לפנינו ערעור מצד האשה וערעור נגדי מצד הבעל. בשלב הראשוני ביה"ד הציע הצעת החלטה בהסכמה, אולם הדבר לא יצא לפועל ונגרם עיכוב ממושך. האשה מערערת על חיובה בגט אבל ערעור זה עבר זמנו כי פסק הדין המנומק לחיוב גט ניתן לפני שלוש שנים.

גם ערעור הבעל על חיוב כתובה ותוספת כתובה יתכן שעבר זמנו כי פסק הדין העקרוני ניתן לפני שלוש שנים. אמנם י"ל כי היות שהסכום הנומינלי הוא 50 שקל ורק בפס"ד נשוא הערעור נקבע סכום של 30 אלף דולר ולכן אחר בהגשת הערעור העקרוני. אפשר גם לנסח בקצרה כי היות שבעניין הכתובה ניתן פס"ד משלים ניתן לערער עתה על כל פסה"ד הכתובה מאחר שנשלם רק עתה. עמדתנו כלפי ערעור הבעל בעניין הכתובה מבוארת בהמשך סעיף ד'. נדון עתה בפרטי הערעורים:

א. האשה מערערת על בצוע מכירת הדירה וחלוקתה ע"י כונס נכסים. היא טוענת שזכותה לקנות את הדירה תחילה לפי חוק המקרקעין כדי לדאוג למדור לה ולילדים. אולם הילדים הם בוגרים והחוק אינו מתייחס לילדים בוגרים.

כמו כן ברור מטיעוני האשה עצמה שאין לה כספים לקנות את חלק הבעל. ולכן היא תובעת להמתין עם פרוק השיתוף בדירה עד שהבעל יהוון את הזכויות הפנסיוניות ויחלק לה את חלקה בפנסיה כשהוא מהוון. כבר נכתב בהחלטה שאין על הבעל חובה להוון את הפנסיה ומשום כך אין לקבל את דרישת האשה בנושא זה.

לפיכך כל החלטות ביה"ד האזורי בעניין הדירה של הצדדים פרוק השיתוף וכינוס הנכסים לגבי דירה זו קיימות והערעור שהוגש בסעיף זה נדחה.

ב. האשה מערערת על כך שביה"ד קבע שלא הוכח שהיה שיתוף ביניהם משך כל תקופת הנישואין. נראה שהבעל מסכים עמה שהיה שיתוף בתחום הכלכלי עד הפרוד. האשה מבקשת חלוקת זכויות סוציאליות וקרנות שנצברו במשך תקופת החיים המשותפים. הבעל ג"כ מוכן בתנאי שלא יחויב בכתובה. גם נקוט בידינו שלא עולה על דעתו של בעל להתחייב בתוספות כתובה כאשר יגבו ממנו מחצית מזכויותיו וקרנותיו.

לפיכך מוחלט:

ג. כל הזכויות שנצברו ע"י מי מהצדדים החל מיום הנישואין ועד הפרוד ב- חודש 11 שנת 2002 בין בקרנות פנסיה או בקרנות השתלמות או קופות גמל שע"ש אחד מן הצדדים ביום הפרוד יחולקו שווה בשווה.

לצורך החלוקה ימונה אקטואר שיקבע את חלקה של האשה. אין על הבעל חובה להוון את זכויות הפנסיה או לשבור קרן השתלמות או קרן חסכון טרם זמנה. האשה תקבל את חלקה בקרן הפנסיה לפי החלק שיקבע האקטואר כאשר תגמול הפנסיה, והבעל יהיה זכאי לתשלומים שוטפים. בכך מתקבל ערעור של האשה ביחס לסעיף ב' בפרק הרכוש בפסה"ד כמו"כ מתקבל הערעור של האשה ביחס לסעיף 9.

ד. האשה זכאית עקרונית לכתובה ותוספת כתובה אולם מכיון שאי אפשר לחייב את הבעל הן בחלוקת הזכויות הפנסיוניות למיניהן והן בכתובה ותוספת לכן ביה"ד אינו מחייב בתשלום כתובה ותוספת. באם תודיע האשה שהיא מעדיפה תשלומי כתובה ותוספת על פני הזכות למחצית הזכויות הסוציאליות יקבל ביה"ד את בקשתה. בכך מתקבל ערעור הבעל על סעיף ד' בפסה"ד.

ה. האשה מערערת על שחויבה בחובות שהבעל נטל בשנתיים האחרונות לפני הפרוד. היא טוענת שהחובות נלקחו כדי לרוקן את הקופה המשפחתית. הבעל טוען שהן נלקחו לצורך החיים המשותפים והקיום השוטף.

ביה"ד האזורי התבסס על כך שהאשה חתומה על שטרי ההלוואות וחייב אותה במחצית חובות אלו. אולם, היות והבעל הודה בפנינו שהחובות נלקחו לצריכה משותפת, והיה זה בשנים 2001 - 2002 ועדיין היו חיים משותפים ולא היה חיוב גט, י"ל שהבעל הוא שחייב בחובות אלו כיון שהפרנסה והכלכלה הייתה מוטלת עליו.

פסה"ד שבו חויבה האשה בגט (י"ג בכסלו תשס"ד 8.12.03). מתברר מהחומר של העדויות וטענות שעיקר ההוכחות היו על התנהגות האשה בעניין קללות ואיומים סמוך לפרוד שהיה בנובמבר 2002, בעוד שההלוואות נלקחו רובן בשנת 2001 שנה ומעלה לפני הפרוד. הלוואה אחת בתחילת 2002 (19.2.02) תשעה חדשים לפני הפרוד והלוואה אחרת בסך 15,000 שקל ניטלה ביום 6.3.2000 שנתיים וחצי לפני הפרוד.

עלינו לזכות ג"כ שהכנסות הבעל היו גבוהות ביותר (30,000 שקל לפי גרסת האשה ו - 12,000 שקל לפי גרסת הבעל). בעוד שהכנסת האשה הייתה נמוכה כרבע ופחות מרבע מהכנסת הבעל (3,500 שקל). לפיכך העול של כלכלת הבית ודאי שהוטל על הבעל ואם נלקחו הלוואות הרי הן לצורך חיוביו שלו והאשה סייעה לו במתן הביטחונות והשטרות.

ההלוואה בסך 70,000 שנלקחה ביום 10.7.01 לצורך הרכב אכן הומרה בבעלות משותפת על הרכב ולגבי הרכב ומכירתו ניתן פס"ד ע"י ביה"ד האזורי שהוא מקובל עלינו כי החלק ששולם מתוך תמורת הרכב לצורך משכנתא אכן חל על שניהם כפי שפסק ביה"ד. החלק ששולם לצורך מזונות אכן הוטל על הבעל לבדו. ההפסד שנגרם ע"י מכירה בהוצל"פ נובע משני גורמים והגורם של המשכנתא הוא באחריות שני הצדדים לכן אי אפשר להטיל את ההפסד על הבעל לבדו.

ו. האשה לא הגיבה על טיעוני הבעל בענין מכירת הרכב ובענין ההלוואה של 70,000 שהבעל טען שנלקחה לצורך הרכב.

לאור הנ"ל נדחה הערעור של האשה ביחס להלוואה של 70,000 שקל (שנלקחה ב - 1.9.01 לפי גרסת האשה או ב - 10.7.01 לפי גרסת הבעל).

אבל ביחס להלוואות בסך 20,000 שקל (ניטלה ביום 14.12.01) + 30,000 שקל (ניטלה ביום 19.6.02) + 60,000 שקל ניטלה ביום 19.8.02) ס"ה 110,000 שקל (כ"ז לפי גרסת האשה) הבעל הוא מחויב בפירעונם, ולא זכאי לשום החזר בגין סכומים שפרע לבדו.

לפי גרסת הבעל ההלוואות שניטלו (מלבד לצורך הרכב) הן 15,000 ביום 5.8.01 - 20,000 שקל ביום 17.12.01 - שקל 30,000 ביום 19.2.02 - 15,000 שקל ביום 6.3.00 ס"ה מלבד הלוואת הרכב ס"ה 80,000 שקל. יחד עם הלוואת הרכב 150,000 שקל אולם ביה"ד בפסה"ד נוקט סכום של 165,000 שקל.

לאור הנ"ל מתקבל ערעור האשה על סעיף ד' בפס"ד נשוא הערעור וכל הפירעון של ההלוואות הנ"ל מוטל על הבעל מלבד ההלוואה של 70,000 שקל מיום 10.7.01 (או 1.9.01) שנלקחה לצורך הרכב. הלוואה זו בלבד מוטלת על שניהם.

