ה ח ל ט ה
חברי ביה"ד האזורי שליט"א, נחלקו בדעותיהם בשאלה עקרונית: כאשר שני הצדדים חפצים בגירושין - האם זכאית האשה לתוספת כתובה? דעת הרוב, שאינה זכאית, ואילו המיעוט סובר שזכאית.

על דעתו של הרוב - ערעורה של האשה.

לא אכנס לפלפול ההלכתי המסועף בדעת הרוב ובדעת המיעוט - שניהם, הפליאו לעשות בהבאת הצדדים ההלכתיים השונים, אולם יש לי מספר הערות:

א. הנוהג המקובל בבתי הדין, שאין להפסיד לאשה תוספת כתובה בגין רצונה בגירושין, כל עוד שהיא אינה תובעת גט. הסכמתה לגט, ואפילו רצונה בכך, כל עוד שאינה תובעת גט, אינם עילה לשלילת כתובה.

דברי רבינו ירוחם שהובאו ע"י חברי ביה"ד, עוסקים במפורש, באשה התובעת גט.

ב. תוספת הכתובה שבשטר הכתובה, בנוסח הסטנדרטי שבימינו, כוללת מספר מרכיבים: נכסי צאן ברזל שהכניסה האשה לבעלה וכן כספים שהכניסה לו והוסיף לה החתן שליש כנגדם. תוספת שליש נכתבת כידוע לשם כבוד, ובכל מקרה בהעדר מנגנון של הצמדה, יש בה שמירה ריאלית על הסכום שבכתובה. תוספת ממש, ללא תמורה נגדית של האשה, היא רק בסכום של מאה זקוקים כסף צרוף, או חמישים זקוקים. כך שדינם של התוספות האחרות הוא כדין נכסי צאן ברזל, ואין להפסידם לאשה.

בדרך כלל, האשה מכניסה למוסד הנשואין סכומים שונים, שאין להם ביטוי במקום אחר. וגם כשאינה מכניסה דבר, הרי הכתובה משמשת כ"שטר אודיתא" על התחייבותו של הבעל בגין נכסי צאן-ברזל. כך שבודאי, לא ניתן להפסידם.

ג. ביה"ד האיזורי, בהחלטה מאוחרת (מיום י"ב בשבט תשנ"ח), קבע כי לא חייב את הצדדים בגט, אלא רק המליץ להם להתגרש. בנסיבות כאלו, רשאית האשה לומר שתעתר להמלצה רק אם תקבל את מלוא סכום הכתובה. המלצה בלבד אינה מחייבת אותה להתגרש ולהפסיד את תוספת הכתובה.

לסיכום: בנסיבות אלו, כשהאשה אינה תובעת גירושין, אלא רק מסכימה או רוצה בגט, בתביעתו של בעלה כנגדה - אין להפסידה תוספת כתובה.

הערעור מתקבל.

(-) שלמה דיכובסקי

זהו ערעור על החלטת ביה"ד בחיפה אשר ניתן ביום י"ד בשבט תשנ"ח. הערעור על ההחלטה שלא לחייב את הבעל בתוספת כתובה.

הבעל הגיש תביעת גירושין ולעומתו הגישה האשה תביעה לשלום בית. בשלב מסוים החליט ביה"ד האזורי לחייב את הבעל לחזור ולחיות עם אשתו בשלום. "שכן מבחינה הלכתית אין בטענותיו בכדי לחייב את האשה לקבל גט". הבעל לא חזר לאשתו לשלום בית ובינתיים הכיר אשה אחרת שממנה אינו רוצה להנתק - כפי שמציין בית הדין בהחלטתו.

עיינתי בנימוקים שנכתבו אך נראה לי שאין הם נימוקים למקרה הנדון.

המקרה שלפנינו הוא מקרה של בעל שרוצה לגרש את אשתו, ושעל פי הדין אין הוא זכאי לכך. נהפוך הוא עליו להשלים עם אשתו. על מקרה שכזה הטיל רבינו גרשום חרם לא לגרש אשה בעל כרחה, ועל מקרה שכזה חייבו חכמים בכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

אם האשה מסכימה להתגרש לאור סרובו של בעלה להשלים עמה ושעיניו נתן באחרת, לאשה כזאת יפסידו את תוספת הכתובה? אתמהה.

האשה הסכימה לקבל את גיטה בלית ברירה, גם אם עכשיו הסיכויים לשלום הם רחוקים. אך המצב הזה נוצר בעטיו של הבעל, ולמה נקנוס את האשה ונפסידה את תוספת הכתובה כשהיא מסכימה להתגרש - רק אם יתן לה את הכתובה והתוספת.

הגע עצמך בעל שיציק לאשתו יעזוב אותה לאשה אחרת ולא יחזור אליה לשלום ובאין מוצא כשהאשה רואה שהמצב כך ומסכימה לגרושין, לזאת תקרא הסכמה ורצון להתגרש.

היא הייתה מעדיפה שיעזוב את האשה האחרת ויחזור אליה, אך כנראה שאין סיכויים לכך האם בגלל זה יצא חוטא נשכר ונפסידה את התוספת. אם נאמר כך הרי שלא השארת אשה תחת בעלה, ובנקל יוכל לגרשה, ועל זה תקנו חכמים את הכתובה והתוספת כדי למנוע ממקרים כאלה שבעל ירצה לגרש את אשתו יציק לה יגרום שתסכים לקבל גט, ואז יטען הרי היא מסכימה לגרושין אין היא זכאית לכתובה ותוספת. דבר זה לא יעלה על הדעת כלל. והואיל והאשה עומדת על דרישתה לכתובה ותוספת, ואף הצהירה כך בשעה שהביעה הסכמתה לגרושין שהיא מבקשת את כתובתה והתוספת, אין כל סיבה להפסידה, ועל הבעל לשלם לה את מלוא כתובתה.

אם האשה הוציאה מהבעל רכוש או כספים שלא כדין כמובן שיש לקזז מסכום הכתובה.

(-) יוסף נדב

נראה שכל עת שהאשה מסכימה לשלום בית ואינה מבקשת לחייב את בעלה בגט, אין מקום לפטור את הבעל מכתובתה ותוספת. ורק אם הבעל יסכים לנסיון לשלום בית והאשה לא תסכים, אז נראה שהפסידה האשה גם את הכתובה וגם מזונותיה.

ולכן נראה שמה שהעלו הרבנים הדיינים בבית הדין האזורי שם מדובר שהאשה מורדת אבל כל שאינה מורדת למה תפסיד כתובה גם אם בקשה גירושין.

(אכן מה הוא גודל הכתובה לא נזכר בפסה"ד. רק מוזכר שהאשה מבקשת שבעלה יפצנה בסכום כתובתה הנקוב בסך 180,000 - אבל לא ברור אם זהו הסכום הנקוב או שזה בהוספת הצמדה ובזה יש לדון).

(-) זלמן נחמיה גולדברג

לאור האמור לעיל מחליטים:

מקבלים את הערעור והאשה זכאית לקבל תוספת כתובתה.

לדעת המיעוט, יש להוסיף: כל עת שהאשה מסכימה לשלו"ב ואינה מבקשת לחייבו בגט.

ניתן ביום ו' כסלו תשנ"ט (25/11/1998)

(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב יוסף נדב, דיין (-) הרב זלמן נ. גולדברג, דיין