בתאריך כ"ד בתשרי התש"ס (4/10/99) הופיעה הגב' פלונית עם אביה [בתיק תביעת גירושין שלה].

המבקשת אמרה כי נישאה לבעלה בשנת 1987, והנישואין ביניהם היו דתיים, ולאחר מכן נישאה גם אזרחית. ונולדו לה מנישואין אלו שני ילדים.

וכך היא טוענת: "אנחנו גרנו בבית של הורי בעלי ואחר שלש שנים אני עזבתי את בית הוריו עם הילדים, בעלי היה נוהג לבקר אותנו אחת לשלושה חדשים אח"כ היתה מלחמה בחבל אבחזיה ואני שמעתי שהוא יצא מאזור המלחמה לרוסיה וזאת שמעתי מדודה שלו שגרה בגרוזיה [כעת גרה בגרמניה]. ומאז לא שמעתי עליו מאומה מזה כשמונה שנים אני הלכתי למוסקבה ששם גר אחיו, ואני ואחיו ניסינו למצוא אותו ולא הצלחנו לקבל כל מידע עליו".

בברור יהדות שנעשה למבקשת ע"י ד"ר רייז דרך הטלפון נכתב כי המבקשת יהודיה וכן בעלה יהודי והכתובה נשארה ברוסיה [לטענת האשה].

בדיון לתביעת מזונות של האשה שהתקיים בו' אדר תשס"א 1/3/01 אמרה המבקשת כי הם התחתנו לפני כ-14 שנה והנישואין היו בזאקס [אזרחי] בלבד.

וכך טענה: "אני עליתי ארצה עם הילדים בשנת 1988 אני לא יודעת היכן בעלי עקב המלחמה שהיתה בגרוזיה. בעלי נעלם כבר כשש או שבע שנים ואין קשר בנינו וגם אין לו שום קשר עם הילדים אני לא יודעת היכן הוא".

בדיון שהתקיים בתאריך כ"ט בתשרי התשס"ב (16/10/01) נכתב בפרוטוקול ביה"ד כי הגיע מכתב אשר לא נושא כתובת והתקבל בתאריך 10/10/01 וע"פ המכתב כותב הבעל פלוני כי הוא מוכן לתת גט לאשתו. והמכתב נושא אישור של שגרירות ישראל במוסקבה.

במכתב שכתב לביה"ד הרב אשר ארנטרוי שליט"א [הממונה על המחלקה למעמד אישי של עולים מחבר העמים] אשר נשלח לברר בשגרירות ישראל במוסקבה. וכתבו כי נציגות הנהלת בית הדין ברוסיה בדקו את בתיק השגרירות והכתובת הרשומה שם נבדקה, והבעל לא גר שם ונעלמו עקבותיו, ובמשך כל השנים ניסינו לאתר את הבעל ונעלמו עקבותיו.

בדיון שהתקיים בתאריך ד' בכסלו התשס"ט (1/12/08) חזרה האשה ואמרה כי כל הנישואין היו בזאקס [אזרחי] וזה היה באבחזיה ואני ובעלי יהודים ואין לי שום קשר עם בעלי לא לי ולא לילדים.

בדיון שהתקיים בח' טבת תשס"ט הופיעה האשה עם אמא ועם דודתה.
גם האם וגם הדודה העידו בביה"ד כי הגב' פלונית נישאה רק בנישואין אזרחים וזאת בגלל שהיתה מלחמה באבחזיה ולכן לא עשו חופה.

עוד כתב לביה"ד הרב אשר ארנטרוי כי שוחח עם המשפחה וכל אשר עלה בידו לברר כתב לביה"ד:

"מה ששמעתי ואושר ע"י המשפחה במסיח לפי תומם כי המבקשת נישאה אזרחי בטיבלסי בתאריך 11/10/87 מקום מגורי האשה. לאחר מכן בתאריך 29/10/87 עשו מסיבה בעיר סחומי שבאפחזיה ובמסיבה הנ"ל נוכח רב כאחד האורחים".

עוד טוענת האשה, כי בדיון שהיה בתאריך 1999 בבית הדין היא היתה עולה חדשה ולא הבינה מה שסיפרה ומה שאמרה כי בסחומי היו נישואין דתיים היא התכוונה שהיה מסיבה עם רב אבל אף פעם היא לא סיפרה לביה"ד שהיה חופה.

