לפני בית הדין מונח ערעור של הבעל על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי תל אביב¹ שקבע שהבעל חייב לגרש את האישה, אחרי שקיבל את טענת האישה שהבעל מאוס עליה באמתלא מבוררת ועקב כך היא אינה מסכימה לקבל את בקשתו לסליחה ואת חרטתו.

חובתנו להקדים:
עם תחילת הדיון ולכל אורכו שאל בית הדין את הבעל ובא כוחו, מהי מטרתו של הערעור ומה תהיה התוצאה המעשית אם יתקבל ערעורו: האם לדעתו האשה תחזור לחיות עמו, או האם יש לכפות עליה לחזור להיות עימו בעל כורחה? לצערנו לא שמענו תשובה על תמיהתנו, אך מבין בתרי דבריו משמע שדעתו היא שמשנישאה לו האישה, הרי היא כשבוית חרב וחייבת לחזור להיות עימו. מסתבר שתפיסה זו מונעת ממנו להבין מדוע האישה אינה רוצה בו ומואסת בו.

בית הדין עיין בחומר שבתיק ובטיעוני הבעל בין בפני ערכאה קמא ובין בערעור ושמע את דבריו באריכות. ונראה שהנרטיב (תיאור ופירוש המציאות דרך השקפת עולם תרבותית אישית) של הבעל מונע ממנו לשמוע את דברי האישה ולהפנים את מה שכתבה מדם ליבה בכתב תביעת הגירושין שכתבה בעצמה, ללא הדרכה של עורך דין, ואת הדברים שאמרה בפני בית הדין.

בין כך ובין כך שני הצדדים תיארו את מערכת היחסים ביניהם כמערכת יחסים עכורה שהצריכה ייעוץ נישואין אצל יועצים רבים לאורך כל חיי נישואיהם. אין ספק שמערכת יחסים שכזו במשך שנים יכולה להביא לידי מיאוס. האישה העלתה לפני ערכאה קמא וגם לפנינו טענות על התנהלויות הבעל (לא מתרחץ, ישן בסלון וכו'), ואף שכל התנהלות שכזו בפני עצמה ניתנת למחילה צבר הדברים מביא בסופו של דבר לידי מיאוס.

בתוך דברי הצדדים שלפנינו יש מחלוקת גם על העובדות, אם היו חיי אישות ביניהם בשנים האחרונות, אם היו ביניהם חיי אישות לפני נסיעת האישה לחו"ל ומי מימן נסיעה זו. יש להאריך בדברים ואין כאן מקומם מפני שערכאתנו אינה עוסקת בבירור העובדות וסומכת בעניין זה על הבירור וההתרשמות שנערכו בערכאה קמא.

עם זאת חובתנו לבאר בנוגע למה שנקט בא כוח הבעל כדבר פשוט שאם התקיימו חיי אישות בין הצדדים אפילו פעם אחת אין זה בכלל 'מאיס עלי', שהדבר מוכיח לכאורה שהבעל אינו מאוס עליה, שלדעתנו ברור שתפיסה זו אינה מוחלטת. וכבר בואר הדבר באריכות בדברינו בפסק הדין בתיק 1255000/8, שם ביארנו מהו גדרו של 'מאיס עלי'; איך נתייחס לטענה זו בין במקרים שטוען טענה זו ויש רגליים לדבריו ובין במקרים שלא מצאנו רגליים לדבריו באופן ברור; ומה יהיה הדין באומרת ששונאת את בעלה ואינה רוצה להיות אשתו מחמת מעשיו הרעים, בין מעשים הרעים אליה: שנוהג בה באלימות – בין פיזית, בין נפשית ובין כלכלית, ובין מעשים שעושה לעלמא: גנב, רוצח, מעשן סמים, משתכר, ובשל כך שונאתו ואינה רוצה בו, ואפילו שאינו מאוס עליה באופן שאינה מסוגלת להיבעל לו – אין היא מוכנה לחיות עם בעל שכזה.

