בפנינו תביעת האשה לכתובתה מיום ה' ניסן תשס"ח 10.4.08 אחר שהתגרשו זה מכבר בי"ג אב תשס"ג 11.8.03 ואחר שהוכרעה תביעת הרכוש שהתבררה בביהמ"ש לענייני משפחה.

הצדדים נישאו בט"ו אלול תשמ"ה 1.9.85 ובכתובה נרשם שהבעל התחייב סך של 18,000,000 שקל צמוד למדד בישראל.

תחילת גלגולו של תיק זה בתביעת גרושין של הבעל מיום י"ז טבת תשס"ב 1.1.02.

בתאריך ג' אייר תשס"ב 15.4.02 התקיים דיון בתביעת הבעל לגרושין ובו טען הבעל כנגד האשה שהיא נהגה כלפיו באלימות, היא מתעללת ומשמיצה אותו וכן הוציאה נגדו צו הרחקה ומזה תשעה חודשים הם חיים בנפרד.

האשה טענה כנגדו שהוא אלים ועזב את הבית מרצונו ורק כשחזר ונהג באלימות הוציאה צו הרחקה.

בתאריך ד' סיון תשס"ב 15.5.02 הגישה האשה תביעה לשלום בית ומדור ספציפי.

בדיון שהתקיים בכ"ב אדר ב' תשס"ג 26.3.03 שבה וטענה האשה שרצונה בשלום בית ומאידך טענה טענות קשות כנגד הבעל וכן בדבר בגידתו בה.

בהחלטתו קבע ביה"ד שהצדדים יגישו סיכומיהם בענין התביעות, תביעת הגרושין והכתובה.

הוגשו סיכומים ובתאריך כ"ג תמוז תשס"ג 23.7.03 הוציא ביה"ד פס"ד מנומק, המחייב את האשה להתגרש וקובע שהאשה זכאית לקבל כתובה וביה"ד יפסוק בענינה לאחר סיום ההליכים הרכושיים בביהמ"ש.

כאמור, הצדדים התגרשו ואחר סיום ההליכים הרכושיים בביהמ"ש פתחה האשה את תיק התביעה לכתובה הנזכרת לעיל.

בדיון שהתקיים ביום כ' חשון תשס"ט 18.11.08 בענין תביעת האשה את כתובתה החליט ביה"ד שהצדדים יגישו סיכומיהם ועם קבלתם יכריע ביה"ד בתביעה זו.

עיקרי טענות האשה הם כדלהלן:

א. הבעל בבגידותיו הוא הגורם לגרושין ולכן מגיע לאשה כתובה ופיצוי.

ב. טרם נישואיה ב-1.9.85 היתה לאשה דירה שנמכרה ב-24.12.87 ומיתרת כספי המכירה בסך 26,000 דולר השתמשה לרכישת הדירה ברח' [...] במחיר 56,000 דולר ביחד עם הבעל ואת שאר הכסף הנדרש מימנו בעזרת משכנתא והלוואה נוספת. במסגרת איזון הנכסים לא הובאה בחשבון השקעתה מהנכס שהיה לה קודם נישואיה.

ג. בדו"ח האקטואר נפלה טעות בענין חישוב זכויות האשה מצבירת ימי מחלה (מצורף מכתבו בדבר טעות זו) ועוד טעויות נוספות הדורשות תיקון וביהמ"ש לא תיקן את חלוקת הרכוש בהתאם.

ואלה עיקרי טענות ב"כ הבעל בסיכומיו:

א. האשה אינה זכאית לכתובה מסיבות שונות, כגון: שהוציאה את דיבתו רעה וכן הוציאה כנגדו צו הרחקה בטענות שקריות.

ב. כיון שהאשה קיבלה מחצית הרכוש עפ"י חוק יחסי ממון אינה זכאית לקבל גם את כתובתה.

ג. טענת האשה ביחס להשקעה היתרה בדירתם המשותפת הועלתה בביהמ"ש ונדחתה בפס"ד מיום 15.7.07.

ד. כנגד טענת האשה לטעות האקטואר, טוען הבעל לטעויות שנעשו לרעתו.

עד כאן תקציר עובדתי וטענות הצדדים.

עמדת בית הדין
טענות הבעל בדבר איבוד זכות האשה לכתובה מוכחשות ע"י האשה ולא הוכחו, כך שהבעל בחזקת חיוב בכתובתה של האשה. אל אף האמור אין האשה זכאית לתשלום עבור כתובה נוסף על מה שקיבלה את זכויותיה על פי חוק יחסי ממון בין בניֿֿזוג, התשל"גֿֿ1973 (להלן: "חוק יחסי ממון" או "החוק"), מהנימוקים שיפורטו להלן.

שוויה של הכתובה וזכויותיה על פי חוק יחסי ממון
הצדדים נישאו בט"ו אלול תשמ"ה 1.9.85 ובכתובה נרשם שהבעל התחייב סך של 18,000,000 שקל צמוד למדד בישראל, סכום הנ"ל הרשום בכתובה צמוד למדד לתאריך 17.2.04, הוא המועד שלפיו מחושבים הסכומים בדו"ח האקטואר, הוא 115,306 שקלים חדשים.

מעיון בחוו"ד האקטואר ובחוו"ד המתוקנת עולה שהסכום הכולל שצריך היה הבעל להעביר לאשה מהזכויות הרשומות על שמו, אשר אינן מגיעות לאשה ע"פ ההלכה וזכתה בהם עפ"י חוק יחסי ממון, הוא 186,010 ש"ח. הסכום הנ"ל לפי מועד החשוב שלפיו נעשתה חוו"ד דהיינו 17.2.04.

כיון שסכום זה גדול מסך הכתובה לתאריך הנ"ל, אין האשה זכאית לקבל נוסף לסכום זה גם את כתובתה, כפי שנפרט בהרחבה בנימוקינו ההלכתיים והמשפטיים להלן.

באשר לטענת האשה שקופחה ולא קיבלה החזר עבור השקעתה היתרה ברכישת דירת המגורים המשותפת ע"י מימוש הדירה שהיתה בבעלותה, עוד בטרם הנישואים, כאמור לעיל בסעיף ב' של טענותיה.

עמדת ביה"ד שלא יהיה נכון להשתמש בתביעת הכתובה בביה"ד לצורך מקצה שיפורים בנושאים הרכושיים אשר הועלו בביהמ"ש ונידונו ונפסקו בו, דבר הנוגד את עקרון כבוד הערכאות, מה גם שהבעל מכחיש זאת בטענות שונות.

יצוין שגם מבחינת הפסיקה המקובלת בבתי הדין, כשאחד מבני הזוג, במקרה דנן האשה, שהשקיע השקעה עודפת ברכישת דירת המגורים המשותפת הרשומה ע"ש שני בני הזוג אינו זכאי להחזר השקעתו. יעויין בענין זה פד"ר חלק י"א עמ' 116 ואילך דעת הרה"ג ח.ג. צימבליסט וש. דיכובסקי שליט"א.

המסקנות העולות בין היתר מפסק הדין שהרישום בלשכת רישום המקרקעין, עקרונית משקף את הבעלות על הנכס וההשקעה היתרה של האשה בדירה נחשבת כמתנה ואין היא מקבלת אותה בחזרה בגרושין.

אמנם יש חולקים על זה, אבל למעשה אין להוציא מיד המוחזק.

וכעין זה עי' גם בפד"ר ח"ו עמ' 264 וע"ע פד"ר ח"י עמ' 353.

באשר לטענת האשה בדבר הצורך לתקן את הטעויות המוכחות על פי חוו"ד המצורפת של האקטואר בחישוב של הזיכוי בגין ימי מחלה. גם בענין זה, לכאורה, היה מקום שלא לדון מפאת שענינם היה מסור לביהמ"ש, אבל מכיון שלא נידונו בפועל במסכת טענות בביהמ"ש מסיבות פרוצדורליות, היה מקום להתחשב בזאת. למעשה, אין מזה נפקא מינה, כיון שהסכום שבו זכתה האשה עפ"י חוק יחסי ממון מעבר לזכותה בכתובה, גדול בהרבה מהמגיע לה בגין תיקון הטעות הנ"ל.

היחס בין חיוב בכתובה לחוק יחסי ממון
נוסיף ונבאר מדוע אין האשה זכאית לממש את זכותה לכתובה נוסף למה שקיבלה על פי חוק יחסי ממון.

מושכל פשוט הוא - החיוב בכתובה מקורו בהלכה - בדין התורה ולכן עליו להיות נדון עפ"י כללי ההלכה ולפיכך גם מסור לבית הדין הרבני כחלק מסמכויותיו היחודיות של ביה"ד בעניני נשואין וגרושין. לפיכך לא ראוי ולא נכון שחוק יחסי ממון יפגע בזכות זו, ומאידך גיסא אם עפ"י החוק זכתה האשה בנכסים או זכויות אשר אינם מגיעים לה עפ"י דין התורה יכולים להחשב נכסים אלו בבית הדין כגביה עבור חוב כתובתה.

מסתבר שהעיקרון הנזכר עומד ברקע של הסייג בחוק יחסי ממון כנאמר בסעיף 17 שמירת זכויות ודינים "אין בחוק זה כדי לגרוע... מזכויות האשה לפי כתובתה".

