לפנינו דין ודברים שבין בני הזוג פלוני ופלונית. נישואי הצדדים לא עלו יפה, אלא שהגירושין התעכבו עקב סכסוכי הממון שבין בני הזוג, בתאריך 17.11.08 הגיעו הצדדים בעזרת בית הדין להבנות, ועל סמך הבנות אלו נחתם ביניהם הסכם גירושין אשר ניתן לו תוקף פסק דין על ידי בית הדין.

בתאריך 9. 12. 08 פנה בא כוח הבעל לבא כוחה של האשה בדרישה לפתוח מחדש את ההסכם בטיעון כי מרשו טעה בנתוני ההסכם, משנענה בשלילה הגיש בקשה לבית הדין לביטול ההסכם.

הצדדים התגרשו בתאריך. 15. 02. 09

הנידון שלפנינו אם כן היא טענת הבעל כי טעה בחתימתו על ההסכם.

הטעות שאליה מתייחס הבעל ענינה הסכום שהוא חייב לאשה בתיק הוצאה לפועל מזונות מספר [. . . ], מדובר בחיובי המזונות שחויב הבעל לשלם לאשה על ידי בית המשפט בתוספת ריבית והצמדה בסך כולל של כ-212 אלף ₪, סכומים אלו לפי ההסכם ינוכו מהמגיע לבעל ממכירת חלקו בדירה לאשה.

לטענת הבעל לא ידע כי מדובר בסכום בסדר גודל כזה, ומשכך מדובר בטעות יסודית השוללת את קיום ההסכם.

לטענת האשה, ידע הבעל על סדר גודל החיוב ובכל מקרה אין מקום לביטול הסכם הממון בטענה זו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם מחליט בית הדין לדחות את טענות הבעל, מהנימוקים דלהלן.

השאלה שיש לדון בה:
אחד הצדדים שטוען שטעה בהסכם פשרה מה הדין?

כתב מהרי"ק בסימן [שורש] קיא:

"על אודות אחד מן האחים שנתפשר עם שאר אחיו לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה, כאשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובים כאשר היו. וכן אמרו לו אחיו שלא היו הנכסים מרובין ועל זה סמך ופטר את חלקו לאחיו בשביל דבר מועט לפי המגיע לחלקו. ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפלים ממה שנתפשר עם אחיו. נראה לע"ד דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים.

וממשיך המהרי"ק ומחלק בין מצב של הטעיה והיינו אם ידוע לנו שהאחים הטעו את האח המוותר כדי שיותר מחלקו ששם ודאי שהוי מחילה בטעות ואינו מועיל.

לבין מצב של טעות שנוצרה מן הסתם וכתב שגם במצב זה מתבטלת הפשרה באופן שניכרים הדברים שהיתה טעות :

"דאומדנא דמוכח הוא שאם היה יודע שהיו הנכסים מרובין כל כך שלא היה מוחל דלא עביד איניש דשקל מגמל' אונא ולא מבעיא אם יתברר שאחיו הטעוהו כסך הנכסים אלא אפילו מן הסתם רגלים לדבר איכא דבטעות היה שהרי אין דרך למחול מאתים במנה ואין לתלות דשפיר הוה ידע ואפילו הכי מחל אלא יש לומר דטועה".

ומשמע מדברי המהרי"ק שמאחר שבפשטות אין אדם מוותר ממונו יש לנו להניח שהפשרה התבססה על טעות ובטלה היא.

אמנם בהמשך דבריו המהרי"ק מסייג את הדברים לאופן שאכן יש לנו לאמוד דעתו שאכן טעה:

"דהיאך נאמר דהויא מחילה בטעות דאדעתא דהכי שיהיה הממון מרובה לא מחל והרי הוא לא חש לברר הענין ולהשביע את אחותו כדי לדעת סך הממון אם רב ואם מעט הוא ע"כ גמר ומחל בכל ענין".

היינו שבאופן שטרום הפשרה יכל האדם לבדוק את הנתונים ולא בדק אם כן גמר והקנה בכל ענין.

דברי מהרי"ק אלו הובאו בסמ"ע [חושן משפט, הלכות דיינים]סימן כה סעיף קטן ל.

ועיין דברי השולחן ערוך חושן משפט סימן כה, סעיף ה:

"דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום, דקנין בטעות הוא, וחוזר. (וכן כל כיוצא בזה. ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה, או כדומה לזה) (עיטור בשם הרי"ף)".

הרי שצריך להגדיר בשעת הפשרה כי הפשרה נעשית היא מחמת נתונים מסוימים, ואם לא עשה כן אין אנו צריכים לתלות בהכי.

ואף שבדברי המהרי"ק לא איירי שאמר בשעת הפשרה שהוא מכיון שהוא סבור שהנכסים שווים סכום מסוים צריך לומר שהוא משום אומדנא דמוכח טפי.

ועיין בגר"א אות מ [שם, חו"מ סי' כה, סע' ה] שכתב על דברי השו"ע שהוא מהגמרא קידושין נ' ע"א, ושלכן צריך על כל פנים אמירה בשעת הפשרה, ולפי זה במקום אומדנא מוכחת טפי אין צורך להכי כמבואר שם בתוספות ונוכל לומר דזו כוונת מהרי"ק.