ונזכיר כאן מקצת הדברים.

הרמב"ם (הלכות אישות פרק יד הלכה טו) כתב לגבי מורד:

המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורה של כסף בכל שבת ושבת וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב [...] מפני שאין בו מעשה.

הרי שלעומת מה שכתב לגבי מורדת שיש שני סוגים של מורדת, מורדת ב"מאיס עלי" ומורדת ד"בעינא ליה ומצערנא ליה", במורד הזכיר הרמב"ם סוג שלישי, דלא נקט "מאוסה עלי" ולא "בעינא לה ומצערנא לה", אלא נקט שאומר "שנאתיה" ולכן אינו מוכן לבוא עליה, וקצת משמע שלא מפני שמאוסה עליו ואינו מסוגל לבעול, אלא שמסוגל לבעול, אך אינו רוצה מחמת השנאה.

והנה לשון הרמב"ם בביאור פשט לשון הגמרא היא "אם אמרה 'מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי' כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה". ומשמעות הדברים שזוהי הרגשתה, שהבעל מגעיל אותה ולכן אינה יכולה להיבעל לו – אף שלא נותנת טעם המובן לנו, ואף ללא הסבר כלל, אלא שזו הרגשתה, וכמו שכתב הרשב"א (בשו"ת, חלק א סימן תקעג):

ואם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר "מאיס עלי" אלא במה שאיפשר שיש לו דבר שהוא מאוס אבל לא על איש יפה תאר וחזק כמו שאמרתם, ועליו הוא מה שאמרו שאינו מוציא אלא לרצונו – אינו זה, שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב, וכמה אנשים מכוערים מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם ויפים וטובים וסברי טעם בעיניהם [...] והא דאמימר לא קאמר אלא דלא כפינן לה [...] מפני שאנו חושבין אותה כאנוסה.

וכן כתב בתשובות המיוחסות לרמב"ן (סימן קלח):

שאלה: האומרת "מאיס עלי", אם יש רשות ביד האשה לומר בלתי טענות ומום אין בו, ואם כופין אותה על מזונותיה, ואם הבעל חייב לגרשה וליתן לה כתובה וכל מה שהביאה בנדונייתה.

תשובה: האומרת "מאיס עלי" אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה, לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים. וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו – שומעין לה להתנהג עמה כפי הדין שנאמר עליה בגמרא בנדון האומרת "מאיס עלי".

וכעין זה כתב תוספות רי"ד (כתובות סד, א):

היכי דמי מורדת שכופין אותה על הפסד כתובתה, לרבנן כדאית להו ולרבותינו כדאית להו? דאמרה "בעינא ליה ומצערנא ליה", שאין בעלה מאוס בעיניה, בין תובעת גירושין בין אינה תובעת גירושין – הואיל ואין בעלה מאיס בעיניה ודאי כופין אותה על ידי הפסד כתובתה כדי שתתפייס עם בעלה.

אבל אמרה "מאיס עלי", שבעלה מאיס בעיניה – לא כייפינן לה על ידי הפסד כתובתה אלא מניחין אותה במרדה, דכיון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה. ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ןנתעב עליו, ואין שום דרך כאן לכפויה כי אם לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו.

ואדרבה אם היינו יודעים בוודאי שטעמה אמת, שהוא מאוס בעיניה, ולא נתנה עיניה באחר, היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר "ואלו שכופין אותן להוציא", מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו. אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה, שכיוון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים יש לומר שמא עיניה נתנה באחר [ומשום זה היא] אומרת כך, לפיכך אין כופין הבעל להוציא, אבל מכל מקום גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה, דשמא טענתה אמת, דלב יודע מרת נפשו, אלא מפתין אותה שמא תחשוק בו. ואם רואין שאינה מתרצה בדבר – אין בית דין נזקקים לכופה, דשמא אנוסה היא ושמא גם היא עציבה בדבר שבעלה מאוס בעיניה, ואי משום עיגון הבעל – יכול לישא אשה אחרת עד שלא יפטור לזו, ויוציא זו ויתן לה כתובתה, שאין בית דין יכולין לקונסה בכתובתה מאחר שהיא טוענת טענת אונס. וזה הפתרון הוא נכון שאין לזוז ממנו.

