החלטה

בבית הדין התקבלה החלטת בית הדין הגדול מיום ט"ו טבת תשס"ה, בה ביה"ד האזורי התבקש להבהיר את כוונתו בהחלטתו מיום כ"ח סיון תשס"ד, בה נאמר:

"בביה"ד התקבל חומר מטעם האשה באמצעות ב"כ.

לאחר העיון בחומר שהתקבל אנו קובעים כדלהלן -

א. כל עוד לא נשמעה עילה לשלול מהאשה את זכותה לתשלום דמי כתובתה כפי הנקוב בשטר הכתובה, הרי שזכותה של האשה לגבות את הכתובה לאחר הגירושין.

ב. ביה"ד לא יורה על ביצוע מעשי של תשלום דמי הכתובה אלא לאחר סיום ההליך המשפטי המתקיים בביהמ"ש בענין הרכוש.
ביה"ד יוכל לפסוק לאשה תשלום הכתובה לאחר שיהא ברור שהאשה לא קבלה תשלום דומה בערכאה אחרת, ושאינו מחוייב על פי ההלכה.
אילו כל נושא הרכוש היה נידון כחטיבה אחת בביה"ד, לא היה מקום לתלות את הנושאים כנ"ל, אך בנסיבות בהם קיים פיצול דיונים בין הערכאות השונות, ביה"ד לא יורה על תשלום הכתובה אלא לאחר שיתקבל בביה"ד עותק מפסק הדין הסופי בעניין הרכוש.

ג. בנסיבות המתוארות, ביה"ד לא ידון בתשלום פיצוי לאשה, בנוסף לנקוב בשטר הכתובה.

ד. במידה ובהתאם לקבוע בהחלטה זו האשה מבקשת לזמנם לסדור גט, עליה להודיע על כך לביה"ד."

נבהיר את הדברים:

במקרה הנוכחי, הדיונים בענייני הממון בין הצדדים מפוצלים בין שתי ערכאות. התביעה של האשה לתשלום הכתובה נידונת בבית הדין, ומאידך, תביעתה לזכויות ממון מכח חוק יחסי ממון נידונת בבית המשפט לענייני משפחה.

ראשית נציין שפיצול הדיונים ביחסי הממון הנובעים מהנישואין, מעצם טבעו עלול להביא לעיוות הדין. כידוע שתי ערכאות שיפוטיות אלו, בית הדין ובית המשפט, הן שונות בטבען, הן בדין המהותי על פיו הן דנות, והן בדיני הראיות וסדרי הדין.

אילו הפיצול היה בין נושאים שונים, כגון דיון במזונות בערכאה אחת ובחלוקת רכוש באחרת, לא היה מקום לקבוע כנ"ל. אך כשהפיצול הוא בשאלת יחסי הממון הנובעים מעצם הנישואין ולמיצוי זכויות הממון של אשה בעת הגירושין, הרי שזו רעה חולה לקפץ מערכאה לערכאה בהתאם לנוחיות התובעת ולאחר שיקול דעת מוקדם היכן נוח לתבוע תביעה אחת והיכן תביעה אחרת, ולהפיק מכל ערכאה את המירב, גם אם היה ברור שבסופו של דבר לא תהיה התאמה בין פסקי הדין השונים.

במקרה הנוכחי, אילו כל נושאי הממון העומדים לדיון יחד עם הגירושין, היו נידונים בבית הדין, לא היה מקום לעיכוב תשלום הכתובה. אך בנסיבות הנוכחיות בהם הדיונים מפוצלים בין שתי ערכאות שיפוטיות, האחת דנה לפי דין תורה והשניה מחוייבת לחוקים וכללים אחרים. במידה וכעת ביה"ד יורה לגבות מהבעל את הסכום המחוייב מכח הכתובה, יתכן מאד שלאחר סיום ההליך בבית המשפט יתברר שניגבו מהבעל סכומי כסף שעל פי דין תורה, הבעל יהיה רשאי לבקש להחשיבם כתשלום הסכום המחוייב בכתובתה.

יתירה מזו, יתכן ובנסיבות אלו האשה תגבה סכומי כסף שאינה זכאית להם אף לפי ההוראות הקבועות בחוק יחסי ממון, וכפי שיפורט להלן.

על כן במקרה בו קיים פיצול כמתואר לעיל, נכון שהחלטת בית הדין בנושא הכתובה תחולק לשני שלבים, בשלב ראשון נקבע קביעה עקרונית ביחס לתשלום הכתובה. השלב השני, ובו הוראה המתייחסת לביצוע מעשי של התשלום, יעשה לאחר דיון נוסף שיתקיים לאחר סיום ההליך בבית המשפט.

