לפנינו הוגשה בקשה ע"י האישה לחיוב גט. עינינם של הצדדים נידון ארוכות בביה"ד בתביעת האישה לגרושין ותביעת הבעל לשלום בית.

לאישה טענות קשות נגד הבעל על אלימות מילולית קשה, תוך כדי התפרצויות זעם והשפלות, והטחת האשמות שונות ומשונות. עוד טוענת האשה נגד הבעל כי אינו נוהג באופן מקובל בתחום יחסי אישות, שהיה מתנהג בנושא זה בברוטליות וחוסר התחשבות קיצונית באופן שנגרם נזק לאישה כמפורט בפרוטוקול. בגין טענות אלו, גרם לה למאוס בו. פרוט תביעתה והאשמותיה מופיע בפרוטוקול בית הדין. טענות אלו התבררו כמוצדקות. מה גם שבחלק מטענותיה הודה הבעל, וע"כ תובעת האישה לחייב ולכפות הבעל לתת גט, וזאת מחמת הטענה מאוס עלי .

יצויין, שבמהלך הדיונים עשה בית הדין מאמצים לשכן שלום בית בין בני הזוג, ואף ביקש מהם שישבו יחדיו לנסות ולראות אם ניתן לאחות הקרעים. לדברי האישה, אף בפגישות אלו, צעק עליה בעלה והטיח בה האשמות קשות. זאת ועוד, רבנים ויועצים ניסו לפשר ביניהם, אך כולם העלו חרס בידם. יתירה מזאת, הבעל ביקש נסיון נוסף לשלום בית באמצעות הרב ח"א ש', ובית הדין שיכנע את האישה להסכים גם לכך. אך כמו קודמיו לא צלח בידיו.

הסכסוך בבית הדין נמשך כמעט שנתיים, ובשנה האחרונה אף נעלם הבעל, מסתתר במקום מחבוא, ומסרב לבוא לבית הדין. ולא טרח לשלח נציג מטעמו.

הרב ד' ה', מראשי עסקני חסידי ו', שניסה להיכנס לעובי הקורה בהנחית ביה"ד ע"מ לפשר ביניהם, אף הציע לצדדים לבחור זבל"א ע"מ להגיע להסכם. גם הוא העלה חרס בידיו. אולם, הבהיר לבית הדין שאכן שני הצדדים מבינים שאין מנוס מגירושין, וגם הבעל מוכן עקרונית לגט פיטורין, אך מתנה זאת בהפחתת דמי המזונות עבור שלושת ילדיו, בסכום למטה מן המינימום הנדרש למחייתם, ודורש שפרנסת ילדיו תחול על אשתו, ורק בתנאים אלו הוא מוכן לגירושין.

יש לציין שבית הדין דחה מספר פעמים את הדיונים ע"מ שהצדדים יגיעו לידי פשרה באמצעות באי כוחם, אולם דבר אינו התקדם.

לאור האמור, מבקשת האישה הכרעה ופסק דין מבית הדין בגין דרישותיה, הן בענין דירתם המשותפת באשדוד, והן בענין מדור עבור ילדיה, והן בענין חיוב וכפית גט פיטורין, שלפי דבריה הגיעו מים עד נפש. שכן, הדירה באשדוד עומדת ריקה, ואי אפשר להשכירה משום שהבעל אסר על הדירה בקונם, ובגלל עבודתה בירושלים היא חייבת להתגורר בירושלים, ואין ביכולתה לממן מדור לילדיה. וכאמור היא דורשת בתוקף לשחרר אותה מעגינותה.

עד כאן הנידון, ועלינו לדון בהלכה בדבר חיוב הבעל לגרש.

ידועה דעת הרמב"ם, פי"ד מאישות ה"ח, שאשה שאומרת על בעלה שהוא "מאיס עליה" כופין אותו לגרשה, לפי שאינה כשבויה, ובעלה שנוי עליה. וכן דעת הרשב"ם. אך רוב הראשונים חולקים על הרמב"ם הנ"ל, וסוברים שאין כופין אותו להוציא. הרא"ש בכתובות כלל מ"ג אות ח' כותב, וז"ל:

"וכי בשביל שהיא הולכת אחר שרירות ליבה ונתנה עינה באחר וחפצה בו יותר מבעל נעוריה נשלים תאותה ונכוף האיש שיגרשה . אמנם ישנה תקנת הגאונים בדינא דמתיבתא, שתיקנו לכופו לתת גט פיטורין, אך הרשב"א כבר כתב שלא פשטה תקנה זו בכל הארצות, והרמב"ן כתב שמפני פריצות הדור בטלה התקנה דיש חשש שמה נתנה עיניה באחר".

למדנו מהנ"ל שבענין "מאיס עלי" יש מחלוקת הראשונים אם כופין את הבעל, אך רוב הראשונים סוברים שאין כופין, וע"כ יש לברר אם על בי"ד לחייב הבעל ליתן גט, או לכל הפחות להודיע לו שזו מצוה לגרש. והנה בשטמ"ק בכתובות פרק אע"פ כתב שם:

"וכתב רבינו יונה וז"ל: דאע"ג דאין כופין לתת גט באמרת "מאיס עלי" היינו כפיה בשוטים, אבל בית דין מודיע לו שמצוה עליו לגרשה ונותנים לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה האי מאן דעבד אדרבנן מצוה למקרייא עברינא, ור"ת ז"ל היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבוא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב"ד, נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר" עכ"ל.

ובדברי רבינו יונה, שנותנים לו עצה שיגרשנה, נראה פשוט שכוונתו שהעצה היא, שלא יעבור על דברי חכמים דהרי מצוה עליו לגרשה, ואם לא יעשה כן יקראו לו עבריינא. וכיוון דלא כפינן ליה בשוטין, הרי זה בגדר עצה טובה.אולם לדעת ר"ת אף זה לא נאמר לו, אלא נותנים רק עיצה שיגרש.

למעשה, העולם נוהג כדעת ר"ת ורוב הפוסקים שאין חיוב גט פיטורין, ואין מחייבין אותו לגרש, אלא משתדלים ומשדלים אותו בעצה טובה שיתן לה גט. ואף גדולי זמנינו הוכיחו מדעת הרמ"א בסימן ע"ז ס"ג, שאישה שאומרת "מאיס עלי" ונותנת אמתלא וטעם לדבריה, כגון שאינו הולך בדרך ישרה, או מכלה ממונו וכיוצא בזה, אין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו. עכ"ל. וא"כ, כיון שאין כפיה, נראה שאין גם חיוב לגרש, והיינו כרבינו תם וכל הפוסקים אחרים. ואכן, בדין כפיה, כתב ר"ת בספר הישר (סימן כד), וז"ל:

"אין יטעה החכם לומר שכופין הבעל לגרש באמירת "מאיס עלי". הלוא בהשמים ביני לבינך ובנטולה אני מן היהודים חזרו לומר שמא עיניה באחר, ועוד אמרינן שלא תהא כל אחת ואחת הולכת ותולה עצמה ביד גוי ומפקעת עצמה מיד בעלה, תולה בעכו"ם אם מורדת, ועוד דא"כ מצינו חוטא נשכר, ובלא שום פירכא בעולם, כפייה לבעל לא אשכחן בכולה שמעתא".

