לפני ביה"ד מונחת תביעת הבעל לחייב את אשתו בגירושין.

הבעל הגיש בעצמו את תביעת גירושין ביום י' סיוון תשס"ו 6/6/06 בה מפרט הוא את נימוקי תביעתו.

לכל אחד מבני הזוג אלו נישואים שניים ולדבריו הנישואין לא מוצלחים וכי האשה מתנהגת באופן אובססיבי צועקת באופן תמידי בבית, מקניטה אותו בכל פעם בטענות שונות כולל הטענה כי גרושתו מבצעת כשפים הגורמים למתחים ומריבות בין הצדדים.

לדבריו נאלץ לעזוב את ביתם לדרישת האשה ו/או מיוזמתו ואז חוזר לתקופת ניסיון וחוזר חלילה, תוך כדי ערוב רבנים ותיווכם לשלום בית עד עת החלה האשה לדרוש מהבעל לבחור בינה לבין ילדיו מנישואיו הקודמים.

הרקע לדרישה זו דרישתה של האשה לעבוד בעסק של הבעל תוך דרישה כי ילדיו יצאו משם וכי משלא הסכים לדרישתה הודיעה האשה, לדבריו, כי ברצונה להתגרש ודרשה ממנו לעזוב את ביתם, וכי הציבה אולטימטום ונדרה נדר כי אם לא יעמוד הבעל בדרישותיה תתגרש מבעלה, ולכן לאור התנהגות האשה ודרישותיה הנ"ל קצה נפשו של הבעל באשה ותובע להתגרש ממנה.

בשלב מאוחר יותר החל הבעל לטעון כי האשה בגדה בבעלה וכהוכחה לכך הציג בפני ביה"ד סרטון ועדות ולפיו נצפתה האשה וצולמה נכנסת עם גבר לחדר בקומה ה- 17 במלון "ש. ס. ט." בת"א, ושהתה עמו שעור טומאה ולטענתו מהשאלות שהאשה עצמה שאלה בחקירתה את העד-העוקב, היא מודה בכל האירוע, ומדגיש התובע כי כשנחקרה האשה טרם ידעה שצולמה הכחישה את כל האירוע שכשנשאלה אם הייתה עם גבר בבית מלון, השיבה "לא, אין סיכוי שבעולם, לא היה ולא נברא", ולדבריו לאחר שנוכחה לראיה שביד התובע המציאה גירסה כי כביכול נכנסה אם הגבר לצפיה בדיסק.

כמו כן טען הבעל על פרשה, מכוערת לדבריו, וארוכה של יחסיה של האשה עם אדם בשם מ.ט. וטענתו כי בזמן שלדבריה הייתה ידועה בציבור שלו ניהלה קשר רומנטי עם פלוני מ.כ.

כמו כן הוסיף וטען כי האשה לא עשתה עבודות הבית, לא בישלה ולא גיהצה את בגדי הבעל, והכל נעשה ע"י עוזרת.

הוסיף וטען כי האשה בעלת מריבה וכהוכחה לכך הביא את מכתבי הרבנים ועדות הרב ע., כי האשה לא רוצה את הבעל וכל מטרתה להשיג ולסחוט כסף מהבעל, וכי מכלול מעלליה של האשה גרמה לדבריו למאיסותה בעיניו.

מנגד טענה האשה כי לאורך כל הדיונים הטיל הבעל רפש באשה ללא הצדקה, טען נגדה עלילות סרק שקריות וכי באמצעות ממונו ניסה לייצר ראיות מלאכותיות ועילות גירושין.

לטענתה הרי הבעל הגיש תביעת גירושין ביום 6/6/06 בה פרט את טענותיו ואילו טענה על בגידה או מעשה כיעור כזה או אחר לא הוזכר אפילו ברמז, ואילו היה שמץ של אמת בטענה זו היה על הבעל לעלות טענה זו כבר בכתב התביעה, ולכל הפחות יתקן את כתב התביעה או יעלה טענה זו בהזדמנות הראשונה בתחילת טענותיו בביה"ד, שהרי זו טענה בסיסית וחשובה לחיוב גט, ומשלא עשה זאת כי בכך ללמד שאין כנות בטענה זו של הבעל, וכי קיים חשש ממשי כי כל מה שלא נטען בכתב התביעה אינו אמת וכי עורכי דינו לימדו אותו לטעון לשקר.

בהתייחס לטענת הבעל כי בגדה בו במלון "ש. ס. ט." טוענת האשה כדלהלן:
א. מדובר בעדות של עד אחד ופסול.
ב. הבעל לא הוכיח כי המפגש במלון היה לצורך עבירה ולא הוכיח כי הייתה לבדה עם הנטען בחדר במלון.
ג. לאשה גרסה סדורה בנסיבות שהובילו לפגישה ולדבריה לא הכירה ואינה יודעת מיהו האיש העונה לשם ד. שאיתו נפגשה ושהתה בחדר, ואין לה קשר עימו, וכי ככל הנראה הוא חוקר פרטי ששכר הבעל, ואין היא יודעת פרטים כלשהם מלבד הפרטים שציינה בעדות וכי לא עשתה עמו דבר עבירה, מה עוד שהאשה ביקשה מביה"ד צו המופנה לבית המלון "ש.ס.ט." כדי לגלות את שמו של האיש ששכר את החדר על מנת להביאו לעדות אולם ביה"ד דחה את הבקשה במיוחד לאור התנגדות ב"כ הבעל.
ד. האשה העידה ועדותה לא נסתרה כי הגיעה לפגישה חבולה וצולעת עקב נפילה ובבגדים שלבשה עוד בבוקר ואף נעלה נעלי גומי, ומלמד כי הופעתה לא הייתה לשם עבירה.
ה. האשה העידה ועדותה לא נסתרה כי מטרת הפגישה הייתה עסקית ועסקה בקבלת וצפייה בקלטות מעקב אחרי עוזרו של הרב ב. מאחר ולאשה היה בזמנו עניין בהשגת חומר מרשיע נגד חצרו של הרב ב. מאחר ולטענתה כתב לביה"ד מכתב לא הוגן נגדה.
ו. מעדות העד נ. א. מוכח כי אכן הפגישה של האשה עם ד. הייתה למטרה עסקית כאמור לעיל.

בהתייחסות למכתבי הרבנים לפיהם אמרה להם כי אם הבעל לא יוציא הילדים מהעסק היא תתבע להתגרש הרי מכחישה האשה את הדברים כולל טענתם כי נדרה להתגרש ולטענתה רבנים אלו נוגעים מאחר וזוכים מהבעל לתרומות כספיות למוסדותיהם ולכן עדותם פסולה ועל כל פנים מעולם לא התכוונה לומר שבאמת חפצה בגירושין.

דיון
כאמור עסקינן בנישואין שניים של שני בני הזוג.

לבעל 5 ילדים בנישואיו הראשונים ולאשה 2 ילדים מנישואיה הראשונים ולבני הזוג בת משותפת.

כפי שעולה מכתב התביעה שהגיש הבעל בפתיחת תיק הגירושין הנימוק שבגינו מבקש הוא להתגרש היא המחלוקת הקשה שהייתה לו עם האשה בקשר למעמדם של ילדיו מנישואיו הקודמים בכלל ובתו ו. בפרט ויחסיו אליהם.

לטענתו האשה דרשה מהתובע לבחור בינה לבין ילדיו מנישואיו הקודמים וכי תבעה היא לעבוד בעסק של הבעל תוך דרישה כי ילדיו יצאו מהעסק ואחרת איימה לדבריו ואף נדרה להתגרש, וקצה נפשו של הבעל מלחיות בצל סכסוכים אלו ובמריבות עם האשה ולכן תובע הוא להתגרש ממנה.

