בפנינו תביעת האשה וב"כ לחייב את הבעל בתשלום כתובה.

ומנגד תגובת הבעל וב"כ לפטור את הבעל מתשלום כתובה לאשה. הצדדים וב"כ המציאו לביה"ד את עמדתם לאור החלטת ביה"ד מיום י"ט אלול תשס"ט 8.9.09 שעל הבעל וב"כ להמציא לביה"ד חומר מגובה במסמכים ומקורות הלכתיים לפטור את הבעל מחיוב כתובה לאשה, ועל האשה וב"כ להגיב באופן ענייני.

הקדמה ופרטים עובדתיים נחוצים:
קורותיו של תיק זה עמוסים בדיונים ובהחלטות שניתנו במספר ערכאות והרכבים, וכולם עסקו בנושאים הממוניים שבין הצדדים. כיום עומד להכרעה נושא הכתובה במסגרת חלוקת הרכוש בהתאם לחוק יחסי ממון.

מערימת החומר המונחת לפנינו עולים הפרטים הבאים:
א. הצדדים נישאו ביום 10.11.91.
ב. לצדדים אלו נישואים שניים, ואין להם ילדים משותפים מנישואים אלו.
ג. הצדדים פרודים כ - 4 שנים.
ד. קיימת הסכמה בין הצדדים להתגרש.
ה. קודם הנישואין ביום 23.10.91 ערכו הצדדים הסכם ממון המתבסס על חוק איזון המשאבים אשר קיבל תוקף חוקי של פסק דין בביהמ"ש.
ו. האשה פתחה תיק לתביעת כתובה ביום 25.2.09.
ז. החלטת ביה"ד מיום 8.11.07 לחלוקת רכוש בהתאם להסכם ממון.
ח. החלטת ביה"ד הגדול מיום 14.6.07 לחלוקת הרכוש עפ"י איזון המשאבים בהתאם להסכם ממון.
ט. דו"ח אקטואר לאיזון משאבי הצדדים.

הדיון בנימוקים להפסיד את האשה מכתובתה:
נקדים ונציין, בהתאם לכללי ההלכה, כל בעל המעונין לגרש את אשתו הוא בחזקת חיוב לשלם כתובה, מפני שזהו חיוב מחיובי האישות שהבעל התחייב לאשתו עם תחולת האישות, היינו יום הנישואין. וכל עוד הבעל לא הוכיח באופן הברור שחיובו פקע, או לפחות שחזקת חיובו נתונה בספק הרי הוא נשאר בחזקת חיוב לשלם כתובה לאשתו עם גירושיה.

על מנת שהבעל יוכל לפטור עצמו מחזקת חיוב כתובה לאשה צריך שהעילה לכך תהיה מעוגנת במקורות הלכתיים, שהם מאוד מצומצמים.

מהחומר המצוי בפנינו אנו לא מוצאים שתנאים אלו קיימים על מנת להפסיד את האשה מכתובתה.
העילות המופיעות בסיכומי הבעל וב"כ הן שתיים:
א. מדין מורדת - עקב נטישת האשה את הבית.
ב. רצונה של האשה להתגרש.

לאור העילות הנ"ל, ביה"ד קובע עקרונית שהאשה זכאית לכתובה מהטעמים דלהלן:
א. לא הוגשה מעולם תביעה מצד הבעל להכריז על האשה כמורדת ולכן לא ניתן להחיל על האשה דין מורדת.
ב. גם לאחר שהוכרזה האשה כמורדת קיים הליך מורכב הנדרש לצורך הפסד האשה מכתובתה, כפי המבואר בשולחן ערוך אהע"ז סימן עז'.
ג. לטענת הבעל וב"כ שהאשה נטשה את הבית לפרק זמן מסוים יש לומר דמכיון שאין אנו יודעים מה גרם לעזיבת האשה את הבית ויתכן שהגורם לכך הוא הבעל, אין נטישת האשה מהווה סיבה להפסד כתובתה, כל עוד לא הוכח שהאשה עזבה ללא סיבה מוצדקת. יתירה מזו כותב הרמ"א בשולחן ערוך אהע"ז סוף סימן פ':

"אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה. דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה ממנו בלא רשותו, ואינו מראה פנים ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום".

