לאחר העיון בכל החומר שבתיק והצהרת המבקשת בביה"ד נתניה, שהייתה בהריון בזמן שהתגיירה, ולמרות שבתעודת הגיור, לא מצוין שהמבקשת בהריון, יש להתיר לבת [מ'] להינשא כדמו"י ללא הליך של גיור.

על מנת למנוע עינוי דין, ובשל רצונה של המבקשת להינשא בקרוב, נימוקים יצורפו לתיק בשלב מאוחר יותר.

לאור האמור, הבת [מ'] הינה יהודייה, ורשאית להינשא כדמו"י, לאחר בדיקת רשם הנישואין כמקובל.

אם הבת [מ'] תירצה להינשא עם כהן, זקוקה לברור ביה"ד.

מאחר שלדברי המבקשים, המבקשת הייתה בהריון בזמן הגיור, וממילא הגיור תקף אף לגבי הבת, המבקש [פלוני] אינו נחשב מבחינה הלכתית כאביה של הבת [מ'], ואין לכתוב בכתובה שם האב [פלוני].

ניתן ביום י"ט במרחשון התשפ"ב (25/10/2021).



ביום י"ט בחשון תשפ"ב (25.11.2021) החליט ביה"ד כאמור בפסק הדין המצוטט לעיל. פסק הדין נחתם ע"י שלושת חברי ההרכב. להלן אפרט את הנימוקים שהביאוני להחלטה זו.

יודגש כי נימוקים אלו הינם דעתי האישית בלבד ואינם בהכרח משקפים את דעת חבריי להרכב.

רקע עובדתי
בפנינו בקשה להיתר נישואין. מדברי המבקשת והוריה עולה כי אֵם המבקשת התגיירה לפני למעלה מעשרים שנה (ביום ד' באדר א' תש"ס – 10.2.2000), כאשר לדבריה ולדברי אמה, נשאה ברחמה את המבקשת (נולדה ביום י"ט בתשרי תשס"א – 18.10.2000). עיון במסמכי הגיור מעלה כי אין כל אזכור לעובדת היותה של המתגיירת מעוברת. הדבר מעלה חשש כי בית הדין לגיור לא היה מודע לעובדה שהאשה הרה, בפרט לאור העובדה כי מדובר בראשיתו של ההריון. יתירה מכך, אפשר שאף האם לא היתה מודעת לכך, בשל השלב המוקדם של ההריון, למרות שטענה בדיון כי ידעה על הריונה, ואף עדכנה את ביה"ד במצבה.

נציין כי המבקשת אינה שומרת מצוות, ועל כן הליך גיור מצידה אינו עומד על הפרק.

כבוד האב"ד הגר"א דרשביץ שליט"א העלה לדיון את דברי הדגול מרבבה שהסתפק בדין גירותו של עובר שביה"ד לא ידע מכך שאמו המתגיירת מעוברת. עוד הביא מקורות חשובים בסוגיית "עובר ירך אמו", והעלה בצוותא חדא עם עמיתי כבוד הדיין הגר"ע יעקב שליט"א, להתיר נישואיה, וצירף בין שאר נימוקי ההיתר את העובדה כי בנדו"ד קיים ספק אם נולדה לסוף תשעה חודשים או שמא למקוטעין או בחודש השביעי, ועל כן יתכן שהאם התעברה לאחר הגיור.

אף אני הקטן מצטרף להיתרם, ועל מנת להבהיר הענין, אפרט קמעא כמה מהמקורות העיקריים בסוגייה רחבה זו, ואוסיף מעט מהנראה לענ"ד.

א. גירות עובר
הסוגיה ביבמות (עח ע"א) עוסקת במעמדו של העובר בהליך הגירות של אמו. סוגיית הגמרא מעלה דין זה אגב שקלא וטריא הנוגעת להגדרה ההלכתית של העובר, אם הוא נחשב כאחד מאיברי האם – "עובר ירך אמו", או שנחשב כישות עצמית – "עובר לאו ירך אמו".