ביה"ד סבור שכתב תביעה זה ונימוקיו משקף לאשורו את הסכסוך שפרץ בין הצדדים וכל הטענות והעילות האחרות שהתווספו לאחר מכן הם ניסיונות שווא לייצר עילות גירושין ואף יש בהם כדי למעט מהבעיה האמיתית שהיא התנהגותה של האשה ביחסה אל הבעל לאור קשריו הטובים עם ילדיו.

מטענות הבעל ומהודאת האשה כי התערבה וביקרה את נוסח מכתב החברה ללקוחותיה שכתבה בתו של הבעל, משתקף כי אכן האשה חתרה לקבל מעמד והשפעה בחברה של בעלה על חשבון הרחקת ילדיו ממעמדם בחברה ותפקידם שם.

יש להניח שהאשה ניצלה את מגוריה עם בעלה כדי לעשות את הכול כדי להגשים את שאיפתה ורצונה והבעל מצא את עצמו במוקד הסכסוך כאשר עליו לבחור בין ילדיו מנישואיו הקודמים לבין משפחתו החדשה.

הבעל נקרע בדילמה זו ולכן התערער שלו"ב.
הצדדים ערבו רבנים כדי להשכין שלו"ב ובמיוחד את הרבנים המוזכרים בתיק הרב ב. והרב ע. אשר בסופו של דבר כתבו מכתבים לפיהם אין תקווה לשלו"ב וכי האשה נדרה ורוצה להתגרש.

כאמור האשה הכחישה כי אמרה שרוצה להתגרש ואמנם הרב ע. שהופיע לעדות טען שהמכתב שכתב הוא פרי התרשמותו מכך שהאשה חפצה בגירושין ואף נדרה לפניו שתרצה להתגרש.

ולכאורה הרי האשה היא שהכירה בין הבעל לרבנים כדי לפעול דרכם לשלו"ב ומדוע תתבטא שחפצה בגירושין ואף תקצין ותחריף את ביטוייה עד כדי לנדור להתגרש? הרי כדי להתגרש לא צריך לנדור?

אלא נראה לומר שכאמור האשה חפצה ושאפה לקבל מעמד בחברה של הבעל על חשבון ילדיו וכאמור זה מוקד הסכסוך וסיבת ערעור שלו"ב ולמען זאת האשה אף נקטה באיום לכאורה של גירושין אם לא יפעל הבעל להגשמת שאיפתה, ולמעשה הרבנים "גויסו" על ידה למען מטרה זו והנדר היה בבחינת "תחזיקו אותי" שלא אתבע אותו להתגרש, וכדי לשכנע בעלה ברצינות כוונתה, נדרה כביכול אך בעצם רצתה בדרך זו לכפות את רצונה ותוכניתה על בעלה שסברה והעריכה שיבכר אותה על ילדיו אך בסופו של דבר הערכתה הייתה שגויה ולמעשה מתחה את החבל קצת יותר מידי...

עם כל זה שההתנהגות האמורה של האשה פסולה ואשה כשרה עושה רצון בעלה ולא מנסה לכפות את רצונה, הרי בזיווג ראשון אין בכך בכדי ליצור עילת גירושין מידית ויש על ביה"ד להזהיר ולהתרות באשה לעשות רצון בעלה.

בעניין טענת הבעל כי קמה לו עילת גירושין בבגידתה בו במלון ש.ס.ט. ברמת גן, הנה יש לומר בפתח דבר כי ביה"ד נדהם ואחזתו פלצה לנוכח התוודעותו לתוכנית שרקם צד הבעל וביים להכשיל את האשה כדי לייצר עילת גירושין כשרה.

ובמה דברים אמורים? מאחר וסבר צד הבעל כי יש קושי לזכות בחיוב גירושין ע"פ כתב התביעה שהגיש הבעל לכן, ע"פ עדות האשה בחקירתה שלא הוכשה, צד הבעל רקם וזמם תוכנית להביא את האשה למצב על פיו תהיה אסורה לבעלה וע"י כך תצמח לבעל עילת גירושין, וכך אמרה האשה בחקירתה ע"פ האמור בפרוטוקול מיום 4/3/08:

"מה שהיה שהתקשר אלי בחור והציג עצמו ד. מארה"ב וזה קשור לרב ב., ואני רציתי לשמוע מה יש לו לומר ונפגשתי איתו באשדוד במרינה בבית קפה ואז סיפר לי שמתעסק בענייני נדל"ן ויום אחד הכיר את התובע פלוני והציע לו לתווך במלון והוציא לו סכום כסף על התווך ומשום מה העסקה לא יצאה לפועל וד. הזה התעקש לקבל שכרו והגיעו לרב ב. והרב סגר על 20.000 דולר והוא נפגע מזה, והבנתי את כאבו של הבחור ואז ביקש לבדוק עם הרב וניסה עם כל מיני דרכים והגיע לעוזר של הרב ואמר לי שניקח בלש על מנת לבדוק את הרב ואז הבחור נפגש עם הבלש והעביר לו 2000 דולר כדי להצמיד בחורה לחסידים והחוקר הפרטי ביצע את העבודה והבעל קוראים לו נ., ונ. אמר לי שיש לו מה להראות מעבודתו וד. אמר לי שיגיע לארץ, ושיהיה ברמת גן בלובי של העסקים ורצה שאפגוש את נ. וד. וקבלתי את הדיסק ואני מכירה את המלון הזה שבו מתארחים אנשי עסקים ואז עלינו אני וד. לראות את הקלטת בחדר במלון והכול היה תפור ומושתל ואז הבנתי שהם מיצו את עבודתם ואילו הפילו אותי במלכודת והם צריכים להתבייש מכך".

מדברים אלו עולה כי צד הבעל רקם תוכנית להביא את האשה לידי התייחדות עם אדם זר תוך כדי תיעוד הדבר במצלמה נסתרת וע"י כך להשיג עילת גירושין.

צד הבעל העריך כי האשה מאד חפצה לפגוע ברב ב. מאחר וכתב מכתב נגדה לביה"ד, אשר על כן המציאו את "ד.", האדם שכביכול נפגע ע"י הרב ב. ומחפש גם הוא דרך לפגוע בו, הוא יצר קשר עם האשה ומספר לה שיש לו חומר נגד הרב ב. באמצעות חוקר שעקב אחרי עוזרו של הרב והם קובעים להיפגש במלון ש.ס.ט. כדי לקבל החומר-הסרט ולצפות בו, ואכן נפגשים הם ועולים לחדר לצפות בדיסק המחשב ולאחר מכן נעלם אותו "ד".

צד הבעל התנגד ולא ראה לנכון להזמין את אותו ד. לעדות או לפחות לסייע לאתרו והדבר מלמד בעד עצמו ומחזק את גרסת האשה כי הפגישה הייתה עסקית ותו לא.

מעשה חמור ומכוער זה של צד הבעל הזכיר לי את המסופר בגמרא גיטין דף נח ע"א באגדות החורבן וז"ל:

"אמר רב מאי דכתיב ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה, פעם אחת הוצרך רבו ללוות, אמר לו שגר אשתך אצלי ואלונה, שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים, קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך, אמר לו מה אעשה,אמר לו אם אתה שומע לעצתי, גרשה, אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה, עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה, כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו בא ועשה עמי בחובך והיו הם יושבים ואוכלים ושותין הוא עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן ועל אותה שעה נתחתם גזר דין..."

