א"כ פשוט וברור ועדיף על מקרה הגמ' בסוגיא בקידושין. דהיינו, אין ספק שהצהרת האישה הרי היא אמירה מפורשת באשר לבסיס התחייבות הבעל למזונות ואפי' שנכתב אח"כ "לכל ימי חייו" של הבן, מ"מ ברור שזה על בסיס הנאמר בהתחלה ובעיקר כאשר הוגדרה ההתחייבות כ"עזרת הבעל לאישה". כלומר כאשר האישה היא זו שמוטל עליה צרכי הילדים כאשר הילדים היו ברשותה וצרכיהם מוטלים עליה.
מעתה, ששונה מצב זה, ושני הילדים כלל לא חיים אצל האם, ויתירה מכך משתכרים לפרנסתם ומתקיימים בכוחות עצמם, ודאי שאין מקום להתחייבות הבעל ומעולם לא חלה על מצב זה אלא על המצב הקודם.
יצוין עוד, שביחס להתחייבות האב למזונות בת, הרי הבת עצמה הופיעה והצהירה כי אינה זקוקה וכלל אינה מעוניינת בכספי האב, וגם האם שהייתה בדיון הסכימה לדבריה שהבת כלל לא חיה אצלה וגם משתכרת יפה לעצמה, כך שלמעשה פטורים היינו מלדון בהתחייבות זו, ומה שנותר לדון היה ביחס להתחייבות במזונות הבן ומ"מ הדברים נכונים ביחס לכל ההתחייבות של האב.
העולה מכל האמור, שעפ"י המצב הקיים כיום אין מקום שהבעל ימשיך לשלם מזונות וביה"ד מקבל את תביעת הבעל למתן פס"ד האומר שסעיף המזונות שנחתם בזמנו בהסכם הגירושין אינו בתוקף והבעל לשעבר פטור מחיוב לשלם מזונות עבור הבן אלמוני והבת אלמונית.
לסיכום, לאחר שמיעת הצדדים ובאי כוחם, והעיון בכל המסמכים שהוגשו לביה"ד, פוסק ביה"ד :
סעיף המזונות בהסכם הגירושין שנחתם בזמן הגירושין אינו בתוקף עקב שינוי הנסיבות אשר אינן כלולות מלכתחילה בהתחייבות זו של האב, ולפיכך הבעל-האב פטור מחיובו לשלם מזונות עבור הבן אלמוני והבת אלמונית.
ניתן ביום י"ב אדר תשס"ו (12/03/2006)
(-) הרב אליהו אברג'יל, אב"ד (-) הרב אליהו הישריק, דיין (-) הרב יגאל לרר, דיין