ה ח ל ט ה
ביה"ד שמע טו"מ הצדדים וב"כ ואת העדים שהובאו מטעם הבעל וב"כ.

מן המקובץ עולה, כי העד נ.ג. הודה כי קיים יחסים עם האשה במסגרת בילוי משותף עם האשה בצימר ששכר על חשבונו. שם שהו לילה שלם בגפם, והתרחצו יחד בג'קוזי.

יצוין, כי בתחילת עדותו טען כי אינו זוכר אם חיבק או נישק את האשה. אבל ברור שלא שכב עמה. עוד הצהיר כי הכיר אותה במועדון והיו יחד במשך מספר חדשים בהן נהג ללון בביתה אולם בחדרים נפרדים.

רק לאחר חקירה מאומצת של ביה"ד נשבר והודה ששכב עם האשה.

האשה טענה כי העד חולה נפש ויש לו אלצהיימר, טענה זו העלתה תוך כדי התפרצות לדברי העד בסיום עדותו, האשה הודתה שהעד היה לן בביתה אולם לדבריה שהו בחדרים נפרדים והייתה שם אחותה ואחייניתה כבת 19.

עד נוסף שנשמעה עדותו במהלך הדיון היום היה חוקר פרטי בשם ה.נ. שנשכר ע"י הבעל בעקבות מידע שהגיע לבעל מידידיו שאשתו בוגדת בו. עד זה העיד לאחר שהוזהר לומר את האמת, כי ראה עם חוקר נוסף ממשרדו את העד נ.ג. מחבק את האשה.

הדבר נעשה תוך כדי התארגנות למעקב ולא היה סיפק בידם לצלם זאת.

עוד העיד כי עקבו אחריהם במשך שלושה ימים, האשה והעד נצפו נוסעים יחד ברכב ונכנסים לדירה צמודת קרקע בשעות הערב המאוחרות שם שהו עד שעות הבוקר, לא נצפו דמויות נוספות שנכנסו ויצאו במהלך שעות המעקב, המעקב תועד במצלמות וידאו ובדו"ח כתוב.

לדעת ביה"ד, בנסיבות מקרה זה יש תשתית ראייתית הלכתית המצביעה על מעשה כיעור לפיה האשה מחויבת בגט ומפסידה כתובה. גרסת האשה אינה אמינה והיא נדחית ע"י ביה"ד.

להלן נימוקינו:

העובדה שאשה נשואה מכניסה גבר זר לביתה באופן קבוע ובמקרה זה גבר נשוי פרוד מאשתו מזה מספר שנים, יש בה משום מעשה כיעור, שכן הדבר נעשה פעמים רבות במהלך מספר חדשים תוך כדי בילוי משותף הכולל נסיעה משותפת בילוי במסעדות ובמועדונים ולאחר מכן לינה בבית נעול, הנסיבות הללו מעידות על התנהגות של בעל ואשה על כל המשתמע מכך, אין זה המקרה הקלאסי שדברו בו חז"ל שאין אוסרים על הייחוד ואף אין רואים זאת כמעשה כיעור, שם מדובר באופן חריג שאין ולא היה בו הוכחה למעשה זנות.

הטיב להגדיר זאת רעק"א בתשובה סימן צ"ט שמעשה כיעור גדרו:

"נועדו יחדיו ליכנס למקום הזה וניכר כעצת זימה ביניהם"

וראה שם היטב בתשובה זו ובתשובות הבאות. וראה עוד חזו"א (אה"ע סימן י"ז מהלכ' אישות אות ז') מה שהוסיף לבאר דבריו.

לא בכדי הדגישו הפוסקים בדבריהם בגדרי כיעור אחר שציינו את המקרים שהובאו בתלמוד "וכיוצא בזה". וברמ"א הוסיף "לפי ראות עיני הדיינים" (ראה טושו"ע אה"ע סימן י"א סעיף א') שהמאפיין של מעשה כיעור הוא התנהגות אופיינית לבעל ואשה המתגוררים בבית אחד וכמו במקרה דנן, וכפי שמתרשם ביה"ד.

ביה"ד בתוך עמו יושב ונאלצים אנו להתוודע לצערנו למספר רב של מקרים מעין אלו הכוללים חיי אישות ואיננו יכולים להתעלם מן המציאות הקשה הטופחת על פנינו.

גרסת האשה כי היו אלו יחסי ידידות גרידא וכי בבית שהו גם אחותה ואחייניתה וישנו בחדרים נפרדים, אינה אמינה ואינה מתקבלת על הדעת כלל בנסיבות מקרה זה, שכן לדברי החוקר לא נצפו שם דמויות נוספות וגם אם ננקוט משנה זהירות ונניח שגרסתה נכונה, לא מתקבל על הדעת שהעד והאשה ישנו ברציפות לילות שלמים באותה דירה לאחר בילוי משותף בחדרים נפרדים מפאת צניעותם. חז"ל ירדו לסוף דעתו של אדם והם שקבעו את הכלל הידוע "שאין אפוטרופוס לעריות" כלל זה חל על כלל החברה האנושית, ק"ו לאשה פרודה מבעלה המתייחדת עם גבר פרוד מאשתו המבלים יחד ולנים באותה דירה.

זאת ועוד, הטענה שהעלתה האשה כלפי העד כי העד חולה נפש ויש לו אלצהיימר, יש בה כדי לפקפק באמינותה ומצביעה על כנות עדותו של העד. שכן במקום להכחיש בכל תוקף את העדות לגופה, תוקפת היא בכעסה את אישיותו של העד "שלא סיפק את הסחורה" כפי שחשבה.

סעד לדברינו ראה בשו"ת אבני נזר ח"ג אה"ע סימנים ל' מ"ג-מ"ד בו הוא מוכיח שלדעת הרמב"ם מועילה אומדנא במעשה כיעור להפסיד אשה מכתובה. אפילו כשהאשה מכחישה וטוענת טהורה אני, ואילו לדעת שאר הראשונים לא מועילה אומדנא זו במקרה ואומרת בפירוש טהורה אני מפני "שאמירתה מטהרתה" כהגדרתו, אולם באופן אחר כמו שתיקה או אף אם היא מכחישה את גוף העדות אין חולק שאין לראות זאת כטענת ברי של האשה, והיא מפסידה כתובה.

ודוק מיניה לאתרין, בו העד מעיד על מעשה זנות ממש (לא כיעור) שיש צד גדול לומר שבטענתה כלפי אישיותו של העד אין לראות זאת "כאמירת טהורה אני" והיא מפסידה כתובה לכל הדעות. מה גם שהמדובר בנדוננו בבעל המאמין לדברי העד והחוקרים שנשכרו על ידו שנעשה מעשה זנות ממש ודבר הבגידה נודע לו מידידיו.

כמו כן ביה"ד דוחה טיעון זה של האשה לגופו שכן:

א. אינו נתמך במסמכים רפואיים.

ב. לא הועלה טרם נשמעה העדות למרות שידעה היא ובא כוחה על כך שהעד הוזמן ע"י ביה"ד להעיד בעניינה, ורק בסיום עדותו בו "נשבר והודה" נזכרה לפתע לטעון זאת.

ג. יש להניח שאם אכן העד חולה נפש, לא הייתה מתיידדת עמו שכן חזקה עליה שהיא אינה כזו.

