א.הצדדים התגרשו בתאריך ה' אב תש"ס 6.8.2000 לאחר שהגיעו להסכם גירושין בתאריך 28.7.2000 אשר קיבל תוקף של פסק דין.

ב.בתאריך כ"ט ניסן תשס"ב 11.4.2002 פתחה האשה תיק "שונות" ובו תביעה לביטול הסכם הגירושין ולאחר מכן פתחה תיק נוסף לאישור נישואין.

בתאריך כ"ה אייר תשס"ב 7.5.2002 התקיים דיון ובו טענה האשה שהגירושין היו פיקטיביים כי הם המשיכו לחיות יחד.

בית הדין הבהיר לאשה ובאת כוחה שגם אם נכונה טענתה, אין בכך כדי לבטל את הגט, ואולם לדבריה היא חייבת בגט נוסף.

הבעל הכחיש את דבריה וטען שהם לא חזרו לחיות יחד כבעל ואשה והוא לא נגע בה.

לצדדים סודר גט נוסף לחומרא בתאריך י"א סיון תשס"ב.

באשר לתביעתה לביטול הסכם הגירושין, פירטה האשה את תביעתה בכתב התביעה בכתב ידה,אך לא התקיים דיון עניני.

בית הדין הורה לאשה להעביר אסמכתאות הלכתיות התומכות בבקשתה, אך הדבר לא נעשה.

ג.לפני שנה, שוב פתחה האשה תיק" שונות", בתאריך כ"ט ניסן תשס"ו 27.4.06 בתביעה לביטול הסכם הגירושין. הפעם הבקשה הוגשה על ידי בא כוחה בכתב תביעה ארוך ומנומק. (בארבעה עמודים ושלושים סעיפים).

עיקרי הטענות הם שהסכם הגירושין נישל את האשה מכל זכויותיה, וניכר שהבעל החתים את האשה על הסכם תוך הטעיה וניצול מצבה הנפשי.

בא כח הבעל הגיש כתב הגנה ארוך ומנומק (בחמישה עמודים ושלושים ושלושה סעיפים) ובו בקשה לדחות את הבקשה על הסף.

ד.בית הדין קיים דיון ראשון בתאריך ד' תשרי תשס"ז 26.9.2006. לדברי ב"כ האשה היא חתמה על הסכם הגירושין בלי להבין את תוכנו. היא הייתה תחת השפעת אלכוהול ולא הייתה מיוצגת בו בזמן שבעלה היה מיוצג.

לדברי ב"כ האשה הם המשיכו לגור יחד בדירה לאחר הגט במשך שלושה חודשים עד אשר בעלה שלח אותה לביקור אצל אמה בארה"ב וכאשר היא חזרה ארצה חיכה לה צו הרחקה מהבית.

לדברי הבעל, האשה ידעה היטב על מה חתמה. נערכו תיקונים בהסכם בכתב ידו של אב בית הדין הקודם. היא ידעה לבקש לעצמה ספר תורה עתיק.

לדבריו הויתורים המפליגים של האשה הם על רקע בגידתה של האשה.

האשה טענה שבעלה הציע לה לחתום על ההסכם מאחר והחנות שהיא ניהלה נשאה הפסדים והוא הציע לה לחתום על ההסכם כדי להיפטר מהחובות ולא לשם גירושין.

בית הדין הורה לב"כ האשה להגיש אסמכתאות הלכתיות כפי שנאמר בהחלטה קודמת עוד בשנת תשס"ב - 2002.

ה.בתאריך 13.12.2006 התקבל חומר רב מב"כ האשה כולל מסמכים רבים.

באשר לאסמכתאות ההלכתיות שנדרשו נכתב מעט מעוד והם מתרכזים בטענה אחת שכל מחילתה היתה מחילה בטעות (ראה סעיף 39).

בתאריך 31.1.07 התקבלה תגובת ב"כ הבעל.

ו. דיון נוסף התקיים בתאריך ג' ניסן תשס"ז 22.3.07 הבעל טען שהוא נאלץ לקחת הלוואה בסך 100,000 $ כדי לכסות את ההפסדים בגין החנות של האשה.

לדבריו, הוא נאלץ לקחת משכנתא על הדירה שלו בגלל עיקול שהוטל על דירתו בהיותו ערב לחוב.

