א. לפני בית הדין מונח ערעור האיש וערעור הנגד של האישה על החלטת בית הדין האזורי בדעת רוב לחייב את האיש בתשלום כתובת האישה, אך לקצוב סכום זה על סך 120,000 ש"ח.

לדברי האיש על בית הדין היה לפוטרו מתשלום כתובה לגמרי מכיוון שבמסגרת הסכם הגירושין שאליו הגיעו הצדדים בשנת 2013, הסכם שקיבל תוקף בבית המשפט, על האישה היה למחול על סכום הכתובה עם הגירושין. לעומתו האישה טוענת בערעור שכנגד שמכיוון שהצדדים חזרו לשלום בית אחרי אישור ההסכם, נולדו להם עוד ילדים אחרי כן, והגירושין היו בגין בגידת האיש ואלימותו – אירועים שקרו אחרי ההסכם, לפיכך ההסכם בטל, האישה לא חייבת למחול על כתובתה והאיש חייב בתשלום מלוא הכתובה.

לפני מתן הכרעתנו נקדים תחילה את העובדות.

הצדדים נישאו בתשרי התשע"ב (אוקטובר 11) לשני הצדדים הנישואין הם נישואין שניים. מערכת היחסים ביניהם החלה עוד בתקופה שבה היה נשוי האיש לאשתו הראשונה; בעת הנישואין, זמן קצר לאחר גירושיו, הייתה האישה בהיריון. בנם הגדול [...] נולד בסיוון התשע"ב (יוני 12).

כבר כחודשיים אחרי הנישואין הגיש האיש תביעת גירושין, בתביעתו הציג הלה מערכת יחסים קשה בין לפני הנישואין ובין לאחריהם.

בכתב התביעה שנכרכו לו ענייני הרכוש פירט האיש את הרכוש הרב שצבר לפני הנישואין ושמשכך אין לאישה חלק בו. עוד כתב שהצדדים היו אמורים לחתום על הסכם ממון המונח אצל עורך דין והקובע הפרדה רכושית באופן שלאישה אין זכות במה שצבר ויצבור, אלא שהאישה התחמקה מלחתום עליו.

בשל סכסוך שנפל בין הצדדים החליטו הצדדים להתגרש, הצדדים הופיעו בבית הדין ביום י"ג בטבת התשע"ד (16.12.13), הודיעו על הגעה להסכם גירושין שברצונם לאשרו בבית המשפט והצהירו שהאישה מוותרת על כתובתה עם סידור הגט. בית הדין אישר את הסכמתם וקבע שעל הצדדים לפתוח תיק לסידור גט. הצדדים אישרו את הסכם הגירושין בפני בית המשפט ביום ט"ו בטבת התשע"ד (18.12.13). להלן חלק מסעיפי ההסכם:

2. א. במעמד חתימת ההסכם יחתמו הצדדים על בקשה משותפת לגירושין אשר תוגש לבית הדין הרבני האזורי בחיפה

ב. הצדדים יתגרשו זה מזה בגט פיטורין כדת משה וישראל בהקדם האפשרי, בבית הדין הרבני האזורי חיפה [...]

ו. הגירושין וסידור הגט הנם חלק מהותי ומעיקרי ההסכם [...]

6. מוסכם על הצדדים כי ההסכמות בדבר משמורתם המשותפת כמו גם ההסכמות בדבר הסדרי הראייה ודמי המזונות כמפורט לעיל (סעיפים 3, 4 ו־5 להסכם זה) יחולו גם על הילד/ה שעתיד להיוולד בקרוב במזל טוב.

7. א. הבעל ישלם לידי האישה כדמי הסתגלות במשך שלושים חודשים ממועד חתימת הסכם סך של 3,000 ש"ח, לא יאוחר מ־10 לחודש, מראש – עבור אותו חודש ישירות לחשבון בנק האישה, דין תשלום זה הינו כדין תשלום דמי מזונות.

ב. כמו כן יספק הבעל רכב [...] (להלן: הרכב) לשימושה של האישה וזאת מיום חתימת הסכם זה ולמשך שלושים חודשים הבעל ישלם את הוצאות הרכב למעט נזקים שייגרמו לרכב בעת היותו בחזקת האישה (לתקופה של שלושים חודשים כאמור לעיל) הכוללות אחזקה שוטפת ביטוחים טיפולים ולרבות הוצאות דלק עד לסך 1,000 ש"ח לחודש.

ג. בתום שלושים החודשים כמפורט בסעיף 7ב לעיל, יפעל הבעל להעברת הבעלות על הרכב לידי האישה.

