החלטה וצו

הצדדים נשואים כחמש שנים ולהם שני ילדים קטינים משותפים. מתדיינים בתביעת הבעל לגירושין, ובכרוך, משמורת הקטינים, הסדרי ראיה וחינוך ורכוש.

הצדדים חיים בנפרד כשלשה חדשים. בנוסף הגיש הבעל בקשה להורות לאשה לפנות את הדירה שהיא בבעלותו ונרכשה על ידו לפני הנישואין, וכן ערכו הצדדים בענינה הסכם ממון לפני הנישואין. ב"כ האשה טען כנגד סמכות ביה"ד לדון בתביעות הכרוכות, וכן כנגד מתן הצו המבוקש. וכן העלה טענות לגופן בענין הזכויות שיש לאשה בדירה.

ביום כ"א אייר תשס"ז נתן ביה"ד החלטה מנומקת וקבע שלביה"ד הרבני הסמכות לדון בכל הענינים הכרוכים לתביעת הגירושין שהגיש הבעל.

הואיל והאשה הערימה מכשולים לשובו של הבעל לביתו, למרות הצעתה שהבעל ישוב לבית, חזר ב"כ הבעל על דרישתו להורות לאשה לפנות את דירת הבעל לאלתר, וכן לקבוע שהסכם הממון שחתמו הצדדים עובר לנישואין הוא בתוקף.

ביה"ד הורה לב"כ האשה להגיש בכתב את טענות האשה כנגד הסכם הממון, והוא שלח לביה"ד את העתק 'כתב התביעה למתן פסק דין הצהרתי' שהגיש לביהמ"ש ביום 9.5.07.

לאחר העיון בטענות האשה, בהסכם הממון ובכל החומר שבתיק, אנו בדעה שהסכם הממון בתוקף, ומחייב את הצדדים על כל סעיפיו, ונפרש את דברינו.

א. הצדדים חתמו על הסכם ממון ביום י' אלול תשס"ב (18.8.02) סמוך לנישואיהם. ההסכם אושר על ידי הרב הראשי של העיר ראשון לציון הרב י.ד. וולפא שליט"א, באישור נאמר:

"אני הח"מ הרב יהודה דוד הלוי וולפא רב העיר ורושם הנישואין בראשון לציון, מאשר בזאת, כי הצדדים חתמו בפני לאחר הזדהות בתאריך הנ"ל של הסכם זה.

וע"ז באעה"ח י' אלול תשס"ב פה ראשל"צ" (-)"

עיקרו של ההסכם נוגע לדירה שהיתה בבעלות הבעל לפני הנישואין ולכספים שהיו על שמו בביטוח מנהלים ושיופקדו באותו ביטוח בעתיד, והוא קובע שרכוש זה ישאר בבעלות הבעל ולא יהיו בגדר רכוש משותף.

ב. האשה מאשרת שהבעל דרש לחתום על הסכם ממון לפני הנישואין, לאור העובדה שהצדדים עמדו להתגורר בדירה שהבעל רכש טרם הנישואין והיא רשומה בבעלותו הבלעדית, ולאור רצונו להסדיר את יחסי הממון במקרה של גירושין. אך יש לה כמה טענות כנגד תוקפו וחוקיותו.
1. לדבריה, היא לא חתמה כלל על ההסכם בפני רושם הנישואין הרב וולפא. אמנם הם היו יחד אצל הרב במטרה לחתום על ההסכם, אך היא סירבה לחתום על ההסכם שהגיש לה הבעל באותו מעמד. אח"כ הפעילו הבעל ובני משפחתו לחץ כבד לחתום על ההסכם. ואיימו לבטל את החתונה, והיא נאלצה לחתום על ההסכם בביתו של הבעל, למרות שהיא לא הסכימה עם חלק מהאמור בו, וחלק מהסעיפים כלל אינם מובנים לה. הבעל הלך לבדו עם ההסכם והרב אישר אותו שלא בנוכחות[ה].
2. לטענתה, הואיל ולא חתמה בפני הרב, ממילא לא יכול היה הרב רושם הנשואין להסביר לה את תוכנו של ההסכם כנדרש על פי החוק. והרשום על גבי ההסכם אינו תואם את המציאות.
3. פגם נוסף יש באישור ההסכם, מפני שלא נאמר בו בפירוש שרושם הנשואין הסביר לצדדים את תוכנו של ההסכם.
4. הבעל כפה עליה, והפעיל עליה לחץ נפשי ואמצעים פסולים לחתום על ההסכם, לכן ההסכם בטל לפי סעיף 17 לחוק החוזים (החלק הכללי).
5. ההסכם הינו חד צדדי אופן חריג, באופן שיש לראות בו הסכם שנוגד את תקנת הציבור, משום שהוא קובע שבנוסף לרכוש שהיה לבעל לפני הנישואין, גם תשלומי המשכנתא והכספים שיועברו לביטוח המנהלים במהלך הנישואין יחשבו רכוש פרטי של הבעל.