לדברי הבעל, האשה רצתה להיפטר ממנו ולכן התגרשו.

אמנם היא המשיכה לחיות בבית שלושה חודשים לאחר הגירושין מאחר ולא דאגה למצוא דיור חילופי אך לא היה כל מגע ביניהם.

ב"כ האשה חזר והעלה את הטענה שההסכם כולו לטובתו והיא יצאה לאחר 21 שנות נישואים בלי כלום ללא רכוש ללא זכויות וללא כתובה ודבר זה כשלעצמו מורה שההסכם אינו תקף.

ז.בית הדין ניסה מחוץ למסגרת הדיון לבחון האם ניתן להביא את הצדדים לידי הצעת פשרה אולם הסכום שהציע הבעל לא התקבל על דעת האשה.

ח.בעיון בהסכם הגירושין מתאריך 28.7.2000 ניכר היטב שאב בית הדין הקודם הרב הגאון הרב אברהם אטלס זצ"ל ישב עם הצדדים והוסיף כמה וכמה תיקונים הן בלשון שתתאים לדרישות ההלכה כגון לשון התחייבות והודאה והן בסעיפים שהוסיף בכתב ידו באשר להתחייבות האב במזונות הבן הקטין וויתור האשה על כתובתה ומזונותיה מיום מתן הגט.

האשה חתמה על ההסכם.

בפרוטוקול נאמר:

"הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב ידוע להם תוכנו ומבקשים מבית הדין לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין. ואכן בפסק הדין בית הדין אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין".

ט.הרמב"ן בתשובה ע"ז המובא בסמ"ע חושן משפט סימן מה סעיף ג, כתב שכל החותם על שטר אע"פ שלא קרא אותו מתחייב בכל הכתוב בו מאחר והוא סמך על הסופר והאמין בו וגמר בדעתו להתחייב בכל שכתוב בו וכן נפסק שם בסימן מה סעיף ג.

ועיין ברמ"א בהגה לסימן ס"ח סעיף ב שכתב:

"שטר העשוי לפני עכו"ם והלוה בעצמו חתום עליו אע"פ שאינו יודע לקרות חייב בכל מה שכתוב בו דהרי גמר בדעתו להתחייב ולכן חתם עצמו ובודאי קראוהו לפניו והאמין לקורא ההוא".

ועיין כיוצא בו באבן העזר סימן ס"ו סעיף יג בהגה ובחושן משפט סימן ס"א סעיף יג, וע"ש בפתחי תשובה סק"ו בשם ת' חתם סופר חושן משפט סימן ה'.

י. ואם כן על אחת כמה וכמה כאשר מגישים הסכם גירושין לבית הדין ומבקשים לאשרו אין לבוא בטענות שלא ידעו את תוכנו ולא היתה גמירות דעת על האמור בו. ובפרט שבפרוטוקול נרשם במפורש כי הצדדים קראו את ההסכם ותוכנו של ההסכם ידוע להם.

שלא לדבר על המקרה שלפנינו שניכר היטב שאב בית הדין הקודם ישב עם הצדדים על פרטים רבים בהסכם והם חתמו על כל שינוי ועל כל תוספת.

גם אם נקבל את טענת האשה שהיא לא חתמה על ההסכם בנפש חפצה אין בכך כדי לבטל את ההסכם.

ההלכה מבדילה בטענת אונס בין מכר למתנה.

במסכת בבא בתרא דף מז: נאמר: "אמר רב הונא: "תליוהו וזבין - זביניה זביני".

מבאר הרשב"ם: מי שתלו אותו, או עשו לו יסורין עד שמכר וקיבל הדמים, ואומר: רוצה אני, "זביניה זביני" - ולא יוכל לחזור בו.

ומבואר בסוגיית הגמרא (דף מח) שדין זה יסודו בסברא: " אגב אונסיה גמר ומקנה"

ומבאר הרשב"ם: "דמתוך יסורים גמר בלבו ומקני, הואיל ואיכא תרתי: יסורים ומתן מעות, דלא מפסיד מידי". וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן ר"ה סעיף א'.