8. א. הצדדים מסכימים ומצהירים כי חל עליהם משטר מוחלט של הפרדה רכושית לעבר ולעתיד וכי הוראות חוק יחסי ממון לא יחולו עליהם ומשאביהם לא יאוזנו [...]

11. מוסכם בזאת כי במעמד סידור הגט ובכפוף לביצועו מוותרת האישה על כתובתה, תוספת כתובה ופיצויים או כל תשלום או חיוב אחר הנובע מקשר הנישואין לרבות מזונותיה ולא תהיה למי מהצדדים כל תביעה או דרישה נוספת מהצד השני.

כמוכח מההסכם בעת אישורו הייתה האישה בהיריון – ההסכם כלל קביעת מזונות והסדרי שהות לבן שנולד ולבן שיוולד. החיובים המוזכרים של האיש לאישה היו אמורים להיות מושלמים ביום י"ב בסיוון התשע"ו (18.6.16).

בית הדין קבע מועד לסידור גט, הצדדים ביקשו לדחות את מועד סידורו לאחר הלידה, בית הדין נענה לבקשה ודחה את הדיון ליום י"ד בטבת התשע"ה (5.1.15). הבן [...] נולד באדר התשע"ד (מרץ 14). ביום שנקבע לסידור גט שלחו הצדדים לבית הדין בקשה לסגור את התיק, מאחר שחזרו לחיות ביחד. בית הדין נענה לבקשה וסגר את התיק.

בניסן התשע"ו (אפריל 16) נולדה הבת המשותפת [...]

ב. ביום י' באלול התשע"ט (10.9.19) חזר האיש והגיש תביעת גירושין, בכתב תביעתו תיאר את מערכת היחסים העכורה בין הצדדים וטוען למרידת האישה ולאלימותה נגדו. האיש עזב את בית הצדדים, לטענתו עקב אלימות האישה, לדבריו האישה הפעילה נגדו אלימות גם במקום שאליו עבר להתגורר.

ביום י"ב במרחשוון התש"ף (10.11.19) הגישה האישה תביעה לקבלת כתובתה בסך 865,077 ש"ח. לדבריה האיש הוא שהפעיל אלימות קשה כלפיה וכלפי ילדיה, מלבד זאת האיש נתן עיניו באחרת, עזב את הבית במרץ 19 ועבר להתגורר עם אישה זו. לכך ביקשה את תשלום מלוא כתובתה בתוספת פיצויים.

בדיון שנערך בבית הדין האזורי ביום י"ד בשבט התש"ף (9.2.20) הודיעו שני הצדדים על רצונם בגירושין. האיש טען שהוא פטור מתשלום כתובה בגין מחילת האישה על כתובתה בהסכם משנת 2013, בסופו של הדיון ולאור הסכמת הצדדים נקבע שהצדדים יתגרשו והדיון בעניין הכתובה ייערך אחרי הגירושין. הצדדים התגרשו, בית הדין קיים דיון בתביעת האישה והצדדים אף הגישו סיכומים. לאחר מכן הוציא בית הדין את פסק דינו ברוב דעות, ולהלן תמציתו:

[...] הוויתור היה מותנה ובוטל למעשה על ידי הצדדים, הרי ויתור שכזה זקוק לאישור של ערכאה משפטית כדי לקבל תוקף מחייב. והערכאה המשפטית הראשונה, קרי: בית המשפט, אמנם אישרה את ההסכם בכל מה שבסמכותה החוקית, ואולם לא אישרה את נושא הגט שאינו מסמכותה החוקית. והואיל הוויתור כרוך בנושא הגט, הרי למעשה לא אושר פה דבר. וכאמור גם בית הדין שאישר את הוויתור לא אישרו אלא בכפוף לסידור הגט [...]

גם אם נאמר כי אכן הסכם הממון 'חי וקיים', ולכן האישה דרשה היכן שדרשה לקיים את ההתחייבויות האיש כלפיה, עדיין אין זה סותר את הסעיף של העדר התביעות, ולפחות מצידה, שכאמור לא הגיע שעתו ללא סידור הגט המותנה בו בהדגשה יתרה [...]

לפנינו הסכימו הצדדים שייקבע מועד לגט, ובכפוף לכך שבמידת הצורך יתקיים דיון בשאלת הכתובה. כך, ברור שבזמן האמת של סידור הגט לא היה למעשה מצד האישה כל וויתור על הכתובה.