יש לציין כי אחיה וגם בני דודים שלה שהתחתנו באותם השנים גם כן לא התחתנו בחופה.

בשיחה שקיימתי עם הרב לוין שליט"א הרב הראשי לגרוזיה אישר שבשנים האלו היו אנשים שלא עשו חופה כדי שלא יפריע להם מצד העבודה או לימודים וכהנה". [ע"כ דברי הרב ארנטרוי].

ביה"ד גם שלח את המבקשת לד"ר רייז אשר מבין את שפת המבקשת וגם יודע ומכיר מנהגי המקומות שם וזה אשר עלה מתוך דבריו - המבקשת אכן יהודיה הם גרו באפחזיה וכפי הנראה אינם שומרי מצוות ודבר זה ניתן לברר בנקל אם עשו בריתות לבניהם, כי אם עשו ברית אז עשו גם חופה וכפי הנראה לא היתה חופה מאחר והם לא גרו בסביבה יהודית אלא באזור אפחזיה שרובם ככולם גויים.

ובבירור שעשה ד"ר רייז התברר כי בנה של המבקשת לא עשה ברית בחו"ל אלא כאן בארץ עשה ברית בבית החולים לניאדו וזאת עשו בזמן עליתם ארצה. ע"כ תורף דבריו של דר' זאב רייז.

ועתה עומדת עלובה זו ומתחננת להתיר אותה מכבלי עגינותה כי מזה כ-18 שנה נעלמו עקבותיו של בעלה.

תחילה יש לבאר שעל אשה זו אין כל עדות שאכן נישאה כדמו"י גם אין כתובה בפנינו או כל מסמך אחר המעיד עליה שנתקדשה כדמו"י וכל מה שאנו חוששין כאן שמא נישאה כדמו"י הוא על דבריה בפעם הראשונה שאמרה שנישאה גם כדמו"י וגם באזרחי וא"כ כל מה שהיא נחשבת נשואה הוא מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורה.

ובדין זה דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוי דאוריתא או דרבנן איכא בזה פלוגתא בין הפוסקים, הנה מהר"י בסאן [סי' פ] הסתפק אי שויא אנפשיה מטעם נדר או משום דבר אחר ואנחנו לא נדע, ודעת "המשפט צדק" שויא אנפשיה הוא מטעם נדר.

ובשער המלך (פ"ט מהל' אישות דין טו) תמה על דברי "המשפט צדק", דמדברי תשובת הרשב"א (התשובה הובאה בב"י אבה"ע סי' מה) במי שטוען שקידש אשה מבואר דאף היכא דלא שייך טעמא דנדרי איסור אפילו הכי אמרי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אפילו כנגד עדים.

ובספר "חקרי לב" [יו"ד סי' ב] שהביא דבריהם פירש כוונתם שאף שלא אמרו בלשון נדר וא"כ אינו נדר מדאוריתא מ"מ הוי נדר מדרבנן כאומר פתי פת כותי שאסור מדרבנן וגם החמירו בו שלא יותר ע"י התרה.

אולם "הנודע ביהודה" [תנינא סי' כג] דחה סברא זו וכתב [לשואלו] ומה שרצה לחדש דמה דאמרינן שויא אנפשיה ח"ד הוא מטעם נדר קונם הנה במחילה מכבודו ראיתיו מתוך פלפול גבר בגוברין מה ראה לשטות זאת ואם כי ראה הדבר בתשובת מהרי"ט, וכי מהרי"ט אמרו הוא מביאו רק בלשון ואין לומר ודחאו ובאמת בלי שום דחיה אין הדבר מתקבל ואיזה נדר ואיזה לשון שבועה או קיום יש כאן במה מתפיס ולדבריו אם אחד יאמר ביום שני בשבת שהיא שבת יהא אסור במלאכה מטעם נדר ואם כדבריו איך אמר ר"ע לר' יהושע שילך אצל רבן גמליאל ביום שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר' יהושע בנפשיה חתיכה דאיסורא מטעם נדר אלא ודאי כל זה שטות ומה דאמרינן שויא אנפשיה ח"ד הוא מטעם דאדם נאמן על עצמו ומה שהקשה תינח היכא דאין שני עדים מכחשים אותו גם זה שטות ואדם נאמן על עצמו יותר משני עדים... ומסיק שם דשויא אנפשה ח"ד הוי דאוריתא ומביא ב"אור לציון" ראיה מגמ' כתובות (ט.) אמר ר"א פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו וכו'. מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה וכ' ואם נאמר שדין שויא אנפשיה הוא מדרבנן מה מקשה מאי קמ"ל הא קמ"ל טובא דאפילו בספק אסור וכן למה אסורה בטוען פתח פתוח הוא ספיקא דרבנן לקולא ושם יש ספק אחר דהיינו באשת כהן ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ובבת ישראל שנתקדשה פחות מג' שנים ספק באונס אלא ודאי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא דאוריתא ועיין שם אהבה"ע (סי' א) "באור לציון" שהביא ראיות רבות עוד דס"ל דשויא אנפשיה הוא לא מדין נדר. היוצא ע"כ דאשה זו אסורא להנשא לאחר מדין שויא אנפשיא ח"ד דרים הפוסקים ס"ל דרוב מדאוריתא.