לעומת זאת מבואר בהמשך הגמרא שכאשר אין מתן מעות כגון במתנה, המתנה בטלה (ראה רשב"ם: אבל מתנה - לא הויא מתנה דכיון דלא מקבל מידי, לא גמר ומקני; וראה חושן משפט סימן רמ"ב סעיף א).

טענת האשה שהיא חתמה על הסכם הגירושין תוך ויתור מוחלט על הבית ושאר זכויותיה מתוך אונס.

השאלות היסודיות העומדות בפנינו הם:

א.האם כאן יש הוכחה שהאשה הייתה אנוסה.
ב.האם הסכם גירושין הוא במכר או כמתנה.

באשר לטענת האונס, בשעת החתימה על ההסכם לא היה שום סימן שהאשה חתמה תחת כפיה אדרבא בפרוטוקול מתאריך כ"ז תמוז תש"ס 30.7.2000 נאמר: "שהצדדים מצהירים שברצונם להתגרש זה מזו ומציגים הסכם גרושין. הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תוכנו ומבקשים מבית הדין לאשרו".

ההלכה מאפשרת למי שמרגיש אנוס ומאוים ל"מסור מודעה", דהיינו הודעה בפני שני עדים לפני ביצוע המכר שהוא מוכר שלא מרצונו ודי בזה לבטל את המכר גם אם האונס לא היה ניכר בשעת המכירה (עיין בחושן משפט סימן ר"ה סימן א').

בנידון שלפנינו האשה לא מסרה מודעה לפני החתימה על הסכם הגירושין ולכן לא יכולה לבוא כיום בטענת אונס.

הסכם גירושין הוא מיקשה אחת ומבואר בפדרי"ם וכן נוהגים בתי הדין במעשים בכל יום, לראות בהסכם הגירושין עסקה בין שני בני אדם שדינו כמכר, ולא כמתנה שבמהותה היא נתינה חד צדדית ללא קבלת תמורה. גם אם צד אחד מוותר בהסכם גירושין על כל זכויותיו עדיין יש הרואים בכך מכר ולא מתנה, לפי שהתמורה שהוא מקבל היא חירותו והשחרור מכבלי הנישואין. זאת התמורה שעבורה מוכנים לא אחת לוותר על זכויות ממוניות מפליגות.

על אחת כמה וכמה בנידון שלפנינו שהאשה קיבלה תמורה של ממש בכך שהבעל לקח על עצמו חובות כבדים של האשה בגין עסק שהיה רשום על שמה וכשל ונשא הפסדים.

הבעל הוכיח שכדי לכסות את ההפסדים הוא לקח משכנתא בסך מאות אלפי שקלים על הדירה. והוא התחייב בלעדית לשלם את תשלומי המשכנתא דבר שלא הוכחש ע"י האשה.

סוף דבר: יש לדחות את בקשת האשה והסכם הגירושין שריר וקיים.
(-) הרב ישראל שחור, אב"ד

הנני מצטרף לפסה"ד מהנימוקים דלקמן:

תביעת התובעת לביטול הסכם הגירושין נתמכת בעילות דלהלן:

א. התובעת היתה תחת לחץ נפשי והשפעת אלכוהול, ומשום כך לא היתה גמירות דעת. כמו כן, לא הבינה את משמעות ההסכם.

ב. פגמים הנוגעים לאישור ההסכם: אושר ע"י דיין יחיד, ללא יצוג לתובעת (בזמן שהנתבע היה מיוצג), וללא מעשה קנין.

ג. הטעיה ותרמית מצד הנתבע, כאשר לדבריה הסביר לה שההסכם הוא פיקטיבי, למטרת התחמקות מחובות, ולא למטרת גירושין.

טענה זו נתמכת בכך שתנאי ההסכם מקפחים את האשה בצורה קיצונית ובלתי הגיונית, על אף שהבעל הוא זה שתבע גירושין, וכמו כן בכך שהתובעת נשארה בבית מספר חדשים לאחר הגט.

לדעת ב"כ התובעת, יש לראות זאת כדברים שבליבו ובלב כל אדם, ולהחשיב הדבר כ"מחילה בטעות".

ד. הנתבע הפר את ההסכם בכך שהתנהג לאחר מכן בסתירה לאמור בו: נתן לתובעת לגור בבית שהועבר על שמו, לאחר מכן שילם לה שכ"ד, ושילם חובות שלא היה אמור לשלם ע"פ ההסכם.

