הצדדים נישאו בתאריך ה-12/10/99, ונולדו להם שלשה ילדים משותפים: בן (9), בת (8) ובת (7). ראשיתו של הסכסוך בשנת 2003 מועד בו הוגשה תביעת הגירושין הראשונה על ידי הבעל, ומאז ועד היום מלווה אותם הסכסוך הקשה הזה – בבית ובחוץ. בבית – במריבות והתכתשויות שונות. בחוץ - בסדרות של תביעות משפטיות הדדיות בנושאי הגירושין, הרכוש והקטינים בערכאות השונות.

במשך השנים הללו נעשו ניסיונות למכביר לצורך השכנת השלום בבית. שנים מהניסיונות הללו אף הבשילו לכדי הסכמי שלום בית, אולם גם ההסכמים הללו לא הביאו מזור ותרופה לסכסוך המתמשך. תוך זמן קצר ההליכים המשפטיים חזרו, והמחלוקת בין הצדדים החריפה, וביתר שאת. והפעם, כל צד משתמש בהסכם כדי לנגח את הצד השני ולהאשימו בהפרתו.

בתאריך 21/08/08, כרתו הצדדים הסכם גירושין שאושר על ידי בית המשפט לעניני משפחה בכפר סבא. בהסכם זה נקבע, בין היתר, שהם יתגרשו בהסכמה רק לאחר שתנתן הכרעה סופית בעניני הרכוש – בבית הדין הרבני, שהסמכות בנושא זה מסורה בידו.

בתאריך 05/09/08, עזב הבעל את דירת המגורים. לדבריו הוא נאלץ לעשות כן לאחר שחייו הפכו לבלתי נסבלים, וההחלטה בדבר גמלה בליבו בגין הרחקתו מהבית ע"י המשטרה, לדבריו בשל הגשת תלונת שוא במשטרה ע"י אשתו. עובדה זו היתה מבחינתו ה"מכה בפטיש", או ליתר דיוק ה"מסמר האחרון" בארון הקבורה של חיי הנישואין הכושלים הללו. לדברי האשה התלונות במשטרה היו על רקע תקרית אלימה שהוא הפגין כלפיה. לדבריה, בשל מחלת הסוכר של הבעל, הוא סבל מחוסר יציבות דבר שהשליך על התנהגות אלימה מצידו כלפיה.

לאחר כריתת ההסכם הנ"ל בבית המשפט, נערכו לפנינו שלשה דיוני הוכחות ארוכים וממצים בנושאי הרכוש: ביום ט"ו בטבת התשס"ט, 11/01/09, ביום ז' בשבט התשס"ט, 01/02/09וביום ט"ז באדר התשס"ט, 12/03/09.

לאחר מכן, הגישו באי כוחם של הצדדים את כתבי סיכומיהם.

הצדדים חלוקים במספר נושאים: בנוגע לחלוקת דירת המגורים, ובנוגע לחלוקת הכספים - והזכויות הממוניות שלהם. בנושא האחרון, סלע המחלוקת ביניהם נטוש אודות קביעת מועד הקרע שעל פיו יש לחשב את הזכויות הללו. טענה נוספת שאותה העלה הבעל היא באשר להברחת כספים שונים ע"י האשה מהחשבון המשותף. עוד הוא תובע מהאשה תשלומי דמי שכירות מאז עזיבתו את דירת המגורים המשותפת.

א. דירת המגורים
מדובר בדירה שברחוב [...] בעיר [...], אותה רכש הבעל (ה"תובע") כשנה וחצי לפני הנישואין, בתאריך 21/04/98, ונרשמה על שמו בלשכת רישום המקרקעין. על עובדה זו אין כל מחלוקת. עם זאת ביחס לדירה הופכת האשה (ה"נתבעת") לתובעת. לדבריה, נכון אמנם שמבחינה פורמאלית הדירה רשומה על שמו של הבעל, והיא אכן נרכשה על ידו קודם הנישואין, אך למרות זאת יש לראות בה כבעלים משותפים לדירה הזו. דירה זו נרכשה מקבלן שפשט את הרגל והיה צורך להשקיע בה כספים שונים להשלמת הבניה כמו בחיפוי חיצוני של אבן, בשיפוצים, ברכישת כלים סניטריים ועוד. לדבריה, הכספים הללו הושקעו מכספיהם המשותפים.

טוען בא כוחה של האשה, עוה"ד רמי צוברי, שמבחינה משפטית יש לראות במרשתו כשותפה בנכס מטעם נוסף. לדבריו, יש לראות בחיים משותפים בדירת מגורים ככוונת שיתוף מצידו של הבעל. לשם כך הוא מצטט מספר פסיקות של בתי המשפט שמהן עולה שיש לתת לדירת המגורים מעמד והתייחסות מיוחדת ומועדפת ביחס לזכויות רכושיות אחרות. הסיבה לכך היא מאחר והדירה מעצם טבעה נחשבת כנכס משפחתי מובהק שבו קבעו בני הזוג את מרכז חייהם המשותפים. וכלשונו של השופט א' רובינשטיין ב- ברע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית , נט (1) 665–

"רוח העידן פותחת דלתות לגישה שאיננה פורמאלית בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד דירת המגורים".

מנגד, טוען הבעל, באמצעות בא כוחו עוה"ד אברהם שלג, שיש לדחות טענות אלו, ממספר טעמים:

מדובר בדירה הרשומה על שמו של הבעל ונרכשה מלפני הנישואין, עובדה שיש בה בכדי לשלול כל טענה מצד האשה לזכות ממונית כלשהיא בדירה. ובאשר לטענת השיתוף מצידה של האשה בשיפוצים וברכישת הכלים הסניטריים, אף דינה של טענה זו להדחות. לא יתכן ששיפוצים חיצוניים יחשבו כהקנאה וכהוראת בעלות בגופה של הדירה, בפרט כשהללו נעשו מכספי הבעל בלבד! לדבריו, האשה כלל לא עבדה עד לשנת 2004, אלא למדה והשלימה את השכלתה האקדמאית, והוא זה שפרנס את המשפחה.

1. עוד מצביע בא כוחו של הבעל על הסכם שכרתו הצדדים בתאריך 01/06/04 בבית המשפט לעניני משפחה בכפר סבא שבו הוסכם שכל התביעות שהגישה האשה בנוגע לשיפוצים שנערכו בדירה – תימחקנה על ידה. מחיקת תביעה בהסכמה - כמוה כמחילה.

בהסכם נוסף, שהוא הסכם לשלום בית שנערך בבית הדין הרבני בתאריך כ' באלול התשס"ו, 13/09/06, נכתב מפורשות בסעיף 12 –

"האשה מצהירה ומאשרת כי הדירה ברחוב [...] מס' [...] בעיר [...] שייכת בלעדית לבעל, ואין ולא יהיו לה שום טענות מכל מין וסוג שהוא ביחס לדירה זו".

הסכם זה אושר כפסק דין ע"י בית הדין הרבני.



תביעת האשה לקבלת זכויות ממוניות כל שהן בדירת המגורים המשותפת, דינה להדחות.

אנו מקבלים לחלוטין את כל טיעוניו של הבעל. הדברים ברורים ופשוטים ואין צורך לחזור עליהם. וכאן אנו מוצאים להעיר כי בסיכומי בא כוחה של האשה קיימת אריכות רבה שכל תכליתה היא ל"נָכֵס" לאשה שותפות ובעלות בדירה באמצעות טיעונים ופלפולים משפטיים שונים, שאת עיקרם הבאנו לעיל. ברם, משום מה לא מצאנו בסיכומי הפרקליט המלומד כל התייחסות לאותם הסכמים מפורשים שבהם הצהירה מרשתו שאין לה כל חלק בדירה . . .

עלינו להעיר כי גם אלמלא ההסכמים הללו, נראה שיש להבחין בין אותן פסיקות משפטיות בנות ה"עידן החדש" לבין המקרה שלפנינו.

בכל אותן פסיקות בהן הכיר בית המשפט העליון בזכות שיתופית בדירת המגורים שנרכשה על ידי אחד הצדדים קודם הנישואין, דובר בקביעת שיתוף שנערכה לאחר בחינה מעמיקה של כנות וכוונת השיתוף של הצדדים לאורך שנות נישואין ארוכות ונורמטיביות של בני הזוג בדירת המגורים המשותפת.