ועיין שם במהרש"א שפירש:

"ושמעתי שהתינוקות נתעללו כו' אמר כן שודאי לא הייתה אנוסה מהתינוקות אלו אלא שהיא הרגילה אותם עמה לדבר עברה ורצון היה ואסורה לך ואמר ועל אותה שעה נתחתם גזר דין... ונראה לפרש דבלישנא דעל אותה שעה נתחתם... אפשר הא דשהא ג' ימים מעיקרא לא עבר עמה עבירה והייתה מותרת לו לאחר שנתגרשה אלא שעל אותה שעה שנתעשקו להסיתו לגרשה ולשעבד בו ע"י כתובתה נתחתם גזר דין..."

ובמעשה זה האשה שיתפה פעולה עם השוליא דנגרי וביימה איתו שנטמאה ואסורה על בעלה כדי להיפטר ממנו וכאמור חטאם החמור שבגינו נתחתם גזר דין החורבן היה על עצם השעה שנתעסקו להסיתו לגרשה... והדמיון לנדון דידן בו ישבו והתעסקו לביים מעשה התייחדות כדי לאסור אשה על בעלה מבהיל ומתועב.

ולעצם העניין עיין ברע"א סימן צ"ט שתמה במה הפרש יש בין יחוד דעלמא דקיימ"ל דאין אוסרין על היחוד ובין נכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות דלכאורה גם זה רק יחוד הוי?
וכתב בחזון איש אהע"ז הלכות אישות בליקוטים סימן א' אות ז' לחלק בין כיעור ליחוד:

"דההיא דכיעור מיירי בשינו מדרך העולם ונכנסו לחורבה או לבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים וגם נעלו במנעול וכיו"ב שלפי ראות עיני הדיינים הייתה ודאי כוונתם לכיעור, אבל ביחוד בבית אין היחוד ככיעור אם נכנס לביתה לצורך ונעלה הדלת מפני הנכנסים שלא ברשות"

הנה כתב החזו"א שהכל יבחן לפי ראות עיני הדיינים ובנדון דידן הדברים מוכיחים כי האשה עלתה לחדר במלון עם אותו "ד." לצורך עסקי גרידא ולא חלילה למעשה עבירה שהרי כל יוזמת הכינוס במלון הייתה למטרה עסקית כאשר צד הבעל מושך בחוטים ובערמה מנווט את האשה להימשך לחדר בכדי לראות את הדיסק בו מצוי חומר כביכול נגד הרב ב. כאמור לעיל ולא העידו נגדה כי גייסי ההדדי ולא נראה ביניהם מעשה קרוב או חיבה הרי ודאי באותו עניין עסקה וטרודה הייתה בכך ואין לחשוד בה על מעשה עבירה, ונקייה היא מכך.

כל העדויות המתייחסות לזמן שקודם לנישואיה עם הבעל אינם רלוונטיות לנידוננו מלבד שיש לפקפק בכשרותם.

בענין הטענה כי האשה לא ביצעה מלאכות הבית לא בישלה ולא כיבסה י"ל שבנדון דידן נראה כי האשה לא חייבת במלאכות אלו לאור עושרו של הבעל וכאמור בשו"ע אה"ע סימן פ' עיי"ש.

אלא שבנדון דידן עסקינן כאמור בנישואין שניים של שני הצדדים ובשו"ע אבהע"ז סימן קי"ט סעיף ג' נפסק כי:

"אין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה אך שניה אם שנאה ישלחנה".

ועיין בט"ז סימן קי"ט שק"ד וז"ל:

"ויש בזה ב' סברות הפכיות, האחת לגרש תיכף עד שלא תתרבה פן ירבה ויפרוץ... ויש סברא להיפך דלא יגרש מהר דמי יודע (שמא) תשוב ותתקן מעשיה... וזהו החילוק שבין זיווג ראשון לזיווג שני, דבשני תפוס לשון ראשון שזכרנו ובזווג ראשון תפוס לשון שני דהיינו להמתין מלגרש כי מי יודע שמא תשוב ותנחם ותלמד מדרכו של הקב"ה עמנו, בזה אמרינן שנוי המשלם, אבל בזווג שני תפוס לשון ראשון למהר לשלחה, ע"ז אמר אם שנאה שלח תכף... וטעם החילוק דהראשונה יש תקוה שלבסוף תשמע אליך כי היא מגודלת עמך... והיא חברתך ואשת נעוריך ויש תקוה שתהיה מרוצה עמך לבסוף, משא"כ בזיווג שני...".

ועיין שם בהמשך דבריו שדין זה שייך גם באשה רעה ועיין שם בט"ז סק"ז שמשווה דין אשה רעה במעשיה ושאינה צנועה.

והעולה מדברים אלו שאשה בעלת מריבה והיא אשה הרעה במעשיה בזווג שני אם שנאה ישלחנה, מאחר שאין היא אשת נעוריו ולא מגודלת עימו הרי לא תולים תקווה לשינוי התנהגותה של האשה ולא נותנים לה הזדמנות חוזרת.

ולכן בנידון דידן, למרות שביה"ד התרשם כי האשה כנה בתביעתה לשלום בית ומוכנה בכל ליבה להשקיע מאמץ למטרה חשובה זו, הרי מאחר שהבעל נחוש בדעתו לגרש האשה כי שנאה לאור התנהגותה בעניין עסקיו ולא מוכן בשום אופן לשקול ולנסות מהלך של שלום בית, לכן ע"פ ההלכה אין לביה"ד להיזקק לתביעתה של האשה לשלו"ב כי למרות שכאמור כנים דבריה אך חיישנין כי מאחר ומדובר בזיווג שני לא תצליח לשמור על שלו"ב ולעמוד ולשלוט על רצונה מהעבר להשתלב בעסקיו של בעלה וכפי שכתב הט"ז שמאחר שלא מגודלת עמו אין תקווה שלבסוף תשמע לו וזאת למרות הצהרותיה ואמירותיה הכנות היום מאחר שבסופו של דבר לא תעמוד בכך והגירושין כיום הם למעשה על שם סופם, הבלתי נמנע.

והעולה מכך שבסופו של חשבון מוגדרת תביעתה של האשה לשלו"ב לא כנה, לא בגלל שלא מאמינים לה כיום שאין כנים דבריה אלא מאחר ובזיווג שני לא תולים תקווה בסיכוי לשלום בית.

אולם מאידך גיסא ביה"ד דוחה את עילות הגירושין ולא ניתן לחייב את האשה לקבל גט ובהעדר עילות לא ניתן לגרש אישה ע"כ.

ואין לומר כי מאחר ומחשיבים אנו תביעתה לשלו"ב כלא כנה כאמור לעיל, לכן יש לחייבה בגט ותו לא. די"ל כי נוכח ביה"ד כי לבעל אשמה במצב שנוצר לנוכח החלטתו המעשית לבכר ולהעדיף את ילדיו מנשואיו הראשונים על פניה, דהנה למצב אליו נקלע הבעל כאשר נקרע בין אהבתו לילדיו מנישואיו הראשונים לאהבתו לאשתו השניה, בפשטות י"ל שהיה עליו לבחור באשתו מאחר וחייב בכבודה ואילו ילדיו חייבים בכבודו ובכבודה ולא הוא בכבודם.

במקום להתמודד עם הבעיה שיצר במו ידיו ולהעמיד את ילדיו במקומם הראוי, העדיף להיפטר מאשתו.

הבעל הוא שהכניס עצמו למציאות מורכבת, מסובכת, נפיצה וקשה זו כאשר נשא לאישה את הנתבעת שהיא אשה חכמה דעתנית ושאפתנית והיה עליו לקחת בחשבון את ההשלכות של מהלך כזה על ילדיו ועסקיו וכיום מבקש הוא להחזיר את הגלגל אחורה.

גם לאשה חלק בחורבן ביתה כאמור לעיל ואין טעם לניסיון חוזר בזיווג שני כדברי הט"ז המובאים לעיל.

