החלטה

האם בית הדין הרבני מוסמך לדון בענין פירוק השיתוף בדירת מגורי הצדדים?

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1982. מנישואין אלו נולדו לבני הזוג שלושה ילדים, אחד מתוכם עדיין קטין.

ביום כ"ג אייר תשס"ו (21.5.06) הגיש הבעל תביעת גירושין, אליה כרך את עניני מזונות האשה והילדים, עניני הרכוש – למעט דירת המגורים – והכרזת מורדת. בכתב תביעתו הסביר הבעל כי הוא אינו כורך את ענין דירת המגורים, מאחר ובכוונת התובע להגיש לבית המשפט לעניני משפחה תביעה לפרוק השיתוף בדירה, מתוך אמונה כי בכך יזורזו הליכי הגירושין.

ביום ט"ז סיון תשס"ו (12.6.06) הגישה האשה לבית הדין תביעה לשלום בית, תביעה לקביעת מדור ספציפי בדירת מגורי הצדדים וכן בקשה למתן צו מניעה האוסר על הבעל לעשות כל דיספוזיציה בדירה, לרבות הגשת תביעה וקיום דיונים בפרוק השיתוף בדירה, עד למתן פסק דין בתביעת האשה למדור ספציפי. בית הדין נתן צווים זמניים לפיהם הבעל מנוע מלעשות כל פעולה המסכלת את מדורה של האשה בדירה, וכי האשה זכאית למדור ספציפי בדירה. להשלמת התמונה נציין כי במסגרת ההתדיינות שבין הצדדים, נתן בית הדין, לבקשת האשה, צו מסוג "אנטון פילר". פירוט עניינו של צו זה אינו דרוש לצורך החלטה זו.

ביום י"ט אלול תשס"ו נועד דיון בעניינם של הצדדים. באי כוח הצדדים הצהירו לפרוטוקול, מפי בא-כח האשה, את הדברים דלקמן:
"אנחנו מנהלים מו"מ להסכמות. בינתיים אנחנו מצהירים ומסכימים כי הסמכות הענינית בנושאים שנכרכו בתביעת הגירושין של הבעל יהיו בסמכות ביה"ד דהיינו מזונות האשה ונושא הרכוש. לגבי דירת המגורים יש בינינו מחלוקת: אנחנו סבורים שגם דירת המגורים היא בסמכות ביה"ד, בזמן שב"כ הבעל טוענת שהסכמות בנושא זה הינו לביהמ"ש למשפחה. מוסכם בינינו שצו המניעה בנושא המדור הספציפי ישאר על כנו עד הדיון הבא ובלבד שבדיון הבא ידון ביה"ד גם בנושא הזה ויחליט בנושא הצו הזמני. כל צד שומר טענותיו וזכויותיו".

ביום ז' אדר תשס"ז (25.2.07) החליט בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב (השופטת טליה קופמלן-פרדו) בתיק תמ"ש 28741/06, בהסתמך על דברי הצדדים בפני בית הדין כפי שצוטטו לעיל, ומכוח כללי הכיבוד ההדדי של הערכות (בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נגד פלמן נ"ז (2) 118) כי בית הדין הרבני הוא הערכאה המוסמכת להידרש לשאלת הסמכות, ולו רק משום שהטענות לענין הסמכות הועלו בפניו בטרם שהועלו בפני בית המשפט, ובכך למעשה קנה את הסמכות לדון בה.