ד. ביה"ד לא התרשם במהלך חקירת העד שהמדובר באדם חולה נפש, העד השיב לעניין לכל השאלות שהופנו אליו תוך כדי מאמץ כמיטב יכולתו להתחמק מלומר את האמת, וחזקה עליו כמו על כל אדם נורמטיבי שאינו חולה נפש.

ה. העד שוחח מספר פעמים עם האשה קודם עדותו יום קודם לכן וגם ביום הדיון, למרות הצהרתו שהקשר ביניהם נפסק. לדבריו, השיחות היו לצורך טכני, אולם לביה"ד חשש שהשיחות נועדו לתיאום עמדות עם האשה (שלא צלח) במטרה למנוע מביה"ד להגיע לחקר האמת.

ו. האשה סירבה פעם אחר פעם הן להצעת ביה"ד והן להצעת ב"כ הבעל להבדק במכון פוליגרף עם הבעל למרות שההצעה כללה שבמימון הבדיקה ישא הבעל ורק אם יתברר שהאשה משקרת תשא היא בהוצאות.

ראה לענין זה פד"ר כרך י"ד, עמוד 93, שניתן לצרף זאת כסניף לאומדנא. וראה עוד בגדרי כיעור בימינו למרן הראשל"צ ונשיא ביה"ד הגדול הגרש"מ עמאר שליט"א בספרו שו"ת שמע שלמה ח"א סימן ג', וח"ד סימן י"ב באורך. והביא דברי המאירי שדי בסוג כיעור קל לדעת הרמב"ם כדי להפסיד אשה מכתובה. וראה עוד אוצה"פ סימן י"א סעיף א' בעניין זה. ואכמ"ל.

מכלול הנסיבות האמורות מביא אותנו למסקנא אחת, לאשה היו יחסי ידידות קרובים ביותר עם העד מר נ.ג. הכוללים מעשה כיעור לכל הפחות אם לא מעבר לכך וכפי שהודה העד בסוף עדותו ולמבואר בפוסקים (ראה רמב"ם פכ"ד מהלכ' אישות, טושו"ע אה"ע סימן קט"ו סעף ו'-ז' ובנו"כ שם ח"מ ב"ש פ"ת סקל"ז-סקל"ט) האשה חייבת בגט ומפסידה כתובה.

עתה נותרה לפתחנו השאלה ההלכתית האם יש בכך כדי להשליך לקבל את טענת הבעל וב"כ לביטול הסכמתו בפני ביה"ד ובה התחייב להמשיך ולשלם מזונות בעבור האשה בסכום שחויב בביהמ"ש עד להכרעת ביהמ"ש בענין חלוקת הרכוש, או שמא לקבל את טענת האשה וב"כ להתגרש בהתאם להסכם.

נקדים ונאמר, ששאלת תוקפו של ההסכם עלתה לאחר סגירת תיק הגירושין של הבעל ע"י ביה"ד, הן ע"י האשה וב"כ והן ע"י הבעל. האשה וב"כ עתרו לביה"ד הגדול שיורה לקבל את עמדתם להותיר את ההסכם בתוקף אולם ביה"ד הגדול בהחלטתו מיום י"ח חשון תש"ע 5.11.09 הותיר שאלה זו להכרעתנו במסגרת הדיון בתביעה המחודשת של הבעל לגירושין.

בדיון שהתקיים בתאריך כ' כסלו תש"ע 7.12.09 העלו הצדדים וב"כ את טיעוניהם. ב"כ האשה טענה שיש לסדר גט בכפוף להסכם הגירושין שאושר בביה"ד. לדבריה, הבעל ידע על כך שהייתה עם גבר אחר קודם ההסכם ובכל זאת חתם על ההסכם.

ב"כ הבעל טען שלבעל היו רק שמועות בלבד קודם ההסכם ורק לאחר מכן התברר לו ע"י חברים שהאשה מתגוררת עם גבר זר, הציע לבדוק את גרסת הצדדים בפוליגרף במימון הבעל ואם יתברר שהאשה משקרת היא תשלם, האשה לא הסכימה לבדיקה זו וטענה כי לא היה לה בן זוג.

הבעל טען כי לא היה מאוזן וכי לא היה חותם על הסכם כזה אם היה יודע שהיא בוגדת בו.

ביה"ד העיר את תשומת הלב שהבעל הודה בדיון קודם שראה את האשה מתנשקת עם גבר זר קודם להסכמתו להתחייבות האמורה.

בהחלטת ביה"ד מאותו יום קבע ביה"ד שסגירת תיק הגירושין מותירה מבחינה מנהלתית את הסכמות הצדדים שניתן להם תוקף של פס"ד בעינם, וזאת בהתבסס על החלטת ביה"ד הגדול המנומקת שהובאה בשורת הדין כרך יב' עמודים תנב'-תנג'.

עם זאת ציין ביה"ד בהחלטתו כי ניתן לבטל את ההסכם מן הפן ההלכתי בהתאם להתפתחויות אם וכאשר יוכיח הבעל את גרסתו לבגידת אשתו. ביה"ד המליץ לצדדים וב"כ להתגמש בעמדותיהם ולקבוע ביניהם בהסכמה פרק זמן קצוב בו ייפסק חיוב המזונות לאשה ובמקביל נקבע מועד להוכחות בו נשמעו עדותם של החוקר הפרטי והגבר עמו התרועעה האשה.

לדעת ביה"ד בנסיבות האמורות בו הוכח לביה"ד כי האשה הפסידה כתובה ותוספת בגין התנהגותה. אין בסיס הלכתי לחייב את הבעל כלל במזונות אשה כפי שהתחייב בפני ביה"ד לאחר סידור הגט. וכי יש לקבל עמדת הבעל וב"כ לביטול החלטת ביה"ד בה נתן תוקף של פסק דין להתחייבות זו של הבעל ולחייב את האשה בקבלת הגט ללא תנאים, וזאת מן הנימוקים כדלהלן:

א. ביה"ד הוא שיזם והציע לצדדים הסכמות אלו. הצדדים וב"כ לא הגיעו לביה"ד עם הסכם גירושין חתום כדי לבקש מביה"ד שיתן לו תוקף של פסק דין, כמקובל ויש לבחון זאת בראי ההלכה.

לו היו הצדדים וב"כ מגיעים עם הסכם גירושין חתום שערכו אותו לאחר מו"מ ואחד מהצדדים מבקש לחזור בו, אזי היינו נכנסים למחלוקת המפורסמת בין הדיינים מהו תוקפו ההלכתי של הסכם גירושין כאשר אחד מהצדדים חוזר בו מתנאי ההסכם קודם סידור גט ואין התניה מפורשת בהסכם עם סידור הגט.

שלוש דעות מרכזיות מצאנו בשאלה זו.

דעה א. אין כל תוקף להסכם גירושין כל עוד לא התגרשו הצדדים.

דעה ב. יש תוקף לכל סעיפי ההסכם.

דעה ג. יש תוקף לסעיפים שחלקם בוצעו או שאינם תלויים בגירושין, כמו מזונות ילדים וכיוצ"ב. ואין תוקף לסעיפים הנוגעים ישירות לסידור הגט כמו מכירת דירה משותפת, איזון המשאבים וכיוצ"ב.