ולפי זה הפתרון היכא שאומרת "מאיס עלי" לא הוי מורדת, ואם כן כשבא לגרשה נותן לה כתובה ותוספת, שהרי התוספת כותב אדם לאשתו בעבור חיבת ביאה, וכבר בא עליה. ואימתי אין לה תוספת? כשמגרשה משום מורדת, שכך היא תקנות הגאונים, שתוספת אין לה אבל כתובה יש לה. אבל עכשיו, שמגרשה משום טענה ולא הוי מורדת, אפילו תוספת יש לה שהרי אינו מגרשה כתקנות הגאונים, שנאמר: כתובה יש לה, תוספת אין לה.

חזינן מדבריו דהך דינא ששנינו בכתובות (עז, א) שכופין הוא מטעמא ד'מאיס עלי', שבאנשים אלו ברור לנו שהוא מאוס עליה ואינה יכולה להיבעל לו, ואין כופין אותה, וכופין אותו, ואף אינה מפסידה כתובה. ודון מינה למקרים אחרים שברור שהוא מאוס עליה, ואך מכיוון שהדבר אינו ברור לנו אם טענתה אמת או נתנה עיניה באחר, שהרי דין מאיס עלי הוא אף במי שלכאורה אין בו מום וכדברי הרשב"א, לכן לא עבדינן מעשה. וטעמא דמילתא מפני שב'מאיס עלי' אין היא 'מורדת' אלא אנוסה בדבר.

והעתקתי דבריו שהן קילורין לעיניים ויש לפלפל בהם ואין הזמן נותן.

הדברים אמורים בהסבר דעת הרמב"ם, אך לא מצינו פירוש זה בהגדרת 'מאיס עלי' אצל שאר הראשונים. ומשמע מדבריהם דהיינו שנהיה בעלה מאוס עליה מחמת התנהגותו ואומרת שלא תרצה בו לעולם – עיין בחידושי הרמב"ן (כתובות שם):

והני מילי דאמרה "בעינא ליה ומצערנא ליה", כלומר: בעינא ליה ורוצה אני לשמש עמו, ומצערנא ליה השתא שלא אשמש עמו כל זמן שהוא רוצה, שאני רוצה לצערו. אבל אמרה "מאיס עלי, איני רוצה לעמוד עמו לעולם" לא כייפינן לה אלא אבדה כתובתה לאלתר.

ועיין עוד בחידושי הריטב"א (שם):

ורבינו ז"ל פירש היכי דמיא מורדת דדיינינן ליה בדין משנתינו או בדין רבותינו, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינו שנוי לה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה כדי שתחזור בה, אבל אמרה "מאיס עלי" – לא כייפינן לה בשום קנס בכתובתה ואין נזקקין להן כלל כי אולי הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותא בלבה, ואם הוא כן ודאי אין לנו לכופה לחזור לו, דאסור להזקק לה בשנאה, ובנים שיהיו לו ממנה יהיו מבני תשע מדות דכתיב בהו "המורדים והפושעים" כדאיתא במסכת נדרים (כ, ב), והלכך מוטב שלא נזקק להן.

ומשמע ד"מאיס עלי" היינו ששונאת אותו מפני שנכנסה השנאה בליבה ולאו דוקא שמאוס עליה שאינה מסוגלת להיבעל לו.

וכן כתב הטור (סימן עז):

וכן היה דן ר"מ מרוטנבורג כדינא דמתיבתא. אבל היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדוניתה מיד בעלה, וכשהיה רואה ערמה בדבר לא היה מצוה להחזיר אפילו נדוניתה. הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו. ע"כ.

