הצדדים נשואים שמונה עשרה שנים ולהם שלושה ילדים משותפים. מתדיינים בפנינו בתביעת האשה לגירושין, בביהמ"ש מתקיימים דיונים בעניני הרכוש והילדים.

לטענת האשה (בכתב התביעה), עד לידת הבן השני בשנת 1994 התנהלו החיים באופן סביר פחות או יותר, אלא שאז גילתה שהבעל בוגד בה עם אשה במקום עבודתו. בעקבות כך, עזב הבעל את חדר השינה, ולא הסכים לקיים יחסי האישות יותר מפעם בחודש. לאחר מכן נודע לה שהבעל בגד בה גם לפני כן, עם אשה אחרת.

האשה מציינת שהיא מבית מסורתי והבעל מבית חילוני, וכמה שנים לאחר הנישואין החלה בתהליך של חזרה בתשובה.

לדבריה, בתקופה האחרונה (לפני הגשת התביעה) החל הבעל להיות עצבני במיוחד, והתפרצויותיו כלפיה הפכו אלימות יותר. כך למשל, שבר כמה תמונות גדולות שהיו תלויות על קירות הבית. לקח מידיה בחזקה סידור בעת שהתפללה והשליך אותו על הריצפה, ואח"כ זרק אותו לאשפה, והיא נאלצה לחטט באשפה כדי להוציאו. בהזדמנות אחרת, כשראה את הכיפה על ראש הילד, הוא התרגז, קרע אותה לחתיכות וזרק לפח. הוא איים עליה שיביא חזיר לבית, וישרוף את ספרי הקודש והקלטות התורניות.

לפני כמה חדשים התקשר אליה אדם זר, שניסה לשכנע אותה לצאת עמו, ובדיעבד התגלה לה שהאיש נשלח על ידי הבעל בנסיון להכשיל אותה בבגידה.

לטענתה, ניסתה להגיע עם הבעל להסדר גירושין בהסכמה ובדרכי שלום, אך לאחרונה הודיע לה הבעל, שאינו מוכן לתת לה גט, ולכן היא מבקשת לקבוע שהוא "מורד" ו"עובר על דת" ולחייבו במתן גט.

הבעל (בכתב ההגנה) מכחיש את רוב טענות האשה. לדבריו, שניהם קיימו חיים חילוניים לחלוטין, והחזרה בתשובה של האשה החלה רק לפני כמה שנים. הוא לא התנגד להליך ואף עודד אותה וסייע לה בהכשרת המטבח. הוא מקיים יחסי אישות כפי שהאשה מכתיבה לו לפי דרישות ההלכה. הוא זה אשר מגדל את הילדים בעוד האשה עסוקה בתפילות והליכה לשיעורים.

הוא מתנגד לשינוי אורח החיים של הילדים, במיוחד כשדבר נעשה באיומים ובמכות מצד האשה. וזכותו להיות מעורב בחינוך הילדים לפי השקפתו. שינוי חינוך הילדים גם פוגע בקשר שלו איתם. אך הוא מסכים שהאשה תקיים את דרך חייה כאשה חרדית, בלא הפרעה ובתנאי שהיא תאפשר לו לקיים אורח חיים חילוני. לטענתו, האשה אוהבת אותו ורוצה להמשיך בנישואין עמו, אבל היא מוסתת על ידי חברות ובנות משפחה.

לכן הוא מציע להמשיך בטיפול שהחלו בו בהמלצת ביהמ"ש, ולדחות את התביעה לגרושין.

בדיון (3.12.01) חזרו הצדדים על טענותיהם. לדברי הבעל, האשה עצמה מדליקה טלויזיה בשבת, והוא היה מאד רוצה שהיא תחזור למה שהיתה בעת שהתחתנו. למרות שהוא מוכן להשלים גם עם חזרתה בתשובה. לטענת ב"כ הבעל, הסיבה העיקרית למתח בין הצדדים הוא נושא חינוך הילדים. הדבר נידון בביהמ"ש ותביעת הגירושין רק באה לתמוך בענין שם.

