לפנינו תביעת גירושין של האשה מיום 14.11.02.

הצדדים נישאו ביום 7.10.80 ולהם ארבעה ילדים ומזונותיהם נדונו בביהמ"ש לעניני משפחה.

במועד הדיון לפנינו ביום 30.12.02 הצדדים כבר פרודים מעל שלוש שנים וגרים בנפרד מאז חודש ספטמבר 99.

דירת המגורים שהיתה רשומה ע"ש האשה בלבד נמכרה במסגרת הליכים לכינוס נכסים במסגרת תיק הוצל"פ שראשיתו ביום 15.11.95 ואחריתו במימוש הדירה בפועל וסילוק כל יתרת חוב המשכנתא ביום 20.8.00.

תיק ההוצל"פ נסגר ביום 13.3.01 וכונס הנכסים שוחרר מתפקידו.

בדיון הנ"ל (30.12.02) לא היתה מחלוקת בין הצדדים ביחס לעצם הגירושין. הבעל טען שהדירה נמכרה בלא ידיעתו כשהוא מורחק מהבית, ואחר שתביעתו בביהמ"ש לפס"ד הצהרתי על זכויותיו בדירה שהיתה רשומה ע"ש אשתו בלבד, נמחקה בתרגיל מכוער. הליכי מכירת הדירה בהוצל"פ נעשו לדבריו בהעדר שליטה מצידו ולפיכך תובע מחצית מתמורת הדירה וכן תובע את כספי העיזבון שקיבל מהוריו בסך ארבע מאות אלף ש”ח. (פרוטוקול הדיון דף 1 שורות 21-27).

הבעל לא הסכים להצעת ביה"ד שיסודר ג"פ ועניני הרכוש עליהם טוען יתבררו אחר הגט. החלטת ביה"ד כי האשה תמציא ערב להבטיח מימושו של כל פס"ד שינתן בענין הרכוש לא יצאה לפועל הואיל והאשה הודיעה לביה"ד כי אין מי שיערוב לה ולפיכך היא מסכימה שביה"ד ישוב ויבחן את עניני הרכוש קודם לסדור הגט.

בדיון ביום ח' אד"ב תשס"ג 12/3/03 הסכים ב"כ האשה לעמדת הבעל שהדיון בעניני הרכוש יהיה בהתאם לחוק והצדדים קבלו והתחייבו בקאג"ס שהרכוש יחולק בהתאם לחוק איזון משאבים.

ביה"ד נכנס לגופו של ענין שמע טענות הצדדים וגירסת כל אחד מהם למצב העובדתי. למרות הצווים השונים שניתנו ע"י ביה"ד לקח זמן רב עד שנתקבל כל החומר התיעודי אותו דרש הבעל לקבל להוכחת גירסתו וטענותיו.

בעקבות קבלת דו"ח תמציתי מבנק דיסקונט למשכנתאות מיום 21.6.05 על סך כל התשלומים למשכנתא שבוצעו מאז ניתנה ועד לסילוקה המלא, תיקן הבעל את סיכומיו מיום 1.6.05 והגיש כתב סיכומים מתוקן ביום 23.6.05.

אנו נבחן גירסאות הצדדים וטענותיהם במהלך הדיונים וכפי שבאו לביטוי בסיכומים תוך בחינת המסמכים הרבים וחומר משפטי רב שצורף לתיק, מתוכם נשחזר את המצב העובדתי הנכון ביחס לרכושם של הצדדים ונסיק בהתאם את המסקנות המתבקשות.

השאלות המתבקשות ביחס למרכיבי הרכוש בהם חלוקים הצדדים הינם:
א. דירת המגורים ברח' האש’ בעיר ה’ ה’ שהיתה רשומה ע"ש האשה בלבד מה היו מקורות המימון לרכישתה והאם יש לבעל זכויות בה?
ב. מה נעשה בכספי הירושה שקיבל הבעל מהוריו בסך של כ-400,000 ש"ח?
ג. מהו חלקם של הצדדים בחובות שנצברו בגין פעילותם בחברות שהיו בבעלותם ומי מהצדדים חייב בהחזר פרעון חובות אלה? וכיצד נפרעה המשכנתא?

