בפנינו תביעת גירושין של הבעל

הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 1965 לפני כ – 45 שנה ולהם שני ילדים בגירים.

בתאריך 27.1.2003 חתמו הצדדים על הסכם יחסי ממון ובהסכם נכתב, "הואיל ובחיי הנישואין של הצדדים נוצר קרע, אשר לא ניתן לאיחוי והצדדים גמרו בדעתם להיפרד זה מזה, אך להישאר נשואים".

בדיון שנערך ביום י"ב אייר תש"ע 26.4.2010 טען הבעל וב"כ שהצדדים עוד בשנת 2003 לפני יותר משבע שנים הסדירו ביניהם את כל נושא הרכוש. בוצע פירוק שיתוף בבית הצדדים, פירוק שיתוף מוחלט בכל נכסיהם המשותפים שנצברו בתקופת הנישואין, חשבונות בנק זכויות סוציאליות רכבים וכו'. כך שלא נותר דבר משותף ביניהם, ואין קשר ביניהם מאז חתימת הסכם הממון כלל וכלל, ולכן מבקש לחייב את האשה בגט. כמו כן אני חי היום עם אשה לכל דבר ומעונין להתחתן עימה, "היות והיא דואגת לכל מחסורי הפיסי רגשי ונפשי ושנינו רוצים להיות זוג נשוי". עוד טען ב"כ הבעל והבעל - עיין בפרוטוקול שורה 71 מיום הדיון יב' אייר תש"ע 26.4.2010 - שההסכם ניכפה עליו וכן ניכתב בסכומים.

לדברי האשה וב"כ, הבעל הוא זה שהרס את התא המשפחתי, הבעל הוא שהלך לרעות בשדות זרים עוד בהיותם נשואים, וגם כיום חי עם אשה אחרת ועוד כתוב במפורש בהסכם ממון "הצדדים גמרו בדעתם להיפרד זה מזה, אך להישאר נשואים" והבעל חתם על זה והסכם צריך לכבד.

עוד טענה האשה היות והיום מקבלת מחצית מהפנסיה של הבעל ואם תתגרש יתכן והבעל ילך לעולמו קודם, ואז האשה תפסיד את חלקה אשר מקבלת בהתאם להסכם ממון שהוא מחצית מהפנסיה ואז המשענת הכלכלית שלה נפגעת.

הצדדים וב"כ הגישו סיכומים, בית הדין עבר על הסיכומים בעיון.

עד כאן טענות ומענות הצדדים.

קודם ברצוני להעיר מה שכתב הבעל וב"כ - שההסכם ניכפה עליו - יש לדחות מאחר ובהסכם עצמו נכתב שהצדדים חתמו על ההסכם מרצון ללא כפיה וללא לחץ וזאת לאחר שהבינו את האמור בהסכם. משכך טענה זאת בית הדין דוחה ואין מקום לדון בטענה זו, כמו כן יש להוסיף את מה שכתב ב"כ האשה בסכומים בעניין זה סעיפים 59-60 ודי למבין.

הצדדים חיים בפירוד מוחלט שבע שנים ויותר ואין כל קשר בין הצדדים, האשה חיה את חייה בביתה הרשום על שמה אשר נקנה מכספי חלוקת הרכוש, חיים עצמאים ללא תלות בבעל וללא כל קשר עימו. אין ולו דבר אחד מחיי הנישואין שלהם שנשאר משותף הכל חולק "אם מחוט ועד שרוך נעל". הדבר היחיד שנשאר משותף זה הילדים. אף תשלום החלק מפנסית הבעל המגיע לאשה נעשה ישירות מחברת [...] לחשבון האשה כך שהבעל אין לו כל קשר מכל סוג שהו עם האשה, ונוהגים זה בזה כאנשים זרים.

כמו כן הבעל עצמו חי חיים עצמאים לעצמו. הכיר אשה שאיתה הוא מתגורר כיום ואף מעוניין לחזק את הקשר שלו עם אותה אשה ולהתחתן עמה, אשה זו דואגת לכל מחסורו הפיסי רגשי ונפשי, ולדבריו אף מטפלת בו במסירות ואהבה, ומשכך מעוניין לחיות איתה ככל זוג בהיתר ולא באיסור (אף שחי היום איתה באיסור כזוג נשוי) ולכן מעוניין להנשא לה כדת משה וישראל.