בדיון השני (30.1.02) הסכימה האשה לשלום בית בתנאי שהבעל ישנה את יחסו לטובה כלפיה, שלא יפריע לה בחינוך הילדים, לאפשר לה להכניסם למסגרת דתית, ושלא יסית אותם נגדה. אבל הבעל לא הסכים. ביה"ד ניסה לפשר בין הצדדים אך ללא הועיל.

ביום 24.5.02 עזבו האשה והילדים את הבית בעקבות החלטת ביהמ"ש, ומאז הצדדים גרים בנפרד.

בדיון (5.5.03) חזרו הצדדים על עמדותיהם, ביה"ד ניסה לשכנע את האשה לנסות תקופה של שלו"ב, אולם האשה העלתה טענה חדשה, לפיה הבעל ניסה מתנהג בצורה לא מוסרית לעיני הילדים, וכן שרצה לקיים עמה יחסים בזמן שאסור. הבעל הכחיש טענות אלה (ב"כ הבעל כותבת בסיכומיה, שטענה זו עלתה רק בשלב הסיכומים, אך למעשה נאמר בדיון עצמו על ידי האשה).

הצעת ביה"ד לבדיקת פוליגראף נדחתה על ידי האשה, בטענה שאינה מאמינה בבדיקה הזאת. הצדדים הודיעו שאין בכוונתם להביא עדים, לפיכך, הורה ביה"ד על הגשת סיכומים בכתב.

לאחר העיון בסיכומי הצדדים ובכל החומר שבתיק, נראה שאמנם רוב טענות האשה כנגד הבעל לא הוכחו על ידי עדים, והוכחשו על ידי הבעל. אבל אין ספק שהמשבר ביניהם הוא עמוק, והתהום שנפערה ביניהם רחבה מכדי שניתן יהיה לאחותה.

די לעיין בחוות דעתו של ד"ר גוטליב ממכון שינוי. שמונה על ידי ביהמ"ש, כדי להשתכנע שנישואי הצדדים הגיעו לסוף דרכם. חוה"ד ניתנה ביום 6.5.02, והיא נכונה ביתר שאת היום, לאחר שהצדדים חיים בנפרד כשנה וחצי. הוא מציין את הנתק הקיים בין הצדדים. והוא מוסיף:

"מר פלוני מוסר, כי אוהב את אשתו וכי הוא מכיר אותה מגיל 15,
עם זאת, הוא מתקשה להסביר מה מקשר ביניהם היום ומה יש להם
במשותף. כמו כן הוא מתקשה להתגבר על כעסיו כלפיה ואינו מסוגל
להגיד עליה שום דבר טוב. הוא מודה כי יש 'קרע עמוק' ביניהם,
אולם אין הוא נוטל שום אחריות לקרע זה, ומעדיף להטיל את האשמה
על אחרים...

התרשמתי, כי יש לו כעסים רבים עליה, וכי הוא רואה את אורח
החיים שלה בצורה שלילית מאד... מר פלוני רואה את הגב' פלונית באור
שלילי לחלוטין, דבר שמעלה תהייה לעומת רצונו להמשיך ולקיים
איתה מסגרת נישואין. אין הוא מסוגל לראות בה דברים חיוביים,
הוא מערב אותם [את הילדים] יתר על המידה במאבק ועל כן יש
לחשוש כי לא יוכל להעביר לילדים מסר חיובי עליה. כמו כן אין
הוא מסוגל להבין את הנזק הנגרם לילדים כתוצאה מהמצב הנוכחי
בבית, הוא מטיל את האשמה על הגב' פלונית, ואינו מוכן לבדוק מה
תרומתו למצב".

לפי חוה"ד גב' פלונית חיפשה משמעות רוחנית בחייה ובעקבות כך חזרה בתשובה, ואילו מר פלוני נוטה יותר לצד החומרי, ואינו מבין את צרכי אשתו. דבר זה הוא גורם נוסף לריחוק בין בני הזוג, מלבד הענין הדתי. והצדדים אינם מצליחים למצוא שפה משותפת.