ואולם גם אם נכון שהכתובה 'חיה וקיימת', כאשר אנו באים לדון כמה יצטרך האיש לשלם לאישה בפועל תמורת הכתובה בית הדין סבור שאין זה המקום להעמיד את סכום הכתובה על מלוא הסכום הנקוב בה. וודאי וודאי שאין כאן עילה נכונה לחייב את האיש בפיצוי גירושין. וזאת מהטעמים הבאים:

בראש ובראשונה יש לזכור כי אין וויכוח שבסופו של דבר האישה קיבלה מהאיש גם כספים וגם הטבות השווים כסף בסכום שאינו מבוטל. וכידוע מנהג רוב בתי הדין – ברוב המקרים – לומר שאין 'כפל זכויות', או בלשון העם 'כפל מבצעים', כאשר האישה מקבל מהאיש סכום משמעותי במסגרת איזון המשאבים הנוהג על פי החוק והמנהג. ולכן בראשונה יהיה עלינו לקזז סכומים אלו של כסף ושווה כסף.

ואולם גם לגופו של עניין בחיוב הכתובה בפועל, סבור בית הדין כי מכל הטענות והראיות שהוצגו בבית הדין, אכן אין לקבוע בשום פנים שיש הוכחות של ממש כי האישה הפסידה את כתובתה. ובמיוחד כאשר האיש הוא שתבע את הגירושין, ואילו האישה רצתה בשלום בית. ואולם בהחלט יש מקום להתרשמות משמיעת הטענות והטענות שכנגד וכן משמיעת התשובות לטענות, שיש גם לאישה לפחות 'אשם תורם' מסוים באותם משברים רבים שחוו בני הזוג לשעבר במשך כל השנים. ובוודאי שאי אפשר לפוטרה מהאחריות לדרכה בהתמודדות הנכונה עם המשברים הרבים שחוו הצדדים לדאבון לב.

לכן נראה נכון להפחית מהסכום הנקוב בכתובה. ולהעמיד את סכום הכתובה בפועל על סכום של 120,000 ש"ח, שאותם יוכל האיש לשלם בשנים־עשר תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מהיום הראשון של החודש הקרוב.

תמצית הכרעת בית הדין היא כדלהלן:

א. הויתור על הכתובה לא אושר משפטית.
ב. גם אם אושר, לא הגיע זמן קיומו לפני סידור הגט במועד שהיה אמור להימסר.
ג. האישה לא ויתרה על הכתובה בעת סידור הגט לאחר כמה שנים, והצדדים ידעו שאינה מוותרת.
ד. עם זאת למרות חזקת החיוב בכתובה יש לפשר בסכום:
1. מכיוון שהאישה קיבלה מהאיש כספים ומתנות ו'אין כפל מבצעים',
2. כי גם לאישה יש אשם תורם בסכסוך ובמשבר.

ה. משכך המסקנה היא שיש לפשר ולהעמיד את סכום הכתובה על סך 120,000 ש"ח.

ג. כאמור שני הצדדים ערערו על ההחלטה, האריכו בכתבי הטענות ובתגובותיהם לערעור וצירפו מסמכים רבים לגבי נסיבות המשבר וההליכים המשפטיים, מסמכים שחלקם רלוונטיים ורובם לא רלוונטיים. נסכם בקצרה את טענותיהם כפי שנטענו לפנינו.

טענות האיש

א. בין הצדדים נחתם הסכם ממון שבהתאם לו האישה קיבלה מספר רב של דברים – בין היתר שלושים חודשים של דמי מזונות, רכב מדגם וולוו ואת כל הרכוש הרשום על שמה – סירת מירוץ ששוויה כמאתים אלף ש"ח, מאידך גיסא היא פטורה מכל החובות המוטלים על האיש שעומדים על כחמישה מיליוני ש"ה נכון להיום. היא יצאה מהנישואין בלי שקל חובות, כל החובות נוצרו במהלך החיים המשותפים.

ב. המשיבה, אחרי הפרידה האחרונה, עמדה על זכויותיה הכתובים בהסכם, הלכה ללשכת ההוצאה לפועל ופנתה לבית המשפט לענייני משפחה וביקשה לאכוף את הוראות ההסכם ותבעה את אותם שלושים חודשים של מזונות אישה, תבעה את רכב הוולוו ואת החזקת הרכב.

ג. האישה המפרה את ההסכם הגישה בבית המשפט לענייני משפחה תביעה לאכיפת ההסכם וכבר סיימנו את ההליכים שם ואנו אחרי שלב ההוכחות.