הגמרא מניחה שרבי יוחנן סובר "עובר לאו ירך אמו הוא". הדבר מדויק מדבריו לגבי המפריש חטאת מעוברת, שיכול להתכפר בה או בוולדה. קביעה זו שייכת רק אם נאמר ש"עובר לאו ירך אמו הוא", והרי הוא כמפריש שתי חטאות נפרדות לאחריות, שאם אחת מהן תאבד, יוכל להתכפר בשניה. אך אם בשעת ההפרשה נחשב העובר כחלק מהאם, אזי דינו הוא כוולד חטאת שדינה למיתה. לאור זאת מתקשה הגמרא בביאור דברי רבא באשר לאשה מעוברת הבאה להתגייר, וז"ל הגמרא:

"אלא הא דאמר רבא: נכרית מעוברת שנתגיירה - בנה אין צריך טבילה, אמאי אין צריך טבילה? [...] שאני עובר, דהיינו רביתיה".

לדברי הגמרא, אם נאמר ש"עובר ירך אמו הוא" מובן מפני מה טבילתה של המעוברת מועילה לעובר, שהרי הוא איבר מאיבריה. אולם אם נאמר כי "עובר לאו ירך אמו הוא", מדוע אינו טעון טבילה לשם גירות לכשייוולד, הרי טבילת אמו אינה מועילה לו. מתרצת הגמרא שגופה של האם אינו מהווה חציצה לוולד, מפני שזו היא דרך גידולו, ולכן הטבילה עלתה גם עבורו.

בתוספות (שם, ד"ה אלא) הקשו שהרי רבא סובר מפורשות שעובר ירך אמו (תמורה ל, ע"ב; ב"ק מז, ע"א), וא"כ ברור לשיטתו שגירות האם מועילה לעובר, ואיך אפשר להקשות עליו מדברי ר' יוחנן? ותירץ ר"י שרוצה ליישב דברי רבא לגבי מעוברת שהתגיירה אפילו כרבי יוחנן.

עולה מכאן כי למאן דאמר "עובר ירך אמו הוא" פשוט שטבילתה וגירותה של האם עולה לעובר כחלק בלתי נפרד ממנה, ואילו למאן דאמר "עובר לאו ירך אמו", גירותו של העובר הינה עצמית ואינה חלק מגירות האם, כאשר גופה של האם אינו מהווה חציצה עבורו בזמן הטבילה, מפני שזוהי דרך גידולו.

נפקא מינה תהיה בעובר זכר. אם "עובר ירך אמו", אזי גירותו חלה ביחד עם גירותה של האם, והמילה שלאחר הלידה דינה כמילה רגילה, ואינה חלק מהגירות. אולם אם נאמר ש"עובר לאו ירך אמו", מאחר שגירותו הינה עצמית, אזי גירותו תושלם רק לאחר הלידה בזמן המילה, שתהיה לשם גירות [נפק"מ לזמן המילה, שאם היא מילת גירות אינה דווקא ביום השמיני, כמו"כ אם מילתו דוחה שבת וכן לנוסח הברכה אם מברך אקב"ו למול את הגרים או מברך על המילה ולהכניסו וכו']. כן עולה מדברי הרמב"ן (יבמות מז, ע"ב) שהוכיח מטבילת מעוברת, שהקדמת המילה לטבילה בהליך הגירות אינה מעכבת, והראיה מגירות עובר, שטבילת אימו מועילה לו, ונימול לאחר מכן. וביאר הרשב"א (שם) שדבריו נאמרו אליבא דמ"ד "עובר לאו ירך אמו", אבל למ"ד "עובר ירך אמו", אין ראיה כלל, וכפי שהתבאר. עי"ש.

אמנם עיין בריטב"א (שם) שדחה ראיית הרמב"ן, וכתב שטבילת גר אינה מועילה קודם המילה, דהוי כטובל ושרץ בידו. ואין להביא ראיה מטבילת עובר, דשונה הדבר כשהוא במעי אמו שאינו בן מילה כלל, וכמו נקבה שדי לה בטבילה, ומילתו לאחר שנולד אינה אלא כמו מילת ישראל ערל (ועיין תוס' שם ד"ה מטבילין). ממילא לדברי הריטב"א אין נפקא מינה לענין זה אם "עובר ירך אמו" או לא.

לכאורה בזה גם תלויה השאלה אם יוכל למחות כנגד גירותו לכשיגדל. אם נאמר ש"עובר ירך אמו", וגירותו נעשתה כאחד מאיברי האם, יוצא שהוא עצמו מעולם לא היה גר, ולכן אינו יכול למחות לכשיגדל. אולם אם גירותו הינה עצמית, ובפרט אם הגירות תושלם רק במילה לאחר שייוולד, אזי שפיר יוכל למחות לכשיגדל.