אין ספק שהאשה לא מעוניינת כלל וכלל בשלום בית וגם אינה רוצה מצב שכזה. רצונה זה אינו מעכשיו אלא עוד משנת 2003 לא מעוניינת ולא רוצה שלום בית ועל זה יעיד כאלף עדים התביעה שהגישה לבית המשפט ביום 8.1.03, תביעה רכושית, הצהרתית, כספית ושמירת זכויות. וכך נכתב בסעיף 11 "נוכח התנהגות הנתבע והאלימות אשר נוהג בה הנתבע לאחרונה אין הצדדים יכולים לדור בכפיפה אחת. התובעת אינה מעוניינת בקיום השיתוף בזכויות בדירה והיא מעוניינת כי השיתוף בזכויות אלו יפורק". ובסעיף 12 "התובעת אינה מעוניינת אף בקיום השיתוף בזכויות הצדדים במיטלטלין".

ובסעיף 15 "להורות על פירוק השיתוף בזכויות הצדדים בדירה... להורות על פירוק השיתוף במטלטלי הצדדים..." אין ספק שכל מי שקורא את כתב התביעה רואה שפניה של האשה לגירושין ולא לשלום עוד משנת 2003. גם היום לאחר שבע וחצי שנים של פירוד אין פניה לשלום בית ואף טענה או תביעה לשלום לא נשמע מהאשה או ב"כ וגם לא נפתח תיק וגם אם תפתח האשה תביעה לשלום בית אין ספק שבית הדין ידחה אותה על הסף לאחר פירוד ארוך ומוחלט ביניהם מהטעם שהתביעה אינה כנה, ואין סיכוי לשלום בית. האשה וב"כ ידעו זאת ולכן בצדק עשו לא פתחו תיק בנושא זה ואף לא העלו טענה כזו.

וראיתי מה שכתב ב"כ האשה בסיכומים סעיפים 77-78 שאכן האשה מצפה שהבעל יחזור וכו' לאור מה שכתבתי לעיל אין שחר בדברים אלו דברים אלו נועדו אך ורק כצעד טקטי לנסות אולי להראות לבית הדין פני לשלום, סעיפים אלו טוב היו אם לא נכתבו כלל אין זה מהנכון אשה אשר הגישה לבית המשפט תביעה לפירוק שיתוף מוחלט ואין קשר ביניהם כלל, תקום היום ותאמר רצוני שיחזור הביתה, האם היתה פניה מהאשה לבעל בנושא זה אי פעם, בטוחני שלא. אם כך מדוע לנסות להלעיט את בית הדין בדברים שאין להם שחר.

כמו כן מה שנכתב בסעיף 16 שאילולא ההסכמה להישאר נשואים לא היתה האשה מסכימה לויתורים אלו כלומר ויתור על כתובתה ומזונותיה, הרי ידוע בזה דעת בתי הדין שאין "כפל מבצעים" אשה אשר מקבלת עליה את חוק יחסי ממון לא יכולה לתבוע גם כתובה וכל שכן במקרה דידן שקיבלה כמליון ש'ח ובנוסף מחצית מהפנסיה, לכן לא נראה כלל שהיה איזשהו ויתור מצד האשה.

טענת האשה באם הצדדים יתגרשו והאשה תאריך ימים יותר מהבעל היא לא תמשיך לקבל פנסיה לאחר מותו ובכך איבדה את המשענת הכלכלית ולכן אינה מוכנה להתגרש . אין לה כל בסיס או יסוד בהלכה. כיצד ניתן לדעת מי ילך לעולמו קודם, ומי אמר שהבעל ילך לעולמו קודם האשה, האם רק בגלל ספק או חשש כזה נבוא ונעגן את הבעל! אמנם יטען הטוען הבעל אינו מעוגן הוא חי כבר עם אשה, אז מה שייך כאן עיגון? ועל זה נענה. אינו דומה לחיות חיים בהיתר לחיים באיסור וכי בגלל שהבעל חי כבר באיסור אנו ניתן לו "היתר" להמשיך כך. האם נקיים בו את המושג "הלעיטהו לרשע וימות" ודאי שלא, בני ישראל ערבים זה לזה ובמקום שניתן להציל את החבר מאיסור אנו מצווים לעשות כן וכל שכן במקרה דידן שהבעל מצהיר שרוצה להנשא לאשה שחי אתה.

ועוד מי יודע מה ילד יום וכי אדם יודע את אורחותיו היום כאן ומחר בקבר ועינינו רואות אנשים בריאים וחזקים אשר לא עלה על דעת אדם שמחר אינם יהיו איתנו והנה כי איננו כי לקח אותו האלקים, אז מה החשש שיש לאשה מי מבטיח לה שתאריך חיים יותר מהבעל, ועוד אין חוששים למיתה כמובא במסכת יומא פרק א' משנה א' "רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו אמרו לו חכמים אם כך אין לדבר סוף". וטעמם של חכמים משום שאין חוששים למיתה וידוע שהלכה כחכמים. ודו"ק.

