א. ביום 4/12/08 הגיש התובע (הבעל לשעבר), כתב תביעה להשלמת איזון המשאבים עפ"י פסה"ד דנן מיום 8/10/07.

ב. ביום 11/2/09 הגיש ב"כ הנתבעת כתב תשובה לכתב התביעה, ותביעה שכנגד לחייב התובע בשכ"ד ראוי על החנות ובחיובים כספיים נוספים.

ג. ביום 27/10/09 אישר ביה"ד את הסכם המכר למכירת דירת הצדדים ע"י כונסי הנכסים עו"ד אדלשטיין ב"כ האשה, ועו"ד רוזנר שנתמנה ע"י ביה"ד ככונס נכסים במקומו של עו"ד רונן מזור

ביום 5/11/09 חתם ביה"ד על פסיקתא לענין מכירת הדירה.

ד. ביום 31/12/09 הגיש כונס הנכסים עו"ד רוזנר בקשה למתן הוראות לחלוקת התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה ולהעברת סך של 113, 481 ₪ לתובע.

ה. ביום 10/2/10 התקבלה תגובת ב"כ האשה וכונס הנכסים עו"ד אדלשטיין לבקשה למתן הוראות של כונס הנכסים עו"ד רוזנר, ובה התנגדותו להעברת כל תמורה לתובע.

בעקבות תשובת ב"כ התובע עו"ד גולדשטיין וכונס הנכסים עו"ד רוזנר לתגובת ב"כ האשה, התקבלה ביום 21/4/10 תגובת עו"ד אדלשטיין לתגובות הנ"ל.

ו. בשלב מוקדם יותר ביום 5/1/10 הגיש ב"כ האשה עו"ד אדלשטיין בקשה להבהרת פס"ד דנן מיום 8/10/07, ובקשה למינוי שמאי להערכת שכ"ד ראוי.

ביום 2/2/10 התקבלה תגובת המשיב לבקשה להבהרת פס"ד.

ז. בבקשה להבהרת פס"ד, מבקש ב"כ האשה, למרות האמור בפסה"ד מיום 8/10/07, שלא לחייב את האשה במחצית שכ"ד ראוי על כל הדירה, אלא רק על שלשה חדרים מתוך חמישה הואיל ובשני החדרים האחרים הוחזקו חפציו של הבעל לשעבר.

כמו"כ טען שהעיכוב במכירת הדירה היה בגלל הבעל, ולכן אין לחייב האשה בשכ"ד ראוי הואיל והבעל עיכב המכירה.

עוד מבקש ב"כ האשה לחייב הבעל בשכ"ד ראוי בגין שימושו בחנות לבד, כשם שמחייבים האשה בשכ"ד ראוי על מגוריה בדירה, ולכן לדבריו יש לאפס חיוב האשה בשכ"ד כנגד חיוב הבעל בשכ"ד לחנות.

ח. אחר העיון בכתבי הטענות בתגובות הצדדים ובחומר שבתיק, תמה ביה"ד על דרך התנהלותו של ב"כ האשה המבקש לפתוח מחדש את פסה"ד מיום 8/10/07, שמזמן הפך להיות חלוט.

העובדה שחפציו של הבעל נותרו בדירה היתה ידועה לאשה וב"כ כבר מיום מתן פסה"ד.

אילו סברו שיש בכך להצדיק הפחתת החיוב בשכ"ד ראוי, היה עליהם לפנות בבקשת הבהרה זו אז בסמוך למתן פסה"ד ולא להמתין שנתיים וחצי להעלאת טענות אלו.

טענותיו של ב"כ האשה כבר עלו לפנינו בדיונים ברכוש והוזכרו במפורש בפס"ד מיום 8/10/07, הן לענין העיכוב במכירה והן לענין החזקת חפציו של הבעל בדירה.

