הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ בערעור הבעל על פסה"ד של ביה"ד הרבני בת"א מיום ה' בכסלו תשס"ט 2.12.2008 בו פסק ביה"ד כדלהלן:

א. דוחים את תביעת הבעל.
ב. מגיעים לאשה כל הזכויות המגיעות לאשה נשואה מבעלה.
ג. מייעצים לאשה לנהל מו"מ עם בעלה ע"מ להגיע להסכם גרושין הוגן.

עיקר ערעורו של הבעל על פסה"ד שמצב הפרוד בין הצדדים שנמשך כשלוש וחצי שנים לא נשמעה זעקת הבעל שנמצא מעוגן עקב סרובה של האשה להתגרש וביה"ד בדחותו את תביעת הגרושין מנציח מצב זה של עגינות, וזאת למרות העובדה שהאשה נתנה הסכמתה לגירושין.

לטענתו, טעה ביה"ד בקביעתו שהבעל בגד באשתו עם אשה זרה לפני שפתח תביעתו לגירושין. לדבריו, בגידותיו של הבעל עם נשים אחרות החלו רק לאחר שנפרד מאשתו.

לאור דברים אלו טוען ב"כ המערער שהייתה צריכה להתקבל טענת מאיס עלי של הבעל.

כמו"כ ביקש שביה"ד יבטל את סעיף ב' שבפסה"ד ע"פ לאשה מגיעים כל הזכויות המגיעות לאשה נשואה מבעלה ויפטור הבעל מחיוב מזונות וכן יבטל את הפסיקה למדור ספציפי.

ב"כ המשיבה טען שמדובר במקרה של בעל בוגדני שהחליט לזרוק את אשת נעוריו ואשתו הנאמנה לטובת מאהבת, וכל עילות הגירושין שהעלה לא הוכחו על ידו. ולמעשה מטרתו האמיתית של הבעל הינה להשליך את האשה עמה חי מעל 20 שנה על מנת לחיות עם חברתו לחיים.

לסכום, מבקש ב"כ המשיבה להשאיר את פסה"ד נשוא הערעור על כנו להשאיר לאשה את כל הזכויות הממוניות שיש לאשה נשואה, מזונותיה וכן זכות מדור ספציפי.

לאחר שמיעת הערעור ועיון בכתבי הערעור ובתגובת האשה לערעור ושאר החומר שבתיק, דינו של הערעור להידחות.

צדק ביה"ד האזורי בפסק דינו המנומק שיש לדחות את תביעת הבעל לגירושין ויש להשאיר ביד האשה את כל זכויותיה למזונות ולמדור ספציפי. ב"כ המערער לא הצליח להעלות כל טעון או עילה שתצדיק חיוב האשה בגירושין.

אינני יכול לקבל את מסקנתו של כבוד עמיתי הגר"צ אלגרבלי שליט"א שיש לקבל את ערעור הבעל ולחייב האשה בגירושין.

כבוד עמיתי שליט"א ביסס את פסיקתו על העובדה שמאחר וחיי הנישואין הגיעו לקיצן ובטלו התנאים המינימליים לקיום תא משפחתי לשלום בית, הצדדים חייבים להיפרד ויש לחייב בגירושין האשה דלא גרע מדבר (ערוה או דבר) שלדעת בית הלל שפוסקים כמותם יש לאפשר גרושין, והפנה לנימוקים שכתב לאחרונה באריכות בפס"ד שונים.

כוונתו לפס"ד שכתב בתיק [...] 4796-64-1 שעוסק במקרה דומה בו הצדדים היו בנפרד 15 שנה והסיבה לפירוד עזיבת הבעל את הבית לטובת נשים אחרות, ואין סיכוי שהבעל יחזור לאשתו, והאשה טוענת שמחכה שהבעל ישוב אליה לשלום ולא הוכח שאינה אומרת אמת. שם בפסק דינו, כדעת יחיד (דעת הרוב לא הסכימה עם מסקנת פסה"ד), הביא שם מדברי אחרונים בענין איסור לגרש בע"כ בטרם התקבל המנהג שלא לגרש בע"כ וחרגמ"ה. הלא הם, שו"ת איש מצליח ג' סי' ס"ט שדן בדברי הפוסקים באבן העזר סי' קי"ט סעיף ב' לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר, ופרש הט"ז שם דהיינו או ערוה או דבר. וכתב שם הכלל עולה... לדעת הט"ז הגר"א והמהר"ש יונה והרב אמרות טהורות ומהרי"ט ודעת הרמב"ם ומרן כרש"י שיכול לגרש לב"ה אפילו בזיווג ראשון משום דבר ולא רק משום ערוה והביא שם דעת הח"מ והפר"ח והרא"ם.

וכן הביא שם מספר "די השב" אבהע"ז סי' א' אבהע"ז לרב שלמה ברדוגו שבאר כוונת הרמב"ם במ"ש שלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר דהיינו או ערות או דבר דאם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כופין אותה לקיימה וכ"כ הרשב"ש סימן תי"א דאין בי"ד נזקק לו לגרש אשתו וחייב במזונות האשה ומדבריהם.

ועל פי דבריהם הגיע למסקנה שבנדו"ד שכתוצאה מהפירוד הממושך בטלו התנאים המינימלים ולהמשך החיים המשותפים זהו מצב שנתן להגדירו כדבר, וכנימוק שאין אסור לגרש גם אשה ראשונה.

על בסיס סכום דבריהם של המפרשים והפוסקים הנ"ל פסק כבוד הגר"צ אלגרבלי שליט"א בזה"ל:

"ובסכום בנידונינו שהנישואין הגיעו לקצן והם רק על הנייר בלבד ומצב תלוי זה טומן בחובו חשש איסור לשני הצדדים שהאשה לא תעמוד ללא איש ואיסור לבעל שחי עם פנויה ואסור נוסף שאסור לחיות עם השנואה לו אם יחוייב לחזור לשלום בית בוודאי דלא גרע מהקדיחה תבשילו ויש לחייב האשה בגט אחרי מתן פיצוי בדמים".

עיון דברי המפרשים הפוסקים עליהם נשען כבוד הרב שליט"א מלמד שכולם עוסקים בהלכות שנקבעו בשו"ע אהע"ז סי' קי"ט סעיף ב' וסעיף ג' המתבססות על דברי ב"ה מתי מותר ומתי אסור לבעל לגרש את אשתו, גם בפסה"ד שכותב כבוד הרב שליט"א בנדונינו, כותב כבוד הרב שליט"א כדלהלן:

"ולכן לאור הנ"ל כשבטלו התנאים המינימלים לשלום בית והצדדים חיים בנפרד יש לחייב בגירושין האשה דלא גרע "מדבר" (ערוה או דבר) שלדעת בית הלל שפוסקים כמותם יש לאפשר גרושין"...

כלומר דברי ב"ה מהוים בסיס לחייב האשה בגרושין. ונראה ברור שדברי ב"ה ופסיקת השו"ע שם כשיטתם, שעוסקים בשאלה מתי מותר לבעל לגרש את אשתו ומאיזה נימוקים, אינם מהוים כל מקור הלכתי לשאלה שניצבת בפני ביה"ד האם מצב של פרוד ממושך בין הצדדים כשלעצמו מהוה עילה לביה"ד לקבל תביעת בעל לחייב האשה לקבל ג"פ ובמיוחד שמדובר שהבעל הוא האשם בפרוד עקב בגידתו באשתו עם אשה זרה, ועזיבתו את אשתו. דברי ב"ה שנאמרו בזמן חז"ל בטרם שנקבע החדר"ג או נתקבל המנהג שאין הבעל יכול לגרש אשתו בע"כ, ועל פיהם יכול הבעל לגרש אשתו בע"כ ואין צריך את דעתה והסכמתה, אין הלכה זו אומרת כלל שיכול בי"ד לכפות על האשה את הגט בניגוד לרצונה כאשר אין עילות מיוחדות שבגינם ניתן לחייב האשה ואף לכפותה לקבל ג"פ מבעלה.