ד. בבית המשפט אמרנו שאנו מסכימים לאכיפת ההסכם. שם היו סוגיות של מזונות וזמני שהות.

ה. אם בית הדין יגיד לנו בהחלטה שהוא מאשר לנו שהתביעה להפרת ההסכם תוגש בבית המשפט אז נגיש את זה בבית המשפט.

ו. מה המשמעות של חתימה על הסכם שיש בו ויתור על כתובה? אם בית הדין אינו מכבד את פסק הדין של בית המשפט יש לנו בעיה.

ז. ברור שההתחייבות לגובה הכתובה היא 'אסמכתא', האיש אינו יכול לשלם כאלו סכומים, יש על זה פסיקה רבה.

ח. גם אותם מאה ועשרים אלף ש"ח הם מ'לוליינות משפטית' של האישה שהפרה את ההסכם והתנהלה בחוסר תום־לב.

טענות האישה

א. האישה הייתה בהיריון ב־2013 כשאושר ההסכם, אחר כך חזרו הצדדים הביתה והביאו עוד ילד. מה נשאר מההסכם הזה? חזרנו להיות יחד, אז היא קיבלה שלושים חודשים.

ב. הייתה הפרדה רכושית מוחלטת ולא מגיע לה כלום ממה שצבר, הסירה המדוברת היא שלה, זה היה ההסכם "תוותרי על רכוש שנצבר במיליונים" – או לא נצבר – זה עניין שלו.

ג. הם חזרו והתגרשו אחרי הרבה שנים. איך זה זה קשור בכלל? אני לא יכול לבטל את ההסכם ואף אחד לא יכול לבטל אותו, איזה טובת הנאה היא קיבלה? היא לא קיבלה כלום.

ד. מה שקרה בפועל שהיו שם אירוע אלימות וכל מיני דברים שמופיעים בתיק ובית הדין אמר שיש לה אשם תורם, על מה? אם היא הייתה מתה זה היה טוב?

ה. הכתובה היא נמוכה, תראו לי שהיה תיק שביטלו כתובה. הכתובה שנפסקה אינה מידתית לנוכח זה שהיה פה הסכם של הפרדה רכושית וכספים של עסק שהיא נשארה בלי כלום.

ו. מה שכתב בית הדין שאין ויכוח שבסופו של דבר האישה קיבלה מהאיש גם כספים וגם מתנות וגם הטבות שהיא קיבלה הרבה כספים, תראו את הניסוח שלהם, זה לא הוכח בכלל. אולי זה הסתגלות, היא לא קיבלה שום דבר אם היא הייתה מקבלת לא הייתי באה לפה.

ז. היא לא הסכימה על כלום ולא הודתה על כלום, לא היה לה על מה להודות, אם היה רשום בהסכם שההסכמות שלהם היו כוללים משהו מסוים שקשור לכתובה מילא, אבל מאז 2013 עברו זמנים ועברו הרבה מים בירדן.

ח. היא לא הייתה שותפה כי זה היה בנפרד, מה שהיה מתאים להם בהסכם הם לקחו ומה שלא הם לא לקחו, מגיע לה כתובה לא רק בגלל זה, אלא גם בגלל הצורה שבה הם חיו, בגלל שהוציאו לו כתב אישום על אלימות ועוד.

ט. האישה לא הגישה תביעה לאכיפת הסכם הגירושין בבית המשפט.

השאלות לדיון
בעת הדיון חזר בית הדין חזור והבהר שהעניין הנידון לפנינו הוא עניין הכתובה בלבד. בענייני תוקפו של ההסכם שאושר בשנת 2013, חלוקת הרכוש, הסדרי השהות והמזונות לא הוענקה סמכות לבית הדין. פסיקתנו תהיה לעניין חיוב הכתובה ושיעורה בלבד, וזכותו של האיש להגיש תביעותיו במה שירצה, היכן שירצה, אם תוצאות פסיקתנו מעמידות לו עילה להבנתו.

הדברים הברורים הם שהאישה לא ויתרה ולא מחלה על הכתובה בעת סידור הגט. והשאלות העומדות לפנינו הן: א. האם חיוב הכתובה בתוקפו עומד? ב. אם התשובה לא' חיובית – איזה סכום חייב האיש לשלם, אם יקבע חיוב תשלום כתובה?

זכותו של האיש להגיש תביעה על הפרת הסכם בערכאה המוסמכת לדון בעניין זה.