למרות טענות אלה ביה"ד פסק:

"הואיל והצדדים התגרשו, הבעל מנוע ואסור לו לגור בדירה כל זמן שהאשה גרה שם. הואיל ובפועל האשה גרה לבדה לכן עליה לשלם לבעל מחצית משכ"ד ראוי החל מיום 16/09/03 ועד מכירתה בפועל. בענין גובה השכ"ד עליהם לפנות בנידון לשמאי או למתווך מוסכם".

הרי שהחלטנו לחייב האשה בשכ"ד ראוי בגובה מחצית שכ"ד ראוי לכל הדירה, בהתאם למה שיקבע ע"י שמאי.

עיקר הנימוק בחיוב האשה בשכ"ד הוא בכך שהם התגרשו ביום 16/09/03, ומאז אסור לבעל להיכנס לדירה והאשה נותרה לגור בדירה לבדה.

אילו רצתה האשה לצמצם חיובה בשכ"ד ראוי, היתה פונה לביה"ד בבקשה לאפשר לה להכניס שותפה לדירה שתתחלק עמה בשכ"ד ראוי.

יש גם להניח שהבעל לא היה מוכן לשלם שכ"ד ראוי לחפצים ישנים ובלויים שאינם שוים את שכר הדירה.

וכי מה היו חפציו של הבעל שנותרו בדירה. בתמונה שצירף ב"כ האשה לתגובתו נראים חפצי הבעל ארוזים בשקיות גדולות מניילון כאלה המשמשות לאשפה, המונחים על כעין ספה באחד החדרים.

יש לציין שהאשה הציגה תמונה לחדר אחד בלבד, והחפצים שהיו ארוזים בו לא מילאו את החדר ונשאר בו עוד הרבה מקום.

כידוע על הבעל נאסר להכנס לדירה וכל חפציו ומטלטליו שנותרו שם ביום הגט נשארו שם, כך שלא חל שינוי בהיקף התכולה שהשאיר הבעל בדירה מיום הגט ואילך.

כמו כן בהסכם הפשרה שצירף ב"כ האשה לתגובתו, שנערך בעזרת בנם של הצדדים [...] בסעיף 7 נאמר:

"הרכוש האישי של פלוני הנמצא בבית יוחזר לו כגון (בגדים דרכון כו'). פלונית תבחר ראשונה כל מה שהיא רוצה מתכולת הדירה ותיקח לעצמה, פרט לאותם דברים אישיים של פלוני המוזכרים מעלה. לפלוני יהיה הזכות לקחת את שברצונו מהרכוש הנותר בדירה. בנוסף פלוני יקבל מרכוש הדירה את הדברים הבאים: המקרר של הוריו מכונת הכביסה של הוריו והספה של הוריו את הארון שבמרפסת של המטבח וכן את הארון בחדר שינה שפלוני בנה בעצמו".

מוכח מהאמור שהדברים שהבעל אמור היה לקחת לאו דוקא הוחזקו בשני החדרים אלא היו במקומות בהם השתמשה גם האשה.

האם בשביל בגדים ישנים ומטלטלין ישנים ניתן לדרוש שכ"ד ראוי הרי אין אדם מוציא מאתיים על מנה.

מה עוד שלאשה נותר רכוש פרטי בחנות כאמור בסעיף 6 להסכם הפשרה, וגם תבעה להתחלק בתכולה של המצלמות והציוד שנותר בחנות ובמחסנים שמעל לחנות.

אילו ביקשה האשה בזמנו לפנות חפצי הבעל מהדירה, היה מבקש הוא לפנות חפציה של האשה מהחנות ומעביר חפציו לשם.

בפס"ד דנן מיום 8.10.07 אישרנו הצעת ב"כ הבעל בסיכומיו סעיף 106 לענין תכולת הדירה.האשה לא פעלה למימוש החלטה זו, ואין לה להלין אלא על עצמה.

ט. הבעל ביקש למכור הדירה כבר בסמוך למועד הגירושין 16/9/03. ביה"ד הרבני בת"א לפניו התדיינו הצדדים לפני שהתיק הועבר לביה"ד דנן קבע בפס"ד מיום 17/5/04, שאין לכרוך מכירת הדירה עם החנות, ואם הצדדים לא ימכרו הדירה תוך שלשה חדשים ינתן צו למכירתה בכינוס נכסים.