שמע מינה שאף על ידי כילוי ממון והליכה בדרך לא ישרה נהיה מאוס עליה, אף שעניינית אין היא בוחלת בו שאינה יכולה להיבעל לו. דברי מהר"ם מרוטנבורג הובאו ברא"ש בהלכותיו (כתובות פרק ה סוף סימן לה), והרמ"א פסק דבריו להלכה (בסימן עז סעיף ג). ומשמע שדין 'מאיס עלי' הוא כששונאת אותו בשל מעשיו הרעים, ולאו משום שאינה מסוגלת להיבעל לו מפני שהוא מגעיל אותה.

וכן המשמעות של דין זה בשו"ת מהר"י וייל (סימן קלה) שכתב:

ומה שאמר ראובן והמורשה מחמת בתו על בעלה, שמעון, איך שהוא מבזבז את שלו בשחוק ובבית משתאות של גוים ומשתכר ומקיא, וטוענת "מאיס עלי" ותובעת כתובתה, ושמעון השיב שאינו עושה שום שחוק שלא כהוגן רק בחנוכה כמנהג וגם לעתים הוא הולך לאכול ולשתות עם מריעיו כמנהג מדינה – אם כדברי ראובן ובתו ומורשה שלהם, שבדברים כאילו יכולה לטעון "מאיס עלי" ולכוף אותו שיתן לה כתובתה, אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. ואין נראה לי שזו אמתלא ואיני צריך להאריך בדברים הבלים האילו.

משמע דסבר דדין זה הוא בגין מעשים לא ראויים שעשה ולכן שונאתו ורוצה להתגרש, ואף שכתב שמעשים אלו כשלעצמם לא הוו 'אמתלא', על כל פנים חזינן דסבר שגדר 'מאיס עלי' אינו דווקא היכא שאינה מסוגלת להיבעל לו, אלא מיירי שעושה מעשים שהביאוה לשנאה ואינה מוכנה להיות אשתו.

וכן כתב גם בשו"ת מהרש"ל (סימן סט):

ואם כן בנדון זה, שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים, ששותה יין נסך תמיד בבית משתיהם ובא שיכור לביתו, כאשר מסופר בטענותיה, וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לשחוק ומגזם לסכן לשרוף ולאבד ולמכור – אין לך מאיס גדול כזה, ומי לא יודה בזה שהוא מאיס ממש ושנאוי בעיני א-לקים ואדם, אף אם היא לא טענה, קל־וחומר שטענה, והעידו עליה אלופי ישראל שדיברו עמה בפיוסים חוץ מבית אביה ובתחבולה באו עליה ולא הועיל כל דבריהם.

ולשיטות אלו ייתכן שאף שגבר ואישה חיו באהבה ואחווה שלום ורעות, בהשתנות המצב ובשל מעשים לא ראויים של אחד מהם, יגיעו למצב של שנאה, שאינה יכולה לחיות עימו.

ועיין בתשובת מהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סימן קפו), במה שהאריך בזה, שבביאור הך דינא דמאיס עלי נחלקו הראשונים, שלדעת הרמב"ם 'מאיס עלי' היינו שתהיה טענתה שאינה יכולה להיבעל לו מחמת מיאוס, ולדעת שאר ראשונים דין מאיס עלי היינו מחמת שאינו הולך בדרכים ישרות ולכן שונאת אותו, הרי שאף על פי שלא תהיה המאיסות מחמת הבעילה אלא אף מחמת מעשיו הוי בכלל 'מאיס עלי'. ומסקנתו שלא מצא ראיה מובהקת, אך דעתו נוטה למה שכתבו הראשונים.