טענה זו אינה יכולה (הלכתית) לעמוד בפני עצמה, ולכל היותר יכולה לתמוך נסיבתית בטענה הקודמת.

עד כאן עיקרי טענות התובעת.

לענין העילה הראשונה:

הוצגו אמנם מסמכים בפנינו, אך אף לא אחד מהם מצביע על מצב נפשי מדורדר עובר לחתימת ההסכם. גם מכתבי הטענות עולה, שעיקר ההידרדרות הייתה לאחר מכן.

הטענה שלא הבינה את משמעות ההסכם דינה אף היא להידחות.

עיין ברמ"א אבה"ע סוף סי' ס"ו בשם תשובת הרשב"א, שאין אדם נאמן לומר שאינו יודע לקרוא ולכן לא ידע על מה חתם, היות וחזקה שהקריאו בפניו לפני כן.

בנידוננו יפים הדברים ביתר שאת, לאור זאת שאב ביה"ד אישר אותו בנוכחות שניהם, וכפי שנראה מהשינויים שעשה בכתב ידו על ההסכם, וחזקה שעמד על גמירות דעת הצדדים, כפי שמצוין בפרוטוקול של אישור ההסכם.

לענין העילה השניה:

הטענות בדבר חוסר יצוג ובדבר דיין יחיד אינן מבוססות הלכתית.

לענין מעשה קנין, ידוע ומפורסם, שמנהג מדינה כיום לגמור עסקאות ע"י חתימת חוזה, ומשום כך נחשב הדבר גם הלכתית כקנין "סיטומתא" המועיל לכל דבר וענין. (חו"מ סי' ר"א)

לענין העילות האחרונות:

הבעל מכחיש מכל וכל לטענתו, אמנם הוא זה שפתח רשמית את תיק הגירושין, אך האשה חפצה להיפטר ממנו. משום כך חתמה על ההסכם, שלמעשה שיקף את ההפרדה העסקית שהייתה ביניהם עוד קודם לכן, ולכן כל אחד נשאר עם חובותיו. לדבריו שילם חובות בגינה בסכומים של מאות אלפי ש"ח, ולכן ההסכם אינו חריג מבחינת ההגיון והצדק.

לענין הטענה שלא התכוונו להתגרש וחיו יחד לאחר הגט, הנתבע מכחיש וטוען שלא בעל אותה, ורק אפשר לה להישאר בבית מתוך רחמים.
עד כאן תגובת הבעל.

יש לבחון הלכתית את טענת התובעת משני פנים: טענת אונס וטענת הטעיה.

לענין טענת אונס: טענת אונס של ממש לא נטענה כלל. היות ו"אונס" בהלכה הוא הפעלה (ויש אומרים אף איום להפעלה) של אמצעי כפיה שלא הותיר אפשרות להתחמק מפעולה מסוימת. דבר זה לא נטען כאן.

הטענה היא על חתימה על ההסכם שלא מתוך רצון כן ואמיתי. ונשאלת השאלה, האם טענה זו יש בכוחה לפסול את ההסכם. ולצורך הענין נצא מנקודת הנחה, שאנו מאמינים לתובעת שאכן לא חתמה בנפש חפצה.

ובכן, לענין עסקת מכירה, ההלכה היא שבכדי לבטלה דרוש אונס ממשי, כגון הכאה פיזית או אונס ממון (חו"מ סי' רה סעיף ז).

אך לענין ביטול מתנה, מצינו בזה מחלוקת הראשונים בסוגיא ב"ב דף מ ע"ב:

לדעת רשב"ם שם, גם במתנה כמו במכר דרוש אונס ממש כדי לבטלה. אך לדעת הרא"ש בפסקיו שם, וכמוהו פסקו הרמב"ם (מכירה פ"י ה"ג) ושו"ע (רמב, א) במתנה הולכים אחר גילוי דעת הנותן, שאם לא נתן בכל ליבו המתנה אינה חלה.

ואולם, אף במתנה לא די לנו בכך שאנו יודעים או מאמינים שלא נתן בנפש חפצה, אלא תנאי הכרחי הוא שימסור על כך "מודעה" עובר לנתינת המתנה, וכפי שנתבארו הלכותיה בחו"מ סי' ר"ה וסי' רמ"ב.