יצויין כי גם בפסיקת בית המשפט העליון שניתנה לאחרונה (בג"צ 5416/09 פלונית נ' פלוני, פורסם באתרים המשפטיים) מפי השופט א' רובינשטיין, חוזר שוב השופט ומתנסח ממש באותה לשון ממש בה הוא התנסח לפני מספר שנים בפסיקתו הקודמת (פסיקה שצוטטה לעיל), אודות "רוח העידן ופתיחת הדלתות לגישה שאינה פורמאלית אשר מרחפת על פני הפסיקה באשר לשיתוף בדירה שנרכשה קודם הנישואין ע"י אחד הצדדים". אכן "רוח העידן" הזו נושבת ומנשבת לה זה עידן ועידנים, אך בפסיקה הזו מדובר בבני זוג שחיו חיי נישואין הרמוניים ושיתופיים במשך שנים רבות.

יוער, כי הגישה הזו לשיתוף בדירת המגורים אינה מצטמצמת, אליבא דביהמ"ש העליון דווקא לבני זוג נשואים, והיא אף קיימת גם ביחס ל"ידועים בציבור" לאחר בחינת טיב הקשר האישי שלהם בהתאם להילכת השיתוף וכלליה. ראה ענין "בסיליאן" (ע"א 122/83 פלורה בסיליאן נ' משה בסיליאן, פ"ד מ (1) 287), מפי השופט ברק, ועוד.

כמובן שהפסיקות הללו אינן רלוונטיות לחלוטין למקרה שלנו. כאן מדובר בבני זוג שהשלום וכוונת השיתוף – מהם והלאה, וזאת אף בלא להתייחס להסכמי שלום הבית שבהם הצהירה האשה שאין לה כל חלק ונחלה בדירתו של הבעל.

ב. טענות בנוגע לזכויות ממוניות

פרק זה יתחלק לשלשה חלקים:

הראשון – נוגע לכספים ולחסכונות המשותפים.
השני – נוגע לזכויותיהן הממוניות של הצדדים ממקום עבודתם.
השלישי – נוגע לתביעת הבעל לחיוב האשה בתשלום דמי שכירות בסך 2,400 ש"ח בשל השימוש בדירת המגורים שלו, מאז עזיבתו בתאריך 05/09/09.

1. הכספים והחסכונות המשותפים :
להלן העובדות. מהחשבון המשותף שלהם היה בנמצא סכום של 224,000 ש"ח שאותו הבריחה הנתבעת לחשבונה של אימה, מבלי ליידע בכך את הבעל. בענין זה התקיים דיון בבית המשפט לעניני משפחה בכפר סבא בתאריך 01/06/04, ובו הסכימו הצדדים שהאשה תודיע לבעל היכן נמצא הכסף, אך סכום של 180,000 ש"ח ישאר מופקד בחשבון הרשום על שמה של האשה, ובבעלותה, ולא יבוא חשבון בעת איזון הנכסים באם יערך בבוא היום. בנוגע למשיכתו/הברחתו של הבעל בסך של 80,000 ש"ח מהחשבון המשותף, הוסכם שהסכום הזה ישאר בבעלותו ולא יבוא בחשבון איזון הנכסים בעתיד. ההסכמות הללו אושרו על ידי בית המשפט.

טענות התובע:
1. הסכם זה התבטל על ידי הסכמים מאוחרים יותר, אותם ערכו הצדדים.

2. אין זה מן הצדק שהאשה תטול כספים מרובים כל כך ביחס לבעל, בפרט כשקיימת אומדנא ברורה שהתובע – הבעל לא היה נותן סכומים כה מרובים לאשה באם הוא היה יודע שנסיון שלום הבית יכשל.

3. יש לסטות מהאיזון השוויוני בחלוקת הרכוש בשל נסיבות מיוחדות לפי הוראת סעיף 8 לחוק. הצידוק לכך נעוץ לדבריו בעובדה ששני הצדדים ניהלו חשבונות נפרדים, ובעובדה נוספת שלפיה יש לראות באשה כאשמה בפירוק הנישואין.

טענות הנתבעת:
ההסכם הזה לא התבטל. מבחינה משפטית האפשרות החוקית והיחידה לביטולו של ההסכם, תתאפשר רק בביטולו בפני אותה ערכאת שיפוט שאישרה אותו. דבר שמעולם לא נעשה.


טענת הנתבעת מתקבלת. הצדדים כרתו ביניהם חוזה מוסכם באשר לסכומים הללו. נקבע בו במפורש שחוק יחסי ממון לא יחול עליו, כך שהצדדים ראו נכוחה וצפו פני עתיד, למקרה של קרע. משכך, הסדר איזון המשאבים לא חל על הכספים הללו, מכוח ההסכם, וממילא אין הצדקה בבדיקת קיומן של נסיבותיו המיוחדות של החוק, שאף הן מכלל תחולת החוק. אם אין מחילים את הסדר איזון המשאבים על פי החוק, אין מקום להחיל את סעיף 8 לחוק.

טענת התובע בסעיף 22 לסיכומיו, שלפיה הוא גילה שהאשה משכה משיכות נוספות מהחשבון המשותף בסך כולל של 49,000 ש"ח דינה להדחות. האסמכתא שהוצגה לכך – נספח ז' לסיכומים, הנם תדפיסי בנק המראים הפקדות לחשבונה של גברת מ.נ. בין התאריכים 11/99 עד לתאריך 05/2000. לא נזכר בהם מקור הכסף ומי הפקיד. התובע לא הרים כאן את נטל ההוכחה, ובלשוננו התלמודית – העמד ממון על חזקתו, והמוציא מחבירו עליו הראיה.


2. הזכויות הממוניות ממקום העבודה
הטענות בקצרה. לדברי התובע עד לשנת 2004 הנתבעת לא עבדה. בשנים הללו היא למדה וסיימה את תואר הדוקטור שלה בביולוגיה, והוא היה המפרנס היחיד. התובע, שבהכשרתו הוא מהנדס אלקטרוניקה, החל לעבוד בחברת "[...]" בתחילת שנת 1988. הוא פוטר משם בחודש אוגוסט 2008, (פרוטוקול מיום 12/03/04 עמוד 6), ומאז הוא איננו עובד. הנתבעת מלמדת כיום ביולוגיה במספר מקומות ומשתכרת יפה. התובע מוכן לוותר על זכותו בכספיה ובזכויותיה של הנתבעת ממקום עבודתה, באם זו תוותר על זכותה בכספיו ובזכויותיו ממקום עבודתו. הנתבעת מסרבת לכך ותובעת את חלקה בזכויותיו של התובע, שמסתכמות בקירוב לסך של 200,000 ש"ח שכוללים גם דמי פיצויים בשל פיטוריו מעבודתו.

משכך, התובע טוען שיש לקבוע את מועד הקרע לשנת 2003, מועד שבו התחילו התביעות המשפטיות ההדדיות שלהם. מאז האשה לא קיימה את חובותיה כאשה כלפיו, לא היו ביניהם יחסי אישות, או לחילופין לכל המאוחר יש לקובעו לשנת 2004, מועד שבו הפרידה הנתבעת את חשבונות הבנק שלהם.

לדברי הנתבעת יש לקבוע את מועד הקרע ביום מתן הגט. לדבריה יש להטיל את האשם בכשלון הנישואין על התובע, ובפרט שעובדת עזיבתו את הבית היה לדבריה, צעד חד צדדי מצידו תוך הזנחתה והזנחת ילדיו.



סוגית מועד הקרע בתיק שלפנינו מצריכה עיון ושיקול דעת רחב. כהקדמה לדיון בסוגיה זו, נדרשים אנו לציין בפרוטרוט את ההשתלשלות ההיסטורית של ההליכים המשפטיים המרובים אותם ניהלו הצדדים בית הדין ובבית המשפט:

1. 07/07/03 – תביעת גירושין ראשונה שאותה מגיש הבעל בבית הדין.

2. 01/12/03 – האשה מגישה תביעת מזונות ורכוש בבית המשפט.

3. 16/12/03 – הבעל מגיש לבית הדין בקשה לסגירת תיק הגירושין, מאחר והם הגיעו לשלום בית בתיווכו של הרב עשור שליט"א.

4. 01/06/04 – הצדדים מגישים לבית המשפט הסכם שלום בית. הסכם זה נוגע לאותם כספים שהם הבריחו מהחשבון המשותף. הבעל התחייב למחוק את תביעת הגירושין שהגיש בבית הדין הרבני. ההסכם אושר על ידי בית המשפט.