ג. לאחר העיון בטענות האשה כנגד ההסכם, אנו סבורים שאין בהם ממש, לא מבחינת ההלכה ולא מבחינת החוק האזרחי.
1. האשה טוענת שלא חתמה על ההסכם בפני רושם הנישואין. אין לקבל טענה זו בשום אופן, החוק הסמיך את ביה"ד ואת ביהמ"ש לאשר הסכמי ממון לפני הנישואין, במהלכן או במסגרת גירושין. עוד הסמיך החוק 'נוטריון' ו'רושם נישואין' לאשר הסכם ממון לפני הנישואין. אין החוק דורש שיהיו עוד שני עדים במעמד האישור, שיוכלו להעיד שהנוטריון או רושם הנישואין פעלו כנדרש על פי החוק. אם ניתן יהיה להכחיש את מעמד האישור, אזי מרוקנים את החוק מתוכנו. כי איזה ערך יש לאישור כזה שכל צד יוכל להכחיש ולטעון כנגדו שהוא כלל לא היה במעמד האישור?
לא לחינם נבחרו דווקא שני גורמים אלה לאשר את ההסכם מלבד הערכאות השיפוטיות. המעמד החוקי המועדף שיש לנוטריון על פני שאר עורכי הדין, והמעמד החוקי המועדף שיש לרושם הנישואין (שהוא בדרך כלל גם רב העיר) על פני כל רב אחר, מקנה להם את האמינות הנדרשת על פי החוק, וחזקה שפעולותיהם יעשו בהתאם לנדרש בחוק.
בנידון דידן, האשה מאשרת שהיא חתומה על ההסכם, והיא גם מאשרת שהרב אישר אותו, לכן היא אינה נאמנת לטעון שכלל לא היתה נוכחת באותו מעמד בניגוד למה שכותב הרב בפירוש "הצדדים חתמו בפני לאחר הזדהות בתאריך הנ"ל של הסכם זה".
יתר על כן, גם אם היינו מקבלים את טענות האשה, שהיא לא היתה נוכחת בעת האישור של ההסכם על ידי רושם הנישואין, גם אז היה ההסכם בתוקף. שכן, בסעיף 5 (א) (3) לחוק יחסי ממון נאמר: "נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם". בענין הסכמה על נכסים שלא יאוזנו, אין החוק דורש כלל אישור ההסכם על ידי גורם כל שהוא, ודי בחתימת הצדדים עליו (ע"א 169/8 3 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד, ל"ט, ח"ג עמ' 776), הואיל והאשה מודה שחתמה על ההסכם, די בכך לפי חוק יחסי ממון כדי לתת תוקף להסכם בדבר הנכסים שלא יאוזנו.

2. לאור האמור בסעיף 1 בשתי החלופות, נופלת גם הטענה השניה של האשה.
אם לפי מה שקבענו, שרושם הנישואין פעל לפי החוק, ממילא חזקה עליו שהוא גם הסביר לאשה את תוכן ההסכם.
ואם לפי סעיף 5(א)(3) של חוק יחסי ממון, אין צורך באישור ההסכם, ממילא אין צורך שגם יסבירו אותו. אך הדחיה פשוטה עוד יותר;
כאשר מתבוננים בנוסח החוק, אנו מוצאים, שכאשר מדובר על אישור של הסכם ממון על ידי ביהמ"ש או ביה"ד [סעיף 2(ב)] נאמר שהאישור לא ינתן עד אשר יוכח שההסכם נעשה בהסכמה ומתוך הבנה. כך גם לגבי אישור של נוטריון (סעיף 2 (ג1)], ואילו לגבי אישור של רושם נישואין [סעיף 2 (ג)] ושל ביה"ד בפסק דין של גירושין [סעיף 2(ד)] אין איזכור של תנאי זה, והלוא דברים בגו.