לעניין זה ראה בפסקי דין רבניים (פד"ר) כרך ג' עמוד 169, כרך י' מעמוד 115, כרך ה' עמוד 212, כרך ח' עמוד 179, כרך יא' עמודים 153-171, כרך טו' עמודים 184-189. שורת הדין כרך ז' מעמוד שה' מאמר מקיף של הרב שינפלד אב"ד ת"א.

כאמור שונה בתכלית המקרה דנן בו ביה"ד הציע לצדדים וב"כ הצעת פשרה ע"מ להביא את הצדדים להתגרש לאלתר מתוך הסכמות והבנות וברוח טובה ובכך לחסוך מהצדדים התדיינות מיותרת להוכחות עילות התביעה. נוהג זה מקובל בביה"ד בהרכב דנן, ביה"ד בהציעו הצעה זו לא היה מודע כלל למצב העובדתי בו ניתן לחייב את האשה בגט בגין התנהגותה וכפי שנודע לו עתה.

ודבר שפתיים אך למותר, שאם בפני ביה"ד היו מונחים הנתונים העובדתיים שנתגלו זה עתה, לא היה מעלה הצעה הנוגדת את רוח ההלכה. במקרה דנן יש להתחשב באומדנא של ביה"ד שהציע את הצעת הפשרה ויש לתת לכך את המשקל ההלכתי הראוי, שכן בניגוד להסכם גירושין אותו מביאים בני זוג לביה"ד שיתן לו תוקף של פסק דין יש להתחשב באומדנא של שני בני הזוג שידעו בטרם שחתמו על ההסכם על הנסיבות שהניעו אותם בבואם לחתום על ההסכם ולכן קיימת דעה שלא ניתן להיעתר לבקשת צד אחד לבטול סעיפים מההסכם גם טרם סידור הגט, משא"כ בנדוננו בו ביה"ד הביא את הצדדים וב"כ להסכם פשרה זה יש להתחשב באומדנא של ביה"ד שהציע.

ב. בהתאם לנתונים החדשים הידועים לביה"ד עתה, בלאו הכי לא מגיע לאשה כתובה ותוספת כולל מזונותיה כך שהסכמת האשה לויתור על כתובתה במסגרת הצעת הפשרה של ביה"ד אין לה כל ערך.

במקביל, נותרה אך ורק התחייבות הבעל לשלם לאשה מזונות ע"ס שלושת אלפים ש"ח לחודש עד למימוש החלטת ביהמ"ש בעניין חלוקת רכוש. בכך מתרוקנת הצעת הפשרה של ביה"ד מתוכנה ורוחה המכילה ויתור האשה על כתובה תמורת התחייבות הבעל להמשך תשלום מזונות שאינו חייב כלל מעיקר הדין.

אין כאן פשרה יש כאן מתנה שאין לה בסיס הלכתי ולכך ביה"ד לא היה נותן ידו ולא יתן ידו גם עתה, מאחר והדבר תלוי בו. סעד לדברינו ראה רמב"ם בפ"ו מהלכות סנהדרין ה"ה, וז"ל:

"דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואח"כ ידע שאינו בר שבועה, אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום, שלא קבל עליו ליתן גט או למחול, אלא כדי להפטר מהשבועה... וכל קניין בטעות חוזר, וכן כל כיוצא בזה".

וכ"פ השו"ע סוף סימן כ"ה. וראה שו"ת תשב"ץ ח"ב סימן ב', שו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סימן פ"ד, ומסקנתם שאף אם הבעל דין קיים את הפשרה יכול לחזור בו בטענה שסמך על הדיין. ק"ו כאשר לא קיים עדיין את הפשרה כמו בנדוננו שיכול לחזור בו.

ג. הסכם מטיבו וטבעו הינו הסכם פשרה דו סטרי, פרי עמל מו"מ, בו כל צד מוותר בדבר מסוים ובתמורה מקבל דבר מסוים. עתה, שהתברר לבעל שני דברים: א. לאשה לא מגיע לה כתובה. ב. ניתן לחייבה בגט בהתאם להלכה. נוצר מצב בו התחייבותו בהסכם הינה התחייבות חד סטרית.

יש כאן שינוי נסיבות מהותי מוכח כדי לקבל עמדתו לביטול ההסכם, גם אם נבחן את אומדן דעתו וזאת בהתאם לכללי ההלכה המקובלים עלינו שבנותן מתנה יש לבחון את אומדן דעתו של הנותן בלבד, ולא להתחשב במקבל המתנה. בשונה ממכר או כל הסכם בו יש ויתורים הדדיים שיש צורך לבחון היטב את אומדן דעתם של שני הצדדים להסכם. בטעם הדבר ראה תוספות כתובות מ"ז ע"ב בד"ה שלא כתב לה, תוס' הרא"ש שם, וכן תוספות ב"ק דף ק"י ע"ב בד"ה דאדעתיה.

הרמ"א סבור שבמתנה די באומדן דעת קלה של הנותן שלא היה נותן מתנה זו כדי לחזור בו מהמתנה ראה רמ"א סימן רז' סעיף ד' ובסמ"ע שם הטעם.

כאמור, במקרה דנן, יש אומדן דעת גדולה לביה"ד שהבעל לא היה מתחייב בסכום זה באם היה מודע לעובדות שנתגלו.

ביה"ד ער לכך שהבעל הודה בדיון קודם שידע על כך שהאשה התנשקה עם גבר זר. אולם עם זאת סבור ביה"ד שהבעל לא ידע את חומרת מעשה האשה.

העובדה, שהבעל שכר חוקר פרטי שיעקוב אחר האשה והגבר עמו מתרועעת רק לאחר שקיבל את הצעת ביה"ד, מצביעה על כך שלבעל נודעו פרטים חמורים יותר ממה שידע. זאת ועוד, גם אם הבעל ידע על כך הבעל אינו בקי ברזי ההלכה לדעת מה מגיע לאשה ומה לא בתנאים הללו.

וניתן לומר שסמך על ביה"ד והסכים ללא ההכנה הנדרשת למקרה זה. כך שגם אם נבחן את האומדנא שיש במקרה זה, יש לבחון את האומדנא של הבעל המתחייב בלבד וכדין נותן מתנה. וראה עוד שו"ת נו"ב קמא יור"ד סימן ס"ט, משנה למלך הלכות זכיה ומתנה פו' ה"א, נתיבוה"מ סימן ר"ל, שהאריכו בענייני אומדנא במכר ומתנה והחילוקים ביניהם. ואחרון הגדיל הרב אלמליח שליט"א אב"ד ת"א בפד"ר כרך י"ט מעמוד 107 והלאה ובפרט עמודים 125-126. ממסקנת הדברים שם נראה שלא ניתן להוציא מהמוחזק במקרה דנן לכולי עלמא.

לדעת ביה"ד יש לראות בטענת הבעל שלא ידע בדבר בגידת אשתו בעת הסכמתו להצעת ביה"ד להתחייב לה מזונות גם לאחר סידור הגט כהסכמה לפשרה מתוך טעות וחוסר ידע, את"ל חוסר ידע עובדתי, ואת"ל חוסר ידע הלכתי, (שהאשה מפסידה כתובה ומזונות) שיכול לחזור בו בהתאם לנפסק בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיפים י"ד-ט"ו וז"ל:

"הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"כ מצא עדים יכול לחזור בו. והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר ואח"כ מצא".