המבואר בדבריו, שאין כופין את הבעל לגרש באומרת "מאיס עלי". אך בסיום תשובתו כותב שם ר"ת, וז"ל:

"אך אם כל רבותינו שוין בדבר, תגזור באלה חמורה על כל איש ואישה מזרע בית ישראל הנלוים אליכם, שלא יהיו רשאין לדבר עימו, לישא וליתן עמו, להאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפיה עליו, שאם ירצה מקיים והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אנו ניפרד מעליו".

תשובה זו של רבינו תם בדין הרחקה, הובא גם בתשו' המהרי"ק (שרשים כ"ט ועוד). וכן הובא ע"י הב"י בסי' קל"ד, וכן סובר הלבוש בסי' קל"ד ס"י, וראה גם בשו"ת מהריב"ל ח"ב סי' י"ח שכותב שם, וז"ל:

"איברא דרבינו תם שהיה ראש המחמירים באומרת "מאיס עלי", הוא ז"ל כתב שיתרחקו ממנו בכל ההרחקות שבעולם, ועל זאת ההרחקה הסכימו עליה הסמ"ק והקולון ז"ל ולא מצינו מי שיחלוק עליהם".

ומבואר מדבריו שבטענת "מאוס עלי", אף שאין לכפות על הבעל לגרש, מ"מ יש להתרחק מהבעל כיון שעליו ליתן גט. לכאורה, יש סתירה בדברי ר"ת המובאים ב"שיטה מקובצת" אשר חולק על רבינו יונה שסובר שב"מאיס עלי" יש מצוה לגרש, וקוראים לו עברינא. וע"ז חולק ר"ת, שאפילו זה לא נאמר לו ורק נותנים לו עצה שיגרשנה לאלתר. ובאם אין מצוה לגרש, אין אנו יכולים לעשות הרחקה מהבעל. ואי"כ איך ר"ת בתשובות פסק שיש להתרחק מהבעל, אף שאין לבעל חיוב או מצוה לגרש.

נוסף לכך, אפשר להקשות על הרמ"א, שמדייקים בדבריו בסי' ע"ז ס"ג ש"במאיס עלי" אין כופין לגרש, ולא אותה להיות אצלה, ואין חיוב לגרש. שכן באם יש עליו חיוב לגרש, כלום צריכין למימר שאין כופין אותה להיות אצלו?! הדבר פשיטא, ומדייקים שאין שום חיוב לגרשה. ויש להוסיף, שמשמע גם שאין מצוה לגרשה כאותו הדיוק שדייקו בחיוב לגרש, ועכ"פ באם היה מצוה היה על הרמ"א לפרש זאת. ומכאן נראה, שדעת הרמ"א בסימן ע"ז, שב"מאיס עלי", כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה או שמכלה ממונו אין מצוה לגרש.

אולם בסימן קנ"ד ס"ק כ"א כתב שם הרמ"א, ומביא את הרחקה דר"ת . דכתב המחבר שם, שאומרים לו חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. כתב שם הרמ"א את ההרחקה דר"ת:

"ומ"מ יכולין לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו או למול בניו או לקברם עד שיגרש, ובכל חומרא שירצו בי"ד יכולין להחמירן בכה"ג, ובלבד שלא ינדו אותו" עכ"ל.

ובביאור הגר"א שם אות ס"ז כתב שם: "וכל זה (היינו הרחקות דר"ת) עושים לו שעבר על דברי חכמים". חזינן, שגם במצוה לגרש סובר הגר"א שעושין הרחקה דר"ת.

ומעיר הגר"י אליעזרוב: "חכמים חייבוך", משמע באופן שיש חיוב וע"ז יש הרחקה דר"ת, וזה גם כונת הגר"א. ואינו נוגע למאיס עלי, ששם אין חיוב לגרש רק מצוה לפי ר' יונה. ואדרבה, יש לדייק איפכא מהרמ"א דדוקא היכא דיש חיוב לגרש איכא הרחקה דר"ת ודו"ק היטב.

תגובה להערה: נראה לי שגם על 'מצוה לגרש' למד הגר"א בדברי הרמ"א שיש הרחקה דר"ת. שכן, שמרחיקים אותו על שעבר על דברי חכמים. וזה הטעם, שהרי מה לי משום חיוב ומה לי משום מצוה שכן בשניהם עובר על דברי חכמים. וראה גם לקמן דברי הלבוש, תלמיד הרמ"א, שגם סובר שב'מצוה לגרש' יש הרחקה דר"ת.

ובישוב הסתירה, נראה לי שיש לחלק בדין "מאיס עלי" תרי גוונא. הדין האחד, שטוענת עליו "מאיס עלי", כמבואר ברמ"א סי' ע"ז, בגלל שאינו הולך בדרך ישרה, או שמכלה ממונו. היינו, שהפגם הוא באישיותו של הבעל ואינו מזיק לאישה. וזה מה שהביא הב"ח, סימן ע"ז שיש הרבה ריקים ופוחזים שנשותיהם שרויים עמהם בשלום ואינן מאוסין עליהם, ובכגון דא שהוא מאוס עליה בגלל שמתנהג בדרך לא טובה וישרה אך אינו מזיק לה ולא מציק לה.

ויש עוד אופן דמאיס עלי, שעיקר הטענה שלה שהוא פוגע בה, ואינה רוצה ויכולה לדור עימו, כגון יחסי אישות לא תקינים, שדורש ממנה דרישות מאוסות בעיניה, או קטטות וקללות שקשה לחיות איתה, וגורם לה צער רב עד שאינה יכולה ורוצה לחיות איתו בכפיפה אחת, וכתוצאה מכך טוענת שהוא מאוס עליה.

וע"כ, באופן הראשון דמאוס עליה מצד זה שמתנהג כריקים ופוחזים, אולם לא מזיק לאישה, בזה חולקים רבינו יונה ורבינו תם. לדעת רבינו יונה, המובא בשיטה מקובצת, גם בכך אם נראה לבית דין שקשה לה לחיות עם ריק ופוחז ומתנהג בדרך לא ישרה מצוה עליו לגרש. וכפי שכתב שם, שאף שאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפיה בשוטים, אבל בי"ד מודיעים לו שמצוה לגרשנה. ובזה ר"ת חולק ואומר שבי"ד נותנים לו עצה שיגרשנה, אין לו מצוה לגרשנה. וע"כ אין כאן דין הרחקה לר"ת .