5. 21/10/04 – הבעל מגיש תביעת גירושין וכורך לה את נושאי המזונות והרכוש. לא התקיים דיון מאחר ובתיווכו של הרב עשור שליט"א הם הגיעו להסכם שלום בית.

6. 19/06/05 - בית הדין מאשר את הסכם שלום הבית הנ"ל. בהסכם זה הם מתחייבים לכיבוד הדדי, וכן האשה תפקיד את משכורתה, לאחר שתתחיל לעבוד, לחשבון המשותף.

7. 16/08/05 – הבעל מגיש תביעת גירושין וכורך לה את עניני המזונות והרכוש. לדבריו, האשה לא עמדה במרבית מהתחייבויותיה בהסכמים הקודמים.

8. 18/01/06, י"ח בטבת התשס"ו – דיון ראשון בבית הדין. הצדדים נחקרים ומופנים ליועצת הנישואין הרבנית צפורה גרוס.

9. 22/03/06, כ"ב באדר התשס"ו – בית הדין מוציא פסק דין שבו הוא ממליץ להתגרש, בעקבות חוות הדעת של היועצת, וקורא לצדדים להגיע להסכמות בעניני הרכוש והקטינים.

הצדדים מודיעים שהם לא הגיעו להסכמה. ביה"ד קובע מועד לסידור גט, ולאחר מכן יקבע מועד לדון בעניני הרכוש. האשה מודיעה שהיא מסרבת להתגרש.

10. 13/09/06, כ"ו באלול התשס"ו - הצדדים מופיעים עם הסכם שלום בית נוסף, ובו 20 סעיפים. הם מתחייבים לפעול לפי הסכם שלום הבית הראשון שנערך בתיווכו של הרב עשור שליט"א. האשה מתחייבת ללכת למקוה, יהיה חשבון עו"ש משותף, לא יוצאו הוצאות חריגות ללא הסכמה. האשה מצהירה שהדירה שברח' עולי הגרדום שייכת לבעל ואין לה כל תביעות עליה.

11. 19/02/08 – הבעל מגיש תביעת גירושין וכורך לה את עניני המשמורת והרכוש. העילות: אין יחסי אישות בכלל. האשה לא הולכת למקוה, חיים בחדרים נפרדים, וקיים ביניהם חוסר אמון מוחלט.

12. 14/05/08 – האשה מגישה תביעת מזונות ורכוש בביהמ"ש לע"מ בכפ"ס.

13. 29/05/08 - דיון גירושין בבית הדין. האשה לא מסכימה להתגרש, אך הצדדים מודיעים שהם מגבשים ביניהם הסכמות.

14. 21/08/08 – הצדדים מצהירים בבית המשפט שהם הגיעו להסכם גירושין מוסכם. ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין, ואלו עיקריו:

1. משמורת אצל האם, והוסדרו הסדרי ראיה עם האב.

2. מזונות ילדים 3,600 ש"ח + מדור שלא יעלה על סכום של 1,600 ש"ח במידה וידרש לשכור דירה.

3. עניני הרכוש – יוכרעו בבית הדין הרבני, ולאחר מכן יסודר הגט.

15. 05/09/08 - במהלך ויכוח הבעל תקף את האשה (יוער כי הוגש כנגדו כתב אישום בבית משפט השלום ביום ה-06/01/09).

במועד זה הבעל עוזב את דירת המגורים. לדבריו, מפחד הגשת תלונות שוא נוספות במשטרה.

16. 11/01/09, ט"ו בטבת התשס"ט – דיון בבית הדין. זומן אליו הרב עשור שליט"א.

17. 01/02/09, ז' בשבט התשס"ט – דיון נוסף בבית הדין בנושא הרכוש ומזונות האשה.

18. 12/03/09 , ט"ז באדר התשס"ט – דיון הוכחות ארוך שבו נחקר הבעל.

19. הגשת סיכומים מצד הנתבעת 03/06/09, ומצד התובע 02/11/09 (!).

הנה כי כן לפנינו שרשרת אחת ארוכה של הליכי גירושין אשר מצודתה פרושה על פני שנים ארוכות. באוירת הימים הללו, ימי הפסח שעברו עלינו, נוכל לסכם את שלפנינו ברוח ההגדה של פסח בדרך הבאה:

שבעה – דיונים (דיוני רכוש בביה"ד), ששה – דיונים (בביהמ"ש, בנושא מזונות), חמש – בקשות צוי עיקול, ארבע – תביעות גירושין (בעל), שלשה – הסכמי שלום בית, שני – יועצי נישואין, אחד – הסכם גירושין.

נראה בבירור שלא מדובר כאן בסתם עליות ומורדות סטנדרטיות של בני זוג במהלך חיי הנישואין שלהם. גם נראה, בפשטות, שלא ניתן לשים את האצבע ולהצביע חד משמעית – הנה, במועד הזה בדיוק חל הקרע והפירוד. נכון לומר, כי מאז שנת 2003, כל חיי הנישואין הללו עשויים קרעים קרעים. קרועים ומטולאים. מדובר בקו אחד ארוך ומתמשך של משבר אמון קשה בין שני הצדדים, כאשר כל ניסיונות הגישור והסכמי שלום הבית מתנפצים להם תוך זמן קצר וגורמים להחרפתו של משבר האמון. זאת ועוד, מתוכנם של הסכמי שלום הבית עצמם ניתן ללמוד על המרחק והניכור הרב ביניהם, מרחק שכביכול – נועדו ההסכמים הללו לקרב ולגשר. דוגמא אחת שתלמד על הכלל: בהסכם שלום הבית מתאריך ה-13/09/06, התחייבה האשה ללכת למקווה (!) ומדובר בזוג שומר תורה ומצוות!

נעיר, שלמרות שהסכם זה החזיק, לכאורה, מעמד בתקופה שנמשכה כשנה וחצי עד להגשת תביעת הגירושין הרביעית בתאריך ה-14/02/08, נראה כי ההפסקה הזו בהליכים המשפטיים של הצדדים איננה אלא הפסקת אש טאקטית ואיננה חזרה לחיי שלום תקינים ושקטים. זהו השקט שלפני הסערה, וליתר דיוק נוכל לומר שבתקופה הזו הסערה והסכסוך נדחקו והופנמו פנימה – הביתה. כך גם עולה מכתבי התביעות של שני הצדדים – הן מתביעת הגירושין של הבעל בתאריך 02/08, והן מתביעת המזונות של האשה 05/08 בבית המשפט, שבהם גוללו שני הצדדים את יחסיהם העכורים, בעבר ובהווה.

כפי הנראה יש לראות נכוחה כי גם בתקופה הזו, אכן מדובר בהפסקה טקטית בלבד ואולי אף היתה כאן התעייפות מסוימת מהמאבק המשפטי תוך כדי ניסיון כפוי מצידם להתמודד ולחיות בתוך הקרע והמשבר, על אף הניכור וחוסר האמון. חשבונות הבנק של הצדדים המשיכו להיות נפרדים, בניגוד להסכם, וזאת למרות העובדה שהאשה התחילה, בשנת 2007, להשתכר מעבודה מסודרת של הוראה. נמצא אפוא, שאין לראות בתקופה זו כתקופה של זוהר ושלום, אלא כהמשך טבעי ומצער של קורותיהם ומוצאותיהם בעבר. מה שהיה הוא שהווה ויהיה: סכסוך, ניכור וחוסר אמון. יוער, כי גם בדיונים שהתנהלו לפנינו, מעולם לא נטען על ידי מי מהצדדים כי באחת מהתקופות מאז שנת 2003 היתה אצלם תקופה אחת של עדנה, שלום, או קורת רוח זה מזו או זו מזה. החשדנות, האשמות הדדיות וחוסר האמון כיסו את כל התקופה הממושכת הזו, גם לפי טיעוניהם.