א) אולם, עדיין יש לדון, הנה אשה זו אין לנו כל עדות שהיא נישאה כדמו"י אלא ע"פ עצמה אמרה שנישאה וזאת ע"פ מה שאמרה בפרוטוקול מתאריך כ"ד בתשרי התש"ס (4/10/99) ושם נכתב כי היא אמרה שנישאה גם כדמו"י וגם באזרחי [זאקס]. אולם בדיונים שנערכו בתביעת גירושין ומזונות גם בשנת 1/3/2001 וגם ב 16/10/2001 וגם ב 1/12/08 אמרה האשה שהיו רק נישואין אזרחים ולא נשואים דתיים.

וא"כ לכאורה היתה צריכה להיות נאמנת, ודמי למ"ש בגמרא כתובות (דף כב.) והובא בש"ע (סי' מז סע' ד). מתניתין "האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר..." ובגמ' ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת והא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אמר רבא בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה תניא נמי הכי אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת מעשה נמי באשה אחת....

וכתב הרא"ש (סי' כד), אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת אם אחר כדי דיבור אבל תוך כדי דיבור יכולה היא לחזור ולסתור דבריה הראשונים וכך הם דברי תוס' [ד"ה מנין] והר"ן [סד"ה ג].

ואם כן גם אצלנו בזה שאמרה שנישאה נישואין אזרחים בלבד הרי היא סותרת דבריה הראשונים שאמרה שנשאה כדמו"י.

אולם בנידון דידן זה אינו שהרי אצלנו רק לאחר שנה חזרה ואמרה שהיו רק נישואין אזרחים וא"כ שוב אינה יכולה לסתור מה שאמרה בתחילה כי הנישואין היו דתיים וגם אזרחי.

ב) אולם, אחר העיון, נראה דיש לדון בדין זה ממקום אחר, שהרי אצלנו אשה זו נשאלה מדוע את אומרת רק נישואין אזרחים הרי בדיון הראשון אמרת בבית הדין שהיו גם נשואים דתיים. על זה השיבה : כי היא היתה עולה חדשה וכלל לא הבינה מה שהיא אמרה כי היא לא היתה יודעת עברית. כוונתי היתה כי אכן עשינו נישואין אזרחים בגלל המלחמה אולם אח"כ עשינו מסיבה ובמסיבה הזו אכן היה רב מוזמן כאחד האורחים אבל מעולם לא אמרתי בביה"ד כי עשינו נישואין דתיים.

הנה בש"ע (חו"מ סי' פ' סע' א') כתב מר"ן ע"פ הגמ' ב"ב (דף מא.) "מי שטוען בבית הדין טענה אחת ונתחייב בה אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה [אפילו יש עדים על טענה שניה לא מהני כדלעיל סי' עט] אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר כך נתכוונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון שומעין לו במה דברים אמורים שלא יצא מבית הדין, אך אם יצא מבית הדין אין שומעין לו, דשמא למדוהו לטעון שקר...