כתב שו"ת הרשב"ש ת' תי"א וז"ל:

"והרביעית הוא שאין בגרושיה לא מצוה ולא עבירה ולא חיוב כפיה, כגון אשתו שניה שאין בה לא ערוה, ולא דבר של כאין שהקדיחה את תבשילו או ששנאה או מצא אחרת נאה הימנה. בזו אין חובה על ב"ד ליזקק לו. שאעפ"י ששנינו בפרק חרש (יבמות קי"ב, ב') האשה יוצאה לרצונה ושלא ברצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אין הכוונה שב"ד יכריחוה לבוא לקבל גיטה, אלא שאם זרק לה גט בחיקה אעפ"י שהיא אינה רוצה להתגרש גרושין גרושין אעפ"י שלא ברצונה". באור הדברים שדין הגמ' שקובע שנתן לגרש אשה בעל כורחה ושלא מדעתה, רק קובע שאין דעתה ורצונה של האשה תנאי בתוקף הגט והגרושין, וגם אם הגיע אליה הגט בנגוד לרצונה ובע"כ הגט גט. אין בקביעה זו כשלעצמה כל הוראה שבי"ד יכפו עליה להתגרש בלא עילה הלכתית שמחייבת אותה לגרושין. וכן כתב שם הרשב"ש בהמשך דבריו. בזה"ל "וכבר טעו בזה קצת מגסי הרוח מחמת שראו בהלכות גרושין בפ"א (ה"ב) שכתב הרמב"ם ז"ל שהאשה מתגרשת שלא ברצונה ואלו עניי הדעת חסרי מוח לא ידעו הפרש בין בעל כרחה ושלא ברצונה, לכפיית ב"ד, שאילו אמרה המשנה שהאשה מתגרשת בכפייה שכופין את האשה להתגרש, היה חובה על ב"ד לכופה להתגרש, אבל לא אמרה המשנה אלא שהיא מתגרשת שלא ברצונה. אבל הב"ד יכפו האשה להתגרש שלא במקום מצוה, אין לנו".

הגר"א הורביץ זצ"ל הביא דברי הרשב"ש שצטט, בפסק דין שכתב, מובא בפד"ר ח' י"ג עמוד 273. ושם בפסה"ד הביא דגם ההפלאה והנודע ביהודה כתבו בפשטות כדברי הרשב"ש.

הנודע ביהודה ח' אה"ז מהדור"ת סימן ק"י כתב בזה"ל:

"אבל האשה אף שבעלה יכול לגרשה בע"כ מ"מ אין שום חיוב עליה שתהא מחויבת לקבל גט, ואם יכולה להשתמט שלא יגרשנה לא ידעתי בזה עליה שום איסור".

וההפלאה בק"א סי' ע"ז אות ג' כתב וז"ל:

" ... אלא משום דכיון שנאמר ישלחנה וכיון שרוצה לגרש אינו מחויב לכופ', אבל במזון וכסו' נראה דחייב עד שיגרשנה דנהי שנתנה לו תורה רשות לגרש בע"כ מ"מ היא אינה מחויבת לומר רוצה אני וכל זמן שאינו מגרשה בע"כ חייב הוא בשאר וכסות".

כבוד הגר"צ אלגרבלי שליט"א העלה נימוק נוסף לפסיקתו שיש לחייב האשה בגירושין והוא שיש מקום לקבל את טענת מאיס עלי כפי שכתב שמערכת היחסים הגרועה שהייתה גם באשמת המשיבה כאמור יש בה כדי להביא לידי מאיסות וכן העובדא שיחסי המערער עם המאהבת היכו שורשים עידן ועידנים יש לראות בהם מצד המערער מצב של אל חזור ונתק מוחלט מהמשיבה ונחשבת התוצאה הנ"ל כמבחן המאיסות במבחן התוצאה. חיזוק לנימוק זה הביא כבוד הרב שליט"א בפסק דינו בתיק [...]4796-64-1 שהובא לעיל, בו הביא את דברי התעלומות לב ח"ג דיני נישואין סי' א' שכתב שם בסוף דבריו, שהאיש מעיד שכתוצאה מבגידת הבעל עם חשוקתו שמתפתחת שנאה ומאיסות לאשתו בהסתמך על מ"ש חז"ל "למה נקרא שמה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו" ובפרט כיום שהוא בכבלי הנישואין המונעים ממנו להתחתן בשונה מזמן חז"ל שמותר לו לשאת אשה על אשתו, בוודאי שמתפתחת אצלו מאיסות ושנאה לאשתו כאשר מעכבת הגרושין.

הספר הנ"ל לא נמצא תחת ידי לראות דבריו אולם ברור שהשמוש במושג "מאיסות" אינו שייך כלל לטענת מאיס עלי שטוען בעל שמורד באשתו שנדונה בשו"ע אבהע"ז סי' ע"ז.

טענת מאיס עלי במהותה נוגעת לתחום חיי האישות שבין בעל לאשתו כשטוען אחד מהצדדים שהוא לא יכול למלא את חובתו לחיי האישות משום מאיסות שקיימת בליבו כלפי הצד השני.

בנדון דנן פרוק חיי הנישואין ומרידת הבעל ואי מלוי חובתו לאשתו נעשה משום שעיניו נתן באחרת וזה גרם לקרע בחיי הנישואין ולסכסוך הקשה שביניהם, וטענת המאיסות והשנאה של הבעל כפי שמעלה כבוד הרב שליט"א נוצרה עקב מערכת היחסים הגרועה שהתפתחה לאחר שהבעל פרק את נישואין, וכל זה באשמתו של הבעל.

עקרונית, כל מאיסות ושנאה שהתפתחו לאחר שפרץ הסכסוך בין הצדדים והאשם בזה הוא הבעל אינה יכולה להוות עילה שתצדיק חיובה של האשה בגט.

לחייב האשה לקבל ג"פ ובמיוחד שמדובר שהבעל הוא האשם בפרוד עקב בגידתו באשתו עם אשה זרה, ועזיבתו את אשתו, דברי ב"ה שנאמרו בזמן חז"ל בטרם שנקבע החדר"ג או נתקבל המנהג שאין הבעל יכול לגרש אשתו בע"כ. ועל פיהם יוכל הבעל לגרש אשתו בע"כ ואין צריך את דעתה והסכמתה אין הלכה זו אומרת כלל שיכול הבי"ד לכפות על האשה את הגט בנגוד לרצונה, כאשר אין עילות מיוחדות שבגינם ניתן לחייב האשה ואף לכפותה לקבל ג"פ מבעלה.

(-) אברהם שרמן

בהתייחס למ"ש עמיתי הרה"ג אברהם שרמן יש לציין שכתבתי כמה מקורות לדעתי בנושא זה, כלומר שבפירוד ממושך המחזק את טענת מאיס של הבעל יש לחייב את האשה בגט אחר פיוס בממון שיהיה מקובל ע"ד ביה"ד, ולכן יש לקבל את כל מלוא התמונה המלאה מכל פס"ד שכתבתי בנושא זה תוך מתן תשומת לב מיוחדת לפוסקים המתייחסים בפירוש למקרה שהבעל טוען מאיס עלי כשמצטרף לכך פירוד ממושך המחזק טענה זו, שהם שו"ת תעלומות לב, יבי"א (ח"ה אב"ע סי' א), מנחת החג, וכן בשו"ת איש מצליח הביא שיטה אחת בפירוש דברי הרמב"ם פרק י' מהלכות גירושין הלכה כ"א "לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה".

ולכאורה דברי הרמב"ם סותרים דבריו מהרישא לסיפא, והסביר הפוסק המוזכר בשו"ת הנ"ל שהמכוון בדברי הרמב"ם הוא שהאיסור לא לגרש משום ערות דבר (ערוה או דבר כבית הלל) מצטמצם לעניין זה שאין ראוי למהר ולגרשה, וכשאינו ממהר, באמת אין איסור. ומזה נלמד שבוודאי בנידוננו שמדובר בפירוד ממושך אין איסור.

ובאשר למנהג שלא לגרש אישה בעל כורחה, המנהג תלוי בדעת ביה"ד וכאשר ביה"ד מחליט שהמיאוס והפירוד הם עילה לגירושין, מוטלת על ביה"ד חובה להביא את הצדדים לכלל גירושין כדי למנוע מכשול, ומובן שרק אחרי שינתן פיצוי מתאים לאישה.