דירת המגורים
דירת המגורים ברח' אש' 12 בעיר ה' ה' נרכשה בשנת 89 ונרשמה על שם האשה בלבד.

בדיון ביום 12/3/03 טען הבעל שהדירה נקנתה במאתיים וחמישים אלף דולר. "את כספי המשכנתא שלקחנו שיפצנו את המטבח וקנינו ריהוט. העודף הועבר לחברה משותפת לשנינו. חברה שעסקה בציפוי למפעלים. לא יכול לומר כמה סכום להשקעה וכמה הושקע בחברה" (עמוד 2 לפרוטוקול שורות 12-15).

ביחס לחלק היחסי שכל אחד הביא, אמר: "קנינו במאה ועשרים אלף דולר מהורי האשה ומאה ועשרים אלף דולר מהורי. זה היה בשנת 89".

לשאלה: כמה משכנתא על הדירה? השיב: "לא יודע סכום". אולם ידע לומר "הכל אני שלמתי". (שם שורות 7-10).

בסיכומים מטעם הבעל מיום 1.6.05 כתב ביחס למקורות המימון לדירה "דירת המגורים המשותפת לתובעת ולנתבע נרכשה גם בכספי הוריו ז"ל של הנתבע אשר נתנו סכום של 83,000 דולר, שנשמרו במיוחד לצורך מטרה זו בלבד כפי שמוזכר בצוואת אביו ז"ל של הנתבע כיון שכסף זה הועבר במזומן. אין תיעוד במסמכי הבנק". הנתבע מפנה את ביה"ד הנכבד לצוואת אביו ז"ל". (עמוד 2 לסיכומים סעיף 7)..

גירסא שלישית היתה לבעל בכתב התביעה שהוגש בשנת 12/99 לביהמ"ש לעניני משפחה בר"ג למתן פס"ד הצהרתי שיקבע שהינו זכאי למחצית הרכוש שהצטבר במהלך החיים המשותפים.

שם בסעיף 11 לכתב התביעה כתב: "קיבל התובע כספים מהוריו לצורך רכישת רכב, תכולת דירה וסך של 20,000$ לצורך רכישת דירת בני הזוג".

על כתב תביעה זה חתם הבעל בתצהיר בו נאמר בסעיף 2: "הריני להצהיר כי כל העובדות העולות בכתב התביעה שלעיל ידועות לי מידיעתי האישית ואני מאשר בזאת את אמיתותן".

ריבוי הגרסאות ביחס לנתון עובדתי כמו סכום הכסף שקיבל הבעל מהוריו לצורך רכישת הדירה מחליש את האימון שיש ליתן בכל אחת מגרסאות אלה.

זאת ועוד, צוואת אביו של הבעל לא היתה בידו ובדיון ביום 15/2/03 ביקש מביה"ד לחייב את אחותו שהופיעה לעדות להמציא את הצוואה וצו הירושה (ראה עמוד 2 לפרוטוקול שורה 45).

העתק הצואה נתקבל במועד מאוחר יותר וצורף כאמור לסיכומי הבעל.

מעיון בצוואה לא נמצא זכר לדברי הבעל על כספים שיועדו עבורו לרכישת דירה. אדרבה נאמר במפורש בצוואה שכל עוד תהא האשה (אמו של הבעל) בחיים תהא היא היורשת היחידה לכל הרכוש ולכל הכספים שיהיו בכל מקום שהוא.

בסעיף 3 לצוואה נקבע כי רק במדה והאשה (אמו של הבעל) לא תהא בחיים אזי יהיה הבן (הבעל) מוטב לכספים שהיו בשני חשבונות בנק המפורטים שם.

אמו של הבעל נפטרה ב-11/6/96 וא"כ עד אז לא קיבל הבעל כספים מכוח הצוואה זו למימון הדירה שנרכשה ב-29.5.89 כשבע שנים קודם לכן.