היינו שגם אם אשה עזבה את הבית מתוך כוונה של נטישה שנגרמה בעקבות קטטה, מוטל על הבעל חובה לפייסה, ואם אינו מפייס אותה הוא גורם לכך שאין היא יכולה לחיות עמו, ואינה מפסידה מזונותיה, והוא הדין כתובתה.
ד. רצונה של האשה להתגרש במקרה דנן פירושו הסכמתה לגירושין. שהרי האשה לא פתחה תיק תביעה לגירושין. יש להבחין בין רצונה של האשה בגירושין שפירושו שהיא היוזמת את הגירושין, לבין הסכמתה לתביעתו של הבעל להתגרש. הסכמת האשה לתביעת הבעל אין בה סרך של עילה להפסידה כתובתה. יתירה מזו אפילו אשה שתובעת גירושין אין זה סיבה כדי להפסידה כתובתה ותוספת ודי אם נצטט את דברי הבית שמואל בשולחן ערוך אהע"ז סימן קנד' סעיף קטן כ' שכתב דברים מאד ברורים בנושא זה וכך לשונו:

"ואם מגרשה מעצמו וכו' יתן לה כתובה, ולענין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו. כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא"צ ליתן לה תוספת כתובה דאדעתיה למישקל ולמיפק לא אוסיף לה".

כלומר הב"ש קבע לנו כלל יסודי שכל עוד הבעל מגרש את האשה מרצונו החופשי ולא מתוך כפיה ע"י ביה"ד, חייב הוא בתשלום כתובה ותוספת. וכבר האריכו מאד בנושא זה בספרי שורת הדין כרך ו'( עמ' רפא'-רצג') וכרך י"א (עמ' ריד'-רמו'). לפי זה במקרה בו אנו עוסקים בודאי שלא קיימת כל עילה להפסיד את האשה מכתובה שהרי כל מה שיש לפנינו היא רק הסכמת האשה לתביעת הגירושין שהגיש הבעל.

[וכדי לחדד את הדברים עד כמה קשה לבעל להיפטר מחוב הכתובה יש להביא את דברי הגמ' יבמות סג'. שמצטטת את הפסוק (ירמיה יא') "הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה. אמר רב נחמן וכו' זו אשה רעה וכתובתה מרובה. נתנני ד' בידי לא אוכל קום (איכה א') אמר רב חסדא וכו' זו אשה רעה וכתובתה מרובה. בגוי נבל אכעיסם (דברים לב') אמר רב חנן בר רבא אמר רב זו אשה רעה וכתובתה מרובה". מסביר שם המהרש"א שהמכנה המשותף לכל הפסוקים הללו שהם עוסקים בגלות. א"כ מהו הדמיון לאשה רעה אלא שאיש החי עם אשה רעה אשר היא מושלת בו כאילו האויב מושל עליו להכעיסו ואינו יכול להשתחרר ממנה עקב כתובתה המרובה שאין באפשרותו לפורעה, זהו איש השרוי בגלות. עד כאן תוכן דברי המהרש"א.

למדים אנו מדברים הגמרא שאין זה פשוט לפטור את הבעל הבעל מחוב הכתובה והתוספת דאפילו באשה הממררת את חיי בעלה זה עדיין לא מספיק כדי להפסידה כתובתה].

המסקנא היא, שעילה להפסיד אשה מכתובתה, צריכה להיות מושתת על מקורות הלכתיים. ובמקרה שלנו אין מקום לעילה כזו. ולכן כאמור חוב הכתובה המוטל על הבעל עומד בעינו.

גביית כתובה במסגרת חוק יחסי ממון:
הנוהל המקובל בבתי הדין כשבני זוג מנהלים בבית הדין את התביעה לפירוק התא המשפחתי, ובאותה מסגרת או במקביל לה מנהלים את הפירוק הרכושי, והפירוק הרכושי נעשה על פי חוק יחסי ממון [איזון המשאבים], ובנוסף בעקבות הפירוד האשה תובעת את כתובתה, אזי מקומה של תביעה זו כמובן היא אך ורק בביה"ד הרבני שרק הוא הסמכות לתביעת כתובה. ביה"ד ממתין לראות כיצד תסתיים חלוקת הרכוש על פי איזון המשאבים. כיון שיתכן שהאשה תקבל סכומי כסף מחלקו של הבעל שעפ"י דין תורה אינם מגיעים לה אלא רק מכח החוק. יוכל הבעל לטעון שסכומי כסף אלה הם כנגד תשלום הכתובה. למרות שחוק יחסי הממון בסעיף 17 קובע "אין בחוק זה לגרוע .... מזכויות האשה לפי כתובתה".