והנה לא ניתן להשאיר הצדדים תלויים בין שמים וארץ ללא מוצא ופיתרון וזה 4 שנים שהצדדים עגונים ואין סיכוי כי הבעל יחזור לאשתו, ועיין ספר שורת הדין כרך י' (עמ' קכד-קלד) כי יש ועל ביה"ד לפסוק פיצויים לאשה כפי ראות עיני ביה"ד כדי לשכנע אותה לקבל גיטה וכך מנהג בתי הדין ויש להוסיף דברי הגר"ח פלאג'י בתשובה בספר חיים ושלום ח"ג סימן קי"ב שאם יש מחלוקת בדבר וכ"ו יש לתת קצבה לדבר ואם המתינו עד י"ח חודשים וכבר נלאו לתווך השלום ביניהם ואין להם תקוה, ונראה לבי"ד שאין תקנה להשלים ביניהם יפרידו הזוג...

ובנדון דידן הצדדים פרודים כבר כ- 4 שנים אשר על כן לאור כל האמור לעיל מחליט ביה"ד כי על הצדדים להתגרש בכפוף כי הבעל ישלם כתובתה ותוספתה ויפצה את אשתו בפיצויים ראוים בדומה לתנאים שביה"ד ניסה להביא הצדדים להסכמות ובמידה ויסרב הבעל עשוי ביה"ד לחדש הדיון בתביעת האשה למזונותיה.

ואם האשה תסרב עשוי ביה"ד לפטור הבעל ממזונותיה ולא יחשב ככפית האשה לקבל גיטה כאמור בפד"ר ז' עמ' 113.

בהתייחסות להשגותיו של עמיתי הגר"מ רלב"ג שליט"א על דברי, הרי כדי להוציא מכל ספק בהבנת דברי, אבאר כי התנסחותי כי "על הצדדים להתגרש" פרושה כי אין תקווה ואין סיכוי לשלו"ב ועל הצדדים להתגרש. אין כאן פסק של חיוב גט וודאי לא כפיה לגט ולכן הצדדים גם לא מוזמנים לסידור גט ואכן דברינו מתיישבים היטב עם עיקר דברי הרשב"ש לדינא שהביא וציטט עמיתי.

אמנם בדרגה זו של החלטה לגירושין רשאי הבעל למנוע מאשתו מזונות כדי לאלצה לקבל גיטה וכפי המובא בפתחי תשובה סימן ע"ז סק"א ע"פ ה"ישועות יעקב" שכתב וז"ל:

"אמנם אם טען מאיסה היא עלי ויש לו טעם מבורר, אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ מחמת זה, מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ...",

ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם והמר"א ששון וע"ע פד"ר ז' עמוד 113.

ועל פי האמור כתבתי דעתי כי יש להפעיל בנדון דידן את "מנגנון" המזונות לשני הכיוונים כדי להביא את הצדדים לגירושין כאשר מטרת הפיצויים לפי ראות עיני ביה"ד. ועניינם להביא את האשה להסכים להתגרש ובהתאם לאמור וכתוב בספר שורת הדין חלק י' שציינתי לעיל.

ואמנם אם האשה לא תאות ותסכים להתגרש למרות ההטבות הכספיות לפי ראות עיני ביה"ד אזי תפסיד מזונותיה ויכולה לישב עד שילבין ראשה ואין חייבת לקבל גט וכאמור מטרת הפיצויים לפייסה לקבל לקבל גיטה ואם הבעל לא יסכים לפצות האשה כאמור לעיל, כי אז עשוי ביה"ד לדון בתביעת האשה להגדלת מזונותיה.

וכאמור מתחילה ועד סוף לא עסקינן בחיוב גט אלא במנגנון שכנוע הילכתי בכדי להביא הצדדים להסכמה להתגרש, במקום שעליהם להתגרש כאשר לשני הצדדים אשמה במשבר הנישואין, כנדון דידן כאמור לעיל, ומה שרצה עמיתי להסתמך על דברי הרשב"ש(סימן תי"א) שהביא בשם ספר אורחות חיים כי במצב כנידון דידן יש לחייב במזונות, יש לדחות ולומר כי אדרבא, משם סיעתא לדברינו כי כתב שם דמאחר ונהגו העולם שלא לגרש שלא ברצון שניהם לכן מצב המנהג גם חייב במזונותיה עד שתתפייס להתגרש ואכן כתבנו לחייב פיצויים לפי ראות עיני ביה"ד כדי לפייסה ומה שכתב שם: "עד שתתפייס להתגרש", י"ל שתלוי בראות עיני ביה"ד ולא בשרירות ליבה, דאטו אם תידרוש תרקבא דדינרי נישמע לה?... ואכן כל עוד לא יסכים לפייסה כראות עיני ביה"ד חייב במזונותיה, כאמור לעיל.

וראיה לדברי כי פיוס האשה הוא לא לפי רצונה ושגיונה אלא לפי ראות עיני ביה"ד יש להביא מהגמי בגיטין דף ל' ע"א:

"ההוא דאמר להו אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין ליהוי גיטא, אזל פייסה ולא איפייסא אמר רב יוסף מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא, איכא דאמרי אמר רב יוסף מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה, הא פייסא ולא איפייסא"

ומשמע דלא מיבעיא לאיכא דאמרי שביה"ד הוא שבוחן אם אכן הבעל פעל לפייסא ודי בכך ולא צריך לתת לאשה "תרקבא דדינרי" כדי לפייסה ומאחר שפעל לפייסה נחשב כפייסה למרות שלא נתפייסה, אלא אף לדעה הראשונה בגמ' כי על הבעל לפייס את אשתו אף אם הדבר כרוך במתן לאשה של "תרקבא דדינרי" הרי כתב שם התוס' ד"ה "מי יהיב לה תרקבא דדינרי":

"וא"ת וכי יקב לה נמי תרקבא דדינרי אמאי לא הוי גיטא הא לא איפייסא? ואור"י דאי לא פייסנא לה משמע אי לא אטרח לפייסה בדבר גדול, ואי יהב לה הרי טרח לפייסה וקיים תנאי אע"פ שלא נתפייסה"

הנה משמע מפורש מהתוס' כי אם טרח הבעל לפייס אשתו בדבר גדול גם אם לא התפייסה, הרי מאחר ולדעת ביה"ד נחשב כפיוס, הוי כפייסה.

ובהתייחסות למה שכתב לדחות, ראיתי מהגמ' בגיטין דף ל' יש להשיב שהנה על כל פנים בעינן לביה"ד שיקבע ויפסוק אם עשה הבעל דבר גדול כדי לפייסה ועליהם להעריך ולפסוק בכך וזו כוונתי כי עולה מהגמ' בגיטין כי לביה"ד נתונה הסמכות לקבוע הפיצוי הראוי שיחשב בכך שהבעל פעל לפייס האשה.

ובהתייחסות לטענתו כי הט"ז מיישב שיטת הטור שלשיטתו "אשה רעה" היינו אשה פרוצה, הנה כבר ציינתי לעיל בדברי את סק"ז בט"ז בו כתב בשלהי דבריו וז"ל והטור לא הביא רעה בדעותיה כיו דלא נזכר בפירוש בגמ' שם אלא אשה רעה סתם, ואפשר שלא נתכוין אלא לפרוצה ורעה במעשה כנ"ל נכון מאד" עכ"ל. הרי במפורש שהשווה אשה פרוצה לרעה במעשה, בהתייחסות לדעת אב"ד כי מאחר ופעולתיה של האשה היו מתוך כוונה טובה לכן אין הם שליליים ואין נתפסת על כך, אחרי מחכ"ת חלוק אני עליו ודעתי כדברי חז"ל כי אשה כשרה עושה רצון בעלה והכוונה כי האשה צריכה לפעול ולעשות רצון בעלה הידוע לה, וודאי לא לעשות הפך רצונו גם אם חושבת שזו טובתו כי כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהם שונות ומה שאחד חושב לטובה השני חושב לרעה ולכן הדגישו חז"ל כי אשה כשרה עושה רצון בעלה גם אם חושבת שטועה הבעל ואין זו טובתו, דהרי אם עושה רצונו כי זה גם רצונה, פשיטא ואין בכך גדלות לציין בזאת כשרותה של אשה.

