הצדדים הם זוג שנישא בשנת 1997. לבני הזוג שני ילדים, הבן י' ד' נולד ביום 21.10.98 והבת ש' נולדה ביום 17.6.2000.

החיים תחת קורת גג אחת היו עד לאחר לידת הבת. סמוך ועובר ללידת הבת, עזבה האשה את הבית, ומאז היא מתגוררת בבית הוריה.

למעשה, הזוג פרוד למעלה מ-7 שנים.

נתונים נוספים: בעת הנישואין היה הבעל בגיל מבוגר יחסית, 30 פלוס. כמו כן, יש פער גילאים בינו לבין האשה, שהיתה בגיל 23 עת הנישואין.

האשה לוקה בשמיעתה ובדיבורה, ולמעשה מתקשרת עם הסובבים אותה באמצעות קריאת שפתיים. עם זאת, היא מתפקדת כאשה רגילה ונורמלית לכל דבר וענין, מלבד החסרון הנ"ל, דבר המצריך מאמץ מצידה להיות מרוכזת ולקרוא את פני הדוברים אליה.

המקרה שלפנינו מקרה קשה, שרבו טלטוליו בין הערכאות השונות של בתי הדין, ואף בין הרכבים שונים. המקרה נחשב לקשה, הן מצד הנתונים שהובאו בפני בית הדין והן מצד הסבל הרב למעורבים בו. לאחר הצטברות הנתונים בתיקים עבי הכרס ומרובי הדפים, שומה על בית הדין בהרכבו הנוכחי להביא לידי סיומה של פרשה זו בפסק דין ברור.

ההליכים המשפטיים בבית הדין

בתאריך ב' חשון תשס"א (31.10.2000) הגישה האש תביעת מזונות בבית הדין. התקיים דיון בתאריך כ"ד כסלו תשס"א (21.12.2000), אף שהדיון נועד לדיון בתביעת המזונות, ואכן דן בה, הרי שמתוך פרוטוקול הדיון עולה, כי כבר אז התבררה התמונה לבית הדין, כי שאלת המזונות, אף שהיא בעלת משקל, אינה אלא "קצה הקרחון" בשאלת היחסים שבין הבעל לאשה. ביה"ד נתן החלטה בענין חיוב המזונות והמדור.

בתאריך י' אדר א' תשס"א (5.3.2001) התקיים דיון בענין ראיית הילדים. בית הדין הוציא החלטה שהאב יראה את ילדיו בנוכחות הגננת.

בתאריך ד' ניסן תשס"א (28.3.2001) הוגש לבית הדין תסקיר עובדת-סוציאלית שבו נאמר, כי האב אינו משתף פעולה, ולא הגיע לפגישה עם העובדת-הסוציאלית. ביה"ד הורה לאשה להכין רשימה של 5 גננות, שהבעל יבחר אחת מהן ויתאם מועד למפגש עם הילד.

נקבע דיון לתאריך כ"ב סיון תשס"א (13.6.2001), הבעל לא הופיע. ביה"ד מחליט להוציא צו הבאה נגד הבעל, וכן מורה, כי על הבעל לחתום על ויתור סודיות.

בתאריך ז' תמוז תשס"א (28.6.2001) פתחה האשה תיק תביעת גירושין.

התקיים דיון ראשון בתאריך כ"ח תמוז תשס"א (19.7.2001). בדיון העלתה האשה טענות חמורות נגד התנהגות בעלה. ביה"ד החליט לפנות לפסיכיאטר ד"ר בונה, שהבעל היה אצלו כבר פעמיים בעבר, בכדי שימציא לבית הדין חוו"ד על מצבו של הבעל.

בתאריך ז' ניסן תשס"ב 20.3.2002 נשמעה בפני בית הדין עדותם של שני עדים מטעם האשה. העדים העידו על התנהגות הבעל, תורף העדויות יובאו בהמשך.

התקיים דיון נוסף בתאריך כ"ב סיון תשס"ב (2.6.2002).

פסק דין ראשון ניתן בתאריך ז' חשון תשס"ג (13.10.2002) ביה"ד בהרכבו דאז, קבע, כי אין לחייב את הבעל במתן גט לאשתו, לאחר שביה"ד קבע, כי מצב הבעל תקין.

הוגש ערעור על פסק הדין ע"י ב"כ האשה.

בית הדין הגדול בהחלטה מיום ג' אדר א' תשס"ג קבע "אנו סבורים, כי יש מקום לבדיקה רצינית ביחס להאשמותיה של המערערת" לצורך כך, ביה"ד הפנה אותם לקבלת חוו"ד פסיכיאטרית מבית החולים תל השומר.

בתאריך כ"ח חשון תשס"ד התקיים דיון בבית הדין הגדול, לאחר שנתקבלה בביה"ד חוו"ד מבית החולים תל השומר.

בחוו"ד של ד"ר מרק וייזר נאמר: "לסיכום, מתוך הראיות שפירטתי, סביר להניח שמר פלוני סובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית".

בעקבות חוו"ד זו, הטיל ביה"ד על באי כח הצדדים "לעשות מאמץ מיוחד במשך השבועיים הקרובים להתוות דרך לסיום התיק. באם לא, יינתן פסק דין".

במקביל התקיימו דיונים באשר להסדרי הראיה בין האב לילדיו, כאשר מצד אחד קיימת הנחיה של בית הדין, כי הביקורים ייערכו רק במרכז הקשר, ומאידך, הבעל עותר לראיית הילדים באופן ישיר ללא השתתפות מרכז הקשר.

בתאריך י"ג כסלו תשס"ה החליט בית הדין הגדול להעביר את התיק לידי כבוד הראב"ד בבית הדין הרבני בתל אביב בכדי לסיימו.

נקבע מועד לתאריך כ"א אדר א' תשס"ה - הבעל לא הופיע.

נקבע מועד נוסף ל-ד' ניסן תשס"ה - גם בו הבעל לא הופיע.

היו חילופי דברים בכתב מצד הבעל וב"כ לביה"ד.

כבוד הראב"ד הציע לצדדים להגיש סיכומים בכתב וביה"ד בהרכב מלא יתן פס"ד.

ב"כ האשה הסכים. ב"כ הבעל ביקש שהות לתשובה, אך לא ענה כלל לביה"ד.

נקבע מועד לדיון לי"ג תמוז תשס"ה - הבעל וב"כ לא הופיעו.

ביה"ד החליט להזמין את הבעל בצו הבאה. בתאריך כ"ו תמוז תשס"ה התקיים דיון. בעקבות הדיון, ביטלה האשה את תביעתה בביהמ"ש. בעקבות זאת הסכים ביה"ד לקיים דיון.

בתאריך ב' אלול תשס"ו, התקיים דיון. התנהל ויכוח בין ב"כ האשה לב"כ הבעל. ב"כ האשה טען, כי למעשה מינה ביה"ד הגדול את הד"ר וויזר מנהל המרפאה הפסיכיאטרית של תל השומר, והוא קבע כי הבעל סובל מהפרעה אובססיבית ועליו לקבל טיפול. ב"כ הבעל לא ענה על טיעון זה, רק טען לעומתו, כי יש מקום לשלום בית, וכן טען, כי הבעל רוצה לראות את ילדיו. ביה"ד החליט על מקום המפגש בין האב לילדיו.

