הצדדים נשאו ב-25/3/04. האשה עזבה את הבעל ימים ספורים אחרי החתונה.

האשה פנתה מספר פעמים לביהמ"ש לצורך הוצאת צוי הרחקה כנגד הבעל, בטענה שהוא מאיים עליה ו/או מטריד אותה.

ב-ח' כסלו תשס"ה 21/11/04 הגישה האשה תביעה לגירושין. בכתב תביעתה כתבה: "אני רוצה להתגרש מבעלי בגין שהוא אלים כלפי מילולית וגם פיזית, לאחר החתונה לא התגוררנו יחד כי לא יכולתי לסבול אותו. יותר מזה אפילו בשבת החתן הרים עלי ידים. לאחר החתונה הגשתי תלונה במשטרה, והקלטתי אותו באולפני הקלטה וכו', לא מוכנה לכל השלום בית בכלל". האשה הדגישה בכתב תביעתה סירובה לשלו"ב.

האשה צירפה לכתב תביעתה תמליל שיחה שערכה עם הבעל, ובה הסכים הבעל להודות באלימות ואיומים שנקט כנגדה.

עוד צירפה התובעת פרוטוקול הדיון בביהמ"ש השלום בנתניה ב-30/5/04, בבקשתה להוצאת צו הגנה. בדיון זה אמרה, "בעלי מאיים עלי ומנסה לרצוח אותי, רוב הזמן מאיים עלי מילולית שירצח אותי כי אין לו מה להפסיד .... כל הזמן איים עלי שאתחתן איתו, פעם אחת הרים את הגרזן ואמר שאם לא אתחתן איתו הוא יחתוך אותי לחתיכות פחדתי והתחתנתי איתו וכו', אחרי החתונה בשבת הוא הרים ידיים וכו' אחרי החתונה ברחתי ולא גרתי איתו כי לא הייתי מסוגלת. בשבת חתן חנק אותי וכו' בכל יום שאנו מדברים הוא מאיים, פעם אחרונה היה ביום רביעי בלילה כשאמר לי שנשאר לי כמה ימים. אני רוצה להתגרש ממנו. לא רוצה לראות אותו, שלא יתקרב אלי, אני מרגישה סכנה לחיים שלי, אני יודעת שעשיתי טעות".

בכל הדיונים שנערכו בביה"ד חזרה האשה על טענותיה. בדיון התברר שהצדדים הכירו מספר שנים קודם, האשה חזרה על טענותיה בכתב התביעה ובביהמ"ש ונעתיק חלק מטענותיה המוזכרים בפרוטוקול.

בדיון שנערך בי"ד טבת תשס"ה 26/12/04 אמרה האשה "מיד לאחר החתונה נפרדנו", "הוא בחור אלים, בעקבות זה שגיליתי מי משפחתו, התחיל להיות אלים מילולית ופיזית", "העלמתי עין ממה שסיפרו לי, איים עלי כל הזמן שאם לא נתחתן יהרוג אותי", לשאלת ביה"ד הוא מושיט ידו לשלום, אמרה האשה: "אני רואה שטן, על גופתי המתה, אני לא רוצה לראות אותו, הרביץ לי ביום החתונה, הרים ידיים" ובהמשך "אני מתעבת אותו".

לעומתה טען הבעל "אני רוצה שלום בית", "יצאנו 7 שנים ואח"כ התחתנו יום אחד לא התווכחנו, לא רבנו, לאחר החתונה הורידה התחפושת, וכו' לא יכולתי לדבר איתה, מעולם לא הרבצתי לה וכו' הבחורה הזו רצתה אותי רק בשביל הכסף כל מה שרמזה קניתי לה וכו'" עוד אמר "אנשים מסובבים אותה, פתאום לאחר החתונה היתה לחוצה" "מעולם לא רבנו אין לה עילה לגירושין וכו' היא היתה מטופלת בנערות מצוקה". לשאלת ביה"ד על הודאתו באלימות כנגד האשה ענה הבעל שהודה מכיוון שאמרה שרוצה לחזור ועשה זאת למען שלו"ב.

הצדדים חזרו על עמדותיהם ודבריהם גם בדיונים הנוספים שקיים ביה"ד, בדיון שנערך בט"ו אדר א' תשס"ה חזר הבעל על טענתו שרוצה שלום בית חזר על דבריו שהודאתו בקלטת באלימות כנגד האשה לא היתה אמיתית, אלא הודה בדברים אלו מפני שחשב שהודאתו תביא לידי חזרתה לשלו"ב. לעומת זאת האשה גם היא חזרה על דבריה "אין סיכוי, אני שונאת אותו, אני לא מוכנה לנסות, אין טעם" "לא רוצה אותו לא רוצה לשמוע אותך" "אני רוצה להמשיך את חיי לא אתקע עם אדם שאני שונאת אותו" וכו' וכו'.

לקראת דיון נוסף שקבע ביה"ד כתב הבעל מכתב שכותרתו "אשה מורדת".

במכתבו זה הציג הבעל את עמדתו, לטענתו אחרי 7 שנות חברות נשאו הצדדים, ובאותו שבוע האשה החליטה לברוח מבלי להסביר נסיבות בריחתה, עוד התלונן על התנהלות האשה אחרי עזיבתה את הבית, במכתב זה פירט הבעל הוצאותיו במשך שבע שנות החברות והוצאותיו על החתונה, בסוף מכתבו כתב הבעל שתנאיו לגירושין, הינם ביטול התלונה במשטרה והחזרת כל הוצאותיו כולל הוצאות בתקופת החברות, הבעל פירט במכתבו הוצאות שהיו לו לטענתו, עליהם ביקש החזר.