וראה שם פתחי תשובה סק"כ וכ"א, מקור הדין תשובת הרשב"א ח"ב סימן רע"ח הובא בב"י מחודש אות י"ג, טעם הדין מבואר שם "דפשרה בטעות אינה פשרה" ומעין זה פסק בתשובת מהרי"ק שורש קי"א הובא בדרכי משה סימן כ"ה סק"ה, ובסמ"ע שם סק"ל, וראה עוד נמוקי יוסף ריש סנהדרין, ודוק מיניה לאתרין.

ד. הבעל לא היה נוכח באולם הדיונים עת הציע ביה"ד הצעה זו וזאת בגין הפרעותיו למהלך הדיון. ביה"ד התרשם שהבעל היה נתון בסערת רוחות ובא כוחו נתבקש ע"י ביה"ד שידבר על לבו להסכים להצעה זו. ואכן בא כוחו הצליח לשכנעו כך שגם ביה"ד שיזם את הצעת הפשרה מתרשם שהבעל נגרר להסכים להצעה זו ולא ניתן להתעלם מטענתו שלא היה מאופס.

לא היינו קובעים מסמרות שאכן כך הם פני הדברים אלמלא צירוף העובדות החדשות שנתגלו והנימוקים ההלכתיים הקודמים.

לסיכום:
א. ביה"ד הוא זה שיזם את הצעת הפשרה וזכותו להביע עמדתו בהתאם לאומדן דעתו לאור העובדות החדשות שנתגלו.

ב. בצירוף הנסיבות העובדתיות החדשות שנתגלו אין כאן הסכם פשרה דו סטרי אלא התחייבות חד סטרית של הבעל שהתברר שאין לה בסיס הלכתי ובהתאם לכך יש לבחון את אומדן דעתו של הבעל בלבד שלא היה מתחייב באם היה יודע את זכותו ע"פ ההלכה.

ג. אין צורך הלכתי בדיון נוסף להוכחות שהבעל בגד.

ד. עילות תביעת הגירושין הוכחה.

לאור האמור מחליט ביה"ד כדלהלן:

א. האשה חייבת לקבל גט.

ב. ביה"ד מבטל את הסעיפים ב' וג' מהחלטתו מיום כ"ב אדר תשס"ט 18.03.09 ובה נתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים.

ג. הצד המעונין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.

(-) הרב מימון נהרי, אב "ד

עיינתי בדברי אב"ד הרה"ג נהרי שליט"א עיין היטב. הנני מסכים לדבריו שהאשה נאסרה על בעלה בעקבות מעשי הכעור ואף הפסידה כתובתה ומזונותיה על פי ההלכה, כפי שהתבאר בארוכה בדבריו. כמו כן הנני מסכים למסקנותיו בעניין בטול ההתחייבות של הבעל אבל לא לנימוקיו.

אב"ד ביאר בנימוקיו, מדוע ההתחייבות שהושגה כפשרה עפ"י הצעת ביה"ד וניתן לה תוקף פס"ד בטלה. כך כתב בנימוקיו: "ביה"ד בהציעו הצעה זו לא היה מודע כלל למצב העובדתי בו ניתן לחייב את האשה בגט בגין התנהגותה וכפי שנודע לו עתה" וכן ביחס למתחייב וכיון שאלו העובדות שנתגלו היו ידועות ביה"ד לא היה מציע הצעת פשרה זו יש להתחשב באומדנא של ביה"ד שהציע.

נימוק נוסף הוא שויתור האשה על הכתובה אין לו ערך שהרי ממילא הפסידה כתובתה ויש רק התחיבות הבעל ללא ויתור האשה וזה נחשב כמתנה וכדין פשרה בטעות, ובסס דבריו בין היתר על פי הרמב"ם פ"ו מהלכ' סנהדרין ה"ה וכן פסק השו"ע סוף סי' כה'. עוד הוסיף וכתב שמכיון שאין הדדיות בהסכם אין זה אלא כמתנה שבאומדנא קלה מבטלים אותה.

ראשית, נעיר שדעתנו היא שהסכם גירושין מטבעו וכן הסכם זה גם ללא רכיב הכתובה אינו כמתנה אלא כמכר, היות ומהותו של הסכם זה שהבעל קנה את הסכמת האשה לגט בזה הוא ימשיך וישלם לה את חיובו במזונות גם אחר הגירושין, על מנת להגאל מהאשה אשר הוא מלא טענות כרימון נגדה.

גם הגילוי החדש של העובדות שהתחדשו אחר ההתחייבות אינו משנה את מהות ההתחייבות שהיא כמכר ועוד נבאר זאת בהמשך שזו מהותה של כל פשרה בדין שלא יכול המתפשר לומר שאלו הייתי יודע שאזכה בדין לא הייתי מתפשר.

אף אם נאמר שויתור האשה על כתובתה חסר משמעות שהרי ממילא הפסידה כתובתה בגלל מעשיה, עדין הסכם הגירושין הוא כמכר, שהרי זוכה להגאל מהאשה שכל כך אינו חפץ בה. יתרה מזו, למיטב זכרוני וכך עולה גם מהפרוטוקול, התחיבות הבעל להמשיך לשלם מזונות לא ניתנה כתמורה לויתור האשה על כתובתה אלא משיקולים אחרים. בדיון האשה לא תבעה את הכתובה ונושא הכתובה הועלה על ידי ביה"ד אחר קבלת הסכמת הבעל להתחייב במזונות אחר הגט ולא כחלק מהנושאים שעלו על שלחן המשא ומתן. התנהלות זו היא דבר רגיל ומקובל שעם ההסכמה להתגרש וסכום שאר התנאים הממוניים מוודאים את הסכמת האשה לוותר על כתובתה. בלאו הכי בני הזוג נשאו בשנת 1968 והכתובה מן הסתם נכתבה בל"י שערך תוספת הכתובה, לחלק גדול מהפוסקים כמופיע בפד"ר רבים, אבד את ערכו, כך שויתור האשה על הכתובה לא היה בו בכדי לשמש תמורה ראויה להתחייבות הבעל לשלם מזונות גם לאחר הגרושין.

באשר לנימוק שאילו העובדות מתוך חקירת העדים היו ידועות לביה"ד, לא היה מציע הצעת פשרה זו והיא בטלה, ומבסס דבריו על סמך דברי הרמב"ם והשו"ע בענין דיין שטעה וחייב שבועה ועל סמך חיוב השבועה התפשרו שזו פשרה בטעות, לענ"ד אין לדמות נידוננו לדין פשרה בטעות. לצורך באור העניין נברר בקיצור את עקרונות פשרה בטעות.

הכלל שפשרה בטעות בטלה, כמו כל קניין בטעות שחוזר, נפסק ברמב"ם הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ה וז"ל:

"דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואחר כך ידע שאינו בן שבועה, אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינה כלום שלא קבל עליו ליתן לו או למחול לו אלא כדי שיפטר משבועה שחייבו בה הטועה וכל קניין בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה".