ועיין ב"דובב מישרים" (ח"ד ליקוטי תשובות והערות סימן קנד) שחידש שהדבר נוגע אף לתוקף גירותה של האם, וז"ל:

"ולפ"ז לפ"ד יהי' יוצא דבר חדש, דאם מיחה משהגדיל וא"כ פקע הגירות שלו וממילא גם האם לא תהי' גיורת, דהא באמת הקשיתי דהי' להולד לחוץ, רק כתבנו דמשום דטבילה אחת עולה לשניהם הוי כמטבילין כלי טמא בתוך כלי טמא מטעם מגו כמבואר בש"ס חגיגה הנ"ל, אבל היכא שפקע הגירות מהולד א"כ ממילא הולד חוצץ וגם להאם לא עלתה הטבילה". עי"ש.

ב. גירות העובר בלי ידיעת ביה"ד שהאם מעוברת
להלכה נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רסח, ו):

"עובדת כוכבים שנתגיירה והיא מעוברת, בנה אין צריך טבילה".

וב"דגול מרבבה" העיר:

"אם ידעו בית הדין בשעת טבילה שהיא מעוברת, הדין פשוט, אבל אם לא ידעו בית הדין שהיא מעוברת, יש לי בזה אריכות דברים ותליא באשלי רברבי, ואין כאן מקום להאריך".

לדבריו כאשר ביה"ד אינם יודעים שהאם מעוברת, יש להסתפק האם גירותו של העובר חלה. מצינו כמה אפשרויות בביאור דבריו:

1. הצורך בידיעת ביה"ד בשל זכייתם בגירות עבורו.
כתב בספר "ישרש יעקב" לגר"ש דרימר זצ"ל, אב"ד סקאלא (יבמות, שם):

"ונראה לכאורה דתליא בהא אי פסקינן עובר ירך אמו, ואז אף שלא ידעו הבית דין ממילא הוי גר דהוי כאבר מאיברי אמו. אבל אי לאו ירך אמו רק משום דהוי כגר קטן דמטבילין אותו על דעת בית דין משום דזכין לאדם שלא בפניו, כדאיתא בכתובות דף (יא ע"א), וטבילת אמו סלקא ליה משום דהיינו רביתיה כדאמר הכא, אם כן כל שלא ידעו הבית דין לא מהני".

כלומר, בגירות קטן, מאחר שאין לו דעת, נעשית הגירות על דעת בית הדין ומדין זכיה, כמובא בגמרא בכתובות (יא ע"א):

"אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. מאי קמ"ל, דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו..."

אם כן, מאחר שצריך שביה"ד יזכו עבורו בגירות, עליהם לדעת על כך, וכל שלא ידעו שהאם מעוברת, אין הגירות חלה.

בתוספת ביאור כתב בספר "שערי דעה" (רסח, סק"ג), לגר"א לוו זצ"ל, וז"ל:

"דעל כל פנים דעת בי"ד צריך, וגם לפי הטעם המבואר שם משום שזכין לאדם שלא בפניו, והא קי"ל בחו"מ רמג סי"ד דלא שייך זכיה אלא בבן דעת, וכאן כיון שלא ידעו הבי"ד שהיא מעוברת ולא נתכוונו כלל לזכותו, הוי כאילו הזכייה היתה ע"י מי שאינו בן דעת... ואמנם אי נימא דעובר ירך אמו נראה פשוט דעלתה לעובר טבילת אמו ואף שלא ידעו ביה"ד שהיא מעוברת... והאי מילתא דעובר ירך אמו, תליא באמת באשלי רברבי".

חזינן אפוא שזכיית הגירות עבור הקטן צריכה להיעשות מתוך דעת, על כן ידיעת הדיינים מעכבת.

יוצא אפוא שספקו של הדגו"מ תלוי בשאלה אם עובר ירך אמו או לא, שאם נאמר שעובר לאו ירך אמו, אזי גירותו לא תחול בלא ידיעת ביה"ד, מפני שאינם זוכין עבורו בגירות, אך אם נאמר שעובר ירך אמו, אזי גירותו של העובר מועילה מצד גירות האם, ואין צורך בידיעת ביה"ד.