גם בדיון שנערך בכ"ט אייר תשס"ה חזרו הצדדים על עמדותיהם הבעל דרש שלום בית, האשה חזרה וסירבה לכל קשר עם הבעל וחזרה על ביטוייה בדיונים הקודמים, "הוא מעורר בי בחילה", "אני לא מסוגלת לחזור אליו, וגם אסור לחזור אליו" "אני שונאת אותו" ,אני לא מסוגלת" וכו' וכו' לגבי תביעתו לפיצוי על הוצאותיו אמרה האשה, לא שילם הוצאות, כל הכסף שנכנס לקח והוציא לשטויות שלו", עוד אמרה "הוא לא שילם כלום, כל כסף שנכנס השארתי לו היה חשוב לי להציל את עצמי, הכל כוסה" בדיון זה העלה הבעל טענות על תשלומים ומתנות ששילם ונתן לאשה לפני החתונה ודרש החזר כספים אלו, כן העלה טענותיו לגבי תשלום הוצאותיו בשבת חתן.

הארכנו בסיפור דברי הצדדים וטענותיהם כפי שהועלו בפנינו, אודה שהניואנסים והסיבות האמיתיות לשנאה העזה אותה מפגינה האשה כלפי הבעל, שנומקה על ידה גם בעובדא שהכירה האמת על אודות משפחתו וגם על יחסו לדת, לא הובררה לנו כל צרכה. הצדדים לא הביאו עדים שיוכלו לשפוך אור על הסיבות למחלוקת ביניהם, הצדדים ששניהם בני העדה האתיופית לא הבהירו בפני ביה"ד שורשי המחלוקת ביניהם, שעל פניה נראית קשורה במסורת ובתרבות אותה הביאו עמם מאתיופיה. בין כך ובין כך מתוך החומר שבתיק עולות שתי טענות העוברות כחוט השני במסמכים והטענות שהוצגו בפנינו.

א) האשה מעלה טענות על אלימות פיזית ונפשית קשה שהופעלה כלפיה לפני הנישואין וגם לאחריהם, אלימות שגרמה לבריחתה מהבעל מספר ימים אחרי החתונה.

ב) האשה מביעה יחס עמוק של שנאה וסלידה מקשרים עם הבעל ומסרבת לכל נסיון של חזרה לשלו"ב וקשר עם הבעל.

יש להוסיף שאף שהבעל חזר וטען בפנינו שהוא מעוניין לחזור לשלו"ב, מתוך מכתבו שהוגש לביה"ד והדברים שנאמרו על ידו בדיון האחרון עולה שהבעל הפנים את העובדה שכנראה אין סיכויים לשלו"ב, אלא שהוא מעלה טענות לפיצוי כספי מצד האשה, עקב הוצאות שהיו לו לטענתו בתקופת חברותם לפני הנישואין והוצאות החתונה.

והנה הבעל הכחיש טענות האשה על אלימות ואמר שאף שהקלטת היא אמיתית, הודאתו היתה רק כדי לפייס את האשה שתחזור לשלום בית, דברים אלו נראים על פניהם מופרכים, שהרי הקלטת הינה של שיחה ארוכה וברור ששיחה ארוכה זו לא היתה יכולה להיות, באמצע פגישה עם מנכ"לית משרד החינוך כמו שטען הבעל, בשיחה זו שואלת האשה את הבעל מה בדיוק יספר לדודים על אלימותו כלפיה, הבעל הבטיח כמה פעמים בשיחה זו שיודה באלימותו, אמנם הבעל נזהר גם בשיחה זו ולא פירט פרטי האלימות. אבל ברור מתוך תמליל השיחה שאכן הבעל הפעיל אלימות כנגד האשה, הבעל הודה בזה בשיחה והסכים להודות בה בפני דודיה. אין בקלטת אפילו רמז רמיזא לטענת הבעל שרצה להודות כדי שתחזור אליו, דאם כן היה צריך לומר הרי לא עשיתי דבר, ומה את רוצה שאני אומר, ועל כרחך שהבעל ידע מה מבקשת ממנו. יש להוסיף עוד שעצם העובדה שהאשה ברחה מהבעל שלשה ימים אחרי החתונה, יש בה משום רגלים לדבר שהאמת כטענתה.

ובגוף האי דינא דבעל המכה את אשתו פסק הרמ"א בסימן קנ"ד ס"ג "איש המכה אשתו עבירה היא בידו כהמכה חברו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בי"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו וכו' שלא יעשה עוד. ואם אינו ציית לדברי הבי"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרים בו תחילה פעם אחת או שתיים וכו'", ומבואר מדברי הרמ"א שבבעל המכה את אשתו כופין אותו להוציא. ועיין מש"כ בזה הב"י והדרכי משה, ובדברי תשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן, ועיין בביאור הגר"א שם. וכבר הארכנו בזה בכמה פסקי דין וביארנו שדין זה הוא בין באלימות גופנית בין באלימות מילולית ובין באלימות נפשית, ואף שבנידון דידן לא התקיים תנאו של הרמ"א שיתרו בו ויעבור על ההתראה, דבנידון דידן האשה הופיעה בפנינו אחרי שברחה מבית הבעל, ואין היא מוכנה לשוב ולהתענות תחת ידו, וברור שמאן לימא לה הכי, ולכך נראה שאף שבנידון דידן אין לכפותו לגרשה, נראה ברור שחובה עליו לגרשה אף מטעם זה בלבד.