האשה הגישה ע"כ ערעור לביה"ד הגדול. בפס"ד מיום 21/11/04 קיבל ביה"ד הגדול עמדת המשיב למכור הדירה בלי קשר לחנות.

לאחר שהתיק הועבר לביה"ד דנן פנה ב"כ הבעל עו"ד שטורך בבקשה מיום 31/5/07, למנותו ככונס נכסים למכירת הדירה בהתאם לפסק ביה"ד הגדול.

עולה מהאמור שבשלבים הנ"ל של ההליכים, הבעל הוא שרצה במכירת הדירה והאשה היא זו שעיכבה המכירה.

אילו נמכרה הדירה בסמוך למועדים הנ"ל או מיד עם הצעת הרכישה שהבעל ביקש להוציא לפועל, היה בידי הבעל להנות מחלקו בתמורה ממכירת הדירה.

אולם מאחר והדירה לא נמכרה, והאשה לא ביקשה לחייב הבעל בסמוך למועד פסה"ד לפנות חפציו מהדירה, או לחייבו בשכ"ד בגין כך הרי אינה יכולה כיום לאחר שפסה"ד הפך להיות חלוט להעלות טענות אלה.

האשה ביקשה בדיונים בפנינו לפוטרה משכ"ד בגלל חפציו של הבעל בדירה, אולם טענה זו לא התקבלה והיא חויבה במחצית משכ"ד ראוי לכל הדירה כאמור בפס"ד מיום 8/10/07.

זאת ועוד על פס"ד מיום כ"ו תשרי 8/10/07 מימשה האשה גם את זכותה לערעור בפני ביה"ד הגדול.

ב"כ האשה חזר והעלה טענותיו בפני ביה"ד הגדול לענין שכ"ד ראוי בגין עיכוב מכירת הדירה ע"י הבעל.

בפס"ד מיום ג' אד"ב 10/3/08 קבע ביה"ד הגדול:

"בענין שכ"ד ראוי, אכן המערערת מתגוררת בדירת הצדדים. לו יהיה שהאמת כדבריה, שהיא אינה מעכבת את מכירת הדירה, הרי סוף סוף היא מתגוררת ונהנית מחלקו של הבעל לשעבר והוא זכאי לקבל ע"כ החזר".

לאור האמור הכיצד חוזר ב"כ האשה ומעלה טענותיו לענין שכ"ד ראוי במסגרת הבקשה להבהרת פס"ד, האם "שכח" מכל ההליכים שהתקיימו ?!

לגופם של דברים יאמר עוד, ב"כ האשה בתגובתו מיום 21/4/10 סעיפים 5-7, מציין לתקופה שעו"ד מזור שימש ככונס, ושוכח את התקופה שממועד הגירושין ב-16/9/03 ועד אחר מתן פסה"ד בערעור ביום 21/11/04 שקיבל עמדת המשיב למכור הדירה בלי קשר לחנות.

אמנם בתקופה בה התנהלה תביעת אמה של האשה כנגד המשיב, העדיף המשיב להמתין עם מכירת הדירה עד להכרעה בתביעה, כפי שנאמר ע"י ב"כ עו"ד שטורך בדיון בביה"ד בת"א ביום 31/01/06.

אולם בסמוך למתן פסה"ד בביהמ"ש למשפחה בתביעת האם ביום 29/04/07, הגיש עו"ד שטורך לביה"ד דנן בקשה ביום 31/5/07 למנותו ככונס נכסים למכירת הדירה, כאמור בסעיף 7 לבקשתו:

"בנסיבות אלה קיימת דחיפות עליונה למכור את דירת הצדדים כדי שהמבקש יוכל לשלם מחלקו את הסכום שנפסק לחמותו לשעבר בפסה"ד הנ"ל בלא שסכום החוב ילך ויתפח".