משמעות דבריו "דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב..." שרק אם הייתה טעות ברורה בדין ומחמת הטעות נעשתה הפשרה כמו שנעשתה, הדבר מוגדר פשרה בטעות. לעומת זאת אם המתפשר חייב עצמו אפילו על פי הצעת בית הדין בדברים שעל פי ההלכה אינו חייב בהם כל עוד לא הוטעה באשר לזכויותיו אין זו פשרה בטעות, שאילולי כן רבות הן הפשרות שהיו מתבטלות.

ואף על פי שהדברים פשוטים נראה את מקורם משו"ת מהרשד"ם חלק חושן משפט סימן קטז שדחה את הטועים בדבר זה. וז"ל:

..כל שאר דבריו בנויים על שהיה פשרת הזקן בטעות דאילו ידע... שאין לו ...עליו כלום מדין אסמכתא לא היה נוטל ...ומי לא ישחק לדברים אלה שא"כ בטלת כל פשרה שאחר שידע הא' שהדין עמו יאמר קניין בטעות היה שאילו ידעתי שהי' הדין עמי לא הייתי עושה פשרה ולא היה הדיין יכול לפש' אלא בדין שא"א להתברר כלל וזה ודאי שקר מפורסם כמו שאבאר בעזרת האל ומי שידקדק בלשון הרמב"ם יבין בקל כי לא אמרה רק כשהדיין הטעה לבעל הדין בין בשוגג בין במזיד הא לאו הכי לא והרי לשון הרמב"ם כך הוא דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב כו' ולפי דעת הפוס' הזה למה לו להרמב"ם למנקט כיון שטעה כו' לימא מי שנטל קניין לעשות פשרה ואמ' אח"כ חשבתי שהייתי מחוייב שבועה וכדי שלא לישבע סברתי וקבלתי לעשות אלא ודאי לא אמר כך הרמב"ם אלא כשהדיין הטעהו וידענו ודאי דמש"ה נתרצה לעשות פשרה אבל כל שהדיין לא אמר כלום אלא אחר ששמע טענותיהם אמר להם תרצו שאפשר ביניכם דק"ל הלכה כר"י דאמר מצוה לבצוע והכי ק"ל דכל דיין העושה תמיד פשרה הרי זה משובח שע"ז נאמר אמת ומשפט שלום כו' אין אחר הפשרה כלום והרמב"ם עצמו כתב בפ' כ"ב מה' סנהדרין וז"ל וכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח בד"א קודם גמר דין אעפ"י ששמע דבריה' וידע היכן הדין נוטה מצו' לבצוע אבל אחר שגמר הדין ואמר איש פ' אתה זכאי איש פ' אתה חייב אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם אלא יקוב הדין את ההר ע"כ וכן הוא דעת רש"י ז"ל הרי אתה רואה שאע"פ שיודע הדיין הדין מי הוא זכאי ומי הוא חייב עכ"ז הוא מצוה לבצוע ואם איתא שהבע"ד יכול לומר אח"כ אני טעיתי כי חשבתי שהיה הדין כנגדי או הייתי מסופק עתה שנתברר לי שהדין עמי איני רוצה פשר' כי בטעו' הי' מה יועיל הדיין בפשר' שיעש' אלא ודאי אין בדברי הדיין הזה ממש וכד ניים ושכי' אמר' להאי מילתא..."

לא נכחד שאמנם יש החולקים על המהרשד"ם וסוברים שאם טעה בעל הדין בהלכה אפילו שלא מחמת הדיינים ומחמת כן נתפשרו הוי פשרה בטעות. בנדון דידן נראה שכלם יודו שאין כאן פשרה בטעות כיון שההלכה שמחמתה טעה לא עלתה בדיון ולא ברור שמחמה טעה או הוטעה בהסכמתו. כיון שכך אינו נאמן לטעון שטעה ואכן באמת אינו טוען כן.

ועיין שו"ת מהר"ם אלשיך סימן יד בסופו, שנראה כחולק על המהרשד"ם וז"ל:

"...נראה דמהימן משום דהוי מילתא דעביד איניש למיטעי ואנן סהדי דמסתמא הכי אסיק אדעתיה דאי לא תימא הכי מאי איכפת ליה למעבד פשרה ולאפסודי ממון רב..." הנה גם הוא הצריך שיהיה אנן סהדי שטעה. ועיין גם בשו"ת מהרש"ם חלק ג סימן רסא שדן בזה והביא מדברי האחרונים שקדמו לו וסכם בזה"ל: ...וצ"ל דהכל לפי הענין כפי מה שהוא אדם ואם הוא דין שאינו מבואר די"ל שטעה בו."

בנידון דידן מסתבר שלא טעה בדברים הפשוטים דאם כן עו"ד היה מעמידו על טעותו.

ועיין עוד בפתחי תשובה שם אות י"ב בשם המשכנות יעקב.

העקרון שפשרה בטעות בטלה הוגבל רק למצב בו ברור שמחמת הטעות הסכים המתפשר לפשרה כמו שגובשה אם הדבר לא ברור על זה לא נאמר שפשרה בטעות בטלה, כי יתכן שגורמים אחרים השפיעו על הסכמתו לפשרה. מקור עקרון זה ברי"ף בתשובה הביאו ספר העיטור אות פ - פשרה דף עה עמוד ב והכסף משנה על הרמב"ם הנ"ל ונפסק להלכה בחושן משפט סימן כה סעיף ה ברמ"א וז"ל: "ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה, או כדומה לזה. (עיטור בשם הרי"ף)".

הבעל שהסכים לפשרה שהוצעה לו, לא אמר שהוא מסכים רק מכיון שהאשה מוחלת על הכתובה ומכיון שאין הוא יכול לחייבה בגירושין מחמת חוסר בראיות. משכך אחר שהתחיב בפשרה אינו יכול לטעון שזו פשרה בטעות מחמת סיבות אלו. מתוך הנסיבות נראה שהסכמתו להתחייב נבעה מרצונו להתגרש ללא התמשכות הדיונים. מכיון שממילא הוא מחויב לשלם מזונות עדיף כבר לעשות כן אחר שיפרד מהאשה אף על פי שמהדין אינו חייב.

אם כן בנידוננו בית הדין לא פסק פסיקה מוטעית שגרמה לפשרה, יתרה מזו בנסיבות הידועות לבית הדין הפשרה היתה הוגנת.

אמנם מצאנו שפשרה שנבעה מחמת שהמתפשר לא הצליח להביא ראיות לדבריו בטלה אם אחר זמן מצא ראיות. הדברים הובאו בספר העיטור הנזכר לעיל וז"ל:

"אבל פשרה שנעשית מפני שאין לו ראיה או שטר ואחר כן מצא ראיה ושטר ההוא ודאי קניין בטעות הוא וחוזר"

ובשו"ת הרשב"א חלק ב סימן רעח וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן יב סעיף יד וסעיף טו וז"ל:

"הכופר בפקדון, ונתפשר עמו ומחל לו, ואח"כ מצא עדים, יכול לחזור בו. הוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר, ואחר כך מצא".

לכאורה, יש לומר שבנידון דידן זו פשרה בטעות, כיון שאחר הפשרה מצא העדים שהביאם בפנינו.

לענ"ד זה אינו.

ראשית, כל העדויות שהובאו בפנינו מתיחסות לזמן שאחר הפשרה. ועל כעין זה כתב בדגול מרבבה והובאו דבריו גם בפתחי תשובה :

"דדוקא שמתחילה בשעת הפשר כבר ידעו העדים בדבר אלא שזה התובע לא היה יודע מהעדים דשפיר הוי פשר בטעות..."

