הצדדים גרושים ולהם שלושה ילדים משותפים מתדיינים בתביעת המבקש לתיקון הסכם הגירושין. לאחר שמיעת הצדדים וב"כ המבקש, ולאחר העיון והשיקול פסקנו:

א. דוחים את תביעת המבקש פלוני לתיקון הסכם הגירושין. הסכם בתוקף על כל סעיפיו ויש לבצעם.

ב. אם המבקש ירצה למכור את הבית ברח' [...] הידוע כגוש [...] (מקודם גוש [...]) חלקה [...], ידון ביה"ד בבקשתו לאחר שיובטחו זכויות הילדים בהתאם להסכם הגירושין.

ג. אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

ד. נימוקים מצורפים לפסה"ד.

ניתן ביום י' סיון תשס"ז (27/05/2007)

(-) הרב ישראל יפרח, אב"ד (-) הרב אברהם כלאב, דיין (-) הרב אברהם שיינפלד, דיין

נימוקים א':
הצדדים חתמו הסכם טרום הנישואין אשר לפיו האיש יצווה בצוואה שילדיו יקבלו שליש מהדירה, ברם באותו הסכם נאמר, שהאיש רשאי לשנות הצוואה. כלומר, שלמעשה גם לפי ההסכם הזה האיש רשאי בסופו של דבר לשנות צוואתו גם באופן שהילדים לא יקבלו כלום. נמצא שלמעשה, לכאורה, האב רשאי למנוע מהילדים, גם אם בהסכם הגירושין נאמר שהילדים יקבלו בהתאם להסכמה שנערכה בין ההורים לפני נישואיהם, כיון שההסכם שלפני הנישואין אינו מבטיח לילדים, יש לומר שגם לפי הסכם הגירושין יכול האב למנוע מהילדים, וזה מה שהוא רוצה לעשות היום.

אכן נראה, שלמרות הבהרת האם [המשיבה] לאחר הגירושין שהיא סומכת על אבי הילדים שלא יפגע בהם, ואין בהסכם הגירושין חיוב על האב לתת לילדים שליש מהדירה. ברם, כיון שכתוב בהסכם הגירושין "הבעל ידאג לירושה של הילדים לפחות מה שסוכם בהסכם ממון, שליש מהבית יועבר לשלשת הילדים", ברור שהכוונה שהילדים יקבלו שליש מהדירה כ"ירושה", כלומר, לא בחיי האב, אלא לאחר הסתלקותו מהעולם הזה. לא יעלה על הדעת שיכתב בהסכם גירושין שהילדים יקבלו, כאשר הנותן רשאי למנוע מהם, שלא יקבלו כלום. לפיכך ברור ללא ספק שהכוונה לנאמר בהסכם הגירושין שהילדים אכן יקבלו לאחר מיתת אביהם שליש מהדירה, וזאת כהתחייבות שלו לתת להם, באופן שלא יוכל לחזור בו. ומה שנאמר בהסכם הגירושין שהילדים יקבלו לפחות מה שסוכם בהסכם הממון שליש מהבית, ברור שהכוונה רק לציין שיקבלו שליש מהדירה כפי שסוכם שם. אולם אין הכוונה לרוקן את הזכות של הילדים לשליש דירה, מכל תוכן. ומה שהאשה אישרה לאחר הגירושין שאכן הכוונה שהאב יכול לחזור בו מצוואתו, אינה נאמנת להפסיד לילדים.

אלא שיש לדון, כיון שהילדים זוכים במסגרת הסכם גירושין של האשה, האם התחייבות הבעל הינה ישירה לילדים, או שזו התחייבות לאשה, שיזכו ילדיה, ולפי זה, האשה נאמנת, כי זו התחייבות לה. כפי שכתב תוס' רי"ד כתובות נג,א בענין מוחלת כתובתה שאין לה כתובת בנין דיכרין. וכבר הארכנו בזה בעדת מעוזו, ח"ב עמוד רעו-רפג, והמסקנה היא, שהאם אינה יכולה למחול, כי התחייבות האב בהסכם גירושין לטובת ילדים הינה ישירה להם. ולפיכך בנידוננו הילדים זכו ואין האב יכול להתנער מהחיוב להם. ויש להבטיח ע"י ההערת אזהרה בטאבו שהילדים יקבלו לאחר פטירתו שליש משווי הדירה. ואם ירצה למכור הדירה ולקנות אחרת ישומו כמה שווה שליש הדירה, וכנגד זה תרשם אזהרה על הדירה החדשה.

נימוקים ב':
ראיתי מה שכתב עמיתי שליט"א ואני מצטרף למסקנתו. לכן אוסיף רק כמה נקודות:

א. כל הסכם שנערך בין שני צדדים (או יותר), לרבות הסכם טרום נישואין והסכם גירושין, מבטא את האיזון אליו הגיעו הצדדים להסכם, והוא אמור לשקף את ההישגים ואת הויתורים של כל צד להסכם. לכן אין אחד הצדדים יכול להתנער באופן חד-צדדי מהתחייבות שנטל על עצמו בהסכם, משום שהוא קיבל תמורה על כך מן הצד השני.

ב"כ המבקש מסתמך על סעיף 8 לחוק הירושה התשכ"ה-1965, לפיו:

"הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם בטלים".