התעלמות ב"כ האשה מכל ההליכים הנ"ל והצגת תמונה חלקית ומגמתית בתגובתו אינה ראויה.

בכל מקרה גם ביחס לתקופה בה המשיב לא פעל למכירת הדירה, ביה"ד הגדול בפס"ד מאוחר יותר מיום 10/03/08 דחה ערעורה של האשה על פס"ד דנן מיום 8/10/07, ואישר שמגיע למשיב שכ"ד ראוי על כל הדירה כפי שנקבע בפס"ד דנן.

י. שכ"ד ראוי לדירה נקבע ע"י השמאי יוסי אגסי ביום 27/4/09 על סך 4, 675 ₪ לחודש.

ב"כ האשה טען כנגד עריכת שמאות זו בסעיף 18 לתגובתו מיום 21/04/10, וביה"ד כבר התייחס לכך בהחלטה מיום 12/1/10.

הצורך בעריכת שומא לקביעת שכ"ד ראוי נקבע כבר בפס"ד מיום 8/10/07. אין ביה"ד רואה כל פגם בכך שכונס הנכסים עו"ד רוזנר פנה לשמאי יוסי אגסי שערך השומא לשווי הדירה, שיקבע על סמך נתוני הדירה שהיו בידו גם את השכ"ד הראוי לדירה. לא היה צורך בהסכמת ב"כ האשה ככונס נכסים, לפניה לקבלת שומה לשכ"ד ראוי.

ב"כ האשה ככונס נכסים אינו מוסמך ליתן הוראות לשמאי בלא לפנות לביה"ד בענין. השמאי הינו מומחה מטעם ביה"ד לצורך מילוי הוראות ביה"ד בפסה"ד מיום 8/10/07.

גם כאשר זהותו של השמאי נקבעה בהסכמה ע"י כונסי הנכסים, הוא יונק את סמכותו מכוח ההוראה בפסה"ד למינוי שמאי ומשמש כמומחה מטעם ביה"ד.

ב"כ האשה לא יכל להורות לשמאי לקבוע שכ"ד ראוי רק עבור שלשה חדרים מתוך החמישה שבדירה, ולא יכל לבקש לשום השכ"ד לכל שנה בנפרד, אלא א"כ ביה"ד היה מחליט שכך תערך השומה.

כאמור לעיל ביה"ד בפס"ד מיום 8/10/07 חייב האשה בשכ"ד ראוי מיום הגירושין ועד מכירתה בפועל.

ביה"ד הגדול בפס"ד מיום 10/3/08 דחה ערעורה של האשה ואישר את חיובה בשכ"ד ראוי.

ביום 5/1/10 כמעט שנתיים אחרי פסק ביה"ד הגדול, נזכר ב"כ האשה לבקש הבהרת פס"ד ולטעון כנגד השומה לשכ"ד ראוי.

אם פס"ד טעון הבהרה, יש לבקשה בסמוך למתן פסה"ד קודם להגשת ערעור על פסה"ד, שכן יתכן ויתייתר הצורך בערעור לאחר מתן ההבהרה.

אולם בשום פנים אין מקום לבקש הבהרה אחר שהוגש ערעור, וניתנה למערער האפשרות לברר כל טענותיו כנגד פסה"ד בערעור.

בקשת הבהרה לפס"ד כשנתיים אחר מתן פס"ד בערעור על אותו פס"ד, לא ראויה ומקוממת כל בר דעת כנגדה.

המציאות העובדתית ביחס למטלטלין של הבעל שהיו מונחים בדירה, לא השתנתה מאז ניתן פסה"ד ביום 8/10/07 ועד לפינוי הדירה ומכירתה ביום 16/09/09.

אילו סברו האשה וב"כ כי יש לקזז משכ"ד ראוי שחויבה האשה בגין החזקת המטלטלין של הבעל בדירה, היה עליהם לבקש הבהרה זו בסמוך למתן פסה"ד ולא לחכות להעלאת טענה זו עד כשנתיים ימים לאחר שניתן פס"ד בערעור.