ביום כ"ה אדר תשס"ז (15.3.07) קיימנו דיון בשאלת סמכות בית הדין לדון בפרוק השיתוף בדירה. בא-כח האשה טען, בין היתר, כי על פי עקרון תום הלב, כל הנושאים היכולים להיכרך בתביעת הגירושין, ראויים לפתרון תחת קורת גג אחת, ואין לפצל את התביעות. לעומתו, טענה באת-כוח הבעל, כי אם היתה יודעת שבית הדין יתן פסק דין בפירוק השיתוף בנפרד מפסק הדין לגירושין, היא היתה מסכימה שהדיון בענין זה יתקיים בבית הדין, אך מאחר והיא יודעת שבית הדין אינו נותן פסק דין לפרוק שיתוף אלא אם יש פסק דין לגירושין, והיות והיא יודעת שהאשה מבקשת שלום בית, והבעל רוצה בגירושין, יבלו הצדדים בבית הדין שנים רבות. לכן היא רוצה שענין פרוק השיתוף ידון בבית המשפט, שהרי לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין, אין לבית המשפט שיקול דעת בדונו בתביעה לפרוק שיתוף. בדיון זה שמענו כמו כן את דברי הבעל והאשה בנוגע לתביעות שהוגשו על ידם, והורינו לבאי כוח הצדדים להגיש סיכומים בשאלה שבפנינו.

באת-כח הבעל מציינת בסיכומיה כי בנידון שבפנינו לא מתעוררת שאלה בדבר "כנות הכריכה" ו"הכריכה כדין", שכן הצדדים הודיעו לבית הדין על הסמכתם כי הסמכות באותם ענינים שכרך הבעל לתביעת הגירושין מוקנית לבית הדין הרבני. גם בלעדי זאת, אין הפיצול בתביעות הרכושיות והפניית נושא פרוק השיתוף לבית המשפט לעניני משפחה פוגם בכנות הכריכה בענינים שנכרכו בבית הדין הרבני. באת-כח הבעל מפנה לענין זה לדבריו של כבוד השופט יעקובי-שוילי בבית המשפט המחוזי בחיפה בר"ע (חי') 1775/98 מרסיאנו אליהו נ מרסיאנו דינה (פורסם במאגר נבו):

"...אינני סבור שהרצון לתבוע פרוק שיתוף בדירה פוגם בחזקה (שהוא מעונין שעניניו יתבררו בפורום אחד – ד' ד') ובכנות. ראוי לזכור שביה"ד אינו מוסמך להכריע בעניני הרכוש כל עוד לא פסק שיש להתגרש. (להכריע להבדיל מהסמכות שקנה בענין הרכוש מיד עם הגשת התביעה לגירושין, כשהכריכה תופשת, ראה ע"א 78 / 617 בן יחזקאל, פד לג (1) 693, 695-6, וכן ע"א 94 / 1565 מנדלברג, פד מט (5) 171, 174). אם תידחה תביעת הגירושין, לא יהא ביה"ד מוסמך לפסוק בענין הרכוש (בג"צ 79 / 644, גוטמן, פד לד (1) 443). האשה תבעה שלום בית. הוכחת זכות לגירושין מתמשכת כידוע זמן. בני הזוג אינם מצליחים לחיות חיים משותפים בבית אחד, והבעל רוצה לדאוג לעצמו לקורת גג. ההליך בביהמ"ש האזרחי לענין פרוק שיתוף בדירה הוא הליך מזורז ויעיל. לפיכך אין לומר שהפנייה לביהמ"ש האזרחי לפרוק השיתוף, פוגמת בכנות הרצון לדון בפורום אחד או בכנות הכריכה".

באת-כח הבעל מדגישה כי בחוק המקרקעין לא נדרש היסוד של כנות תביעת פרוק השיתוף. לדבריה, הפסיקה קבעה כי בהגשת תבעת פרוק שיתוף במקרקעין אין לבדוק את הכנות ותום הלב מאחד וסעיף 37 לחוק המקרקעין, קובע: "כל שותף במקרקעין המשותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף", ובכל אופן, שיקול דעתו של בית המשפט במניעת פירוק השיתוף הוא מצומצם: ע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית נ' תמרה פיין, פ"ד ל(1) 454 ות"א (ת"א) 115/89 הלוי נ' הלוי, תק- מחוזי 93 (2) 1195.