נוסיף ונבהיר, במקרה הנוכחי בו בית הדין יודע כי התובעת מנהלת בבית המשפט הליכים משפטיים לגביית סכומי כסף מהבעל. יתכן מאד שבסיומו של ההליך, ולאחר שהאשה תקבל את סכומי הכסף שבית המשפט פסק לזכותה, יתברר למפרע שלא היה מקום להורות על גביית הכתובה. וזאת משני טעמים.

ראשית, חוק יחסי ממון בסעיף 17 קובע "אין בחוק זה לגרוע ... מזכויות האשה לפי כתובתה". הפרשנות הסבירה לסעיף זה היא שהוראה זו באה לשלול את הטענה שחוק יחסי ממון קובע איזון משאבים לפי הכללים הקבועים בחוק ומבטל את זכותה של האשה לגבות את כתובתה במקרה בו הסכום המחוייב לתשלום על פי הכתובה גבוה מהסכום לו היא זכאית מכח איזון המשאבים. על כן המחוקק קבע שהאשה תוכל לגבות את הסך הקבוע בכתובתה, גם אם בסופו של דבר, תהיה חריגה מאיזון המשאבים הקבוע בחוק, ושהיא חריגה לטובת האשה.

אין מקום לפרשנות המזכה את האשה בזכויות ממון כפולות, ראשית בזכויות הנובעות מכח חוק יחסי ממון ובנוסף בזכויות הנובעות משטר הכתובה.

נציין לסעיף 11 (ג) מחוק הירושה בו קבע המחוקק - "המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון". הרי שהמחוקק קבע שאין מקום שהאשה תזכה בזכות כפולה, הן בזכויות הממון שהמחוקק העניק לאשה בחוק הירושה, והן בתשלום דמי כתובתה, לה היא זכאית מכח דין תורה.

מסתבר שקיימת עקביות בחוקים המסדירים את יחסי הממון עם פקיעת הנישואין. אותו הגיון העומד ביסוד סעיף 11 (ג) הנזכר, והמתייחס לזכות הירושה הבאה עם פקיעת נישואין עקב מיתת הבעל, קיים גם ביחס להסדרת יחסי הממון ואיזון המשאבים בפקיעת הנישואין.

מאחר וזו פרשנות החוק המקובלת על בית הדין, על כן גם על פי הוראות חוק יחסי ממון, יש להורות על תשלום הכתובה בד בבד עם בחינת התוצאה המשפטית המתקבלת בסופו של הדיון בזכויותיה מכח חוק יחסי ממון.

אמנם אילו האשה צברה נכסים וזכתה בהם על פי דין תורה, לא היתה מניעה הלכתית שבנוסף לגביית נכסים אלו, האשה תגבה את שטר כתובתה. אך אין הדבר כן ביחס לאותן זכויות ממון שאינן מעוגנות בהלכה, ונקבעו על ידי המחוקק. וביחס לזכויות אלו יש לקבוע כי לא יתכן לאפשר לאחד מהצדדים לפצל את הדיונים, ולבחור את מערכת חוקים על פיו הוא מבקש להישפט בחלק מענייני הממון העומדים על הפרק לחלוקה בעת הגירושין, וביחס לחלק אחר של נושאי הממון יתבע להישפט על פי מערכת אחרת בה כללים אחרים, כך שבסופו של דבר התוצאה תהיה שבסופם של ההליכים יהיו בידו סכומי כסף, שבין על פי התפיסה ההלכתית לבדה ובין על פי התפיסה האזרחית הבאה לידי ביטוי בחוק, לא התקבלו כדין. והצידוק לקבלתם יהיה - כלאיים משפטיים, בהם הורכב מין בשאינו מינו.

נוסיף ונציין כי שטר הכתובה במהותו הוא מסמך דתי, והסמכות לדון בכתובה נתונה לבית הדין הרבני כחלק מענייני נישואין וגירושין. התייחסות היחידה האפשרית ביחס לכתובה היא ההתייחסות ההלכתית.

נציין להליך משפטי שהתקיים בביהמ"ש לענייני משפחה מחוז ת"א (תע (ת"א)01\12362) בו כב' השופט ד"ר גרשון גרמן נמנע מלהחיל על שטר הכתובה שגבתה אלמנה, את כללי שיערוך חובות הנהוג על פי חוק במשפט האזרחי, וטען כי מאחר והכתובה היא מסמך שיסודו במשפט העברי, "ההתייחסות המשפטית אל הכתובה, לכל ענייניה, צריך שתצא מתוך כללי ההלכה. אין ראוי לגרוע מרכיב אחד מן המיכלול של המוסד המשפטי ולהחיל עליו כמעשה שעטנז וכלאיים, מערכת משפטית אחרת אפילו אין הוא תואם את המערכת המשפטית האחרת, אלא אם הדבר ניתן להעשות על פי גדרי ההלכה".