ועיין בתשובת רמ"ע מפאנו סימן מב שכתב בנוסף לדברי המהרי"ק שאם אדם אינו יודע כלל מממון מסוים אינו יכול למוחלו על דרך פשרה וצריך שידע מהו מוחל. והביא ראיה מדברי הגמרא בפרק הזהב שדנה לגבי דבריו של רב שהמתנה על האונאה אינו מהני. והגמרא מביאה ראיה מברייתא שמצינו דמהני ומפרש רבא שהא בסתם והא במפרש והיינו שאומר המוכר חפץ זה אני יודע שאינו שווה אלא מנה ובכל זאת אני מוכר אותו במאתיים ואז מהני אמנם אם אינו יודע את שוויו אינו מהני המחילה וכדאיתא בגמרא קודם "מי ידע דמחיל".

אלא שדין זה שכתב הרמ"ע שאין אדם יכול למחול אם אינו יודע את הסכום אינו פשוט שאף שהטור [חושן משפט] בסימן רכז לגבי אונאה הביא דין זה:

ואפילו אם התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו מועיל ויש בו אונאה: בד"א בסתם אבל אם פירש ואמר חפץ זה אני מוכר לך במאתים ויודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה. . . , ומיהו כתב הרמב"ם ז"ל היה מוכר חפץ במנה ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז על מנת שאין לך עלי אונאה יש בו אונאה. . . , עד שיפרש כדי האונאה שיש במקח ודאי או בקרוב לה בכדי שהדעת טועה שהרי זה ידע בודאי הדבר שמחל כו [בו]ע"כ:

מכל מקום [הטור, חושן משפט] בסימן רלב כתב שדין זה של ידיעת מה מוחל אינה אלא לדברי הרמב"ם:

"ואפילו אם פירש המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפרש המום בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה שיפחית דמיו עד כך וכך קבלתי עלי שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל ויפרש אותו עד כאן וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו והוא הדין שיכול למחול".

ועיין שם בסמ"ע אות טז שכתב דבאמת דעת הטור שאין צריך קצבה בדבר הנמחל אלא שבאונאה אין השני מאמין לו דבקלות טעו אינשי ומאחר וכך אין די באמירה כללית שיש בדבר אונאה אלא שיש להגדיר את השווי כדי שיבין המוחל שיש צורך במחילה, ומה שאינו כן במום שאין צורך לפרט מאחר שאומר שקיים מום במקח, ולפי זה אין מקום לדברי הרמ"ע מפאנו שיש צורך לדעת את הסכום שמוחל שהרי להלכה לא קיימא לן כדברי הרמב"ם וכדכתב בטור.

ועיין שם בנתיבות ס"ק ב שיישב בדרך אחרת הסתירה שבין רכז' לרלב' וגם לדבריו יוצא שאין חיוב על המוחל לדעת את השיעור המדויק של האונאה.

ולפי זה יובנו בפשטות דברי הרשב"א בתשובה שהביא הבית יוסף, [חושן משפט] סוף סימן יב, שדן לגבי טעות במחילה וכתב:

"ואף על פי שהוא כותב לו הריני מוחל לך בדלא שגוי בדלא אנוס כדרך שנהגו כותבי טופסי שטרות לכתוב אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצונו בלא שום אונס יודע אני שיש לי בידך יותר".

אלא שמשמע מדבריו שאין צריך שידע הסכום אותו הוא מוחל ומספיק שיאמר יודע אני שיש בידך יותר, ולפי האמור מובן שבאמת אין צורך בידיעת הסכום אלא רק בידיעה שבאמת יש מצב של אונאה.

ואמנם הרמ"ע מפאנו מקשה לדבריו מדברי הרשב"א וכתב שגם הרשב"א מסכים שצריך פירוט הסכום אלא שסמך על המעיין בברייתא בדף נא:. אלא שפשטות דברי הרשב"א מתפרשת כאמור בדרך הסמ"ע והטור.

ולפי זה יוצא שלדעת הרמ"ע יש צורך בידיעת סכום המחילה בפשרה אמנם לדעת הסמ"ע והטור וכן משמע במהרי"ק אינו צריך כל עוד שיודע שמוותר ומוחל.

ועיין בשו"ת בעי חיי חלק א סימן קס שהאריך בביאור דברי רמ"ע אלו ורצה לפרש דבריו שצריך בירור הסכום, וכל עוד לא ברור הסכום יוכל המוחל לטעון מחילה בטעות ובתנאי שיביא ראיה לכך שאכן קרתה טעות.