וראה רשב"א קידושין דף נ' ע"ב שבאר שללא מסירת מודעה, הרי אי רצונו של הנותן הוא בגדר "דברים שבלב" שאינם דברים ואינם יכולים לבטל מעשה של מתנה. וע"י מסירת המודעה, כבר אין זה בגדר דברים שבלב.

אפשרות אחרת שמתנה תתבטל אף ללא מסירת מודעה היא כאשר האומדנא על אי רצונו של הנותן היא חזקה ביותר, בגדר של "דברים שבלבו ובלב כל אדם". ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי כך הוא אף במקרה דנן. אך יש לדחות טענה זו, היות ומתוך הנסיבות שהוצגו בפנינו לא התרשמנו מאומדנא ברורה שכזו.

מכל הנ"ל עולה, כי אף בלי להיכנס לשאלה האם הסכם הגירושין שבפנינו דינו כמכר או כמתנה (דבר הטעון ליבון) ואף אם נאמין לאשה שלא חתמה עליו בכל ליבה, אין לבטלו מטעם טענת אונס.
לענין טענת הטעיה: התובעת טוענת כי הנתבע הוליך אותה שולל, בכך שהסביר לה כי החוזה הוא פיקטיבי בלבד ולא ימומש. בפני ביה"ד טענה, שאף הגירושין עצמם הם פיקטיביים.

טענה זו נקראת בהלכה "אמנה היו דברינו". ובענין זה נפסק בשו"ע סי' פ"ב סעיף י', שהמוציא שטר על חברו והלוה טוען שטר אמנה הוא, או כתבתי ללוות ולא לויתי, חייב הלוה לשלם, ואח"כ יכול לתבוע את המלוה בטענה זו, ואם יכפור יכול להשביעו שבועת היסת.

בימינו אין נוהגים בתי הדין להשביע, אלא מחייבים בפשרה כלשהי בגין חיוב השבועה. אך במקרה זה נראה שאין מקום אף לחיוב שבועה כנגד הבעל, משני טעמים: ראשית, דעת שו"ת לחם רב סי' קל"ג שדין שבועת היסת הנ"ל נאמר רק בשטר הלואה ולא במכירה. שנית, במקרה זה שהצדדים לא רק חתמו על שטר, אלא אישרו אותו בביה"ד וקיבלו עליו תוקף של פס"ד, טענת התובעת הופכת להיות טענה גרועה ממש, שאין מקום לחייב שבועה על פיה.

גם מבחינת הנסיבות שקדמו לעריכת ההסכם, עולה תמיהה רבתי על טענה שכזו, כאשר האשה עצמה מודה (בפרוטוקול הדיון מיום ד' תשרי תשס"ז) שבשנה ורבע האחרונות לא קיימו יחסי אישות - כלומר, פירוד משמעותי ביותר שבהחלט היה אמור להבשיל את מודעותה לנושא הגירושין וההסכם הכרוך בו.

לאור כל הנ"ל, אני מצטרף לדחות את התביעה לביטול הסכם הגירושין.
(-) הרב יצחק מרוה, דיין

עיינתי במה שכתבו עמיתי הרה"ג אב"ד ישראל שחור ויצחק מרווה.

מסכים אני עם מסקנתם ומצרף את נימוקי הנוספים למסקנה זו.

א. מן החומר המצורף עולה בבירור כי חלק מסעיפי ההסכם בוצעו (התובעת ניהלה חנות, מכרה ס"ת) ומאחר והסכם גירושין נעשה לאחר מו"מ בין צדדים שהגיעו לפשרה המעוגנת בהסכם עליו הם חתומים, יש לראות זאת כפשרה שקבלו עליהם. הצדדים החלו בביצוע הפשרה שאינם יכולים לחזור בהם וזאת גם ללא קנין. וכמבואר בטושו"ע חו"מ (סימן י"ב סעיף י"ב) וראה ערוך השולחן (סעיף י"ד):

"או שהיו חלוקים בקרקע ועשו אפשרויות חלוקה ביניהם ובנה כל אחד על חלקו אין יכולים לחזור בהם אף בלא קנין וכהאי גוונא בשאר דברים דקיום הפסק הוא יותר טוב מקנין ואם מקצת הפסק קיימו ומקצת לא קיימו עדיין ורוצה אחד מהם לחזור על מה שלא נתקיים אינו יכול לחזור".