דהיינו שבעת שנתפשר היו עדים שידעו את העדות והתובע חפש אחריהם ולא מצא ולכן הוי פשרה בטעות. אבל אם בעת שהתפשר לא היתה טעות, שכלל לא היו עדים, על כגון זה, לא נאמר שזו פשרה בטעות.

שנית, היות וכפי הנראה הבעל חשד באשתו ... ויכול היה לעשות מאמץ ולשכור את החוקרים מה גם שיצר קשר אתם עוד, סמוך להתקשרותו עם עו"ד המיצגו בטרם הדיון הראשון ובכל אופן במודע החליט שלא ללכת באפיק זה, לפיכך אין לראות בהתחייבותו זו, פשרה בטעות. על כעין זה שאדם לא מיצה את יכולתו להביא ראיות אחר כך אין הוא יכול לטעון פשרה בטעות כתב בשו"ת מהרי"ק סימן קיא שאינו יכול לטעון שזו פשרה בטעות וז"ל בסוף התשובה:

"...דמאחר שהיה ביד המוחל להשביע את אחותו ולא חש להשביעה אלא נוטל דבר מועט שלא להשביע גלי אדעתיה דגמר ומחיל דהיאך נאמר דהויא מחילה בטעות דאדעתא דהכי שיהיה הממון מרובה לא מחל והרי הוא לא חש לברר הענין ולהשביע את אחותו כדי לדעת סך הממון אם רב ואם מעט הוא ע"כ גמר ומחל בכל ענין ומשום הכי קאמר דמה שעשה עשוי שכבר הוחל אבל בנדון הזה שסמך על דברי אחיו והוטעה בסך עזבון אביו פשיטא ופשיטא דהויא מחילה בטעות ולא הויא מחילה..."

לסכום, אין לבטל את התחייבות הבעל מצד פשרה בטעות.

למרות האמור, נראה לצדד שאחר קבלת העדות, התחיבות הבעל בטלה ולא בגלל היותה פשרה בטעות אלא בגלל מהותה של ההתחייבות.

אפרש מילתי. הרקע להצעת הפשרה שהוצעה על ידי בית הדין היה סירוב האשה להתגרש. האשה סירבה להתגרש מחמת חששה שמא תפסיד את זכותה למזונות שנפסקו לה על ידי בית המשפט בטרם תקבל את הזכויות הרכושיות המגיעות לה על פי החוק ושמא הבעל לא יממש את החלטת בית המשפט לכשתינתן. על מנת לשכנע את האשה להסכים לגרושין וכדי להפיג את חששה שמא תפסיד את זכותה למזונות, הציע בית הדין שהבעל ימשיך לשלם מזונות גם אחר הגט שלא תפגע הזכות הקנויה לה בטרם הגרושין. הבעל נאות להצעת בית הדין, מן הסתם, כי אמר בלבו כיון שממילא הוא מחויב לשלם מזונות כל עוד הם נשואים, עדיף להמשיך ולשלם אחר הגט ובלבד שיפטר מהאשה, אף על פי שמהדין אינו חייב במזונותיה אחר הגט.

משכך, אחר שהתברר שבגלל מעשיה של האשה, איבדה את זכותה לפי ההלכה, להמשיך ולקבל מזונות כבר בטרם הגרושין, ברור הדבר שאין לחייב את הבעל אחר הגרושין במזונותיה. טעם הדבר הוא, מכיון שכל הסכמתו של הבעל הייתה להמשיך את חיובו שחייב בו על פי דין קודם הגרושין אף אחר הגרושין, כשבטלה הסיבה בטל גם המסובב הבא מכוחו, שדיו לבא מן הדין, להיות כנידון. הבנה זו היא אומדנא פשוטה המונחת בעצם התחייבותו של הבעל.

אמנם חיוב הבעל במזונות אשתו נפסק בבית המשפט ופסיקה זו עדין בתוקפה, אנו דנים את התחייבותו בפנינו בהתאם לכללי ההלכה. יתכן שאף בית המשפט יאמץ גישה זו ויפטור את הבעל מחיוב המזונות בטרם הגרושין בהתחשב גם בכך שהאשה חויבה להתגרש ובסירובה להתגרש היא מעגנת את הבעל.

מסקנה דמילתא, היות והאשה איבדה את זכותה למזונות אשה בטרם הגרושין, התחייבות הבעל לזונה אחר הגרושין בטלה, שעל דעת כן לא התחייב.

לאור האמור מצטרף אני אל החלטת אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א.

(-) הרב יוסף יגודה, דיין

בדיון שנקבע להוכחות מטעם הבעל וב"כ כנגד האשה לביטול ההסכם, שמע ביה"ד טו"מ הצדדים וב"כ. וכן את העדים בדבר בגידתה של האשה לאחר ההסכם. שמחמתם טוען הבעל וב"כ לביטול ההסכם.

בראשית הדיון טענה ב"כ האשה טענה מקדמית, שאין באפשרות ביה"ד לשנות את פסק דינו מיום כ"ט אדר תשס"ט 18.3.09 עפ"י הסכמת הצדדים, ובו התחייב הבעל לשלם לאשה מזונות בסך 3000 ש"ח (כפי שפסק ביהמ"ש למזונות האשה) אף לאחר סידור הגט עד למימוש החלטת ביהמ"ש בנושא פירוק השיתוף. כיון שדינו כהסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין שאין חזרה ממנו.

על טענה זו יש להשיב משני היבטים, ההלכתי והחוקי. המדובר במקרה דנן בזוג שפרוד זה כמה שנים. הבעל תבע גירושין, והאשה סירבה כל עוד אין היא יודעת מה יהיה חלקה בחלוקת רכוש הצדדים שמתקיים במסגרת הליך פירוק השיתוף בביהמ"ש. על מנת לקדם את נושא הגירושין, הציע ביה"ד לבעל וב"כ שמאחר וביהמ"ש פסק לו לשלם 3000 ש"ח למזונות האשה - וכמובן שתשלום המזונות יפסק עם התרת הנישואין ע"י הגט - שיסכים להמשיך לשלם למזונותיה את אותו סכום גם לאחר סידור הגט עד להכרעת ביהמ"ש בנושא הרכוש וביצועו.

הליך זה אינו שונה מכל הצעת פשרה שמוצעת ע"י ביה"ד כדי להביא את הצדדים להסכמות מעשיות לצורך ביצוע הדין.

בהבדל מהסכם גירושין, אף אם ביה"ד הוא זה שעורך את ההסכם בין הצדדים מטרתו היא למצוא פתרונות לכל הנושאים הכרוכים או הנגזרים כתוצאה מפירוק הנישואין. נכון הוא שהסכם גירושין מבוסס במידה רבה על התפשרות הצדדים לצורך גיבוש ההסכם, אבל תכליתו אינו לצורך ביצוע פסק דין אלא כאמור פתרונות לאור ההתפתחויות הנוצרות מהגירושין.

מקורם של דיני פשרה מצויים בשולחן ערוך חו"מ סימן יב' ושם בסעיף ז' נאמר:

"אף על פי שנתרצו הבעלי דינין בפשרה בבית דין, יכולים לחזור בהם כל זמן שלא קנו מידם. דפשרה צריכה קניין אפילו בשלשה".