וכתב בש"ך (סק"ג) וז"ל :

דמ"ש אבל אם יצא מבית דין... דשמא למדוהו נ"ל דמיירי שחייבוהו ב"ד ואמרו לו חייב אתה ואע"פ שפשט לשון הטור והמחבר לא משמע לכאורה הכי מ"מ צריך לפרש דבריהם כן דאל"כ אין סברא לומר שלמדוהו לשקר דלמה יעשו כן הלא לפי דבריו זכה בטענתו הראשונה ולא מסתבר לומר דחיישינן שאחר שיצא הגיד לאחרים טענתו וידעו שיתחייב בדין ולימדוהו לטעון שקר וגם בש"ס לא מצינו חששה זו רק שהכחישוהו עדים דבזה שפיר אמרינן שלימדוהו לטעון שקר כיון שרואה שנתחייב ע"פ הכחשת העדים אבל היכא דלא הכחישוהו עדים ולא אמרו לו הבי"ד חייב אתה אם מתקן טענתו הראשונה ואומר כך נתכוונתי ויש בלשון זה שסובל התיקון שומעין לו אף שיצא מביה"ד כן נראה לי. עכ"ל הש"ך.

וא"כ, לכאורה, אצלנו היא מתקנת דבריה, שהרי ביה"ד לא אמר לה שהיא זקוקה לגט כדמו"י או אינה חייבת בגט.

ואין לטעון שעצם העובדה שהתובעת באה לביה"ד שיתירו לה להינשא מוכיח שהיא מבינה שחייבת בגט דזה אינו שהרי מעשים שבאים מחבר העמים לבקש היתר נישואין או גירושין ומתברר כי כל הנישואין היו שלא כדמו"י והבעל נעלם ואינו נמצא ומתירים להנשא במקום הדחק וא"כ שוב יכולה לטעון ולהסביר דבריה אף שיצאה מביה"ד.

אולם אחר העיון גם זה אינו שהרי הסמ"ע (סק"א) כתב דבסוף סי' זה מוכח דאפילו לא חייבוהו בפירוש אלא שנראה מטענתו שיתחייב בה וכ"כ בש"ך עצמו בסק"א וכ"כ הט"ז (סק"א) שאף שלא יצא הפס"ד אלא שנראה מתוך טענתו שיתחייב וכן נראה עיקר וכן מוכח כן מדכתב בד"א אבל אם יכול לזכות... משמע אע"ג דלא זכה עדיין הכא נמי נתחייב דרישא"

ואם כן בנדון דידן, כאשר ביה"ד אמר לה שצריך לחפש את בעלה ואף היא עצמה חפשה את בעלה הבינה שאכן חייבת בקבלת גט כדמו"י וא"כ שוב אינה יכולה לחזור ולטעון טענה שתסביר את דבריה.

ג) אלא דעדיין יש לדון דשאני נידון דידן דלא דמי להא דחוזר וטוען טענה אחרת שהרי אצלנו האשה טוענת כי היא לא ידעה עברית וגם לא הבינה מה שביה"ד אמר ואכן נכון הדבר כי בדיון הראשון שהיה בביה"ד היתה האשה עולה חדשה כשנה בארץ בלבד ולכן לא הבינה בדיוק מה שביה"ד שאל מה עוד שפרוטוקול ביה"ד דאז לא היה ערוך על ידי הספרא דדינא שאלה ותשובה אלא ערוך כסיפור דברים ומוכח מזה כי לא התנהל דו-שיח בין ביה"ד למבקשת אלא המבקשת אמרה את דברה ומה שביה"ד הבין כתב את תוכנם, וא"כ, כל טענתה עכשיו אינה באה לומר אמתלא או להסביר מה שאמרה אלא אומרת שמעולם לא אמרה שנישאה כדמו"י וזה שנכתב בפרוטוקול שנשאה כדמו"י וגם בזקס זה בגלל שהיא לא הבינה עברית וביה"ד ודאי לא מבין את שפתה ולכן אפשר שנכון הדבר שמה שמסבירה לביה"ד היום כי אכן שאלו אותה אם היה רב בחתונה ואכן ביה"ד שואל זאת אם היה "רבין" (רב) והיא ענתה שאכן היה וכוונתה היא שבמסיבה שעשו אחר הנשואין האזרחים היה רב כאחד האורחים ומעולם לא נישאה כדמו"י וביה"ד הבין כי אם ענתה שהיה רב, אז היו נשואין כדמו"י, ולכן ביה"ד כתב שנישאה גם כדמו"י.

ואין להקשות ממ"ש הרשב"א בתשובה [סי' תרכ"ט הובא בש"ע סי' סו סי' י"ג] בדברי הרמ"א דעם הארץ שבא לגרש ואמר אח"כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה אינו נאמן דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה,

דשאני תשובת הרשב"א שע"ה מבין הלשון והעדים העידו בפניו ודאי שאין לו עוד טענה ואף אם לא מבין, הסכים בסתמא לכל מה שכתב בשטר, משא"כ בנידון דידן המבקשת אינה מבינה לשון עברית ואף שזה נכתב בפרוטוקול ביה"ד לא מסביר למתדיינים מה כתוב בפרוטוקול. וודאי שהיא לא הבינה מה שכתבו בפרוטוקול.