וראה שורת הדין כרך ז' מאמרו של אב"ד הרב שינפלד שליט"א בדבר תקפותו של הסכם גירושין טרם סידור הגט וק"ו כאשר הגט סודר כמו במקרה דנן.

ב. לטעמי השהיית התביעה מספר שנים מאז מתן החלטת ביה"ד המורה לתובעת וב"כ להעביר לביה"ד אסמכתאות לביסוס גירסתה מהווה עילה הלכתית נוספת לדחיית תביעתה, ההסבר שנתנה אינו מניח דעתי ואינו סביר בנסיבות מקרה זה, האפשרות לדווח על גירסתה לביה"ד הייתה קיימת, ומשכך יש לראות זאת כריעותא ואומדנא שדבריה אינם כנים ולכל הפחות מצריכים בדיקה וחקירה ומשנה זהירות כדי לעמוד על טיבה של תביעה זו.

וכמבואר בטושו"ע חו"מ (סימן צ"ח סעיף ב') "צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות כדי להוציא הדין לאמתו" (וכן נפסק בסימן ס"א ס"ט) ראה שם נתיבות המשפט.

מקור הדין תשובת הרא"ש כלל פ"ה ראה שם טעם הדבר וראה עוד תשובות הרדב"ז ח"א סימן תק"מ.

ג.בנוגע לטענת הטעיה יש להוסיף שגם במכר שייכת טעות אמנה היא דברינו ראה רמ"א סוף סימן ק"צ ובנתיבות שם ובפ"ת שם ובהתאם לאמור שם יש לדחות טענה זו על הסף.
(-) הרב מימון נהרי, דיין

קראתי בעיון רב את דברי חברי היושב עמי על מדין, הרה"ג הרב יצחק מרוה שליט"א ונראה לי שיש לעיין בשתי נקודות חשובות:

טענת ההטעיה, וההשוואה לשטר אמנה.

טענת הטעיה - עיקר טענתה שההטעיה והתרמית היו בנושא הגירושין ולא בנושא ההסכם כפי שהיא מציירת את התמונה, הרי שחתמה על הסכם גרוע ביותר מבחינתה תוך ויתורים מפליגים ביותר וכל זאת בגלל שהייתה לחוצה מכוח החובות על החנות הרשומה על שמה.

ועל כך כתבתי בארוכה שאין זה כלל אונס כי "תליוהו וזבין זביניה זביניה" ובכל מכר יש יסוד של אילוץ המאלץ אדם למכור דבר שלא היה בדעתו לעשות אילולי האילוצים.

ולכן המוכר טוען שלא מכר בנפש חפצה, וברור שטענה שכזו אין בכוחה לבטל את המכר ואני נוקט שכל הסכם גירושין הרי הוא כמכר ולא כמתנה.

הטענה של האשה שההסכם עליו חתמה היה כרוך בגירושין, והיא טוענת שלא העלתה על דעתה שאכן פניהם לגירושין היא הבינה שכל הגירושין היו רק "תפאורה" כדי לקיים את ההסכם אמנם לבטל את הגירושין היא לא דרשה, וגם אם הייתה טוענת כן היינו דוחים טענה זו מכל וכל. ולא כאן המקום להאריך ולבסס זאת.

ולכן לדעתי אין מקום להשוות את הנידון שלנו לשטר אמנה. לפי ששטר אמנה הוא שטר המצביע על הלוואה שמעולם לא בוצעה. אך כאן גם לאשה היה ברור שהיא זקוקה להסכם כדי להשתחרר מהחובות שצברה על העסק כושל בכך שהבעל הסכים לקחת על עצמו את החובות וכפי שהוכיח שלקח הלוואה במאות אלפי שקלים ומשכן את ביתו.

ישנם אמנם מקרים בהם הסכם גירושין הוא שטר אמנה. כאשר אין כוונת בני הזוג להיפרד ולהתגרש אלא נאלצים לעשות כן למראית עין כדי להבריח נכסים מפני בעלי חובות ובאותם מקרים הבעל מעביר את הדירה ע"ש האשה, ומתחייב במזונות גבוהים ביותר. בני הזוג מסדרים גט אך ממשיכים לחיות יחד כבימים ימימה. הסכם כזה הוא אכן שטר אמנה אך כאן האשה חתמה על הסכם בדעה ברורה שהיא מוותרת על הבית ועל הזכויות בתמורה לפתרון שהציע לה בעלה עבור חובותיה.