בתאריך ל' חשון תשס"ז התקיים דיון. נשמעה עדות מפי המורה - הרבי של הבן ב"תלמוד תורה". העדות היתה על התנהגות חמורה של האב בשטח ה"תלמוד תורה" , תוך שהוא מבייש את בנו לעיני כל התלמידים. בעקבות כך אסר ביה"ד על האב להיכנס לתחום ה"תלמוד תורה".

בתאריך ה' טבת תשס"ז התקיים דיון וביה"ד חייב את הבעל במזונות בסך 1,800 (אלף שמונה מאות) ש"ח לחודש.

לביה"ד הוגש מסמך מאת ד"ר שטרוסברג שהודיע, כי הבעל מסרב לשתף פעולה ולאפשר איבחון, ולפיכך, אין באפשרותו להגיע לאיבחון. תאריך המסמך הוא 22.4.07. בתאריך 3.9.07 כתב הנ"ל שוב לביה"ד, כי אין באפשרותו לקבוע, מי מהצדדים צודק, ומגלגל הכרעה זו לשולחן בית הדין.

ציוני הדרך הרבים בתיק זה, רק מלמדים על התארכות הענין מעל ומעבר. ברור, כי מצב זה גורם עוול לשני הצדדים, גם אם רק מי מהם היה הגורם לכך, והגיעה השעה שביה"ד יסיים פרשה עגומה זו ויתן פסיקה בתיק.

טענות האשה

האשה תובעת לחייב את הבעל בגט מכמה טענות עיקריות.

א. הבעל סובל ממחלת נפש הגורמת לו התנהגות מטורפת.

ב. הבעל מאיים ומפעיל אלימות פיזית כלפי האשה.

ג. הבעל מתעלל נפשית באשה, מתנהג ברודנות כלפיה, כולל מניעת קשר עם חברותיה, בידודה וכליאתה.

ד. התנהגות הבעל היום יומית מושפעת מהזיות ודמיונות שאין אפשרות לחיות עמהם בבית.

ה. הבעל, כתוצאה מהזיותיו ומחלתו הנפשית מתעלל בילדים, כולל תינוקות ממש.

ו. אין כל קשר בין הצדדים קרוב לשמונה שנים.

סיפוריה של האשה, בפני בית הדין, חרגו הרבה מעבר למילים שנכתבו לעיל, תוך פירוט והרחבה של סבל יום יומי במחיצת בעלה.

על חלק מטענות האשה, הביאה האשה עדויות שנשמעו בפני בית הדין. בחלק נוסף מהטענות שהוזכרו, הודה הבעל בהם. בחלק נוסף כפר.

טענות הבעל

א. הבעל הינו אדם נורמלי ואינו סובל ממחלת נפש.

ב. הבעל חפץ בשלום בית.

ג. הבעל טוען ועומד על זכותו, לראות את ילדיו ולהיות בקשר עמהם.

יש לציין, כי הבעל העלה תביעה זו, כתנאי מוקדם לכל דרישה של האשה לגט.

ביחס לטענות האשה, כאמור לעיל, חלקן אומת ע"י עדים, חלקן הודה הבעל בהן, וחלקן כפר.

הכרעת הדין

מתוך הפרוטוקולים והמסמכים וחוות הדעת שהוגשו לביה"ד ע"י ב"כ הצדדים ומומחים לפסיכיאטריה ומחלות נפש, בולט, כי ניתן משקל רב בין כותלי בית הדין לשאלה, האם הבעל מוגדר כ"חולה במחלת נפש" כלשהיא, או לא. בסופו של יום, בעקבות הערעור בבית הדין הגדול, מונה ע"י ביה"ד הגדול, מומחה, מנהל המחלקה בתל השומר, אשר קבע: "ישנם מספר סיבות מדוע אני חושב שאכן הנבדק סובל מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית וכו'". כך שלמעשה מבחינת בית הדין הוכרעה שאלה זו.

האשה באמצעות בא כוחה, עותרת לחייב לכפות על הבעל ליתן לה ג"פ על סמך העובדות שהעלו בדיונים, תוך ציון מספר עילות הלכתיות לחיוב גט.

אמנם שאלת התנהגות הבעל והתנהלותו היא לכאורה מרכז הדיון ומכך נובעות טענות האשה. עם זאת, במישור ההלכתי עלינו לידע, כי כאשר בית הדין נדרש לפסוק במקרה הבא לפניו, אמנם במישור הטיעון העובדתי כפוף לדון רק ע"פ העובדות והטענות העובדתיות שהעלו הצדדים, אך במישור ההלכתי כלל אינו צמוד לטיעונים ההלכתיים שנטענו או לא נטענו ע"י הצדדים וב"כ. שהרי גם אם תישמע תביעה בבית הדין ע"י צד כנגד הצד השני ויטען את העובדות בלי להעלות כלל טיעון הלכתי, וודאי שבית הדין ייזקק ליתן פסק דין תוך שהוא בונה את המימד ההלכתי, וודאי שבית הדין רשאי להוסיף או לגרוע ממה שטענו הצדדים בטיעוניהם ההלכתיים. לפיכך, אף שהצדדים וב"כ העלו רק מספר נושאים הלכתיים, נראה לביה"ד, כי על סמך העובדות שנטענו בפניו, ישנן עילות הלכתיות נוספות.

א. מאיס עלי באמתלא מבוררת.

ב. בעל שיש לו התקפי טירוף.

ג. צער האשה בחייה עם בעלה - אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

ד. התעללות נפשית של הבעל באשתו.

ה. מעשה קידושין שלא כהוגן ובמרמה.

ו. פירוד ממושך בין בני הזוג.

ז. מניעה בפועל ע"י הבעל של כל בסיס למצב של נישואין משותפים.

ח. טענת מום.

האשה וב"כ במהלך הדיונים טענו, כי הבעל התנהג פעמים רבות בצורה של טירוף ממש, עד כדי נטילת תינוקת בידיו, תוך צעקות רמות, וכן ריצה עם עגלה שבה תינוק, ברחוב בין אנשים, כשעל מקרים אלו הובאו עדויות לביה"ד.

טענה מרכזית נוספת היתה, על התנהגות של הבעל בתוך הבית בנושא הניקיון, וקביעותיו, כי הבית מלא חיידקים. קביעה שהיתה לא רק בתיאוריה אלא גררה אחיה הכתבת מציאות בשטח, כפי שיפורטו בהמשך. גם טענה זו, אושרה בפני ביה"ד בעדות וכן הודאת הבעל.

האשה תיארה בפני בית הדין תיאורים מחרידים ממש מחיי היום-יום, שנבעו מהזיותיו של הבעל בענין החיידקים הנמצאים בבית.