2. הצורך בידיעת ביה"ד מצד הטבילה בפניהם
דרך נוספת בביאור הצורך בידיעת הדיינים היא עפ"י חידוש נוסף של הדגול מרבבה לפיו למרות שנוכחות ביה"ד בזמן הטבילה אינה מעכבת בדיעבד, זה דווקא בגדול, שאצלו עיקר הגירות היא קבלת מצוות, והמילה והטבילה אינן אלא גמר הדבר, משא"כ בגר קטן, שגירותו אינה כוללת קבלת מצוות. לכן יש צורך שהטבילה תהיה בפני שלשה, וז"ל (שם, סעיף ג):

"גר קטן, שלא שייך בו קבלת מצות, והטבילה היא עיקר, שמטבילין אותו על דעת בית דין, לכולי עלמא צריך להיות ביום ובפני שלשה".

אם כן, אם לא ידעו בית הדין שהאשה נושאת ולד ברחמה, ייתכן שנחשב הדבר כמי שטבל בינו לבין עצמו בלא בית דין שאינו מועיל. ועיין ב"ישרש יעקב" (שם) שדימה הדבר למ"ש הבית שמואל (אה"ע ל סק"ט) לגבי המקדש אשה וזרק לה כסף קידושיה, והעדים מסופקים אם הקידושין היו קרוב לו או קרוב לה, דהוי כמקדש בלא עדים, והוא הדין בנדו"ד שאי ידיעת הדיינים שהאשה מעוברת נחשב כאילו טבל בינו לבין עצמו שלא בפני ביה"ד. אמנם הסיק כי דברי הב"ש צ"ע, ובלאו הכי אין לדמות נדו"ד לקידושין, שמאחר שרוב נשים מתעברות, הוי ספק לבית דין אולי היא מעוברת, עי"ש.

מכל מקום, ספק זה שייך רק אם נאמר "עובר לאו ירך אמו", אך אם נאמר "עובר ירך אמו" וגירותו חלה מחמת היותו כאחד מאיברי האם, ברור שאין הדבר מעכב אם טבילתו לא נעשתה בפני הדיינים.

3. ספק אם ביה"ד זוכין עבורו או הוא זוכה בעצמו
בשו"ת בית שערים (יורה דעה שסב) תלה ספיקו של הדגו"מ בשאלה אם ביה"ד זוכין בעבורו, והוא ככל זכיות דעלמא, או שהוא זוכה בעצמו, וכדברי התוס' ד"ה קטן (סנהדרין סח, ע"ב), וז"ל:

"ונראה דזכייה דגירות לא דמי לשאר זכיות, דמה שבי"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו, אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה, והא דפריך בכתובות (שם) תנינא זכין לאדם שלא בפניו ומשני מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, היינו משום דאם היתה חובתו, לא היה לבי"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש לו חובה".

ממילא אם זוכה בעצמו, אין צורך לידיעת ביה"ד, משא"כ אם הם זוכין עבורו.

ובאופן הבנת דברי התוס', אם הם למ"ד עובר ירך אמו או למ"ד עובר לאו ירך אמו, עיין ב"ישרש יעקב" (שם).

ג. פסיקת ההלכה בענין עובר ירך אמו
והנה לענין הלכה אי נקטינן עובר ירך אמו או לאו ירך אמו, רבו השיטות והדיוקים בדברי הראשונים כמלאכים, ואין כאן המקום להאריך, ונציין בקצרה למ"ש ה"שדי חמד" (מערכת העי"ן, סימן סב), וז"ל:

"עובר ירך אמו הוא או לא הוא מחלוקת בש"ס כנודע וגם בספק ההלכה נחלקו אבות העולם, התוספות קמא מ"ז עמוד א' וחולין ח"ן עמוד א' סבירא להו דעובר ירך אמו זולתי בטריפות דתלי בחיות, ורבינו תם סבירא ליה דקיימא לן לאו ירך אמו [...] ומכלל דברי רבנן קדישי הנ"ל אתה למד כי אינו פשוט להחליט בדעת הרמב"ם היכי סבירא ליה, ושרים נבוכים הם באר"ש זה אומר בכה [...] עי"ש".