ב"כ האשה צירף לכתב התשובה ותביעה שכנגד שהגיש ביום 11/2/09 את הטיוטה להסכם פשרה שערך בנם של הצדדים [...] ביום 6/6/08.

בסעיף 4 להסכם הפשרה נאמר :

"החל מתאריך 1/6/08 פלונית לא תשלם יותר שכ"ד בעבור הדירה ברחוב [...] בעיר [...]".

עולה מהמוסכם בסעיף זה שהאשה הבינה שעד למועד עריכת הסכם הפשרה ביוני 08 עליה לשלם שכ"ד ראוי על כל הדירה, שאל"כ הקיזוז הנדרש לשיטתה היה בא לידי ביטוי בהסכם הפשרה.

דהיינו אחר מתן פסה"ד בביה"ד הגדול ביום 10/3/08, האשה וב"כ עדיין הבינו שעליה לשלם שכ"ד ראוי על כל הדירה עד ליום 1/6/08.

האשה מיצתה עד תום את החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א מיום 26/3/08 בה נקבע בסעיף ז': "לא תמכר הדירה תוך שנה מהיום, תפונה הדירה ואיש מהצדדים לא יתגורר בה". למרות שהיו כונסי נכסים הדירה לא נמכרה במהלך השנה, והאשה פינתה הדירה רק בתום השנה ביום 26/3/09.

לאור כל האמור מחליט ביה"ד שעל האשה לשלם מחצית שכ"ד ראוי על כל הדירה מיום מתן הגט 16/9/03 ועד ליום 26/3/09 בו פינתה האשה את הבית.

בהתאם לכך על האשה לשלם לתובע עבור 66.5 חודשים, כפול מחצית שכ"ד ראוי בסך 2337.5 העולים בסה"כ ל 155, 443 ₪.

יא. דרישת ב"כ האשה בבקשה להבהרה לחייב הבעל בשכ"ד ראוי בגין שימושו בחנות לבד, ולאפס כנגדו את שכ"ד ראוי בהם חייבת האשה על מגוריה לבד בדירה, אין לה על מה להשען.

הדירה הינה בבעלות ושכ"ד חודשי עבורה הוערך ע"י השמאי יוסי אגסי בסך של 4, 675 ₪. לעומת זאת החנות הינה בדמ"פ כאשר ממועד הגירושין ואילך שילם הבעל לבדו את השכ"ד לבעלים בסך 700 ₪ לחודש. אילו לא שילם הבעל השכ"ד עבור החנות היו הבעלים מפנים אותם מהחנות והיו שני הצדדים מפסידים זכותם בחנות ולא מקבלים כל תמורה.

ב"כ האשה צירף לכתב תשובתו פרוטוקול דיון מביה"ד בת"א מיום 30/01/06, שם בעמוד 2 שורה 4 נאמר:

ב"כ האשה שואל הבעל: "בעל החנות בדמ"פ הגיש נגדך ונגד אשתך תביעה לפינוי החנות בגין שלא שילמתם 1900 ₪ לשכירות".

בשורה 14 שם שאל ב"כ האשה את הבעל:

"אתה אומר שהוגשה נגדך תביעה לפינוי החנות ולא הגשת כתב הגנה, האם אתה מוכן להפסיד את הזכויות בחנות בשביל 2000 ₪ שלא שלמת".

ושם בשורה 21:

"בעל החנות אמר לי שהוא רוצה שאשלם בזמן, ואם אפגר שלש פעמים בתשלומים יפנו אותי וביקש שאחתום על חוזה שאם אפגר בתשלומים שלשה פעמים יפנו אותי, והלך לביהמ"ש לאשר את החוזה".

עולה מהאמור שב"כ האשה ידע כבר בינואר 2006 שהחנות בדמ"פ והבעל משלם את השכ"ד החודשי לבדו, ואם יפגר בתשלומים יפונה ויפסיד את זכותו בחנות.

אם כן הכיצד מבקש ב"כ האשה לחייב הבעל בשכ"ד ראוי לחנות, הרי אלמלא שילם הבעל השכ"ד לבעלים, היו שניהם מפסידים זכותם בנכס.