הנה, אף שכאמור ביה"ד נתן משקל רב לשאלה, האם הבעל סובל ממחלת נפש - הפרעה נפשית - או לא, לדעתי משקל יתר ניתן לשאלה זו. שכן בבחינת התנהגותו של אדם בחברה בכלל וביחס לבן זוגו או בת זוגו בפרט, הקובע הוא אינם אם מצב זה או אחר מסווג במילון הרפואי כמחלה או הפרעה נפשית, אלא הקובע הוא "מבחן התוצאה", כלומר, האם התנהגות כזו של אדם אכן שונה ומוזרה ביחסים שבינו לבין אחרים או אשתו, בהשוואה להתנהגות נורמטיבית המקובלת בחברה נורמלית.

לצערנו, במקרה שלפנינו, התשובה היא חד-משמעית שלילית. העדויות והמסמכים כולל תמלילי הקלטות שהיו בפני בית הדין, אינם מותירים כל ספק, ולפיהם, אכן מדובר בהתנהגות חריגה מעבר לכל קנה מידה, התנהגות שאין לה אח ורע בין אנשים נורמליים. ייתכן שתהיה שאלה אם להגדיר מצב זה כ"הפרעה נפשית" או לא, אך אין בכוחן של מילים לשנות את המציאות בה חיה אשה זו הניצבת בפנינו.

יצויין, כי הסימוכין של בית הדין לקביעה זו הינן, ראשית עדויות הכשרים ע"פ דין, בכל מקום שהיו בפני בית הדין.

בנוסף, עדויות של מי שנכחו בתוך כותלי הבית והיו עדים למעשי הבעל כלפי אחרים וכלפי אשתו, עדויות שיש לקבלן ע"פ האמור בשו"ע חו"מ סי' ל"ה סעיף י"ד ברמ"א.

כאמור ברור הוא, כי אותה הפרעה שיש לבעל, אינה נשארת רק "על הנייר", אלא כפי שהוזכר היא עוברת למישור המעשי, בדרישותיו הקיצוניות מכל הסובבים אותו. דרישות שבמקרה הטוב, אינן מאפשרות כלל לחיות בתנאים אלו, ובמקרה היותר גרוע, יש בהתנהגות הבעל אף סיכון לנמצאים בקרבתו, כולל אלו שאין בכוחם להגן על עצמם.

הבעל כלפי עצמו, סובל מאובססיביות לנקיון הגורמת לו לשטוף את ידיו פעמים אין ספור במשך היום. אם היה הדבר מסתיים בכך ללא הפרעה לשני, היה מקום לעבור על כך, אך הבעל מזמן חצה קווים אלו. כתוצאה ממצבו הנפשי, תהא הגדרתו אשר תהא, פיתח לעצמו הבעל דברים הזויים מעולם הדמיון. הבעל קבע עובדה, כי חלק גדל מהבית נגוע בחיידקים ופטריות. בעקבות קביעתו זו, פסק הבעל, כי חלקים גדולים מהבית אסורים במגע, כולל איסור מעבר, ההליכה בבית תתאפשר רק בשבילים מסומנים בלבד, אותם שנקבעו ע"פ "מומחיותו" של הבעל. לא נחה דעתו של הבעל, עד שקבע, כי גם מכונת הכביסה "נגועה" בחיידקים וכי השימוש בה אסור. הרחיק לכת, שאף בגדים שהיו במכונה לאחר שכבר תמה פעולת הכיבוס והבגדים היו למעשה נקיים לחלוטין, השליך אותם הבעל לחצר המטונפת, אף שידע כי אשתו תצטרך לרדת ולאסוף אותם ולנקותם מחדש שוב. כל זאת עשה, כאשר הוא נהנה ממעשיו אלו. כפיתו לניקיון אף הביאה אותו לכבס את נעליו ואף שטרי כסף שהיו "נגועים". הוא שפך כמויות גדולות של סבון נוזלי וחומרי ניקוי על הריצפה באותם מקומות, שלדעתו היו נגועים בחיידקים. חלק מהדברים אומת ע"י עדות שהיתה בפני בית הדין.

יצויין, שעל כל מה שתיארה האשה בפנינו, היא היתה מוכנה להיבדק במכונת אמת, בעוד הבעל מסרב לבדיקה כזו מכל וכל.

על חלק מהדברים הודה הבעל בישיבה מיום כ"ג כסלו תשס"א. כמו העובדה, כי הוא שוכב על כמה סדינים, מאחר שהקודמים "נגועים" ולכן צריך עוד סדין ועוד סדין. כמו כן הודה (בפני דיין חשוב מב"ב), לאחר שהראו לו צילומים מתוך הדירה אמר "נכון שישנם מקומות בבית שאסור לגעת או ללכת שם".

זהו מצב שאין הדעת סובלת כלל. הדברים אמורים במישור התנהגות נורמלית בין אנשים בכלל, וביחס לחיי משפחה בפרט. אם לא דיינו באותן הנהגות שהוזכרו, הרי שבפני ביה"ד נפרשו הנהגות הבעל שנבעו מהזיותיו ביחס לילדיו שלו עצמו.

כתוצאה מקביעתו של הבעל כי הבית "נגוע בחיידקים" ואסור במגע, הוא מנע מבנו כל אפשרות לצאת מן המיטה. הילד היה "כלוא" במיטה ונמנעה ממנו כל אפשרות של התפתחות לזחילה או הליכה ע"פ לוח הזמנים הנורמלי של כל תינוק. אין ספק שהתנהגות כזו נבעה מהזיות הבעל ואולי ממחלת הנפש שלו. אך לגבי הבן והאשה זוהי התנהגות אכזרית.

התנהגות זו מונעת כל אפשרות לחיים משותפים עם הבעל תחת קורת גג אחת.

באופן חד משמעי ניתן לקבוע, כי לא ייתכנו כל חיי משפחה תקינים ביחד עם בעל במצב זה. במקרה שלפנינו מתוך המושג "שלום בית" לקח הבעל לא רק את ה"שלום" אלא גם באופן פיזי את "הבית".

בנוסף לכל הנ"ל הובאו בפני ביה"ד עדויות על מצבים שבהם הבעל, כנראה מתוך התקף של טירוף במחלתו או הפרעתו הנפשית, התנהג בפועל בצורה מאיימת על האשה, באופן שהיה בו סיכון הן כלפיה והן כלפי הילד.

גם לאחר ש"קיבלה" תוך יסורים את כל ההנהגות הנ"ל של הבעל, לא הגיעה אל מקום השלווה, גם בהיותה בבית כנועה תחת רצונו והזיותיו של בעלה, נהג הבעל להתעלל בה נפשית.

כפי שהוזכר לעיל, האשה היא מוכת גורל בכך שהינה לוקה בשמיעתה ובדיבורה. עם זאת, למדה להתמודד עם מצב זה באמצעות "קריאת שפתיים". פועל יוצא ממצבה זה הוא כי היכולת של האשה לתקשר עם הסובבים אותה חייב שיהא חזותי, דהיינו, שהיא תראה את פני המדברים עמה. כך ביחס לקשר בין האשה לתינוקה ולילדיה. הבעל היה מכבה את החשמל כדי למנוע דבר טבעי וחיוני זה מהאשה.

