הצדדים התגרשו זמ"ז.

בתאריך י"ט תמוז תשנ"ח (13.7.98) פסק ביה"ד שהבעל חייב לתת גט פטורין לאשה, וכמו"כ ביה"ד החליט שמוטלת על הבעל החובה לשלם לאשתו את כתובתה ותוספת כתובתה.

בתאריך ז' אב תשנ"ט (20.7.99) פסק ביה"ד שהאשה חייבת לקבל גט פטורין, ושנשאר בתוקפו החיוב על הבעל לשלם לאשה את כתובתה ותוספת כתובתה, אלא שביה"ד עיכב את ביצוע תשלום הכתובה, היות והבעל טען שאשתו זינתה תחתיו, וביה"ד קבע מועד נוסף להוכחות מצד הבעל ע"מ לאפשר לבעל להוכיח שאין הוא חייב בתשלום הכתובה.

הצדדים התגרשו זמ"ז ביום ב' חשון תש"ס (12.10.99).

התקיים דיון ביום ח' אדר ב' תש"ס (15.3.2000) בנוכחות הצדדים ובאי כחם, כשב"כ הבעל חקר את האשה, וכמו"כ נשמעה עדותו של הגבר, שנטען עליו, שהאשה זינתה עמו.

ביה"ד ביקש מבאי כח הצדדים להגיש סיכומים, ואכן הוגשו סיכומים. כשלטענת ב"כ הבעל, הבעל פטור מתשלום הכתובה, ולטענת ב"כ האשה הבעל חייב בכתובת האשה.

ביה"ד מבהיר בזה כדלהלן:

ע"פ הדברים שנשמעו מהאשה וכן מעדותו של אותו גבר הנטען, התברר, שאכן האשה ואותו גבר הנטען היו ביחד בדירת האשה, ופעמים אף היו לילות שלמים, אלא שהאשה מכחישה מכל וכל שקיימה איזה שהוא קשר גופני עם אותו גבר, כשלדבריה, הוא היה ידיד נפש בלבד, וכמו"כ הגבר בעדותו לפני ביה"ד על אף שהודה שנשאר לפעמים בלילות בדירת האשה הכחיש כל קשר פיזי בינו לבין האשה, כשלטענתו היה עובד בדירת האשה עם המחשב של האשה בכתיבת הצגות [הגבר הוא מנהל הצגות והאשה שחקנית], ופעמים היה נרדם על המחשב, כאשר האשה כלל לא היתה באותו חדר.

ונראה לביה"ד שאף אם נחשיב ונצא מתוך נקודת הנחה שמציאות זאת שהאשה נמצאת עם גבר זר בדירה אחת לילות שלמים, כשבודאי הדירה היתה נעולה, נחשב לעשיית דבר מכוער [יעויין בשו"ע אה"ע סימן י"א בפ"ת ס"ק ח' במה שמובא בשם רע"א ובשם הבי"מ ההבדל בין יחוד בעלמא, ובין נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות], והרי הדין הוא שבעשיית דבר מכוער מפסידה האשה את כתובתה, אף ללא התראה, כמובא ברמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ד סעיף ט"ו, אף על פי כן במקרה שלפנינו לא תפסיד האשה את כתובתה וכמו שנבאר.

בשלשה מקרים האשה מפסידה את כתובתה ע"י מעשיה.

א) אשה שמזנה כמובא בשו"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ה'.

ב) עוברת על דת לאחר התראה כמובא בשו"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ד'.

ג) עושה מעשה מכוער כמובא בשו"ע אה"ע סימן י"א והמובא ברמב"ם
הל' אישות פרק כ"ד סעיף ט"ו.

וחילוק גדול וסיבה שונה יש בין שלשה מקרים אלו.

א. הסיבה להפסד כתובה באשה שמזנה נובעת מעצם מעשה הזנות, שמעשה זנות מצד עצם המעשה יוצר ביטול החיובים מהבעל לאשה, וביטול חיוב הכתובה, לכן מצאנו שאפי' במקום שהאשה כבר היתה אסורה על בעלה, כגון אלמנה לכ"ג, אם זינתה מפסידה כתובתה, וכמו שמובא במסכת סוטה דף כ"ד ע"א במשנה, שאף אלמנה לכ"ג שלא קנסו אותה בכתובה, אם קינא לה בעלה ונסתרה מפסידה כתובתה, וכמו שכתב שם רש"י בד"ה ולא נוטלת כתובתה.