ולכן בנדון דידן למרות שכוונות האשה רצויות, מעשיה אינם רצויים, וגורמת למריבות היא אשה הרעה במעשיה.

הרב מיכאל צדוק, דיין


לאחר שמיעת דברי הצדדים והעיון בחומר המצוי בתיק ובסיכומי הצדדים לרבות העיון בנימוקי עמיתי הגר"מ צדוק שליט"א. מצטרף אני להתרשמותו בעובדות המתוארות בנימוקיו. אולם חלוק אני על מסקנותיו ההלכתיות.

התרשמות ביה"ד היא, כי מקור הסכסוך של בני הזוג נעוץ ברצונה של האשה להיות שותפה מלאה בחיי בעלה, דהיינו לא רק לשמש לבעל כרעיה וכאשה הממלאת את תפקידה בכל הנוגע לחיי המשפחה בתוך מסגרת הבית, אלא כשותפה מלאה גם בניהול עסקיו של בעלה.

התרשמות ביה"ד לאורך כל הדיונים היא, כי יסוד רצון האשה לשותפות מלאה נובע מכנותה האמיתית של האשה בטובת בעלה ומרצונה לקיים שלום בית, ולא בשל מטרה זרה של השתלטות על נכסי ועסקי הבעל. אלא שמבחינתה, כאב לה לצפות בהתנהגות ילדיו מנישואיו הראשונים כלפיו. לטענתה, כל עניינם ומאווים היה, הדאגה לביטחונם האישי כדי שבבוא היום יועברו כל כספיו ועסקיו של אביהם אליהם, וכלל לא דאגו לשלומו, בריאותו וטובתו של אביהם. לשם השגת מטרה זו פעלו ללא לאות במגמה להפריד ולסכסך בין בני הזוג, וזאת מחשש, שיתכן ובצדק, שהאשה החדשה של אביהם תנגוס חלילה בחלק מהשייך להם. לכן נקטו בשיטת הפרד ומשול.

בין בני הזוג קיים הסכם ממון שחתמו עליו קודם לנישואיהם, כפי הנהוג בין בני זוג הנישאים בזיווג שני.

ביה"ד לא מצא דופי מהותי בהתנהגותה של האשה. ביה"ד לא השתכנע שהאשה אכן רצתה בהשתלטות על כספו של בעלה ובבית שלם, אלא להיפך. ביה"ד השתכנע שהאשה רצתה בשלום בית באמת ובתמים ובאמונתה חשבה כי בעלה ראה בה אשת חיל ואם מסורה לילדתם הביולוגית המשותפת, ומתוך כך סברה שיכולה היא להעמיק את השותפות ביניהם ולהרחיבה גם לעסקיו של בעלה, כנהוג וכמקובל אצל בני זוג בזיווג ראשון.

אולם המציאות טפחה על פניה של האשה, ובעלה שנקרע בבחירה בין ילדיו מנישואיו הראשונים ובין אשתו החדשה, בחר בסופו של דבר בילדיו. מנקודת זמן זו והילך החל כדור השלג של הסכסוך בין בני הזוג להתגלגל ולהתעצם, עד אשר עבר את כל הפרופורציות הנורמטיביות כפי שתיאר עמיתי בהרחבה את כל השתלשלות האירועים בין בני הזוג.

מבלי להיכנס לאופן התנהלותה של האשה בהתערבותה בעסקיו של בעלה נראה כי נקטה במעשה לא חכם. ופעמים כדאי להיות חכמה ולא צודקת.

השו"ע באבהע"ז סימן ע"ד סעיף י' פוסק:

"וכן היא שאמרה אין רצוני שיבואו לבית (נ"א שיכנסו אצלי) אביך ואמך ואחיך ואחיותיך ואיני שוכנת עימהם בחצר אחד מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה".

ומוסיף הרמ"א:

"ודוקא שנראה בב"ד שיש ממש בדבריה שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה, אבל בלא"ה אין שומעין לה דהא המדור אינו שלה רק של בעלה".

הרי לן שזכותה של האשה, מחייבת את הבעל, למרות חיובו בכבוד הוריו ועל אף שהוא בשר מבשרם, לדאוג לכך שלאשתו תהיה רווחה נפשית ושתרגיש כי בעלה רוצה בטובתה ועליו מוטל לדאוג לכך שקרוביו לא יציקו לה. וזאת אפילו כשהמדובר בכניסת ההורים אל תוך ביתו. וכמאמר הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו". וחייב בכבודה יותר מכבודם.

בנידון דידן נראה שהבעל לא נהג כן. הבעל לא עמד בלחץ ילדיו מנישואיו הראשונים, והעדיף אותם על פני אשתו השנייה.

לפיכך חלוק אני על מסקנתו של עמיתי כי "ההתנהגות האמורה של האשה פסולה, ואשה כשרה עושה רצון בעלה ולא מנסה לכפות את רצונה" עכ"ל.

יש לציין כי על אף האמור לעיל איני קובע עמדה אודות צידקת דרישתה של האשה להיות שותפה בעסקיו של בעלה. מפני ששאיפה זו סותרת את הסכם הממון עליו חתמו הצדדים עובר לנישואיהם. דעתי היא, כי אופן התמודדותו של הבעל בקונפליקט שנוצר היה שגוי, והיה עליו לפנות ליועץ נישואין שימצא את הנוסחה הנכונה של אינטליגנציה רגשית, אשר תעניק תחושת בטחון לאשה כי למרות אי שיתופה של האשה בעסקיו הכלכליים של בעלה אין דבר זה גורע מהשותפות המלאה בחיי המשפחה של בני הזוג.

לצורך זה היה על בני הזוג להיות מטופלים אצל יועץ נישואין מקצועי אשר היה מדריך אותם בכיוון זה, ולדעתי עדיין לא נסתם הגולל על הצעה זו.

במסקנותיו ההלכתיות כותב עמיתי:

"למרות שביה"ד התרשם כי האשה כנה בתביעתה לשלום בית ומוכנה בכל ליבה להשקיע מאמץ למטרה חשובה זו... אין לביה"ד להיזקק לתביעתה של האשה לשלו"ב... מאחר ומדובר בזיווג שני לא תצליח לשמור על שלו"ב... מאחר שבסופו של דבר לא תעמוד בכך והגירושין כיום הם למעשה על שם סופם... מאחר ובזיווג שני לא תולים תקווה בסיכוי לשלום בית... אשר על כן...מחליט ביה"ד כי על הצדדים להתגרש בכפוף כי הבעל ישלם כתובתה ותוספת כתובתה ויפצה את אשתו בפיצויים ראויים בדומה לתנאים שביה"ד ניסה להביא הצדדים להסכמות, ובמידה ויסרב הבעל עשוי ביה"ד לחדש הדיון בתביעת האשה למזונותיה, ואם האשה תסרב עשוי ביה"ד לפטור הבעל ממזונותיה ולא יחשב ככפיית האשה לקבל גיטה" עכ"ל.