יתרה מכך, היה מדבר בטלפון ומפנה את גבו אליה, כדי שלא תוכל לדעת ולהבין מה ועם מי הוא מדבר. כמו כן, היות והקשר היחיד של האשה עם חברותיה היה באמצעות פקס, היה הבעל מעלים ממנה פקסים. שהיו מיועדים עבורה. הוא היה גורם למצב "תפוס" ע"י שהיה מוריד את השפופרת ומונע ממנה קבלה של פקסים.

הדבר השפל ביותר בהנהגת בני אדם, הוא לנצל את נכותו של אדם אחר. זוהי התאכזרות שאדם נכה אינו מסוגל להתמודד איתה. אין דבר פוגע יותר באדם מכך שהוא מוגבל והשני מכנגדו מנצל את מוגבלותו זאת לטובתו האישית.

זוהי התעללות נפשית ממש, וכפי שכתבתי כבר בפס"ד אחרים, שחומרתה הרבה יותר גדולה מתעללות פיזית. השריטה המתהווה בנפש השני, פגיעתה רעה בהרבה משריטה פיזית בגופו.

לא ראיתי מקום להוסיף ולאריך בפרטים נוספים, כי די באלו אשר הוזכרו כאן, מלבד העובדה המפחידה שהבעל לפחות במקרה אחד כלא את אשתו בביתו, מתוך התקף שתקפו, מבלי שיכלה לצאת, כאשר הדבר מתועד בשיחת טלפון, עד כדי הבאת האשה לחשוב על קיצה.

התמונה הכולל המתקבלת מכל הנ"ל היא שהתנהגות כזו של הבעל, לא רק שאינה התנהגות של אברך בן תורה, אלא אינה בגדר התנהגות של אדם כלל, ומכאן תמוהה עמדת ב"כ הבעל, אשר עמדו וטרחו להוכיח, כי הבעל אינו סובל ממחלת נפש, והרי הדברים הפוכים.

דווקא מצב זה של מחלת נפש הוא היכול כביכול קצת להסביר התנהגות כזו, שהרי אם לא כן, אלא מדובר באדם נורמלי והתנהגותו מותווית ומכוונת ולא בלתי נשלטת, א"כ לפנינו אדם המתנהג ברשעות ובעריצות כלפי אשתו וילדיו, בתוספת הזיות וכפיית התנהגות על זולתו.

לכן מיותר היה הדיון הארוך. אם אכן סובל הבעל ממחלת נפש, שהרי ממה נפשך אין כאן כל בסיס לנישואין: או שהוא חולה במחלה הגורמת לכל התנהגותו, או שאין הוא חולה, אך אז הרי הדבר הרבה יותר גרוע, שכן כאשר במודע הוא מבצע את כל מה שעשה, זוהי רשעות לשמה.

במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שצמד המלים "שלום בית" קשור לזוג שלפנינו רק בעולם הדמיון ואין לו כל אחיזה במציאות, ולכן ביה"ד בוודאי לא יחשוב אפילו על מסלול זה, אלא שחובה ומצווה על ביה"ד להפריד בין בני הזוג בהקדם, שהרי כל רגע של חיים באותה הדירה יש בו סיכון ממשי לאשה ולילד.

דיון במישור ההלכתי

א. טענת מאיס עלי

ברור הוא שטענת האשה במקרה שלפנינו "מאיס עלי" היא באמתלא מבוררת שאין למעלה הימנה, התנהגותו של הבעל באופנים שהובאו בפני בית הדין היא הגורמת לכך.

אמנם רק דעת הרמב"ם היא לכוף במקרה של מאיס עלי, ומרן בשו"ע סי' ע"ז סעיף ב' הכריע כדעת רוב הראשונים דאין כופין, מ"מ כבר דנו הפוסקים ובעקבות יתר בתי הדין בפסיקתם דיש מקום לומר דלא נחלקו אלא בענין הכפיה, אך גם לחולקים יש "חיוב גט". אמנם לדברי הרא"ש דייקו שאין חיוב אך מדברי הריטב"א והמאירי מבואר דיש חיוב.

בנוסף, כבר דנו בתי הדין דאף שאין פוסקים כרמב"ם, הרי ניתן לצרף דעת הרמב"ם במקום שנראה שישנם עוד סיבות לחייב בגט.

ב. בעל שיש לו התקפי טירוף

הדיון בנקודה זו הוא מההיבט של התנהגות הבעל, במצבים מסויימים שיכול להביא לפגיעה באשה ובילד ואף למצב של סיכון ממש כלפיהם.

הנה בסי' קנ"ד איתא שתי הלכות. בסעיף ג' הביא הרמ"א:

"איש המכה אשתו עבירה היא בידו וכו, יש אומרים שכופין אותו להוציא, בלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא".

לכאורה,מדובר בבעל שמכה אשתו והרמ"א הביא שיש כופין ונראה שכך דעתו.

ומה הדין כאשר אינו מכה בפועל אלא מתנהג בהתקפות של כעס.

בסעיף ה' הביא השו"ע את דינו של הטור בשם הרא"ש בתשובה כלל מ"ג:

"איש המשתטה מדי ים ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסברה הייתי לקבל ואי אפשר, כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים".

לכאורה המקרה שלפנינו דומה יותר לנאמר בסעיף ה' וגו' איש המשתטה וכו' אלא שאין הדברים כן.

דברי השו"ע והרמ"א שהובאו צריכים ביאור.

ראשית, לכאורה, שתי הלכות אלו סותרות, מצד אחד, פוסק השו"ע בסעיף ה' שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים, והנה הרמ"א בסעיף ג' פוסק שכופין בבעל המכה את אשתו. והתירוץ לזה נמצא בדברי הגר"א אות י"ז על דברי השו"ע בסעיף ה' שאין כופין וז"ל: "ועיין ס"ג בהג"ה אלא דכאן יש לומר כיון שידעה א"א סבורה הייתי לקבל כמ"ש בס"א".

כלומר, יש להבחין בין אם ידעה האשה מראש על מצב של הבעל או לא ידעה, והמדובר בסעיף ה' שפסק השו"ע שאין כופין, היינו בידעה ולפיכך אינה יכולה לומר סבורה הייתי לקבל, אלא באותם שאמרו חז"ל.

ואילו דברי הרמ"א בבעל המכה את אשתו שפסק שי"א שכופין היינו כאשר לא ידעה כלל מזה.

והנה במקרה הנדון בפנינו לא ידעה האשה כלום ממצבו של הבעל ושייך א"כ לדברי הרמ"א שי"א שכופין.

אמנם עדיין יש להבחין בין בעל המכה בפועל לבין מי שמשטתה ומאיים לפגוע אך מדברי הגר"א עולה שבמקרה האמור בסעיף ה' בבעל המשתטה וכו' לו היה מדובר באופן שהאשה לא ידעה מכך טרם הנישואין היה חל דינו של הרמ"א שי"א שכופין.

ויתירה מכך, המדייק בדברי הרמ"א בסעיף ג', יראה כי דברי הרמ"א טעונים הסבר.