אולם, באופן שטענת "מאיס עלי" מחמת שפוגע באשה, כגון ביחסי אישות לא תקינים, שדורש ממנה דרישות מאוסות בעיניה, או קטטות שקשה לחיות איתו וגורם לה צער. ע"ז אומר ר"ת בתשובות , שיש כאן מצוה לגרשה. ולכן לא רק נותנים לו עיצה לגרש, אלא יש להתרחק מעליו.

ולעניות דעתי, בדין "מאיס עלי", שאף שאין מחייבין, מ"מ אומרים כי מצוה לגרש. המדובר הוא דוקא בטוענת "מאיס עלי" שאין באפשרותה לדור עימו, ומציק לה בעניני אישות ו/או בעניני קטטה ופוגע בה, ר"ת יסבור שעושין הרחקה מיניה. מה שאין כן, אם הטענה "מאיס עלי" מחמת אישיותו, ואינו מציק לאישה, ר"ת יסבור דאין לעשות הרחקה.

וראיה לזה נראה מדברי הרמ"א בסימן קנ"ד ס"ק א' שכתב שם, וז"ל:

"ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת, אלא א"כ פושע לה כגון שמאכילה דבר איסור או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה".

מוכח מדברי הרמ"א, שמבדיל בין עובר על דת, שהפגם הוא באישיותו של הבעל שהוא ריק ופוחז, שאז אין כופין לגרש. מה שאין כן, כשפוגע בה שמאכילה דבר איסור, שאז כופין את המומר או העובר על דת ע"י כותים להוציא. וזהו החילוק "מאיס עלי" שנחייב הרחקה כאשר המאוס בבעל נובע מפגיעה באישה, לבין מאוס מחמת אישיותו של הבעל שאז לא נעשה הרחקה.

אמנם הרמ"א בסי' קנ"ד בסעיף כ"א כתב את דין הרחקה דר"ת באלו שיש חיוב להוציא, ולא כתב בענין "מאיס עלי". ונראה לומר דרמ"א מיירי במאיס עלי הרגיל, היינו פגם באישיותו. אבל כשבי"ד רואים שלא רק מאיס עלי, אלא מציק לה. דין ההרחקה הוא תקנה גדולה לאישה. וזה מה שכתב הלבוש בסימן קל"ד ס"ד שכתב שם, וז"ל:

"אם רואים בי"ד לפי ראות עיניהם שיש תקנת האשה בדבר, כגון שטוענת 'מאיס עלי' וכה"ג שיראה להם שאין זיווגם עולה יפה, ואע"פ שאין האיש מאותם שכופין להוציא, מ"מ יכולים בית הדין להטיל חרם ביניהם על כל איש ואשה לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאין לדבר עימו, ולישא וליתן עימו וכו'".

ונראה מדבריו, דכשטוענת "מאיס עלי" שאין זיווגם עולה יפה, היינו שהמאיסות פוגעת בחייהם המשותפים עד שאין זיווגם עולה יפה, וממילא בעניין זה ישנה תקנת ר"ת.

ולביאור עמוק בשיטת הלבוש כתב הסדר אליהו (לרבי אליהו אלפנדרי) סימן י"ג, וז"ל:

"הנה מבואר שהוא ז"ל תופס שלא בכל מקום שתטען האשה 'מאיס עלי' התיר ר"ת ז"ל לעשות הרחקה, אלא לפי ראות הדיינים, כשיראו שיש תקנת האשה בדבר. פירוש, שרואים בי"ד שמה שטוענת האשה 'מאיס עלי' הוא אמת, והיא אנוסה מפני שלא עלה זיווגם יפה מן השמים, והבעל רוצה לעגנה, והשתא שבאים למעבד טצדקו לפוטרה ממנו היא תקנת האישה, שבענין אחר אי אפשר לה שתחזור לבעלה, אלא תשאר עגונה כל ימיה, הנה בכה"ג הוא דיכולין הבי"ד לעשות הרחקה דר"ת".

הנלמד מסדר אליהו שיש צורך ובשיקול דעת הדיינים בכל "מאיס עלי" שמדברת דברי אמת, ורואים שאין זיווגם עולה יפה, ואי אפשר לה לחזור לבעלה. והברירה היחידה שעומדת לפניה היא להישאר עגונה בידי בעלה. אזי מוטל על בית הדין לעשות הרחקה דר"ת כדי להציל את האישה מעיגונא .

יתירה מזאת, אנו למדים עוד מהשו"ת סדר אליהו, שנוסף לכך שטוענת "מאיס עלי", ובית הדין רואה שאין זיווגם עולה יפה, ואינם חיים יחדיו, והאישה עגונה מחמת כל מיני סיבות, כגון תביעות כספיות או סחיטות מהבעל תמורת הגט פיטורין, הרי גם אז יש לעשות הרחקה דר"ת. וכך כתב שם הסדר אליהו, וז"ל:

"אסר ר"ת הנידוי והתיר ההרחקה מהטעם המפורש בדברי ר"ת ז"ל עצמו

דהנידוי הוי רדוי בגוף הבעל עצמו, כמו שבט מכה .עשה דבר זה ואם לא שבט יכך, וכל כי האי אין בידינו לעשות כי אם במקום שאמרו חכמים ז"ל בהדיא כופין אותו, ובמקום שלא אמרו כן בהדיא אין לנו רשות להכותו. אבל הרחקה זו אינה שום רדוי על גופו של בעל, אלא אנחנו בעצמינו גוברים דרכינו בגזית לבלתי היטיב עת האיש ההוא, וכל כי האי אין אנו צריכים שירשו לנו חכמים לעשות כן, אלא אנו רשאים בעצמינו לעשותו. כי עם היות שאנו מצווין מן התורה שלא למנוע טובה מחברינו כדכתיב, ואהבת לרעך כמוך, ולא תעמוד על דם רעך. היינו, כשהוא רעך במצוות. אבל זה אשר לא טוב עושה בעמיו לעגן בת ישראל, מצוה עלינו להרחיקו כדי שישוב מדרכו הרעה, וכדי להציל העניה העשוקה מידו".

מדבריו נלמד, שכיון שהרחקה זו אינה נקראת כפיה, וזאת משום שאין זה על גופו, הרי אנו רשאים בעצמינו לעשותו, מכיון שהוא מעגן בת ישראל העניה והעשוקה. ונראה לבית הדין שהאישה מעוגנת, היינו שאין זיווגם עולה יפה, והבעל עושה כל מיני תחבולות לעכב את הגט בדברים שונים ומשונים, הרי מצווים אנו להציל את האשה העניה והעשוקה, ולפי שיקול דעת הדיינים יכולים לעשות הרחקה דר"ת.

וראה גם בלבוש בסי' קל"ד ס"ד, וז"ל:

"אם רואים בית דין לפי ראות עיניהם שיש תקנת האשה בדבר, כגון שטוענת 'מאיס עלי' וכה"ג שיראה להם שאין זיווגם עולה יפה, ואע"פ שאין האיש מאותם שכופים להוציא, מ"מ יכולים בית הדין להטיל חרם ביניהם על כל איש ואשה לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן עמו".