בע"א 490/77 נציה נ' נציה אמר על כך ביהמ"ש:

"ייתכן שעצם מעמד של הנישואין או הגירושין מקנה להסכם משמעות ברורה ולכן לא הותנה התנאי לברר במיוחד אם מבינים הצדדים את משמעות ההסכם... שונה המצב ביחסים בין בני הזוג בתקופת הנישואין...".

נמצא, שגם אם באמת לא הסביר רושם הנישואין כלום לצדדים, גם אז האישור חוקי ותקף.

3. אשר לטענה הנוספת שבפני ב"כ האשה, שהאישור של הרב פגום, מפני שלא נאמר בו בפירוש שרושם הנישואין הסביר לצדדים את תוכנו של ההסכם.
הנה לפי האמור למעלה בסעיף 2, שבנידון דידן כלל לא היה צורך להסביר את המשמעות של ההסכם לצדדים. ברור, שגם אין צורך לרשום כלום באישור, פרט לכך, שהצדדים חתמו על ההסכם בפני הגורם המאשר.
אך גם אם היה צורך חוקי להסביר לצדדים את משמעות ההסכם, עדיין לא נמצא בשום מקום בחוק, שעל הגורם שמאשר את ההסכם (ביהמ"ש או ביה"ד או הנוטריון) לציין במפורש בגוף האישור את העובדה שההסכם הוסבר לצדדים. ראה על כך ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור פ"ד מ"ב (3) 499.

4. אשר לטענת האשה, שהבעל כפה עליה לחתום על ההסכם, ולכן ההסכם בטל לפי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק הכללי), תשל"ג ֿ 1973 (להלן: "חוק החוזים (כללי)").
גם כאן התשובה פשוטה.
משום שגם לפי הוראות חוק החוזים (כללי) פרק ב', שדן בביטול החוזה בשל פגם בכריתתו, אין לקבל את תביעת האשה לביטול ההסכם.
סעיף 14 דן בביטול עקב 'טעות' של המתקשר. סעיף 15 דן בביטול עקב 'הטעיה'. סעיף 17 דן בביטול עקב 'כפיה'. וסעיף 18 דן בביטול עקב 'עושק'. סעיף 20 קובע את דרך הביטול עקב אחת העילות הללו, ובו נאמר:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".

בנידון שלפנינו, המתינה האשה למעלה מארבע שנים מיום חתימת ההסכם ועד שהעלתה לראשונה את הטענה על לחץ שהופעל עליה לחתום על ההסכם. הואיל ולטענת האשה, הכפיה היתה באמצעות איום לבטל את החתונה, נמצא שמיד לאחר החתונה בטל האיום, והיה עליה להודיע מיד לצד השני על רצונה לבטל את ההסכם שנכפה עליה לפי דבריה. היא לא עשתה כן, אלא השהתה את הודעתה ארבע שנים, ובזמן הזה המשיכה ליהנות מפירות ההסכם (נישואין ומגורים בדירת הבעל). גם אם היה ממש בטענה שהאשה חתמה על ההסכם מחשש שמא החתונה תבוטל, הרי השהיית הודעת הביטול, היא שימוש שלא בתום לב בזכות חוקית, וכבישת הטענה עד אשר יעלה הרצון לפניה.
ראה ע"א 151/85 (יעקב רודן נ' ארז רודן ואחרים פ"ד לט (3) 186) בו נאמר על תביעה בנסיבות דומות:

"העלאת טענה זו, בשלב כה מאוחר הנה שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחוק החוזים, ובענין זה ראה בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול פד"י לז (2) 1 בעמוד 9.

... סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61ב לחוק הנ"ל משמשות הוראות שבסעיף 39 - 'ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים' - כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבת לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. כך נקבע, כי הוראות סעיף 39 חלות גם לענין חיובים וזכויות המוענקים על פי דין - ולא מכוח תנאי חוזה - כגון הזכות הניתנת לצד לחוזה לבטלו בשם פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה פד"י לא (1) בעמ' 836).

בנסיבות שלפנינו נעשה שימוש בזכות לטעון טענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על ידי בית המשפט, בחוסר תום לב, ועל כן, דין טענה זו להידחות".
5.