ולענ"ד בדברי הרשב"ש שהזכיר כת"ר לא מדובר בכה"ג שיש פירוד הטומן בחובו אפשרות למכשול שאחריתו מי ישורנו, ומה גם שהרשב"ש בסימן תי"א לא הולך בתלם הפסיקה המקובלת, שהרי כתב לגבי אשה ראשונה שהלכה כבית שמאי שיש צורך בערות דבר ממש ולא כבית הלל, ויתכן שעקב כך מחמיר גם באשה שניה שביה"ד לא יכנס בענין גירושין לגרש בעל כורחה. עוד יתכן לומר שברשב"ש מדובר במקרה שאין מצב של מרידה ופירוד אלא שבני הזוג חיים יחד והבעל שונאה, שאז אל לו לביה"ד להיות זה שיגרום לגירושין, מה שאין כן כשבני הזוג פרודים, ובין כה וכה האשה לא מקבלת את העונה המגיעה לה, ומחזיקה את הבעל בטענה לא עניינית שמעוניינת בשלום בית, שודאי שיש להביאם לגירושין לאחר שהאשה תקבל פיצוי מתאים.

וראיה לדברינו ממה שכתב הרמב"ם בהל' אישות (פרק י"ד הלכה ט"ו) שמורד על אשתו, למרות שכתובתה הולכת ונוספת הבעל עובר בלא תעשה שנאמר "לא יגרע". והרמב"ם מסיים "שאם שנא ישלח אבל לענות אסור". וכעת נשאלת השאלה כיצד הרמב"ם מציע שיגרשה הרי מדובר באישה ראשונה שאסור לגרשה אם לא מצא בה ערות דבר? ומוכרחים לומר שהאיסור לגרש אישה ראשונה הוא רק כאשר בני הזוג חיים ביחד, ולא כאשר ישנה מרידה.

ולכן לאור הנ"ל נראה לומר שכל שלא חיים ביחד והמצב שמשתקף בפני ביה"ד הוא מצב של אל חזור בגלל שהבעל מואס באשה, אין כל מניעה שביה"ד יחייב את האישה בגט אחרי שתקבל פיצוי מתאים, ומוטל על ביה"ד להזדקק לכך כדי לא להשאיר מצב של לא שלום ולא גירושין, שמלבד איסור "לא יגרע" שהבעל עובר בו, עוד עלול המצב הזה לגרום למכשולים, ומצוה על ביה"ד למונעם.

וראה כמה חז"ל השתדלו למנוע מצב דומה, דאיתא בגמ' בגיטין (מא ע"א וב'):

"מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל. אמרו לו בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אי אפשר שכבר חציו בן חורין בת חורין אי אפשר שכבר חציו עבד, יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר (ישעיה מ"ה) לא תהו בראה לשבת יצרה, אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".

ועיין בחידושי הרמב"ן (ב"ב עט ע"ב) שמשמע מדבריו שכופים גם במקרה שחציה שפחה וחציה בת חורין, שכתב שם: "כגון שחציה שפחה וחציה בת חורין או שנהגו בה מנהג הפקר שכופין את רבה ועושין אותה בת חורין" . משמע שיש שתי סיבות לכפות את האדון, בגלל שחציה שפחה, משמע בגלל שלא מקיימת את החיוב של לא תוהו בראה לשבת יצרה, ובגלל שנהגו בה מנהג הפקר כמו שמפורש בגמ' בגיטין לח ע"ב. אמנם בשו"ע יו"ד (סי' רסז) כתב: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין, לפיכך כופין את רבו לשחררו, ... אבל שפחה, תשאר כמו שהייתה ועובדת את עצמה יום אחד ואת רבה יום אחד, אולם אם נהגו בה מנהג הפקר כופין. הרי שס"ל דלא כרמב"ן, מ"מ חזינן שבי"ד טורח לתקן תקנות כדי שתתקיים מצוות פו"ר או שבת, וכדי למנוע תקלות.

ובעניין זה עיין גם בתוספות בגיטין (מא ע"ב) שכתבו שגם בשפחה יש מצווה של "לשבת יצרה" ובכל זאת לא כופים את רבה לשחררה, משום שמאחר ואינה מצווה על פו"ר יש חשש שגם אם תשתחרר לא תקיים.

ומעתה נדון מיניה ואוקי באתרין כשהנשואין התרוקנו מתוכן ונוצר מצב של פירוד שיש למנוע את המצב התלוי הזה, שהרי "לא נברא העולם אלא לפ"ו", ויש להניח שבהעדר מתן אפשרות לנשואין מתבטלת לרוב פ"ו אצל הבעל וק"ו אצל האשה שלחלוטין אין יכולה להרות וללדת מסיבות מובנות, משא"כ אם בפועל יהיו גרושין שני הצדדים היו בונים את עצמן בנשואין. ונראה שגם לפי מה שכתבו התוספות בחציה שפחה וכו', באישה רגילה יש יותר מקום להניח שתשקם את עצמה בנישואין שניים אם תתגרש ותקיים מצוות "לשבת יצרה", ולכן מן הראוי להביאם לכלל גירושין.

ובעניין זה עיין גם בשו"ת דברי יוסף (סי' י"ב) שדן במקרה שבני הזוג שהו יחד 10 שנים והאישה לא ילדה, ומנהגם היה להתיר לבעל לשאת אשה על אשתו מבלי שיגרש את האשה הראשונה, ואפילו כשדורשת להתגרש לא היו מחייבים את הבעל לגרשה לפני שיקבל היתר לשאת אשה שניה, אלא אם כן ליכא למיקם בסיפוקייהו, שאז האישה יכולה לעכב את מתן ההיתר עד שיתן לה את "כל מה שהחזיק על עצמו" כלומר, את כתובתה וגטה. ובנדון שם הבעל רצה לגרשה ולישא אחרת והאישה תבעה את כתובתה ולא היה לבעל במה לפרוע את כתובתה, ונשאל בעל הדברי יוסף האם האשה יכולה לעכב עליו שלא ישא אחרת עד שיפרע לה את כתובתה? והשיב שמצד הדין יכולה לעכב עליו שלא יגרשה עד שיפרע לה את כל סכי כתובתה... זולת אם אין לו במה לשלם אז תהיה כתובה חוב עליו ואז ישא אשה...

ועיין גם במש"כ בסימן מז, שם דן במקרה דומה של איש ואישה ששהו 10 שנים והאישה לא ילדה, וכעת האיש רוצה לגרשה ולישא אחרת, וזו תובעת כתובתה, וחזר על אמור לעיל שלפי המנהג ולפי הדין יכולה לעכב אותו מלישא עד שיתן את הכתובה לפני הגרושין. ואע"פ שכתב הרמ"א באבהע"ז בסימן קי"ט (סעי' ו) שהבעל יכול להוציאה בגט והכתובה תהיה חוב עליו, שם מדובר במי שכופין אותו לגרש, או במי שמגרש מרצונו אבל יש לו סיבה, למשל כשהאישה נכפית או כשליכא למיקם בסיפוקייהו והיוזמה לגירושין באה מצד האישה, אבל כשמגרש מרצונו כמו בנידון דידיה, האשה יכולה להתנות את קבלת הגט במתן הכתובה. ועיין עוד שם שהביא משמו של הרב יעב"ץ (הספרדי) והרב משבי"ר (ה' משה ברדוגו) שאיש שמגרש את אשתו אינו יכול לגרשה אלא אם כן יפרע לה את כל כתובתה. ובסיום דבריו כתב שנתפשט המנהג שאפילו כאשר רוצה לגרש מרצונו, אין לעכב את הגירושין, אלא יגרש מיד והכתובה תהיה חוב עליו עד שירחמו עליו מן השמים.

זה תורף דבריו, ומשמע מהם שאין מניעה הלכתית לגרש מרצונו כשמאס באשתו, וכל הויכוח נסוב סביב השאלה אם ישלם את הכתובה לפני הגט או לאחר מכן מצד המנהג, אבל מצד עצם הגרושין אין כל מניעה לגרש כאשר מאס באשתו ומוכן לתת את הכתובה, ואין מניעה אחרת לגרש לפי מנהג הספרדים.

ועיין בהגהת השמ"ש על דברי יוסף הנ"ל שחלק עליו וכתב דהמנהג לגרש מרצונו כאשר מוכן לשלם הכתובה ולא להשאיר חוב הכתובה לאחר הגט, ועיין גם בספר מליץ טוב (אבה"ע סי' קיט) שהרחיק לכת שאפשר לכפות את האישה בגט ולהשאיר חוב הכתובה לאחר הגט. ועיין גם בשו"ת ויען אברהם (אבה"ע סי' כט) המצדד בגישה המקילה בחיוב האשה בגט כשהנסיבות מזקיקות לכך, על פי דברי ספר מעיין גנים (אבה"ע סי' קיט) "שהכריח בראיות ברורות מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא נתפשטה אותה תקנה שכן היא דעת מרן בשו"ע שכתב בסתם שיכול לגרשה שלא מדעתה. וכתב שם שאין חוששים אלא במקום שיודעים שנהגו בה".