אמנם מצינו בשו"ת מהר"י בן לב חלק ב' סימן י"ח, וז"ל:

"כתב שם בענין הרחקה דר"ת, שהיה ראש המחמירים באומרת 'מאיס עלי' ואף על פי כן כתב ר"ת שיתרחקו ממנו בכל ההרחקות שבעולם, לא שינדו אותו אלא שנבדיל עצמינו בכל האופנים שבעולם עד שיגרש ושב ורפא לו. וגם על זאת ההרחקה הסכימו עליה הסמ"ק והקולון ז"ל, ולא מצינו מי שיחלוק עליהם".

הרי לא מצא מהר"י בן לב אף פוסק שיחלוק עליהם, מ"מ ממשיך שם מהריב"ל, וז"ל:

"שלא ראינו לרבני הדור הזה שנהגו בכך. אדרבה, זכורני כי נועצו לב יחדיו רוב החכמים לעשות זאת ההרחקה, ורב גדול ומובהק שהיה בימים ההם מיחה בדבר. ואפשר לומר משום דלא אכשיר דרי, ויותר קשה להם ההרחקה מהנידוי, ואם הנידוי הוי כפיה כל שכן ההרחקה הנזכרת".

והמתפרש מכך, שבימיו של מהריב"ל לא נהגו בהרחקה דר"ת, ולא החמירו בזה לא מחמת שחלקו על עצם ההרחקה, שהרי לא מצינו מי שיחלוק על ר"ת, כפי שכתב בעצמו מהריב"ל. אלא בגלל המציאות בימיהם, שההרחקה היתה חמורה יותר מנידוי, ולפיכך חשו לכך.

אמנם, בסדר אליהו שם, הביא תשובות רבות שנכתבו על ידי פוסקים שראו את תשובת מהריב"ל, ולא חשו לדברי מהריב"ל. ביניהם מביא את תשובות מהרשד"ם, מהר"א ששון, מהר"י לוי, מהרנ"ח מהר"א מונסון, והפני משה. וכתב על זה הסדר אליהו, וז"ל:

"הרי לן כמה רברבי דור אחר דור שהיו אחרי מהריב"ל, וראו את דבריו שהסכימו לעשות הרחקה זו".

גם החזו"א בסימן קי"ח ס"ק ב' תמה על דברי מהריב"ל. ובפ"ת סק"ל כתב בשם הגבורות אנשים בשם מהריב"ל, דהאידנא שהרחקות חשובים כנידוי אין כופין בהרחקות. ולא אתפרש מ"ש האידנא מימי ר"ת. והיינו, שהחזו"א לומד, שכיוון שההרחקה אינה בגופו של הבעל, שכן המדובר רק במניעת טובה ממנו. וא"כ מה נשתנה זמנו של ר"ת מזמנו של מהריב"ל.

אמנם, עדיין הדבר צריך ביאור בענין הרחקה דר"ת, האם המדובר ב"כפיה מועטת" על הבעל, שבמקום מצוה לגרש או חיוב לגרש מותר סוג כפיה זה. או שאין בזה דין של כפיה כלל כיון שלא מנדין אותו אלא מתרחקין ממנו דיכול לילך למקום אחר. ע"ז כתב בעל סדר אליהו בסימן י"ג, וז"ל:

"כי עם היות שאנו מצווין מן התורה שלא למנוע טובה מחברינו כדכתיב ואהבת לרעך כמוך, ולא תעמוד על דם רעך. היינו כשהוא רעך במצוות. אבל זה אשר לא טוב עושה בעמיו לעגן בת ישראל, מצוה עלינו להרחיקו כדי שישוב מדרכו הרעה, כדי להציל העניה העשוקה מידו"

מכאן מוכח, שאין המדובר בסוג של כפיה על הבעל, אלא מניעת טובה ע"מ שילך בדרך ישרה. וזה מדין "ואהבת לרעך כמוך".

והנה החילוק שחלקנו לעיל במאיס עלי. אם ביה"ד עושה הרחקה מכיון שהבעל מציק לאישה, או משום שאישיותו של הבעל מאוסה, י"ל שחקירה זו תלויה מאיזה דין יש לעשות לבעל הרחקה. האם מדין "ואהבת לרעך כמוך", או מדיני האישות דטוענת מאיס עלי, ויש לעשות הרחקה. דאם נאמר כי ההרחקה היא דין מדיני האישות, אזי יש לביה"ד להרחיק בכל טענת מאוס עלי. אולם אם נאמר שההרחקה היא מצד "ואהבת לרעך כמוך", לא די שהאישה מואסת בבעל, אלא דוקא אם מציק לאישה, ופוגע ב"ואהבת לרעך כמוך". אז ר"ת קובע שיעשו הרחקה, כדביארנו לעיל. ומסדר אליהו משמע, שההרחקה היא מדין "ואהבת לרעך כמוך" .

אולם, יש לברר האם ההרחקה דר"ת, זוהי סוג של "כפיה מועטת", או שאין היא נחשבת לכפיה כלל. והנפקא מינה, שבית הדין מורה לציבור להתרחק מהבעל העובר על דברי חכמים, ואינו מתנהג בדרך ישרה, ונוהג עמה שלא כדין גוברין יהודאין. הרי באם עשו הרחקה דר"ת על הבעל, שמצד הדין אין עליו מצוה או חיוב לגרש, אם נאמר שאין בהרחקה של ר"ת דין של כפיה, הרי גם אם טעו בי"ד ועשו עליו הרחקה, הרי גט הפיטורין כשר. ואם מדובר בכפיה, יש חשש לגט מעושה.

ונראה שענין זה במחלוקת שנוי. המהרשד"ם ביו"ד קל"ב על האי הרחקה דר"ת, וז"ל:

"שכתב הר"ם כהן בשם ר"ת, שנוכל לעשות שנקבל עלינו גזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיגרש, והיינו שטעמא דלא מיקרי זה שאנו כופין, לפי שיכול לילך במקום אחר".

היינו, שלדעת המהרשד"ם, כיון שיש לו פתח למלט עצמו וילך למקום אחר שם יוכל לקיים עצמו. ע"כ מותר לעשות הרחקה דר"ת. וכן כתב הגר"א בסימן קנ"ד ס"ק ס"ז, שמסביר את דברי הרמ"א שם בהרחקה דר"ת, וז"ל:

"דיכול להנצל מזה לילך לעיר אחרת. וכל שאין עושין מעשה בגופו לאו עישוי מקרי, וכ"ז עושין לו על שעבר על דברי חכמים".