האם האשה מבקשת שהבעל גם ישלם לבעלים את חלקה בשכ"ד עבור החנות ובכך ישמור על זכותה בנכס, וגם ישלם לה שכ"ד ראוי על השימוש בחנות?!

יב. בתגובת עו"ד אדלשטיין מיום 10/2/10 לבקשת עו"ד רוזנר למתן הוראות, בסעיף 11 כתב כהסבר להתנגדותו להעברת כל תמורה מהדירה לבעל:

"האשה הגישה תביעה בגין שכ"ד ראוי עבור ישיבתו של הבעל בחנות המשותפת של בני הזוג במשך כ-6 וחצי שנים כאשר דמי שכר ראוי יסתכמו במאות אלפי שקלים (כאשר יופנו הצדדים לקבלת שמאות עבור שכ"ד ראוי לחנות)".

דברים אלה תמוהים ביותר.

ב"כ האשה יודע שהחנות הינה בדמ"פ בשכירות מוגנת. זכויות הצדדים בחנות אמנם ניתנות למכירה והתמורה המתקבלת מתחלקת בינם לבעלים, אולם זכות זו אינה ניתנת להעברה לאחר בדרך של שכירות אלא במקרים חריגים בהסכמת הבעלים.

בנידון דידן הבעלים תבעו את הבעל על האיחור בתשלום השכירות, וכתוצאה מכך נאלץ הבעל לחתום על הסכם שאושר בביהמ"ש, שאם לא יעמוד בתשלום השכירות בזמן יפנה את החנות ויחזירנה לבעלים. הרי פשוט שבעלי החנות חיפשו כל הזדמנות לפנות הצדדים מהחנות, ובודאי לא היו מסכימים להשכרתה לאחרים.

א"כ הכיצד סבור ב"כ האשה שניתן לקבל שכ"ד ראוי עבור החנות בסך מאות אלפי שקלים לתקופה של שש שנים וחצי כאשר הבעלים מקבלים רק 700 ₪ לחודש, ולתקופה זו מסתכמים דמי השכירות המוגנים של האשה עבור 78 חודש X700 = 55,600 :2=27,700 ש"ח.

האם מבקשת האשה לעשות סחורה בפרתו של בעה"ב. עיין שו"ע חו"מ סימן שס"ג סעיף י' ברמ"א שכתב:

"השוכר בית מחבירו וחזר והשכירו לאחרים ביותר ממה ששכרו... אם לא היה לו רשות להשכירו המותר לבעלים".

בפרט שכאמור לעיל אילו לא שילם הבעל את חלקה של האשה בדמי השכירות בכל תקופה זו, לא היתה זכאית לתמורה שתתקבל ממכירת הזכות לדמ"פ.

זאת ועוד בפס"ד דנן מיום 11/7/07 ציין ביה"ד, שהבעל היה מוכן שהאשה תשלם לו 2000 $ תמורת כל זכויותיו בחנות, אם תקח על עצמה החובות הרובצים על העסק, והאשה סירבה לכך, וביקשה למכור העסק אשר להערכתה היה שווה 35,000$.

אם האשה סבורה שהעסק יכול להניב כאלה רווחים, מדוע לא הסכימה להצעת הבעל ובתמורה ל-2,000 $ היתה היא הזכאית למוכרו לאחר, או לשיטתה להשכירו לאחר ולקבל לעצמה את כל דמי השכירות.

זאת ועוד בהסכם הפשרה שערכו הצדדים בעזרת בנם ביוני 2008 סעיף 3 נאמר:

"פלונית תוותר על חלקה כבעלים של החנות ולא תישא בחובות מהעבר במידה והיו או במידה שיש... כולל דרישות בעל הבית ו/או כל גוף אחר כל שהוא, חובות אלו אם ישנם יהיו באחריות פלוני וישולמו על ידו".