עוד יש לומר שטענת האשה שאינה רוצה להתגרש שמא תאבד את המשענת הכלכלית זו טענה חדשה שנולדה וצמחה לה עם קבלת כתב התביעה לגירושין לנסות ולסחוט כספים נוספים מהבעל תמורת הגט, שאם באמת האשה היה בדעתה להשאר כך מדוע לא עיגנה זאת בהסכם כפי שעשה הבעל בהסכם בסעיף 8 ס"ק ג' "מובהר ומוצהר בזאת, כי עם פטירת האשה חו"ח בעוד אריכות ימים תבוטל הזכות של האשה לקבלת זכויות הפנסיה, היינו זכות הפנסיה של הבעל תיחשב מאותו מועד כזכות שאינה משותפת. היינו מוסכם כי עם פטירת האשה תועבר מלוא הפנסיה אל הבעל ולא אל יורשי האשה ו/או עזבונה". אלא ידע הבעל שבשלב מסוים כן הצדדים יתגרשו ולכן כתב סעיף זה שאם לא, מה לו לכתוב זאת הרי הבעל יורש את אשתו, בכל מקרה הפנסיה עוברת אליו. מה שאין כן אצל האשה היא לא כתבה סעיף כזה או אחר. ואם לא די בכך הרי בסעיף 10 להסכם נכתב "יקבל הבעל את המטלטלין המגיעים לו במעמד סידור הגט או מסירת החזקה בדירה לצד ג'" הרי שכן חשבה האשה שלאחר חתימת ההסכם הצדדים יתגרשו ומה שנכתב בהסכם "גמרו בדעתם להיפרד זה מזה אך להשאר נשואים" ודאי שלא לנצח נצחים אלא לתקופת מה, וגם אם נאמר שלא כך התחייבות הבעל היא קנין דברים שלא תופס, וזאת רק לגבי הגירושין ולא לגבי ההתחייבויות הממוניות שאותם ימשיך הבעל לשלם גם לאחר הגירושין כך שהאשה לא תפסיד דבר. וכי אם היה כתוב שהבעל מתחייב ליתן לאשה גט האם היינו יכולים לחייב את הבעל ליתן גט רק על סמך התחייבותו ליתן גט ודאי שלא, אם כך מדוע לא נראה את ההסכמה ביניהם לזמן מסוים לכשאחד הצדדים ירצה להתגרש. ועיין בפרוטוקול מיום הדיון יב' אייר תש"ע 26.4.2010 שורות 71-75 ואין מה להוסיף.

אין לי ספק שאם היה בא לפני בית הדין הסכם זה בית הדין היה דוחה ולא מאשר הסכם זה, דבר אשר נוגד את ההלכה, אין בית הדין מאשר מצב של נישואין "על הנייר" מצב שכזה יכול לגרום לבעיות הלכתיות קשות. ורמז לזה הבעל וב"כ בסכומים לדבריהם "הנתבעת בגדה וזנתה תחת התובע עם 3 גברים לפחות, ועם אחד מהם ניהלה מערכת יחסים של שנתיים ימים לפחות..מרחוב פלוני בעיר פלונית". אין לי ספק שאם נשאל את האשה היא תכחיש ותאמר שלא היו דברים מעולם, וכן נכתב בסכומי האשה שהוגשו ע"י ב"כ סעיפים 2,3 ובסעיפים 47-51.

אבל את האמת ניתן לומר כיום בדורינו אנו, דור פרוץ לית דין ולית דיין בנושא העריות הכל מותר ואין מי שיאמר מה תעשה ומה תפעל האם אפשר לומר בדורינו אנו שאשה תשב יותר משבע שנים כשהיא מתגוררת בגפה בדירה לבד לא תירצה להכיר בן זוג אם לא לקבע אז לתקופה קצרה או לבילוי או כחבר קרוב לחיים, ודאי שלא, הרי "בתוך עמי אנכי יושבת" ומעשים אשר בכל יום ויום המגיעים לבית הדין יעידו על זאת, משכך חובה על בית הדין לעשות כל שביכולתו ולאפרושי מאיסורא ומצוה גדולה לעשות זאת, וחובה עליו למנוע המשך המצב הקיים.

עוד יש לומר שדברי רבינו ירוחם נכונים במקרה זה. שהרי הצדדים אינם רוצים אחד את השני והרי הם מורדים זה בזה. אך יש לדחות היות והצדדים הסכימו לפירוד ועשו הסכם על הפירוד יש לומר שכל אחד ויתר על החיובים של השני כלפיו ולכן קשה לומר שהם מורדים וצ"ע אך ודאי שדברי הגר"ח פלאגי נכונים למקרה דידן.