ואף שכתוב בפרוטוקול כי הכתובה נשארה ברוסיה אפשר שגם זה היה חלק מאי הבנה של המבקשת וביה"ד כתב כי הכתובה נשארה ברוסיה מאחר ולא הוגשה לביה"ד ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא.

ד) עוד יש לחזק ספק זה שהרי בתאריך יח' בטבת התש"ס הופיעה בביה"ד אם המבקשת ודודתה של המבקשת ושניהם העידו כי אכן היו בחתונה, והחתונה לא היתה חתונה כדמו"י אלא חתונה בזאקס בלבד וזאת בגלל שאז היתה מלחמה ולכן לא עשו חתונה דתית. עוד אמרה אם המבקשת כי היא [אם המבקשת] עשתה חתונה כדמו"י אבל בתי לא.

ה) ביה"ד פנה לכב' הרב אשר ארנטרוי שליט"א לחקור את משפחת המבקשת מה האמת.

ובמכתב שכתב לביה"ד כתב כדלהלן:
כל מה ששמעתי היה ע"י המשפחה במסיח לפי תומו.

"המבקשת טענה כי בטלביסי בתאריך 11/10/87 נישאה בזאקס, ולאחר מכאן בתאריך 29/10/87 עשו מסיבה ובמסיבה הנ"ל נוכח רב כאחד האורחים אבל לא היתה שום חופה וקידושין ומה שאמרה בביה"ד בשנת 1999 כי עשיתי חופה דתית אני הייתי עולה חדשה והם לא הבינו מה שסיפרתי. עוד כותב הרב ארנטרוי שליט"א כי בבדיקה שעשה התברר לו כי אח המבקשת וגם בני דודים שלה שהתחתנו באותם השנים באותו מקום לא התחתנו בחופה וקידושין גם בשיחה שקיים הרב ארנטרוי עם הרב אריאל לוין שליט"א (הרב הראשי לגרוזיה) אמר הרב לוין כי בשנים אלו אכן היו אנשים שלא עשו חופה כדי שלא יפריעו להם השלטונות מצד עבודה או לימודים וכדומה".

גם בשיחה שקיים ד"ר רייז [מומחה ליהדות של חבר העמים] עם המבקשת אמר לביה"ד כי המבקשת אינה שייכת למשפחה דתית ולכן לדעתו יש לבדוק אם ילדי המבקשת עשו ברית ברוסיה אפשר שעשו גם חופה וקידושין אולם אם לא עשו ברית אז גם חופה וקידושין לא עשו.

כמו כן דר' רייז כתב כי המבקשת גרה בסביבה שרובם ככולם היו גוים ולכן קרוב לודאי שלא עשו חופה.

מבדיקה שעשה ביה"ד התברר כי בן המבקשת לא עשה ברית ברוסיה רק לאחר שעלו לארץ עשו לו ברית בבית החולים לניאדו.

א"כ כל עדויות אלו מחזקות את הסברה של המבקשת שלא נישאה כדמו"י.
ו) ושוב אני [הכותב] דיברתי עם הרב לוין אריאל שליט"א [הרב הראשי לגרוזיה] - ואמר לי כי הוא היה בעיר סחומי שבאפחזיה והוא אכן ביקר בשנת 1987 בעיר זו לא עשו חופה כדמו"י.
וזה תורף דבריו:

כאשר הייתי בעיר זו שרובם ככולם גויים של התושבים היה רק שוחט אחד ששמר מצוות והיה אחד שהם קראו לו בשם "חכם" והוא עצמו לא ברור כמה היה יודע לעשות חופה וקידושין ואף אם ניסה לעשות או עשה מ"מ שם לא הקפידו על עדים כשרים מלבד שלדעתי לא היו שם שומרי מצוות מלבד השוחט. והאחר שנקרא "חכם" כך שגם אם עשו חופה סביר מאוד שנעשה עם עדים פסולים וקרובים כי על זה ודאי לא הקפידו שם באותו זמן. ע"כ תורף דבריו של כב' הרב לוין שליט"א.