הפרשנות הפשוטה לכאורה לסעיף זה היא, שהמחוקק קבע שהאשה תוכל לגבות את הסכום

המגיע לה עפ"י הכתובה אף אם ע"י כך נוצרת הפרה באיזון המשאבים לטובת האשה. אלא שלא נראה שזו הפרשנות הפשוטה שהחוק מזכה את האשה בכפל זכויות הן עפ"י חוק יחסי ממון והן מכח שטר הכתובה.

וכדי להוכיח זאת נציג חוק אחר העוסק בסיטואציה דומה, וקיים בו סעיף מפורש יותר. דהנה בחוק הירושה בסעיף 11 (ג) העוסק בירושת האשה בעזבון בעלה המנוח קבע המחוקק "המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה ינוכה מחלקו בעיזבון". כלומר המחוקק העניק לאשה זכויות בעזבון בעלה ויחד עם זאת קבע שהזכות לתשלום הכתובה ינוכה מחלקו בעזבון בעלה דהיינו אין מקום שלאשה ינתנו כפל זכויות מחלקו של הבעל.

חייבת להיות סימטריה בין החוקים הקובעים את יחסי הממון עם פקיעת הנישואין בין אם זה בעקבות מיתת הבעל, או עקב גירושין. אותו הגיון העומד ביסוד סעיף 11 (ג) לחוק הירושה בזכויות המגיעות לאשה עקב מיתת הבעל, קיים גם ביחס לחוק יחסי ממון העוסק בהסדרת יחסי הממון בעקבות גירושי הצדדים. ומאחר ובסעיף 11 (ג) לחוק הירושה כתב המחוקק דברים מפורשים בא זה ולימד על סעיף 17 לחוק יחסי הממון.

מכיון שזוהי פרשנות החוק הנהוגה בבתי הדין כאמור, זה מחייב את בתי הדין להמתין עם ביצוע פירעון הכתובה עד לאחר קבלת התוצאות בזכויות המגיעות לאשה בחלקו של הבעל. [ליישומו המעשי של סעיף 17 לחוק יחסי ממון עי' במאמרו של הרה"ג דב דומב שליט"א בשורת הדין כרך י'].

אולם כל אריכות הדברים האמורה לעיל ביחס לזכויות הממוניות המגיעות לאשה מהבעל עם פקיעת הנישואין, הם כל עוד לא נחתם הסכם [משותף] בין הצדדים המסדיר בצורה שונה את יחסי הממון שביניהם. אבל אם נחתם הסכם בין הצדדים טרם הנישואין או במהלך הנישואין שהם מעוניינים בהפרדה רכושית ולא באיזון משאבים אזי החוק ליחסי ממון אינו רלוונטי לגביהם.

כמו כן במקרה בו אנו עוסקים שהמדובר הוא שהצדדים חתמו קודם הנישואין על הסכם ממון המסדיר ביניהם את יחסי הממון המתבסס על חוק יחסי ממון [איזון המשאבים]. א"כ נעשתה כאן התחייבות מפורשת מצד הבעל ערב הנישואין שחלוקת הזכויות תהיה בהתאם לחוק יחסי ממון, למעט אותם כספים או רכוש שנכתבו בהסכם שהם לא יהיו ברי איזון.

ביום הנישואין הבעל הוסיף וחתם על שטר כתובה.

מקרה שכזה שבו קיימת התחייבות מפורשת ע"י הצדדים לאיזון משאביהם, פרשנות החוק האמורה לעיל אינה רלוונטית. משום שהחובה לאיזון המשאבים אינה מכח החוק, אלא מכח התחייבות הצדדים. ומאחר שהצדדים לא ציינו במסגרת ההסכם שהכתובה שתקבל האשה לא תהיה בנוסף למה שתקבל האשה בחלקו של הבעל מכח האיזון. הרי זה דומה למקרה שהבעל התחייב לתת לאשה סכום כסף עם פקיעת הנישואין מבלי להתנות שסכום זה יגרע מכתובתה.