לכאורה, הרמ"א עוסק בבעל המכה את אשתו, וא"כ, יש לדון על עצם מעשה הכאה, ולעומת זאת, אנו רואים שהרמ"א מגדיר "איש המכה אשתו עבירה היא" בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו, כלומר, אין די בכך שהכה את אשתו, אלא יש צורך "שיהיה רגיל בכך", גם המשך דברי הרמ"א בהסבר מדוע יש אומרים שכופין אותו להוציא, טעונים הבנה.

כתב הרמ"א "כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהן ומעשה כותים הוא", כלומר, העוול שבהכאה הוא משום דבר צדדי לכאורה - כי אינו מדרך בני ישראל וכו', ומה עם הפגיעה עצמה שבהכאה, גם עצם הדבר שהרמ"א הצמיד דין מכה לדין קודם שהביא - איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו וכו' - מכל זה משמע שאין המדובר בהכאות שיש בהם פגיעה של ממש פיזית באשה, כגון שכתוצאה מכך, אינה יכולה לתפקד, וק"ו שאין מדובר בהכאה שיש בה סיכון חיים לאשה, אלא מדובר בבעל שרגיל לנהל את עניני הבית בצורה של שכנוע בדרך של מכות. דהיינו כופה דעתו ורצונו על אשתו ע"י שמכה אותה ולא בענין שח"ו ייגרם לה נזק פיזי ממשי.

אלא הדיון על צורת ההתנהגות הזו של הבעל, ובזה יפה כתב הרמ"א מקורו מתשובות הרמב"ן (המיוחסות סי' ק"ב) ששם מבוארים הדברים "שלא כדרך בנות ישראל הגונות", ר"ל שמתמיד להכותה וכו', דהיינו, שכך לא מנוהל בית בישראל, בהתייחסות כזו של בעל לאשתו, ובזה י"א שכופין והיינו שהיו כאלו שסברו שאין לכוף. אכן במקרה של פגיעה פיזית הגורמת נזק ממשי וק"ו חשש סיכון לא יעלה על הדעת שלא נפריד בין בני הזוג, שהרי אם לימדונו חז"ל "לחיים ניתנה ולא לצער", ק"ו "שלחיים ניתנה ולא למוות".

לפיכך, ע"פ הגר"א הנ"ל וע"פ המבואר דדעת הרמ"א פשוט הוא שבעל הנתקף בהתקף טירוף ויש בו חשש סיכון אף שלא היכה ממש, וודאי דכופין.

במקרה שלפנינו, האשה לא ידעה כלום אודות מצבו של הבעל, וגם הוריה לא ידעו מכך.

הצדדים שבפנינו באים מן המגזר החרדי. המצוי בנתיבות המגזר החרדי לסוגיו השונים יודע, שקשר הנישואין בציבור החרדי נוצר באמצעות שידוך. בפלג הספציפי לו שייכים בני הזוג, בעצם כל השידוך נעשה ע"י ההורים בלבד, ולזוג עצמו לא ניתנת כל אפשרות לעמוד האחד על טיבו של השני עד לאחר החתונה. הנישואין ביחס לזוג הצעיר הוא למעשה הוראה של הוריהם "כזה ראה וקדש".

לכן מטעם זה בלבד, יש בו די לא רק לפסוק שהבעל חייב לגרש את אשתו, אלא אף לכפותו לכך, בעקבות כל התיאורים שהיו בפני ביה"ד.

ג. אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת

מהתיאורים הקשים שהיו בפני ביה"ד הנובעים מהזיותיו של הבעל, נתברר, כי הבעל מונע מהאשה ומהילד מלהסתובב בדירה שלהם, מונע כביסה, ומאידך, שופך סבון סמיך על הרצפה וכדומה. כל זה מביא אותנו למסקנא אחת, והיא, כי הבעל בהתנהגותו המוזרה הפך את חיי האשה לגהינום. אם אמרו חז"ל "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", כאשר שם דנו על מצב שבו מעמידים את אחד מבני הזוג בלחץ ואי נעימות, הרי ק"ו במקרה שלפנינו, אין זה רק לגור עם הנחש, אלא להתמודד עם הכשות הנחש באופן תמידי.

וברור הדבר, שיש להשוות נידון דידן להנפסק בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ח' שנשאל שם באש שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרב צער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה, עד שהיא שונאה את החיים, וז"ל תשובתו:

"קרוב הדבר בה שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים ניתנה ולא לצער, דנפקא לן מקרא דכתיב כי היא היתה אם כל חי בפ' אע"פ (ס"א ע"א), ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר בהרבה מקומות וכ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר ברבה מקומות וכ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואע"ג דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקן, ומקרא מלא דבר הכתוב: טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה בה משום אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס, (שם ע"ז ע"א), והשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לכ"ש, וכיוצא בזה הק"ו הזכירו בירושלמי (כתובות פה ה"ז), על איני זן ואיני מפרנס, וגם יש פוסקים באומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא, ואם זה מרעיב אותה הרי הוא בכלל זה וכו'".

מפליא הדבר עד כמה דומים ושווים נתוני מקרה שלפנינו למקרה שנשאל התשב"ץ "שבעלה מצער אותה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב קטטות ומריבות" "עד שהיא שונאה את החיים". ובנידון דידן לא זו בלבד שאלו קיימים, אלא שנכפו עליהן הזיותיו המשונות והמגבילות של הבעל, שהן ללא נשוא ואינן ניתנות לסבלן כלל.

ולפיכך גם מטעם זה יש בו כדי לחייב ולכפות את הבעל לגט, ובמקרה שלפנינו יפה שעה אחת קודם שח"ו לא נגיע למצב שיהא כבר מאוחר ולא יהא על מה לדון.

ד. התעללות הנפשית של הבעל באשתו

כבר כתבנו שהתעללות נפשית קשה והתעללות פיזית, ע"פ הנתונים והתיאורים שהיו בפני ביה"ד - מעשיו של הבעל ביחס לאשתו, תוך ניצול משפיל של מגבלותיה הנכותיות של אשתו, הם התעללות נפשית ממש, וכפי שפורטו הדברים שהנפש והאוזן קשה להם לשומעם, היה מנצל את העובדה שאשתו לוקה בשמיעה ולדבריה היה מונע ממנה את הפקסים שהיו בשבילה הדרך היחידה לתקשר עם חברותיה, בהעדר אפשרות לטלפון מצידה, וכן היה סוגר את האור באשר ידע במפורש, כי הקשר היחיד שלה עם הילד הוא רק דרך תנועת הפנים והיא חייב לראותו ממש - זוהי התעללות שלולא שמענוה לא היינו מעלים בדעתנו, כי יכולה היא לקרות בין אנשים בעלי צלם אנוש.

ולפלא הוא על על הזמן שבכלל היתה האשה יכולה לסובלו, דבר שוודאי רק גרם היזק עצום לנפשה, היזק שאין וודאות שניתן לתקנו.

וע"פ האמור לעיל בענין של המכה את אשתו, הדברים ק"ו בהתעללות הנפשית ויש להטיל על הבעל חיוב ואף כפיה לגרש את אשתו.

ה. מעשה שלא כהוגן בנישואין

כבר הובאה לעיל, הנקודה שהבעל ומשפחתו, אשר ידעו ממצבו הנפשי של הבעל והתנהגותו לא גילו דבר וחצי דבר לאשה ולא להוריה.