(ולא מדין דבר שאינו קצוב נחית הרמ"ע, אלא שאם כן לא ברור ראית הרמ"ע מהגמרא בבא מציעא שהרי היאך יוכיח שם המחול שטעה בחשבונו)

וכתב עוד דכולי עלמא יודו בגוונא דתלה בדעת אחרים שאין צורך בפרוש הסכום וכל דברי הרמ"ע אמורים במוחל מעצמו על סמך מה שחשב:

"מיהו בנדון שלנו אין דברי הרב ז"ל אמורים אע"פ שלא יהיה כתוב במחילה יודע אני שיש בו יותר ועם כל זה אני מוחל דכבר מסיק הרב ז"ל שם שאין דברים הללו אמורים אלא במחילה שעשה מעצמו שלא תלאה בדעת אחרים לומר אמחול כל מה שיגזרו פ' ופ' אלא בשביל שאמרו כך וכך נכסים יש ולא יותר נטל קנין ומחל פשיטא שהכל היה בטעות ולא מהני כלל אמנם כיון שבטל דעתו ותלאו בדעת הפשרנים בקנין גמר לעשות ככל אשר יגזרו עליו אף על פי שנראה קנין בטעות אפ"ה מהני ע"כ".

ואם כן נראה בענין דידן דבר פשוט שאין מקום לטענת הבעל כי טעה.

אי משום דברי המהרי"ק שבמקום שיכל לבדוק ולא בדק אין מקום לטענת טעיתי.

וגם דברי הרמ"ע מפאנו יש לפרשם דאיירי רק באופן שיביא ראיה שטעה וכדברי שו"ת בעי חיי, ומה גם שאצלנו נחשב הדבר לתולה בדעת אחרים שמהני ואפילו ללא ידיעת הסכום ואין מקום לטענת מחילה בטעות כלל שהרי פרשו שיורידו מהסכום המגיע לבעל את החוב בהוצאה לפועל וחשבון חוב זה ברור הוא שהוא על סמך ההוצאה לפועל ולענין זה הוי ממש תולה בדעת אחרים.

כל זה כתבנו לשיטתו של הבעל, אמנם מבחינה עובדתית לא ברור כי אכן הבעל לא ידע במה מדובר משכך אין מקום לטענתו.

והיות וטענותיו של הבעל מבוססות הם על חוק החוזים האזרחי נציין בקצרה כי גם שם לא הועיל כלום.

לדברי הבעל ניתן לבטל את הסכם הממון משום הטעיה / טעות/ כפיה/עושק האמורים בחוק החוזים בסעיפים 14, 15, 17, 18.

נקדים ונאמר כי לא היה מקום להעלות טיעונים של כפיה, הטעיה או עושק, לא הוכח כל רקע עובדתי למעשים אלו, והשימוש הגורף שעשה בא כוח הבעל בעילות ביטול החוזה אין לו מקום.

מכלל טיעוני הבעל נראה כי יש מקום לטענה אחת וזוהי טענת הטעות, היינו שהבעל לא היה ער לגודל החוב שהיה קיים בהוצאה לפועל, לא ברור לבית הדין אם אכן הרים הבעל את נטל ההוכחה המוטל עליו, אלא שגם לשיטת הבעל אין מקום לביטול החוזה.

נצטט את סעיף 14 לחוק החוזים:

טעות
14. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

גם אם נקבל את דברי הבעל כי טעה הסעיף עליו ניתן להחיל את המקרה הינו סעיף 14(ב) ולא סעיף 14(א), כאמור לא הוכח כלל כי האשה הייתה צד לטעותו של הבעל וכי ידעה או היה עליה לדעת כי הבעל טועה בעובדות המקרה.

משכך תלויים הדברים לפתחו של בית הדין אם ראה שמן הצדק לבטל את החוזה.

הפסיקה המקובלת היא שהשימוש באמצעי זה יעשה במידה ובמשורה במקרים חריגים בלבד, ולענין זה יש על בית המשפט לקחת בחשבון את חומרת הפגיעה בטועה, את רשלנותו של הצד הטועה ואת מידת ההסתמכות של הצד השני.

(ראה: ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 201 ואילך; בג"ץ 221/86, אליעזר כנפי נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא(1), 469, 483).

נראה כי בנסיבות אלו אין מקום לקבל את בקשת הבעל, אין בטעותו של הבעל גם לפי דבריו משום פגיעה אנושה, בהצעת הפשרה שהציע הבעל ביקש להעמיד את סכום תשלום החוב על סך 150 אלף ₪ היינו הטעות הינה בסדר גודל של 65 אלף ₪, אף שאין חולק כי זה אינו סכום מבוטל מכל מקום ביחס לתמונה הגדולה של הפירוק לא נראה כי יש כאן משום פגיעה אנושה בבעל.

בנוסף טעותו של הבעל קרתה מחמת שלא בדק את הנתונים על אף שיכל לבודקם בקלות על ידי שיחת טלפון.

ביטול חוזה במצב זה הינו פגיעה בוודאיות ובסופיות המקובלים בדיני חוזים, פתיחת פתח לביטול הסכם ממון זה יוביל בעקבותיו בקשות נוספות שהרי בכל הסכם ניתן לטעון טענות טעות למיניהם, משכך אין מקום להענות לבקשה זו.

ניתן ביום י"ב בסיון התש"ע
(25/05/2010)

הרב דב דומב - יו"ר הרב אבירן יצחק הלוי - דיין הרב יצחק זר - דיין