ראיתי מה שהובא עוד בסיכומי האשה סעיפים 24-40 אין דברים אלו דומים או מתקרבים למקרה דידן במקרה דידן האשה היא זו שהגישה תביעה לפירוף שיתוף מוחלט בכל נכסי הצדדים, האשה היא זו שכתבה בתביעה שהגישה לבית המשפט ביום 8.3.2003 סעיף 11 "נוכח התנהגות הנתבע והאלימות אשר נוהג בה הנתבע לאחרונה אין הצדדים יכולים לדור בכפיפה אחת וכו'". כמו כן מדוע לא פנתה האשה לבית הדין בתביעת שלום בית או כל סעד אחר! תמה אני אם רצתה האשה כלל בשלום בית. אלא רצונה היה אך ורק חלוקת הרכוש וקבלת הכסף ותו לא. לאור דברים אלו ודאי אין מקום לדברים שנכתבו בסעיפים הנ"ל.

טענת האשה שהיא תאבד את המשענת כלכלית אינה נכונה שהרי כבר קיבלה סכום גדול שקנתה בו דירה ועוד יש לאשה פנסיה שלה וכן קצבת נכות וקצבה מהמל"ל ובנוסף מחצית מפנסיה של הבעל, ואשה שהיא לבדה וחיה לבד די לה בפנסיה שלה קצבת הנכות והקצבה מהמוסד לביטוח לאומי כאשר כל זה הוא רק ספק ורק בתנאי שהבעל ילך לעולמו קודם האשה. דבר שנוגד כל שכל ישר והגיון בריא ואין שום הצדקה בנסיבות או טענות כאלו להחזיק את הבעל כבן ערובה וזאת אך ורק לצורך סחיטת כספים גרידא.

כמו כן הטענה שהבעל חי עם אשה אחרת אינה טענה כלל במקרה דידן במצב בו הצדדים חיים בנפרד ונתק מוחלט וכל אחד בדירה ובמקום אחר, טענה זו היתה מתקבלת כאשר האשה מעוניינת בשלום בית ומעוניינת שהבעל יחזור ורוצה לבנות ולשקם את חיי הנישואין. אין לי ספק שהיינו דוחים את תביעת הגרושין על הסף. מהטענה שהבעל חי עם אשה אחרת אבל לא במקרה זה.

לאור האמור טענת האשה שאינה רוצה להתגרש אך ורק משום החשש שמא הבעל ילך לעולמו לפניה הינה חסרת כל הגיון והשכל הישר מה עוד האשה אינה רוצה את הבעל כבן זוג או לשלום בית ורוצה לעגנו אך ורק לצורך סחיטת כספים. והמצב שבו שרויים הזוג יכול לגרום למכשול גדול בהלכה בית הדין מחייב את האשה לקבל את גיטה.

מסקנות:
א. האשה חייבת לקבל את גיטה.
ב. על הבעל לפתוח תיק לסידור גט.

(-) הרב דניאל אדרי דיין

בפנינו תביעת הבעל לגירושין מתאריך 11.2.10. לדברי הבעל בכתב התביעה, הצדדים נפרדו לפני כ 7 שנים, ובתאריך 27.1.03 חתמו על הסכם יחסי ממון-הסכם פרידה אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לעניני משפחה בקריות ביום 6.2.03.

בהתאם להסכם הגירושין הנ"ל, הצדדים ביצעו פירוק שיתוף מוחלט בכלל נכסיהם המשותפים, בבית, בחשבון הבנק, זכויות סוציאליות ועוד.

כמו כן, האשה מקבלת כבר עתה מחצית מהפנסיה של הבעל ממקום עבודתו – חברת [...].

הבעל תובע גירושין, כפי שכותב בכתב התביעה (באמצעות בא כוחו). כמו כן, מודה שם כי הוא חי כיום עם אשה אחרת, "וברצונו לבלות עמה את שארית חייו". בתביעתו מסתמך על דבריו הגר"ח פלאג'י, העוסק בפירוד הצדדים יותר מי"ח חודש ולא נראה שיש סיכוי לשלום בית, ולטענתו נוטים בתי הדין שמחייבים אותם להתגרש בכגון זה.

לטענתו, כיום, לאחר שנות פירוד כה רבות, נישואיו עם האשה מהווים "אבן רחיים על צווארו".

לכתב התביעה צירף הבעל את הסכם שנערך ונחתם בין הצדדים, בתוספת פרוטוקול בית המשפט לענייני משפחה שאישר את ההסכם הנ"ל. בהמשך הדברים נתייחס ביתר הרחבה להסכם הממון הנ"ל ולפרוטוקול בית המשפט המצורף אליו.