ונראה, שהם סוברים שההרחקה דר"ת אין זה מדין כפיה. וכן בשו"ת מהרשד"ם אבהע"ז סי' ע"א, לאחר שהביא את דין הרחקות דר"ת, כתב שם, וז"ל:

"ואם יכולים להחרים שלא ישא ויתן עמו שום בר ישראל, ושלא ידברו עימו, שלא תאמרו שאתם מחרימים שיחלוץ אלא כמו שאמרתי סתם שלא ידברו איתו, ושלא ישאו ויתנו עימו ועם בני ביתו. ואם יחלוץ יתירו לו".

הנלמד מדבריו, שאף שבית הדין גוזר על הציבור להתרחק ממנו, הרי אין לומר לצבור את הטעם בגלל חליצה, משום שנראה שזה כעין כפיה. אלא גוזרים מסתמא להתרחק ממנו. וכן כתב הב"ש באבהע"ז קס"ה סקי"א, המביא את דברי המהרשד"ם. וכן תשובת מהר"א בן ששון סי' כ"ח. וכתב שם הב"ש, וז"ל:

"ולא שאמרו שלא לדבר עימו עד שיחלוץ, באז הוי כפיה אלא לעשות הרחקה סתם שלא לדבר עימו".

ולכאורה, יש להבין מאי נפקא מינה בין שאומרים לו שעושים הרחקה דר"ת בגלל הגט פיטורין או החליצה, או שאומרים לציבור סתם להתרחק. הרי לבסוף כולם יודעים ומבינים שסיבת ההרחקה היא מחמת העיגון שמעגן את אשתו, ולא נותן גט פיטורין, או שממאן לחלוץ. ויותר מזה, הרי מיד שחולץ או נותן גט פיטורין מתירין לו את ההרחקה.

ולכן נראה, שהם סוברים שההרחקה של ר"ת הוא מדיני בית הדין. וכוח בית הדין שצריכים להנהיג שילך בדרך ישרה, ולא לעבור על דברי חכמים, ואינו ציית דינא, ממילא לא מרחיקים את הבעל מהציבור אלא מרחיקים הציבור מהבעל, כיון דלא ציית לדינא. ויכול לילך למקום אחר, כי הוא עצמו לא מנודה, ודין הגט פיטורין או החליצה מהווה תוצאה שלא שומע ולא מקיים את דברי בית הדין. וראה גם בלבוש סי' קל"ד סי' שכתב על ההרחקות דר"ת, שבזה אין כפיה עליו

"שאם ירצה לא יגרש, וילך למקום אחר במקום אשר לא יבדלו ממנו. והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה ואין עליו שום עונש, כי אין החרם חל עליו כי אם עלינו אם לא נתפרד מעליו".

מתברר מדברי הלבוש הטעם שאין כפיה עליו בהרחקה דר"ת, משום שלמעשה אין אנו מטילים עליו שום עונש ושום חרם, וממילא אין עליו כפיה כלל וכלל. כל ההרחקה של ר"ת היא על הציבור שמונע עצמו ממנו, והוא יכול ללכת למקום אחר אשר לא שמעו על הרחקה זו, ויוכל לקיים עצמו.

וכן ראיתי ב"שורת הדין" שמביא את תשובת מהר"ם באויזון סי' מ"ב, המפרש את דינו של ר"ת. וכתב שם, וז"ל:

"אפילו בטוענת טענת 'מאיס עלי' דס"ל דאין כופין וחשיב גט מעושה שלא כדין, אפ"ה כתב שאין זה קרוי כפיה, ויהיב טעמא באיהו הוא דאנוס

לנפשיה ולאו אנן כייפינן ליה. ואפילו שאנו אומרים בפירוש שהוא בנידוי עד שיגרש ויתיר את אשתו, אפ"ה קאמר דלאו כפיה איהו, דמשמע דס"ל דלא מיקרי כפיה כי אם בגופו, אם ע"י גויים, אם ע"י ישראל, עד שיגרש, וכל אונסיה דמנפשיה הוא אינן פועלים בגט".

מבואר בדבריו, שכל אונס מדנפשיה אין מקרי אונס ואין פוסל את הגט (אף שהרבה פוסקים חולקים עליו וסוברים שנידוי הוי כן כפיה). עכ"פ, דעתו שהרחקה דר"ת מקרי אונסיה דנפשיה, ולכן מותר בטענת "מאיס עלי" להרחיקו, ואין זה גט מעושה. מכל הנ"ל משמע, כפי שכתבנו לעיל, שהרחקה דר"ת אינה דין כפיה כלל, אלא מהלכות בית הדין.

אמנם, בתשובות הצמח צדק אבהע"ז סי' רס"ב, שם מדבר אודות אונס ממון בגט. ואומר דאף דנקטינן כפי רוב המפרשים, דאונס ממון נחשב כאונס, ואם אנסוהו בגזילת ממונו עד שיגרש, הוי גט מעושה שלא כדין. היינו, דוקא כשאנסו אותו בגזילת סך ממון החשוב יחסית לערך המגרש. אבל בגזילת ממון מועט, אינו נידון באונס הפוסל את הגט. וכפי שכתב שם, וז"ל:

"כי זה שאמרו חז"ל, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך, משום שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. א"כ לא יפעלו אם אונס חשוב אונס אף בסתם בני אדם. ומ"מ זהו דוקא באונס ממון רב, אבל בממון מועט לא שייך לומר דחשיב אונס. ותדע מדהתיר ר"ת גבי טוענת 'מאיס עלי' לעשות הרחקה המבואר בתשובת מהרי"ק שורש ק"ב הוראה ב"י סי' קל"ד ובלבוש שם ס"י. והרי ר"ת ס"ל דאין כופין בטענת 'מאיס עלי', ואם כופין תצא והבנים ממזרים. ואעפ"כ התיר הרחקה הנ"ל אלמא דזה אינו חשוב כפיה ובודאי אונס ממון סך מועט לא עדיף מהרחקה הנ"ל".

ומבואר מדברי הצ"צ, שדין הרחקה דר"ת הוי כעין כפיה, אבל כפיה מועטת. וכמו שאונס ממון מועט אינו פוסל בגט, כך הרחקה דר"ת הוי כפיה מועטת, ואינו פוסל בגט. ועוד למדים ממנו, שענין ההרחקה הוא מדיני הכפיה שכופין על הבעל, שכן כתב שם בהמשך התשובה, וז"ל:

"כמו שמצינו שר"ת עצמו שהוא הרחיק הכפיה הזאת בכל עוז, עכ"ז התיר לעשות להבעל הרחקה עצומה עד שיגרש כמבואר בתשובת מהרי"ק שורש ק"ב. וכ"פ הלבוש שם אף שטעמו שאין זה קרוי כפיה שאם ירצה ימצא לו מקום כו', הנה להיות גולה ומטולטל ממשפחתו ומעירו דבר גדול הוא, וה"ז חשוב נסיון באברהם אבינו כשנאמר לו לך לך מארצך כו'".