לכאורה, משמעות סעיף זה שאשה יכולה לזכות בזכויות מהבעל מכח החוק וגם לגבות כתובתה ללא שום מגבלה. אבל נראה שגם המחוקק לא התכוון לזה שהבעל צריך ללקות בכפליים, וכפי שנבאר.

הפרשנות לסעיף זה היא, שגם אחר ביצוע איזון נכסים וחלוקתו עפ"י חוק יחסי ממון, יש לבחון האם האשה זכאית לתשלום עבור חיוב הבעל בכתובתה, ואם יתברר שאחר האיזון רובץ חיוב על הבעל בגין כתובתה תגבה האשה תשלום זה אפילו אם בעקבות כך יופר האיזון והיא תזכה ליותר ממחצית הנכסים בני האיזון, כי "אין לגרוע מזכויות האשה לפי כתובתה".

אמנם, אם בעקבות ביצוע חוק יחסי ממון בבית המשפט זכתה האשה בזכויות שעל פי ההלכה, אינם מגיעות לה ותבקש לתבוע בבית הדין את כתובתה, על בית הדין לבחון האם על פי ההלכה מגיע לה זכות גביה עבור כתובתה, אחרי שכבר גבתה, או עתידה לגבות זכויות אשר אינם מגיעות לה על פי ההלכה. זכויות יתרות אלו יחשבו כתשלום כנגד כתובתה או לפחות יכול לומר הבעל לאשה "כבר יש לך בידך כנגד חוב כתובתך".

ניצול האפשרות לתבוע ולדון בשתי ערכאות נפרדות על מנת להשיג זכויות רכושיות יתרות שאינם מגיעות לפי אף אחת מגישות המשפט השונות, משפט התורה והמשפט האזרחי, אינם צודקות לא מבחינה הלכתית, מוסרית ואף לא מבחינה חוקית. מסתבר, שגם המחוקק לא התכוון ליצור עיוות שיפר את איזון הנכסים מצד אחד ואת ההלכה היהודית מצד שני בזה שיתאפשר לאשה לגבות יותר מערך הכתובה.

לפי הפרשנות המוצעת משמעות החוק שהאשה יכולה לזכות באיזון נכסים אפילו אם הוא יותר על כתובתה או בכתובתה אם היא יותר על המגיע לה מכח חוק יחסי ממון.

לכן בבוא בית הדין לדון בנושא הכתובה עלינו לבחון האם בזכויות האשה לפי חוק יחסי ממון יש בכדי לכסות את חוב כתובתה ואם לאו ישלים הבעל את חובו עד סך כתובתה.

דברים ברוח זו נכתבו ע"י ביה"ד בטבריה (תיק 4979-21-1) ["עיכוב דיון בתביעת כתובה עד לפסיקת בית המשפט בענין הרכוש". פורסם באתר בתי הדין הרבניים www.rbc.gov.il ]. ערעור על פסק זה נדחה ע"י ביה"ד הגדול והוא מופיע בשורת הדין כרך י"א עמ' שע"ג שע"ד. וכך כתבו שם ביחס לסעיף 17:

"...נראה לנו אכן כי החוק מפנה דבריו לערכאה שדנה ופוסקת בחוק יחסי ממון שלא תגרע מפסיקה בגין הכתובה, ואינו קובע דבר לערכאה שפוסקת בענין הכתובה".

והוסיפו והסבירו:

ב"חוב תוספת כתובה יש להתחשב באופן מלא בדעתו של המתחייב בשעת כתיבת הכתובה שיכול לומר כי על דעת שתגבה ממנו ביציאתה את כל המגיע לה עפ"י חוק יחסי ממון לא היה צריך לתת לה תוספת ולא התכוון לתת לה תוספת. נראה לנו שגם אם כיון המחוקק לעיקר כתובה לא כיון לתוספת כתובה."

וראה עוד בשורת הדין כרך י' (עמ' קי"ט-קכ"ג) במאמרו של הרה"ג דומב שליט"א, שהאריך בענין זה.

פיצויי גרושין
בשורת הדין כרך י' עמ' קכ"ד ואילך האריך לכתוב הרה"ג אברהם שרמן שליט"א בענין פיצויי גרושין לאשה לסוגיהם השונים ובאלו תנאים יש לחייבם. בנידוננו לא קימות הסיבות הנזכרות שם, מה גם שכאן קיבלה האשה סכום הגבוה מכתובתה. עוד נציין שיש הסוברים, שכלל אין לחייב בפיצוי מעבר לנקוב בכתובה.

וע"ע בפד"ר ח"א עמ' 131.

לאור האמור מחליט ביה"ד,

האשה אינה זכאית לתשלום נוסף בגין כתובה ופיצוי.

ניתן ביום ה' אב תשס"ט (26/07/2009)

(-) הרב מימון נהרי, אב"ד (-) הרב יוסף יגודה, דיין (-) הרב אברהם מייזלס, דיין