אשר לטענת האשה שההסכם הינו חד צדדי באופן חריג, באופן שיש לראות בו הסכם שנוגד את תקנת הציבור.
גם אותה יש לדחות מהנימוקים הנ"ל, מתי גילתה האשה שההסכם חד צדדי באופן חריג? ולמה לא העלתה טענה זו למעלה מארבע שנים, בהן המשיכה ליהנות מזכויות לפי אותו הסכם?
בנוסף לכך, יפים לענין זה הדברים שנכתבו בע"א 573/83 (ברק נ' ברק פד"י לח (4) 626:

"הצדדים להתקשרות הם אלה הדואגים לעניניהם, הם המגבשים את תנאי ההתקשרות, ועל פי כוונותיהם ורצונותיהם, יקבעו ההתחייבויות ההדדיות שבהסכם.

אפשר שצד, המתקשר בחוזה, מודע לכך, כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת מטעמים הרצויים לו הוא מתקשר באותו הסכם, אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא, לעשות הסכמים עבור בעלי הדין שהתקשרו ביניהם או לשפר או לשנות את שנקבע על ידיהם בהסכם, רק משום שנראה לו לבית המשפט, כי ההסכם שנכרת מרצונם של בעלי הדין, אינו צודק, או שהוא מקפח קיפוח של ממש את אחד המתקשרים...

האשה היתה אל נכון מוכנה לזכות ולקבל את גיטה ולהשתחרר מכבלי הבעל. כדי להשיג מטרה זו היתה מוכנה לוותר לבעלה ויתורים מרחיקי לכת בתחום הרכושי והחומרי. אולם, אין לומר כי ההסכם הוא חסר תמורה, כשם שאין לקבוע שעל פי תנאיו ממש נעשקה האשה. הוא הדין בכתב הערבות, שנחתם על ידי אביה של האשה (האם) ועל ידי דודה".

דברים אלה מתאימים מאד גם לנידון דידן. הבעל לא היה חייב להעמיד את רכושו הפרטי שרכש בטרם הנישואין לשימוש המשפחה. לו היו הצדדים שוכרים דירה בת ארבע חדרים בראשון לציון היו משלמים לפחות שלושת אלפי ש"ח לחודש. לכן דרישת הבעל שתמורת המגורים בדירה שלו ישלמו הצדדים את המשכנתא ממשאבים משותפים, אינה יתרון חד צדדי באופן גורף כמו שטוענת האשה.

עוד השאיר הבעל לזכותו את הכספים שבביטוח המנהלים, וכן הכספים שיופרשו בעתיד לביטוח זה. גם דרישה זו אינה בלתי סיברה באופן קיצוני, לאור העובדה, שעיקר ההכנסה של המשפחה היתה של הבעל, והוא ביקש להבטיח שחלק מזערי ממנה יופרש להמשך ביטוח המנהלים שעל שמו ובבעלותו.

ואילו בענין כל שאר הרכוש והזכויות העתידיות של הצדדים נקבע שהם יהיו שייכים לשניהם בחלקים שווים.

אין כאן שום חריג קיצוני שמצדיק התערבות בשיקול הדעת של הצדדים להסכם, ובודאי שאין כאן תקנה לטובת הציבור.

תמורת הסכמתה לתנאי ההסכם ניאות הבעל לשאת את המשיבה לאשה ולהתחייב בכל מה שבעל מתחייב לאשתו. אם גירושין הם תמורה לנכסים חומריים (כמו שהובא למעלה) הרי נישואין בודאי שהם תמורה ראויה והוגנת, ופוק חזי מה עמא דבר. כמה נדוניא ומתנות נותנים לחתן או לכלה כאשר מאד מעוניינים בהם.

נציין, שבני הזוג היו בגיל מבוגר יחסית במועד הנישואין, והם נישאו לאחר הכרות קצרה, הבעל בגיל 31 והאשה בגיל 30, ובלי ספק היתה מאד מאד להוטה להינשא ולזכות בפרי בטן.

ד. לאור האמור, ברור שהסכם הממון שנחתם על ידי הצדדים הוא בתוקף, והם מחוייבים לו על כל סעיפיו.