אולם, הוא מתעלם מן העובדה שבתי המשפט עסקו רבות בשאלת צוואות הדדיות של בני זוג, ומקרים אחרים של צוואות כנגד קבלת תמורה, וקבעו שאין הן סותרות את סעיף 8 של חוק הירושה. מה גם שבנידון שלנו מדובר על חלק קטן של הרכוש. כלומר שיש כאן עיסקה על נכס ב'עזבון', ולא עיסקה בזכויות 'ירושה' (הוספת יורש או גריעת יורש, ע"א 682/74 אברהם יקותיאל נ' בינה ואסתר ברגמן פד"י כט(2) 757;).

ב. בנידון שלנו, ערכו הצדדים הסכם ממון לפני הנישואין, הבעל התחייב לדאוג לילדים שיוולדו לו מן האשה שהסכימה להינשא לו. הדבר מתבטאת בהצהרה כי עם מות הבעל יעבור שליש מהדירה בירושה לילדים שיוולדו (שליש אחר יעבור לאמו ועוד שליש לאחיו). יחד עם זה השאיר לעצמו את הרשות לשנות את חלוקת הדירה בין היורשים כראות עיניו על ידי צו ירושה מתאים. ואילו בהסכם הגירושין, נאמר:

"לגבי המכונית והבית הסעיפים רשומים בהסכם הממון שנחתם בין הבעל והאשה ערב הנישואין".

"הבעל ידאג לירושה של הילדים לפחות מה שסוכם בהסכם ממון 1/3 מהבית יועבר ל- 3 ילדים".

כלומר יש כאן שינוי מהותי ביחס לזכות הילדים ממה שבהסכם הממון. הואיל והילדים כבר נולדו בינתיים, התחייב הבעל שלא לפחות את חלק הילדים מ- 1/3 הבית.

לפיכך לא צודק ב"כ המבקש שכותב בבקשתו (סעיף 20) שהמבקש השאיר לעצמו גם בהסכם הגירושין את הזכות לתת לילדיו "כפי שימצא לנכון".

צודק עמיתי שליט"א במה שכתב, שהאם אינה יכולה לוותר על זכויות של הילדים, גם אם היא זו שהשיגה זכויות אלה בעבורם. והדבר מפורש בתוספתא (כתובות, פ"י ה"ג):

"כתב לזון את בת אשתו ושברה לו [כתבה לו שובר, כלומר פטרה אותו מהתחייבותו], לא כל הימנו, שזכין לקטן ואין חבין לו".

הרא"ש הביא תוספתא זו בפסקיו (כתובות פי"ב סימן א) וכן פסק בשו"ע אה"ע, סימן קיד, סעיף ג. ואין כאן מקום להאריך בזה.

ממילא לא יכולה האשה גם לפרש את ההסכם באופן שיקפח את זכותם של הילדים, או להצהיר דברים שיפגעו בילדים. לכן כל הניסוחים שכתבו הצדדים בבקשותיהם לביה"ד בדבר פירוש ו/או ביטול הסעיף הזה בהסכם הגירושין אינו תופס.

ג. אולם בעיקר אני תמה על ב"כ המבקש שמתעלם מן העובדה שהשאלה מי גובר על מי? 'חוק יחסי ממון' או 'חוק הירושה' כבר הוכרעה לפני שנים לטובת 'חוק יחסי ממון'.

ההבטים השונים סוכמו בבהירות בתמ"ש (ת"א) 32240/96 פני פרידל בן דרור נ' עו"ד אמנון בן דרור ואחרים (לא פורסם), ע"י השופט גייפמן, ומסקנתו שיש לקיים ולאכוף את הוראות הסכם הממון. הוא מציין שכך גם דעתם של ש. שילה, 'פירוש לחוק הירושה' חלק א', עמ' 98, ושל פ. שיפמן 'יחסי ממון בין בני זוג', קובץ הרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ה.

ד. לאור האמור ברור שהן על פי ההלכה והן על פי החוק, הסכם הממון שערכו הצדדים עובר לסידור הגט בתוקף, ויש לקיימו. לפי הסכם זה, אין האב יכול לגרוע את חלקם של הילדים, וגם האם אינה יכולה לוותר על זכויותיהם.

אמנם זכותם תבוא לידי מימוש רק עם פטירתו של האב ולא קודם לכן, לכן יש לדחות את דרישת האם לקבל לידיה כבר עתה את חלק הילדים. אך היא צודקת בדרישתה להבטיח את קיום ההתחייבות על ידי מתן ערבות או עיקול על נכס אחר.

ה. כמו כן יש לדחות את טענות האם על פגמים בעריכת ההסכמים בגלל חוסר ידיעת השפה ו/או הבנת הדברים ו/או לחץ שהופעל עליה.

טענות כאלה היה עליה להעלות לפני שנים רבות, ולא להמתין עד עתה. נזכיר לה, שרק לפני כחצי שנה הגישה יחד עם המבקש כמה בקשות לתיקון הסכם הגירושין, ולא העלתה בהם שום טענה ממה שהיא מעלה עתה בסיכומיה. לכן ברור שטענות אלה צצו רק עתה בשלב הסיכומים, ואין בהם ממש.

ניתן ביום י' סיון תשס"ז (27/05/2007)
(-) הרב ישראל יפרח, אב"ד (-) הרב אברהם כלאב, דיין (-) הרב אברהם שיינפלד, דיין