עוד עלי לציין, שחרף העובדה כי האשה הפקידה את המילגה שלה לחשבון המשותף עד לשנת 2004, מועד בו הופרדו החשבונות בפועל, אין לראות בקיומו של חשבון משותף עד למועד זה כשיתוף וכאמון הדדי. כפי שצוין, בתקופה הזו, וכפי שנקבע בהסכם שלום הבית הראשון – הצדדים הבריחו זה מזה כספים: האשה הבריחה מהחשבון המשותף סך של 224,000 ש"ח, והבעל הבריח סך של 80,000 ש"ח. (מדובר בכספי פיצויי פיטורין מעבודתו הראשונה של הבעל קודם לנישואיו). הסכם שלום הבית נועד בעיקרו ל"סדר" מחדש את נושא הברחות הכספים הללו, ולבנות מחדש את האמון. אולם גם בעקבותיו של ההסכם הזה לא נבנה ביניהם כל אמון, ותוך זמן קצר החלו שוב ההליכים המשפטיים, ההאשמות ההדדיות, וקיומם של חשבונות בנק נפרדים. במילים פשוטות, נראה שיש כאן קו אחד, אחיד וארוך, של חוסר אמון וחשדנות הדדית כבר משנת 2003. הנסיונות לבנות אמון הדדי היו נסיונות נפל שלא החזיקו מעמד, ולא היה בהם כדי לשנות את הקו הזה לכיוון אחר – לכיוון חיובי יציב וממושך.

זוהי השקפתי הברורה על מערכת היחסים הזו. ומשכך אין לי מנוס אלא לקבוע את מועד הקרע לתחילתו של הסכסוך הזה – קרי לתחילתם של הליכי הגירושין בשנת 2003 (07/07/03).

נראה שגם באם נרצה, כהשקפתה של הנתבעת להצמד בדווקנות למועד עזיבת התובע את הבית או למועד הגט ולראות בהם כמועד הקרע, הרי שיש להכיר כאן בקיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מהשוויון בחלוקת הרכוש.

לפי פיסקה (1) של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, ניתן לקבוע נכסים נוספים, מלבד אלו המפורטים בסעיף 5, ששווים לא יאוזן בין הצדדים. לפי הוראת פיסקה (4) ניתן לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע. כלומר, ניתן להקדים את מועד הקרע הרכושי ממועד הקרע האישי, בנסיבות מיוחדות.

ומן הכלל את הפרט. ההפרדה הרכושית בחשבונות הבנק, שעליה שמרה הנתבעת בקנאות מאז שנת 2004, אכן עשויה להיחשב כנסיבה מיוחדת בעריכת האיזון בין הצדדים. אמנם ככלל אין לראות בקיומם של חשבונות בנק נפרדים כהוכחה לחוסר שיתוף. פעמים שהדבר נעשה מתוך נוחות כלכלית או כיוצא בזה. אולם כאשר הדבר נעשה מתוך חוסר אמון תוך כדי הפרת הסכם הרי שהדבר מראה בעליל על רצונם של הצדדים להיעדר שיתוף. כפי שפירטנו לעיל בהשתלשלות יחסי הגומלין של הצדדים אכן יש לראות כאן כוונת מכוון המראות בעליל על היעדרה של כוונת שיתוף מצידה של הנתבעת, בהפרדתה של השותפות הכלכלית. המסקנה המתבקשת היא שאכן יש לראות כאן בקיומן של נסיבות מיוחדות של אי שיתוף מצידה של הנתבעת. לאור הנסיבות הללו יש להצדיק את עריכתו של איזון המשאבים במועד מוקדם יותר ממועד הפירוד האישי, על ידי קביעתו לפחות לשנת 2004.

עלי לציין שנראה שקיים כאן שיקול כבד משקל נוסף, שאותו לדעתי יש לקחת בחשבון, והכוונה לפסיקות על דרך "רוח העידן אשר נושב בפסיקה האזרחית בעת האחרונה". כוונתי לנושא איזון נכסי מוניטין וקריירה. לפי השקפת בית המשפט העליון במספר פסיקות, יש לראות בנושאים האלה כגורמים רכושיים בני איזון וחלוקה לכל דבר.

לדוגמה, בן זוג שפרנס את בן זוגו ותמך בו בכדי שהלה יוכל להקדיש את עצמו להתקדם ולהשתלם בלימודיו האקדמאיים או בכדי לפתח את עסקיו. את ההתקדמות הזו יש לזקוף, במידה ובמגבלות מסוימות לפי המשפט האזרחי, לזכותו של בן הזוג המסייע ולהכיר בזכותו לקבלת חלק מהשתכרותו של בן הזג גם בעתיד, לאחר הגירושין. ראה בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) (פורסם באתרים משפטיים), מפי השופט ריבלין.

כלומר, הגברת כושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג מכוח תמיכתו של בן זוגו נחשב כפרי של מאמץ משותף, שתמיכתו של קשר הנישואין הוא אחד מגורמיו. לפי השקפה זו –

"יש לבחון את הפער שנוצר בין בני הזוג עקב הנישואין ולאזן אותו בכסף או בשווה כסף. מדובר אך ורק בפער שנוצר במהלך הנישואין, עקב הנישואין ויש לגרוע ממנו את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכשרון אישי, וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שפורק... החלק שנותר הוא התוצר של המאמץ המשותף שאותו יש לחלק בין בני הזוג בחלקים שווים" (שם, סעיף 21 לפסק דינו של השופט רבלין).

במקרה שלפנינו הבעל הוא זה שפירנס את המשפחה ואיפשר בכך לאשתו להשתלם ולהשלים את תואר הדוקטור שלה. עד לשנת 2007 האשה לא עבדה ולא השתכרה מלבד מילגת לימודים זעומה אותה היא קיבלה מהאוניברסיטה (2,000 ש"ח). באשר לטענתה להשתכרות משיעורים פרטיים מהם היא הרויחה כ-2,500 ש"ח, לא הומצאו על כך אסמכתאות המאשרות זאת. אין ספק שהבעל, שרמת הכנסתו היתה גבוהה מאד, הוא אכן זה שדאג לכל הוצאות וכלכלת הבית. ללא ספק לתובע יש חלק רב בהליך הכשרתה האקדמאית של הנתבעת, בזכות תמיכתו הכלכלית בה ובמשפחה במשך שנים רבות.

האמת תיאמר. עלינו להסתייג ולומר כי לפי המשפט העברי כל הנושא הזה של נכסי קריירה ופוטנציאל השתכרות הוא בעייתי. לא ניתן לראות ולהכיר בשותפות בדבר שלא בא לעולם, או להכיר בהקנאה או בשותפות בדבר שאין בו ממש כמו פוטנציאל השתכרות. גם במעשה ידיה של אשה שמעיקר הדין הם לבעלה לא קיימת לבעל כל אפשרות להקדיש או להקנות את מעשי ידיה העתידיים (ראה כתובות פרק חמישי). גם בשותפים – החלת השותפות לעולם תתבצע בהקנאת ה"חפצא", קרי הנכסים עצמם, ולא ניתן להתחייב על שותפות הדדית ברווחים שנובעים למשל, מעבודות כפיים. ראה רמב"ם (פ"ד מהל' שותפים ה"ב) ובראב"ד וב"כסף משנה" שם. ובשו"ע חו"מ (סי' קעו' סע' ג') וראה שם ברמ"א ובמצוין שם. יוער כי גם בדברי הרמ"א מדובר בהשתעבדות הדדית ולא בזכות קנינית חד צדדית. וראה רמב"ם (סוף פ"ה מהל' מכירה, פ"י הל' זכיה הי"ג) בענין הקנאת דבר שאיו בו ממש וקנין דברים, ולא כאן המקום להאריך בכך.

נראה שגם המחוקק האזרחי, בתיקון שהוכנס לפיסקה (2) לסעיף 8 (תיקון שנוסף לאחר פסיקת הבג"צ הנ"ל) – ניתנה התייחסות לכושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג. המחוקק קבע בחקיקה זו שניתן לסטות מהשיויוניות באיזון הנכסים "מתוך התחשבות, בין היתר, בנכסים עתידיים לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג". כלומר ההתייחסות לפוטנציאל ההשתכרות נקבע כמרכיב לצורך קביעת מועד הקרע עבור חלוקת הזכויות והרכוש שאותו צברו בני הזוג בעבר, ולא כמרכיב עצמאי ורכושי בר איזון בעצמו.

עלינו לציין, שאמנם לא הוגשה מצידו של הבעל כל תביעה לקבלת זכויות קריירה מהשתכרותה של האשה בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, אולם אל לנו להתעלם מהנתון הזה מאחר והמחוקק נתן לו משקל לצורך קביעת מועד הקרע. אשר על כן, כאשר אנו באים לקבוע את מועד הקרע – שלפי דברי האשה יש לקבוע אותו מאוחר ככל האפשר – (וזאת בכדי שהיא תוכל לחלוק עם הבעל את זכויותיו הממוניות ובעיקר את כספי פיצויי הפיטורין המוגדלים שאותם הוא קיבל ממקום עבודתו) – כמובן שיש לקחת גם את הנתון הזה, קרי נכסי הקריירה של האשה עצמה, בחשבון.