ולומר שהאשה היתה סבורה שההסכם הזה הוא "פיקציה" - דהיינו שטר אמנה שגם לאחריו הבית הוא שלה והראיה שהמשיכה לגור בו, ראשית היא לא טענה כן. אדרבא מכל טענותיה עולה שהיא ידעה היטב שהיא ויתרה על הבית ועל זכויותיה. אלא שכיום היא מנסה לבטל את ההסכם בכל טיעון שרק ניתן. כך שברור היה לה בשעת החתימה שהיא אכן ויתרה על הבית ועל הזכויות אלא אפשר שסבורה הייתה שימשיכו לחיות יחד על אף שהבית עבר על שמו של הבעל. והיא תמשיך ליהנות מזכות מגורים כפי שחיתה עד כה.

בנקודה זו אפשר שכנים דבריה, שבעלה שכנע אותה להתגרש פורמלית בלי לרמוז לה על כוונתו לסלקה מהבית. ואולם אפשר גם שדברי הבעל כנים שברור היה לשניהם שהם מתגרשים סופית. והנסיבות ודאי מצביעות על זוגיות שהגיעה לקיצה שלא לדבר על טענות על בגידתה, שהאשה לא הכחישה.

מה שהמשיכה לגור בבית לאחר הגט, רק בגלל שהאשה לא פעלה למצוא לעצמה דיור חליפי ונוח היה לה להמשיך לגור בבית על אף שהבעל טען שבאותם חודשים נמשך המצב הקודם שלא היה ביניהם שום קשר אינטימי ולא שמענו מהאשה הכחשה על כך.

לכן לדעתי לא מדובר בפנינו בטענה של שטר אמנה, ואין מקום לכל הדיון בנושא השבועה שהעלה בסוף דבריו.

ובשולי הדברים, אם מתוך הדברים עולה כי יש הסתייגות מהדברים שכתבתי לענין אונס. הרי שברור שכאן לא היה אונס חיצוני כפי שאכן כתב ידידי החשוב וכל מה שסמכתי ידי על הגמרא בבבא בתרא דף מז: בדברי רב הונא "תליוהו וזבין זביניה זביני אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני.

כך שהגמרא עצמה רצתה ללמוד אונס חיצוני מאונס שאדם נאלץ בגלל שהוא אנוס בגלל מצבו הכלכלי הקשה. ומיד בהמשך הגמרא שואלת: "ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני?".

דהיינו שאין ללמוד אונס חיצוני מכל מכר שנעשה מאילוץ עצמי וכפי שמבאר הרשב"ם: "שאני אונס דנפשיה שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפציו מדעתו דהתם איכא למימר גמר ומהני. ועל כן גם אם יאמר מי שיאמר שתליוהו וזבין זביניה לאו זביני, אבל המוכר בגלל שצריך למעות לכל הדעות המכירה היא מכירה".

זה ודאי המקרה שלפנינו שהאשה העבירה את חלקה בדירה לבעלה וויתרה על זכויות בגלל שהיתה זקוקה לכסף לכסוי חובותיה.

באשר למשא ומתן ההלכתי הנוגע לעילות הראשונות, הריני סומך ידי עליהם ויש בהם השלמה חשובה לדברים שכתבתי בתחילה.
(-) הרב ישראל שחור, אב"ד

בפנינו בקשה של התובעת לביטול הסכם הגירושין מתאריך 28.7.2000

בית הדין קיים מספר ישיבות בנושא וכן קיבל חומר בכתב.

לאחר העיון, מחליט בית הדין לדחות את הבקשה וקובע שהסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין, שריר וקיים.

נימוקים מפורטים של חברי בית הדין, מצורפים לפסק דין זה.

ניתן ביום א' תמוז תשס"ז (17/06/2007)

(-) הרב ישראל שחור, אב"ד (-) הרב מימון נהרי, דיין (-) הרב יצחק מרוה, דיין