גם את הסכום בו נקנתה הדירה לא זכר הבעל. בחוזה הרכישה שצירף ב"כ האשה להודעתו לביה"ד מיום 20.1.03 מחיר הדירה הינו 265,440 ש”ח שהינם שווה ערך ע"פ השער היציג שעמד באותה תקופה על כ-2 ש”ח לדולר לסך 132,270$, ולא מאתיים וחמישים אלף דולר כפי שאמר הבעל, ולרכישת דירה זו לא נזקקו לסכומים אותם ציין הבעל ודו"ק.

הבעל לא הביא כל ראיה שהיו בידי הוריו סכומים כאלה או שנמשכו מחשבונם סכומים כאלה בסמוך לרכישת הדירה. כמו"כ לא הסביר הבעל מדוע דוקא סכומים אלה עברו במזומן ללא כל תיעוד כאשר הוריו ניהלו חשבונות בנק מסודרים ומספרי החשבון צוינו בצואת האב, וכפי שידוע על הכספים שהיו בקופת גמל גדיש מהם קיבל הבעל את חלקו כפי שיפורט לקמן.

גרסת האשה
האשה בדיון לפנינו ביום 12/3/03 וכן בהודעה לכבוד ביה"ד מיום 20.1.03 ובסיכומים דבקה בגירסה אחת לפיה מקורות המימון לרכישת הדירה ברח' האש’ 12 בעיר ה’ ה’ היו משלושה מקורות. א. כספי התמורה שקבלה האשה ממכירת דירתה ברח' בי’ 92 בעיר ר’ שנרכשה ונרשמה על שמה עוד קודם נישואיה, ונמכרה ב-72,000 $.

ב. סך של 48,500 שקבלה האשה במתנה מהסבתא שלה לצורך רכישת הדירה הזו והועבר ישירות לקבלן.

ג. כספי המשכנתא מבנק דיסקונט למשכנתאות בסך 120,000 ש”ח שנלקחה ע"ש האשה (פרוטוקול הדיון עמוד 2 שורות 41-52).

בהודעה לביה"ד מיום 20.1.03 פרט ב"כ האשה סכומים אלה לפי גודל הסכום שנתקבל מכל אחד משלשת המקורות הנ"ל.

כאשר בודקים את המסמכים שצירף להוכחת טענות האשה מתברר כי מבחינת לוח הזמנים סדר קבלת הכספים היה:

א. כספי המתנה מהסבתא. ב. כספי תמורת דירת האשה שנמכרה. ג. כספי המשכנתא.

בתצהיר עליו חתמה הסבתא בפני עו"ד הצהירה כי נתנה לנכדתה (האשה) במתנה סך של 97,900 ש”ח לצורך רכישת הדירה ברח' אשכול 12 בעיר ה’ ה’. סכום זה הועבר בשלוש המחאות ביום 20.5.89 בהמחאה 0697 סך 8000 ש”ח. ביום 5/6/89 בהמחאה 0699 סך 8000 ש”ח. וביום 28.7.89 בהמחאה 3193 סך 81.900 ש”ח סה"כ 97,900 ש”ח (העתק המסמך מסומן ה' צורף להודעה הנ"ל).

מבדיקת חוזה מכירת הדירה של האשה בר"ג מלפני הנישואין ורכישת הדירה בעיר ה’ ה’ מתבררים הפרטים הבאים.

חוזה הרכישה נערך ונחתם ביום 29.5.89 ופירוט התשלומים היינו כדלקמן.
סך 15,000 ש”ח במעמד החתימה ביום 29.5.89.
סך 96,000 ש”ח ביום 30.7.89.
סך 128,000 ש”ח בגמר טיח חוץ.
היתרה בסך 26,440 עם מסירת החזקה בדירה. כפי הידוע מהצדדים קבלו החזקה באותה השנה 89.
סה"כ 265,440 ש”ח כל הסכומים בחוזה נקובים בשקלים.
חוזה מכירת דירת האשה בר"ג נערך ונחתם ביום 4.7.89 ופירוט קבלת התמורה כדלקמן.
הדירה נמכרה ב-72,000$ בשווים בשקלים ע"פ השער היציג במועד התשלום.
בדקנו השערים היציגים של בנק ישראל במועדים הנקובים בחוזה והתמורה שהתקבלה הינה:
ביום החתימה 4.7.89 סך 20,000$ לפי שער 1.9852 =39,704 ש”ח.
ביום 30.8.89 סך 15,000$ לפי שער 2.1035=30,202.5 ש”ח.
ביום 30.9.89 סך 37,000$ לפי שער 1.9915=73,685.5 ש”ח.
סה"כ 143,592 ש”ח.