יוער, שמאחר והצדדים קיבלו עליהם את הוראת החוק, ממילא מובן מאליו שיש לקחת בחשבון את כל אותם הנתונים שנקבעו בחוק. לפיכך אין כל משמעות לעובדה שהתובע לא ציין את נושא כושר ההשתכרות באופן מפרוש בתביעה שהוא הגיש. הנושא כלול ממילא.

בהערה זו יש לדעתי, מענה הולם להשגתו של כבוד ידידי אב בית הדין הגר"מ עמוס שליט"א שהצביע לדברי הרמ"א ב"חושן משפט" סימן י"ז. שם מדובר באפשרות לדון בזכויות ממון שלא נתבעו בתביעת התובע ולא בדבר שכלול ממילא בתביעה עצמה.

במקרה שכזה נראה שיהיה מן הצדק לקבוע, גם בהתאם לפיסקה (4) בסעיף 8 לחוק יחסי ממון, שבנסיבות מיוחדות יש להקדים את מועד האיזון ולקובעו במועד מוקדם יותר ממועד פקיעת הנישואין. אין זה מן הצדק שהאשה תטול מחצית מכל זכויותיו של הבעל, בעוד שהוא, על אף תמיכתו הכלכלית בה, לא יטול כמעט מאומה מזכויותיה ומנכסי הקריירה שלה . קל וחומר, באם נצרף לכך את הנימוק הראשון שמעיקר הדין אכן יש לקבוע את מועד הקרע לתחילתו של הליך הגירושין המתמשך והעכור הזה – קרי לשנת 2003.

3. דמי שימוש בדירת המגורים

הבעל עזב את הדירה המשותפת בתאריך 05/09/08. מאחר והדירה היא שלו, הוא דורש מהנתבעת דמי שימוש. בהסכם הגירושין שהם כרתו בביהמ"ש בתאריך 21/08/08, נקבע שדמי מדור הילדים יעמוד על סך שלא יעלה על 1,600 ש"ח, נמצא שלאחר הפחתת הסכום הזה משווי שכירות דירה שכזו – 4,200 ש"ח, יהיה על האשה לשלם לו דמי שימוש לפי חשבון של - 2,600 ש"ח לחודש.

מנגד הנתבעת טוענת לזכות מדור אשה כל עוד ולא ניתן הגט.

יצויין שבאשר לקביעת גובה שכר הדירה על סך 4,200 ש"ח כפי שטוען התובע, הדבר לא הוכחש מצידה של הנתבעת. משכך יש לראות בכך כהודאה.

בהסכם הגירושין הנ"ל נקבע מפורשות בסעיף 2.4 :

"בכל מקרה, סידור הגט בפועל לא יבוצע לפני מתן פסק דין של בית הדין הרבני בכל עניני הרכוש".

כלומר, מנוי וגמור על הצדדים להתגרש. שניהם מואסים זה בזה. לכל אחד מהצדדים ישנן אמתלאות מבוררות כנגד השני בכדי להתגרש. עם זאת, מסיבות השמורות עימם, הם מעדיפים להמשיך ולחיות בפירוד תחת קורת גג אחת עד לביצועו של סידור הגט בפועל. לשון ההסכם מדוקדקת ומנופה: הצדדים מסכימים להתגרש, אך סידור הגט בפועל ידחה למועד מאוחר יותר, לאחר מתן פסיקה בנושא הרכוש.

העובדות ברורות. הצדדים כרתו ביניהם הסכם גירושין, אין יחסי אישות והאשה לא הולכת למקווה. כל צד תולה את קולר האשמה על צווארו של השני. התובע לא הוכיח את עילות הגירושין שלו, אך מאידך גם האשה לא הוכיחה את צדקת טענותיה למרידתה מתשמיש ולמניעת יחסי אישות מהתובע. לדבריה, היא מסרבת ללכת למקוה ומלקיים עימו יחסי אישות בשל התפרצויות הכעס והטחת הקללות שלו – בה. מאידך הבעל טוען שהאשה מרחיקה אותו, מונעת ממנו יחסי אישות והדבר גורם לו למשבר רגשי קשה.

במציאות זו – היעדר אישות גורר עימו היעדר מחיוב מזונות. לפי ההלכה גם מורדת דמצערנא ליה, שזכאית לכתובה כאשר לא קוימו בה ההתראות וההכרזות, אין היא זכאית למזונות. הזכות למזונות היא מזכויות האישות, ובהיעדר האישות תיעדרנה גם זכויות המזונות והמדור. וראה בהרחבה בספר "עזר משפט" – להגר"א גולדשמידט זצ"ל, חבר בית הדין הגדול, מעמוד ס"ד ואילך.

נרחיב מעט. הפטור ממזונות שלפנינו איננו נובע מכח דין מורדת המפסידה את זכויות האישות מכח קנס, אלא הוא פטור מחיוב מזונות בלבד. מהלכות מזונות ולא מהלכות מורדת. דבר זה למדנו מתורתו של הריטב"א שהביאו הרמ"א (בסימן ע' סעיף יב') ש"אין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עימו על שולחנו". לפיכך פסק הריטב"א שאם האשה עזבה את הבית ללא הצדקה, נפטר הבעל מחיובו לתת לה מזונות מחוץ לבית, גם ללא קיומן של ההתראות וההכרזות אשר נדרשות בדין המורדת.

פירוד שנוצר מתוך הסכמה אשר עוגנה בהסכם גירושין חתום שאושר ע"י בית המשפט מהווה מצד עצמו כעילה לאיבוד זכות המזונות.

בנקודה הזו אין כל חילוק בין אם האשה איננה "עמו על שולחנו" בשל עזיבתה של האשה את הבית או בשל פירוד ופרישות מחיי אישות. "עמו על שולחנו" איננה הגדרת מקום אלא הגדרת מצב. נקודת הדיון היא האם קיימת אישות בין בני הזוג או לא. כמובן שעלינו לסייג ולומר שלא מדובר כשיש עילה מוצדקת מבחינה הלכתית לעזיבתו או לפרישתו של אחד הצדדים מהבית או מהאישות. הפירוד במקרה שלפנינו בכריתתו של הסכם הגירושין היא פירוד מתוך הסכמה. נקעה נפשם של הצדדים ממאבקים משפטיים בנושא הזה והם החליטו לסיים את "נישואי הנייר" הללו המרוקנים מכל רגש חם, והנעדרים מחיי אישות מזה זמן רב. זוהי אכן מאיסות הדדית, ומשום כך כל שלשת הדיונים האחרונים שנערכו לפנינו לא עסקו בנושא הגירושין אלא רק ורק בנושא הרכוש.

כמובן, שבמידה ובאם אחד מהצדדים היה חוזר בו, והיה מתכון לפנות בכנות לדרך של שלום והתפייסות אמיתית, התמונה היתה שונה. ברם, אין כך פני הדברים. מאז כריתת הסכם הגירושין היחסים ביניהם הורעו עוד יותר, עד שהתרסקו לגמרי. הקטטות החריפו, ובמהלך אחת מהן , לדברי הנתבעת , היא הותקפה, ובשל כך היא הרחיקה את התובע מהדירה באמצעות המשטרה. בעקבות זאת התובע לא שב יותר הביתה. המסקנה המתבקשת היא שאין לראות במגוריהם המשותפים של הצדדים תחת קורת גג אחת, גם לאחר כריתת הסכם הגירושין ביניהם, כנסיון כלשהוא לחזור לחיי שלום.