ב. עוברת על דת, הסיבה שמפסידה את כתובתה נובעת מזה, שע"י שעוברת על דת, יוצרת האשה הפרעה וחוסר יכולת לחיות עמה חיי נשואין, היות ואין אפשרות לקיים חיי נשואים עם אשה שמכשילה את בעלה או מתנהגת בפריצות, וכמו שמובא בפסק"ד כרך א' עמ' 338 פס"ד מהדיינים הגר"י עדס ז"ל, הגר"ב ז'ולטי ז"ל, ויבלח"א הגר"ש אלישיב שליט"א.

ואולם, אין מעשה פעולת עוברת על דת גורם להפסד הכתובה, אלא התוצאה ממעשיה, ולכן הדין הוא שלא מפסדת כתובתה אא"כ מתרים בה, וכמו שמובא בשו"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ד', דהיינו, מתרים אנחנו בה, ורוצים אנו שתחזור בה ממעשיה הרעים, ואם תחזור בה לא תפסיד כתובתה, על אף שעשתה מעשה של עוברת על דת, ורק אם התרו בה וחזרה על מעשיה הרעים, וחזרה ועברה על דת, מפסידה כתובתה, וכמו שאמרנו שאין אפשרות להתגורר עמה.

ג. עושה מעשה מכוער, הטעם שמפסידה כתובתה כתב ברמב"ם הל' אישות פרק כ"ד הל' ט"ו "כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות וכו', אם רצה בעלה להוציאה תצא בלא כתובה, ואין זו צריכה התראה". והיינו, שאף על פי שלא ראינו בעדות ברורה שזינתה, אבל אנו תולים שבודאי זינתה, ולכן מפסידה כתובתה אף ללא התראה, היות ואנו תולים שהיה פה מעשה זנות, ומעשה זנות כמו שכתבנו מצד עצמו יוצר הפסד כתובה [ועל אף שאין אנו אוסרים אותה על בעלה, אולם זהו הגדר שחז"ל קבעו שלענין לאסור אשה על בעלה צריך עדות ממש, ולענין הפסד כתובה, מספיק לנו שתולים שבודאי היה זנות].

והיוצא מזה שאין עשיית דבר מכוער יוצר הפסד כתובה, אלא היות והיה מעשה מכוער תולים אנו שזינתה, ומה שיוצר את הפסד הכתובה, זהו מעשה הזנות, ולא עשיית דבר מכוער.

ולפי"ז ברור, שאף במקום שהאשה עשתה מעשה מכוער, אם ברור לנו שלא זינתה, כגון שבזמן עשיית המעשה מכוער, עמדו עדים רואים ואינם נראים, ומעידים שלא היה מעשה זנות, לא תפסיד האשה את כתובתה, שהרי סוף סוף לא זינתה, ועצם מעשה עשיית דבר מכוער, לא יוצר הפסד כתובה.

נכון הדבר שיחזור דינה להיות עוברת על דת, אבל בעוברת על דת לא מפסידה כתובתה אלא לאחר התראה.

וכעת נעבור למקרה שלפנינו.

אף אם נניח שהמציאות של אשה נשואה עם גבר זר במשך לילה שלם, נחשב לעשיית דבר מכוער וכנ"ל, ואולם, הרי במקרה שלפנינו, לא הובאו כל עדויות, או הוכחות שהאשה עשתה מעשה מכוער, אלא כל ידיעתנו נובעת מהודאת האשה, ועדותו של אותו גבר זר, ואם כן שכל ידיעתנו נובעת מהודאת האשה ועדותו של אותו גבר זר, הרי שהאשה טוענת וחוזרת וטוענת שלא היה לה כל קשר גופני עם אותו גבר, וכן אותו גבר זר טוען שלא היה לו כל קשר גופני עם האשה, ולכן יש לנו פה דין של הפה שאסר הוא הפה שהתיר, והיינו, עד כמה שאתה מאמין לאשה שהיתה בדירה אחת עם אותו גבר, וכן עד כמה שאתה מאמין לגבר, חייב אתה כמו"כ להאמין שלא היה פה מעשה זנות, ואם כן נשאר לנו פה, מעשה מכוער ללא מעשה זנות, שכבר כתבנו, שאין להפסיד לאשה את כתובתה, מצד מעשה מכוער, כל זמן שלא היה בו מעשה זנות.