לאור המחלוקת בין הצדדים בשאלה אם הוגשה תביעה רכושית הורה בית הדין בהחלטה בסוף הדיון: "על הצדדים להמציא בתוך שבעה ימים את התביעות שהוגשו על ידי הצדדים בבית המשפט." האישה הגישה מסמכים שהתביעות שהוגשו בבית המשפט היו לעניין מזונות והסדרי שהות בלבד. האיש הגיש מסמכים שונים ותצהירים של האישה שעל פיהם היא חושבת שמגיעים לה דמי הסתגלות ברוח ההסכם – לא הוכח שהוגשה תביעה בעניין זה. אך כפי שיתבאר למעשה אין נפקות לדבר.

ד. נבהיר תחילה את העולה מהחומר שבתיק לגבי הסמכות לדון בענייני ההסכם, וכיוצא מכך – הנפקא מינה העכשווית – לעניין עצם חיוב הכתובה. כאמור לעיל, הצדדים הופיעו ביום חתימתם על הסכם הגירושין בשנת 2013 בבית הדין הרבני, הציגו ההסכם לבית הדין והודיעו שרוצים להתגרש, אך הודיעו שאין רצונם לאשר ההסכם בבית הדין אלא בבית המשפט. בית הדין אישר הסכמתם לגירושין בלבד. אחרי יומיים הופיעו הצדדים בבית המשפט ואישרו את ההסכם. משכך הערכאה המוסמכת לבטל את תוקפו של ההסכם היא הערכאה שאישרה אותו – בית המשפט בנידון דידן. ערכאה זו היא המוסמכת לפרשו, אף אם אושר בבית הדין וחלו שינויים אחר אישורו, ובפרט אחרי שהצדדים התגרשו, שהרי בית הדין מעולם לא קנה סמכות לדון בענייני הרכוש אף לפני הגירושין, שהרי העניינים הללו לא נתבעו בו, ובית הדין לא דן ולא פסק. כידוע אישור הסכם כשלעצמו לא מקנה סמכות לערכאה המאשרת אותו, ובודאי לא בנידון דידן שהטיעונים בעניין הרכוש עולים אחרי הגירושין והדברים פשוטים וברורים.

עם זאת עיון בלשון ההסכם מורה שהתחייבויות האיש לאישה היו החל מיום חתימתו של ההסכם, ולמשך שלושים חודש אחר כך, כמו כן ההסכם מדבר על רכב ספציפי. כפי שכתבנו לעיל שלושים חודש מיום חתימתו הסתיימו חודשיים אחרי לידת בתם הקטנה של הצדדים – כל אותה עת הצדדים היו נשואים, לא ידוע לנו אם גרו יחד או לא, אך מסתבר שהתגוררו יחד; לא ברור אם שולמו החיובים הללו או לא, הרכב ודאי לא הועבר על שם האישה, אף שמסתבר שסכומים אלו שולמו ואף ביתר מפני שהצדדים חזרו לשלום בית, ומשכך נשא האיש במזונות אשתו, מכוח היותם נשואים ולא מכוח ההסכם. הסכם זה – לא היה בכוחו, לכאורה, לחייב במועדים מעבר למועדים הקצובים לו. האמור בסעיף 2ב ודאי לא התקיים וגם האמור בסעיף 2ו "הגירושין וסדור הגט הנם חלק מהותי ומעיקרי ההסכם" צריך ביאור: אם הכוונה סידור גט שייערך בסמוך או שהכוונה היא שייערך בעת שייערך, אפילו אחרי שנים רבות כמקרה שלפנינו. אך כאמור הצדדים נחלקו בזה ואין אנו הערכאה המוסמכת לפרש הדברים. כמו כן אין אנו מוסמכים לקבוע את תוקפו של סעיף 8א המורה שהמשטר הרכושי שיתנהלו בו הצדדים הוא משטר של הפרדת רכוש ולא כפי שקובע חוק יחסי ממון.

עם זאת אין אנו צריכים להביע דעתנו בפסק דין זה בשאלה אם אישור בית המשפט ניתן אף לעניין הוויתור על הכתובה ואם דבר זה הוא בסמכותו, או שלכתחילה בית המשפט לא אישר סעיף זה שהוא כלול בענייני הגירושין שלגביהם בית המשפט לא מאשר ולא נותן תוקף של פסק דין, שהרי אף אם נאמר שבית המשפט נתן תוקף לסעיף זה, אין לדבר נפקא מינה בנסיבות העניין:

סעיף זה קובע: "במעמד סידור הגט ובכפוף לביצועו מוותרת האישה על כתובתה, תוספת כתובה ופיצויים" "האישה תוותר במעמד סידור הגט" היינו: בעת סידור הגט חובה עליה לוותר. לשון זו לא נכתבה בכדי, שהרי כל זמן שהצדדים עדיין נשואים צריך שתהיה להם כתובה בת־תוקף, שהרי אם יחזרו לשלום בית, כפי שקרה בנידון דידן, יש מניעה הלכתית לחיות ללא כתובה.