לו היתה האשה יודעת אפילו שמץ כל שהוא וכן אם היו הוריה יודעים מכך, מסתבר מאד, כי לא היו ניגשים כלל לשידוך אשר כזה.

וכבר דנו הפוסקים בשאלה זו של הטעיה והעלמה בנישואין, לומר שהוא סיבה לכוף הגט על הצד שהעלים מהצד השני את הדברים שיש יסוד סביר להניח, כי לא היה מסכים לנישואין אם היה יודעם.

למעשה, הדברים אינם רק בגדר "יסוד סביר", אלא וודאים בהחלט, שהרי וכי יעלה על הדעת כי אם היו מגלים את אזנה של האשה או של הוריה כי לבעל קפריזות בענין הנקיון, דבר שיש לו ביטוי ממשי בשטח, כולל הזיות משונות, או באם היו יודעים שיש ל התפרצויות חסרות שליטה האם היו הורי האשה בכלל חושבים ליתן את ביתם שהיא דווקא עקב מצבה הפיזי (לוקה בשמיעה ודיבר) - זקוקה אדרבה ליד רכה ומקרבת, האם בכלל הייה שייך שיחשבו לגשת לשידוך כזה, התשובה לכך היא באופן חד משמעית "לא".

משכך פני הדברים, הרי נביא בקצרה את האמור בהלכה לגבי מקרים כגון אלו. בתשובות הרא"ש כלל ל"ה אות ב' פסק:

"אלמנה אחת... ואירע שקדשה בפני שני עדים... אם יש לכופו ליתן גט, כי היא אומרת שמואסת בו... תשובה... אמנם אם נראה לכם רבותי הקרובים אל הדבר שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון לדבר בבת טובים, ובנבל ובתרמית פתיה... גם זה שעשה שלא כהוגן, נהי דקדושין לא נפקיע מכל מקום יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותנו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה..."

ועל פי תשובה זו פסק כך הרמ"א באה"ע סימן ע"ז ס"ג:

"ואם עשה שלא כהוגן שקידשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש".

ועל יסוד דברי הרא"ש הללו פסק הבית שמואל בשו"ע שם סימן קי"ז סעיף י"א לענין מום שאינו גדול, שאינם כופין לגט בגללו. וכתב שם בס"ק כ"ד:

"ונראה דאיירי במומין שנולד בה, או שידע מהם, אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע, י"ל שכופין אותה, כיון דעשתה שלא כהוגן, כמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו, ה"ה דכופין אותה".

הרי, מדברי הרא"ש יוצא, שאם הבעל עשה שלא כהוגן בקידושין, סומכין על השיטה שכופין לגרש במורדת, והרי מדברי הבית שמואל יש לנו הגדרה שהעלמת מום לפני הנישואין, ואפילו מום לא גדול, מום שאין כופין לגרש בגללו, הרי מעשה שלא כהוגן, הנכנס לתחום כללו של הרא"ש וכופין לגרש עקב זה.

ואם כן, מכל שכן בנידון דידן, שההעלמה היתה בחסרון כה גדול, חסרון שכפי שאנו רואים אותו היום, הוא חסרון בעצם ה"חפצא" של נישואין עם אדם כזה. דהיינו אין כל אפשרות לחיות עימו תחת קורת גג אחת כתוצאה ממחלתו, מהזיותיו והדרישות הבלתי אפשרויות מצידו כלפי אשתו, כפי שהתבררו הדברים. ואם כן, ברור הוא שבמקרה שלפנינו הוי נשואין במעשה שלא כהוגן - ברמאות.

אמנם בהפלאה בקונטרס אחרון הלכות כתובות סימן קי"ז סי"ח על דברי הב"ש הנ"ל כתב, וז"ל:

"והנה בתשובת הרא"ש שם מיירי בקידושין לבד, וכן הביא הרמ"א תשובה זו לעיל סימן ע"ז ס"ג, ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ותחבולות כופין אותו לגרש, א"כ י"ל דבנשאה כיון דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ומכוון לקדשה בביאה אפילו אם לא יתקיים התנאי, תו אינו יכול לכוף אותה, וכן י"ל התם דגם לגבי דידה שייך לומר בנשאת אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, מיהו יש לומר כיון דעכ"פ היה ברמאות יכולים לכופה וצ"ע".

אך לענ"ד משני טעמים עלינו לדון בזה לכפותו בגט.

ראשית, כיון שלפנינו דברי הרמ"א המפורשים בסי' ע"ז סעיף ג' וכן דברי הבית שמואל בסי' קי"ז שכתבו להדיא שכופין והרי הם דיברו על מקרה של נשאת, וגם ההפלאה כפי שסיים דבריו, לא כתב זאת אלא כספק, הרי ששפיר, יש לסמוך על הרמ"א והבית שמואל שכתבו הדבר בפשיטות ללא ספק ואין סברא של ספק מוציאה מידי פסק ודאי הקיים לפנינו.

ועוד, דזיל בתר טעמא, דהרא"ש גופיה שם בתשובה. וז"ל הרא"ש שם:

"אמנם אם נראה לכם רבותי הקרובים אל הדבר, שאם המקדש אינו אדם ראוי והגון לדבק בבת טובים, ובנכל ובתרמית פתיה, וקרוב הדבר לדמותו לעובדא דנרש, דגרסינן ביבמות בפרק ב"ש (קי): משום שנעשה שלא כהוגן, הפקיעו הקידושין. גם זה, שעשה שלא כהוגן, נהי דקדושין לא נפקיע, מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו, שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה".

והרי בטעם זה אין מקום כלל לחלק בין קידושין לנישואין, לפחות לא באותם מקרים שבהם לא שייך לומר "סבר וקיבל" ובוודאי לא במקרה שלפנינו שהאשה היא מלכתחילה הרגישה עצמה עקב חסרונה הגופני כמחויבת לכל אשר יאמר ויעשה בעלה, האם על כגון דא נוכל לומר שהסכימה לכל משום שאאעבב"ז, הדבר אינו מסתבר. אך ביותר, קצת תמוהים דברי ההפלאה שרצה להעמיד כך את דברי הרא"ש רק בקידש ולא בנשא, שהרי הרא"ש עצמו כתב שבמקרה זה יש לסמוך על שיטות הפוסקים בדינא דמורדת, כופין אותו לגרשה, והרי דינא דמורדת הוא לאחר הנישואין? וא"כ דברי ההפלאה שרצה להעמיד דברי הרא"ש בקידש נגד דעת הרמ"א והב"ש שפשיטא להו שגם בנשאת, דבריו צריכים עיון רב, וייתכן שמשום כך, לא כתב דבריו בוודאי אלא בספק, ועלינו לפסוק כאמור כפי דבריהם הברורים של הרמ"א והב"ש.

ומכיון שהאשה אינה רוצה בבעל, בגלל מעשיו הנ"ל הנובעים ממחלת נפשו, ואין צורך להרחיב עוד את הדיבור בסבלה של האשה מעצבי הבעל, מה עוד שבמקרה שלפנינו שומה עלינו לחשוש לסכנה להא, ברור הדבר, דמכיון שהיא באה בטענה חזקה וטובה, והבעל נהג עמה בנשואין שלא כהוגן, אנו באים לכלל הרא"ש וכופין לגרש.