ונראה שגם לאלו שקבלו על עצמם את חרגמ"ה, יש לדון האם לחייב בגט כאשר הבעל מואס, כשהמדובר בפירוד ממושך שמחזק את טענת המאיסות. ובעניין זה עיין בב"ח סי' עז. יצוין כי כל האמור הוא רק במה שנוגע לחיוב הגרושין, מה שאין כן במה שנוגע לכתובה לא זו בלבד שחייב לשלם את הכתובה לפני הגט אלא שיש לפצות את האשה כתנאי לחיובה בגט. ועיין גם בספר יבי"א (ח"ה אבה"ע סי' א) ובעוד מקומות שכתב בבעל שלא רוצה את אשה שיש לחייבה להתגרש, אלא שלענ"ד יש לפעול בהתאם רק כשיש פירוד ממושך המחזק טענת המיאוס.

אמנם מודע אני שישנם פוסקים שחולקים על הסברא שכתבתי וסוברים שגם כשהאישה מאוסה עליו אינו יכול לגרשה, והם, המהרי"ט ח"א סי' א' [אמנם בדבריו בחחו"מ סי' צח משמע שכל שאין הדעת סובלתה יש לחייבה בגירושין], ושו"ת שואל ונשאל ח"ה אבהע"ז ס' לב, וברית כהונה ערך גירושין, נושא האפוד סי' ג', כנה"ג אבהע"ז סי' א' בהגהות ב"י אות ל"ג, ובספרים ישיב משה, באר משה, שמחת כהן האהע"ז סי' נ"ג. מכל מקום לא בהכרח לתפוס שיטת המחמירים ולא ללכת לפי שיטת המקילים, ובפרט בזמננו שהפירוד אחריתו מי ישורנו.

ובעניין זה עיין גם במש"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' צ"ג שהסכים עם מה שכתב בשו"ת צ"צ שיש להתיר לגרש אישה בעל כרחה כאשר הבעל טוען "מאיס עלי", והוסיף וז"ל: מ"מ לענין חדר"ג דלשיטת כמה פוסקים רק דרבנן פשיטא דיש לצרף שיטת הרמב"ם וש"פ, דלא גרע כח האיש מכוח האשה כמ"ש בתשובת הרא"ש, וא"כ בדטוען מאיסא עלי מהראוי להתיר לגרש בע"כ. וכן בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' ק"ז צירף טענת מאיסא עלי להיתר חדר"ג.

באשר למ"ש כ' עמיתי שאין ספר תעלומות לב מצוי בידו, עיין בספר שמחת כהן סי' נ"ג שכתב כמ"ש כת"ר "ומה שאמר השואל שיש תקנה שאחר י"ב חודש מגרשים אותה בע"כ כמ"ש התעלומות לב, הנה ספר תעלומות לב עח"א ואולי בח"ב או בח"ג ואינם מצוים תח"י".

ולאמיתו של דבר הדבר מפורש בתעלומות לה ח"ב אבן העזר סי' א' עמוד 73 ובאמצע התשובה מוזכר שם שבטוען מאיס עלי יכול להוציאה בכפיה אחרי פיוס מתאים. ועיין גם במפתחות שסיכם את התשובה בקצרה, וכתב שהמדובר באיש שרצה לגרש את אשתו הראשונה בטענה שיש לה חולי, ונשים בקיאות בדקוה ולא מצאו לה שום חולי, ולמרות זאת עומד בדעתו ורוצה לגרשה בע"כ. כתב בסיכום דבריו "כיון שהאיש עומד במרדו וימים רבים הניח גלמודה כי מאוסה בעיניו כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולהתיר לו לגרשה. על כן ראוי לביה"ד לעשות דרך בקשה ואם לא נתרצה עד עבור זמן זמנם לפי ראות עיני הבד"ץ יפייס את אשתו במתן דמים ויגרשנה".

ועיין גם בספר מליץ טוב עמוד 437 שהרחיק לכת יותר והתיר לגרש אישה בע"כ אפילו כאשר אין לבעל במה לפרוע את כתובתה. וזאת על פי מה שכתב בחידושיו על אבהע"ז סי' קי"ט, שם הכריח דלא נתפשטה אותה תקנה (חרגמ"ה), וכתב שכן היא דעת מרן בסעי' ו שם שכתב בסתם שיכול לגרשה בלא דעתה. ומסיק דלא חוששין לאותה תקנה אלא במקום שיודעים שנהגו בה.

עיין גם בשו"ת מנחת החג סי' כ"א בנידון ראובן טוען על אשתו שהיא מאוסה עליו והוא רחוק ממנה זה 3 שנים ורוצה לגרשה ולתת כתובתה שהיא סך 50 לא"י... וכל עוד שלא תקבל את גטה הבעל מבקש שיפטרו אותו ממזונותיה, והאשה ממאנת להתגרש ודורשת מזונות מבעלה. כתב הרב המחבר שהב"ח (סי' עז) הביא את דברי הרמב"ם (הל' אישות פי"ד הט"ו) שכתב: המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששניתיה וכו', וכתב ע"ז הב"ח שמשמע מדברי הרמב"ם שדין "מורד" הוא רק כשאומר בעינא לה ומצערנא לה, אבל כאשר אומר מאיסא עלי ולא בעינא לה, אע"פ שהיא רוצה להמתין, יוציא מיד ויתן לה כתובתה, שהרי האיש מגרש את אשתו ברצונה ושלא ברצונה, וכמו כן הביא משם הגהות הרי"ף (שלטי הגבורים כתובות כז ע"ב מדפי הרי"ף אות ב) בשם רבינו ישעיה. ומעתה בנדון דידיה כתב המנחת החג שכיון שלטענתו היא מאוסא עליו, יכול לגרשה. ועיי"ש שהרחיק לכת יותר מזה וכתב דיכול לפטור את עצמו גם מהמזונות על סמך דברי הרא"ם שהובאו בתחילת סי' עז. ועיין עוד שם שהביא את דברי התעלומות לב ח"ב הלכות גטין סימן א' שבא מעשה כזה לפניו, ושקיל וטרי הרב בזה וסוף דבריו העלה דאם יראו הדיינים שהבעל עומד על דעתו ואין שניהם יכולים לדור יחד ראוי לפייס את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת לה גט שלא להניח האשה עגונה אלמנות חיים והאיש ג"כ שרוי בלא אשה, ועלה בהסכמה כי מלבד סך כתובתה יתן לה עוד תוספת לפיוס בערך של שתות נוסף על כתובתה.

ועיין בספר שמחה לאיש סי' ס"ה לגאון בעל הישא ברכה שלדעתו לפיוס זה די בתוספת של סך מה על כתובתה כדי שיוכל לגרש את אשתו ראשונה.

ולכן לאור כל הנ"ל לענ"ד יש לפסוק כמ"ש הרב המחבר מנחת החג רק בנוגע לחלק שיש לפצות את האשה, ובאם לא תתרצה להתגרש למרות שהפיצוי המוצע, יש לחייבה בגט, אחרת, הלנצח ימשך הסכסוך? אולם בכל מה שנוגע למזונות, כל עוד הבעל לא הציע פיצוי מתאים ברור שלא ניתן להפסיק את המזונות, וגם אם הציע פיצוי מתאים מסופקני האם ניתן להפסיק את המזונות כאשר האישה לא הסכימה להתגרש, וכאשר מדובר בכתובה הספרדית הנהוגה בא"י שכתוב בה שלא ישא אשה על אשתו כי אם ברשות ביה"ד, ומכיון שהדרך סלולה להיתר נישואין לא שייך להפסידה מזונות כל עוד לא אשמה בגירושין. אולם מאידך יש צד לומר שכאשר הציע פיצוי מתאים שלדעת ביה"ד חייבת להתגרש, יש לנהגו בכה"ג כשיטת הרא"ם, ומה גם שיש סוברים כמ"ש לעיל בשם מנחת החג שיכול לטעון קי"ל כהרא"ם, וכמ"ש גם המהר"א ששון [עיין ב"ש סי' עז ס"ק ו] דיכול לומר קי"ל כהרא"ם, דלא מצא חולק עליו אלא המהרי"ק. ולמעשה נ"ל שיש לפסוק כמ"ש שכל עוד שלא פיצה אותה יש להמשיך בחיוב המזונות, ואפילו אחרי שיגיש הצעת פיצוי מקובלת על ביה"ד יש להתיישב בדבר לאור זאת שלבעל יש אפשרות הלכתית לשאת אישה על אשתו, ונטייתי היא שניתן להפסיק חיוב המזונות, אך הלכה למעשה אינני חותך את הדבר סופית.