ובנוסף התחייב על שטר כתובה האם נערוך קיזוזים בין ב' ההתחייבויות בודאי שלא, מכיון שכל התחייבות עומדת בפני עצמה.

אולם עדיין יש מקום לומר שלמרות שקיימות כאן ב' התחייבויות נפרדות וגם החיוב לאיזון משאבי הצדדים הוא מכח הסכם, יש לבצע הסכם זה בהתאם לסעיף 17 לחוק יחסי ממון כפי הפרשנות הנ"ל. וזאת משום שבסעיף 4 להסכם הממון נכתב "הצדדים מבקשים מכב' ביהמ"ש המחוזי לאשר הסכם זה עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973" הוי אומר שכל הפרמטרים שקבע המחוקק בחוק יחסי הממון, ובין השאר החוק כולל בתוכו את סעיף 17 העוסק בנושא הכתובה במסגרת איזון המשאבים וכמובן כפי הפרשנות האמורה לעיל, האומרת שלא יתכן שלאשה יהיו כפל זכויות.

אלא שאין הדבר ברור שזו באמת היתה כוונת הצדדים בסעיף 4 להסכם. שהרי בתת סעיף 2.2 להסכם נכתב "שהמקרקעין והמטלטלין שיפורטו להלן ישארו רכושו הבלעדי של צד ב'".

ובתת סעיף 2.2.1 נכתב "דירה בת 3 חדרים בקומה א' רח'... חיפה הידועה כגוש... אשר נרכשה בלעדית ע"י צד ב' עפ"י הסכם מכר מיום 10.9.89".

הרי לפי חוק יחסי ממון רכוש שנרכש קודם הנישואין ונרשם ע"ש אחד מבני הזוג אינו בר איזון. כפי שמצויין בסעיף 5 לחוק יחסי ממון: "עם פקיעת הנישואין עקב גירושין... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי הזוג למעט -(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין". ומאחר שכאמור בסעיף 4 להסכם ממון, נכתב שהצדדים מבקשים שההסכם יתבצע עפ"י חוק יחסי הממון, וכוונתם לפי כל מה שהחוק כולל בתוכו. וכמו שהחוק כולל בתוכו את סעיף 17 כמו כן כולל הוא בתוכו את סעיף 5 הנ"ל. ואם אנו יוצאים מתוך פרשנות שלא היה צורך לפרט בהסכם הממון שהחלק שהאשה תקבל מחלקו של הבעל במסגרת איזון המשאבים יקוזז מהכתובה כיון שזה כלול כבר בסעיף 4 להסכם. הוא הדין לגבי נושא הרכוש אשר היה שייך לאחד מהצדדים קודם הנישואין שאין צורך לפרטו בהסכם, כיון שהוא כבר כלול בסעיף 4 להסכם. ואם בכל זאת ראו הצדדים צורך לפרט את הרכוש אשר נרכש קודם הנישואין. מוכח שכוונת הצדדים בסעיף 4 להסכם שביניהם לא היה כפי הפרשנות האמורה לעיל אלא כוונתם היתה כפשוטה שביהמ"ש יתן לזה תוקף פסק דין עפ"י החוק האזרחי ולא עפ"י ההלכה ולכן הם סיכמו לאשרו בביהמ"ש ולא בבית הדין.

היוצא מעתה לפי פרשנות זו, שאנו חוזרים לאבחנה ראשונה בהסכם הממון האומרת שמכיון שקיימת התחייבות מפורשת שהחלוקה תתבצע עפ"י חוק יחסי ממון [איזון המשאבים], ולא פורט בהסכם שהזכויות שתזכה בהן האשה מחלקו ינוכו מסכום הכתובה, כפי שפורט בנושא הדירה השייכת לצד ב' קודם הנישואין שהיא לא תיכלל באיזון המשאבים, זה מוביל למסקנא שיש לחייב את הבעל לשלם לאשה כתובתה בנוסף למה שנותן לה מחלקו מכח חוק יחסי ממון.