משכך נוסח סעיף זה בהסכמי גירושין הוא שהוויתור לא נעשה בעת החתימה על ההסכם, אלא בעת הגירושין – הוויתור לא יחול ממילא, אלא הוא חלק מחובות האישה בהסכם. בעת הגירושין האישה נשאלת על הדבר ואז היא מוחלת על כתובתה. אם לא תעשה כן זכותו של הצד השני לדרוש את אכיפת ההסכם או את ביטולו בערכאה המוסמכת אם יחפוץ, ובנידון דידן הערכאה המוסמכת היא בית המשפט. אך עד לגירושין הכתובה עומדת בתוקפה ורק מחילה בעת הגירושין תפקיענה.

משכך על אף שהאישה התחייבה למחול, ואף אם הייתה עושה קניין על התחייבות זו, הקניין אינו מחייב מפני שהוא כ'קניין אתן', ואין כאן מקום להאריך. מעתה, משחוזרת האישה מהתחייבותה ואינה מוחלת בעת הגירושין, האיש מחויב עקרונית בתשלום כתובה אם לא יוכיח שהאישה הפסידה את כתובתה מעיקר הדין.

הן אמת, משלא בוטל ההסכם והאישה לא מקיימת את התחייבותה למחול כתובתה, הדרך פתוחה בפני האיש להגיש תביעה בגין הפרת ההסכם, תביעה שתידון כמובן בפני הערכאה שאישרה את ההסכם – אף שייתכן שכל עוד לא ניתנה החלטה הקובעת במפורש את חיובו לשלם את דמי הכתובה עדיין לא הגיעה השעה להגשת תביעה שכזו. ועיין מה שכתבנו בזה במקומות אחרים, למשל בתיק 1323804/2.

ה. מעתה, מאחר שנתברר שהאישה לא מחלה על הכתובה, יש לנו לדון בעיקר החיוב, אם חל, ומהו שיעור התשלום.

והנה למרות טענות האיש הלה לא ערער על עצם קביעת בית הדין לחיובו בכתובה, אף שטען שהאישה הייתה אלימה כלפיו, אלא רצה לבסס את פטורו על האמור בהסכם. בית הדין כבר קבע שחזקת החיוב של האיש לא פקעה ואין הוכחה כלשהי שהאישה הפסידה כתובתה. והדברים נראים לכאורה פשוטים וברורים: האיש עזב את הבית; האיש קשר קשרים עם אישה אחרת לפני הגירושין, וכמעשיו בנישואין הראשונים; האיש הוא שהגיש את תביעת הגירושין, טענות האישה לאלימות האיש כנגדה הוכחו, לכאורה, וטענותיו על אלימותה לא הוכחו, ואף אם נאמר שהייתה אלימות שלה – כדי לפטור מכתובה עליה להיות ברף המחייבה בגירושין ולא רק בגדר של 'אשה רעה', ש'מצווה לגרשה' אך לא פקע לגביה חיוב הכתובה. אך אין אנו צריכים לכל זאת שהרי הקביעה העובדתית שהגורם לגירושין הוא האיש היא קביעה של ערכאה קמא, ואין דרכנו להתערב בה אלא במקום של טעות הנראית לעין בשיקול הדעת, דבר שלא קיים בנידון דידן.

מעתה חובה עלינו לברר אם התחייבות האיש בכתובה בסך של למעלה מ־800,000 ש"ח היא התחייבות מוגזמת בנסיבות של בני זוג אלו, או שבנסיבות העניין אי אפשר לומר כן. ונראה פשוט שבנסיבות העניין ההתחייבות ודאי אינה מוגזמת, שהרי לעיל הזכרנו מה שכתב האיש בתביעתו הראשונה לגירושין: בפרק הרכוש בתביעתו פירט האיש דירות ונכסים רבים השייכים לו מלפני הנישואין, נכסים שלאישה אין בהם חלק, מלבד זאת כתב האיש שבין הצדדים הייתה הסכמה לערוך הסכם ממון המורה על הפרדה רכושית שכל מה שיצבור כל אחד יהיה שייך לו ולו בלבד, גם הסכם הגירושין שנחתם בשנת 2013 מוכיח שזו הייתה הסכמת הצדדים. מעתה: מכיוון ששווי הנכסים של האיש בעת הנישואין היה הרבה למעלה מסכום הכתובה, ומלבד זאת הצדדים נישאו אדעתא שלא יהיה להם שיתוף רכושי ולא כנקבע בחוק יחסי ממון, מסתבר מאוד שהאישה דרשה והאיש הסכים לכתוב בכתובתה את הסכום הנזכר, אף שהוא גבוה, שהרי סכום זה בלבד הוא מה שישאר בידה לעת גירושין. מעתה חיוב זה הוא חיוב גמור ואין בו דררא דאסמכתא.