א"כ גם אם נחוש ואכן עשו שם חופה הרי לאור עדותו של הרב לוין כי שם לא היו שומרי תורה ומצוות מלבד השוחט ועוד אחד שקראו לו "חכם" והם שם לא הקפידו על עדים כשרים בגלל שלא היו כאלה וגם לא חששו לדבר כזה א"כ הוי ספק אם בכלל קידושין אלו תפסו, אם בכלל נעשו

ועיין בשו"ת "שערי ציון" (לגאון ר' ציון בוארון שליט"א) מ"ש על נשואין הנעשים במקומות כאלו ברוסיה [ובנדון דידן גרע טפי שרובם ככולם של יושבי העיר הזאת היו חילונים].
וז"ל שם:

אין ספק שכפי המצב באותן הארצות באותן הימים הרי שכמעט כל המצוים שם הם בחזקת מחללי שבת בפרהסיה ולא נמצא שם שומרי שבת כי אם אחד מעיר או שנים שהיו נמנעים ממלאכה מפורסמת כגון הבערת אש ועבודה במפעלים ועל כן יש לנו לילך אחר החזקה המצויה שלא היו עדים שם כשרים ולא לחוש למיעוטא שמא בכל זאת היו שם עדים כשרים.
כמ"ש בגמ' חולין (דף פו) חרש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמם ר"מ מתיר לשחוט אחריהם [אותו ואת בנו] משום דרוב מעשיהם מקולקלים והלכה כמותו ואפילו לרבנן שאוסרים כתבו התוס' שם ד"ה מאי טעמא: טעמיהו דרבנן הוא משום דמספקא להו אם רוב מעשיהם מקולקלים ועל כן אוסרים.

אבל אם היה ידוע לנו שרוב מעשיהם מקולקלין היו גם רבנן מתירין לשחוט אחריהם ואע"פ שהוא איסור דאוריתא ור"מ מתיר שם משום דרוב מעשיהם מקולקלים ואע"ג דחיש למיעוטא בכל מקום מכל מקום כיוון שיש גם מנגד חזקה שכל בהמה בחזקת איסור אבר מן החי היתה עומדת ולא נודע לך שנשחטה [רש"י] ע"כ אמרינן סמוך מיעוט לחזקה והוי ליה מיעוטא דמיעוטא ולא חייש אפילו רבי מאיר וא"כ הוא הדין בנידונינו שרוב ככל האנשים דשם הם בחזקת פסולי עדות ויש לאשה חזקת פנויה חוזר להיות כמיעוטא דמיעוטא דלא חייש ליה אפילו לר"מ. ע"כ תורף דבריו שם "בשערי ציון".

וא"כ, כ"ש בנידון דידן, שהרב לוין אמר דבעיר סחומי ליכא אלא שוחט וחכם וברור לו שאינם מקפידים על עדים כשרים ואף אם היו רוצים מ"מ בעיר זאת לא נמצא כדבר הזה עדים כשרים.

ז) ועיין עוד בשו"ת "יביע אומר" (ח"ז סי' יח) וב"שערי ציון" שכתבו שם דיש לדון בעדים כאלה אם נפסלים לעדות, אפשר שעדיין אין להם דין של עדים פסולים [אע"פ שמחללים שבת וכיוצא בזה] שהרי ידוע לכל שכל זה הם עושים מחמת הבורות ורדיפות הדת שבאותן ארצות שלפי זה קשה להחליט בברור שהן פסולי עדות לבטל הקידושין. [כיון שהם סוברים שאין בזה איסור].

ועיין שם שהביא את דברי האחיעזר (ח"ג סי' כ"ה) בענין גט שסודר ע"י מחללי שבת שכתב שדעת הסמ"ע והב"ח בחו"מ (סי' לד סקנ"ז) שאינו נפסל רק באופן שיודע שהוא נפסל לעדות בכך וכן הוא בשו"ת רעק"א (סי' צו) אודות עדים מגלחי זקן בתער ותמה עליהם. דכיון שפסול הוא מהתורה משום "אל תשת ידך עם רשע מהיות עד" וכיון דעבר עבירה דאורייתא ונפסל עי"ז מהיכי תיתי לחדש לומר דבעינן דידע שנפסל עי"ז. עכ"ל.