היינו, שהצ"צ סובר שהא שמתירין לו, ויכול לצאת וללכת היכן שיחפוץ ליבו, עדיין הוי זה כעין כפיה מועטת, שכן קשה הטלטול. ועוד מחדש הצ"צ, שדין זה של תקנת ר"ת הוא, שצירף לזה תקנת הגאונים שתקנו לכוף ממש בכפיה גמורה. ולכן, אף שחלק ע"ז, סמך לעשות ההרחקה, כיון שאין זה כפיה ממש. אמנם בתוך דבריו מביא גם את דבריו של מהר"י בן לב, שלא ראה לרבני הדור שעשו מעשה כזה. ומסיים שם, שבדיעבד י"ל דשרי, ועכ"פ לא הוי אונס בהרחקה זו.

אך למעשה נהגו בבית דין לעשות הרחקות דר"ת, על אף דברי מהר"י בן לב שכתב דבדורות אחרונים חמירה להו ההרחקה מן הנידוי, ולכן לא עבדינן ההרחקות. וכתב הגרח"ג צימבליסט שליט"א, שאנו אין לנו אלא דברי הרמ"א שכתב ענין ההרחקות גם בדורותינו. וכן מצינו רובא דרובא מהפוסקים שכותבים שענין ההרחקה דר"ת אינה כפיה על הבעל, וכפי שכתב הלבוש בסי' קל"ד, וז"ל:

"שאין כפיה עליו, שאם ירצה לא יגרש וילך למקום אחר במקום אשר לא יבדלו ממנו, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה ואין עליו שום עונש, כי אין החרם חל עליו כי אם עלינו אם לא נתפרד מעליו".

לסיכום, יש לציין שנושא הסיכסוך בין בני הזוג כבר נדון תקופה ארוכה בביה"ד. מה גם שמעדותו של הרב דוד הנדלר, שכאמור ניסה לתווך בין הצדדים, עולה כי שני הצדדים כולל משפחת הבעל הגיעו למסקנה כי אין מנוס אלא מהיפרד זה מזה בגט פיטורין, אך הבעל מעכב את מתן הגט על מנת לסחוט ויתורים כספיים.

זאת ועוד, במהלך הדיונים הוכח כי טענות האישה "מאוס עלי", בגלל התנהגות פרועה והתעללות נפשית קשה. וכן, בתחום יחסי אישות התנהג בצורה מחפירה, ואף בחלק מהטענות הודה הבעל בביה"ד.

כמו כן, ממכתבו של הרב פ', רב דחסידי ו', וכן מדברי עדים נוספים שהעידו טלפונית ובע"פ (וזאת לאחר שהסתמכו על דברי הרמ"א חו"מ כ"ח ס"ק ט"ו, עיי"ש) שכל דברי האישה בענין יחסי האישות שהבעל גורם לה למאוס בו נכונים. וכן הגדירו את הבעל כרע מעללים. והם היו איתה בקשר מזה זמן רב, וזאת משום שהרב ו', רב חסידי ו' בבית שמש לא היה מקובל עליה, ולא פירטה מכאוביה בפניו, ולכן לא ידע את הבעיות האמיתיות שבינו לבינה.

יש לציין, כי היו מגעים בעבר לסיים את העיגון, אך לצערינו מתערב אדם נוסף אשר כביכול בא לעזור לבעל ונותן לו ייעוץ להמשיך ולעגן את האישה כדי לקבל השגים רכושיים, וגורם עיגון מיותר גם לבעל וגם לאישה, ומתעבר על ריב לא לו, וגורם צער לכל הצדדים. ויש לעשות הכל לנטרל את אותו אדם (שאין בית הדין נוקב בשמו) כדי לסיים את העיגון של שני הצדדים.

לאחרונה, נעלם הבעל מביתו, ומעגן את אישתו. כדי לצערה ולכובלה בכבלי העיגון בשרירות לב. בפרט שהוכח שטענת האישה "מאיס עלי" באמתלה מבוררת מוצדקת לחלוטין. ולכן, על הבעל לפוטרה בגט פיטורין לאלתר, ולהתיר האישה מכבלי עגינותה.

לפיכך יש לפסוק כדלקמן:
1. על הבעל לפטור את אשתו בגט פיטורין לאלתר, ולהתיר האישה מכבלי עגינותה (ובאם יסרב, לפי כמה שיטות מותר לקרותו עבריינא).
2. בעניין חיוב גט ומזונות מעוכבת ידון ביה"ד בהמשך .
3. יש לעשות הרחקה דר"ת, כפי שמובא במהרי"ק שרש קל"ה: וז"ל "אך כל רבותי שוין בדבר, ותגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל, ועל כל הנלווים עליהם, שלא יהא רשאין לדבר עימו ולישא וליתן עימו ולהרויחו, ולהאכילו וללוותו ולהשקותו" (אמנם ישנם דברים נוספים חמורים, אך לעת עתה לא נטיל עליו) אך אנו נתפרד מעליו.
4. הרחקה זו תכנס לתוקף אחר שלושים יום מיום מסירת ההחלטה לצדדים.
5. בנוגע לדירת בני הזוג, דעתי שיודיעו לקונה הדירה שהבעל הטיל ע"ז קונם, שלפי כמה שיטות יש להחמיר. במידה ותהיה ירידת ערך בשווי הדירה בגלל סיבה זו, הרי יהא זה על חשבון הבעל. סעיף זה יכנס לתוקף שלושים יום לאחר מסירת ההחלטה לצדדים.
6. בית הדין פונה לרבני ועסקני חסידות ו' להשפיע על הבעל לא לעגן את אשתו, וכן על אותו גורם שמסית אותו להמשיך העיגון לסיים את הנושא לטובת שני הצדדים. ולפשר בין הצדדים למען לא ננקוט בצעדים נוספים.

(-) חיים יהודה רבינוביץ


בנידון שלפנינו טוענת האשה שזה כשלש שנים חי אתה הבעל בכפיה ובברוטליות, ותוך השפלה. כשצריך לקיים יחסי אישות לא ניתן למנוע זאת ממנו. למרות פטריות בעור שדממו אצל האשה, נכנס ויצא כרצונו, והגוף שלה דחה אותו. הוצע לבעל כדור נגד פטריות ולא קבל אותו, כך שנאלצה האשה להשתמש במרדים מקום. כמו כן לא התרחץ לפני כל יחסי אישות. מתוך הדרכה מוטעית המשיכה לחיות אתו למרות שנפשה בחלה בו. בין יתר דבריה אמרה האשה, שאמנם נכון שלא השכיב אותה בכח, אולם עם בן אדם מגעיל לא יכולה לחיות. לדבריה, התנהגותו היתה פראית, אנוכית וחסרת אחריות, לאור העובדות שכמעט שנה שלמה רחצה הילדים בחושך. כך גם בליל בדיקת חמץ, מבלי שינקוף אצבע בנקיון, מאשים אותה בהמצאות חמץ. כמו כן, הוא משתמש במילים בוטות כלפיה, תוך שימוש באמרת חז"ל "ובלבד שתעטרוני בזהובים". לדבריה שדד משכורתה ונהג בקמצנות.