פועל יוצא מהמסקנות אליהן הגיע עמיתי הם כדלהלן:
א. "ביה"ד מחליט כי על הצדדים להתגרש". משמעות החלטה זו היא, הוראה מעשית מחייבת. דהיינו, חיובה של האשה להתגרש. הנימוק לחיוב זה הוא היות ומדובר בזיווג שני, ובכל זיווג שני כשהבעל שונא את אשתו אין סיכוי לשלו"ב, וכפי שכתב הט"ז בסימן קי"ד סק"ד.
ב. את חיוב הגירושין תולה עמיתי בתנאי שישלם הבעל לאשה את כתובתה ותוספת כתובתה ובנוסף לכך ישלם פיצויים לאשה כפי ראות עיני ביה"ד. כאמור בשורת הדין כרך י' ע"מ קכד – קלד.
ג. אם אחד מהצדדים יסרב לקיים את ההחלטה הנ"ל אזי יושת עליו שוט המזונות, דהיינו במקרה ויסרב הבעל, עשוי ביה"ד לחייב את הבעל במזונות האשה לפי גובה סכום המזונות שתבעה. ואם תסרב האשה, יפטור ביה"ד את הבעל ממזונות האשה.

עד כאן תמצית סיכום מסקנותיו ההלכתיות של עמיתי שליט"א.

במחילת כבודו חלוק אני על כל מסקנותיו. ואשיב על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון.

על המסקנה הראשונה תמה אני. מהיכי תיתי לחייב את האשה בגט כאשר כנה היא בתביעתה לשלום בית.

מה שהביא עמיתי בשם הט"ז אינו ממין העניין, משני טעמים.

הטעם הראשון הוא, הט"ז בתחילת הסעיף מתקשה בחילוק שחילק השו"ע בין זיווג ראשון לזיווג שני כאמור בסוף סעיף ג' שם בשו"ע:

"ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שניה אם שנאה ישלחנה".

והקשה הט"ז:

"אי מצא בה פריצות אפילו ראשונה נמי...".

ובהמשך דבריו יישב:

"דמיירי ודאי בנמצא בה פריצות פעם ראשונה... וזהו החילוק שבין זיווג ראשון לזיווג שני... ובזיווג ראשון... להמתין מלגרש כי מי יודע שמא תשוב ותנחם ותלמד מדרכו של הקב"ה עמנו. אבל בזיווג שני למהר לגרשה... וטעם החילוק, דהראשונה יש תקווה שלבסוף תשמע אליך, כי היא מגודלת עמך... ויש תקווה שתהיה מרוצה עמך לבסוף, משא"כ בזיווג שני". עכ"ל.

הט"ז מדבר דווקא באשה שנמצא בה פריצות, ואינו עניין למקרה דידן בו מדובר באשה כשרה שחפצה היתה בטובת בעלה, אלא שכוונתה הייתה רצויה יותר ממעשיה. במקרה זה גם לדעת הט"ז אין לחלק בין זיווג ראשון לזיווג שני.

ומסברא מוכח כדברינו, דהאם בכל זיווג שני נאמר שאם ישנא הבעל את אשתו ללא הצדקה מצווה עליו לגרש את אשתו. וכי בנות ישראל הפקר הן.
בהמשך דבריו כתב עמיתי:

"עיין שם (בט"ז) בהמשך דבריו שדין זה שייך גם באשה רעה בדעותיה, ועיין שם בט"ז סק"ז שמשווה דין אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה. והעולה מדברים אלו שאשה בעלת מריבה והיא אשה הרעה בדעותיה בזווג שני אם שנאה ישלחנה, מאחר שאין היא אשת נעוריו ולא מגודלת עימו הרי לא תולים תקווה לשינוי התנהגותה של האשה ולא נותנים לה הזדמנות חוזרת".

לאחר עיון מעמיק בדברי הט"ז נראה, דלא חילק הט"ז באשה רעה בדעותיה בין זיווג ראשון לזיווג שני. וז"ל הט"ז:

"ובזה מתורץ קושיה גדולה מה שמקשה ב"י על הטור שמביא קרא גרש לץ ויצא מדון שבגמ' סוף גיטין אינו כלל, אלא בגמ' אחרת ביבמות מביא זה על אשה רעה, ולדידי ניחא שפסוק זה שייך על זיווג שני דצריך למהר הגירושין ע"ד הפסוק פוטר מים ראשית מדון כמו שזכרנו. ומ"ש הטור אבל מצא כו' דכתיב גרש לץ כו' לא קאי על השנייה אלא אפי' על ראשונה, ומביא קרא דגרש לץ כו' דכולל גם שניהם דבשניהם יש מדון אלא דיש חילוק לבטל המדון בגט דבראשונה אין למהר ובשניה יש למהר" עכ"ל.

הט"ז כתב ליישב את קושיית הב"י על הטור שהביא את הפסוק "גרש לץ ויצא מדון" על אשה פרוצה. והקשה הב"י שזה סותר את הגמ' ביבמות שאומרת שהפסוק מדבר על אשה רעה, ועל זה מיישב הט"ז שהפסוק מדבר על אשה פרוצה (וזה פירוש "אשה רעה", וכפי שכתבו הב"י והב"ח בדעת הטור), והפסוק מדבר גם על זיווג ראשון וגם על זיווג שני.

והסיבה שהביא הטור את הפסוק "גרש לץ ויצא מדון" על אשה פרוצה, ולא את הפסוק המובא בגמ' בגיטין "מצא בה ערות דבר", מפני שהפסוק "גרש לץ ויצא מדון" מדבר גם על זיווג ראשון וגם על זיווג שני אלא שפסוק זה איירי במקום שנמצא באשה פריצות פעם ראשונה. [ואילו הגמ' בגיטין מדברת במקרה שהבעל מצווה לגרש את אשתו כשמוחזקת פרוצה ואז אין חילוק בין זיווג ראשון לזיווג שני, ובמקרה זה ציווה הכתוב "כי מצא בה ערות דבר" וכו' "ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר". וכדברי הברייתא שם, הכתוב קראו אחר לומר שאין זה בן זוגו לראשון, זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו וכו'.]

ובמקרה זה קוראה הכתוב "מדון", ונתן הכתוב עצה טובה לבעל לגרש את אשתו. אלא שיש חילוק בין זיווג ראשון שלא ימהר לגרשה מכיון שיש תקווה שלבסוף תישמע אליו, לבין זיווג שני שעליו למהר לגרש את אשתו. עד כאן תוכן ביאור דברי הט"ז.

אבל לא היתה כוונת הט"ז לחלק באשה רעה בדעותיה דהיינו בעלת מריבה, בין זיווג ראשון לזיווג שני. שהרי הט"ז מיישב את שיטת הטור, ולשיטת הטור הפירוש של "אשה רעה" היינו אשה פרוצה. וכפי שכתבו הב"י והב"ח שם בדעת הטור.

והבנה זו בהגדרת "אשה רעה" סובר גם התשב"ץ ח"ד הטור הראשון סימן נד שכתב דאשה רעה דמצוה לגרשה היינו רעה לשמים.

דברינו מתיישבים היטב בהמשך דברי הט"ז בסס"ק ז' וז"ל:

"והטור לא הביא רעה בדעותיה כיון שלא נזכר בפירוש בגמרא שם אלא אשה רעה סתם, ואפשר שלא נתכוין אלא לפרוצה ורעה במעשיה, כנ"ל נכון מאד". עכ"ל.

וביאור זה בדברי הט"ז מוכח בליקוטי חבר בן חיים על הט"ז שהקשה וז"ל: "עיין פרק הבא על יבמתו וצ"ע". ויעויין בהגהות מעשה נסים על השו"ע מהדורת ראש פינה שביאר את הקושיה, ר"ל, דשם איתא בגמ' היכי דמי אשה רעה, דמקשטא ליה תכא וכו' א"כ משמע רעה בדעותיה., [ודלא כפירוש הט"ז שאשה רעה היינו במעשיה והיא אשה פרוצה].