ומעתה נחזי אנן: הגירושין יצאו מהאיש; האישה אינה זכאית לכאורה לא לרכוש שצבר האיש לפני הנישואין ולא למה שצבר במשך הנישואין, ומשכך לא ברורה לנו כלל אמירת בית הדין –

האישה קיבלה מהאיש, גם כספים, וגם הטבות השווים כסף בסכום שאינו מבוטל וכידוע מנהג רוב בתי הדין – ברוב המקרים – לומר שאין כפל זכויות, או בלשון העם 'כפל מבצעים'.

איננו יודעים על איזה רכוש ובאלו הטבות מדובר, אם בדברים שניתנו בעת הנישואין – מכיוון שהצדדים חיו ברמת חיים גבוהה או שהאיש נתן מתנות לאישה בעת הנישואין – הדבר אינו משליך לגבי החיובים לאחר הגירושין; אם מדובר בדברים שתקבל על פי חוק יחסי ממון, הרי לכאורה במקרה שלפנינו האישה לא קיבלה דבר; ואם בכספים שקיבלה כפיצויי הסתגלות, הלוא כפי שכתבנו ההסכם אינו מחייב, שהרי תוקף ההתחייבות חלף, ואם באמת נתן לה סכומי כסף כלשהם – זכותו לתבוע את השבת מה שנתן לה ולקזזו מחוב הכתובה, לאחר שיוכח שאכן ניתן סכום כנ"ל, שיכול לומר "אדעתא דאשלם כתובה לא נתתי לך".

כמו כן לא ברורה אמירת בית הדין שלאישה 'אשם תורם' בגירושין – לא ברור מהו האשם התורם, ולא ברור איך הוא מפחית את חיוב האיש. כתובה היא שטר חוב שמועד פירעונו הוא עם הגירושין, כדאיתא באבן העזר (סימן צג סעיף א). ומעתה על האיש להוכיח שהאישה הפסידה כתובתה, ואם לא הוכיח – חיוב הכתובה בתוקפו עומד ולא ברורה האמירה שלאישה 'אשם תורם' ומה גדרה ההלכתי, שאם הכוונה שהייתה 'אשה רעה' – 'אשה רעה' לא מפסידה כתובתה, ואם עשתה מעשים שבגינם מפסידה כתובתה – על בית הדין היה לכתוב את הדברים בפירוש ולקבוע שהפסידה את כתובתה, מה שלא נעשה וכנראה לא היה.

בנסיבות אלו האיש חייב במלוא כתובת האישה.

אם לדעת האיש ההסכם לא התבטל וחובת האישה הייתה לקיים את סעיף 11 להסכם ולמחול על כתובתה בעת הגירושין – זכותו להגיש את תביעתו לבית המשפט, לדרוש את מימוש ההסכם או לבקש את ביטולו בגין הפרה, או כל סעד שיחפוץ.

אך פסיקתנו היא בנסיבות העניין, ובנסיבות העניין חיוב הכתובה עומד בתוקפו ועליו לשלם מה שהתחייב לה.