ולענין דבריה שחזרה ואמרה בפנינו שהיא שונאת וסולדת מהבעל ואינה מוכנה בשום אופן לחזור לשלום בית עמו, נראה שדין זה דומה לדינו של הרמב"ם פי"ד מה' אישות שאשה האומרת על בעלה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לגרשה מיד. והסכימו עמו מקצת הראשונים. והביאו עוד תקנת הגאונים לכפות הבעל לגרשה בכהאי גוונא, אמנם ר"ת והרבה מן הראשונים סבירא להו שאין כופין את הבעל בכה"ג עיין בדבריו בספר הישר ובראשונים בכתובות ס"ג. ולענין הלכה השו"ע בסימן ע"ז ס"ב, פסק כר"ת ודעימיה, ומנהג בתי דין שלא לכפות הבעל בכהאי גוונא, ועיין מה שהאריכו בזה בפדרי"ם, וגם אנחנו כתבנו באריכות בבירור האי דינא במספר פסקי דין ובפרט בפסק דין אור (נתניה 3701) עיי"ש ואכמ"ל. ועיי"ש שביארנו דעות הראשונים בהאי דינא, אם עכ"פ הוא חייב לגרש, או נימא שאף חיוב אין שעליו ועכ"פ ר"ת תיקן הרחקה דר"ת בכה"ג. ולפיכך נראה שעכ"פ גם מסיבה זו יש לקבוע שהבעל חייב לגרש את אשתו. ובפרט למה שפסק הרא"ש בתשובה כלל לה (והביאה הרמ"א בסימן עז ס"ג) שאם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש. ובנידון דידן האשה טענה שהבעל איים עליה וכפה אותה להנשא לו. אך באמת שדבריה לא התבררו לנו כל צרכם ועכ"פ ברור שבנידון דידן עכ"פ יש לחייבו לגרשה.

והנה כבר ביארנו שלדעתנו הבעל חייב לגרשה ולמה שהתברר בדיון האחרון נראה שגם הבעל הפנים עובדה זו שעליהם להתגרש, אלא שהבעל דורש שתחזיר לו כספים שהוציא. והנה טענותיו מתחלקות לשניים כספים שהוציא על האשה בתקופה בה חיזר אחריה לפני הנישואין, וכן הוצאות החתונה ושבת חתן.

ולעצם טענותיו על הוצאותיו, הבעל לא הביא ראיה לביה"ד על הסכומים אותם הוציא, האשה טענה שגם כל הכספים שקיבלו לחתונה נשארו בידו, ולטענתה הוצאות החתונה כוסו במתנות שקיבלו הצדדים ונשארו בידי הבעל.

גם טענתו להחזר ההוצאות שהוציא (אם הוציא) בתקופה בה חיזר אחריה, מופרכת מעיקרא, וכי גבר המחזר אחרי אשה ונותן לה מתנות וקונה לה דברים כדי שימצא חן בעיניה, יכול לתבוע החזרת המתנות באם לא תענה לחיזוריו, וה"נ בנידון דידן הרי הבעל לא טען שההוצאות שהוציא היו בתנאי שתנשא לו. ובזה היא לכאורה מפרה את התנאי אלא פשיטא שכיוון שנישואיהם הגיעו לאן שהגיעו הוא דורש החזרת מתנותיו, ובאמת על פי דין אין שום מקום לתביעה זו. וכבר כתב בריב"ש בתשובה סימן ש"א בשם בעל העיטור דהנותן מתנה לאוהבו ונעשה הלה שונאו, אין חובה על מקבל המתנה להחזיר מתנתו, ודבריו הובאו ברמ"א אהע"ז סימן צ"ט ס"ב, ועיין מש"כ בזה מפרשי השו"ע שם. ואכמ"ל.

וגם טענותיו לענין החזרת הוצאות החתונה והוצאות שבת חתן, מלבד שלא הוכח בפני ביה"ד כי אכן היה לו הוצאות כאלו, חובת הכנת סעודת החתונה מוטלת על הבעל, ואין הוא יכול לתבוע החזרת הוצאותיו אם לאחר החתונה הצדדים באים להתגרש ואף אם הגירושין הינם בסיבת וגרימת האשה (ועיין בגיטין מט,ב לענין כתובה). ויש להביא כדמות ראיה להאי מילתא ממה ששנינו בכתובות ט' דבעל נאמן לומר פ"פ מצאתי בין לענין נאמנותו לאוסרה ובין לענין הפסד כתובתה, וכתבו שם בגמ' שטעם דין זה הוא מפני שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ולכן משטרח לעשות סעודת נישואין והוציא כספים מרובים להכנתה מהימנינן ליה שהאמת כדבריו, דאם לא היה מעונין באשה, מלכתחילה לא היה טורח בהכנת הסעודה והיה מגרשה עוד לפני הנישואין, ומדהכין סעודת נישואין והוציא הוצאות ונשאה, ש"מ שהאמת כדבריו שפ"פ מצא. והנה אי נימא שבכהאי גוונא שמגרש את אשתו מחמת שמצא פתח פתוח והיא הגורמת לגירושין, חובה עליה לשלם הוצאותיו, והוצאות הסעודה, הרי לטענתו זו לא יהיה לו הפסד כספי כלל, וללא ההפסד הכספי שהיה לו אין לו נאמנות, ועל כרחך שדמי הסעודה לא יוחזרו לו. והנה בנידון דידן אף אי נימא שהגירושין נעשו בגרימתה וללא עוול מצידו, אין מקום שיוכל לתבוע החזרת הוצאות החתונה, ולכל היותר הוי הזק בגרמא ואכמ"ל, ועוד חזון למועד.