אבל לשיטת השו"ע דאזיל בשיטת הרמב"ם ש"אשה רעה" היינו רעה בדעותיה ובכה"ג איירי הסוגיה במסכת יבמות, והסוגיה במסכת גיטין איירי באשה פרוצה, אין לחלק באשה רעה בדעותיה בין זיווג ראשון לזיווג שני.

והנה יעויין בח"מ ס"ק ד ובב"ש ס"ק ה שכתבו דאשה רעה היינו בעלת מריבה. ויעויין עוד בערוך השלחן סימן קיט סעיף ז שביאר הגדרת "אשה רעה" וז"ל:

"וכן אשה רעה כגון שמקללת אותו או מצערת אותו שלא לאכול עמו וכיוצא בזה שמקבל צער ממנה, גם בזיווג ראשון מצווה לגרשה, שנאמר "גרש לץ ויצא מדון". וקשה אשה רעה כיום סגריר, ואשת מדנם נשתוה". עכ"ל.

היוצא ממנו, שמדובר בבעלת מריבה באותה דרגה של מקללת בעלה. שבכה"ג פסק הרמ"א בסימן קט"ו סעיף ד שנחשבת לעוברת על דת. ואז מצווה לגרשה אפילו בזיווג ראשון וכן משמע מסתימת השו"ע בסימן קי"ט הלכה ד שפסק שמצווה לגרש אשה רעה ולא חילק בין זיווג ראשון לזיווג שני. וכן כתבו הח"מ והב"ש שם ד"ה אשה רעה בדעותיה וכו', מצווה לגרשה אפילו בזיווג ראשון.

וגם מסברא נראה שבבעלת מריבה אין לחלק בין זיווג ראשון לזיווג שני. דבשלמא באשה פרוצה, יש לחלק באשה שעשתה מעשה פריצות פעם יחידה. שהמעשה נחשב פשיעה אפילו בפעם אחת, ובזיווג שני ימהר לגרשה בכה"ג. אבל באשה בעלת מריבה מסתבר, שאין להחשיבה כבעלת מריבה אם ציערה את בעלה פעם אחת. דמצוי הדבר בין בני זוג שמצערים אחד את השני בעיתות כעס וכדומה. אלא ודאי הכוונה באשה המוחזקת בכך, לצער את בעלה אף בזמנים רגילים שאין כל הצדקה למעשיה. ובכה"ג אין לחלק בין זיווג ראשון לזיווג שני, ובשניהם מצווה עליו למהר לגרשה.

הטעם הנוסף שאין לחייב את האשה להתגרש הוא, שהרי אפילו נניח שבכל זיווג שני כשהבעל שונא את אשתו מצווה עליו לגרשה עדיין יש לשאול - האם מצב זה מחייב את האשה להתגרש. הרי הדבר פשוט הוא, שאין להקיש ולהשוות את דין הבעל לדין האשה. שהרי פסק הרמ"א בסעיף ו' "אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה", וכתב בב"ש ס"ק ו' דהרמ"א איירי גם בזיווג שני.

מוכח א"כ שאפילו במקום שמדינא בזכות הבעל לגרש את אשתו תיקן רבינו גרשום תקנה לזכותה של האשה שלא תתגרש שלא בהסכמתה. כיון שאין להקיש בין דין הבעל לדין האשה, ואין לגרוע מזכותה של האשה בשל זכותו של הבעל. ואפילו לשיטת השו"ע שאינו פוסק את תקנת רבינו גרשום אין לחייב את האשה לקבל גט בשל זכותו של הבעל לגרש את אשתו. דכל עוד ולא נמצאה עילה המחייבת את האשה להתגרש בשל התנהגות קלוקלת כדין עוברת על דת כאמור בסימן קט"ו, אין לחייב את האשה לקבל גט מבעלה.

וביחוד במקרה דידן ששינאתו של הבעל לאשתו נבעה ללא כל אשמה המצדיקה את שינאתו של הבעל כלפיה. לאור האמור, אין לגרוע כלל מזכותה של האשה לתבוע שלום בית כאשר תביעתה לשלו"ב כנה ואמיתית.

יתירה מכך, נראה שבימינו אין לחלק בין האשכנזים לבני עדות המזרח בענין האיסור לגרש את האשה בעל-כרחה.

בבתי הדין השתרש המנהג שלא לגרש אשה בעל כרחה אפילו בקרב בני עדות המזרח, ויסוד מנהג זה הוא על פי החוק. וי"ל שכל הנושא אשה על דעת כן נושאה וכאילו התנו זאת בנישואין, וכעין השבועה שנהגו לקבל עצמם בני עדות המזרח בכתובה שלא לישא אשה על אשתו.

להלן נוכיח מדברי הרשב"ש שמנהג זה אף מחייב אותו בממון. ובמקרים כמו מקרה דידן שבעל אינו מצווה לגרש את אשתו, מנהג זה מחייב אותו כאילו התנו קודם לנישואין שיתחייב במזונות האשה אפילו אם ירצה לגרשה ולא יוכל רק בגלל המנהג.

המסקנה השנייה שהסיק עמיתי היא, כי יש לחייב את האשה להתגרש בכפוף לקבלת פיצויים לפי ראות עיני ביה"ד (כאמור בשורת הדין חלק י').

גם על הנחה זו אני חלוק, יעויין שם בעמודים קל"ב וקל"ג שהמדובר שם במקרה שהבעל תבע גירושין מהאשה, והאשה רצתה בשלום בית.

ביה"ד התרשם שהאשה כנה בתביעתה לשלו"ב, אלא שלאחר שהאשה השתכנעה שאין כל סיכוי שהבעל יחזור אליה לשלום בית, דרשה פיצוי כספי גבוה מהבעל. במקרה זה בלבד פסק הגר"א שרמן שליט"א, שמכיוון שביכולתו הכלכלית של הבעל לעמוד בתשלום גובה הפיצוי שדרשה האשה, לכן יש לחייב את הבעל לשלם לאשה את הפיצוי הנ"ל ולגרשה, וזאת מהטעם שאינו יכול לעגן את האשה כאשר היא חפצה בכנות בשלו"ב, ובכפוף לכך שקיים התנאי הבסיסי והוא, הסכמת האשה לקבלת הפיצוי הנ"ל.

אבל בודאי שאין ללמוד מכך כלל חדש, לפיו בכל פעם ניתן לחייב אשה לקבל פיצוי מבעלה לפי ראות עיני ביה"ד, כאשר היא תובעת שלו"ב ואינה מוכנה בכלל להתגרש. נכון הדבר ולפעמים אף ראוי, שביה"ד ינסה לשכנע את האשה להסכים להתגרש בכפוף לפיצוי הגון. אולם ודאי שאין ביה"ד יכול לכוף את האשה לכך. כל האמור והנלמד מהכתוב בספר שורת הדין הוא, שאפשר לכוף את הבעל המעגן את אשתו ללא הצדקה לשלם פיצוי לאשה כדי שתסכים להתגרש ממנו. אבל אין לעשות את בנות ישראל הפקר ולחייבן בדבר שאינן חייבות. וימצא חוטא נשכר.

המסקנה השלישית שהסיק עמיתי היא, איום בשוט המזונות על המסרב לקיים את החלטת ביה"ד. גם על מסקנה זו חלוק אני עליו, שהרי מצינו בהלכה, שאשה המורדת בבעלה במלאכות הבית או בתשמיש המיטה פטור הבעל ממזונותיה. דהיינו אי קיום חובות האשה כלפי בעלה מתוקף הנישואין פוטרות את הבעל מחיובו לזון את אשתו.