הסכמה זו בנוסף לסירובה של האשה לקבל כל הזכויות והחובות בעסק בתמורה ל-2,000$ מלמדת על התייחסותה האמיתית לשווי העסק השואף בעיניה לאפס.

א"כ מכח מה מבקשת האשה לחייב המבקש בשכ"ד ראוי לעסק שאינו שווה כלום בעיניה. בפרט כאשר כל זכותה בעסק הינה בדמ"פ, המותנית בשימוש בעסק ובתשלום דמי שכירות שנקבעו בהסכם, ואילו לא שילם המשיב את דמי השכירות במלואם היתה מפסידה את זכויותיה בחנות.

טענת ב"כ האשה על כביכול מאות אלפי ₪ המגיעים לאשה כשכ"ד ראוי לחנות, מעוררת תהיות ומחשבה על דרך ההתייחסות הראויה לתביעות האשה.

יג. השמאי שמינו כונסי הנכסים להערכת שווי דמי המפתח לחנות, העריך זאת ב- 200 אלף ₪. בהתאם לכך מבקש ב"כ האשה לקבל עבור חלקה של האשה סך מאה אלף ₪.

ב"כ המשיב בתגובתו מיום 2/2/10 סעיף 31.9, מציין שלאחר שהחנות פורסמה לא התקבלו הצעות לרכישתה, ולכן מבקש שהאשה תרכוש חלקו באותם תנאים שהציעה שירכוש את חלקה ומוכן להתפנות בתמורה לקבלת סך מאה אלף ש"ח.

בפס"ד דנן מיום כ"ה תמוז תשס"ז 11/7/07 סעיף ה' נקבע:

"לצדדים זכות קדימה לרכוש את הנכסים במחיר המירבי שיוצע ע"י הקונים".

לאור האמור מחליט ביה"ד שעל הצדדים להגיע להסכמה באיזה מחיר ירכוש מי מהם את חלקו של האחר בחנות. בהעדר הסכמה יקיימו הצדדים בינהם התמחרות והמציע מחיר גבוה יותר יקנה חלקו של האחר בהתאם להצעתו.

לחילופין תוצע החנות שוב למכירה, ולמשיב תהא זכות קדימה לקנות חלקה של האשה, בהתאם להצעה הגבוהה ביותר שתתקבל.

במקרה של הצעת מכירה לצד ג' ניתנת זכות הקדימה למשיב לרכוש חלקה של האשה, הואיל והאשה הצהירה שאינה יכולה להפעיל העסק, והמשיב הוא זה שבפועל המשיך לעבוד בחנות ויש לו זכות קדימה כלפי כל צד ג' להמשיך ולנסות להתפרנס מחנות זו.

יד. בכתב התשובה ותביעה שכנגד סעיף 24 ח', מבקש ב"כ האשה לחייב את הבעל לשעבר מחצית מהכנסותיו מיום 30/6/03 ועד לגירושין.

בפס"ד מיום 8/10/07 קבע ביה"ד כי המועד הקובע לאיזון המשאבים הוא 30/6/03 בו עזב הבעל את הבית, כך שמיום זה ואילך כל הזכויות והחובות שנצברו לכל צד נזקפות לחובתו או לזכותו של הצד עליו נרשמו.

לאור האמור אין כל מקום לתביעה להתחלק בהכנסות שנצברו לאחר היום הקובע, כשם שהבעל לשעבר לא יכול לדרוש לחייב האשה, להתחלק בחובות שנצברו בעסק לאחר היום הקובע.

מה עוד שביה"ד חייב את הבעל במזונות גרושה למשך שנתיים לאחר הגירושין בסך 48,000 ₪, ואין מקום לשום חיוב נוסף.

בתגובת ב"כ האשה מיום 10/2/10 סעיף ט', ביקשה האשה לחייב הבעל לשעבר גם בגין מוניטין של העסק.

כאמור לעיל האשה לא היתה מוכנה לקבל החנות עם כל המוניטין גם בתמורה ל- 2000$, וגם כיום יכולה לרכוש חלקו של הבעל בחנות במאה אלף ₪ כפי שהיא מציעה ולהשאר עם כל המוניטין.