העולה מן האמור כי התשלום הראשון לרכישת הדירה בוצע מכספי הסבתא והתשלום השני ביום 30.7.89 בסך 96,000 ש”ח בוצע בהמחאה השלישית מהסבתא בסך 81,900 ש”ח מיום 28.7.89 ומתשלום ראשון שנתקבל ממכירת הדירה ביום 4.7.89

סך כל הכספים שהיו בידי האשה ממכירת הדירה וממה שקבלה מהסבתא הינו 143,592+97,900=241,492 ש”ח.

הסך שהיה חסר למימון כל הדירה הוא: 265,440-241,492=23,948 ש”ח

סכום זה הינו קטן מהתשלום האחרון לרכישת הדירה שנועד לתשלום עם מסירת החזקה.

זאת אומרת, הצדדים לא נזקקו למשכנתא של 120,000 ש”ח לצורך מימון רכישת הדירה שכן הסכום שהיה חסר להם הוא כ-20% מסכום זה בלבד שהם 24,000 ש”ח.

גם אם נוסיף למחיר הרכישה עלויות נלוות לקנית דירה חדשה כשכ"ט עו"ד, מס רכישה, הוצאות העברה והתארגנות לא נזדקק לסכום שנלקח למשכנתא.

כאמור לעיל הבעל עצמו הודה בפנינו בדיון ב-12/3/03 שלמעשה לא היו צריכים לקחת משכנתא ועשו זאת בהמלצת רואה חשבון, ובכסף שקיבלו ממשכנתא שיפצו המטבח (נזכור שמדובר במטבח חדש מהקבלן) וקנו ריהוט והעודף הועבר לחברה המשותפת לשניהם. הבעל לא זכר כמה מתוך כספי המשכנתא הושקע בחברה. (שורות 12-15 לפרוטוקול)

גם בתגובת הבעל ביום 28/2/03 להודעת ב"כ האשה הנ"ל מיום 20.1.03 כתב הבעל בפרק ב' עמוד 2 סעיף 3: "לענין המשכנתא: המשכנתא נלקחה מטעמי מס בהדגשת המילים מטעמי מס בקו. דהיינו המלצת הרואה חשבון על כדאיות לקיחת משכנתא שהזכיר בדיון, נגעה לעניני מיסוי כנראה של החברה אליה העבירו את כספי המשכנתא.

אחת האפשרויות לפירוש אמירתו של הבעל שכספי המשכנתא (שלא נדרשו לדירה) הושקעו בחברה מטעמי מס היא, שכספים אלה נתנו כהלואת בעלים לחברת הק’ שהיתה זקוקה לכסף. במקום לקחת הלוואה מהבנק בריבית גבוהה, הבעלים נותן לחברה הלוואה והוא יהיה הזכאי לקבל ריבית מהחברה בגין הלואה זו.

אני אומר זאת כאפשרות בלבד ואין לכך נ"מ בנדון זה. מה שחשוב לדידן הוא שרוב כספי המשכנתא לא שימשו לרכישת הדירה.

נוסיף ונאמר לחיזוק האמור, כספי המשכנתא נלקחו בשני מועדים 80,000 ש”ח ב-23.10.89 ו-40,000 ש”ח ב-26.12.89.

כאמור לעיל מועד התשלום האחרון של הדירה שנמכרה היה ב-30.9.89 ועם קבלת תשלום זה היו בידי האשה יחד עם כספי הסבתא סך של 241,492 ש”ח מתוך 265,440 שנדרשו לתשלום הדירה בעיר ה’ ה’.