ומצינו בדברי ערוך השולחן (יו"ד רסח, יא) שנקט ד"עובר ירך אמו", ומתוך כך פסק דלא כדגול מרבבה, וז"ל:

"וראיתי לאחד מהגדולים שכתב דהב"ד צריכים לידע שהיא מעוברת [דגול מרבבה]. ואני אומר שאין צריך, שהרי רבותינו בעלי התוס' פסקו בב"ק [מ"ז א ד"ה מאי טעמא] דעובר ירך אמו הוא ע"ש, ולפי מה שבארנו בסי' רס"ז סעי' פ"ה גם הרמב"ם והטור ס"ל כן ע"ש. וא"כ אין שייך בזה כלל לומר שצריכים הב"ד לידע מזה וכשהגדיל אינו יכול למחות".

אם כן לדברי ערוך השולחן שלהלכה קיי"ל דעובר ירך אמו, אין צריך שביה"ד ידעו שהמתגיירת מעוברת.

אולם הדברים אינם פשוטים, ודי אם נזכיר את קושיית הגאון רבי עקיבא איגר (כתובות דף יא ע"א) על דברי התוס' (סנהדרין, שם) שנקטו דמצינו גר קטן מהתורה, במעוברת שנתגיירה, דבנה אין צריך טבילה, וז"ל:

"ואני תמה דנהי דעלתה לי' טבילה דאין זה חציצה משום דהיינו רביתיה, מ"מ גירות אין כאן דכיון דקיי"ל עובר לאו ירך אמו הוא וקיי"ל דקטן לית לי' זכיה מה"ת, א"כ מאן משווי' לגר. וד' יפקח עיני העורות".

חזינן דנקט בפשטות דקיי"ל "עובר לאו ירך אמו", ולכן הקשה על התוס' דמאחר שגירותו אינה חלק מגירות האם, וצריך לזכות עבורו בגירות, ומהתורה הרי אין זכין לקטן, אם כן לא מצינו גר קטן מהתורה.

אמנם מצינו בחזו"א (אה"ע ד, ט) שכתב על דברי רע"א הנ"ל, דאף למ"ד עובר לאו ירך אמו, עיקר גירותו של העובר חלה מכח גירות האם. לדבריו, אף שמדברי הסוגיה ביבמות עולה שלמאן דאמר "עובר לאו ירך אמו" טבילתו הינה טבילה עצמית ולא מכח טבילת אמו, וכדמשמע בגמרא שאילו גוף האם היה חוצץ, לא היתה טבילת האם מועילה לעובר – יש לומר שיש עניינים, כגון עיקר ריצוי הגירות, לגביהם נחשב העובר כחלק מאמו. וז"ל:

"ונראה דאפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו, היינו ע"י שהוא עובר אמו יש לו גם זכיות כגוף נפרד, אבל לכו"ע חיי אמו מחשב גם חיים לדידי', והלכך לענין עיקר הגירות מחשב ריצוי אמו כריצוי דידי', וגירותה כגירות דידי', אלא דלמ"ד שיירו משויר צריך טבילה לעצמו, דכבר יש לו גוף לטבילה... וגדרי הדברים לענין מה נחשב לעצמו ולענין מה מועלת לי' מעשה אמו, אנו אין לנו אלא מה שאמרו חכמים, והלכך לענין גירות מעשה אמו בעיקר הגירות חשיב גירות דידי' מן התורה, וטבילה נחשב לו לעצמו לטבילה למ"ד שיירו משויר ולמ"ד שיירו אינו משויר אף לענין טבילה הוא ירך אמו, ובתערובות כח האם וכח ולד, אמרה תורה דחשיבי כנולדים בקדושה מחמת עיקר גירותן שהוא רק דאתפסינהו קדושת אמן, ויש להן אחוה מן האם, ובן מצרית מעוברת חשיב שני, וחייב בפדיון אם הוא פטר רחם ויורש את אמו, ונראה דלולא גירות האם לא שייך כלל דין גירות בעובר שלא אמרה תורה אלא באישים ולא בעוברים".

החזון איש מלמדנו יסוד עיקרי בגירות עובר, לפיו "תורת גיור" לא נאמרה אלא באנשים ואינה שייכת כלל בעוברים, ולכן גירות העובר חלה כחלק בלתי נפרד מגירות האם.

נמצאנו למדים מדברי החזון איש כי אין הכרח לומר שלמ"ד עובר לאו ירך אמו, גירות העובר אינה מכח גירות האם. מדבריו עולה כי אין מקום לספיקו של הדגול מרבבה, משום דממה נפשך גירות העובר היא מכח גירות האם, ואין צורך בידיעת ביה"ד שהאם מעוברת.