לדברי באת-כח הבעל, דוקא סרובה של האשה להתגרש מצד אחד, אולם רצונה להחזיק בדירת המגורים מצד שני, הוא זה שטומן בחובו את חוסר תום הלב והיא מפנה להחלטת השופט שוחט ב-בש"א (תל אביב) 6932/98 פלוני נ' פלונית, תק-מש 99(1),71, 77, ולדברי הנשיא שמגר בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי ואח' פ"ד מט(3), 529, הקובעים כי עקרון תום הלב יכול לשמש כלי המונע מבן זוג לעשות שימוש בהסדרים משפטיים לצורך השגת יתרונות כלכליים.

באת-כח הבעל מפנה גם לבג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', תק – על 2005 (3) 83, בו דובר במקרה בו הגיש הבעל לבית המשפט לעניני משפחה תביעה לפירוק שיתוף והאישה פנתה לבית הדין הרבני בתביעה לשלום בית ולמדור, במסגרתה עתרה לקבלת צו למדור ספציפי. בית הדין נעתר לבקשתה אולם באשר לבקשת הבעל בפירוק שיתוף קבעה כבוד השופטת ארבל שאין מדובר ב"מרוץ סמכויות", במובנו הצר, שכן התביעות המתחרות עוסקות בענינים שונים. עניינה של תביעת הבעל נוגעת לרכוש ואילו עניינה של תביעת האישה נוגעת למדורה, שהוא ענין של מזונותיה.

ב"כ האשה טוען בסיכומיו, בין היתר, כי במסגרת התביעות והבקשות שהוגשו על ידי האשה לבית הדין, החליט בית הדין שהבעל מנוע מלעשות כל פעולה המסכלת את מדורה של האשה בדירה, וכי האשה זכאית למדור ספיציפי בדירה. חרף החלטות אלו, הגיש הבעל ביום 10.8.06 תביעה לפרוק השיתוף בדירה לבית המשפט לעניני משפחה. בא-כח האשה סבור כי "דילוגיו" של הבעל, בין ערכאות השיפוט השונות, כשמחד – כורך את עניני הרכוש, בתביעת הגירושין בביה"ד ומאידך – תובע את פירוק השיתוף בדירה, בביהמ"ש לעניני משפחה, מהווים ניסיון, לא ראוי, לחפש את הסעד הרצוי, בערכאה הנוחה וזאת, בניגוד למדיניות השיפוטית הראויה. עצם הפיצול הנ"ל, ממוטט את הקונספציה, העומדת מאחורי רעיון הכריכה וכן, מהווה פיצול זה, משום חוסר תום לב מובהק. השיקולים והמדיניות השיפוטית, בכריכת מזונות האישה והנושאים הרכושיים לתביעת הגירושין, נועדו לאפשר דיון כולל, של כלל הנושאים הכרוכים בגירושין, בפני ערכאה אחת. ריכוז התביעות הרכושיות בפני ערכאה אחת - ביה"ד הרבני, יוביל לא רק לתוצאה צודקת, אלא גם ליעילות הדיון.