אם כפי שאנו רואים, בית המשפט הכיר בעיקרון זה, אין מקום לתמיהה על בית הדין הנוקט על פי עקרון דומה.

בית הדין יורה על גביית שטר הכתובה רק לאחר שהושלמו התנאים להוציא לפועל תשלום זה הלכה למעשה על פי דין תורה. במידה ועל פי ההלכה אין מקום לגבות את הסכום הנקוב בכתובה, שטר הכתובה הוא חסר ערך.

בירור זכות ממון שיש לאדם על חבירו, הנידונת בבית הדין, תחילתה בבירור זכותו העקרונית על פי הדין, ולאחר מכן בטרם תנתן הוראה מעשית לתשלום, עלינו לברר שאין טענה צדדית שבכחה לעכב את התשלום. כגון טענת "יש לי בידך כנגדו" וכיוצ"ב.

כשבית הדין דן על פי דין תורה, לא די בבירור הזכות העקרונית, עלינו לברר גם בהלכות "גביית חוב", שאין עכוב חיצוני המעכב או מונע את גביית החוב.

כשבמקביל לדיון בבית הדין בשאלת גביית הכתובה, מתנהל דיון בערכאה אחרת, והבעל יכול לטעון כי התשלום בו חוייב או יחוייב בסיום אותו הליך, יוכל להזקף עבורו כתשלום הכתובה, בית הדין אינו רשאי להתעלם מטענה זו, מאחר ועל פי ההלכה יש לטענה זו מקום, ועל כן השלמת הליך הוצאה לפועל של גביית הכתובה מעוכב עד לבחינת טענה זו.

השאלה המשפטית שעורר ב"כ האשה, אינה נוגעת לסעיף 13(ב) בחוק יחסי ממון, מאחר ובמקרה הנוכחי בית הדין לא נדרש לדון ולפסוק חלוקת הרכוש לפי חוק יחסי ממון, (ואילו ביה"ד היה נדרש לכך, בית הדין היה מקדים קבלת קניין מתאימה). בית הדין נדרש רק לשאלת גביית הכתובה, וביחס לשאלה זו אין מניעה שבית הדין יביע השקפה הלכתית הקובעת כי התשלומים שיוטלו על הבעל מכח חוק יחסי ממון, או חלק מהם, יוכלו להחשב כפרעון הכתובה.

כיון שכן ועל פי העקרונות המפורטים לעיל, יש מקום לעיכוב גביית הכתובה עד להשלמת ההליך המשפטי ובחינת התוצאה הסופית בראייה הלכתית.

ביחס לטענת ב"כ האשה שבית הדין נמנע לפסוק לאשה פיצויים. יש מקום להרחיב בשאלה העקרונית של פסיקת פיצויים לאשה בעת הגירושין.

כידוע בהלכה הפסוקה בשו"ע אבן העזר אין זכר לפיצוי כזה. ועל כן על פי ההלכה אין לחייב את הפיצוי אלא להביא לתשלום זה בהסכמה, במקרים בהם ההליך מסתיים בהסכמה.

אמנם היתה תקופה בה בתי הדין נהגו כדבר שבשגרה לפסוק פיצויים אלו, וכפי העולה מפסקי דין שבאוסף פסקי דין של הרבנות הראשית מתקופה שלפני כחמישים וששים שנה, עיין בקובץ אוסף פסקי הדין ח"ב עמ' 42.

מאידך עיין בספר עטרת שלמה (להגרש"ש קרליץ ז"ל) ח"א עמ' רמ"ג שכתב בנחרצות לשלול את הבסיס ההלכתי למנהג זה. וע"ע בפד"ר ח"א עמ' 131 שנהגו בפיצוי זה על מנת להביא את האשה להסכמה לגירושין בנסיבות בהם היא אינה מעוניינת בגירושין, אך לא כשהיא תובעת להתגרש.

אך כל זה בטרם החוק קבע תשלום לאשה מלבד זכויותיה על פי הכתובה. אך לאחר שהונהג חוק יחסי ממון, והאשה מקבלת על פי הוראות חוק יחסי ממון את הפיצוי ההולם על פי הנהוג, אין מקום לתביעה לפיצויים בנוסף לסכומי הכסף המשולמים מכח החוק. וע"ע בפד"ר כרך טו עמ' 222 שציין להעדר פסקי דין לקביעת פיצויים, בפסקי הדין שהתפרסמו בפד"ר השונים, ונראה הטעם כאמור. ובכך נדחה מש"כ שם בעמ' 216, שהסתמכו על פסקי דין מהתקופה הקודמת להנהגת החוק.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשס"ה (26.01.2005).

(-) אוריאל לביא, אב"ד (-) חיים בזק, דיין (-) יועזר אריאל, דיין