הרב שלמה שפירא

בהתחשב בנסיבות התיק ובאמירותיו של בית הדין האזורי בנוגע לכספים שקבלה האישה מהאיש, ובהתחשב באפשרות, שאינה מן הנמנע, שאף שהאיש היה בעל נכסים רבים בשעת ההתחייבות בכתובה, הוא לא גמר בדעתו לסכום שנקב בכתובה (כתובה 'מוגזמת' אינה בהכרח תולדה של יכולת כלכלית אלא בעיקר של מנטליות חברתית, ההולכת ומשתנה, שאינה מייחסת חשיבות לסכום הנקוב בכתובה) – ויעוין בפסק דין מיום כ"ח בתשרי התשפ"א (16.10.20) בתיק 1261919/1 בענין עשיית פשרה וגובהה בכתובתה 'מוגזמת', שחלק מהחתומים מטה חתומים עליו, ובאופן כללי על הפחתת הסכום בכתובה שכזו יעויין בפסקי הדין: מבית הדין ירושלים (תיק 1052109/1) מיום כ"א בסיוון התשע"ו (27.6.16); מבית הדין אשקלון (תיק 5192-21-1) מיום י"ז במרחשוון התשס"ז (8.11.06); מבית הדין הגדול (תיק 842107/1) מיום כ"ד בסיוון התשע"א (26.6.11) באריכות רבה (ושם התייחסות באריכות גם להתחייבות מנטלית, חברתית לשם כבוד, ולא רק להעדר יכולת כלכלית), ועוד בפד"ר (כרך טו עמוד 218 ואילך), ויעוין בפסק הדין בתיק 1129420/3 מיום י"ז באב התשע"ט (18.8.19), שחלק מהחתומים מטה חתומים עליו, שיש להפחית כתובה מוגזמת ולא לבטלה כליל, עיין שם – ובנדון דידן יש להתחשב גם בהסתברות שאילו הדיון בכתובה היה לפני הגירושין בפועל החיוב היה מופחת בהרבה מהסכום הנקוב בה – בהתחשב בכל הנ"ל, לדעתנו יש לקבוע שהסכום שחייב בו האיש הוא 360,000 ש"ח.

הרב אליעזר איגרא                  הרב ציון לוז־אילוז

בנסיבות העניין, בהתאם למצבו הכלכלי של האיש ולאור הסכמת הצדדים שתהיה ביניהם הפרדה רכושית, סכום הכתובה אינו מופרז ואין בו משום 'אסמכתא'.

ועיין בתוספות (כתובות נד, ב ד"ה אף על פי) שכתבו שנהגו שחתן כותב לכלה מאה ליטרין אף על פי שאין לו פרוטה. סכום זה בימיהם היה סכום עצום הרבה יותר מהסכום הכתוב בכתובה דידן, ומבואר בראשונים שסכום זה כתבו החתנים מעצמם ולא הייתה תקנה, ועל כורחך דהווי לשם התפארות ועל כל פנים חל החיוב. והרי הנוסח בכתובות בני אשכנז כיום שכותבים מאה ליטרין או מאתיים זקוקין (שהם סכומים דומים), שהיו בעבר סכום עצום שכמעט לא היו אנשים שהיו יכולים לצבור סכום כזה, ועל כל פנים חלה ההתחייבות, ועיין בראשונים שהיו משכנעים את האישה למחול סכום זה בעת הגירושין, ועל כורחך דחלה ההתחייבות. וכתבתי בזה במקום אחר, ואין כאן מקום להאריך.

מלבד זאת אף אם כותב לשם התפארות, לא גרע מעם הארץ שחותם על שטר שאינו יודע לקוראו, שחל חיובו, כמבואר בחושן משפט (סימן מה סעיף ג ובשאר מקומות).

משכך לא מצאתי שום מקום והיתר לעשות פשרה בממונה של האישה.

הרב שלמה שפירא

פסק דין ומתן הוראות
לאור האמור בית הדין קובע כדלהלן:
א. חזקת החיוב של האיש בכתובה לא פקעה.
ב. באשר לגובה התשלום עבור הכתובה נחלקו דייני ההרכב.

לדעת הרוב יש מקום לפשר בסכום הכתובה, לדעת המיעוט אין מקום לפשר.

נפסק כדעת הרוב, והאיש חייב לשלם לאישה סך של 360,000 ש"ח בעבור כתובתה.

ג. האישה לא מוכנה לקיים את האמור בסעיף 11 להסכם, ואין היא מוחלת על מה שהתחייב לה. לפיכך על האיש לשלם לה את הכתובה.

ד. הסמכות לקבוע אם ההסכם משנת 2013 תקף ומחייב היא של בית המשפט.

ה. האיש רשאי להגיש את תביעתו לבית המשפט כפי הבנתו, ובית המשפט ידון ויפסוק.

ו. לאור האמור אנו דוחים את ערעור האיש, ומקבלים את ערעור האישה באופן חלקי.

ז. בהתחשב בקבלת הערעור של האישה בחלקו, אין להשית על האיש תשלום הוצאות, שהרי קיום ההליך (שבו נדונו שניהם יחד) ותוצאתו הטיבו עם האישה. לפיכך דמי הערבות שהפקידו הצדדים יוחזרו להם בהתאם לנהלים.

ח. בית הדין סוגר את התיק.

ט. ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ב' בסיוון התשפ"ב (1.6.2022).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה