בית-הדין האזורי פסק (ביום י"ז באייר תשס"ח 22.5.08) בדעת רוב כי "על האשה לקבל גיטה". נתקבלה הבהרה מראב"ד שהוא חלק מדעת הרוב כי "על האשה לקבל גיטה" פירושו חיוב גט.

בנמוקיו מבסס האב"ד את פסה"ד על כך שהאשה אף כי רצתה שלום-בית אולם לבסוף הגיעה למסקנה שאין מקום לשקם את חיי המשפחה, א"כ אין מקום לעכב את הגט גם לא בגלל תביעות רכושיות.

גם הביטוי שאמרה בבית משפט "אין המשך לחיי הנישואין" זו הערכת מצב נוכח התנהגות הבעל כלפיה.

במקרים כאלה ישנם שני מצבים שההבדל ביניהם ברור. יש מצב בו האשה משלימה עם הכיוון של הגרושין אבל שאיפתה הבסיסית הוא לשלום-בית וגם כיום היא מוכנה לשלום-בית אם הבעל יפייס אותה כראוי. יעזוב האשה הזרה ילך עמה ליעוץ. ישנו מצב בו התנהגות הבעל גרמה לאשה שהיא אינה מוכנה יותר לשוב ולשקם את חיי המשפחה בשום תנאי ובשום פיוס ויעוץ.

מדברי הראב"ד ברור שהאשה נמצאת בקטגוריה הראשונה וכך גם נטען בפנינו. בדיון בפנינו הצהירה האשה שגם כיום היא מוכנה בסיוע יעוץ לבנות שלום-בית מחדש. היא הצהירה שלמען שלום-בית היתה מוכנה לסגור כל התיקים של חלוקת רכוש בבית המשפט.

נותרה א"כ רק העובדה שמצד הבעל לא נראה שום סיכוי של צעד חיובי לקראת האשה וממילא עולה שאין סיכוי לשלום-בית. אך כלום זה מהוה עילה לחיוב האשה בגט ולהפסיד מזונותיה?
גם הדיין הנוסף המייצג דעת הרוב שקבע שאין הצדדים רוצים זב"ז לא התכון לומר שהאשה לא רוצה שלום-בית כי אם כך הדבר כיצד כתב בד בבד שהיא זכאית לכתובתה. גם מדברי האב"ד נראה שלא פסיקא ליה שהפסידה כתובתה. היה אולי מקום לפרש כוונתם שהם חייבו האשה בגט מטעם מאיס עלי של הבעל ולכן אינה מפסידה כתובתה. אבל נראה גם לסוברים שבמקום מאיס עלי עם אמתלאות מבוררות יש מקום לחייב את הצד השני בגט אבל בנדון שלנו טענת מאיס עלי הושמעה כאשר הבעל כבר היה בקשר של חיים משותפים עם אשה שנתן עיניו ולבו בה וא"כ אין לו נאמנות לטעון מאיס עלי.

הבעל אמנם טוען שהקשר עם האשה הזרה החל לאחר שאולץ לעזוב את הבית אבל אין לו נאמנות לטעון כך כאשר את עצם טענת ה"מאיס עלי" הוא טען בבית-הדין לאחר שכבר היה בקשר אמיץ עם אשה.

שמא תאמר שהצדדים הם מעדות המזרח שלא קבלו את החדר"ג של גרושין בעל כרחה מ"מ זהו מנהג כל הקהילות כאן בארץ וקבלו עלייהו בעת הנישואין (והארכתי בזה בפס"ד בתיק בן נעים משנת תשס"ט).

גם אם נאמר שאין בזה מנהג משום שלמקרה שהפרוד נמשך ארבע שנים לא התחייבו מראש, מ"מ הנובע מזה אינו לחייב אותה בגט אלא להתיר לבעל לגרשה בע"כ. אבל בי"ד לא יסייע לו בזה. גם נובע מזה שיכול לומר לה טלי גיטך וכתובתך ואפטר מהמזונות וקים לי כדעת רא"ם אבל כאן אינו יכול להציע כתובה, כי לא נפסק מה חיובו בזה.

אולם כאמור לעיל אין לקבל במצב כזה את הטענה של פקיעת המנהג, כי אמנם הם בפרוד של ארבע שנים אבל הפרוד נגרם או נמשך עקב הקשר האינטימי עם אשה זרה ובכה"ג אין להקל במנהג, ויתכן שכל כולו של המנהג נועד למנוע עזיבות חמורות של הנשים ונתינת עינים באשה זרה.

בנוסף, יש לזכור שאין הלכה כר"ע ואין לגרש אשתו הראשונה מפני טיעון של "מצא אחרת" ונראה שגם ר"ע יודה שאם מצא אחרת וחי עמה ללא נישואין אין אשה כזו כלולה בהיתר של ר"ע. (ועי' בהעתק הפס"ד מתיק בן נעים).

אנו ערים לגישה (שאין מקורה בספרות התורנית) המחייבת גט במקום של "מות הנישואין" אולם זו גישה פסולה ויש להרחיק גישה זו כעקרון.

בית-הדין דן במושגים של עילות גרושין וכן גם בטענות מאיס עלי לסוגיהן וכלליהן בלבד. "מות הנישואין" יכול להשקל כחלק מהמרכיב וההוכחה לטענת מאיס עלי ותו לא.
לאור הנ"ל מתקבל הערעור, ובית-הדין מקבל את פסה"ד של דעת המיעוט של בית-הדין האזורי.

(-) חגי איזירר
ראיתי מ"ש עמיתי, ולענ"ד נראה כמ"ש בתיק אחר שכאשר בטלו התנאים המינימליים לשיקום שלום בית בין בני בני הזוג, ואפ' שהמדובר באשמת הבעל שעיניו נתן באחרת מ"מ אין איסור לגרש אשה ראשונה כאשר קבלה האשה כל המגיע לה, ומעבר לכך לפי ההלכה, ולכן בנידונינו שהאשה פנתה לבימ"ש לפירוק השותפות באופן שאינה מצטמצמת לקבל רק המגיע לה לפי ההלכה, ובנוסף לכך תקבל גם מלוא כתובתה, אין כל טעם וסיבה להמשך הנישואין, (עיין תעלומות לב חאהע"ז סי' א). ולשאלה הנשאלת כיצד מתיישב האמור עם המנהג שלא לגרש אשה בע"כ, נראה לי שהמנהג מתייחס למצב רגיל ולא למקרים חריגים הדורשים טיפולו של בית-הדין, כשם שבעילות המפורסמות לחיוב גרושין באשה וכל אנפין שויין שלא חל המנהג יש לחייב האשה בגירושין, שהנושא הוא בתחום טיפולו של בית-הדין.

ובנידוננו שהבעל אשם, יש לנהוג בו בטיפול שונה מהרגיל בעילות לגירושין שלא להפעיל סנקציות בשלב ראשון ולבדוק אפשרות להשתמש באמצעי כפיה כגון בשימוש במתן היתר נישואין, באם האשה לא תסכים להתגרש, או באמצעים אחרים מלבד הסנקציות הקבועות בחוק, וזאת כמובן באם החוק מאפשר זאת במסגרת חיוב גרושין בתיק גרושין, ובית-הדין יחליט על כך, ויצויין שהיסוד ללכת לפי המנהג בנישואין מקורו בשו"ע אבהע"ז סימן קנ"ד בהגהה "וכל מקום שיש מנהג הולכים אחר המנהג, ואפ' לא התנו בשעת נישואין כאילו התנו שכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא" (דעת עצמו וכ"כ הרשב"א סי' אלף ש"ז ובתשובות מיימוניות סוף אישות לה) מ"מ כאשר שהצדדים פרודים עידן ועידנים אין מנהג כזה, והנושא הוא בתחום הכרעתו של בית-הדין, ומה גם שלו יצוייר שהמנהג מתייחס גם למקרה זה יש לבטלו, מאחר ומצב תלוי אחריתו מי ישורנו. וכן לו יצוייר שכרוך איסור כלשהוא בחיוב גרושין מצד האיסור שלא לגרש אשה ראשונה לא היה הרה"ג חיים פלאגי גוזר נידוי על מי שגורם עיכוב גרושין אצל שני בני הזוג. עיין שו"ת חיים ושלום אבהע"ז ס"ק קיב "דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לבי"ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים... ולדעת מרן החביב בי"ד מנדין אותו..." ולו יצוייר שיש איסור בדבר מצד גרושי אשה ראשונה אין מנדין מי שמעכב גירושין.

ולגופו של ענין נראה שהמדובר באיסור גרושי ראשונה רק כשגרים ביחד ולא נפרדים עידן ועידנים, ועיין ברמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות שכתוב בגין מורד דמוספים על כתובתה "דאם שנאה יגרשנה" למרות שבהלכות גרושין פרק י' סעיף כ"א כתב ... "ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שניה אם שנאה יגרשנה", ועיין בטור וברשב"ש סי' ח"א שלא גורס המלה שניה, ולכאורא דברי הרמב"ם סותרים אחד את השני ומוכרחים לומר כשמדובר במורד דמאיס שאני דבטלו תנאי אישות, דאין איסור לגרש. ויש מקום להאריך הרבה בנושא זה מאחר והגדרים ברמב"ם לא ברורים דמצד אחד מצריך ערוות דבר כשיטת ב"ש למרות שההלכה היא כב"ה, ומוכרחים לומר שהמכוון בדבריו בערוות דבר פ' בכיעור, בניגוד לדעת בית שמאי שיש צורך בערוות דבר ממש כעדים והראיה, משא"כ לבית הלל, כשהמדובר רק באומדנות או פשרה כנגדו כתב שאין למהר לגרשה למרות שמעיקר הדין מותר כשיש כיעור ואומדנות לזנות או פשע כנגדו כב"ה משא"כ שניה אם פשעה כנגדו ומצד זה שונא אותה יכול לגרש אותה, ועכ"פ הרמב"ם בסעיף הזה לא דבר במצב של פירוד ובמיוחד כשהוא ממושך.

ואין לתמוה על דברי, כיצד יתכן דשנאה ושוכב עמה שבזה דבר הרמב"ם בפרק י' מהלכות גרושין שאז יש הבדל בין אשה ראשונה לשניה יש ליישב דישנה מציאות כזאת, עיין ברמב"ם הלכות אישות הלכה י"ט... וכן האיש אין ראוי שיקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא תן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה", הרי שקיימת מציאות כזאת, וכן נראה שהרמב"ם מדבר בשנאה על רקע פשיעה כנגדו כמ"ש הב"י ולכן ממשיך בחיי אישות משא"כ בהלכות אישות פרק י"ד שהמדובר במורד שמואס באשתו שאז אין איסור לגרשה.
ויצויין שזה נראה מוכרח ממ"ש מרן בשו"ע סי' כ"ה סעיף ח' שלא יבוא על אשתו והיא שנואה לו בשעת תשמיש וכן אם גמר בלבו ... ע"ש וא"כ כיון שהוא שונא איך יכול לחיות איתה. ומה שמשמע מרמב"ם בהלכות גרושין שאפ' שנואה אשתו ראשונה לא ימהר לגרשה. המדובר בשנאה שלא בלב אלא תלויה בפשיעה כנגדו, שאז במחית הפשיעה ניתן לתקן השנאה ולא בשנאה בלב או שלא ניתנת לתקון באופן מעשי.

ויצויין גם שניתן להבין מהרמב"ם ומלשונו של שו"ע שהמכוון ברמב"ם שאין למהר לשלחה שהמדובר בעצה טובה, ואין איסור כרוך בעקביו, כמו שמשמע מלשונם וזאת כשיש שנאה ועיין ב"ח סי' ע"ז שכתב דמדברי הרמב"ם שכתב המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה "משמע מלשונו דדין מורד אינו אלא כאומר בעינא ליה ומצערנא ליה אבל באותן מאיסא עלי ולא בעינא לה אע"ג שהיא רוצה להמתין יוציא מיד ויתן כתובה ... ואפ' בזמן הזה שאין מגרשים בע"כ אעפ"כ אין מוסיפים ... עכ"ל
ולכן בסיכום, נראה שלא להתערב בפס"ד של בית-הדין האזורי, ומה גם שיש גם צד בנידו"ד שנראה ששני הצדדים לא רוצים כיום אחד השני לאור פניית האשה לבית משפט בנושא הרכוש ולאור המשתקף בתיק.
(-) ציון אלגרבלי

הערעור שבפנינו נסב על פסק דין של בית-הדין האזורי בנתניה מיום י"ז באייר תשס"ח (22.5.08) שפסק כדלהלן:

לדעת הרוב: בית-הדין קיבל את תביעת הבעל לגירושין, ועל האשה לקבל גיטה.
לדעת המיעוט: על הצדדים להתגרש זה מזו.

נתקבלה הבהרה מאב"ד שהוא חלק מדעת הרוב כי, "על האשה לקבל גיטה", פירושו, "חיוב גט".

אב"ד מנמק את פסק דינו, "מאחר והצדדים חיים בנפרד הרבה שנים, והואיל והאשה הגישה לבית המשפט תביעה רכושית, והדיונים שם עשויים להמשך זמן רב אין מקום לעכב את הגט, בגין תביעה רכושית".

גם הדיין הנוסף שהצטרף לדעת האב"ד כתב, שאין הצדדים רוצים זה בזה, ואין סיכוי שיחזרו לשלום בית, שניהם מבקשים להתגרש.