הבעל המשיך בהתנהגותו הגרועה גם כאשר נפרדו דרכיהם. הבעל נעלם ומתחבא וכל צד חי בנפרד. הוא מתחפר בעמדתו העיקשת שלא לתת גט לאשתו, תוך השארת האשה והילדים ללא משען ומשענה, ותוך התנערות מתשלום המשכנתא, המזונות ודמי המדור.

ולכן לאור הנ"ל בתאריך ח' אדר א' הוחלט מדברי ביה"ד שיש למכור את הדירה באשדוד, וכן לאחר מכן מונה כונס נכסים. אולם הבעל רוקן מתוכנו פס"ד ע"י הפרעותיו למכירת הדירה וזאת ע"י הפעלת טירור נגד כל מי שרצה לקנות הדירה, ובשצף קצף הרחיק ללכת ע"י אמירת קונם ע"ד רבים, על מנת להפריע למהלך המכירה. אכן בוצע זממו, כאשר הקונה הפוטנציאלי חזר בו מהמכירה. כך גם כונס הנכסים הצביע על כל האמור לעיל ומוכן להתפטר מהכינוס.

אולם ביה"ד ביטל את הקונם ונימוקו וטעמו אתו שלא יתכן שקונם יפקיע מידי שיעבור ויפקיע זכויות האשה לחלוקת הדירה כפי שקבע ביה"ד.

האשה פנתה לביה"ד בבקשות חוזרת ונשנות לחייב את הבעל בגט.

עיין בחוט המשולש טור השלישי שאלה ל"ה, בנידון שהבעל פיתה אשה אחרת ותיווכו שיקדש אותה והאשה הראשונה רוצה לחייב אותו בגט בטענת מאיס עליי כתב הרב המחבר בהקדם שיטות הראשונים בעניין מורדת ותו"ד כדלהלן:

דעה ראשונה, שבין באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה משהין אותה י"ב חודש, ואז הפסידה כתובתה וישאר הדבר ברשות הבעל רצה לגרש יגרש רצה לקיים יקיים אלא שצריך לכתוב כתובה אחרת.

דעה שניה באומרת בעינה ליה ומצערנא ליה משהין אותה י"ב חודש ולאחר י"ב חודש כופין אותו לגרש אבל אם אמרה מאיס עלי כופין אותו לאלתר לגרש וזו היא דעת הרמב"ם.

(בדעת רש"י יש מחלוקת הראשונים מהי דעתו. ועיין בשו"ת הרמ"א סימן צ"ו דס"ל דרש"י סובר כהרמב"ם. ועיין בפנ"י בתד"ה אבל: שאחרי שביאר שיטת הרמב"ם, סיים ולפי זה משמע דשיטת רש"י היא גם כן כשיטת הרמב"ם, וכן ס"ל בשו"ת חוט המשולש הנ"ל דס"ל בדעת רש"י כן.)

דעה שלישית, דמן הדין אין לכפוף על הגירושין בשום אופן, שאין אדם מגרש אלא ברצונו, וכל הכופה לגרש ע"י שום טענה שבעולם או מאיזה טעם שיהיה הרי זה מרבה ממזרים בישראל, וזה דעת ר"ת והסכימו לדעתו הרמב"ן והרשב"ם והרא"ש.

דעה רביעית, אע"פ שמן הדין אין כופין לגרש מ"מ משום חשש דשמא תצא לתרבות רעה כופין את הבעל לגרש, וזה דעת הגאונים ז"ל והוא דינה דמתיבתא דהכי דיינו שאם באה האשה ואמרה לא בעינא האי גברא ליתיב לי גיטא יהיב לה. וכן כתב הרי"ף תקנה זו, ואמר שכך נוהגים מכמה שנים ונראה שהוא מסכים לזה. וכן כתב רב שרירא גאון שנותנים לה גיטא לאלתר פן תצאנה נשים לתרבות רעה וכן כתב רב האי גאון שאע"פ שמן הדין אין לכוף את הבעל לגרש מכל מקום גאוני הישיבות של בבל תיקנו שכופין לתת לה גט מיד ויותר משלוש מאות שנה היה בימיהם משנעשית תקנה זו.

דעה חמישית, שגם לסוברין דכופין לגרש ראוי לתקן שלא לכוף לגרש כדי שלא תתן עיניה באחר ומה שתקנו הגאונים הוא לבטל השהייה של י"ב חודש אלא מגרש לאלתר ולרצונו אבל אם לא רצה לא כופין אותו, והסיבה שביטלו שהיית י"ב חודש כדי שלא תצאנה הנשים לתרבות רעה ולכן אפשרו לבעל לגרש לאלתר.

דעה שישית, שאע"פ שאין כופין האיש לגרש אפילו באומרת מאיס עלי משום דחיישינן שמה נתנה עיניה באחר מ"מ אם נותנת אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש וזהו דעת הר"מ מרוטנבורק וכתבו הרא"ש בפסקיו, לכן לא היה דין מאיס עלי אלא כשתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל עליה, אם מפני שהולך בדרך לא טובה, או מפני שמכלה ממונו. (יצויין כי מדבריו משתמע שאפילו אין אמתלא זו ידועה ומפורסמת לכל מספקת כדי לכוף בגירושין).

דעה שביעית, במאיס עלי שתהיה האמתלא גלויה ומפורסמת לכל שאז אין חשש דעיניה נתנה באחר.

ובהמשך כתב החוט המשולש בנידונו דלעיל, "דמצד הבת עצמה מלבד היותה בת חכמים וממשפחה מיוחדת דגם מצד עצמה אין לחשוד דעיניה נתנה באחר, ועוד כי סיבת המיאוס גלויה וידועה לכל ואין מניחין הסיבה הגלויה שהיא כדי שתשנא אותו וניחוש לשמה ענ"ב ... ועוד שלא היא לבד מאסתו, אלא גם אביה ואמה וגם כל הקהל מאסו אותו על לא טובה השמועה ואם היתה שנאת הבת מסיבה אחרת האם השתתפו עמה אביה ואמה ובני המשפחה", עד כאן.

וכל הנימוקים המוזכרים בנידונו של החוט המשולש הנ"ל שייכים בנידו"ד.

האשה בענין דנן היא בת למשפחת חכמים, והיא מצד עצמה אשה בעלת יראת שמיים, והכרת פניה ענתה בה, לא מתחיל החשש דענ"ב. וכן לא לבד מאסה אותו אלא כל משפחתה מאסה אותו, והיו מעורבים בתיק ביתר שאת, וזאת ע"מ שבתם תתגרש, ונראה מכל הנ"ל שמאיסותה בבעלה כנה.