ומכאן לתביעת הבעל, שהאשה תפנה את הדירה. למעשה, גם בנושא זה קבעו הצדדים בעצמם בהסכמה כיצד יש לנהוג. בסעיף 5 נאמר:

"(א) הצדדים לאחר נישואיהם עומדים לעבור ולהתגורר יחד בדירה אך מוסכם ומוצהר בזאת, כי אין המגורים בד^ירה כדי להקנות לפלונית האשה זכות כל שהיא בדירה. פלונית האשה תהיה בר רשות בלבד להתגורר בדירה יחד עם פלוני הבעל ומוסכם כי יהיה רשאי להפסיק את הרשות בכל עת כרצונו תוך מתן הודעה מוקדמת של תשעים (90) יום מראש ופלונית האשה מתחייבת בזאת, העדוהה ימי 90 םותב יאנת לכ אלל הרידה תא תונפל ,רומאכ העדוה תלבק לש הרקמב המוקדמת.

(ב) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע בזכות פלונית האשה, כאשתו של פלוני הבעל, למדור, באם עפ"י הדין יגיע לה מדור ובזכות פלוני הבעל לטעון כל טענה בענין זה. אך זכותה של פלונית האשה עפ"י הדין למדור, אם תהיה כזאת, תהיה מחוץ לדירה ולא כלפי ו/או בתוך הדירה, ולא יהיה בזכות המדור כדי להשפיע ו/או לפגוע ו/או לגרוע מהאמור ומחובתה של פלונית האשה כאמור בס"ק (א) לעיל".

הנה כי כן, הסכימו הצדדים, והתחייבה האשה שהבעל יהיה רשאי להפסיק את רשות המגורים של האשה בדירה כרצונו, ובלבד שיתן הודעה מראש של 90 יום.

אך מה שקרה בפועל הוא, שהאשה היא שגירשה את הבעל מן הבית שלו, תוך התנערות מוחלטת מן האמור בהסכם שהיא עצמה חתמה על מנת להינשא לבעל.

כבר כתבנו בהחלטה מיום כ"א באייר, שמתוך דברי האשה עצמה בדיון התברר, שהאירוע ה"אלים" בגינו הוציאה את הבעל מן הבית לא היה ולא נברא, והענין לא חרג מויכוח קולני שבין בני זוג מסוכסכים. לו היה ניתן צו הפרדה והגנה על כל אירוע דומה, קרוב לודאי שלא היו נשארים הרבה זוגות תחת קורת גג אחת.

אנו בטוחים שגם ביהמ"ש לא היה מאריך את צו ההרחקה, לו היה מקיים דיון לגופו של ענין, אלא שהבעל הסכים שלא לחזור לביתו בהליך גישור ביחידת הסיוע, "לנוכח העובדה כי פני בני הזוג לגירושין". הוא סבר שתוך זמן קצר יוכלו לסכם את תנאי הגירושין והוא יוכל לחזור לביתו שנרכש לפני הנישואין.

עתה משהתברר לו, שהאשה מנצלת את המצב בו הוא מחוץ לבית, יש הצדקה בתביעתו להורות לה לפנות את הבית. וחישוב 90 ימי ההודעה מתחילים מיום 15.3.07 מועד מתן החלטת ביהמ"ש על הפירוד בהסכמת הצדדים, "לנוכח העובדה כי פני בני הזוג לגירושין".

לאור האמור מחליט ביה"ד ומצווה:
א. הסכם הממון שנחתם על ידי הצדדים ביום י' אלול תשס"ב (18.8.02) ואושר על ידי הרה"ג י.ד. וולפא שליט"א הוא בתוקף ומחייב את הצדדים.
ב. על האשה פלונית לפנות את דירת הבעל ברחוב הרב XXXX בעיר XXXX עד ליום ט"ו בתמוז תשס"ז (1.7.07).
ג. אוסרים על האשה להוציא מן הדירה שום חפץ או רהיט, אלא בהסכמת הצדדים בכתב או באישור ביה"ד.
ד. לאור הפירוד שבין הצדדים האשה אינה זכאית למזונות ולמדור מן הבעל.
ה. בגלל שינויים בעבודת ביה"ד, דוחים את הדיון שנקבע ליום כ"ז סיון תשס"ז (13.6.07) והוא יתקיים ביום כ"ו בתשרי תשס"ח (8.10.07) שעה 11:30.
ו. חוזרים וממליצים לצדדים לערוך הסכם בשאר הנושאים על מנת שאפשר יהיה לסדר את הגט ביניהם בהקדם.

ניתן ביום כ"ה סיון תשס"ז (11/06/2007)

(-) הרב אברהם שינפלד, אב"ד (-) הרב אברהם ריגר, דיין (-) הרב דב דומב, דיין