בכתב הגנה (התקבל בתאריך 21.4.10) טוענת האשה (באמצעות בא כוחה) כי תביעת הבעל הינה ניסיון הטעייה בוטה את בית הדין (סעיף 3). לטענתה, ההסכם מעיקרו היה מבוסס על ההנחה כי הצדדים מסכימים להישאר נשואים זה לזה ולא להתגרש. עוד כתבה (סעיף 12): "הסכמת הצדדים להישאר נשואים זה לזו, אשר באה לידי ביטוי ברור ומפורש בהסכם, הינה מהותית ביותר, ובלעדיה – לא היה כל הסכם". כן הדגישה גם בסעיף 15 שם.

עוד טענה (סעיף 14): "ההסכמה הכתובה והמפורשת בדבר המשך קיום הנישואין בין בני הזוג היא גם שעמדה ביסוד הויתורים הרבים שעשתה האשה במסגרת ההסכם, ובין היתר בהצהרה כי בסעיף 14 על ויתור כתובתה ומזונותיה".

עוד מציינת את "תעוזת הבעל" המציין בכתב התביעה כי הוא חי כיום אשר אחרת, ואשתו הראשונה היא "אבן רחיים על צווארו".

דיון אחד ויחיד התקיים עם שני הצדדים ובאי כוחם, בתאריך י"ב אייר תש"ע 26.4.10.

ב"כ הבעל מציין כי הצדדים פרודים כבר 8 שנים.

הצדדים ובאי כוחם מציינים ומזכירים את המובא בהסכם הגירושין כמה פעמים, כי הצדדים ייפרדו זה מזה, אך יישארו נשואים.

ב"כ הבעל מציין עוד בין דבריו כי האשה מקבלת חלק בפנסיה של הבעל בסך 6000 ש''ח. לשאלת בית הדין את ב"כ הבעל מהו ההסבר לכך שהם נשארו נשואים למרות הסכם הפירוד, השיב ב"כ הבעל: "כל אחד יודע את המניעים של האשה" - סתם ולא פירש. אולם הפירוש בא יבוא בהמשך הדברים !

לשאלת בית הדין מתי הכיר הבעל את האשה האחרת, השיב ב"כ הבעל שהיה זה מספר חודשים לפני עריכת ההסכם. האשה מיד טענה כי הוא הכיר אותה עוד הרבה קודם לכן. והוסיפה: "כאשר עשינו את ההסכם הייתי מודעת לכך".

בית הדין שב ושואל את האשה מהי התועלת שלה להישאר נשואה, למרות שאין כבר מקום לשלום בית, והאשה משיבה: "אני לא רוצה להיות זרוקה לכלבים לעת זקנה" – וגם הדברים הנ"ל יובנו בהמשך הדברים !

לשאלת בית הדין מדוע היא תהיה "זרוקה", הרי היא מקבלת פנסיה, השיבה האשה שאם הם יתגרשו ההסכם יהיה מבוטל. ב"כ הבעל העיר כי הם מוכנים להצהיר שההסכם ישאר, אולם ב"כ האשה השיב כי אם הבעל ילך לבית עולמו, האשה כגרושה לא יהיה לה זכות קיום. מי שתקבל את הכסף תהיה האשה השניה, ולא אשתו הנ"ל. והוסיף: "אם תקבלו חלילה את בקשתו, היא לא תקבל פנסיה אחרי מותו, וכנשואה לו היא תקבל פנסיה לאחר מותו". – כאן יצא המרצע מן השק !

בית הדין בירר האם אין דרך משפטית להסדיר זאת (שגם אם יתגרשו תישמר זכותה לפנסיה לאחר מותו), וב"כ האשה השיב שאין דרך כזו. גם ב"כ הבעל הוסיף כי הוא מניח שחברו צודק בזה, וכי כגרושה האשה לא תקבל את זכויותיו בחברת [...] (כנראה הכוונה לאחר פטירתו), אך טען שאין בזה כדי לעכב את הגט.

לשאלת בית הדין מדוע הבעל רוצה עתה להתגרש, השיב ב"כ הבעל כי בת זוגתו הנוכחית של הבעל סועדת אותו ימים ולילות, אין לו קשר עם האשה הראשונה, והוא רוצה לבוא עם בת זוגו בברית הנישואין "כדי להכיר לה תודה". ב"כ האשה כפר בטענה זו, לטענתו, הסיבה היא כלכלית.

עוד טען הבעל כי בעת עריכת ההסכם, לפני 7 שנים, הוא חשב שהולכים לגירושין. והוסיף: "ההסכם נכפה עלי. הוא נערך ע"י עו"ד שלה, ניצן סילמן". הבעל הוסיף עוד שההסכם נעשה כהסכם פירוד משום שהאשה חשבה רחוק, אך לו היה ברור שמתגרשים.