כלומר אף אם הפשרה נעשתה ע"י ביה"ד, כל עוד לא נעשה קניין ע"י הצדדים לקיום הפשרה יכולים הצדדים לחזור בהם.

הפתחי תשובה שם בס"ק יא' מביא הרבה פוסקים הסוברים שהפשרה בפני בי"ד אינה צריכה קניין. בסיכום דבריו כותב הפ"ת שמכיון שהשו"ע והרמ"א לא ראו לנכון להביא דעות חולקות, הרי שאין אף אחד מהצדדים שיכול לומר קים לי דפשרה בפני בי"ד אינה צריכה קניין. אלא אף בכהאי גוונא פשרה זקוקה לקניין כדי שתהיה בתוקף.

ויעוין בסמ"ע שם סק' טו' שכתב לבאר מדוע פשרה בפני בי"ד צריכה קניין על אף שביסודה היא מתבססת על ויתורים הדדיים, ומחילה כידועה אינה צריכה קניין.

דדוקא מחילה שנעשית מיוזמתו של הבעל דין אינה צריכה קניין, מה שאין כן מחילה שמתבצעת במסגרת הצעת פשרה שבאה מיוזמת ביה"ד כדי שלא יטען בעל הדין שביה"ד הטעה אותו בכך שהוביל אותו לפשרה. או אם ננקוט כלשונו של ערוך השולחן שם סעיף ו' שאם הפשרה נעשתה ע"י ביה"ד יכול לומר לא מחלתי בלב שלם רק להפצרת ביה"ד הוכרחתי למחול והוי כמחילה בטעות. לפיכך אפילו אם פשרה הנעשית מיוזמתם של בעלי הדין אינה זקוקה לקניין. אבל כשהפשרה נעשית מיוזמת ביה"ד היא חסרת תוקף בלא קניין.

הערוך השולחן מחדש אופן נוסף שנותן תוקף לפשרת ביה"ד בלא קניין, וכך כותב ערוך השולחן שם בסעיף יד' :

"מה שאמרנו דפשרה צריכה קניין היינו דוקא בשלא קיימו עדיין את הפסק של הפרשנים אבל כשקיימו את הפסק כגון מסירת ממון או חפץ לבעל דין, או מסירת העסק וכו', הוא יותר טוב מקניין. ואם מקצת הפסק קיימו ומקצת הפסק לא קיימו עדיין, ורוצה אחד מהם לחזור על מה שלא נתקיים עדיין, אינו יכול לחזור. דהמקצת שקיים לא גרע מקניין וכו' ונראה שכן עיקר לדינא".

כלומר לדברי ערוך השולחן אם בעלי הדין התחילו לבצע את הפשרה כפי שהוצעה ע"י ביה"ד, תחילת הביצוע הפשרה נותנת תוקף לפשרה שאין חזרה ממנה. [יתכן ולחידושו של הערוה"ש ניתן להביא מקור מסוגית הגמ' ב"ב קכז': האומר לחבירו עבדי גנבת וכו'. אלא שאין זו המסגרת המתאימה להאריך].

הסיכום המעשי היוצא מדברינו שהצעת פשרה שע"י ביה"ד כל עוד לא נלווה אליה אחד משני האופנים קניין או תחילת ביצוע הפשרה, קיימת לצדדים האפשרות לחזור בהם מההסכמה לפשרה. במקרה בו אנו עוסקים לא קיבלו הצדדים את הפשרה בקניין, וכן לא החלה להתבצע הפשרה. לפיכך יכול כל אחד מהצדדים לחזור בו מהסכמתו לפשרה מבלי שיצטרך לנמק את סיבת חזרתו.

עוד יש לדון לביטולה של הצעת הפשרה עפ"י השולחן ערוך חו"מ סימן יב' סעי' יד'-טו' שכותב:

"הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו, ואח"כ מצא עדים יכול לחזור בו. וה"ה למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר ואח"כ מצא".

מקור דברי השו"ע הם משו"ת הרשב"א ח"ב סימן רעח'. הנה בהלכה זו אנו מוצאים מקור נוסף לביטול הפשרה הנידונית. שהרי בדיון האחרון שהתקיים ב-י' אדר תש"ע 24.2.10 המציא הבעל לביה"ד עדים וראיות שלא היו קיימים בזמן ההסכמות להצעת הפשרה. א"כ מה יותר מתאים מהלכה זו שבשעה שנתפשר לא היה ידוע לתובע שקיימים עדים או ראיות כנגד הנתבע, ולכן נאלץ התובע להתפשר. ולאחר מכן נודע לו שקיימים עדים או ראיות שיכול הוא לחזור בו מהפשרה.

אלא שבסימן כ' סעיף א' פסק השולחן ערוך:

"מי שנתחייב בבי"ד והביא עדים או ראיה לזכותו סותר הדין וחוזר, אע"פ שכבר נגמר הדין, ואפילו אם פרע כבר כל זמן שמביא ראיה סותר".

לכאורה הלכות אלו מקבילות הן ולפ"ז אין חילוק בין סתירת הפשרה לסתירת הדין ע"י ראיות שלא היו ידועות או קיימות בשעתו.

אלא שהפתחי תשובה בסימן יב' ס"ק כ' כתב בשם הדגול מרבבה חילוק יסודי אימתי ניתן לסתור פשרה ע"י ראיות או עדים, דווקא אם בשעת הפשרה היו קיימים עדים או ראיות אלא שהתובע לא ידע מהם, אז יוכל להביאם לסתור את הפשרה משום שהוא קיבל על עצמו את הפשרה בטעות. מה שאין כן אם בשעת הפשרה לא היו עדים כלל, לא הוי פשרה בטעות ולא יוכל לסתור את הפשרה ע"י עדים אלו. הפ"ת שם מתקשה בדברי הדגול מרבבה, כיצד יתכן מקרה שלא היו עדים בשעת הפשרה, ורק לאחר מכן נעשו עדים. מיישב הפ"ת המדובר שבשעת הפשרה העדים לא זכרו את העדות, ולאחר הפשרה נזכרו בעדותם. או שבשעת הפשרה היו פסולי עדות, ואח"כ נעשו כשרים. במקרים אלו אין זו פשרה בטעות.

נראה פשוט שחילוקו של הדגול מרבבה מתאים רק לדין פשרה, אבל במקרה שבי"ד פסקו את הדין, ולאחר מכן הביא הבע"ד עדים או ראיה לסתור את פסק הדין כאמור בהלכה בשו"ע סי' כ'. אין זה משנה אם העדים היו קיימים בשעה שבי"ד פסקו את הדין, או שנעשו ראויים להעיד רק לאחר פסק הדין, שהרי הוברר שביה"ד לא פסקו כהלכה.

מהחילוק בדין פשרה שיסד הדגול מרבבה תהיה השלכה למקרה הנידון בפנינו שהרי המדובר כאן בשעה שביה"ד הציע פשרתו לצדדים לא היו לבעל עדויות בדבר קשריה האינטימיים של האשה עם גבר זר. החוקרים שהבעל הזמין למעקב אחר אשתו, ביצעו את המעקב לאחר הסכם הפשרה בין הצדדים, א"כ לפי חילוקו של הדגמ"ר, עפ"י עדים אלו לא ניתן לבטל את הפשרה שהושגה באמצעות ביה"ד.