כפי הנראה מטעמי נוחות או משיקולים זרים אחרים הם העדיפו להמשיך ולגור באותה הדירה ו"להתבשל במיץ של עצמם" – באם יורשה להתבטא כך, אך לצערנו כאן זוהי אכן ההגדרה הקולעת והמדויקת ביותר. יתכן וטובתם של הילדים אף היא עמדה לנגד עיניו של התובע ומשום כך הוא לא דרש במפגיע את התפנותה של הנתבעת עם הילדים – ילדיו, בכדי שהללו לא יתגלגלו בדירות שכורות. אולי הדבר היה לו נוח גם מבחינה כלכלית – להשאיר אותם בדירתו, במקום למצוא להם מדור חילופי ולשלם עבורו 1,600 ש"ח לחודש כפי שהוא התחייב בהסכם הגירושין. כאמור, התובע איננו משופע בכספים מאחר והוא פוטר מעבודתו. ויתכן שגם מבחינה משפטית עמד בפניו של התובע קושי שחסם בפניו את אפשרות הפינוי. מאחר ובהסכם הגירושין שלהם נקבע שנושא הרכוש יוכרע על ידי בית הדין, ומאחר ולאשה קיימות תביעות לזכויות בדירה, הרי שלא ניתן לדרוש פינוי מדירה שענינה טרם הוכרע בפסק דין סופי.

בנוסף, נראה שגם אין לראות בעובדת המגורים המשותפת לאחר כריתת הסכם הגירושין כהסכמה או כמחילה כלשהיא מצידו של התובע על דמי השימוש בדירתו. כמובן שביחס לאותה התקופה שבה הוא גר עם הנתבעת וילדיהם המשותפים באותה הדירה - יש לראות בעובדה זו של מגורים משותפים כמחילה על זכותו לקבלת דמי שימוש מהנתבעת. נוח היה לו במצב הזה -להיות ביחד עם הילדים, פרוד מאשתו, תחת קורת גג אחת. ביחד ולחוד.

ברם, מחילת הממון הזו פסקה לה באחת עם עזיבתו את הבית. השאלה האם צדק התובע בעזבו את הבית או לא, לחלוטין איננה רלוונטית. כאמור, לאשה אין זכות למדור. כל עוד והתובע גר עימה בדירתו, הוא היה מוכן לגלגל עימה ולוותר על תביעתו לדמי שימוש. לאחר שהוא עזב את הדירה הוא הגיש כנגדה תביעה לתשלום דמי שימוש מזמן עזיבתו. החל מהמועד הזה המחילה הזו פסקה, ומשכך כל חודש של שימוש בדירה מוליד לנתבעת חיוב חדש של דמי שימוש כלפי התובע.

אשר על כן אנו מקבלים את התביעה הזו לתשלום דמי שימוש בדירה תוך קיזוז דמי מדור הקטינים (בסך 1,600 לחדש).

בחישוב מעשי. החל מחדש ספטמבר 2008 ועד היום (חדש אפריל 2010) מדובר ב-20 חדשים. ובחישוב כולל – 2600
20 X
______
52,000 ש"ח.

החל מחדש מאי 2010 יש לשער מחדש את גובה שכר הדירה, ולפיו יש לחשב את דמי השימוש שעל הנתבעת לשלם לתובע. כל עוד ולא נקבעה שמאות חדשה לגובה שכר הדירה, יש להמשיך ולחשב לפי ערך של 4,200 ש"ח לחודש – קרי 2,600 ש"ח לחדש שעל הנתבעת לשלם לתובע.

הסדרי ראיה
התובע קובל שהנתבעת איננה משתפת פעולה בנושא הזה, וגרוע מכך, לדבריו היא לא מאפשרת לו לררות את ילדיו שאותם הוא לא ראה כמחצית שנה (!) למרות החלטות שיפוטיות ברורות שניתנו על ידינו.

המזכירות תואיל לקבוע מועד לדיון דחוף וקרוב בנושא הזה, ולהוציא צו לתסקיר ראשוני באפשרות קיומם של הסדרי הראיה.

הדירה שברחוב [...] מס' [...] בעיר [...] שייכת לתובע והיא בבעלותו הבלעדית. לנתבעת אין כל זכות על דירה זו.

2) מועד הקרע לצורך חישוב זכויותיהן של הצדדים הוא בתאריך 07/07/2003. על הצדדים להמציא שם מוסכם של אקטואר לצורך החישוב, בתוך 21 יום. בהיעדר הסכמה, בית הדין ימנה אקטואר מטעמו. הצדדים ישאו בשווה בשכרו.

3) על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש בדירתו בסך של 52,000 ש"ח.

4) החל מחודש מאי הקרוב על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש בדירה בסך של 2,600 ש"ח לחודש כל עוד שהיא מתגוררת בדירתו.

5) יש לקבוע שמאות חדשה ועדכנית לחישוב דמי השימוש בדירה. על הצדדים להמציא שמאות מוסכמת בתוך 21 יום. בהיעדר הסכמה ביה"ד ימנה מומחה מטעמו.

6) המזכירות תואיל לקבוע מועד קרוב לדיון בנושא הסדרי הראיה.

7) המזכירות תואיל לקבוע לצדדים מועד לסידור גט לפי האפשרי ביומן בית הדין.

(- ) אריאל ינאי - דיין


הנה ראיתי את דברי חברי הגר"א ינאי שליט"א, וברצוני להעיר מספר הערות על דבריו.

א. מועד הקרע
לענין מועד הקרע, איני מסכים למסקנת דבריו כי יש לקבוע את מועד הקרע לשנת 2003.

הצדדים ידעו עליות ומורדות. הוגשו תביעות גירושין ולאחר מכן הצדדים ערכו הסכמי שלום בית. גם כשביה"ד בהרכבו הקודם המליץ לצדדים להתגרש, הצדדים חזרו לשלום בית. מה גם שלאחרונה חזרו לשלום בית שנמשך פעם שנה ופעם שנה וחצי עד שהוגשה תביעת גירושין על ידי הבעל.

המועד לקביעת מועד הקרע לא בא לקבוע האם עד מועד זה חיו הצדדים בשלום ובשלווה ובהרמוניה מלאה, מציאות שכזאת אינה שכיחה ויש לחפשה בנרות בדור הזה, דור יתום.

בתקופות שחזרו לשלום בית לא ניתן לומר שאכן היה שלום בית אידיאלי, אולם גם לא ניתן לומר שהיה נתק מוחלט. האשה לא בישלה, לא כיבסה ולא טיפלה בבית. טענות אלו לא נטענו. גם חיי אישות היו אולי לא בתדירות סבירה.

מועד הקרע בא לקבוע את המועד שהיה קרע מוחלט בין הצדדים – לא חיי אישות, לא משק בית משותף, ולא מגורים משותפים, כל אחד מבני הזוג חי את חייו האישיים והכלכליים בנפרד.

בין בני הזוג אשר לפנינו לא היה דבר כזה, אלא הצדדים רבו וחזרו לשלום. פעם חזרו לשלום שנמשך שנה וחצי. חשבון משותף מעולם לא היה מתחילת הנישואין כי האשה לא עבדה. את מילגת הלמודים היא אכן הפקידה לחשבון הבעל.

אמנם באחד מהסכמי שלום בית שעשו נכתב כי יפתחו חשבון משותף, דבר זה לא נעשה. מכל מקום זה עדיין לא מצביע על מועד הקרע. לא מדובר במציאות בה היה חשבון משותף והצדדים הפרידו אותו, כי אז הדבר היה מראה כי התחיל הקרע. אמנם הצדדים הבריחו כספים מחשבונם, מ"מ גם לאחר מכן חזרו ועשו שלום בית. והגיעו להסכמות גם על הכספים שהוברחו ע"י שני הצדדים.

אם כן זוהי צורת חייהם של זוג זה. וכמה תביעות גירושין פותחים בלשון ה"צדדים מאז שנישאו ידעו עליות ומורדות עד שגבר טורא". האם בהם נאמר כי מועד הקרע הוא יום הנישואין? וכמה מתדיינים פותחים תיקי גירושין ושוב סוגרים?

על כן, לענ"ד יש לקבוע כי תאריך 19/02/08 הוא מועד הקרע, היות שבו הוגשו תביעות הדדיות – גירושין ומזונות ושוב לא חזרו לשלום בית. מועד הקרע לא בא לקבוע כי עד מועד זה חיו הצדדים בשלום ובשיתוף מלא, אלא מועד הקרע קובע מועד שבו נוצר בין הצדדים נתק מוחלט, נתק כלכלי ונתק אישי, ופעמים אף נתק פיזי.

עוד יש להעיר על מ"ש שיש להתחשב בעובדה שלמעשה יש לאשה כושר השתכרות שלא היה לה בזמן שנישאו, וכאשר זה נרכש על חשבון הבעל, יש להביא את זה בחשבון כדי לקבוע את מועד הקרע.