(-) ציון אלגרבלי

מבוא
לפנינו ערעור על פסק דינו של ביה"ד הרבני בתל אביב מיום ה כסלו תשס"ט (2/12/08), בו דחה ביה"ד הרבני את תביעת הגירושין של המערער, וקבע כי המשיבה זכאית לכל הזכויות המגיעות לאשה נשואה.

הבעל הגיש תביעת הגירושין ביום טו סיון תשס"ו (22/6/05), וכרך עמה ענין מזונות האשה, רכוש, ומשמורת הבת הקטנה. לטענת הבעל, תביעתו הוגשה לאחר נסיון של שלום בית (בשנת 2004) - נסיון שנכשל. במסגרת תביעת הבעל, התקיימו מספר דיונים שבהם דבק הבעל בתביעתו לגירושין, ומנגד האשה סירבה להתגרש וביקשה שלום בית, תוך כדי שמצהירה כי עדיין אוהבת את בעלה. במהלך הדיונים התברר כי הבעל קשר קשרים עם נשים אחרות, כפי שהצהיר בעצמו בפני ביה"ד.

בפסק דינו, קבע ביה"ד האזורי כי הבעל אשם בהרס שלום הבית בשל קשריו עם נשים אחרות. מסקנה זו מבוססת, בין היתר, על הבנת ביה"ד כי קשרים אלו אכן החלו בטרם הגיש הבעל את תביעת הגירושין, וכי קשרים אלו, שהתמשכו גם במהלך הדיונים, הם שהביאו להרס שלום הבית ומנעו את החזרת השלום על מקומו. ביה"ד מסתמך בקביעתו זו על הודאות מפורשות של הבעל, כפי שהם נרשמו בפרוטוקולים.

לאחר שמיעת הערעור, באנו כאן לבחון את פסק דינו של ביה"ד האזורי, הן מבחינה עובדתית, והן מבחינה הלכתית.

א. בחינת העובדות

בפסק הדין נכתב כי "הבעל בעצמו אמר לביה"ד כי יש לו קשר עם נשים אחרות, ואמר לביה"ד שהחל מהדיון הראשון החליט לקשור את עצמו עם נשים אחרות, כפי שאמר הבעל לפני ביה"ד".

היות ומדובר על פסק דין עם השלכות משמעותיות לצדדים, לא נחה דעתי עד שהובא בפני התיק המקורי של ביה"ד האזורי, כדי לערוך בדיקה מדויקת ומעמיקה של קביעה זו. נקדים ונציין כי מצאתי תיק גדול במיוחד (שהובא בפני בארגז!), אך מסודר ביותר, כאשר מרבית הפרוטוקולים הוקלטו, הוקלדו והודפסו באופן מדויק ביותר.

לצורך המחשה, נציין כי בתום הדיונים שהתקיימו ביום 1/1/08, וביום 2/8/08, נדפס פרוטוקול באורך של 272 עמודים! (מלבד טיפולו של ביה"ד בתביעות נלוות כגון משמורת, רכוש, צווים שונים, מזונות ועוד - נושאים שהביאו לאוסף של למעלה מחמש עשרה תיקים שונים). כמדומני כי די בעובדה זו כדי להוכיח שביה"ד האזורי לא חסך כל מאמץ בתיק זה בחתירתו לאמת. עיון בפרוטוקולים מלמד כי ביה"ד האזורי ניהל דיונים מרשימים וארוכים ביותר, ואפשר בכך לצדדים למצות עד תום את זכות הטיעון, החקירה הנגדית, התגובה, הזכות להציג ראיות, להשמיעה עדים ולהגיש סיכומים.

לגופו של ענין:

בפרוטוקול מיום כב אייר תשס"ו (10/5/07) נחקר הבעל על ידי ב"כ האשה ונשאל:

ש. בדצמבר עם מי נסעת לחופשה?
ת. זה לא עניינך.

ש. אבקש שתשיב.
ת. "מאז יוני 2005, שאז אירע אירוע הטרור של האשה, ומאז אוגוסט 2005 שהתקיים כאן דיון [הערה: היינו הדיון הראשון שהתקיים בפני ביה"ד] והיא הודיעה שהיא בחיים לא תשחרר אותי, הגעתי למסקנה שחיי יקרים, וזמני יקר ומאז... הסקתי חד משמעית שאיתה בחיים ללא אחיה, ולכן החלטתי לקשור קשרים עם נשים. גם בנותיי יודעות על כך, והן מכירות את האשה... מאז כל הנושא האינטימי שלי אינו רלוונטי.

ביה"ד: מאז אתה חי עם אשה אחרת?
ת. היום יש לי חברה, משהו פחות משנה מהיום, יצאתי עם אותה אחת בדצמבר לחו"ל, זה לא סוד...

ביה"ד: אתה מתנהג עמה כגבר ואשה לכל דבר?
ת. זו חברה, מחרתיים לא נסתדר אז אמצא לי אחרת, יש לי קשר אינטימי איתה".

עוד קבע ביה"ד אזורי כי "הבעל אמר לביה"ד כי אותה אשה שהוא קשור עמה היום כבר הכיר אותה משנת 2003". גם טענה זו בדקתי, ומצאתי כי כך אכן עולה מדברי הבעל שנכתבו בפרוטוקול מיום 1/1/08 (דף 28 ואילך). במועד זה הודה הבעל כי מכיר את אותה האשה כבר כ"חמש שנים" (שם). לשאלת ב"כ האשה האם הכיר אותה לפני הגשת התביעה השיב הבעל: "בהחלט" (שם עמ' 29).

למעשה כבר בתחילת הדיון (שם עמ' 8) רמז הבעל על קשריו עם "חברה". אב ביה"ד שהופתע כנראה מדבריו, עצר את הבעל ואמר: "לא הבנתי, ביקרת לפני שנה וחצי 'חברה' ו... לא הבנתי?".

הבעל השיב והסביר: "אני מקיים עמה קשרים אינטימיים... כן, אני לא הסתרתי, אני לא עושה דברים מתחת לשולחן".

בהמשך הפרוטוקול הנ"ל, שוב הודה הבעל כי בדצמבר 2006 הוא נסע עם אותה אשה לחו"ל (שם עמ' 33). כמו כן הודה הבעל כי במהלך שנת 2007 נסע עם אשה זו לחופשה בצימר בארץ (שם). בהמשך הדיון (שם עמ' 34) הודה הבעל כי הוא נוהג ללון אצל אותה אשה. במועד זה נשאל "מה התדירות שאתה ישן אצל א. בבית? הבעל השיב: "אני לא סופר... זה מעת לעת". הבעל התבקש לדייק יותר ונשאל: "מעת לעת, מה זה אומר פעם בשבוע, פעמיים שלוש..."?. הבעל השיב: "לפעמים פעם לפעמים פעמיים" (שם עמ' 35).

בתגובה לדברי הבעל, אב בית הדין שאל את הבעל האם גם היום הוא בקשר עם אותה אשה? הבעל השיב באופן ברור: "כן" (שם).

לאור האמור, קשה מאד לקבל כעת את טענת הבעל כי לא היה מדובר על יחסים אינטימיים אלא ב"קשרי ידידות" בלבד. אמנם יתכן כי אכן קשר זה החל כקשר של "ידידות", אך לפי דברי המערער עצמו, הרי שמהר מאד הפך הקשר לקשר אינטימי, ומתקבל הרושם שכך היה המצב כבר בתחילת תביעת הגירושין.

מתוך דברי הבעל שסכמנו לעיל, וכן מציטוטים נוספים כפי שצוטטו בפסק הדין, ובחינת לוח הזמנים של נסיונות הצדדים להשיג שלום בית, הוסיף ביה"ד וקבע באופן חד משמעי כי "אם הבעל היה עוזב את הנשים האחרות, ובכנות היה מבקש לחזור לשלום בית - אף האשה הייתה מסכימה לכך". עוד קבע ביה"ד כי "הבעל קשר עצמו עם אשה אחרת אשר הכיר... זמן רק בטרם הגשתו את תביעת הגירושין, וקשר זה הוא מה שערער את שלמות הבית" והכשיל את נסיונות השכנת השלום שנעשו. כפי שהעיר ביה"ד בפסק דינו: "אין ספק שקשר של בעל עם אשה זרה הורס את קשר אהבתו של הבעל לאשת נעוריו".