וכן כתב להדיא בתשובות עבודת הגרשוני תשובה כ"ח וז"ל שם:
"העד א' שהעיד שהוא בעצמו וקלונו עשה אתה עמה דברים מכוערים, אין זה עד כיעור, כיון שאמר שלא בא לכלל מעשה, כי נראה לע"ד מה שאנו אוסרים ע"י עדי כיעור, זאת לא זאת, כי אם משום דאמרינן ודאי נעשה עבירה, וכן מוכיח לשון הרמב"ם שכתוב וז"ל בפ' כ"ד מהל' אישות, כיצד היא יוצאת משום ש"ר כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהיתה שם עבירה, אבל בנ"ד שהעד שאמר שעשה עמה הדברים מכוערים, הוא אומר שלא בא לכלל מעשה א"כ נאמר שהפה שאסר וכו'".

[ביה"ד מוסיף ואומר, הנה הח"מ בסימן י"א ס"ק ג' מסתפק, באשה שמצאוה שעושה מעשה מכוער, וברור לנו שלא זינתה עכשיו, האם יש לחוש שמא זינתה פעם אחרת, ובב"ש ס"ק ד' כתב שמהרמב"ם משמע שלא חיישינן, וכן מביא בפ"ת ס"ק ז' בשם ישועות יעקב.

ואולם במקרה שלפנינו אף לפי הח"מ אין לחשוש, משום דכל הסתפקותו של הח"מ לא הוי אלא במקום, שהידיעה על מעשה הכיעור היא ע"י עדים, שהעדים ראו מעשה כיעור וראו שלא היה זנות, וע"ז מסתפק בח"מ אולי יש לחוש שמא פעם אחרת זינתה [הכוונה עם אותו אדם וכדמשתמע בשו"ת הר"א מזרחי סימן כ"ה שמביא הח"מ], משא"כ במקרה שלפנינו, שכל הידיעה על מעשה הכיעור נובעת רק מהודאת האשה, ועדות הגבר, וא"כ לכו"ע אף לדעת הח"מ אין לחשוש, מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי האשה שאומרת שהיה מעשה מכוער, היא עצמה אומרת שמעולם לא זינתה, וכן אותו גבר שמעיד על מעשה הכעור, הוא עצמו אומר שמעולם לא עשה עמה מעשה זנות].

נכון הדבר, שבמקרה שלפנינו יהפך הדבר לעוברת על דת, ואולם כפי שכבר כתבנו, עוברת על דת לא מפסידה כתובתה, אלא לאחר התראה, דבר שלא היה במקרה שלפנינו.

כמו"כ יעויין בשו"ת חלקת יעקב חלק א' סימן קמ"ח וכן בשו"ת יביע אומר חלק ג' סימן כ"א, כי טענת בעל נגד אשתו, שהיא עוברת על דת, לא תתקבל אלא א"כ הבעל עצמו מקפיד על דברים אלו, ולא במקום כבמקרה שלפנינו שהבעל עצמו לא היה מקפיד כמובא בפס"ד מיום י"ט תמוז תשנ"ח (13.7.98).

למסקנת הדברים במקרה שלפנינו, הבעל חייב לאשה את כתובתה ותוספת כתובתה.

[בשולי הדברים,ביה"ד רוצה לתקן 2 טעויות שכתבו ב"כ הצדדים בסיכומיהם: א. המובא בסיכומים ע"י ב"כ הנתבע בסעיף 20 לסכומיו "דנוהגין בבנות ישראל העשויין כהוגן" טועה ב"כ הנתבעת שחושב ש"העשויין כהוגן" מתייחס לאשה, ולא היא, אלא זה מתייחס לנאמר בכתובה מקודם "וחומר כל שטרי כתובות". ב. המובא בסיכומים ע"י ב"כ האשה סעיף 35 לסיכומיו, טועה ב"כ האשה,ברור הדבר שמעשה זנות ממש של האשה קודם לקבלת גיטה,פוטר את הבעל מחיוב כתובה,על אף שניתן לפני כן ע"י ביה"ד פס"ד על חיוב כתובה].

לאור כל הנ"ל מחליט ביה"ד כדלהלן:

א) סעיף ב' מפסק הדין מיום י"ט תמוז תשנ"ח (13.7.98) נשאר בתוקפו,
והנתבע פלוני חייב לשלם לגרושתו פלונית את כתובתה
ותוספת כתובתה.

ב) סכום הכתובה ותוספת הכתובה עומד על סך מאה ושמונים אלף
(-180,000) ש"ח ועל הנתבע פלוני לשלם לגרושתו פלונית
סכום זה.
ניתן ביום י"ד תמוז תש"ס (17/07/2000)
(-) הרב נחום פרובר, אב"ד (-) הרב יוסף גולדברג, דיין (-) הרב שלום ביבי, דיין