יש ערעור על כך שהאשה חויבה במחצית החוב שהבעל טוען שקיבל מאמו. נראה מפסה"ד שהוכח כי הסכום עבר מחשבון האם לחשבון המשותף של הצדדים וזו הוכחה קבילה. לפיכך החלק של סעיף ד' בסופו המחייב את האשה להשתתף בפירעון מחצית ההלוואה מן האם בתוקפו, ההלוואה נקבעה ע"י ביה"ד בסכום של 10,000 שקל.

ז. שכר דירה ראוי.

השאלה העומדת בזה היא האם לקבל את טענת הבעל ולחייב את האשה בשכר ראוי מיום שחויבה בגט (בשנת תשס"ד) או מיום שהורה ביה"ד על מכירת הדירה וחלוקתה -ביום כ"ח בשבט תשס"ה.

נראה כי לא די בחיוב הגט כדי לחייב את האשה בשכ"ד. מהנימוקים שביה"ד נימק את פסה"ד לחיוב הגט ביום י"ג בכסלו תשס"ד נראה שישנה הצדקה למעשה של עזיבת הבית ע"י הבעל, וזאת מבחינת דיני האישות. אבל אין זה יוצר חיוב על האשה לשלם לו שכ"ד על השימוש במחצית דירתו. האשה מצידה לא מנעה אותו ממגורים באופן ישיר ולא גרשה אותו בפועל. בהתנהגותה היא גרמה מצב שבו הוא חש מאד לא בנוח לגור בבית, אבל בזה לא הגיעה האשה לגדר של "מגרש חברו מביתו ודר בבית" (בבא קמא דף כ"א, עמוד א'). האשה לא עשתה פעולת גרוש אלא המשיכה לגור כפי שגרה בעבר.

הבעל יכל להכניס שוכרת במקומו ולקבל שכר המחצית שלו, והנימוק הראשון עיקר. אמנם מאותו יום שביה"ד האזורי פסק על מכירת הדירה ביום כ"ח בשבט תשס"ה 7.2.05 קמה לבעל זכות מכירה ופינוי ועל כן מתאריך זה חלה על האשה חובה לשלם שכר דירה ראוי. הבעל תובע מהאשה מחצית שכ"ד שהם 250 דולר לחודש שהם נכון להיום כ"ח בטבת תשס"ה 23 חדשים. 250 X 23 = 5,750$) לחודש) אולם, כיון שלא נערך הסכם והאשה משלמת בתור נהנית ויתכן שלא נהנתה מערך מלא של דירה שלמה, לכן יש מקום לחייבה רק ב - 2/3 מהסכום הנ"ל, דהיינו בסכום של 3,833 דולר ארה"ב. נכון לכ"ח טבת תשס"ז וכל חדש נוסף תחויב ב- 833 דולר.

בסופו של פסה"ד נשוא הערעור מיום כ"ח בשבט תשס"ה 7.2.05 יש סכום פסק הדין בקיצור. לגבי סעיפים אחדים נתקבל הערעור. לגבי סעיף ג' וכן לגבי סעיף ה' וסעיף ט' ההחלטות הבאות במקום ההחלטות אלו רשומה לעיל בגוף פסק הדין.

ערעור האשה לגבי התעלמות ביה"ד מטענותיה על משיכת כספים מהחשבון המשותף בסך כולל של 180 אלף שקל תוך פרק זמן של 5 חדשים, זה סכום מוגזם. אם נזכור שהבעל תירץ את ההלוואות שנטל באותה תקופה בסך 100 אלף שקל בכך שנלקח לצורך צריכה משותפת והנה בד בבד הוא מוציא מהחשבון המשותף סכום של 180,000 שקל 25,000 (ביום 25.3.01) + 28,000 (ביום 31.5.01) 101,564 - ביום 6.8.01 ויום קודם לכן 30,000 (5.8.01) הכל ידוע מפי האשה, אבל הבעל לא הגיב על כך כלל בפנינו וראוי לביה"ד האזורי לחקור ולברר בנדון.

ניתן ביום ג' שבט תשס"ז (22/01/2007)

(-) הרב שלמה דיכובסקי, דיין - יו"ר (-) הרב אברהם שרמן, דיין (-) הרב חגי איזירר, דיין