אמנם אם נבאר כאופן השני שהבאנו בביאור ספיקו של הדגו"מ הנ"ל, ומכח חידושו שבגירות קטן בעינן שהטבילה תיעשה בפני ביה"ד, אזי עדיין יש מקום לספיקו. דהיינו, אם נאמר עובר לאו ירך אמו, הרי טבילת העובר היא טבילה בפני עצמה, מפני שהעובר והאם הם גופים נפרדים, כדברי החזו"א, ולצד זה בעינן שהדיינים ידעו שהאם מעוברת. אמנם לכאורה לא מצינו בדברי הראשונים והפוסקים שנקטו כדברי הדגו"מ שטבילת קטן בפני שלשה מעכבת.

לאור האמור יש מקום גדול לומר שאף אם ביה"ד לא ידע שהגיורת מעוברת, חלה גיורתו של העובר, ממה נפשך, אי נימא ד"עובר ירך אמו" פשוט שאין צורך בידיעתם, ואף אם נאמר ש"עובר לאו ירך אמו", עדיין אפשר לבאר כחזו"א שעיקר חלות הגירות נעשית מכח אמו, וממילא גם לצד זה ידיעת הדיינים אינה מעכבת.

מכל מקום לכתחילה ודאי ראוי להודיע לביה"ד שהאשה מעוברת, וכן כתב האגרות משה (יורה דעה ח"א סו"ס קנח), וז"ל:

"וטוב להודיע להב"ד שיהיו בעת הטבילה שהיא מעוברת להוציא מספקו של הדגמ"ר".

ד. התגיירה האם פחות מארבעים יום אחר עיבורה
לאחר העיון בתעודת הגיור של האם ובתאריך הלידה של הבת, עולה לכאורה כי גירותה של האם נעשתה עוד טרם מלאות ארבעים יום לעובר, שהרי הבת נולדה שמונה חודשים וחצי לאחר סיום הליך הגיור. ומצינו בגמרא ביבמות (סט ע"ב) ובכורות (כא, ע"ב), כי עד מלאות ארבעים יום לעובר, נחשב הוא כמיא בעלמא.

וכתב הקובץ שעורים (ח"ב סימן יא) בשם הג"ר ברוך דובער לייבוויטש זצ"ל, כי אפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו, כאשר התגיירה אמו קודם ארבעים יום, גירותו חלה מהתורה (אגב אמו), ובזה יישב קושיית הגרע"א הנ"ל.

אם כן, גם בנדון דידן, אף למ"ד "עובר לאו ירך אמו", מאחר שהעובר עוד לא נחשב כגוף כשלעצמו אלא רק כמים בעלמא, יש לומר שגירותה של האם חלה אף לגביו.

אחר הדברים האלה מצאתי בספר "מגדל צופים" לגר"ד אקסלרוד (ח"ה, יו"ד לז) שהסתפק גם בכגון זאת, ולאור דברי הגמרא בסנהדרין (צא ע"ב), לפיה נשמה ניתנת באדם משעת פקידה, א"כ הגם שבתוך מ' יום אינו נקרא ולד אלא מיא בעלמא, מ"מ אם נשלם ההריון ונולד ולד לכאורה הסברא נוטה שהנשמה שבולד שניתנה מיד בעת הפקידה, היא נשמת גוי, ולפי זה ייצטרך הולד מילת גירות. ממילא בנדו"ד למ"ד עובר לאו ירך אמו, יהיה צורך בידיעת ביה"ד, על מנת שגירות האם תחול אף על העובר (אם לא שנבאר כחזו"א הנ"ל).

אמנם עיין בדבריו בח"ו (סו"ס סט) ובח"ח (סימן סה) שהסיק שיש על הולד דין יהודי שנולד לאם יהודייה, וכתב כי הסברא נוטה שמשעת פקידה ניתנת בו נפש חיונית ולא נפש רוחנית, ורק לאחר מ' יום מקבל נפש רוחנית, ולפי זה כאשר טבלה לפני מ' יום לא שייך ענייני גירות על המיא בעלמא הנ"ל כי לא מיקרי גוף.