האשה פנתה לבית המשפט בתביעה רכושית, זו הוכחה, שגם האשה רוצה גירושין ולא שלום בית.
לאור כך, מצטרף לפסק הדין שכתב אב"ד, לפיו, על האשה לקבל גט.
בית-הדין מחייב את הבעל לשלם לאשתו את מלוא סכום הכתובה.
לדעת המיעוט: לא הוכחה כל עילה לחייב את האשה לקבל גט, אין בהסכמתה להתגרש כדי לקבוע שהיא חייבת להתגרש. הבעל נתן עינו באחרת, והאשה לקבל סכום הכתובה, ואולי גם פיצויים זכותה להציב תנאי קבלת הגט בעניני הרכוש שנידון בבית המשפט.
לאור כך קובע:
א. אין מקום לחייב את האשה להתגרש.
ב. כיון, שהאשה מסכימה להתגרש, בית-הדין קובע על הצדדים להתגרש זה מזה וזכותה לעכב בגירושין עד שיוצע לה פיצוי סביר ומתאים.
ב"כ המערער טען, שאין עילה לחייב את האשה לקבל גט.
הבעל עזב את אשתו בשנת 2003, ומאז הם חיים בנפרד, וגם כיום עם אשה אחרת. האשה הגישה לבית המשפט תביעה רכושית בכל הזכויות הרשומות על שמו בלבד, וזאת לאחר שכל בקשותיה ממנו לשלום בית נדחו.
גם כיום אומרת האשה שאם הבעל יפייס אותה וירצה לחזור אליה, היא מסכימה לעשות שלום בית עם יעוץ, והיא תקפיא את התביעה הרכושית שהגישה לבית המשפט.
ואם הבעל יסרב לכך, היא מסכימה להתגרש בהסכם הוגן, שכל הרכוש יחולק ביניהם בחלקים שוים בנוסף לכתובה שהיא זכאית לקבל.
מבקש לקבל את הערעור, ולאמץ דעת המיעוט.
ב"כ המשיב טען, הבעל עזב את האשה לאחר שקללה אותו ואת הוריו. וכן סרבה לקיים אתו יחסי אישות. האשה אמרה בביהמ"ש שאין מקום לשלום בית, כי הבעל לא רוצה יעוץ ואינו רוצה לחזור הביתה.
עוד טוען, האשה בגדה בבעלה, הלכה לים עם מספר גברים, ונכנסה לאוהל עם גבר אחד. היא סרבה להבדק בפוליגרף.
עוד טען ב"כ המשיב, גם לדעת המיעוט, על האשה לקבל גט.
מבקש לדחות את הערעור.
האשה הכחישה דברי הבעל והאשמותיו כלפיה.
מן החומר שלפנינו עולה:
האב"ד בנימוקיו לפסק דינו כתב, האשה אמרה שתסכים להתגרש לאחר שתקבל את זכויותיה הרכושיות דבר שהוא לגיטימי לכל הדיעות... לכן נראה שהאשה חייבת להתגרש בהקדם האפשרי, ולאחר הגירושין זכותה להמשיך לנהל את תביעתה בנושא הרכוש והכתובה.
ויש להעיר כיצד מתיישבת קביעה זו, שהאשה חייבת לקבל גט עם הדברים שכתב לפני כן שהסכמת האשה להתגרש לאחר קבלת זכויותיה הרכושיות הוא דבר לגיטימי לכל הדיעות.
כמו כן העובדה שהצדדים חיים בנפרד משנת 2003 אין בה כדי לחייב את האשה בגט אם הפירוד נגרם בעטיו של הבעל שהכיר אשה אחרת וגר איתה.

גם הדיין הנוסף שהצטרף לדעת האב"ד כתב בנימוקיו, כי הצדדים אינם רוצים זה את זה, ואין סיכוי שיחזרו לשלום בית. גם האשה רוצה גירושין כי הגישה לביהמ"ש תביעה רכושית. נראה לדעתו, שהחיוב של האשה לקבל גט אינו משום דינו של רבינו ירוחם שאם כן כיצד כתב שהאשה זכאית לקבל את מלוא סכום הכתובה, ולפי הדין של רבינו ירוחם היא זכאית רק לעיקר כתובה ולא לתוספת.

גם הקביעה שהאשה רוצה גירושין משום שהגישה לבית המשפט תביעה רכושית, אין בה כדי לחייב את האשה לקבל גט, שכן בדיון האשה הצהירה בפנינו שמסכימה לפנות עם הבעל ליועץ כדי לשקם את המשפחה, ותקפיא את הדיונים בבית המשפט בענין הרכוש, והבעל סירב.
נראה לי לקבל את הערעור ולאמץ את דעת המיעוט שקבע שאין מקום לחייב את האשה לקבל גט.
לאור האמור, הערעור מתקבל.

(-) מנחם חשאי
לאור האמור לעיל מחליטים ברוב דעות לקבל את הערעור, ולאמץ את פסה"ד של דעת המיעוט בשלמותו.

ניתן ביום י"א אייר תשס"ט (05/05/2009)

(-) הרב חגי איזירר, דיין - יו"ר (-) הרב מנחם חשאי, דיין (-) הרב ציון אלגרבלי, דיין