ברצוני להעיר כי בפרוטוקול הנזכר (עמ' 41) נשאל הבעל האם יצא "להפלגות על אוניות". הבעל נכשל בלשונו והשיב:

"פעם אחת אחרי הגירושין".

ב"כ האשה הופתע ושאל: "איזה גירושין?".

והשיבו הבעל: "אחרי, אחרי התביעה, אחרי תביעת הגירושין".

אמנם, ככל הנראה מדובר בפליטת פה. אולם, נדמה כי התנהגותו של הבעל והצהרותיו מלמדות כי מבחינתו, עם הגשת תביעת הגירושין השתחרר הוא מכל חובותיו לאשת נעוריו, ובראשם החובה המוסרית שלא לחיות עם נשים אחרות. נדמה כי בעיני הבעל, הגשת תביעת הגירושין הייתה בבחינת "גירושין" גמורים, שאין אחריהם חובות. לא פלא אם כן שכשלו נסיונות של השכנת שלום בין הצדדים.

לאור האמור, וכאמור לאחר שעברתי בעיון מעמיק בחומר הרב שהצטבר בתיק זה, התרשמתי כי באשר לקביעת העובדות, אכן פסק דינו של ביה"ד האזורי הינו מבוסס, אמת ויציב. על אחת כמה שטענת המערער כי "ביה"ד נתן פסק דין קצר... אשר כולו מבוסס על קביעה שגויה בעליל..." - אינה במקומה.

לאחר עיון בדברי עמיתי, הרגר"צ אלגרבלי שליט"א, והרה"ג א. שרמן שליט"א, התברר לי שלמרות הבדלי הגישות ההלכתיות שביניהם (שאליהן נתייחס להלן), הרי שבענין קביעת העובדות הנזכרות - מסכימים עמיתי המכובדים שלא נפל כל דופי בפסק הדין, וכך היא כאמור גם דעתי. נוכח קביעה זו ניגש לשאלות ההלכתיות.

ב. שלא יצא חוטא נשכר

השאלה ההלכתית המרכזית שנותרה להכרעה בערעור זה, היא שאלה יסודית ביותר אשר נובעת מעצם המציאות המורכבת שאליה הגיעו הצדדים. מצד אחד, הרושם הוא כי הסיכוי להשכנת השלום - הינו סיכוי קלוש, וממילא קיימת נטייה טבעית להורות לצדדים להתגרש. מאידך, במקרה שלפנינו ברור כי צד אחד - הבעל, אשם במצב שאליו הגיעו הצדדים, כאשר גרם הוא בהתנהגותו לפירוק הבית. כעת עלינו להכריע, האם להענות לתביעת הבעל ולחייב את אשתו להתגרש (וממילא לפטרו מחובותיו כלפיה עד שתסכים לכך), שכן כאמור הסיכוי לשלום הוא קלוש, או שמא, מאחר שהבעל אשם בהפרת השלום, בהעדר עילה מחייבת, אין לחייב את האשה להתגרש?

ביחס לשאלה זו, שהיא שאלה יסודית הנוגעת לתיקים רבים העולים על שולחננו, חלוקים כבוד עמיתי הרה"ג א. שרמן והרגר"צ אלגרבלי שליט"א. לאחר עיון בדבריהם, מצטרף אני לדברי הרה"ג שרמן שליט"א וקובע כי במציאות זו אין לביה"ד לחייב את האשה להתגרש. מעבר לראיות ההלכתיות שהביא הרב שרמן בטוב טעם ודעת, הלא ברור כי חיוב האשה להתגרש במציאות שלפנינו, הוא בבחינת מתן פרס לבעל שבגד באשת נעוריו, ואשר במו ידיו הביא חורבן על משפחתו - ולקתה מידת הדין חלילה, ויצא חוטא נשכר. בצד ההלכה, הרי שפסק הדין של ביה"ד האזורי מהווה מסר מוסרי חשוב וברור, ויש לקיימו.

יש להשוות את המציאות שבה מצויים הצדדים לדין בעל "המורד" באשתו. וכך פסק השולחן ערוך (סי' עז סע' א):

"המורד על אשתו ואמר... איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה... בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב... ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה".

למדנו שאפילו אם הבעל מורד באשתו, למרות שמבחינה הלכתית אפשר לחייב את הצדדים להתגרש, אין כופין את האשה - אלא הדבר תלוי בה. כל שכן, כאשר הבעל בגד באשת נעוריו וגרם להרס הבית, אמנם ראוי היה שיתגרשו בשל חוסר שלום הבית המתמשך, על כל פנים רק "אם היא רוצה כופין אותו". שאם לא כן, כל אדם ימרוד באשת נעוריו, ונמצא כופָה להתגרש.

ודאי שאין לסמוך במקרה זה על שיטת הרא"ם (שהביאו הפוסקים בסי' עז סע' א), המאפשרת לבעל לפטור את עצמו מחובותיו כאשר רוצה לגרש את אשתו. בענין זה כתב בספר משפטי עוזיאל (מה"ק סי' סג) שהפוסק למעשה כדברי הרא"ם "גורם להונאת האשה, שכל שעה שבעלה ימאס בה, או שיאהב אשה אחרת יגרשנה מביתו... ואם תמאן תפסיד מזונות, ומה תעשה אשה אומללה זאת. ומצד שני זה גורם לפריצות, שיתן הבעל עיניו באחרת בתקוה שיוכל להפטר מאשתו על ידי מניעת מזונות". וכמה שהדברים הולמים את המקרה שבפנינו.

לאחרונה מרבים לעסוק במציאות של "מוֹת הנישואין", ובשאלה כיצד ראוי לביה"ד לפסוק במציאות כזו. על כן כאן ראוי להדגיש: אין אנו עוסקים ב"מָוֶת טבעי", כי אם ב"הריגה". במציאות זו, שחרור הבעל מחובותיו כלפי אשתו תהיה בבחינת "הרצחת וגם ירשת?!".

ג. טענת "מאיס עלי" כאשר הבעל גרם למאיסות

באשר לטענת "מאיס עלי" שמשמיע הבעל, כבר הבהירו בפסקי בתי הדין הרבניים (ח"א עמ' 321):

"כשם שהאשה נאמנת בטענת מאיס עלי רק באמתלא מבוררת וניכרת לבית הדין, וכשאין כל חשש שמא עיניה נתנה באחר, כן גם הבעל - אינו נאמן בטענת מאוסה עלי כל זמן שקיים חשש שמא נתן עיניו באחרת, או שטענתו אינה מבוררת לבית הדין".

ולכן "אין לקבל טענת מאוסה עלי אלא אם כן היא מבוססת לחלוטין ומוכחת לעין כל" (פד"ר ח"י עמ' 168).

ובהיות שתנאי זה לא קיים במקרה שלפנינו, הרי שטענת הבעל כי אשתו מאוסה עליו - דינה להידחות.

וגדולה מזו מצאנו בפסקי בתי הדין הרבניים [חלק י"א עמ' 205]:

"... במקום שאנן, בית דין, סהדי שהבעל מואס באשתו מאיסות מוחלטת שאין למעלה הימנה - לא גרע מרגליים לדבר, ועלינו לקבל את טענת הבעל שהיא מאוסה עליו, למרות שנתן עיניו באחרת... אמנם עדיין לא יצאנו מן הסבך, כי מתעוררת כאן שאלה נוספת: בטבע הדברים כל נתינת עינים באחר או באחרת, מביאה למאיסת בן הזוג השני, כך שתחילתו ברצון על ידי נתינת עינים, וסופו באונס של 'מאיס עלי'. ויש לדון: אם הבעל גרם לעצמו את מאיסות אשתו, אם יכול לטעון מאיסא עלי? הגע עצמך, אם ישחית הבעל את פניה של אשתו, ואחר כך יטען מאיסא עלי בגלל פרצופה החבול והמושחת, האם נקבל את טענתו כן באמתלא ברורה? (ודאי שלא!), הרי ... הוא נתן אצבעו בין שיניו".