ועיי"ש שכתב דבר מחודש (אף שאינו נוגע לנדו"ד, מ"מ נעמוד ע"כ בקצרה "להגדיל תורה ולהאדירה") באם פונדקאית שהשתילו ברחמה זרע איש ואשה, ונתהווה ולד אצלה, שמכיון שהיא אינה האם של הולד שיוולד, לכאורה אין כאן דין עובר ירך אמו, וכן לא שייך שטבילתה לגרות תהיה טבילה גם עבור הולד מכיון דאין כאן הדין דהני רביתייהו, והולד לכאורה לא חלה עליו גירות ולאחר לידתו צריך מילה וטבילה לשם גירות. ע"כ.

לענ"ד דבריו הרמים צ"ע, דאף שבאופן טבעי היה אמור לגדול ברחמה של האם בעלת המטען הגנטי שאותו נושא, סוכ"ס מאחר שהעובר הושתל ונקלט ברחמה של הפונדקאית, ממילא היינו רביתיה, שמעתה זוהי דרך גידולו, וממילא הפונדקאית אינה נחשבת כחציצה בינו לבין המים. אף שאינו נושא את המטען הגנטי של הפונדקאית, ועל כן אם הוריו חפצים בגירותו, נראה שפיר דתועיל טבילתה אף לעובר.

אמנם אחר העיון נראה כדבריו, דהנה יש להקשות על דברי הגמרא ופרש"י, מה פשר התירוץ "שאני עובר דהיינו רביתיה", ופרש"י שאין כאן חציצה, הרי גם אם מצד העובר אין קפידא, מפני שגידולו נעשה באמצעות גוף האם, הרי כאשר יש הפסק בין כל גופו לבין המים, לא עלתה לו טבילה גם היכן שאינו מקפיד (וכדברי הגמ' לעיל, עי"ש).

ויעויין בשיעורי הגר"ד פוברסקי זצ"ל (יבמות, שם) שעמד על כך וביאר:

"ונראה דמה דמתרץ הגמ' דהיינו רביתיה, הביאור הוא דזהו אבריו לטבילה, דגוף האם הוי נמי גוף העובר לטבילה, [דהם גוף אחד, ונמצא דעור האם הנוגע במים נחשב כעורו של התינוק, וא"כ אין הביאור רק דגוף האם לא הוי חציצה, אלא דטבילת האם הוי זה טבילה דידיה עם גוף שלה], ומשו"ה שפיר הוי טבילה מעליא.

ואכן מצינו נידון זה לענין דין בן פקועה שניתר בשחיטת אמו, האִם הוי סתם גזה"כ דשחיטת האם מתרת העובר באכילה, מקרא דכל אשר בבהמה תאכלו. או דההיתר הוא דבעצם שחיטת האם הוי כאילו שחט נמי את העובר, דאיברי האם הוי נמי אברי העובר, והיינו כמש"נ הכא דזהו הביאור בהיינו רביתיה..."

והנה לפי ביאורו שגוף האם הוא גוף העובר, ואיברי האם הם איבריו לענין הטבילה, אפשר שזה שייך דווקא באמו הביולוגית, שאיברי העובר התפתחו מתוך ובתוך איברי האם, מה שאין כן באם פונדקאית, שהעובר רק הוכנס לרחמה, בכגון זה יש מקום להסתפק אם גוף האם אכן נחשב כגוף העובר לטבילה.

סיכום
ביה"ד קבע כי הבת [פלונית] הינה יהודייה, ורשאית להינשא כדמו"י ללא הליך של גיור, לאחר בדיקת רשם הנישואין, כמקובל. אמנם האם טענה כי אמרה לביה"ד שהיא מעוברת, אולם מהרישום שבפנינו נראה לכאורה שביה"ד לא ידע על כך. מכל מקום, בנדו"ד אף אם ביה"ד לא ידע שהגיורת מעוברת, חלה גיורתו של העובר, ממה נפשך: אם נאמר ש"עובר ירך אמו" פשוט שאין צורך בידיעתם, ואף אם נאמר ש"עובר לאו ירך אמו", עדיין אפשר לבאר כחזו"א שעיקר חלות הגירות נעשית מכח אמו, וממילא גם לצד זה ידיעת הדיינים אינה מעכבת. אם תירצה להינשא עם כהן, זקוקה לברור ביה"ד.

נימוקים אלו מותרים לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ל' בסיון התשפ"ב (29/06/2022).

הרב אברהם צבי גאופטמן
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה