הצדדים גרושים ולהם ארבעה ילדים משותפים. עובר לסידור הגט גיבשו הצדדים בסיוע ביה"ד הסכם בעניין מזונות הילדים והסדרי הראיה של הילדים עם האב. עתה הגיש האב תביעה להפחית את סכום המזונות בגלל שינוי בנסיבות, וכן לשנות את הסדרי הראיה.

בדיון (א' ניסן תשס"ז) הופיעו האב וב"כ האם. האם לא הופיעה, ולדברי באת כוחה היא חולה.

עוד טענה ב"כ האם, כי אין לביה"ד סמכות לדון בתביעה, לאחר שהצדדים התגרשו, והאם הגישה לביהמ"ש בכפר סבא תביעה להגדלת המזונות ולהסדרי ראיה, וכן התקיים דיון בעניין צו מניעה כנגד האב.

בתום הדיון הורה ביה"ד לצדדים לסכם את טענותיהם בענין הסמכות. והם אכן הגישו סיכומים ארוכים וגלשו לטענות רבות הנוגעות לגופו של ענין. אנו נתייחס כאן אך ורק לשאלת הסמכות.

לאחר העיון בטענות הצדדים אנו סבורים שהסמכות לדון בתביעות האב היא לביה"ד ונפרש את דברינו:

מעיון בסיכומי ב"כ האם עולה שהיא לא ראתה את תיק הגירושין ולא טרחה כלל לעיין בפרוטוקולים של הדיונים שקדמו להסכם ולסידור הגט. לו הייתה רואה אותם, היא בודאי לא היתה כותבת את מה שכתבה. כך למשל היא כותבת

(עמ' 2 סעיפים 15-16):

"בדיון הראשון אשר נערך בפני בית הדין הנכבד ביום 16.3.04 הגיעו הצדדים להסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פס"ד, לפיו על התובע לשלם לידי הנתבעת סך של 3000 ש"ח בגין מזונות הילדים.

למעשה הדיון אשר נערך בפני בית הדין הנכבד היה דיון לאישור הסכם הגירושין של הצדדים, בית הדין הנכבד לא דן בהסכם לגופו של ענין לא בחן את השתכרותם של הצדדים, צורכי הקטינים לא נבחנו ו/או הוצגו ראיות וכו'. בנוסף בית הדין לא הורה על קבלת תסקיר על מנת לבחון את מצב הקטינים, לא התבקשה חוות דעת באשר למצב הקטינים במוסדות החינוך ועוד - רוצה לומר כי בית הדין רק נתן תוקף של פס"ד להסכמות הצדדים". [הדגשות לא במקור].

כאמור העובדות בתיק זה הן אחרות לחלוטין .
1. הבעל הגיש תביעה לגירושין, ביום 15.6.03. בדיון הראשון (27.7.03) אמרה האשה שהיא רוצה שלו"ב,יחד עם זאת אמרה, שאם יועצת נישואין תאמר שעליהם להתגרש היא מוכנה להתגרש, ואינה דורשת מהבעל כלום מעבר למזונות הילדים. אח"כ הוסיפה שהוא מבקשת מזונות לפחות 8,000 ש"ח.

2. לאור עמדת האשה הפנה ביה"ד את הצדדים ליעוץ נישואין.


3. כעבור חדשיים (21.9.03) הגישו הצדדים בקשה משותפת להתגרש, ובה הם מפרטים את תנאי הגירושין. בבקשה הם קבעו את מזונות הילדים על סך 2,500 ש"ח לחודש.

4. בדיון שהתקיים בנוכחות הצדדים (7.12.03), התעוררו חילוקי דעות ביניהם ביחס לגובה המזונות שהאב ישלם לאחר הגט. האב הציע לשלם 3,000 ש"ח, והאשה דרשה יותר.


בעקבות חילוקי הדעות הופנו הצדדים ללישכת הדיינים בליווי אחד מחברי ביה"ד על מנת לגשר ביניהם ולהכין הסכם.

ואכן בסיועו של חבר בית הדין גובש ההסכם והוא נערך ונכתב בכתב ידו של הדיין בפרוטוקול ביה"ד. לאחר מכן אושר ההסכם וקיבל תוקף של פסק דין.

למרות שכבר נקבע מועד לסידור הגט, ביקשו הצדדים שהות נוספת לבדוק האם ניתן לחזור לשלו"ב בסיועו של הרב יורם אברג'יל שליט"א, וסידור הגט נדחה.

5. ביום 16.3.04 הופיעו הצדדים וביקשו להתגרש על בסיס ההסכם שגובש שלושה חדשים קודם לכן, על ידי ביה"ד.