העולה מכל האמור לעיל:
א) מקבלים תביעת האשה לגירושין והבעל חייב לתת ג"פ לאשתו.

ב) לאור דברי האשה בדיונים האשה מחלה על כתובתה.
ג) אין מקום לחייב את האשה לשלם לבעל סכומי כסף כלשהם עבור ההוצאות שהוציא לטענתו בתקופת חברותם וכן אין לחייבה בהוצאות החתונה.
ד) יש לקבוע מועד לח"ש ולסג"פ. על המזכירות להודיע לצדדים הנחוץ לח"ש.
(-) שלמה שפירא, דיין

א. בפנינו תביעת גירושין של האשה, הצדדים נישאו ב-ד' ניסן תשס"ד (25.3.04).

בדיון הראשון שהתקיים ביום יד' טבת תשס"ה (26.12.04), אמרה האשה: "מיד אחר החתונה נפרדנו, חזרתי למעונות שלי, ושבועיים לאחר החתונה, התחיל להיות אלים מילולית ופיזית". הגישה תלונה וביהמ"ש הרחיק אותו לחודש וחצי, איים עלי שאם לא נתחתן יהרוג אותה "אני רואה שטן על גופתי המתה אני לא רוצה לראות אותו, הרביץ לי ביום החתונה". לשאלת ביה"ד אם יש לה חבר? אמרה "שאין לה חבר, אני מתעבת אותו".

הבעל אמר: "אני רוצה שלום בית... מעולם לא הרבצתי לה... רצתה אותי רק בשביל הכסף... אנשים מסובבים אותה... אין לה עילה לגירושין...

גם בדיון השני (טו' אדר א' תשס"ה, 24.2.05). חזרו הצדדים על טענותיהם הנ"ל, האשה השמיעה בביה"ד קלטת שבה מודה הבעל שחנק אותה, הבעל טען "היא אמרה שרוצה לחזור אלי, שאודה שחנקתי אותה, ניסתה להטעות אותי" בדיון השלישי (כט' אייר תשס"ה 7.6.05) אמר הבעל: "שלשה ימים לאחר החתונה ברחה. ביה"ד, אתה רואה שהיא לא רוצה אותך? אני מבין מה שאתם אומרים, תהיה חכם ולא צודק, אבל היא עשתה לי תרגיל, אני רוצה פיצוי... אני עשיתי החתונה ... שהיא תשלם לי כל הוצאות החתונה. אשה - הוא לא שילם כלום, כל הכסף שנכנס השארתי לו, היה חשוב לי להציל את עצמי, הכל כוסה".

ביה"ד נתן לעיון האשה העתק תביעת הבעל לתשלומים, והאשה אומרת לא מוכנה לשלם כלום.

ב. במכתבו לביה"ד, תחת הכותרת - אישה מורדת - מגולל הבעל את כל טענותיו נגד אשתו, מבקש להביא את האשה לשלו"ב ומוסיף, במידה והחלטה שלה תהיה לאי שלום בית, התנאי שלי הוא: א. ביטול התלונה במשטרה.

ב. החזר כל הוצאות כולל בחברות". בהמשך, מפרט הבעל את ההוצאות שהיו לו בזמן חברותם, הוצאות שבת חתן והוצאות חתונה, על חלק מההוצאות יש לו על כך קבלות והוכחות.

האשה שלחה לביה"ד, תדפיס פירוט שיחות מבזק, המוכיח שיש לבעל קשר עם אשה נשואה והיא גם ליוותה אותו כמה פעמים לדיונים.

הבעל שלח תגובה, שלא ניהל מערכת יחסים אישיים עם אשה זו, היא נשואה ויראת שמים, וכל שיחותיו איתה קשורות לנושאים שונים, והיא עוזרת לו להתגבר על הדיכאון. עד כאן בקצרה טענות הצדדים.

ג. והנה, בפסק דין בנ"ד שכתב עמיתינו הגר"ש שפירא, ראיתי שכתב (בסוף פסה"ד) וז"ל: "...וגם טענות לענין החזרת הוצאות החתונה והוצאות שבת חתן, מלבד שלא הוכח בפני ביה"ד כי אכן היה לו הוצאות כאלו, חובת הכנת סעודת החתונה מוטלת על הבעל, ואין הוא יכול לתבוע החזרת הוצאותיו אם לאחר החתונה הצדדים באים להתגרש ואף אם הגירושין הינם בסיבת וגרימת האשה (ועיין בגיטין מט, ב-לענין כתובה). ויש להביא כדמות ראיה להאי מילתא ממה ששנינו בכתובות ט' דבעל נאמן לומר פ"פ מצאתי בין לענין נאמנותו לאוסרה ובין לענין הפסד כתובתה, וכתבו שם בגמ' שטעם דין זה הוא מפני שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ולכן משטרח לעשות סעודת נישואין והוציא כספים מרובים להכנתה מהימנינן ליה שהאמת כדבריו, דאם לא היה מעונין באשה, מלכתחילה לא היה טורח בהכנת הסעודה והיה מגרשה עוד לפני הנישואין, ומדהכין סעודת נישואין והוציא הוצאות ונשאה, ש"מ שהאמת כדבריו שפ"פ מצא. והנה אי נימא שבכהאי גוונא שמגרש את אשתו מחמת שמצא פתח פתוח והיא הגורמת לגירושין, חובה עליה לשלם הוצאותיו, והוצאות הסעודה, הרי לטענתו זו לא יהיה לו הפסד כספי כלל, וללא ההפסד הכספי שהיה לו אין לו נאמנות, ועל כרחך שדמי הסעודה לא יוחזרו לו. עכ"ל.