מסקנתו:

"הנני מצטרף לדעתה של פקידת הסעד... מדובר במערכת יחסים בין
הורים אשר זה מספר שנים נמצאים בהליך של הקצנה כאשר כיום כמעט
ואין שום דבר משותף ביניהם, ואין כל נקודות השקה בחייהם. רמת
הכעס, התסכול ותחושת התקיעות הינה גבוהה מאד... נסיונות הגישור
לא צלחו, להערכתי, המשך חיים משותפים של ההורים אינו תורם
לילדים ורק חושף אותם יום יום לניכור לחילוקי דעות ולכעסים".

הוא מציין, שהציע לצדדים להשהות את מתן החלטתו הסופית, על מנת שניתן יהיה לחזור לחיים משותפים תקינים יותר, או להתקדם בערוץ של גירושין. אבל הצעתו נדחתה על ידי שני הצדדים.

גם אנו נוכחנו בנוקשותו הרבה של הבעל, אשר לא היה מוכן לעשות שום צעד כלפי אשתו, גם כאשר היא היתה מוכנה להשלים. הוא תבע כניעה מוחלטת לתנאים שהוא רצה, וכל הנסיונות להסביר לו שבכך הוא גורם לגירושין עלו בתוהו. גם כאשר ביקשנו את תגובתו להצעות שלום הבית של האשה, הוא השהה את תשובתו חודשים רבים, עד לאחר שקיבל את חוה"ד של ד"ר גוטליב. הדבר מלמד שדיבוריו על רצון בשלום בית, ועל אהבת אשתו הם דבורי סרק מן השפה ולחוץ. אדם שאוהב את אשתו באמת ורוצה בכנות בשלום בית לא מחכה זמן כה רב, ולא מתעקש על דברים שוליים.

טענות הבעל וחששותיו, שמתן חינוך דתי לילדים, יביא לריחוקם ממנו, אין בהם ממש. גם לדעת ד"ר גוטליב אין חשש כזה, והוא מציין את הקשר הטוב עם הבן הגדול שלומד בישיבה, ואת אהבת הבן לאב ורצונו להיות בקרבתו. אלא שהאב רוצה לכוף את אורחות חייו על הילדים, כי לטענתו בכך הם יתקרבו אליו, ובפועל הוא משיג את התוצאה ההפוכה.

לכן למעשה מעגן הבעל את האשה שאינה יכולה להסכים לחיות עמו על פי התנאים שהוא מבקש להכתיב בבית, ויש לחייב את הבעל בגירושין. ברור שעל ידי עיכוב הגט מבקש הבעל להעניש את האשה, וכמו שכותב ד"ר גוטליב, ואין לתת יד לנקמנות מסוג זה.

ידועים גם דברי רבינו ירוחם בשם רבו (נתיב כ"ג חלק שמיני), שכאשר שני בני הזוג אינם רוצים אחד את השני, והבעל מסרב לתת גט כופין אותו לגרש (וראה פד"ר חלק ו' עמ' 13), וכן כתב הגר"ח אלגאזי ז"ל ב'נתיבות משפט', בשם תשובת הרשב"א. ובכגון זה ששניהם מורדים אחד על השני אין אנו צריכים להכרזה והתראה הנעשים במורדת, כמו שביאר ביה"ד הגדול את דבריהם בפד"ר ח' עמ' 323-5 וז"ל:

"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה
והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל
התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי
שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו
חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, מה שאין כן במקרה וגם הבעל
לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא
לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה"

וראה פסק דין של ביה"ד הגדול (פד"ר חלק ז') עמ' 111), ודברי הגר"ח פלאג'י (חיים ושלום חלק ב' סימן קי"ב) שהובאו שם וז"ל:

"אלא שבדרך כלל אני אומר כל שנראה לביה"ד שהיה זמן הרבה נפרדים
ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ"ז ולתת
גט...
פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה וכדי להינקם מהאיש
מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידים ליתן את הדין... והנני נותן
קיצבה לדבר הזה אם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נילאו
לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חודשים, ואם
בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו
הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני". עכ"ל.

לאור האמור אנו פוסקים:

א. מחייבים את הבעל לתת גט לאשתו.

ב. אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן ביום כ"ו תשרי תשס"ד (22/10/2003)
(-) הרב אברהם שיינפלד, אב"ד (-) הרב עמרם אבוזגלו, דיין (-) הרב אברהם ריגר, דיין