אלא שיש לתת תשומת לב לאמור בתקנות הדיון בנושא ספציפי זה. בתקנה קכט' (1) שעוסק בבקשה לדיון מחודש ע"י ביה"ד לביטול פסק דין נאמר:

"בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות, או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם".

מלשון התקנה משתמע שניתנת הזכות לבע"ד לבקש דיון מחדש לביטול פסה"ד [המדובר בתקנה זו לדיון מחדש אף לאחר מתן פס"ד כפי שמופיע בהמשך, בתקנה קלא'] אף על סמך ראיות "חדשות" שלא היו קיימות קודם פסק הדין. שהרי התקנה מדברת על ב' סיבות המקנות לבעל דין זכות לדיון מחדש.

א. "ראיות חדשות". ב. "שלא היו ידועות". כלומר אף אם הראיות אינם חדשות אלא שלא היו ידועות או שלא היו קיימות כלל קודם הדיון או פסק הדין.

היבט נוסף קיים לביטול הסכם הפשרה במקרה הנדון בפנינו מכוח ההגיון הטמון בבסיס הצעת הפשרה של ביה"ד שהרי סיבת סירוב האשה לקבלת גט נבע מחוסר בטחון כלכלי, לכן היא עמדה על כך שהיא רוצה להמתין עד קבלת ההכרעה בביהמ"ש בנושא הרכושי.

עקב כך הציע ביה"ד לבעל שאותו סכום מזונות שביהמ"ש הטיל עליו, ימשיך הלאה לשלם גם לאחר הגט כדי לתת לאשה בסיס כלכלי, וזה יגרום לה לתת הסכמתה לקבלת גט ואכן בגין כך הסכימה האשה לגט.

אבל לאחר שהתברר לביה"ד עפ"י עדויות החוקרים, שהאשה עשתה מעשי כיעור ע"פ כל הפרמטרים ההלכתיים, ויתירה מזו הודאה שניתנה מפי האיש שעמו קיימה את קשריה למעשה זנות, הרי לפי ההלכה במצב עובדתי שכזה פטור הבעל מלזון את אשתו, היעלה על הדעת שביה"ד יפסוק מזונות לאשה אף לאחר הגט.

המודל החדשני שקיים כיום של מזונות אשה לאחר גירושין, ביסודו הוא אינו ברוח ההלכה אבל הוא בהחלט ברוח יהודית. שהרי קיימת מצוה לזון את גרושתו אלא שכל זה כשהגירושין אינם מחמת שהאשה סירכה את דרכיה.

אבל במקרה שהבעל מחויב לגרש את אשתו מכיון שקיימים הוכחות לבגידה, שאז הבעל פטור ממזונות משום שמצוה עליו לגרשה, יהיה זה פרדוקסלי מצד ביה"ד לחייב את הבעל מזונות לאחר הגירושין.

וכדי שדבר זה יהיה ברור לפי כל השקפה אוסיף עוד שנושא מזונות לאחר הגירושין שכאמור היא אידאולוגיה חדשה שהומצאה במידה רבה כלפי אותם גברים שאשמים בפירוק הקשר הזוגי כי הגישה היא שמזונות אלו באים לשקם את האשה הזקוקה לפיצוי בעקבות הפרה בוטה של הגבר לקיומו של מוסד הנישואין. אבל כשמתברר שאף מעשי האשה תורמים לריסוק התא המשפחתי כמו במקרה שלנו אין מקום להעניק לה מזונות לאחר הגט.

אף במבחן החוק הסכם פשרה זה מאבד את תוקפו כתוצאה מההתפתחויות העובדתיות. הדבר מוצא את ביטויו בחוק החוזים פרק ב' סעיף 14 (ב).

רוח החוק אומרת מי שהתקשר בחוזה מתוך גישה מוטעית וסביר להניח שלו היה מודע לטעות שהוא עושה בהתקשרות הוא לא היה יוצר לעצמו מחויבות שכזו. לפיכך ודאי רשאי הוא לבקש את ביטולה של התקשרות זו. וכמובן בתנאי שביה"ד רואה שיש צדק בבקשתו לביטול התקשרותו להסכם.

במקרה הנדון בפנינו בקשתו של הבעל לביטול הסכם הפשרה צודקת באופן המוכח ביותר.

לאור האמור אני מסכים עם אב"ד הגר"מ נהרי שליט"א וביה"ד מחליט כדלהלן:

א. האשה חייבת לקבל גט.

ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.

ג. האשה הפסידה כתובתה.

ד. הסכם הפשרה מיום כ"ט אדר תשס"ט 18.3.09 בטל.

(-) הרב אברהם מייזלס, דיין

זה עתה קבלתי לידי נימוקי עמיתיי המלומדים שליט"א.

יש לי מספר הערות והארות אולם מאחר ופסק הדין התעכב עד כה, לא אעכב יותר את מתן פסק הדין.

אולם אציין בהקשר למה שהביא עמיתי הגר"א מייזלס שליט"א לביטול ההסכם בגין כך שלא נעשה קניין. להעיר מדברי הריטב"א בשו"ת סימן קע"ז הובא בב"י סימן י"ב. שו"ת רשד"ם חו"מ סימן ע"ח. כנה"ג הגב"י אות י'. ברכי יוסף סימן י"ב אות נ'. סמ"ע סקי"ח. או"ת סק"ז שו"ת מהרש"ם ח"ה סימן מ"ה.

והעולה מדבריהם שבית דין שנותן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים לבקשתם יש לכך ערך של קניין גמור, ממנו לא ניתן לחזור.

וראה עוד בשו"ת אבני נזר חו"מ סימן ג' ומדבריו נלמד שהיכן שקיים מנהג ברור הופך מתן פסק הדין להסכמות הצדדים לפסק דין חלוט ממנו לא ניתן לחזור בגין חוסר קניין שכן לא גרע מקניין סיטומתא, וה"ה בנדון דידן, כידוע ניתן לכפות החלטות ביה"ד באמצעות הגורמים המבצעים את החלטות ביה"ד כמו בכל ערכאה אחרת.

וטעם הראשונים שפשרה צריכה קניין לא שייכת כאן, ראה שו"ת הרשב"א הובא בב"י.

חפץ הייתי להאריך יותר בעניינים הללו, ובפרט למה שכתב ידידי הגר"י יגודה שליט"א אסתפק בנימוקי הגר"א מייזלס שהתייחס לדברי המהרשד"ם שציין. ומה שהלב חושק הזמן עושק ועוד חזון למועד.

(-) הרב מימון נהרי, אב"ד

תשובתי להשגותיו של אב"ד הגר"מ נהרי מבלי להכנס לגופם של המקורות היא, שלא יתכן לתת תוקף פסק דין על דבר שהוא חסר תוקף על פי דין, מאחר ולביה"ד אין סמכות לשנות את ההלכה.

(-) הרב אברהם מייזלס, חב"ד

ניתן ביום ו' ניסן תש"ע (21/03/2010)
(-) הרב מימון נהרי, אב"ד (-) הרב יוסף יגודה, דיין (-) הרב אברהם מייזלס, דיין