באשר לטענה שהועלתה על ידי ב"כ הבעל, לפיה הפסיקה לענין פיצול עניני הרכוש בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט האזרחי, אינה אחידה, טוען ב"כ האשה כי לא כך הדבר - הפסיקה המעודכנת היא חד משמעית. בנוסף, נסיבות המקרה שלנו מיוחדות בכך שבכל פסקי הדין, שלפני בג"צ פלמן הנ"ל, בהם קבע ביהמ"ש האזרחי, כי יש לו סמכות לדון בתביעה לפירוק השיתוף, חרף צווים של ביה"ד הרבני, דובר בצווי עיקול שהוטלו ע"י ביה"ד הרבני ולא בצווי מניעה, המונעים מהבעל לנקוט בהליך של פירוק שיתוף, כמו במקרה שלנו. צו עיקול הוא סעד המונע ביצוע פסק דין לפירוק שיתוף, אך איננו מונע דיון בפירוק השיתוף, בזמן שצו המניעה, שניתן בתיק שלנו, מונע את עצם הגשת התביעה לפירוק שיתוף, קל וחומר דיון בתביעה כזאת. על כן, הפסיקה "השונה", כביכול, איננה רלוונטית לענינינו. לדברי ב"כ האשה, היה על הבעל, טרם הגשת תביעתו לפירוק השיתוף, לפעול לביטול צו המניעה, שניתן כנגדו, כצו אישי. לשם כך, היה עליו לפנות לכב' ביה"ד ובמקרה הצורך, להגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול ואולי אף עתירה לבג"ץ. אך לא כך פעל הבעל. הוא הפר, בריש גלי, את צו המניעה, שניתן על ידי כב' ביה"ד והגיש תביעה לפירוק שיתוף, תוך ידיעה ברורה שהוא מפר את הצו. זהו טעם נפרד, שבגינו – כך לטענת ב"כ האשה – ראוי שלא להתחשב בטענות הבעל.

מסכימים אנו, בכל הכבוד לעמדת בית המשפט לעניני משפחה, כי משהועלו הטענות בענין הסמכות לראשונה בפני בית הדין, נתונה לו הסמכות לדון ולהכריע בהן. כן מסכימים אנו לדברי בית המשפט לעניני משפחה בפסקה 13 להחלטתו, בה נאמר:

"הלכת פלמן הנ"ל נועדה להקטין עד למינימום את החיכוך בין בית המשפט האזרחי לבית הדין הרבני ועל פיה, כמו ביהמ"ש כך גם ביה"ד הרבני מוסמך להידרש לשאלת סמכותו לדון בענינים הכרוכים בתביעת הגירושין ומי שטוען כנגד סמכותו לדון ולהכריע בענינים הכרוכים, עליו נטל השכנוע בדבר אי התקיימותם של תנאי הכריכה".

שתיים הן השאלות הצריכות הכרעה בענין שלפנינו:

א. האם בפיצול עניני הרכוש על ידי הבעל בין בית הדין לבית המשפט לעניני משפחה, נפגמה חובת תום הלב, באופן המאיין את סמכות בית המשפט לדון בנושא פרוק השיתוף בדירה.

ב. האם ענין פרוק השיתוף נכרך כדין ובכנות בתביעת הגירושין שבפני בית הדין.

באשר לשאלה הראשונה, מקובל עלינו כי תביעות בעניני משפחה צריכות להיות מוגשות בתום לב, הן לבית הדין הרבני והן לבית המשפט לעניני משפחה. זכות הגישה לכל אחת מן הערכאות השונות מעוגנת בחוק החרות, וקיימת חובה בדין לעשות שימוש בזכות בתום לב ובדרך מקובלת. עם זאת, נראה לנו כי אין לראות בפיצול שעשה הבעל בין עניני הרכוש השונים, כדי לפגום בחובת תום הלב. הבעל הסביר כבר בכתב תביעתו כי נראה לו שהוא יכול לקדם את ההכרעה בענין פרוק השיתוף בדירה על ידי הפרדת דיון זה מיתר הענינים הרכושיים והבאתו בפני בית המשפט לעניני משפחה. אף שהיינו רוצים שכל הסכסוכים שבין בני זוג יידונו אך ורק בפני בתי הדין הרבניים, איננו יכולים להתעלם מן ההגיון הפנימי שבדברי הבעל, על פי נקודת השקפתו. לא ניתן לומר כי השיקולים המעשיים שהדריכו את הבעל לפצל את תביעותיו, נגועים בחוסר תום לב ובחוסר כנות. יחד עם זאת, איננו מסכימים לדברי באת-כוח הבעל, כי בבוא בית משפט להחליט בתביעה לפרוק שיתוף בין בני זוג, נאסר עליו לשקול אם הסעד המבוקש נגוע בחוסר תום לב, או לשקול שיקולים רלוונטיים אחרים מתחום דיני המשפחה. אדרבא, אף שסעיף 37 לחוק המקרקעין קובע כי כל שותף במקרקעין המשותפים זכאי בכל עת לדרוש פרוק השיתוף, אין מדובר בהוראת חוק הגוברת על הוראות דין אחרות. בית המשפט צריך לשקול בהקשר זה את הנסיבות והרקע בהן מוגשת התביעה לפרוק שיתוף ולשקול דחיה של התביעה, או עיכוב ביצוע של פסק הדין, בהתחשב בכל הוראות הדין הרלוונטיות, אף אם הן חורגות מתחום חוק המקרקעין. ברם, בשלב זה איננו עוסקים בתום הלב הנוגע לגופה של התביעה לפירוק השיתוף. אנו עוסקים בשאלת תום הלב של פיצול התביעות הרכושיות, ובהקשר זה לא מצאנו פגם (ראו והשוו: בג"ץ 5747/03 פלוני נ' פלונית פ"ד נח(5) 776).