ובשו"ת בנין ציון (סי' כג) כתב דפושעי ישראל בזמננו לא ידעו מה לדון בהם אחרי שבעוה"ר פשטה המספחת עד שלרובם חילול שבת נעשה כהיתר אם לא שיש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא ויש בהם שמתפללים בשבת ומקדשים ואח"כ מחללים שבת במלאכה דאוריתא ודרבנן ומה גם בניהם שקמו אחריהם אשר לא ידעו ולא שמעו דיני השבת שדומים ממש לצדוקים והם כתינוקות שנשבו וכן הביא בשו"ת המביט [חלק א' סי' לז] שמצדד להכשיר בכה"ג].

ובשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' יח) הביא דעת הפוסקים מערכה מול מערכה הללו פוסלים לעדות והללו מכשירים ועיין בשו"ת "שערי ציון" (סי' ד) שכתב שרוב הפוסקים ס"ל שעדים אלו פסולים לעדות.

והביא שם את תשובת מהרשד"ם שהביא את נוסח ההסכמה של חכמי שאלוניקי ובראשם מהריט"ץ שכתב שכל קידושין שעשו ע"פ עדים אנוסים [מגיזרת השמד שבספרד] אין לחוש לאותן קדושין לפי שאין שם עדים כשרים בשום צד - הרי שאעפ"י שבניהם היו מוטעים והם עצמם היו אנוסים אעפ"כ נחשבים כולם לפסולי עדות וכ"כ במפורש מרן הב"י בשו"ת ב"י סי' ח' והסכימו עמו המבי"ט וחכמי דורו ואע"פ שבודאי היו אז כמה בודדים ששמרו שבת הרי חכמי אותו הדור הלכו אחר חזקת הרוב ולא חשו למיעוט אפילו במקום ערווה החמורה.

וא"כ כ"ש בנידון דידן אחרי עדותו של הרב אריאל לוין שליט"א שהובאה למעלה שאין לחוש לקידושין באותו מקום [סחומי] אם בכלל נעשו.

הנה כתבתי כל זה לחתור חתירה ולמצוא פתח לתקנתה של עגונה זו אשר יושבת בעגינותה כ-18 שנה וכבר כתב הב"ח בתשובה [שו"ת החדשות סי' מח] שהמתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.

וזאת כתבתי בידי, יד כהה, להלכה ולא למעשה, אלא אם כן יסכים להתיר זאת אחד מגדולי התורה בדורנו, אז אצטרף עמו.
(-)מיכאל עמוס, אב"ד
דעת כב' האב"ד הגאון רבי חיים שלמה שאנן שליט"א - אב"ד ת"א מלפנים אב"ד נתניה שדן בתיק זה בעבר.
על פי פרוטוקול ביה"ד מתאריך כד' בתשרי התש"ס הגב' פלונית אמרה בדיון כי נישאה בשנת 87 והנישואין היו גם דתיים ואת הכתובה השאירה ברוסיה.

כשנה לאחר מכן בדיון בבית הדין בתאריך ו' באדר התשס"א אמרה הנ"ל כי הנישואין היו רק ב'זקס' ולא היו דתיים.

לאור תוצאות הדיון בית הדין קבע סידור גט שליחות ממוסקבה, התקבל מכתב הנושא אישור של שגרירות ישראל במוסקבה כי הבעל חתם בפני סגן הקונסול שמוכן לתת גט, אולם הגט לא נכתב.

מאז הבעל נעלם כשמנה שנים אין לאשה ולא לילדים כל קשר עמו ולא ידוע דבר עליו.

בדיון מתאריך ד' בכסלו התשס"ט וכן בתאריך יח' בטבת התשס"ט אמרה האשה כי הנישואין היו רק בזקס ולא כדמו"י.

האשה מבקשת כיום היתר להינשא.

לדעת חוקרי בית הדין הרב ארנטרוי ודר' רייז בסבירות גבוהה כי המבקשת לא נישאה כדמו"י.
המבקשת מתקשה בשפה העברית.

הצדדים להיתר:
ייתכן וכותב הפרוטוקול בשעתו לא דייק בעת כתיבתו, - ויש הסבר לכך.
האשה חזרה מדבריה בשנת התשס"א אף שלא ידעה שיש לחזרה משמעות, כיון שבית הדין היה סבור כי בנישואין אזרחיים יש להצריך גט, ועל כן החזרה היא מ"פטור לפטור", והרי נקבע סידור גט פעמיים גם לאחר שהיא הצהירה כי הנישואין היו אזרחיים בלבד.