אלא שקיימת זוית אבחנה נוספת בהסכם הממון שיש לה השלכות לגבי תשלום הכתובה. הדבר ידוע שקיים חוסר הבנה למהותו של שטר הכתובה שהבעל מתחייב במעמד הנישואין לאשתו.

ההתייחסות לשטר הכתובה אינה כמו להסכם ממון שבני זוג מתחייבים בחתימתם בהתחייבויות ממוניות הדדיות ערב הנישואין. משקל ההתייחסות לכתובה הוא שבמהלך טקס החופה נעשה אקט דתי של קריאת כתובה שאין בה אלא משמעות סימבולית (יש אפילו הרואים בכתובה גימיק דתי). ולכן מבחינתם הוא חסר כל תוקף משפטי בתור שטר חוב. חוסר הבנה זה היה קיים אף אצל עורכי הדין העוסקים בייצוג המשפטי בתביעות גירושין. (בשנים האחרונות חל מפנה בהתייחסות לשטר כתובה עקב ריבוי התביעות לתשלום כתובה ע"י האשה). לאור ההתייחסות הזו עורכי הדין כשערכו הסכמי ממון לבני זוג ערב הנישואין לא עלה בדעתם להתייחס במסגרת ההסכם לנושא הכתובה, ועקב כך סעיף הכתובה לא בא לידי ביטוי בהסכמי הממון הנעשים בין זוגות העומדים להינשא.

לאור האמור אי איזכורה של הכתובה בהסכם בו אנו דנים אינו מהווה הוכחה לפרשנות הנ"ל, אלא אדרבה יש סבירות גבוהה לומר שאם הבעל היה ער למשמעות האמיתית של שטר הכתובה, לא היה מסכים לכך שהאשה תקבל בנוסף למה שהיא מקבלת מחלקו באיזון המשאבים את סכום הכתובה במלואו.

אלא שאבחנה זו אינה פשוטה כלל עפ"י ההלכה. מפני שבמונחים הלכתיים אבחנה זו פירושה שאנו אומדים את דעתו של הבעל המתחייב שכוונתו היתה כך ולא אחרת. ומכיון שהמדובר כאן בהסכם ממון המסדיר התחייבויות הדדיות בין הצדדים לא ניתן לפרש את ההסכם רק עפ"י צד אחד, כשאין הדבר מוסכם על הצד השני, כפי שכתבו התוס' בכתובות מז': ד"ה שלא כתב לה וכו'. שבמכר אף אם קיימת אומדנא שהקונה לא היה נכנס למקח זה, אם היה יודע שכעבור זמן יארע לו אונס והוא יפסיד את מקחו. כיון שהדבר אינו תלוי בדעת הלוקח בלבד, אלא אף בדעת המוכר, והמוכר לא היה מוכן לקבל תנאי שכזה מצד הקונה. וכך מבואר אף בתוס' בב"ק קי: ד"ה אדעתא.

היוצא עפ"י ההלכה שהסכם ממון שנערך ע"י ב' הצדדים וכשמגיע שלב יישומו של ההסכם מתעוררים קשיים ואנו רוצים להכריע עפ"י כוונת אחד הצדדים מכח אומדן דעתו שודאי בשעתו בעת עריכת ההסכם כוונתו היתה שההסכם יתבצע באופן כזה ולא באופן אחר. לא ניתן לפעול בצורה שכזו, כל עוד יש צד שני להסכם, כיון שהדבר נוגע גם לו. וממילא נדרשת אף הסכמתו לאומדן דעת זה.

יסוד הלכתי זה מובא באריכות במשנה למלך הל' זכיה פ"ו הלכה א' ד"ה אבל אני שמדברי התוס' מבואר שכל האומדנות המוזכרות בש"ס שיוצרות תנאים זהו דוקא אם התנאי אינו תלוי בדעת אחרים אלא רק בדעתו, או שזה תלוי אף בדעת אחרים, אלא שהם מסכימים לתנאי. אך אם זה תלוי בדעת אחרים והם לא מסכימים לתנאי, אנו תולים שאף הוא לא התכוון לעשות תנאי. והאריך שם מאוד המל"מ בנושא זה. ובתוך דבריו שם בד"ה וכן נראה קצת. הביא את דברי הרא"ש בתשובה (כלל א' סימן סד') על מקרה:

"באחד שנדר לנישואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו שאם אין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו, דאדעתא דהכי לא נדר עכ"ל. והרי התם דאיכא דעת המשודך דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יקיים נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו וכלי תשמישו".