א"כ במועד לקיחת המשכנתא 23.10.89 לא נותר לתשלום רק הסך של 23,948 ש”ח. מה עוד שעל טופס הסכם המשכנתא (נתקבל מב"כ הבנק למשכנתאות ביום (7.10.03) שנלקחה ב-26.12.89 כבר רשומה כתובת האשה בדירה החדשה, דהיינו כבר קבלו הדירה החדשה וגרו בה וכפי שידוע לנו מהצדדים עצמם.

הרי ברור שבמועד זה כבר לא נזקקו לשום כספים עבור הדירה אלא כפי שאמר הבעל כספים אלו שמשו לצורך החברה..

יש לציין כי החברה שהיתה בשנת 89 היא חברת הק’ שהיתה בשותפות הבעל ואדם נוסף. חברת אא”ר בע"מ בה היתה שותפה האשה הוקמה רק ב-20.9.95 (ראה תזכיר ההתאגדות מסומן ז').

בטפסי לקיחת המשכנתא שנלקחה ע"ש האשה בתור לווה, רשום כי האשה עובדת בחברת הק’ בתור מזכירה והבעל שהינו ערב ראשון למשכנתא רשום כמנהל של חברת הק’.

העולה מהאמור עד כה שמקורות המימון לרכישת הדירה בעיר ה’ ה’ היו בתשעים אחוז מכספים של האשה מהתמורה שנתקבלה ממכירת הדירה שהיתה לה ערב הנישואין ומכספי המתנה שקבלה מהסבתא.

כאמור לעיל הצדדים קיבלו עליהם בקאג"ס שנדון בחלוקת הרכוש ע"פ חוק יחסי ממון.

לפי סעיף 5 (א) (1) לחוק, נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין אינם מתאזנים.

לא נקבע כעת את חלקה של האשה בדירה במדויק שכן לא ברור מה היה סך ההוצאות הנלוות שנדרשו למימון הדירה ומהו החלק היחסי של כספי האשה מתוך העלות הכללית של הדירה. נחזור ונדרש לכך אחר שנדון כיצד שולמו תשלומי המשכנתא.

מה שברור שהכספים שנתקבלו כמשכנתא ונלקחו למעשה עבור חברת הק’ אינם יכולים להחשב כמקור לרכישת הדירה שכן בפועל לא שמשו לכך, אלא לצרכי החברה כפי שהודה הבעל עצמו. הדירה שמשה אך כערובה לתשלום כספים אלה אך בל נשכח כי גם הבעל עצמו היה ערב אישית להחזרת כספי המשכנתא.

באופן כללי נאמר כי אילו שלמו הצדדים את המשכנתא עד לסילוקה המלא כמתוכנן היה מן ההכרח לבחון איזה חלק מכספי המשכנתא שימש למימון הדירה וההוצאות הנלוות לכך ואיזה חלק שימש את חברת הק’.

אולם הואיל ותשלומי המשכנתא לא שולמו כסדרן והצדדים כפי שנראה צברו פיגורים אף שמעת לעת פרעו החובות. בסופו של דבר הבנק מימש את הנכס בכינוס נכסים, וסילק מתוך כספי התמורה את כל יתרת חוב המשכנתא.

הרי מתברר למפרע שהבנק גבה את התמורה שנתקבלה מאותו חלק יחסי בדירה שנרכש ע"י כספי המשכנתא, למרות שלא נדע להגדירו אם הוא 15% או 20% משווי הדירה.

הבנק גבה מתוך הדירה גם את החזר רוב המשכנתא שנלקחה לצרכי החברה הואיל והדירה הייתה משועבדת לפרעון החוב, ועל חלק זה של החוב הבעל הינו ודאי שותף מלא לפרעונו הואיל והכספים שמשו את החברה שהוא ניהל ולאשה היה תפקיד שולי של מזכירה בלבד.

בסופו של יום כאשר הבנק מימש את הנכס בשנת 2000 וסולקה כל יתרת חוב המשכנתא מכספי תמורת הדירה, הפרעון בוצע בשני תשלומים סך של 90,360 ש”ח ביום 27.7.00 וסך של 161,480 ש”ח ביום 20.8.00 וסה"כ נגבו 251,840 ש”ח.