אולם י"ל, דשאני התם בגמרא, שאין עדים שהאשה זינתה אלא יש רק אמירת הבעל "פתח פתוח מצאתי" א"כ, בזה ודאי שאין הבעל יכול לתבוע מאשתו את הוצאות סעודת הנישואין, ומשום כך הוא נאמן בטענתו "פתח פתוח מצאתי" לאוסרה עליו ולהפסידה כתובה, כי אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.

משא"כ במקרה ויש עדים שהאשה זינתה, בזה י"ל שיכול הבעל לתבוע ממנה את הוצאות הסעודה.

ד. עוד כתב בפס"ד הנ"ל: " והנה בנידון דידן אף אי נימא שהגירושין נעשו בגרימתה וללא עוול מצידו, אין מקום שיוכל לתבוע החזרת הוצאות החתונה, ולכל היותר הוי הזק בגרמא ואכמ"ל, ועוד חזון למועד". עכ"ל.

אלא שלכאורה בדבר זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם הוי גרמא או גרמי.

דהנה, כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות זכיה ומתנה הכ"ד) וז"ל: "הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל ארוס סעודה ויאכיל רעיו או יחלק מעות לחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל. שהרי גרמה לו לאבד ממונו, וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא, שאין זה נשבע ונוטל". עכ"ל.

אולם, הראב"ד בהשגות שם חלק ע"ז וכתב: "אמר אברהם, איני משוה עם רבותיו בזה, שזאת הגרמא דומה למוכר זרעוני גנה ולא צמחו, שאינו משלם לו ההוצאה (ב"ב צג ע"ב). {פי', מה שהוציא בשכירות פועלים לחרוש ולזרוע, אבל דמי הזרעים חייב לשלם וכמ"ש בחו"מ סי' רל"ב, פרישה אה"ע סי' נ סקט"ז} וכללו של דבר, אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו, אע"פ שגרם לו זה, פטור." והמגיד משנה שם כתב: "ויש לתרץ, שאינו דומה לזריעה , ששם היה מוציא בהן הוצאות כדי להרויח בהן, ולפיכך אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרויח, אבל כאן לא היתה כונתו להשתכר בדבר אלא להתנהג במנהג העיר, וכיון שהוא נסמך עליה והיא חזרה בה, בדין הוא שתשלם, וכן נראה שאינו דומה למה ששנינו בתוספתא (פ"ו ה"ב), הלוקח קנקנים מחברו ונמצאו פטרסאות ונשתברו, חייב להעמיד לו דמי קנקנים אבל לא דמי יין, דהתם היה מתכוין ליהנות בתשמישן, זה נראה דעת המחבר וצ"ע".

ה. הטור (אה"ע סי' נ ס"ג), הביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל, והב"י שם הביא תירוץ הרב המגיד הנ"ל. והב"ח שם כתב: "והרב המגיד הליץ ואמר דבזריעה הוציא כדי להרויח אבל כאן לא היתה כוונתו להשתכר וכו'. ולא הבנתי מה טעם יש בחילוקו זה, דבין בזו ובין בזו הרי גרם לו לאבד ממונו, ואם יש לפוטרו מטעם גרמא בנזקין דפטור (ב"ק ס ע"א), גם כשאין כוונתו להשתכר פטור הגורם כיון שלא הזיקו בידים. אלא נראה עיקר וכו' הכא אף ע"פ דגרמא הוא מ"מ חשבינן ליה כאילו הוציא ההוצאות על פיו כיון שנהגו כל אנשי המדינה לעשות סעודה ולהאכיל לרעיו וכו' ואין אחד שלא יוציא הוצאות הללו, הילכך דינא הוא שתשלם את הכל, כי דינא דגרמי הוא, כאילו ציותה לו להוציא הוצאות אלו, ואינו בכלל גרמא בנזקין דפטור, ועי' בתשובת מהרי"ק סוף שורש עשירי".

וכ"כ בביאור הגר"א (שם סק"ט) "שהרי גרמה לו לאבד ממון וכו' ר"ל , מדינא דגרמי דקיי"ל דחייב".

וכעין זה כתב בשו"ת מהרשד"מ (אה"ע סי' לב, א)וז"ל: "ולדידי לע"ד דברי הרמב"ם יש לה טעם גדול, דאע"ג דבעלמא הגורם אינו חייב, בנדון כיוצא בזה נחתינן לאמדן דעת הבריות כי הוא מוכרח במעשיו הכרח גמור כי גדול כבוד הבריות, ואחר שהמנהג בעיר בדברים הללו, אדעתא דהכי נחתי, והוה ליה כמזיק בידים ממש, וכ"ש שהיה אפשר לומר דעד כאן לא פליג הראב"ד אלא להוציא, אבל להחזיק במה שבידו אפילו הראב"ד יודה וכו'" ע"ש.