והביא שם המל"מ בשם הפני משה ליישב את דברי הרא"ש וכך לשונו שם:

"שוב ראיתי להרב פני משה וכו' כתב דרך אחרת ליישב דברי הרא"ש והוא בשיקול האומדנות, דהיכא דהאומדנא היא גדולה עד מאוד, אנן סהדי לא יבטלנה המתחייב, ואף אם דעת שכנגדו לא יתרצה בכך מ"מ אנן סהדי דלא יחוש לדעת שכנגדו ולא נתחייב אלא לדעתו".

כלומר לדעת הפני משה אם יש אומדנא גדולה היינו שהיא מוכחת ביותר שהוא התכוון לעשות תנאי, אזי תולים שהתנה אפילו שחבירו אינו מתרצה לתנאי. ולכן במקרה שמובא ברא"ש שיש אומדנא גדולה, שאבי הבת עשה תנאי שלא לתת נדוניא לבתו, אם בעבור זה יצטרך למכור את ביתו וכלי תשמישו אזי תולים שעשה תנאי גם אם החתן לא מתרצה לתנאי.

ועיין באבן האזל (לגרא"ז מלצר זצ"ל) בהלכות סנהדרין (פ"ז הל' ו' ד"ה אך להבין) כתב ודאי שיכול האחד לעשות תנאי מבלי שחבירו מסכים, אלא שאינו רוצה לעשות תנאי ללא הסכמת חבירו. לפי זה מובנים דברי הפני משה שבאומדנא גדולה עושה תנאי גם אם חבירו לא מסכים.

אף הנודע ביהודה נקט דרך זו (יור"ד מהדו"ק תשובה סט' ד"ה ומעתה) שכתב, אם יש אומדנא גדולה שעושה תנאי זה. תולים שעשה תנאי אף שחבירו לא מתרצה לתנאי. והנודע ביהודה הוכיח את יסודו מדברי התוס' כתובות מז': ד"ה שלא ממה שכתבו שם לגבי מי שהתחייב תוספת כתובה לארוסה, ומת לפני שכנסה, פטור מהתוספת. וכן מוכח מדברי הגמ' כתובות צז' (גם התוס' הביאו להוכיח מגמ' זו) במי שמכר קרקעותיו משום שהיה צריך למעות, ובסוף לא היה צריך למעות בטל המקח. ממקורות אלו מוכח, שאע"פ שכתבו התוס' הנ"ל שאם התנאי תלוי אף בדעתם של אחרים, שאינם מתרצים לתנאי. תולים שלא התנה והיה מוכן להכניס עצמו לספק ההפסד. אע"פ כן בכותב תוספת לארוסה, תולים שלא מכניס עצמו לספק, והרי הוא כעושה תנאי שלא מתחייב אם לא יכנוס אותה. אף שהאשה אינה מסכימה לתנאי. וכן אם מכר, ובסוף לא צריך למעות, תולים שהתנה שאינו מוכר אם לא יצטרך למעות, אף שהלוקח מתנגד לתנאי. וכפי שכתבו התוס' בתחילת דבריהם, שיש אנן סהדי שאינו רוצה להתחייב בתוספת כתובה אם לא יכנוס. או שאינו רוצה למכור אם לא יצטרך לכסף. כלומר לתוס' היכן שקיימת אומדנא גדולה שאינו רוצה להכניס עצמו לספק. אנו תולים שהתנה גם אם חבירו אינו מסכים לזה. וכל מה שחילקו התוס' בין אם התנאי תלוי בדעת אחרים, או שאינו תלוי בדעת אחרים, ובין אם אחרים מסכימים או לא. הוא רק כשאין אומדנא גדולה שהתנה. דאז אנו יוצאים מתוך הנחה שלא עושה תנאי אם חבירו לא מתרצה.