אמנם באותו מקרה שנדון בפסק הדין הנזכר (שם) כתבו כי:

"בית הדין אינו יכול להכריע מה קדם למה, אם מאיסות קדמה ל'עיניו נתן באחרת' או 'עיניו נתן באחרת' (קדמה) למאיסות. האנן סהדי של בית הדין קיים רק כלפי עצם המאיסות, ולא כלפי מה קדם למה. לכן נשאר הבעל במעמד של מאיסא עליו ללא אמתלה ברורה, שכן האמתלה הברורה לנו אומרת רק שהיא מאוסה עליו, אבל אין ברור לנו שהמאיסות באשתו גרמה לנתינת עיניו באחרת, כי יתכן שהאחרת הייתה הגורם למאיסות - וכיון שלא הוכיח הבעל שהאשה היא הסיבה הראשונה, ואין לנו כל אמתלה מבוררת בזה, אין לפטרו מחיוב שאר וכסות, כי אמור, יש צורך באמתלה ברורה לעיני הדיינים כדי להיפטר מחיוביה כשטוען שהאשה מאוסה עליו."

על אחת כמה וכמה שכך הדין במקרה שבפנינו, שבו כבר הוכרע ספק זה כאשר ביה"ד האזורי קבע כי קשרי הבעל עם נשים אחרות החלו בטרם הוגשה תביעת הגירושין, וכי קשרים אלו הם הם שהביאו להרס שלום הבית. נמצא כי לא ה"מאיסות קדמה לעיניו נתן באחרת", אלא "עיניו נתן באחרת (קדמה) למאיסות", והרי "הוא נתן אצבעו בין שיניו". נמצא שלא זו בלבד שאין כאן אמתלא ברורה הנדרשת לפי ההלכה, אלא שאין כאן אמתלא כלל ועיקר, וממילא לא יכול הבעל לטעון כעת שאשתו מאוסה עליו. ולו היה הדבר נשאר בתורת ספק, הרי שעל כל פנים אין כאן "אמתלא מבוררת" הנדרשת לקבלת טענת "מאיס עלי" כמבואר פסק דין הנזכר.

אכן, במהלך הדיונים ובכתב הערעור העלה הבעל מספר טענות קשות אודות התנהגות אשתו. ברם, לא זו בלבד שלא מצאנו במעשים אלו עילה מחייבת, אלא שאפילו אם היה מתברר כי האשה כן נגררה במהלך הסכסוך למעשים שלא יעשו, הרי שבמציאות שנוצרה, לא יוכל הבעל לחייב את אשתו להתגרש מחמת מעשים אלו. בעניין זה נעתיק כאן את דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר ח"ח עמ' 111) שביקש לבאר את דברי הבאר היטב (סי' קטו ס"ק יד) בדין אשה שמקללת את בעלה שכתב:

"ודוקא על מגן, אבל אם (הוא) מכה לה או מצערה הרבה (ומפני כך מקללת אותו) - אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה...וז"ל:

"יסוד דברים אלה בעיקרם, הרי הם ברמ"א אה"ע סימן קנד סעיף ג, ומקורם במיוחסות סימן קב והובאו דבריו בבית יוסף סוף סימן ע"ד שנשאל:

על בעל המכה את אשתו וכו' והוא טוען שמקללתו בפניו, והיא מכחישתו, והשיב שאין לבעל להכות ולענות אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער. ואם טען שהיא מקללתו, בית דין חוקרים מהשכנים מי הגורם. ואם (יתברר כי הוא הגורם, כגון ש)הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת - הדין עמה וכו'. אבל אם מקללתו חינם - הדין עמו... (עכ"ל).

הרי מבואר שאף על פי שהמדובר במקללת, שהיא מן היוצאות בלא כתובה (כלומר שיש כאן עילת גירושין מחייבת), מכל מקום אין זה אלא במקללתו חינם, אבל אם הוא הגורם (לכך שמקללת אותו) על ידי שמכה אותה - אין עליה טענה, והוא מטעם שכתב בבאר היטב הנ"ל כי אין אדם נתפס על צערו. אם כן, מזה נלמד גם לעניין הבא בטענה של הוצאת שם רע, שאם הוא הגורם, וזה (כלומר התנהגות אשתו) באה כתגובה על התנהגותו - אין טענתו כלום, כי אין אדם נתפס על צערו.

ולפי זה, בנידון דידן, שטענת הבעל על השמצת שמו והוצאת שם רע עליו על ידי האשה באה לאחר שנות פירוד, וכן כל המכתבים סובבים על תביעות כספיות שלא מילא הבעל כפי שהיה צריך לעשות, אם כן שייך בזה ללא ספק הטענה של אין אדם נתפס על צערו. ואין זה יכול לשמש נימוק לבעל לחייבה בגט, או לפטור הבעל מחיוביו, מאחר שהאשה מצהירה וחוזרת ומצהירה שמוכנה ורוצה בשלום בית.

ומעתה נראה שאין מקום גם לראות הוצאת שם רע במקרה דנן ואמתלא לטענת מאיס עלי, כיון שהצד השני גרם לכך. הא למה זה דומה, למי שאסר על אשתו להתקשט ולהתרחץ, ואחר כך יבא עליה בטענה שמאוסה היא עליו בגלל לכלוכה וכיעורה!...

אם כן, גם אילו יתברר לבי"ד שאין כיום הזה חשד שעיניו נתן באחרת, אין להפסידה מזונותיה, כי טענתו שמאוסה עליו אין בה ממש, מאחר שהוא היה הגורם".

על אחת כמה וכמה כאשר מתברר לאשה כי בעלה בוגד בה, דבר שכרוך בכאב נפשי שאינו נופל רחוק מכאבה של אלימות פיזית - הרי שאין לבוא בטענות כלפיה אם נגררה להתנהגות לא ראויה מצדה. הוי אומר, כי אפילו אם היה הבעל מוכיח כי אף אשתו התנהגה כלפיו שלא כראוי, מאחר שהוא הגורם לכך, אינו יכול לחייבה מחמת כך להתגרש או לפטור את עצמו מחיוביו כלפיה.

נכון הוא שגם למשיב יש טענות קשות כלפי האשה שבגינן מבקש ליצור עילת גירושין מחייבת (בין היתר בגין איומים חמורים, הוצאת שם רע ועלילות שוא בנושאים חמורים, מרידה, מאיסות ועוד, כפי שמנה הבעל בסיכומיו 2/26/08 ובכתב הערעור, אם כי רבות מהאשמות אלו כלל לא הוכחו). אך לא ברור מדוע הושמטה מסיכומי הבעל העובדה כי הוא חי עם אשה אחרת? עובדה זו כאמור, משמיטה את הקרקע שעליה עומדות טענותיו.

לאור האמור, לענ"ד צדק ביה"ד האזורי בקובעו כי במקרה שלפנינו:

"אין לקבל את טענות הבעל... כי אשתו מאוסה עליו, שהרי במקום שיש לחשוש לשמא נתן עיניו באחרת לא מקבלים טענת מאיסות... ובודאי במקרה שלפנינו שהבעל מודה שבפועל חי עם אשה אחרת, ומודה שהכיר את אותה אשה זמן רב קודם להגשת תביעת הגירושין - אין לקבל טענת מאיסות".

נעיר כי המערער קובל על כך שביה"ד האזורי לא התייחס לטענתו כי האשה גורמת ל"שיבוש הצביון המסורתי של הבית" בכך שהיא לא מכבדת את השבת כראוי ומזלזלת באיסורי "חמץ" מזה שנתיים. נוכח הודאת הבעל על חיי אישות עם אשה זרה (דבר שכרוך באיסורים חמורים), הופתעתי מטענה זו (המופיעה הן בכתב הערעור, והן בסיכומיו לביה"ד האזורי מיום 2/6/08). לאחר שהבעל הודה כי הוא בעצמו מזלזל באיסורים חמורים שיש בהם לא רק "לשבש" את הצביון המסורתי של הבית היהודי, אלא להחריבו כליל - טוב עשה ביה"ד שלא התייחס ברצינות לטענה זו. נזכיר כי היה זה הבעל שהצהיר בפני ביה"ד כי כיום יש לו קשר רומנטי עם אשה מסוימת, אך אם "מחרתיים לא נסתדר, אז אמצא לי אחרת!", האם זה "צביון מסורתי" ההולם בית יהודי?, אתמהה! וכלל בידינו: כאשר צד אחד פועל להרס הצביון המסורתי של הבית, לא יכול הוא עצמו להטיח האשמה כזו כלפי בת זוגו (ראה ברמ"א אה"ע סי' קטו סע' ג ובח"מ שם ס"ק ז).