6. גם הפנייה של האב לביה"ד קדמה לתביעות האם שהוגשו אח"כ לביהמ"ש. הנה כי כן, ביה"ד קיים כמה דיונים עם הצדדים בשאלת המזונות של הילדים לאחר הגט, ולא כמו שכותבת ב"כ האם, שבדיון הראשון הציגו הצדדים הסכם וביקשו לאשרו.


יתר על כן, ביה"ד היה מעורב באופן פעיל בגיבושו של ההסכם, בניסוחו ואף כתב אותו בכתב ידו בפרוטוקול. לא מדובר רק באישור פורמלי, וביה"ד לא שימש רק 'חותמת גומי' (לכן אין קשר בין נידון דידן לבג"ץ סימה לוי אותו מזכירה ב"כ האם).

דבר ידוע הוא שכריכה אינה חייבת להיות רק בכתב (בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין שמצטטת ב"כ האם, לא נאמר שהכריכה צריכה להיות בכתב), וצדדים יכולים לכרוך כל נושא שקשור לגירושין גם במהלך הדיון. כך אכן עשתה האשה שהעלתה בפני הביה"ד את שאלת שיעור המזונות של הילדים לאחר הגט, וביה"ד אכן הקדיש זמן רב מהדיונים לשאלה זו, כאשר הטיעונים מתבססים על גובה ההכנסות של הצדדים. קל וחומר עניין המשמורת והסדרי הראיה שהוא עניין כרוך בטיבו ובטבעו לגירושין.

ב"כ האם מצטטת באופן סלקטיבי מתוך בג"ץ אמיר (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואחרים (לא פורסם)), ומתעלמת מקביעות אחרות של אותו בג"ץ, כך למשל נאמר שם (פיסקה 14):

"ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית הדין הרבני מכח החוק, ומקנה לה בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר...

ביטוי נוסף לסמכות נילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר אירע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי צודק ... ההכרה בסמכות נילווית זו נועדה להביא לאיזון הראוי בין סופיות פסק הדין מחד, לבין האינטרס שלא להותיר על כנו פסק דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי הנסיבות, לבלתי צודקת באורח קיצוני". [הדגשות לא במקור].

הדברים ברורים עוד יותר בבג"ץ 9539/00 איתן יוסף נ' בית הדין הרבני האיזורי ירושלים ואח', פ"ד נו(1)125, אותו מביאה ב"כ האם, שם נאמר:

"עקרון הסמכות הנמשכת חל במצבים בהם בית הדין דן ופסק בענין שלפניו, ועל כן מן הראוי שימשיך ויפסוק בהתדיינות הנוספת שהתעוררה בין בני הזוג".

נמצא, שסיכומי ב"כ האם מבוססים על הנחה מוטעית, שביה"ד רק אישר את ההסכם.

ועל כך היא חוזרת כמה פעמים בסיכומיה. ומשהתברר שהבסיס העובדתי אינו נכון, ממילא אין ממש גם בטיעונים המשפטיים.

צודק התובע גם בטענתו, שביטול הסכם צריך להעשות על ידי אותה ערכאה שאישרה אותו. וגם אם היתה טענת ב"כ האם נכונה שביה"ד רק אישר את ההסכם, כיצד היא יכולה לפנות לערכאה אחרת על מנת לבטלו? והרי גם בענין זה קבע בג"ץ אמיר (שם):

"ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית הדין הרבני מכח החוק, ומקנה לה בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר. כזו היא,למשל, סמכות השיפוט של בית משפט ובית דין לבטל פסק דין שניתן על ידם, המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו. פגם מהותי כזה עשוי להביא לביטולו של ההסכם. ומכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו, והערכאה המוסמכת לדון בביטולו היא אותה ערכאה שנתנה את הפסק...".

מכאן שתביעתה של האשה ל'ביטול הסדרי הראיה' יכולה להיות מוגשת אך ורק לביה"ד הרבני אשר אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסן דין.

לאור האמור החלטנו:
א. דוחים את טענת ב"כ האם עו"ד ניר זדה בענין הסמכות, וקובעים שלביה"ד הרבני הסמכות לדון בתביעת האב הן בנושא המזונות והן בקשר למשמורת והסדרי ראיה.
ב. קובעים דיון בנוכחות הצדדים, הדיון יתקיים ביום י"א אייר התשס"ז 29.4.07 בשעה 9:30 ועל האם להופיע אישית לדיון.

ניתן ביום י' ניסן תשס"ז (29/03/2007)
(-) הרב ישראל יפרח, אב"ד (-) הרב אברהם כלאב, דיין (-) הרב אברהם שיינפלד, דיין