הגדרת מרידה מצינו בסירוב לקיים חיי נישואין תקינים. ואולם לא מצאנו מרידה באי הסכמה לגירושין, דהיינו באשה שאינה רוצה להתגרש לפי הצעת בית הדין, כאשר האשה תובעת בכנות את ההיפך מגירושין ודורשת שלום בית. איך ניתן להחשיב אשה כזו למורדת רק משום שאינה מוכנה להסכים להישמע להצעת בית הדין לגירושין.

יתירה מכך, מה יהיה משפטם של שני הצדדים במידה ויסרבו שניהם להצעת ביה"ד, על מי מהצדדים יושת שוט המזונות.

מסקנת הדברים היא. שאין להשתמש בשוט המזונות לחיוב או לפטור ממזונות כעונש או פרס, אלא הדבר תלוי בהתרשמות בית הדין בשאלה האם האשה מוגדרת כמורדת בבעלה או לא, ומכיוון שבמקרה דידן התרשם ביה"ד כי האשה כנה בתביעתה לשלו"ב ומוכנה לעשות הכל למען השבת שלום הבית על כנו. הרי וודאי שאין להחשיב את האשה כמורדת בבעלה וזכאית היא למזונותיה.

מקור וסעד לדברים הנ"ל מצאתי בשו"ת הרשב"ש (סי' תי"א) שמתייחס לארבעה סוגי נשים.
וז"ל הרשב"ש:

"והרביעית היא, שאין בגירושיה לא מצוה ולא עבירה ולא חיוב כפיה, כגון אשתו שניה שאין בה לא ערוה ולא דבר אלא כעין שהקדיחה תבשילו, או ששנאה או מצא אחרת נאה הימנה, בזו אין חובה על ב"ד ליזקק לו. שאעפ"י ששנינו בפרק חרש, האשה יוצאה לרצונה ושלא ברצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. אין הכוונה שבי"ד יכריחוה לבא לקבל גיטה, אלא שאם זרק לה גט בחיקה אעפ"י שהיא אינה רוצה להתגרש גרושיו גירושין אעפ"י שלא ברצונה. וכו', כשידע אדם איך נשנית ועל מה נשנית מיד יבין שאין שלא רצונה בכפיה ממש, אלא בלא ידיעתה וכו', ואעפ"י שבמשמע שלא ברצונה הוא גם כן בעל כרחה, כדאמרינן בפ"ק דגיטין גמרא אחד גיטי נשים, בעל כרחה הכא גירושין איתיה {לשון הגמ' לפנינו: בשליחות בעל כורחו דבגירושין איתא.} היינו שנתן הבעל הגט בעל כרחה, אבל שיכפוה בית דין אינו במשמע, שהיכן נמצא כדבר הזה שבמקום שאין בו מצוה ולא חובה שיזקקו בית דין לכפות האשה לבוא לקבל גיטה, אין בזה הלכה ברורה ולא יושר סברא, אבל השכל והדת יחייבו הפך זה.

וכמה מעשים אירעו בכאן ודן ככה אדוני אבי מורי הרב ז"ל, וכן דנתי אני בחייו ואחרי מותו, ואני הייתי המוציא הדין לאמיתו והמביא אותו אל תכונתו, ושבחני על זה וקלסני עליו הרבה, תנוח נפשו בעדן".

ובהמשך דבריו דן לענין חיוב מזונות הבעל לאשתו בכה"ג. וז"ל:

"אבל בספר אורחות חיים כתוב ונהגו העולם שלא לגרש אלא ברצון שניהם, אם כן כיון שנהגו בכך וקיימא לן דכל כי האי גוונא מנהגא מעלייתא היא, חייב הוא במזונותיה עד שתתפייס להתגרש, שזה דבר שבממון הוא, והמנהג [הזה] הוא אם נתברר דינו, הוא כתנאי וכל תנאי שבממון קיים, וכבר שנינו הכל כמנהג המדינה. וכו', ובנדון הזה אשר באה אליו השאלה, כיון שאין בגירושיה מצוה ולא עבירה אין בית דין נזקקין לכופה להתגרש וחייב במזונותיה מטעם המנהג אם נתברר שהמנהג שבממון מנהג הוא, ומשנה שלימה שנינו הכל כמנהג המדינה וכו', זהו הנראה לי בזה, ושלום על דייני ישראל הדנים דין אמת לאמיתו". עכ"ל.

הראיה שהביא עמיתי לדעתו "כי פיוס האשה הוא לא לפי רצונה ושגיונה אלא לפי ראות עיני ביה"ד" מהגמ' בגיטין, לדעתי אינו דומה לנידון.

הסוגיא שם איירי, בתנאי שהתנה הבעל, שהגט שנתן לה יחול אם לא אפייס את אשתי עד שלשים יום. ועל זה כתב שם התוס' וז"ל:

"ואור"י דאי לא פייסנא לה משמע אי לא אטרח לפייסה בדבר גדול, ואי יהב לה הרי טרח לפייסה וקיים תנאי אע"פ שלא נתפייסה".

דהיינו אומדן דעתו בפירוש דבריו "אי לא פייסנא ליה עד תלתין יומין להוי גיטא" כוונתו לטרוח לפייסה. אבל בנידון דידן לא מדובר בפירוש כוונת דעת, אלא מדובר בפסק דין של הרשב"ש "חייב הוא במזונות האשה עד שתתפייס להתגרש", ופשוט הדבר שבכה"ג צריך את פיוס האשה בפועל, דהיינו הסכמתה המפורשת של האשה להתגרש.

על פי כל האמור לעיל מחליט בית הדין לדחות את תביעת הבעל לגירושין. ועל המזכירות לקבוע מועד לדיון, בנושא תביעת האשה למזונותיה.

הרב מרדכי רלב"ג - דיין


כבר הבעתי דעתי בפני הרב צדוק שכיון שלאשה לא הייתה כל כוונה רעה כנגד בעלה הרי אינה "אשה רעה" בהגדרתה ההלכתית של סימן קיט ולכן אין לפסוק כל חיוב לגרשה או לאלצה לגירושין וזאת אף באשה שנייה ושחל עליה חדר"ג מגירושין בע"כ או אשה שניה עליה ובמקביל בהתחייבות הספרדית בשבועה בכתובה, ולכן דעתי כדעת הרב רלב"ג לעצם פסק ההלכה שאין לפסוק גירושין ובכך נקבעת דעת הרוב. הנני מביע בזאת את שאט הנפש מניסיון הנואל של הבעל להטמנת מלכודת לאשה בביום בגידה ומצטרף בזאת לדוגמא המתאימה שהביא הרב צדוק להראות עד כמה מקפיד הקב"ה על כך בקביעתו לחורבן בית המקדש בדרך זו וגלות ישראל מארצו.

הרב יקותיאל כהן - אב"ד

א. לאחר שמיעת דברי הצדדים והעיון בחומר המצוי בתיק מחליט ביה"ד בדעת רוב לדחות את תביעת הבעל לגירושין ועל המזכירות לקבוע מועד לדיון בנושא תביעת האשה למזונות.
לדעת המיעוט על הצדדים להתגרש בכפוף כי הבעל ישלם לאשה כתובתה ותוספת כתובתה ויפצה את אשתו בפיצויים ראויים בדומה לתנאים שביה"ד ניסה להביא את הצדדים להסכמות, ובמידה ויסרב הבעל על ביה"ד לחדש הדיון בתביעת האשה להגדלת מזונותיה ואם תסרב האשה עשוי ביה"ד לפטור הבעל ממזונותיה.
ב. נימוקי דעת הרוב והמיעוט מצורפים לפסק הדין.

ניתן ביום כ"ז בטבת התש"ע
(13/01/2010)

הרב יקותיאל כהן - אב"ד הרב מיכאל צדוק - דיין הרב מרדכי רלב"ג - דיין