מסיכום נושא זה מתבאר היכן שקיימת אומדנא מוכחת וברורה אצל אחד מהצדדים להסכם. אנו נפרש את ההסכם עפ"י אומדנא זו. דוגמא מעשית ומובהקת לכך הוא מקרה דנן. בשעה שחתם הבעל על ההסכם לפי חוק יחסי ממון כוונתו היתה להעניק לאשה מחלקו מחמת איזון המשאבים בתנאי שזה לא יתווסף לסכום הכתובה. שהרי כאמור הדבר ברור בשעה שהבעל חתם על הסכם הממון, לא היתה לו מודעות למהותה של הכתובה. ולכן לא לקח זאת בחשבון במסגרת ההתחייבויות ההדדיות ערב נישואיו עם האשה. ולכן לא נזכר נושא הכתובה בהסכם הממון. אין כל ספק שלו ידע הבעל מהי משמעות הכתובה בזיקה להתחייבויות הממוניות עם פקיעת הנישואין, לא היה מסכים שהאשה תזכה בשניהם. הן בחלקו מחמת האיזון והן בכתובה.

לפיכך הביצוע המשולב של חובות הבעל כלפי האשה יעשה באמצעות קיזוז. כלומר שסכום הכסף המגיע לאשה מהבעל במסגרת האיזון ינוכה מסכום הכתובה במידה וסכום הכתובה גדול מהסכום שמקבלת האשה בגין הסכם הממון.

ועדיין יש לעשות אבחנה מבדילה בנושא אומדן דעת המתחייב בכל מה שקשור להתחייבות הכתובה.

דהנה חיובי שטר הכתובה נחלקים לשניים. עיקר הכתובה ותוספת כתובה. עיקר הכתובה שהוא המאתיים זוז לבתולה, או מנה לגרושה ואלמנה. לפי חלק מהפוסקים זו תקנה שתיקנו חכמים, ולפי פוסקים אחרים חיוב זה הוא מן התורה. עכ"פ אין זה חוב התלוי ברצונו של האיש הנושא אשה אלא זהו חוב מכח הדין שלא ניתן לקיים נישואין ללא כתובה. ואילו תוספת כתובה תלוי ברצונו של המתחייב האם להתחייב וכמה.

במונחי המשפט המודרני עיקר הכתובה הוא חיוב קוגנטי שהוא נובע מקשר הנישואין ולתוקפו של חיוב זה, אין כל חשיבות לרצון החייב, ואפילו אם ימנע מכתיבת שטר כתובה.

תוספת הכתובה זו חיוב דיספוזיטיבי. חיוב זה הוא תולדה של רצון טוב מצד המתחייב ולכן הוא גם יקבע בהתאם לאומד דעתו של המתחייב כאמור.

חילוק זה יכול להוות גם פרשנות נכונה (נוספת לאמור לעיל) לסעיף 17 לחוק יחסי ממון האומר "שאין בחוק זה כדי לגרוע בזכויות... או מזכויות האשה לפי כתובתה".

דלא מסתבר שחוק יחסי ממון ישלול מן הצדדים את הזכות להתנות על החלק הקרוי תוספת כתובה. משמעות החוק היא כפשוטה שאין החוק בא לפגוע בזכויות האשה המגיעות לה מכח הכתובה. אבל יחד עם זאת הוא לא בא להפקיע מן המתחייב את הזכות להתנות בחלק זה של הכתובה באמצעות הסכמים שנעשו מחמת החוק. שהרי חלק זה של הכתובה נתון לשיקול דעת המתחייב, ולכן ביכולתו לקבוע כיצד תעוצב צורתו.

לשם המחשת הדברים בצורה חדה יותר. האם בני הזוג לאחר הנישואין לא יוכלו בהסכמה משותפת, לקבוע שהסכום שהבעל התחייב במעמד החופה במסגרת התוספת לכתובה יצומצם, בודאי שכן.

לכן הסכם ממון שמושתת על חוק יחסי הממון מהווה התנייה לחלק הדיספוזיטיבי שבכתובה. וזוהי כוונתו של סעיף 17 לחוק יחסי הממון, שהחוק אינו בא לפגוע בכתובה המגיעה לאשה. אבל בודאי שאינו מונע התנייה.