ו. וראיתי במגדל עוז על הרמב"ם שם שכתב: "ואני אומר, כולה שמעתין דשושבינות וסבלונות פרק מי שמת, הולכת ע"פ המנהג, דהכי נהוג בני גננא וכו' מקום שנהגו וכו' ופ' גט פשוט (קסה ע"א), מקום שנהגו.

ובמציעא פרק השוכר את הפועלים (פג ע"א), הכל כמנהג המדינה, והיא הלכתא רבתי לכוליה תלמודא, ושמחת מרעים נמי סתם אתמרא פרק מי שמת, וטעמא דגרמא שכתב ר"מ ז"ל יתורא דטעמא הוא, אלא העיקר הוא המנהג וכו'". ע"ש.

וצ"ע כי הרמב"ם לא מיירי אם היה מנהג המדינה שהארוסה משלמת את ההוצאות אלא מיירי רק אם היה מנהג שהארוס עושה סעודה וכו' ואז בזה כתב שהארוסה משלמת ההוצאות. ואין לומר שכוונת המגדל עוז בתירוצו היא כמו שכתב לתרץ הב"ח דהיינו , שכיון שכולם נהגו שהארוס עושה סעודה אז הוי כאילו ציותה לו להוציא הוצאות והוי דינא דגרמי. דדוחק לפרש כוונתו כך דאין זה פשט דבריו שהרי כתב המגדל עוז "וטעמא דגרמא שכתב הר"מ ז"ל, יתורא דטעמא הוא, ואלא העיקר הוא המנהג".

משמע דזה שני טעמים שונים, טעם של גרמא וטעם של מנהג. ועוד, הוו"ל למימר בפירוש דכוונת הרמב"ם לא גרמא אלא גרמי ודו"ק.

ז. והט"ז שם (סק"ה), כתב ליישב קושיית הראב"ד וז"ל "ונלע"ד לחלק, דבזריעה אין שם הרגש בשעת התחלת המעשה. דהיינו, כשהוא מוכר, אפשר שהמוכר עצמו לא ידע שזרע ההוא רע הוא, ואח"כ כשלא צמח אז המוכר לא עביד מידי דהיינו בשעה שהזיק מורגש. אבל בכאן בשעה שההיזק מורגש, דהיינו במה שגרם לו הוצאות היא הגורם ההיזק, דאז בחזרתו נעשה היזק, דמתחילה שהיה סבר שלא יחזור בו, היה ניחא ליה באותן הוצאות ולא היה נקרא היזק אלא בשעה שחוזר אז מתחיל ההיזק, ואותה השעה הוא חוזר, ועקימת שפתיו במה שחוזר הוו"ל מעשה והוא כמו בידים".

ועי' באור שמח שם שהקשה על דברי הב"ח מהסוגיא ב"ב (צג), ולכן הוא פירש כעין פירוש הט"ז, ע"פ מ"ש ר"י הזקן והרא"ש החילוק בין גרמא לגרמי. דבזרעוני גינה ההיזק לא בא מיד אלא אח"כ כשלא צמחו לכן הוי גרמא ופטור אבל הכא ההיזק בא מיד שחוזרת בה מהנישואין לכן הוי גרמי וחייבת ע"ש.

לפי"ז מ"ש הכנה"ג (אה"ע סי' נ הגהב"י סקי"ב): "ובעל הטורים בחו"מ סי' שפ"ו בשם ר"י והרא"ש, שנראה שסוברים כהראב"ד".ע"ש. לכאורה צ"ע, כי אדרבא לפי הסבר ר"י והרא"ש מתיישבים דברי הרמב"ם, וכמ"ש האו"ש.

וע"ע באוצה"פ (חט"ו סי' נ' דף פד ע"א בהגהה סקי"ב).

ח. ומרן פסק בשו"ע כדעת הרמב"ם בשם רבותיו ולא כדעת הראב"ד.

וז"ל בשו"ע (אהע"ז סי' נ ס"ג): "השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין ובין מועטים בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה וכן מעות וכו', חזרה היא בה, חוזר הכל ואפילו המאכל והמשקה וכו'. ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם (ברמב"ם "ארוס") סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא (וי"א דכל זה מיירי במה ששלח לאחר ארוסין אבל קודם אירוסין לאחר שדוכין, חוזר הכל. (נ"י פ' מי שמת וכ"כ הריטב"א), ויש חולקין). (ב"י בשם הרשב"א)." עכ"ל.

ט. ואמנם בתשובת ה"ר שמואל טאטייצק בשו"ת שארית יהודה (דף נט), הובאה בכנה"ג (אה"ע סי' נ הגהב"י סקי"ב) כתב שהרמב"ם הוא יחיד בסברא זו ואין לדון כן, ומה גם להוציא ממון, וראוי לפסוק כהראב"ד וסיעתו, דהא עיקר חיוב דינא דגרמי הוא קנסא דרבנן כמ"ש התוס' ב"ק (נ"ד ע"א ד"ה חמור) ועי' בש"ך חו"מ סי' שפ"ו סק"א), ולכן בספיקא נקטינן להקל ופטור. ע"ש.

אולם במגן גיבורים (חלק התשובות של בן המחבר סי' ד) האריך להשיב על כל דבריו של הר"ש טאטייצק הנ"ל.ע"ש. ומה גם שהרבה פוסקים פסקו כרמב"ם. כ"כ לפסוק כרמב"ם בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סוס"י רלד בתוה"ד) ע"ש. וכן דעת התשב"ץ בח"ב סי' קסו, ועי' בשו"ת מהרשד"ם (סי' כז).