ומהאי טעמא כפי שהזכרנו לעיל בהתייחסותנו לדברי הפלאה את מצבה של האשה, נראה שאין כלל לייחס לאשה כל הסכמה למצב, בבחינת סברה וקיבלה ומחלה על מום הבעל, כי כפי האמור האשה נמצאת במצב של כניעה וקבלה מראש לכל אשר יאמר בעלה, זאת לא מעט עקב מצבה הפיזי בנושא השמיעה והדיבור. היא הרגישה נחותה מלכתחילה וכפי שביה"ד מתרשם עוד היום ממצבה בהופעתה בפנינו. רק "משהגיעו מים עד נפש", ובמקרה זה אין הכוונה למליצה בלבד אלא ממש, אזרה האשה את מעט הכח שנשאר לה ופנתה לבית הדין, וזאת בנוסף לעובדה הידועה עד כמה מתוארים בצבור הקשיים להשגת חיוב גט וכפייה על הצד שכנגד.

למעשה כבר דן בנקודה זו בתשובות אור גדול בסימן ה', בנדון בעל שנודע לו מום אשתו אחרי הנשואין, ודן שם בתשובה זו לחייבה גט על יסוד דברי הב"ש הנ"ל. וכתב שם באות י"ב:

מה שיש לי לפקפק. ין, כי שהה עמה זמן מרובה מאד, וא"כ הרי מבואר באהע"ז סימן קי"ז ס"י צבא עליה ושהה עמה אינו יכול לטעון טענת מומין, דחזקה שידע ונתפייס... אמנם נראה דההיתר מטעם שכתב הב"ש... שיך מי אף בשהה... לדידן בזה"ז דאיכא חדר"ג לגרש בע"כ ומלישא אחרת... דאם היה רוצה לגרשה משנודע לו, לא יכול לגרש בלי היתר ב"ד, אף היכא דהדין עמו. א"כ אין לך אונס גדול מזה... א"כ אף אם נימא מדשהה עמה מחל... אנן סהדי דבשביל האונס מחל דמאי הוי ליה למעבד, ותלוהו ויהיב כשידעינן באונסיה איננו כלום, כמבואר בחו"מ סימן רמ"ב, אף בלא מודעא... ע"ש.

על דברי אור גדול אין כמעט מה להוסיף לנדון דידן. גלוי וידוע הקושי הרב להכריח למתן גט, ובעיקר לכפיית גט. והרבה נשים ביודעם את הדרך הארוכה והקשה מרובת התלאות והמעמדים בבית הין המשולבים בויכוח עם הצד שכנגד שפעמים רבות יש בו מן השפלה ע"י הדברים שמטיח הבעל באשה, דבר הקשה עד מאד לאשה שמטבעה היא רגישה הרבה יותר מן האיש, ביודען כל זאת, מבליגות הנשים ובוחרות לנסות ולהמשיך תוך כדי סבל, עד אותו שלב שבה "כשל כח הסבל". ולכן אין להסיק משתיקת התובעת שנתרצתה ומחלה על מומי הבעל, כי בעמדה מול הקשיים הגדולים, לא היה לה הכח הנפשי והפיזי וגם האומץ לנסות לעברם.

על פי כל האמור בענין זה, יש לחייב ואף לכוף את הבעל במתן גט לאשתו, על סמך תשובת הרא"ש הנ"ל ופסק הרמ"א והבית שמואל, מסיבה של מעשה קידושין שלא כהוגן כתוצאה ממרמה.

ו. מניעה מצד הבעל של כל אפשרות לבסיס של חיים משותפים בנישואים

קודם לכל התחייבות של הבעל בחיובים המפורשים בש"ס ובשו"ע שבהם מתחייב הבעל בשעת הנישואין לאשה ולהיפך, קיימים התנאים הבסיסיים שעליהם מושתתים כל חיי הנישואין ובלעדיהם לא ייתכנו. אחד הדברים ואולי העיקרי שבהם הוא, הרצון והנכונות של כל אחד מבני הזוג לחיות עם השני ולאפשר קיום מצב זה תחת קורת גג אחת. אי נכונות ליצירת מצב זה וק"ו יצירת מצב של פירוד בפועל הופכת את מצב ה"זוג" למצב של "פרד". ובמה דברים אמורים, האם יעלה על דעתנו מצב שבו יציע בעל לאשה להינשא אך באופן שלא יגורו כלל ביחד? התשובה לכך תהיה באופן חד שלילית לחלוטין.

דבר נוסף הוא, כי כפי שאנו מבינים שאם יאמר הבעל שרוצה את אשתו אך מנגד מחזקה בידו מחוץ לביתו ואינו מניח לה להיכנס, פשוט הוא שאינו חפץ בה כלל ואינו רוצה בנישואין כלל. ואם היה בא בפנינו לישא אותה בצורה כזו לא היינו מניחים לו, ואם נשא ברור שזו עילה לחיוב בגט, שכן חוסר מתן אפשרות למגורים בצוותא לא רק שהינו פגיעה בנישואין, אלא שהוא בעצם שולל את כל "מהות" הנישואין ודינו של בעל כזה לגרש את אשתו בהקדם. שהרי כך נאמר כבר בראשית הבריאה "לא טוב היות אדם לבדו" ובתרגומו בלשון הש"ס להלכה "טב למיטב טן דו מלמיתב ארמלו".

כמו כן הוא, שאין כל חילוק בין אם האדם מצהיר בקול, כי אינו רוצה לחיות עם אשתו ביחד או שבכח מונע ממנה להיכנס ולחיות עימו, לבין מצב שבו הבעל כביכול מניח לאשתו לחיות עימו, אך בפועל יוצר בהתנהגותו מצב של תנאים שהם בגדר תת אנושיים וכל אדם באשר הוא אדם אינו יכול לחיות עמהם אפילו שעה אחת.

במקרה שלפנינו, הבעל כתוצאה ממצבו הנפשי (ואין כל נפ"מ אם הגדרתו כמחלת נפש או לא), יצר מצב שהוא בלתי נסבל לחלוטין לחיות עימו ושום אדם בעולם אינו מוכן ואינו יכול כלל לחיות במצב זה. נזכיר רק במקצת ממעלליו של הבעל בכי שנוכל לקבל את תמונת המצב התואמת את הנכתב לעיל. הבעל ראשית לכל קבע, כי הבית "נגוע" בחיידקים ולפיכך, כל מקום או פריט ה"חשוד" כי הוא נגוע בחיידקים, אסור בהליכה ובמגע. כתוצאה מקביעה זו, יצר הבעל בבית "אזורים" בחלקים גדולים של הדירה שהם אסורים במעבר. ההליכה בבית התאפשר רק לפי שבילין ותוואים מסוימים בלבד שהיו מופרדים ומסומנים כעין "גדר הפרדה" . לרוע המזל, תוואי הגדר והשבילין היו משתנים מיום ליום ומשעה לשעה, על פי "שיקול דעתו" של הבעל, דבר שיצר מתח מתמיד בכל רגע נתון. שכן, אם היתה האשה סוטה ממסלול כל שהוא בדירה שעליו החליט הבעל, היה הדבר מביא לידי צעקות רמות ואיומים עליה מצד הבעל. לא כל רהיט היה מקבל "אישור" לשימוש בו. כאשר הבעל מחליף את האישור מיום ליום בלא שמישהו כלל יכול לדעת על החלטתו. בכך מנע שימוש בכסאות ובשולחן ובעוד הרבה רהיטים. הבעל אף מנע שימוש במכונת כביסה, וזאת כאשר יש לו בבית תינוקות/ילדים קטנים. הוא אף מנע שימוש במתלה הכביסה בטענו שהוא "נגוע". ואלו רק חלק קטן מהדוגמאות בחיי היום יום.