ונראה לומר בזה על פי מה שכתב נתיבות משפט על רבנו ירוחם (נתיב כג חלק ח, ריז ע"ג מדפי הספר) ליישב את דברי הרמב"ם עם דברי המהר"ם מרוטנבורג בפרשנות 'מאיס עלי':

ולעניות דעתי נראה דלא פליגי, דהרמב"ם, דסבירא ליה דבטענת "מאיס עלי" כופין אותו לגרש – דקדק וכתב דדוקא באומרת שאינה יכולה ליבעל לו מחמת מאיסותו, דבכהאי גוונא הוא דכופין אותו לגרשה מיד כמו שכתב בסוף דבריו "שאינה כשבויית חרב שתבעל למי ששנאוי לה", אבל אם מאסה בו מפני שהוא מכלה ממונה וכיוצא בזה – אין טענתה מספקת לכופו לגרש, אבל מהר"ם דאזיל לשיטתיה, דבכל ענין אין כופין אותו, והתם לעניין ממונא קאי, שהיה דן בטענת מאיס עלי כדינא דמתיבתא: בכל טענה שתטעון ותתן אמתלא לדבריה מפני מה מאסה בו – או שלא היה הולך בדרך ישרה או שהיה מכלה ממונה וכיוצא בו – היה דן דין מאיס עלי לעניין ממון.

ומעתה יש לומר דדין 'מאיס עלי' הוא בשני אופנים: חדא, באופן שצייר הרמב"ם שאינה מסוגלת להיבעל לו, ועל זה סובר הרמב"ם שאף כופין אותו לגרשה אם האישה טוענת טענה זו. (ולדעת תוספות דווקא אם טוענת שאינה רוצה כתובה, ועיין בנתיבות משפט שם שפלפל אם גם לרמב"ם בעינן שתמחל על כתובתה); ואופן אחר, בטוענת 'מאיס עלי' מחמת מעשיו הרעים, בין שעושה כנגדה ובין כנגד אחרים, שמפני כך שונאתו ואינה יכולה להיות עמו, שלדעת מהר"ם ושאר ראשונים זהו דין 'מאיס עלי' שדיברה בו הגמרא אך אינו לעניין לכפותו לגרשה, דלדבריהם לעולם אין כופין אותו ב'מאיס עלי' (ואולי יודו לרמב"ם ב'מאיס' שצייר הוא, וכמו שכתב בתוסםות רי"ד ויסודו ממשנה כתובות עז, א), אך על כל פנים לא קנסינן לה בממונא כשהוא מאוס מחמת מעשיו, ואין כופין אותה להיות עמו. ויש לומר שאף הרמב"ם יודה להם בציור זה, כעין שצייר במורד. אך לדידיה אין זה 'מאיס עלי' דמיירי ביה בש"ס. ואי נימא הכי יש לומר שב'מאיס' כזה שווה שיטת הרמב"ם לשיטת שאר הראשונים, דמודה להו דלא כפינן לבעל לגרש, לא כפינן לה להיות עימו, ולא תפסיד כתובתה מכיוון שנותנת אמתלא המתקבלת לנו אמאי שונאתו.

ומעתה צריכים אנו לדון ולהגדיר איך נדון למעשה במגישי תביעה שלאור טענותיהם, אם אכן יוכחו, מגיעים הם למצב שבו הם טוענים שהצד השני מאוס. זוהי העבודה הקשה של דייני בתי הדין – לאבחן את הדברים בכל מקרה לגופו כדי לקבוע אם יש מצווה לגרש, חיוב או אף כפייה בגין המעשים הנטענים מחד גיסא ובגין התוצאות, אם התובע טוען טענת מיאוס שאינו מסוגל לחיות עם הנתבע כבעל ואישה, מאידדך גיסא. והנה אין ספק שבטענות בעלמא לא סגי, אלא בעינן הוכחת טענות. אומנם גם יוכחו טענות – אף טענות קשות – יש לדון אימתי טענות אלו מהוות סיבה למצווה, אימתי לחיוב ואימתי לכפייה, ומה יהיה דין הכתובה במקרים אלו.

ולגבי אישה שבעלה מציק לה יש לחלק בין הצקה מועטת להצקה גדולה, מפני שלגבי אישה אמרינן בכתובות (סא, א): "עולה עמו ואינה יורדת עמו [...] רבי אלעזר אמר: מהכא 'כי היא היתה אם כל חי' – לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה." הרי שמהות הנישואין באישה היא 'לחיים ולא לצער'.