בית הדין החליט להורות על הגשת סיכומים.

סיכומים מטעם הבעל-התובע הוגשו בתאריך 25.5.10. סיכומים מצד האשה הוגשו בתאריך 16.6.10.

עברתי בעיון על סיכומי שני הצדדים.

לאחר העיון נראה בבירור ומעל לכל ספק כי יש לדחות את תביעת הבעל לגירושין, עם כל החשש והצער בהותרת חלל ריק ללא גירושין בין שני צדדים שאינם חיים יחדיו וגם לא ישובו לחיות יחדיו לעולם.

ואפרט את הנימוקים:

בהסכם יחסי ממון מתאריך ינואר 2003 שנעשה בין הצדדים, נאמר מפורשות: "והואיל ובחיי הנישואין של הצדדים נוצר קרע אשר אינו ניתן לאיחוי, והצדדים גמרו בדעתם להיפרד זה מזה, אך להישאר נשואים". זהו גם הסעיף הראשי והבולט המופיע תחת הכותרת "גירושין", - "הצדדים מסכימים שלא להתגרש ולחיות בנפרד זה מזה".

לאחר הדיון שנערך בין הצדדים, הדברים ברורים בתכלית. האשה דרשה שלא להתגרש, כדי שתוכל להינות מדמי הפנסיה של הבעל בחברת [...] כל חייה, ואף לאחר מותו, כדין אשה נשואה (כאמור בסעיף 8א להסכם כי מלוא זכויות הבעל ממקום עבודתו בחברת [...] הינן משותפות לצדדים בחלקים שווים, וכן סעיף 8ב שם הקובע מפורשות כי כל תשלום פנסיוני מחברת [...] יבוצע ישירות, בחלקים שווים, ישירות לחשבון הבעל והאשה). הבעל דורש להתגרש, כדי להפקיע את החיוב הנ"ל לאחר מותו, כדי להעניק לאשתו החדשה את הסכומים הנאים הנ"ל, מידי חודש בחודשו. אין לקבל את טענת הבעל כי מטרתו בתביעה הנ"ל לגירושין היא "כי הוא רוצה לבוא עם בת זוגו בברית הנישואין, כדי להכיר לה תודה", כפי שטען בדיון. לא נראה כי זו האמת, לאחר שנים רבות שהם מתגוררים יחדיו, ללא צורך במיסוד הקשר. הסכם הממון הנ"ל, זהו המחיר ששילם הבעל תמורת הפירוד שכה חפץ בו, לאחר שמצא בת זוג חדשה לחיים (זוגתו החדשה לחיים באה עוד טרם עריכת הסכם הממון הנ"ל, כפי שהודו שני הצדדים בדיון שהתקיים בבית הדין). הסכם זה הינו ככל הסכם ממוני או עסקי בין שני צדדים, אשר תמורתו הינה התחייבות כספית של צד אחד כלפי צד שני.

לבוא עתה ולומר שהבעל רוצה בגירושין, זה יפה וחיובי, אך אין זו עילה כדי לסתור הסכם ממוני ועסקי שכבר נעשה בין שני הצדדים. אם יהיה ניתן לשלב בין הגירושין המתבקשים לבין ההתחייבות הממונית, מה טוב, אך כל עוד לא ניתן לשלב ביניהם בדרך חוקית, הרי ההסכם הממוני וההתחייבות שבו גוברים, והבעל ייאלץ להישאר נשוי כדי לקיים את התחייבותו הממונית.

למה הדבר דומה, להתחייבות בעל בכתובה גבוהה, אשר התחייבות זו אינה מאפשרת לו לגרשה, כדוגמת דברי הגמרא ביבמות דף סג: "'הנני מביא רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה' (ירמיה יא) – אמר רב נחמן וכו', זו אשה רעה וכתובתה מרובה. 'נתנני ה' בידי לא אוכל קום' (איכה א), אמר רב חסדא וכו', זו אשה רעה וכתובתה מרובה. 'בגוי נבל אכעיסם' (דברים לב), אמר רב חנן בר רבא, זו אשה רעה וכתובתה מרובה". הרי שאף אם הבעל אינו מסוגל לחיות עם האשה, לא יהיה ניתן לוותר או למחוק את חיוב הכתובה כדי לבצע גירושין, שהרי ההתחייבות הממונית גוברת על הצורך להפריד בין הצדדים כאשר אין סיכוי לשלום, כאשר ההתחייבות עומדת כתריס בפני הגירושין. רבות נתקלים אנו בדוגמאות מעין אלו, אשר ההתכתשות הכלכלית דוחה את הגירושין בשנים רבות, ולא מצאנו שבית הדין "מוחק" חובות והתחייבויות, כדי להאיץ את הגט.