וע"ע בשו"ת עין יצחק (ח"א סי' סח אות כב) שכתב, דכפי הכלל המסור בידנו דשיטה שלא הובאה בשו"ע אין חוששים לה, לכן כיון שלא הובאה שיטת הראב"ד בשו"ע ע"כ לדינא נקטינן כפסק המחבר, ע"ש.

משמע מדבריו שנקטינן כשו"ע גם להוציא מיד המוחזק, וכ"כ להדיא בשו"ת נכח השלחן (סי' יג), דלדידן שקבלנו דעת הב"י אפילו להוציא מיד המוחזק, בודאי דנקטינן כהרמב"ם גם להוציא מהמוחזק. ע"ש.

וכ"ב בערוך השולחן (אה"ע סי' נ ס"כ) וז"ל: "ובדבר הוצאות, פוסקים כהרמב"ם בפשיטות, דרבותינו בעלי השו"ע לא הביאו רק דעתו בזה". ועוד כתב שם (סט"ז) "ורבינו הב"י פסק בשו"ע כהרמב"ם וכן נראה המנהג פשוט בכל בתי דינין, שהצד העובר מחזיר לצד המקיים הוצאותיו, וע"פ רוב עושים פשרה ביניהם". ע"ש, וע"ע באוצה"פ (חט"ו סי' נ דף פג ע"ד) שהביאו עוד כמה פוסקים שפסקו כרמב"ם ושו"ע. וע"ע בפד"ר ח"ג עמוד 61 ד"ה ובחלק השני, ע"ש.

י) לפי"ז לכאורה ה"ה בנ"ד צריכה האשה להחזיר לבעל הוצאות החתונה ומתנות שנתן לה קודם הנישואין, וזאת לאחר שהוא יוכיח מה נתן וכמה נתן. אולם י"ל, שלא פסק כן השו"ע הנ"ל אלא כאשר חזרה בה קודם הנישואין, אבל לא כשחזרה אחר הנישואין, ובאמת שכן כתב המהרשד"ם (אהע"ז סי' קי"ז וקעז) וז"ל: "המתנות שנותנים לארוס ונכנסו לחופה אח"כ, דבר פשוט מאוד שהם מהבעל לעולם, ואם מת, בניו או יורשיו יורשים אותם מתנות. ודוקא שלא באו לידי נישואין אז חוזרים וכמו שחוזרים המתנות שנותן הארוס לארוסתו בשעת ארוסין או שדוכין ונתבטלו אז חוזרין, וכן מה שנותנים קרובי הארוס, הכל חוזר בביטול הארוסין וכמ"ש הרשב"א וכו' דאומדן דעתא הוא שלא שלחה אלא על מנת שיכניסנה לחופה וכו', הרי לך בפירוש שכתב, אלא על מנת שיכניסנה, משום הכי כשנתבטלו השדוכין, חוזר. אבל כיון שכנסה, כבר נשלמה כונת האב, ושוב אינו חוזר וכו' כן הסבלונות ששלח החתן לכלה בשעת אירוסין והגיעו לידי נישואין, היה לנו לומר שהרי הן של הכלה ויש להן דין נכסי מלוג, וכו' ע"ש. וע"ע שם בסי' לב (ב) ובסוף סי' צז ובסי' קעז ע"ש. והביאו הכנה"ג (אה"ע סי' נ' הגהב"י אות יד) והוסיף, שבסימן ק"ס, הביא המהרשד"ם דעת מי שחולק עליו, והאריך לקיים דעתו ע"ש. גם החת"ס (אה"ע סי' קמא) כתב: " ואומדנא הוא שלא נתן לה מתנות אלא משום חיבת ביאה שלה". וע"ע בפד"ר חי"ב עמוד 185. ע"ש. ובפת"ת אה"ע סי' צט סק"ז.

יא. אמנם בשו"ת הרי"ף (סי' קפ"ה), מוכח שדין זה שייך גם לאחר הנישואין, שכתב שם לענין חתן שהוציא הוצאות בחופה ובסעודות וכדו' "שכל מה שהוציא בכסות ותכשיטין הכל קיים ולא הפסיד אותה שעה, ומה ששגר לה מסבלונות יש לו מן הדין להוציא ממנה וכו' ולא נשתייר מן ההוצאה אלא לחם ויין וחופה, ואם מנהג חתן באותו מקום לעשות כן רואים הכל כאילו שגרו אליה בסבלונות, ועוד, שהוא בדינא דגרמי וחייבת היא לשלם הכל אי הדרא בה וכו'" ע"ש. והוא מקור דברי הרמב"ם הנ"ל בשם רבותיו.