ועיין בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן ח, והזכרנו תשובה זו בפסקי דין רבים, שהיא הדרך שהורה התשב"ץ לדיינים הדנים בתביעות של נשים הנפגעות מבעליהן) שכתב:

עוד שאלת: אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים. והיא אינה יכולה לבא לבית דין מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה – הודיענו מהו הדין בזה:

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן "לחיים ניתנה ולא לצער" דנפקא לן מקרא דכתב "כי היא היתה אם כל חי" – בפרק אף על פי ([כתובות] סא ע"א). ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן "יוציא ויתן כתובה" כדאיתא בהמדיר בהרבה מקומות ([כתובות] ע ע"א – עא ע"ב), דוק ותשכח, כל שכן בצער תדיר שיש לנו לומר "יוציא ויתן כתובה", לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה.

ואף על גב דבאומר "איני זן ואיני מפרנס" פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם – היינו טעמא, משום דאפשר בתקנה: עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא – מעוות לא יוכל לתקון הוא, ומקרא מלא דבר הכתוב "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" ועוד כתוב "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו", הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום?

ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל־וחומר דבעל פוליפוס (שם עז ע"א), דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות – לא כל שכן? וכיוצא בזה הקל־וחומר הזכירו בירושלמי (כתובות פרק ה הלכה ז) על "איני זן ואיני מפרנס". וגם יש פוסקין באומר "איני זן ואיני מפרנס" כופין אותו להוציא, ואם זה מרעיב אותה – הרי הוא בכלל זה.

וההפרש שיש בין "יוציא ויתן כתובה" ובין "כופין אותו להוציא" הוא שכשאמרו במשנה "יוציא ויתן כתובה": הוא – אין כופין אותו לגרש, אלא מגבין אותה כתובתה, ואם גירש מעצמו – מוטב, ואם לאו – קרינא ליה "עבריינא", וכשאמרו "כופין" – עושין בו כפייה אפילו בשוטי. הכי מוכח בירושלמי, וכן כתבו המפרשים ז"ל.

זהו הנראה בזה.

ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן, ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול, וכל שכן אם מרעיב אותה, ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה כדברינו.

וסיים: "ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונין אל המעוקות?"

והנה דברי התשב"ץ הם באישה שבעלה מצערה, ולא הזכיר כלל שהוא מכה אותה, ושמע מינה שמצערה בדברים אחרים ולא בהכאות ושמע מינה קצת דמיירי בהתעללות נפשית הנובעת מיחסו של הבעל לאשתו. ומסקנתו היא שיש לומר שכופין את הבעל לגרשה. ואף אם לא נקבל דבריו שכופין אותו על כל פנים מחייבים אותו לגרשה. שמעינן שדעתו שבבעל רע – חייב לגרשה וחייב לפרוע כתובתה.

ועיין עוד בתשובה לנכדו של התשב"ץ בשו"ת יכין ובועז (חלק ב סימן מד) בדבר אישה שעזבה בית בעלה ורצו לפייסה שתחזור לביתו ויפרנסנה, והיא 'שלחה לגדולי הקהל' –

שיסירו מעליה נזק בעלה, ונתנה להם אמתלא שהשנאה ששנאתו היא מחמת הצער הגדול שציערה בעודה בריאה, וגם תוך חליה זה הרבה צער ציערה, והיתה מקבלת הכל, אבל עכשיו שהיא נוטה למות ושלחה מביתו אינה יכולה עוד לסבול [...]

והפצירו בה שתחזור לבעלה ומיאנה לחזור – עיין שם באריכות בלשון השאלה ועיין שם בתשובה שכתב:

מאחר שהאיש הוא רע מעללים, כאשר נודע טבעו וקושי רוחו, והיה מקניט אותה ומצערה – קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן "לחיים ניתנה ולא לצער נתנה" וכו' ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן "יוציא ויתן כתובה" לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'.