ד. דין "מצא בה ערות דבר" ו"אם שנאה ישלחנה"

עוד נחלקו עמיתי באשר ליישום אותם ההלכות (שנחלקו בהם בית הלל ובית שמאי) שנפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר) בתחילת סימן קיט, המתירים לבעל לגרש את אשתו משום "דבר" או "ערות דבר", או מכח הדין של "אם שנאה - ישלחנה", לפיהם יש מקרים שבהם מותר לבעל לגרש את אשתו. גם בענין זה באתי לחזק את דברי הגר"א שרמן שליט"א, שאין להלכות אלו (שעניינן עצם היתר פעולת הגירושין עצמם על ידי הבעל) שום נפקא מינה למקרה העומד בפנינו (שעניינו חיוב האשה להתגרש על ידי בי"ד, נוכח חרם דרבנו גרשום). בנוסף על המקורות שהביא הרב שרמן, נוסיף אנו להעיר כי כן יש ללמוד גם מדברי החכמת שלמה (הגהותיו לשו"ע סי' קיט סע' ב), ע"ש.

רק לפי הבנה זו יובן מדוע הבית מאיר (סי' קיט סע' ג), לאחר שהאריך בדין מציאת "ערות דבר" והשלכותיו, סיים וכתב:

"לדידן (שאנו כפופים) לחרם רבנו גרשום - אין נפקא מינה".

ואף בעל ערוך השולחן (סי' קיט סע' ב) הדגיש בהקשר זה כי:

"לדידן שיש חרם רבנו גרשום על גט בעל כרחה - ליתא להאי דינא".

סוף דבר: אני מצטרף לדברי הרה"ג א. שרמן שליט"א, כי דינו של ערעור זה להידחות.

ה. חובת ביה"ד כאשר אין סיכוי לשלום בית
בשולי הדברים ברצוני להעיר: לאחר עיון בחומר הרב שהצטבר בתיק זה, ובכלל זה ההאשמות ההדדיות החמורות שמטיחים הצדדים זה כלפי זו - ברור כי לא נשאר סיכוי רב להחזרת "שלום בית" על כנו. במציאות זו כבר הורה הגר"ח פלאג'י (ספר חיים ושלום ח"ב סי' קיב, וכן סי' לה), כי:

"צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים... אחד האיש ואחד האשה". מבואר בדבריו כי דבר זה "מוטל על כל דייני ישראל... כדי שלא יבואו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה בהיותם אסורים בכבלי העיגון על מגן בלי תקוה".

בענין זה נראה כי ביה"ד האזורי יצא ידי חובתו בהוראתו כי נשאר הבעל חייב בכל חיוביו כלפי אשתו ובכלל זה חובת המזונות והמדור. שכן, בהיות חובות אלו רובצים על הבעל, בודאי ישכיל המערער למצוא את הדרך לשים קץ לפרשה עגומה זו. הוי אומר, כי סיומו של מקרה קשה זה נתון כעת בידי הבעל: בידיו לתקן את מעשיו ולעשות מאמץ אמיתי להשכנת השלום, או לחילופים, לפצות את אשתו בפיצוי הולם עד שתתרצה לקבלת גט. וכפי שכבר כתב ביה"ד האזורי בפסק דינו, טוב תעשה האשה אם תיכנס עם בעלה למשא ומתן כדי להגיע להסכם גירושין הוגן.

ברם, הגר"ח פלאג'י (שם) הוסיף וכתב:

"הנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חודשים... (ואם) נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג לכופם על הגט עד שיאמרו רוצה אני...".

על מנת שלא להנציח את המצב הקיים, ובכפוף לדברי הגר"ח פלאג'י (הנ"ל), נראה שבנקודה זו יש צורך להוסיף על פסק הדין של ביה"ד האזורי ולהכניס את המשא ומתן למסגרת של זמן, ולא להסתפק בהמלצות בלבד. על כן נראה להורות שאם לא יגיעו הצדדים להסכם תוך חצי שנה ממועד דחיית ערעור זה, ויסבור המערער שהציע למשיבה הסכם הוגן הכולל פיצוי הולם, וכי המשיבה מכשילה במתכוון את המשא ומתן שלא בתום לב, הרי שיוכל הוא להגיש תביעה חדשה, וביה"ד האזורי יזדקק לכך ויפסוק בהתאם.

ו. בנושא הרכוש
ביחס לטענת המערער כי ביה"ד האזורי לא דן בענין הרכוש: כאשר המשא ומתן שבין הצדדים ישא פרי, הרי שבמסגרת אישור הסכם בעתיד, ביה"ד ידון בענין הרכוש אם יידרש לכך.

ז. לסיכום
כאמור, דינו של הערעור להידחות. יחד עם זאת, לענ"ד יש להוסיף לפסק הדין של ביה"ד האזורי הערה לפיה יש להקציב זמן של חצי שנה לצדדים להגיע להסכם גירושין. אם לא יגיעו הצדדים להסכם תוך חצי שנה ממועד דחיית ערעור זה, והיה ויסבור המערער שהציע למשיבה הסכם הוגן הכולל פיצוי הולם, וכי המשיבה מכשילה במתכוון את המשא ומתן שלא בתום לב, הרי שיוכל הוא להגיש תביעה חדשה, וביה"ד האזורי יזדקק לכך ויפסוק בהתאם.

(-) יונה מצגר


עיינתי בהתייחסותו של כב' עמיתי הגר"צ אלגרבלי שליט"א לדברי.

לאחר העיון, מאחר ודברי מושתתים על העקרונות שנקבעו בשו"ת הרשב"ש ובדברי ה"נודע ביהודה" שמפרידים בין ההלכות שדנות בשאלה מתי מותר לאדם לגרש את אשתו לבין ההלכות שנאמרות לביה"ד על פיהן הרשות שנתנה תורה לבעל לגרש אשתו בעל כורחה ואין צורך בדעתה ובהסכמתה איננה מאפשרת לביה"ד לכפות על האשה להתגרש שלא במקום מצווה או חיוב, ואם בנדוננו אין כל עילה שתקבע שמצווה או חובה על האשה להתגרש, אין ביה"ד יכול לחייבה מכח ההלכות שענינן היכולת של הבעל לגרש את האשה גם בניגוד לדעתה.

ע"כ, אין לקבל את הערת עמיתי שליט"א שהרשב"ש מדבר בנסיבות שאין חשש שהפירוד טומן בחובו אפשרות למכשול.

ובאשר להעלאת סיבה לחייב את האשה בגט משום המאיסות שקיימת אצל הבעל. אין לקבל משתי הסיבות כפי שקבענו בדברינו:

א. שסיבת הפירוד של הבעל לא הייתה המאיסות אלא משום שעיניו נתן באחרת וקשר קשר עם אשה זרה.
ב. וכן מאיסות שהתפתחה כתוצאה מהמאבקים והסכסוכים שביניהם אינה שייכת כלל להלכות מאיס עלי הנאמרים במורד או מורדת.

מה גם שאין לתת כל אמון בבעל שמדבר שטוען טענת מאיסות כאשר הודה שעינו נתן באחרת.

עיינתי בפסק דינו המקיף של כב' הרב הראשי לישראל הרה"ג יונה מצגר שליט"א, ואני מצטרף לנאמר בסכום פסה"ד שיש להקציב לצדדים חצי שנה להגיע להסכם גירושין, ובמידה ויתברר שלמרות הזמן שניתן המשיבה מכשילה המו"מ שלא בתום לב, יוכל הבעל להגיש תביעת גירושין מחודשת וביה"ד האזורי יזדקק לה ולפסוק בהתאם.

לאור זאת, אין כל עילות שבגינן ניתן לחייב האשה ואף לכפותה מבעלה. וכאמור, יש לדחות את הערעור ולקבל את פסיקתו של ביה"ד האזורי שקבע שמגיעים לאשה כל הזכויות המגיעות לאשה נשואה מבעלה.

(-) אברהם שרמן


לאור האמור לעיל, פוסקים כדעת הרוב, והערעור נדחה.

ניתן ביום כ"ב אייר תש"ע (06/05/2010)

(-) הרב יונה מצגר, דיין - יו"ר (-) הרב אברהם שרמן, דיין (-) הרב ציון אלגרבלי, דיין