ומ"מ הוסיף וכתב כי "יש להסתייג ולומר כי לפי המשפט העברי כל נושא זה של נכסי קריירה ופוטנציאל השתכרות, הוא בעייתי". אולם, בסופו של דבר כתב:

"עוד עלינו לציין שאמנם לא הוגשה מצידו של הבעל כל תביעה לקבלת זכויות קריירה מהשתכרותה של האשה, אולם אל לנו להתעלם מהמציאות הזו. אשר על כן כאשר אנו באים לקבוע את מועד הקרע שלפי דברי האשה יש לקבוע אותו מאוחר ככל האפשר – יש לקחת גם את הנתון הזה, קרי נכסי הקריירה של האשה עצמה, בחשבון".

בזה איני מסכים עם חברי. מלבד הבעייתיות ההלכתית באיזון נכסי קריירה, גם המחוקק לא כתב שיש להתחשב בנכסי קריירה כדי לקבוע מועד קרע. ופס"ד שכתבו על נכסי קריירה כתבו שיש להתחשב בהם כאשר עושים איזון של נכסי הצדדים ולא כתבו שבגללם יש להזיז את מועד הקרע לכאן או לכאן.

בנוסף לזה, לפי ההלכה ודאי שלא ניתן לכתוב או להעלות טענה זו, שהרי הבעל, קרי התובע עצמו, לא תבע זאת.

הרמ"א (סי' י"ז סע' י"ב) כתב:

"ובעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע, ואם פסק לו יותר היא טעות בדין וחוזר".

אם כן בנידון דידן ק"ו שהבעל לא תבע כלל שום זכויות בנכסי קריירה, אין לקחת זאת בחשבון. מה עוד שכאן איירי שתבע על ידי עו"ד שיודע הזכויות ובכל זאת לא העלה זאת. ועיין שם בש"ך שכתב דהטעם לזה הוא משום דבספק לא ניתן להוציא ממון, וא"כ ע"פ ההלכה כל הזכויות האלו אף שהם דבר שבממון, מ"מ קשה להתחייב להם הלכתית וכמו שחברי עצמו כתב. על כן, לענ"ד ודאי שאין להתחשב בזה ויש לקבוע את מועד הקרע לתאריך 19/02/08.

ב. דמי שימוש בדירה
הבעל עזב את דירת המגורים המשותפת בתאריך 05/09/08. מאחר והדירה שייכת לו, הוא דורש מהנתבעת דמי שימוש. בהסכם הגירושין שנעשה בביהמ"ש בתאריך 21/08/08, נקבע שדמי מדור הילדים יעמדו על סך שלא יעלה על 1,600 ש"ח. ולכן עתה אחר שעזב הבעל את הבית, נמצא שלאחר הפחתת הסכום הזה משווי שכירות דירת המגורים (שווי של 4,200 ש"ח) יהיה על האשה לשלם לבעל דמי שימוש לפי חשבון של 2,600 ש"ח לחודש.

הנה ידידנו חייב את האשה בדמי שימוש של 2,600 ש"ח כפול 20 חודשים, הסכום המתקבל הינו 52,000 ש"ח.

גם בזה אני חולק עליו.
חדא – הצדדים לא התגרשו. ומשכך הבעל חייב במדורה של האשה כל זמן היותם נשואים.
שנית – האשה מעולם לא חויבה בגט וגם לא ניתן פס"ד לגירושין. כך שזכויותיה למדור מבעלה עדיין במקומם עומדים.

ושוב חברי הביא את דברי הריטב"א שהובאו ברמ"א בש"ע (אבה"ע סי' ע' סע' י"ב). ובספר "עזר משפט" להרה"ג גולדשמידט זצ"ל, ונבאר הדברים.

הריטב"א בחידושיו לכתובות (דף קי"ג עמוד א') כתב בדבריו על המשנה הדנה בענין מזונות האלמנה. וז"ל המשנה שם:

"יכולין יורשים לומר לה אם את אצלנו, יש לך מזונות, ואם לית את אצלינו, אין לך מזונות".

וכתב על זה הריטב"א:

"והוא הדין לאשה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה, שאם נתנה טעם לדבריה, חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא. אבל אם לא ביררה טעם לדבריה, אינו נותן לה מזונות, שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו, על שולחנו...".

ופוסק בח"מ (סקמ"ב):

"אם באה מחמת טענה- היינו שביררה שדבריה כנים ויש לחוש לטענתה".

ובב"ש (סקל"ד) כתב:

"מחמת טענה – היינו שביררה הדברים, אבל בדברים בעלמא, אינה נאמנת".

היוצא ע"פ זה דעל האשה להוכיח את ודאות וכנות טענתה להצדקת עזיבת הבית, ואם לא הוכיחה, פטור הבעל ממזונותיה.

עוד כתב חברי:

"כיוון שבנידון דידן אין היא עמו, ולא משנה מי עזב את הבית, שוב אין לה מזונות. והשאלה האם צדק התובע בעזבו את הבית או לא, לחלוטין אינה רלוונטית".

ודבריו דברי תימא. אם הביא את דברי הריטב"א כדי לדמותם לנידון דידן, הרי מפורש שם גם בריטב"א, בח"מ ובב"ש דאם ביררה דבריה, הרי יש לה מזונות, ואם כן בנידון דידן מדוע הבעל עזב את הבית?

האמת צריכה גם להכתב ולא להעלימה. הבעל תקף את האשה, הורחק מהבית והוגש כנגדו כתב אישום. זו הסיבה האמיתית לעזיבתו את הבית.

משכך, צדקה האשה. וכי מה רצה חברי שתשב תחתיו וימשיך להכותה ולצערה? צדקה גם צדקה בזה שהרחיקה אותו. הרי גם הוגש כתב אישום נגדו. ואם לחברי יש ספק בכתב האישום, לכל הפחות יחכה עד שינתן פס"ד. ומספק ודאי שאין להפסידה.

עוד יש לציין כי גם לאחר מכן האשה הסכימה כי ישוב לגור עמה בחדר נפרד (אחרי שנגמר צו ההרחקה).

וכאן חברי נוטש את דברי הריטב"א (כנראה שהרגיש דאין לדמותם לנידון דידן), ומעלה סברא חדשה והיא – הצדדים במקרה שלפנינו נפרדו בהסכם גירושין וזה פירוד מתוך הסכמה. ונצטט:

"כפי הנראה מטעמי נוחות או משיקולים זרים אחרים הם העדיפו להמשיך ולגור באותה הדירה.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . .

יתכן וטובתם של הילדים אף היא עמדה לנגד עיניו של התובע ומשום כך הוא לא דרש במפגיע את התפנותה של הנתבעת עם הילדים – ילדיו, בכדי שהללו לא יתגלגלו בדירות שכורות. אולי הדבר היה לו נוח גם מבחינה כלכלית .

. . . . . . . . . . . . . . . . . . .

בנוסף, נראה שגם אין לראות בעובדת המגורים המשותפת לאחר כריתת הסכם הגירושין כהסכמה או כמחילה כלשהיא מצידו של התובע על דמי השימוש בדירתו. כמובן שביחס לאותה התקופה שבה הוא גר עם הנתבעת וילדיהם המשותפים באותה הדירה - יש לראות בעובדה זו של מגורים משותפים כמחילה על זכותו לקבלת דמי שימוש מהנתבעת. נוח היה לו במצב הזה - להיות ביחד עם הילדים, פרוד מאשתו, תחת קורת גג אחת. ביחד ולחוד". עכת"ד.

ועתה משכך הדברים, הבא ונעיין בהסכם הגירושין שנכת בין הצדדים וקיבל תוקף של פס"ד.

בסעיף 6 (2) נכתב:

"האשה מוותרת על כתובתה ומזונותיה בכפוף להסכמת הבעל לסידור גט, יקיים את האמור בסעיף 2 לעיל".

בסעיף 2 הנ"ל נכתב:

"הצדדים מסכימים להתגרש זה מזה בגט פיטורין בהקדם האפשרי".

ובסעיף 2 (4) נכתב:

"מוסכים כי בכל מקרה סידור הגט בפועל לא יבוצע לפני מתן פס"ד של ביה"ד הרבני בכל עניני הרכוש".

אחת - מבואר מהסכם זה כי הצדדים החליטו להתגרש בהסכמה וכלל לא משנה הסיבה שבגללה הם מתגרשים, האם מדובר במאיסות (לטענת חברי דבר שלא הוכח) או מכל סיבה אחרת.