מעתה אנו שבים וחוזרים על האמור שהסכם ממון שבו האשה מקבלת במסגרת איזון המשאבים מחלקו של הבעל אומד דעתו המוכח של הבעל, מהווה התנייה לתוספת כתובה. ולכן בתי הדין ממתינים עם נושא תביעת הכתובה, עד לאחר הכרעה הרכושית הנובעת מחוק יחסי הממון. גם בפס"ד של ביה"ד הגדול מיום 8.2.05 פורסם בשורת הדין כרך יא'. כתבו בקיצור נמרץ ברוח דברים זו.

[בשולי הדברים יש להוסיף שהסדר הכרונולוגי של ב' ההתחייבויות אין לו שום משמעות דהיינו אין מקום לומר שההתחייבות הבעל בכתובה שהתקיימה במועד מאוחר יותר, מבטלת את ההתחייבות בהסכם הממון שקדמה לה. דהדבר ברור שההסכם כל תכליתו הוא עובר לנישואין והינו חסר כל תוקף, קודם הנישואין וממילא ב' ההתחייבויות תחולתם היא עם תחילת הנישואין ולכן זמן כתיבתם וחתימתם אין לו שום משמעות מבחינת תוקפם].

חישוב חוב הכתובה לפירעון:
בסיכום חוו"ד האקטוארית של רו"ח שטרנפלד מיום 27.11.07 קיימים ב' אפשרויות לאיזון משאבי הצדדים. האחת שהאשה תעביר לבעל סכום חד פעמי בסך 118030 ש"ח. והשניה מתחלקת לב' חלקים
1. הבעל יעביר לאשה לידי האשה סכום חד פעמי בסך 18,360 ש"ח.
2. האשה תעביר לידי הבעל מידי חודש בחודשו, החל מיום 1.6.07 ועד אריכות ימיה, סך של 697 ש"ח שיעודכן לפי תוספת יוקר או לפי כל עידכון אחר.

האופציה הראשונה עדיפה על ביה"ד. משום שבכך מסתיימים כל ההליכים הרכושיים שבין הצדדים.

סכום הכתובה ותוספת הוא בסך 260,000. לפיכך בחישוב הסכומים לפי אופציה א' הנ"ל שלבעל מגיע מידי האשה סך 118,030 ש"ח בגין האיזון. ולאשה מגיע מידי הבעל סך 260,000 בגין כתובה ותוספת. התוצאה המתקבלת היא שלאשה מגיע סך 142,000 ש"ח.

לאור האמור ביה"ד פוסק:
א. תביעת הבעל וב"כ לפטור מכתובה נדחית.
ב. על הבעל לשלם לידי האשה סכום 142,000 ש"ח כנגד כתובה ותוספת.
ג. הסכום הנ"ל ניתן לפורעו ב - 10 תשלומים חודשיים שווים.
(-) הרב אברהם מייזלס, דיין

קראתי בעיון רב את מה שהאריך למעניתו ידיד וריעי הרה"ג אברהם מייזלס שליט"א.
מצטרף אני למסקנותיו. לטעמי מן הנימוק הפשוט שהצדדים חתמו על הסכם ממון טרם נישואיהם ובו קבלו על עצמם את הוראות חוק יחסי ממון פרט לנכסים המפורטים בסעיפים 2.2.1 ו 2.2.2.

במקרה זה הנוהג המקובל בבתי הדין (ראה שורת הדין כרך י"א) לפעול בהתאם לחוק יחסי ממון על כרעיו ועל קרבו הכולל את סעיף 17 לחוק הקובע שאין בחוק זה לגרוע מזכויות האשה לפי כתובתה.

כך שהתחייבות הבעל בכתובה לשלם לאשה כתובה ותוספת בסך מאתים ששים אלף הינה התחייבות גמורה ובלתי תלויה בהסכם עליו הם חתומים, ביה"ד נוהג להשתמש בסעיף 17 לחוק כדי למנוע מצב בו האשה תקבל כפל זכויות בלבד.

כלומר כתובה ומחצית מזכויות הבעל דבר שאינו שייך בנידוננו.

אשר על כן מסקנותיו של הרה"ג מייזלס מקובלות עלי.
(-) הרב מימון נהרי, אב"ד

לאור האמור נפסק כאמור לעיל.
ניתן ביום כ' טבת תש"ע (06/01/2010)
(-) הרב שלמה שלוש, ראב"ד (-)הרב מימון נהרי, אב"ד (-) הרב אברהם מייזלס, דיין