לפיכך אין מקום לחיוב בגין מוניטין, בפרט שכאמור בהחלטת ביה"ד הגדול מיום 10.3.08 סוג המצלמות האנלוגיות בהם התעסקו כבר כמעט עבר מן העולם, וכולם עוברים למצלמות דגיטליות בהם אין לצדדים נסיון ואין מה לדבר על מוניטין.

טו. ב"כ האשה ביקש למנוע העברת כספים מקופת הכינוס לבעל לשעבר בגין חיובים כספיים צפויים, אותם פירט בסעיף ט' לתגובתו מיום 10/2/10.

ביה"ד דוחה דרישה זו הואיל וכאמור לעיל מגיע לבעל שכ"ד ראוי בסך 155,443 ₪. יש בסכום זה בכדי לממן חלקה של האשה בחנות ע"פ הערכת שמאי בסך מאה אלף ₪, ולממן חיוב מזונות אשה לאחר הגירושין בסך 48,000 ₪ שכולל הצמדה מגיעים לסך 54,849 נכון למועד החישוב ע"י עו"ד רוזנר.

בסיכום ביניים שהגיש עו"ד רוזנר סעיף 3 נאמר, שאחר פרעון חובות הצדדים לצד ג' נותרו בקופת הכינוס לזכותו של הבעל לשעבר 289,018 ₪.

הואיל וכאמור לעיל די בחיוב שכ"ד ראוי, בכדי לפרוע חלקה של האשה בחנות ודמי מזונות גרושה, לפיכך אין כל מניעה להעביר לבעל לשעבר הכספים המגיעים לו.

בהתאם לאמור על כונסי הנכסים להגיש דין וחשבון מסכם על הליכי הכינוס, ופירוט החיובים שנפרעו והחיובים שעדיין לא נפרעו.

אין לכונסי הנכסים לעכב כספים בגין תביעות שלא נתבררו ולא נפסקו, ועליהם להעביר יתרת התמורה בקופת הכינוס לצדדים בקיזוז חיובים ודאיים בלבד.

בהחלטה מיום כ"ג חשון תשס"ח 4/11/07 סעיף ו' נקבע, ששכ"ט כונסי הנכסים יעמוד על 2% משווי התמורה מכל צד, וינוכה מתוך חלקו של כל צד בתמורה.

כונסי הנכסים יכללו את שכר טרחתם בדו"ח המסכם, ויגבוהו מקופת הכינוס עם סיום ההליכים.

כמו כן יקזזו כונסי הנכסים כל חיוב ודאי שנפסק כנגד מי מהצדדים, ויציינו לחיובים שעדיין תלויים ועומדים, הכל בהתאם לפסקי הדין שניתנו.

טז. העולה מכל האמור:
1. פסקי הדין שניתנו על ידינו עומדים בעינם ובתוקפם, וביה"ד דוחה טענות האשה בבקשה להבהרת פס"ד.
2. האשה חייבת לשלם לבעל לשעבר שכר דירה ראוי עד ליום 26/3/09 בסך 155,443₪. מסכום זה יש לקזז דמי מזונות גרושה, והיתרה תקוזז מחלקה של האשה בדירה ותועבר לבעל לשעבר.
3. אין לחייב הבעל לשעבר בשכ"ד ראוי לחנות, מהטעמים שפורטו לעיל בפס"ד.
4. כונסי הנכסים יעבירו לצדדים יתרת התמורה בקופת הכינוס בהתאם להנחיות ולחיובים שנקבעו בפסקי דין דנן ובפס"ד זה.
5. כונסי הנכסים יגישו דו"ח מסכם להליכי הכינוס, ובו פירוט כל החיובים שבוצעו, ואלה העתידים להיות ויגישוהו לאישור ביה"ד.

ניתן ביום כ"ז בסיון התש"ע
(09/06/2010)

הרב משה אוחנונה - אב"ד הרב דוד מלכא – דיין הרב שמואל פופוביץ - דיין