פיצול תביעות בעניני רכוש בין בית הדין הרבני לבין בית המשפט לעניני משפחה, הוא אפשרי ועולה משורה של פסקי דין: בג"צ 635/82 וינברג נ' בית הדין הרבני פ"ד לז (4) 253, 259; בגץ 9834/01 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נח(2) 913, 929; בג"ץ 772/00 זקס נ' בית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה פ"ד נה(2) 49, 54; ע"א 4909/92 מלכה דורות נ' בצלאל דורות (תק-על (95)(2) 1473).

באשר לשאלה השניה, התשובה היא בחיוב. אף שהבעל, שתבע גירושין, לא כרך את ענין פירוק השיתוף בדירה בתביעתו לגירושין, הרי שבפועל נכרך ענין זה על ידי האשה בתביעת הבעל. הדבר נעשה במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום י"ט אלול תשס"ו, באמצעות דברי בא-כוח האשה שנרשמו בפרוטוקול. בא-כח האשה הודיע לבית הדין כי עמדתו היא "שגם דירת המגורים היא בסמכות בית הדין". בדברים אלו ביקש בא-כח האשה, הלכה למעשה, כי בית הדין יכריע בענין פירוק השיתוף בדירה בכרוך לתביעת הגירושין של הבעל. וזאת לדעת, כי אין דרך מסויימת אחת, שבה ניתן לכרוך סכסוך בין בני זוג בתביעת גירושין. לא רק תובע הגירושין רשאי לכרוך ענין בתביעת גירושין, אלא גם נתבע המסרב להתגרש ומבקש שתביעת הגירושין תידחה, רשאי לדרוש כי במידה ותביעת הגירושין תתקבל יפסוק בית הדין, בכריכה אחת, בסכסוך המובא על ידו לבית הדין ואשר תובע הגירושין נמנע מלהביאו. השקפה זו עולה בקנה אחד עם הרציונאל המונח בהוראת הכריכה. דיון מפורט לענין זה מצוי בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול בתיק 6350-22-1, מיום ט' שבט תשס"ז (28.1.07)(פורסם באתר המשפטי נבו). בית הדין הגדול מסתמך שם, בין היתר, על בג"ץ 155/65, גורוביץ נגד ביה"ד הרבני ואח', פ"ד יט (4) 16. שם דובר בכריכת זכות מדור ע"י האשה לתביעת גירושין שהגיש הבעל:

"על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, משהוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, בית-הדין מוסמך לדון גם 'בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין'. כאמור, מטרת העיקול היתה להבטיח את זכות המדור של האשה ומשהגישה האשה בקשתה לבית-הדין הרבני להבטחת זכויותיה, הרי כרכה את הענין בתביעת הגירושין התלויה ועומדת לפני בית-הדין. ואין צריך לומר שענין המדור, היינו זכות המגורים של האשה, הוא ענין ששעת בירורו בשעת בירור התביעת הגירושין, ומקומו בבית דין הדן בתביעת הגירושין".