אלא הצדדים החליטו להתגרש ועשו הסכם גירושין ובו פרטו את חובותיהם של האחד כלפי השני. ובמפורש נלמד מתוך ההסכם שאין האשה מוותרת על מזונותיה וכתובתה שזה כולל גם את מדורה, אלא לאחר סידור הגט. שהרי כתבו בסעיף 2 כי בכל מקרה לא יסודר גט עד אחר מתן פס"ד בכל עניני הרכוש, וזו התחייבות של הבעל מכח ההסכם. כלל לא משנה אם הבעל עזב את דירת המגורים או לא עזב. ישנה התחייבות לקיום הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פס"ד, ובו מוכח כי לאשה זכות מדור (שהוא בכלל המזונות) עד לסידור הגט.

שנית - המציאות היתה בזמן עשית הסכם הגירושין שהאשה גרה עם ילדיה בדירת המגורים. נכון הדבר כי גם הבעל גר בדירה זו. אולם בגלל אלימותו הוגשה תלונה נגדו ואף הוגש כתב אישום. ולכן עזב את דירת המגורים.

יש לציין שלבעל כעת אין צו הרחקה. רשאי הוא לחזור לדירה ולהתגורר בחדר נפרד כפי שהיה קודם שהוצא מן הבית.

זכות האשה למדור נובעת מכח הסכם שנעשה בין הצדדים, ומשקיבל תוקף של פס"ד, לא ניתן לחזור בו ואם רוצה הבעל לפתוח את ההסכם, אז יש לפתוח את כל ההסכם על כל סעיפיו.

סוף דבר. הבעל חייב מדור אשתו מכח ההסכם, ולכן אין לחייב את האשה בדמי שימוש בדירת המגורים.

שלישית – הצדדים עשו הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד ובו נכתב בסעיף 4 (2) (בכתב יד) מוסכם בכל מקרה :

"לא יבוצע מתן הגט לפני פס"ד של בית הדין הרבני בכל עניני הרכוש".

ובסעיף 2 (4) נכתב:

"בנוסף ישלם הבעל מחצית מהוצאות שכר הדירה שתשלם האשה".

כלומר בסעיף 2 (4) מבואר שגם אם שהאשה תעזוב את הבית שבו הם דרים עד מתן הגט, אז הבעל ישלם 1,600 ש"ח מדור עבור ילדיו. וכל זמן שלא סודר הגט, הרי המצב הנתון הקיים כי הצדדים גרים בדירת המגורים עם ילדיהם, ולא הוזכר כי האשה תשלם דמי שימוש לבעל, אף שכתבו במפורש דאם האשה תעזוב את הבית, הבעל ישלם 1,600 ש"ח עבור מדור הילדים. ומשכך אין האשה חייבת בתשלום כל שהוא.

רביעית - הטענה כי הבעל עזב את הבית בגלל תלונת האשה – הרי הוגש נגדו כתב אישום, א"כ הוא גרם נזק לעצמו לעזוב את הבית. ומכל מקום כל זמן שלא נתברר שזה באשמת האשה, ודאי שאין לחייבה לשלם בעוד שחיוב המדור שלו כלפי אשתו הוא ודאי.

חמישית – גם בטיוטת ההסכם שנמחקה בגלל שהאשה רצתה חלק בדירה ולהעביר את הסמכות לדון בזה לביה"ד] בסעיף 4 (5) נכתב:

"האשה מתחייבת לפנות את הדירה עד 7 ימים לפני המועד שיקבע לסידור גט בבית הדין הרבני".

כלומר היה ברור לשניהם כי האשה ממשיכה לדור בבית עד סידור הגט, ולא הוזכר כי עליה לשלם דמי שימוש.

שישית – גם הטענה של חברי כי מנוי וגמור עם הצדדים להתגרש ושניהם מואסים זה בזה. טענה זו אינה מובנת לי. נכון הדבר כי שני הצדדים רוצים להתגרש, אך מכל מקום שניהם עשו הסכם גירושין ולפיו שניהם גרים ביחד באותו בית עד מועד סידור הגט, כל אחד מטעמו.

ומ"ש "מואסים זה בזה", דבר זה לא הוכח ולא נכתב פס"ד. יתכבד חברי ויקבע מועד להוכחות ואח"כ יתן פסיקה זו או אחרת. מה שנכתב בהסכם הוא - כי הם מסכימים להתגרש, אך סידור הגט ידחה לאחר מתן פס"ד בנושא הרכוש.

(-) מיכאל עמוס - אב"ד


בענין דמי שימוש נראה לי ברור שההסכם מבוסס על ההנחה הפשוטה שהזוג ימשיכו לדור בדירה זו וזהו חלק בלתי נפרד מההסכם. וכך אמנם נעשה , הבעל גר בדירה עד לתלונה ועזיבת הבעל. כמו כן, האשה מבחינתה היתה מוכנה כל העת שהבעל ישוב לביתו- לחדרו. עזיבת הבעל בטענת איומים צברה תאוצה עד לכתב אישום. אעפ"כ יכל לשוב לביתו. הוא בחר שלא לעשות כן. ולפיכך מצטרף אני בענין זה לכבוד האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א.

בענין מועד הקרע, הצדדים הצהירו לא אחת שהם חפצים באיזון הנכסים. זמן רב (בין שנה לשנתיים), הצדדים חזרו לפחות פעמיים לשלו"ב למשך זמן רב (בין שנה לשנתים). באם הבעל היה פונה כעבור תקופה קצרה ופותח שוב תביעת גירושין, ניחא, אולם הוא המתין זמן רב. מה שמלמד ששלו"ב החזיק זמן, לכן לדעתי לא ניתן לומר שזמן הקרע בין הצדדים היה בשנת 2003 כאשר נערכו שני הסכמי שלו"ב ע"י רב חשוב שארכו והחזיקו זמן לא מבוטל.הצדדים גרו כל השנים יחד בבית. לפיכך גם בנידון זה אני מצטרף לדעת כב' האב"ד שליט"א.

יצויין שתביעתה של האשה לכתובה לא ברורה, שהרי בהסכם שבין הצדדים ויתרה האשה על כתובתה ותוספתה בכפוף להסכמתו של הבעל לסידור גט, הסכם כתוב וחתום שקיבל תוקף של פס"ד.

לפיכך, תביעה זו נדחית.

(-) שניאור פרדס - דיין

לאור האמור אנו פוסקים:

1) הדירה שברחוב [...] מס' [...] בעיר [...] שייכת לתובע והיא בבעלותו הבלעדית. לנתבעת אין כל זכות על דירה זו.

2) מועד הקרע לצורך חישוב זכויותיהן של הצדדים הוא בתאריך 19/02/08 וזאת לדעת הרוב, לדעת המיעוט 07/07/2003. אנו פוסקים כדעת הרוב, ומועד הקרע שבין הצדדים הינו 19/02/08 על הצדדים להמציא שם מוסכם של אקטואר לצורך החישוב, בתוך 21 יום. בהיעדר הסכמה, בית הדין ימנה אקטואר מטעמו. הצדדים ישאו בשווה בשכרו.

3) דעת הרוב דהנתבעת פטורה מכל תשלום בעבור דמי שימוש בדירת התובע. לדעת המיעוט, על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש בדירתו בסך של 52,000 ש"ח. החל מחודש מאי הקרוב על הנתבעת לשלם לתובע דמי שימוש בדירה בסך של 2,600 ש"ח לחודש כל עוד שהיא מתגוררת בדירתו. יש לקבוע שמאות חדשה ועדכנית לחישוב דמי השימוש בדירה. על הצדדים להמציא שמאות מוסכמת בתוך 21 יום. בהיעדר הסכמה ביה"ד ימנה מומחה מטעמו. אנו פוסקים כדעת הרוב, והנתבעת פטורה מכל תשלום בעבור דמי השימוש בדירת התובע.

4) האשה ויתרה על כתובתה, ולפיכך, תביעתה לכתובה נדחית.

5) המזכירות תואיל לקבוע מועד קרוב לדיון בנושא הסדרי הראיה.

6) המזכירות תואיל לקבוע לצדדים מועד לסידור גט לפי האפשרי ביומן בית הדין.


ניתן ביום כ"ב באייר התש"ע
(06/05/2010)

הרב מיכאל עמוס - אב"ד הרב שניאור פרדס - דיין הרב אריאל ינאי - דיין