והביא ככל לשון זקנו התשב"ץ:

ואף על פי שיש בתשובות האחרונים שאין כופין בזה אפשר שלא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול, ואילו הות דידהו לא הוו אמרו הכי. ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונין אל המעוקות [...]

והנה גם בעובדא זו שהובאה בשו"ת יכין ובועז לא הוזכר כלל שהבעל היה מכה את אשתו, אלא שהיה מצערה, ושמע מינה שאף היכא שמצער את אשתו חייב לגרשה והיכא שהצער מרובה יש לומר שאף יכפו את הבעל לגרשה כמבואר בדברי התשב"ץ ובדברי נכדו בשו"ת יכין ובועז.

ולכאורה דין זה דומה לדין 'מאיס עלי' שדברו בו הראשונים דפליגי על הרמב"ם, שמחמת מעשיו כלפיה שונאתו, וסבר שוודאי חייב לגרשה ואף כופין אותה ולא הפסידה כתובתה. וצריכים אנו לומר דקוטב הסברה הוא שאין אדם דר עם נחש בכפיפה כדהזכיר התשב"ץ, והיכי שהגיעו בית הדין למסקנה שזהו המצב יכפוהו לגרשה, ולכאורה נראה דהכול תלוי גם במצב הדור ובציפיה מחיי הנישואין באותו דור.

ומעתה נהדר לנידון דידן.

אין מקום לחזור לפרט ולהאריך בדברים. בסופו של דבר פסק דינו של בית הדין האזורי מתבסס על התרשמות בית הדין מהצדדים ומהתנהלותם אחרי שמיעת דבריהם במשך דיונים ארוכים.

כידוע ערכאת הערעור אינה מתערבת בהתרשמותו של בית הדין אלא אם מתגלה לעיניה טעות הנראית לעין בשיקול הדעת – דבר שלא קרה במקרה שלפנינו, ואדרבה: אחרי שמיעת דברי הצדדים ובפרט שמיעת דברי האישה וצורת הצגת הדברים, אנו מצטרפים להתרשמותו של בית דין קמא שאכן הבעל מאוס בעיני האישה בגין התנהלותו ופגיעות רבות שנים, טיעוני הבעל לפנינו וחוסר יכולתו להגדיר מהי התועלת בהגשת הערעור מורים כאמור לעיל, שרגשותיה ורצונותיה של האישה לא חשובים בעיניו – דבר שוודאי יכול להביא למיאוס, וברור שבמקרה שכזה גם יגביר את המיאוס.

לפיכך צדק בית הדין קמא שחייב את הבעל להתגרש. מובן שבפסק דין זה אין אנחנו נכנסים לקביעת הדרכים שיפעיל בית הדין אם הבעל יעמוד במריו, אך אין ספק שבית הדין חייב לנקוט באמצעים לאכיפת פסק דינו.

פסק דין ומתן הוראות
לאור האמור בית הדין קובע:
א. אנו דוחים את הערעור. הבעל חייב לתת גט פיטורין לאישה בהקדם האפשרי.
ב. על בית הדין קמא לקבוע מועד קרוב לסידור גט פיטורין.
ג. אם יסרב הבעל לסדר גט פיטורין ישקול בית הדין האזורי להטיל עליו צוי הגבלה בנסיבות העניין.
ד. מכיוון שהערעור נדחה, המזכירות תעביר לאישה את הערובה שהפקיד הבעל כתנאי לשמיעת ערעורו.
ה. אם יסדר הבעל גט פיטורין בתוך ארבעה־עשר יום ממתן פסק דין זה יתבטל סעיף ד' האמור והערובה תוחזר לו.
ו. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ז. המזכירות תסגור את התיק.

ניתן ביום כ"ב במרחשוון התשפ"ג (16.11.2022).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה



1 בהרכב הדיינים: הרב צבי בירנבאום – אב"ד, הרב אריה אוריאל והרב נפתלי הייזלר