והנה בנידו"ד אין לחוש שמצד שדורשת האשה גם חלקה בממון דאין לה דין מאיס עלי לעניין לכוף את הבעל, מאחר ומאיסותה מבוררת לבית דין, היות והמדובר באשה שרקע חינוכה הוא חינוך טוב, המחנך שלא מפרקים משפחה בגלל ממון, ועובדה היא שהאשה סחבה כל הזמן עניין הגירושין בתקווה שאולי בכל זאת ניתן להצילם, אולם כיום בוודאי שמאסה אישה בבעלה בתכלית המיאוס. לאור המתואר לעיל, ולאור העובדה שהבעל תפס את האשה כבת ערובה לגט, כפי שמוכח מהיעלמותו, ומהעובדה שהוא שם ללעג ולקלס כל פסקי דינים שנתנו ע"י בית הדין, החל מפסק בדין בעניין מכירת הדירה, וכלה במזונות ובמדור, באופן שהתנהגות הבעל כלפי אשתו - המתדרדרת מדחי אל דחי - מצביעה באופן הברור ביותר שישנה אמתלא מבוררת לאשה במאיסותה בבעלה. ולכן יש לחייב את הבעל להתגרש ולהפעיל נגדו הרחקה דרבנו תם וסנקציות המופיעות בחוק.

ועיין בשו"ת צ"צ סימן רס"ב דס"ל ג"כ דעושים הרחקה דר"ת ועושים טצדקי להפריד הזיווג, ועיין בתשב"ץ סימן ס"ט דכתב "כמו שמצינו שרבינו תם עצמו שהוא הרחיק הכפיה הזאת בכל עוז עם כל זה התיר לעשות לבעל הרחקה עצומה עד שיגרש".

וכן כתב המהרי"ק וז"ל:

"שהרי ידוע שר"ת הפליג לאסור לכוף לגרש בטענת מאיס עלי... אך כל רבותי שוו בדבר דגזרו באלה חמורה על כל איש ואישה שלא יהיו רשאים לדבר עימו ולישא וליתן ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחוליו... שבזה אין כפייה עליו שאם ירצה ימצא לו מקום אחר מתוך נידויו".

והנה המהריב"ל ח"ב סימן ע"ט וחלק ג' סימן ק"א כתב שלא ראה לרבני הדור שעשו מעשה בהרחקת רבנו תם, וכן כתב בשו"ת דבר שמואל סימן י"ט וכן עיין בשו"ת דבר אמת (מונסונגו).

אולם לעניות דעתי בנידו"ד דאמתלאות של האישה שמצער אותה בחיי אישות, גם ללא מאיסות יש בכוחן לחייב גט, ובשים לב גם שהאמתלא של האישה היא בגוף הביאה ולא חיצונית, דיש לומר דכו"ע מודו דיש להפעיל הרחקה דרבנו תם.

ואין לומר שמאחר והאשה חייתה אתו חיי אישות למרות שהיה מצער אותה, תוך השתמשות במרדים מקומי שלא נחשבת מאיסות, דהנ"ל נבע מהדרכה שקיבלה האשה שלמען קיום המשפחה יש להקריב הרבה, אולם כיום אחרי שעמדה על דעתה שלא חייבת לסבול בהמשך נישואין כאלה, והיא מבינה שההדרכה שקיבלה היא מוטעית, מאיסותה היא מוחלטת, ובפרט אחרי התעללויות של בעלה תוך דריסת ומרמס כל פסק דין שניתן ע"י בית הדין, ובשימוש באלימות על מנת לרוקן כל פסק דין מתוכנו. כל הנ"ל סותמים את הגולל בפני אפשרות לשלום בית ומאיסותה היא כנה.

בנוסף לנ"ל יש לומר שמאחר והבעל ציער את האישה במהלך חייהם המשותפים שיש לחייבו בגט, דעיין לתשב"ץ בתשובה שפסק "דאיש שמצער את אשתו הרבה עד שמאסה בו מרוב הקטטות והמריבות והכל יודעים שהוא קשה וגם שהוא מרעיבה שיכולים לכוף אותו להוציא ק"ו מבעל פוליפוס" (ויש לדון כאשר הבעל לא התרחץ רק לעיתים רחוקות בנידוננו דלא גרע מריח הפה שכופין).

בנוסף לנ"ל יש לומר שבעל שנעלם כל אימת שפסק דין לא מוצא חן בעינו לא גרע ממ"ש הרא"ש בתשובה הובה בטור סימן קנ"ד:

"אשה שנתיראה שבעלה ילך לארץ ומבקשת שיגרשנה או ישבע שלא ילך דכתב או ישביעוהו או. יכופו אותו לגרש".

ולכן גם בנידונינו שהבעל לא ציית דינא, ולא רק שיש חשש שיעלם אלא שנעלם ממש, יש לחייבו בגט, ולהפעיל נגדו כל הלחצים והסנקציות ע"פ הרחקה דרבנו תם והחוק וזאת גם כאשר שוהה בחו"ל.

ועיין בצ"צ דכתב דניתן לכפות אותו במזונות במורדת דמאיס עלי. וכן כתב הציץ אליעזר דמצד כפייה מצד ברירה ניתן לכפותו במזונות, אולם לדעת הבית יעקב כפיה ע"י מזונות נחשבת כפיה. אולם בנידונינו שיש לומר דאמתלאות האישה שמצער אותה בחיי אישות, מהוות עילה לחיוב גט גם ללא עילת המאיסות, ולכן יש בכוחן לחייב הבעל בגט וכתוצאה מכך יש לחייבו במזונות. מה גם דיש לדון דבכל מורדת דמאיס עלי באמתלא דיש לחייבו במזונות מצד האמתלא ולא מצד המאיסות מאחר והוא נתן אצבע בין שיניה, וזאת גם כאשר האמתלא כשלעצמה איננה נחשבת עילה לגט.

ולכן קם דינא דבנוסף להרחקה דרבנו תם והסנקציות המופיעות בחוק יש לחייבו במזונות האשה הן מצד חיוב מזונות הכתוב בכתובה והן מצד חיוב מזונות מדין מעוכבת לינשא מחמתו.

לאור האמור, יש לחייב את הבעל בגט, ובאם יסרב תוך חודש לגרש את אשתו - יש להפעיל נגדו כל הסנקציות הכתובות בחוק, וכן הרחקה דר"ת שלא להצטרף למנין וכו' ולשלול ממנו כל הזכויות הציבוריות אשר יפורטו כעבור חודש. כמו כן יש לדון בכפיית הבעל לגט.

כמו כן יש להענות לבקשת האשה למינוי כונס נכסים חדש.

(-) ציון אלגרבלי


בהתאם לנימוקים האמורים מדברי בית הדין, פוסקים כאמור בפסיקתא של הרב רבינוביץ.

ניתן היום, ט"ז חשון תשס"ד (11.11.2003).

(-) ציון אלגרבלי - אב"ד        (-) יעקב אליעזרוב - דיין        (-) ח.י. רבינוביץ - דיין