מאחר והאשה אינה דוברת עברית ולדברי החוקרים ששוחחו עמה ברוסית נראה כי הנישואין היו רק אזרחיים, יש לקבל את דברי החוקרים ולהעדיפם ע"פ הפרוטוקול הנזכר.

אם נקבל את דברי האשה כ"אמתלה", אמנם הכלל הוא כי אמתלה מועילה להוריד את הדברים הראשונים אך אינה מועילה כדי לשנות, כפי המהרש"א יבמות (קיח).

מכל מקום אילו לא היתה אומרת דבר, סביר שלא היה לנו לחוש לשמא נשאת נישואין דתיים, כיון שלדברי החוקרים הנ"ל במקום מגוריה של האשה לא היה נהוג לעשות נישואין דתיים.

לגבי שוי אנפשיה חתיכא דאיסורא, יש מקום להקל במקרה שלא ידעה שעל ידי דבריה היא נאסרת עיין שו"ת חת"ס (אבהע"ז סי' עח) הובא בפת"ש (קטו סקכ"ה), "דאם לא ידע דהוא איסור לא שייך שויא חתיכא דאיסורא", אולם קצה"ח חולק: לפי מ"ש בסי' לד דהוא מטעם נאמנות. א"כ אין לחלק כיון דדבריו מקבלין כמו מאה עדים.. אבל לפי מה שיבואר בס"ק ג' דאינו משום מגו א"כ אין לחלק ואפילו לא ידע שנתחייב בה לא מצי חוזר.

ועיין שער המלך [אישות פ"ט הט"ו] שמהר"י באסאן נסתפק בדבר אם שאחד"א הוא דין נאמנות או דין איסור, ועיין שד"ח [מערכה ש' כלל ב'] שו"ת אור לי [סי' קכט אות טו] ועוד. ועיין בספרי עיונים במשפט [חו"מ סי' ח'] בהרחבה, ושם הבאתי גם משו"ת תמים דעים להראב"ד "שאין לנו לילך אחר טענות, אלא להוציא דין אמת לאמיתו, ומה שטען זה אחיך לא מכר לי כלום, אנן סהדי, שלא נתכוון להודות דינו, אלא שגגה היתה בידו והיה סבור לחזק טענתו, ולכן הדבר תלוי בב"ד אם יראו משגגת ומפתיות טען מה שטען והוא טוען בכך שלא נתכוון אלא לחזק טענתו, שלא ילכו אחר מיצוי הדין, אלא שיתקנו הדבר ויפשרו ביניהם להעמיד הקרקע בידו".

יש לצרף גם את הסברא של "אבד זכרו" שמאחר והבעל נעלם לתקופה ארוכה שכזו לא נודעו עקבותיו ולא דרש בשלום אשתו וילדיו, אפשר שיש מקום לומר שהוא מת.

(-)חיים שלמה שאנן, אב"ד ת"א מלפנים אב"ד נתניה
אני מצטרף לפסק דינו של כב' האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א
(-)אריאל ינאי, דיין

לדעתי נטיית הדין כפי שחברי פסקו, אולם יש מקום עדיין להסתפק בספק אשת איש החמור כאשר בשתי הזדמנויות נאמרו ע"י האשה כי נעשתה חו"ק, פעם אחת בדיון הראשון כאמור, ופעם נוספת כשבפרוטוקול הדיון נכתב ע"פ האשה שהכתובה נשארה ברוסיה.

מאידך, ניכר להדיא שהאשה אינה דוברת עברית ויתכן מאד שהאשה לא הבינה כלל את מה שנשאלה, במיוחד בדיונים הראשונים לפני שנים כאשר רק הגיעה ועלתה לארץ, ואף שלבי נוקפי כדעת המיעוט, מ"מ דעת הרוב היא המכרעת בפס"ד של כבוד האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א אשר המפורט והמנומק, וכמו כן, הצטרף האב"ד של ביה"ד קמא הגרח"ש שאנן שליט"א שהדיונים ברובם היו בהיותו יושב על מדין כאן בנתניה.
(-)שניאור פרדס, דיין

אנו פוסקים כי האשה הנצבת מרת פלונית מותרת לעלמא, ופס"ד זה דינו כדין תעודת גירושין.

ניתן ביום ד' סיון תשס"ט (27/05/2009)
(-) הרב מיכאל עמוס, אב"ד (-) הרב שניאור פרדס, דיין (-) הרב אריאל ינאי, דיין