בנוסף, בסעיף 13 להסכם הנ"ל נאמר כי הצדדים מצהירים כי פרט לקבוע בהסכם, לא תהיינה להם תביעות טענות או דרישות, מכל סוג, זה על זה, כך שתביעת הבעל כיום הינה הפרה לכאורה גם של סעיף זה (בו נאמר "תביעות מכל סוג").

ברם, המצב הנתון בו הצדדים חיים בנפרד כאשר אין כל סיכוי לחיים משותפים, אינו רצוי כלל. הייתי ממליץ לבעל להציע לאשה סך חד פעמי גבוה, כדי לשכנעה להתגרש, ובכך לאבד את זכותה לפנסיה ממקום עבודתו לאחר מותו, או למצוא הסדר כזה או אחר המבטיח לאשה את דמי הפנסיה הנ"ל גם לאחר גירושין.

טענה כי הבעל נאלץ לחתום על הסכם בלא הסכמתו
בדיון שנערך טען הבעל כי בעת עריכת ההסכם, לפני 7 שנים, הוא חשב שהולכים לגירושין. והוסיף: "ההסכם נכפה עלי. הוא נערך ע"י עו"ד שלה, ניצן סילמן".

טענה זו של כפייה, יש לדחות מכל וכל, בהתאם לאמור להלן:

א. בפרוטוקול בית המשפט שאישר את ההסכם נאמר: "המבקשים: חתמנו על ההסכם מרצון, ללא כפיה וללא לחץ חיצוני, לאחר שהבנו את האמור בו והסכמנו לו". והדברים מדברים בעל עצמם.

ב. בנוסף, בסיומו של ההסכם הנ"ל מובאת כותרת "אישור", אשר תחתיה נאמר: "הצדדים מצהירים כי חתמו על ההסכם מרצונם הטוב והחופשי, ללא לחץ, עושק, כפיה או הטעיה, לאחר שקראו את תוכנו ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו וכו'", הרי שלבוא היום ולומר שהמשמעות והתוצאות לא היו צפויות, או לומר שההסכם נכפה על מאן דהו, אין לטענה זו מקום כלל.

ג. גם ע"פ החוק אין מקום לטענה זו. כידוע, חוק החוזים (כללי) קובע כללים לביטול הסכם. וכך קובע סעיף 20 בחוק אודות ביטול הסכם עקב עילת טעות, הטעייה, כפייה או עושק: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה, תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה". ברור שכאשר בא האיש לאחר שנים ארוכות וטוען לביטול ההסכם, אין כאן תום לב. הרבה הזדמנויות היו לאיש להעלות טענה זו, כפי המוגדש בחוק, והוא לא ניצל זאת. כך שכיום אין לטענה זו שום מקום. אין לתת לבעל דין לכבוש את טענותיו עד אשר יעלה לרצונו הדבר, בעיתוי ובנסיבות המתאימות לצרכיו.

ד. וראה ע"א 151/85 יעקב רודן נ' ארז רודן ואחרים, פ"ד לט(3), 186, בו נאמר אודות תביעה דומה: "העלאת טענה זו, בשלב כה מאוחר, הינה שימוש בזכות שלא בתום לב, דבר העומד בסתירה לסעיף 39 לחק החוזים, ובענין זה ראה בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז (2), 1, 9 ה-ו וכו', על כן דין טענה זו להידחות". ועי' פסק דינו של הגר"א שינפלד שליט"א, שורת הדין טו.

ה. וראה גם פס"ד ביהמ"ש העליון בענין ע"א 359/86, קוך נגד קוך, פד"י לט(3) 421 (הובא בסיכומי האשה), שם נאמר: "ספק בלבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין וכו', יכול בן זוג להישמע בטענה שכרת את ההסכם בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי".

ו. אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם ע"י שני צדדים. וראה בענין זה מה שנכתב בע"א 537/82 ברק נ' ברק פד"י לח(4, 626): "הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא וכו'". סברא זו מתאימה ונכונה במקרים רבים. ועי' פסק דינו של הגר"א שינפלד שליט"א, שורת הדין טו.

גם טענת הבעל שהעלה בדיון "כי בעת עריכת ההסכם, לפני 7 שנים, הוא חשב שהולכים לגירושין", אין לה מקום להישמע, כאשר ההסכם מדגיש חזור והדגש כי פני הצדדים אינם לגירושין, ויתירה מכך, על הנחה זו (פירוד ללא גירושין) מתבסס כל עיקרו של ההסכם.