כן הביא בית הדין הגדול את דברי הנשיא ברק ב- בג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"10. סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב, איפוא, את סמכות בית הדין הרבני לכל ענין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם ענין זה כלל אינו מעניני המעמד האישי, ובלבד שהענין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. ...

"13. לטעמי, אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על-ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת (השוו בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם))".

אכן, כדברי הנשיא ברק, אין חובה שהכריכה תיעשה "בדרך פורמלית מוגדרת", והיא אף אינה חייבת להיות בכתב דוקא. יכולה היא להיעשות גם במהלך הדיון, ודי לה שהיא נכתבה בפרוטוקול בית הדין: תקנה ל"ב לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג.

לאור עמדתנו זו, לא ראינו צורך - ומעניין שגם בית המשפט לעניני משפחה לא ראה צורך - לדון בטענת ב"כ האשה, לפיה משהחליט בית הדין כי הבעל מנוע מלעשות כל פעולה המסכלת את מדורה של האשה בדירה, הרי נאסר עליו לנקוט הליך לפרוק שיתוף בדירה בבית המשפט לעניני משפחה. זוהי אומנם טענה שובת לב, אך היא מעלה קשיים לא פשוטים באשר לזכות היסוד של הגישה לערכאות, המוכרת ומעוגנת היטב במשפט הישראלי. לכאורה, קשה להלום מצב שבו ערכאה מוסמכת אחת בישראל תאסור על בעל-דין לנקוט הליך משפטי בערכאה מוסמכת אחרת בישראל. לכאורה, חזקה שככל שבעל-הדין לא זכאי לסעד המבוקש על ידו בערכאה האחרת, או שהערכאה האחרת איננה מוסמכת לדון באותה תביעה, היא לא תיתן את הסעד ולא תדון בתביעה. הסוגיה דומה, אך אינה זהה, לשאלת מתן "צו חוסם" נגד בעל דין המבקש לנקוט הליך בבית משפט מוסמך מחוץ לישראל, כאשר אותו ענין תלוי ועומד בפני ערכאה מוסמכת בישראל – ענין שעלה באחרונה בהחלטת הרכב אחר של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (תיק 9361-21-1 – פורסם באתר המשפטי נבו). על פי האמור שם, "צו חוסם" ינתן רק במקרים בהם הוכח על ידי המבקש כי התביעה שהוגשה בפורום הזר היא תביעה קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה. הכרעה בשאלה זו תוכתב על ידי שיקולי הצדק לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (רע"א 778/03 אינטר-לאב בע"מ נ' Israel Bio Engineering Project פ"ד נז(5) 769). במקרה דנן, אף אם נעשה שימוש באותן אמות מידה הנהוגות לגבי "צו חוסם", לכאורה לא ניתן לומר כי התביעה שהגיש הבעל לבית המשפט לעניני משפחה הינה תביעה קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה, ומכל מקום ספק אם ניתן לפרש את צו בית הדין, האוסר על הבעל לעשות כל פעולה שתפריע למדורה הספציפי של האשה בדירה, כאוסר עליו להגיש תביעה לבית משפט מוסמך בישראל. כאמור, אין צורך, בנסיבות, שנידרש לסוגיה זו.

התוצאה היא, שבית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בענין פירוק השיתוף בדירה שנכרך על ידי האשה בתביעת הבעל לגירושין.

(-) הרב דב דומב, דיין

הוחלט כאמור לעיל.

ניתנה היום, כ"ה סיון תשס"ז (11.06.2007).

(-) הרב דב דומב, דיין (-) הרב יעקב בוחבוט, דיין (-) הרב אחיעזר עמרני, דיין

העתק מתאים למקור

הרב רפאל כהן
המזכיר הראשי