למעשה לכל מי שמוצע לו לחיות בחיים אשר כאלה פירוש הדבר הוא או לא לחיות כלל בתנאים אלו או לחיות בתנאים שהם ממש גיהנום. כך או כך, פשוט הוא, שפירושו המעשי בשטח של דבר זה הוא מניעת כל אפשרות ואפילו מינימלית ביותר לחיים משותפים עם הבעל, שכן חיים במצב זה או שאינם ניתנים כלל או שהיו מוציאים מדעתו ממש את המתגורר שם עימו. יצירת מצב כזה ע"י הבעל, מה עוד שהדבר בא אם במזיד ועוד יותר אם בא הוא מחמת אי שליטת הבעל על עצמו, הזיותיו והתנהגותו עקב מחלת נפש ברור שהם בעצם מניעת מהותם של הנישואין. במצב זה חייב הבעל לגרש את אשתו בהקדם. כל הדוגמאות שנזכרו במשנה ובשו"ע לענין חיוב וכפיית גט על הבעל עוסקים במקרה שבהם מהותם של חיי הנישואין בעקרון קיימת, אלא שיש פגם וחסרון בהם מצד הבעל. בזה דנה ההלכה עד כמה מהווה חסרון פלוני פגם במהווה עילה לחיוב בגט, אבל כאשר "עיקר" הנישואין חסר מן הספר, ונוצר מצב שכל התשתית לנישואין סרה מן העולם, פשוט הוא שיש לכפות על מתן הגט בהקדם. ולפיכך, במקרה שלפנינו, יש לחייב את הבעל ולכופו בגט גם מסיבה זו.

ז. פירוד ממושך בין בני הזוג

בני הזוג שבפנינו חיים בנפרד זה מזה כבר שמונה שנים ואין כל סיכוי שיחזרו לחיות ביחד.

ידועה הלכתו של הגר"ח פלאג'י לגבי בני זוג החיים בפירוד.

ועיין בס' חיים ושלום להגר"ח פלאג'י ז"ל ח"ב סי' קי"ב, שכתב וז"ל:

"ובדרך כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיו הרבה זמן נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ"ז ולתת גט. ופעמים שהשאיש רוצה להתגרש והאשה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים את הדבר שלא לש"ש עתידין ליתן את הין... והנני נותן קצבה לדבר הזה, אם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתוך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח"י חודשים ואם בינם לשמים נראה לביה"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, לכופם על הג עד שיאמרו רוצה אני".

הנה לאור האמור שעבר על בני הזוג זמן זמנים שנים רבות שהם חיים בנפרד כנ"ל, ואפסה כל תקוה לשום שלום ביניהם, הדבר תואם את הלכתו הנ"ל של הגר"ח פאלאג'י.

אמנם נראה שאין מי שיסמוך על הלכה זו לחייב את הבעל בגט, ובוודאי לא לכפותו וכבר נשפכה דיו רבה בענין זה בפסקי דין רבים של בתי הדין בישראל. וכולם שווים בזה שאין לסמוך על הלכה זו בפני עצמה לחיוב וכפיה.

אמנם ברור שהדבר יכול להוות אינדיקציה על כך שאין כל מקום לשלום בית, כמו כן, באם יש עילות חיוב אחרות שמכוחן יש להטיל חיוב גט על הבעל ניתן גם לצרף הלכה זו.

עד כאן הבאנו לדון בכל נקודה הלכתית הנוגעת לנידון שבפנינו.

לסיכום, העולה מן האמור, על סמך כל נקודה הלכתית שהוזכרה לעיל בסעיפים א' -ו', הרי שמכוחה של כל אחת מהן בלבד להביא לידי פסיקה של הטלת חיוב על הבעל. בנקודות ב'-ו' יש אף בכוחן להטלת חיוב של גט בכפייה על הבעל על פי כל כללי הכפייה, ודאי וודאי בהצטרף כל הנקודות הנ"ל. יש גם לדון ע"י צירוף נקודה א' שיש לכוף את הבעל ליתן גט לאשתו.

פסק הדין העולה מכל האמור:

א. בית הדין מחייב את הבעל במתן גט פיטורין לאשתו בהקדם.

ב. על המזכירות לפתוח תיק סידור גט.

ג. האשה בתיאום עם אולם הגיטין, תקבע מועד לסידור הגט בהקדם, וביה"ד יזמין את הצדדים לסידור גט.

ד. במידה והבעל יסרב ליתן גט לאשתו, ידון ביה"ד בהפעלת דרכי האכיפה לכפייה ע"פ האמור בשו"ע.

(-) אליהו היישריק, דיין

א. לדעתי מבחינת ההלכה אין ביה"ד יכול לחייב/לכוף את הבעל בגירושין.

מסקנתו של ד"ר מ' וייזר, למי שיודע לקוראה, ניתנה עפ"י התרשמות, ולאחר התרשמויותיו הגיע לסיכום כי "סביר" להניח כפי שהניח. גם הסתמכותו על דברי הרב שפרן שליט"א שכתב שהוא "התרשם" "שהידיים משופשפות מרוב רחיצות", מעניין מאוד !!

ב. מי שקורא את התיק מתחילתו על כל הפרוטוקולים העדויות שנשמעו כולל סיכומים שכתבו בזמנו ב"כ הצדדים יגיע למסקנה שאין לחייב את הבעל בגירושין.

לדעת המיעוט אין לחייב את הבעל לתת גט.

(-) נסים בן שמעון, ראב"ד

מצטרף למסקנות של כב' הרה"ג אליהו היישריק שליט"א.

נימוקי הוצעו בפני עמיתי ויצורפו לתיק.

(-) אבירן יצחק הלוי, דיין

לאור האמור פסקנו ברוב דיעות:

א. הבעל חייב ליתן ג"פ לאשתו.

ב. במידה והבעל יסרב ליתן גט לאשתו, ידון ביה"ד בהפעלת דרכי האכיפה לכפייה ע"פ האמור בשו"ע.

ניתן ביום ב' בניסן תשס"ח (07.04.2008)

ניתן ביום כ"ב שבט תשס"ח (29/01/2008)

(-) הרב ניסים בן שמעון, ראב"ד (-) הרב אליהו הישריק, דיין (-) הרב אבירן יצחק הלוי, דיין