גם הטענה כי עו"ד סילמן היה רק עו"ד של האשה (טענה שעלתה בעת הדיון בבית הדין וכן מופיעה בעמוד הראשון לסיכומי הבעל), אינה נכונה עובדתית, שהרי בפרוטוקול בית המשפט שאישר את ההסכם נאמר כי "נוכחים המבקשים ובא כוחם עו"ד סילמן ניצן". וכן בהמשך הדברים הוא מכונה "ב"כ המבקשים", וכך טוען: "אני ערכתי את ההסכם עבור הצדדים. ובהמשך דבריו: "אמליץ בפני מרשיי בהתאם למסקנה אליה אגיע", הרי שאף בית המשפט ואף העו"ד עצמו, תפסו אותו כמייצגם של שני הצדדים.

חיוב גט מצד טענת "אין סיכוי לשלום בית"
באשר לטענת ב"כ הבעל בכתבי הטענות כי אין סיכוי לשלום בית ובהתאם לדינו הידוע של הגר"ח פלאג'י זצ"ל יש לחייב את האשה בגט, יש להשיב בתרתי:

א. כפי המובא בפסקי דין רבים, אין הכוונה בדבריו של הגאון לחיוב גט, אלא רק ציווי המוטל על בית הדין להפריד בין הצדדים. בכגון זה, שהצדדים ערכו הסכם כי אין הם מחייבים או דורשים גט זה מזה, וכן חיוב ממוני של הבעל לאשה, אין מוטל על בית הדין לגרש ובכך לבטל את החיוב הממוני נגד דעת הזוכה, כפי שפורט לעיל.


ב. בכגון זה, שהבעל בגד באשתו, אין מקום לחיוב גט אף אם אין סיכוי לשלום.


לסיום אציין עוד, אין מקום להעלות סברא בדבר עצם תוקפה של התחייבות הבעל לתשלומי הפנסיה העתידיים לאשתו מדין "דבר שלא בא לעולם", זאת ע"פ המובא בפת"ש חו"מ סימן רא ס"ק ב וכך מקובל להלכה, שבקנין סיטומתא (שזוהי החלות ההלכתית של החוזים המקובלים) אין חיסרון של דבר שלא בא לעולם, עי"ש.



מסקנה
הסכם הגירושין בעינו עומד, ואין לחייב את האשה להתגרש ובכך תפסיד את זכויותיה שהשיגה בהסכם הממון הנ"ל (פנסיה חודשית מחברת [...], אף לאחר מותו של הבעל).

אולם, אין להשלים עם המצב בו הצדדים נשואים רק "על הנייר", והדבר עלול להביא רק רע. בית הדין מפציר בצדדים לנהל משא ומתן ולהגיע בהקדם האפשרי להסכם ביניהם אשר יוכל להמיר את הפירוד הממושך בגט כדת, וממליץ לבעל להציע לאשה סך חד פעמי גבוה, כדי לשכנעה להתגרש, ובכך לאבד את זכותה לפנסיה ממקום עבודתו לאחר מותו, או למצוא הסדר מסוים המבטיח לאשה את דמי הפנסיה הנ"ל גם לאחר גירושין.

(-) יצחק אושינסקי – דיין

ראיתי את דברי חברי, כל אחד ונימוקיו.

לדעתי בנידון זה הבעל עצמו חתם על הסכם ממון הנותן זכויות ממוניות לאשה, והוא עצמו חתם על כך שהם לא יתגרשו כדי שהאשה לא תפסיד את זכויות הפנסיה כתוצאה מגירושין, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו.

מבירור שקיימתי ישנה אפשרות שקרנות פנסיה פרטיות יכולות להסדיר לאשה את זכויותיה גם במקרה של גירושין.

לצורך כך, על הבעל לפנות לחברת [...] ולקרן פנסיה שבה היא חבר כדי לברר האם הם מוכנים להסדיר זאת.

במידה והדבר אכן יתאפשר, עליו להציג בפני בית הדין מסמך מהלשכה המשפטית של חברת [...] וכן של קרן הפנסיה של החברה, ולהעביר לצד השני לתגובה.

(-) ישראל שחור – אב"ד

בית הדין, ברוב דעות, דוחה את תביעת הבעל לגירושין, לאור הסכם הממון עליו חתם, בו סוכם בין הצדדים כי הם לא יתגרשו, ולטענת האשה אם הם יתגרשו לא תקבל את הפנסיה של בעלה לאחר פטירתו.

משכך, אין לקבל את תביעת הגירושין ואין לחייב את האשה בגט.

על הבעל למצוא את הדרך לשמור לאשה את זכויותיה, בהתאם להסכם הממון, בהתאם לאמור בנימוקי חברי בית הדין.

ניתן ביום ט"ז בתמוז התש"ע
(28/06/2010)

הרב ישראל שחור - אב"ד הרב דניאל אדרי - דיין הרב יצחק אושינסקי - דיין