ולכאורה י"ל שמשום כך שינה השו"ע מלשון הרמב"ם וכתב כל "אדם" ולא כתב כל "ארוס" לומר, שגם בסעודת נישואין כן. ואפשר לדחות, שהרי כל הדין מיירי בארוס. וגם הטור כתב "אדם". יב. וכן מוכח משו"ת הר"י מיגאש (סי' נח), שעל אף שבעיקר הדין ס"ל להיפך מדעת הרי"ף והרמב"ם, שכתב בנידונו דלענין מה שהוציא שמעון בחופה אין לו לתובעו מראובן להיות שלא הוציא אלא לעצמו, ומה שאמרו "הדרא בה איהי אפילו כישא דירקא הדרי" הוא במה ששלח לה, לא במה שהוציאו על הבאים לחופה, אע"פ שהוא היה הסיבה בזה, וכך הדין. ע"ש. (וצ"ע שהרמב"ם כ"כ בשם רבותיו, והר"י מיגש כידוע היה רבו של הרמב"ם, והוא לא ס"ל כרמב"ם, והרי"ף דס"ל כן היה רבו של הר"י מיגש. עי' בספר שם הגדולים. ועי' במקורות וציונים שברמב"ם שם (הוצאת פרנקל).

מ"מ, מוכח מדברי הר"י מיגש, שדין זה שייך גם לאחר הנישואין שהרי מה ששלח לה חייב את האשה להחזירו לו גם אחר הנישואין.

יג. אולם, להלכה למעשה נראה, כיון שיש מחלוקת בדבר אם אחר הנישואין מחזירים את הסבלונות וההוצאות. א"כ, בנ"ד יכולה האשה המוחזקת בממון לומר, קים לי כפוסקים שא"צ להחזיר. מה גם לטענתה כל הוצאות החתונה ושבת חתן, כוסו ממתנות שהביאו המוזמנים לחתונה. ועוד, בנ"ד יש ספק מי הוא הנקרא החוזר, האם הבעל או האשה. כי אף שהאשה מודה שהיא זו שעזבה את הבית מ"מ הרי לטענתה היא עזבה בגלל איומים ואלימות כלפיה מצד הבעל, א"כ י"ל, שבזה אין דין האשה כאשה שחזרה בה. וכעין זה כתב בשו"ת בית יצחק (שמלקיש ח"א סוס"י קמא), דכשהיא חוזרת מהשידוך מחמת שנתגלה שהיה בו מום, אינה צריכה לשלם הוצאות, דההיזק גרם החתן לעצמו שלא הודיע לה וכו', ע"ש, הובא באוצה"פ (חט"ו דף פד ע"ד). ע"ש.

ולפני זה הובא שם שכן כתב בנתיבות המשפט (דף קט ע"ד). ע"ש. דכיון שיש לראובן טענה שאירס אותה בחזקת שלא היו בה מומים ואח"כ נודע לו שיש בה מומים, למה יתחייב לשלם חמיו, איהו הוא דאפסיד אנפשיה וכו'. ע"ש.

וע"ע שם (פה ע"א) בשם שו"ת נכח השלחן (סי' יג) שכתב בנידונו, אם חזרה בה הכלה מחמת שהמשדך קלקל מעשיו או מפני עניותו פטורה. והוסיף, כ"ש וק"ו בנ"ד דעיקר דין זה דהרמב"ם אינו מוסכם מהאחרונים, הא ודאי כל כמה דמצינו דלא לאפושי בפלוגתא אמינא, ויותר טוב לקרב הסברות ולומר, דע"כ לא אמרו אלא בחוזרת בה להזיקו מבלי שום סיבה וטעם, אך אם כוונתה להנאתה, או שהוא ג"כ פשע וגרם לעצמו, או שמזלו גרם ועי"ז חזרה בה, אמרינן דגם הרמב"ם ורבותיו יודו, ע"ש.

וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אה"ע סי' לא אות ה), ע"ש.

לאור כל האמור לעיל יש לפסוק:
א. לפי החומר שבתיק ביה"ד קובע - על הצדדים להתגרש.
ב. יש לקבוע מועד לגט.
ג. דוחים תביעת הבעל להחזרת המתנות והוצאות סעודת הנישואין.
(-) יעקב זמיר, אב"ד

אני מסכים ומצטרף למסקנות דלעיל ועל הבעל ליתן גט לאשתו .

לענ"ד אין מקום לחייב האשה בהוצאות החתונה (אם היו כאלה שהרי האשה טענה שקיבלו החזר עבור ההוצאות ע"י המתנות) טעם הדבר משום שביה"ד מקבל תביעת האשה וקובע שהאשם בגירושין נובע מהתנהגותו האלימה של הבעל ובגרמתו נאלצה האשה לתבוע גירושין. ולא דמיא להיכא שהאשה מן האירוסין מסרבת להנשא ובזה גורמת ההפסד והנזק לבעל ובעטיה נגרם ההפסד.
(-) אברהם שינדלר, דיין

הוגשה בפנינו תביעת גירושין ע"י האשה פלונית כנגד בעלה פלוני.

מנגד הבעל תבע שהאשה תשלם לו עבור הוצאות החתונה.

בהתאם לנימוקים המצורפים, לדעת הרוב על הבעל ליתן גט לאשתו. לדעת המיעוט הבעל חייב לתת גט לאשתו.

אנו פוסקים כדעת הרוב.

ביה"ד דוחה את תביעת הבעל לקבל מהאשה את החזר הוצאות החתונה.

הצדדים מוזמנים לסידור גט ליום חמישי ט' אדר תשס"ו 9.3.06 בשעה 9.00.

על כל צד להופיע לדיון בלוית קרוב משפחה מדרגה ראשונה, כתובה, ת.זהות ות.נישואין לצורך חקירת שמות כהכנה לגט.

ניתן ביום ה' טבת תשס"ו (05/01/2006)

(-) הרב יעקב זמיר, אב"ד         (-) הרב שלמה שפירא, דיין         (-) הרב אברהם שינדלר, דיין