באישור בנק דיסקונט למשכנתאות מיום 21.6.05 המפרט את כל התשלומים שבוצעו בגין הלואה זו מיום שנלקחה ב-10/89 ועד לסילוקה המלא, מאשר הבנק כי סך כל התשלומים שנגבו מסתכם ב-502,130 ש”ח.

העולה מכך הוא כי קצת יותר מחמישים אחוז מכל תשלומי המשכנתא שבוצעו דהיינו הסך הנ"ל של 251,840 ש”ח נפרע מתוך כספי התמורה לדירה שנרכשה בכספים שהיו לאשה שאינם ברי איזון, ומהם מימנו 90% מעלות הדירה (לא כולל הוצאות נלוות).

נעבור לפרט את החמישים אחוז הנותרים של פרעון החיובים בגין המשכנתא שנפרסו על פני השנים 89-00 וע"י מי נפרעו וכן את מצבת החובות של הצדדים וכיצד נפרעו.

חיובים בגין משכנתא
הלוואת המשכנתא על סך 120,000 ש”ח (קרן) נלקחה כאמור לעיל ביום 23/10/89 וביום 26/12/89, כאשר רוב הכסף ע"פ הודאת הבעל היה מיועד לצרכי חברת הק’ אותה הוא ניהל.

ע"פ צו ביה"ד נתקבלו מבנק דיסקונט למשכנתאות תדפיסים לכל התנועות שהיו בחשבון המשכנתא מיום שנטלה ועד לסילוקה המלא.

מעיון בתדפיסים הנ"ל עולה כי עד 30.11.90 בוצעו ההחזרים בהוראת קבע כסדרן.

ביום 1.12.90 חזרה הוראת קבע ראשונה ושולמה במועד סמוך. כך מיום 1.3.91 ועד 31.12.91 הוראות קבע חוזרות מדי חודש ומשולמות במועד סמוך או שלשה חיובים נפרעים בחודש אחד כגון במאי 91.

שנת 91 מסתימת ביתרת פיגורים של 5473 ש”ח.

כך המצב ממשיך בשנת 92 וביום 5.8.92 עומדת יתרת פיגורים על סך של 19,596 ש”ח. באותו מועד מתבצע תשלום של 6000 ש”ח וביום 13.8 תשלום נוסף של 6000 ש”ח וביום 24.8 תשלום ע"ס 2000 ש”ח.

לא ברור על ידי מי ומאילו כספים בוצעו תשלומים אלה.

שנת 92 מסתימת בחוב פיגורים של 15,564 למרות התשלומים הנ"ל.

בשנת 93 מבוצעים ארבעה תשלומים חריגים מההחזר החודשי על סך 5250 ש”ח של אחד. למרות זאת מסתימת השנה ביתרת פיגור של 17,594 ש”ח.

בשנת 94 לא מבוצע כל תשלום חודשי ויתרת פיגורים מגיעה ל-50297 ש”ח.

בשנת 95 מבוצעים שני תשלומים בלבד ע"ס 3700 ש”ח כל אחד ביום 1.6 וביום 3.7. לשני תשלומים אלה יש אסמכתא בקבלות שהבנק צירף שהם בוצעו ע"י האשה.

שנת 95 מסתימת ביתרת פיגורים של 89,694 ש”ח.

נזכור כי ב-10/95 הוקמה חברת אא”ר ציפויים בע"מ אחר שהחברה הקודמת הק’ פל’ק בע"מ שהבעל ניהל ובה לא היתה שותפה האשה כשלה והפכה לחדלת פירעון ופעילותה הופסקה. כזכור תיק ההוצל"פ מטעם הבנק למשכנתאות נפתח ב-15.11.95.

הפיגורים במשכנתא משקפים את מצבו הכלכלי של הבעל ואת אי יכולתו לעמוד בהחזר המשכנתא.

בשנת 96 ביום 1.4.96 עומדת יתרת הפיגורים ע"ס 102,456 ש”ח

כנראה בשל לחץ הבנק והרצון של הצדדים לעזור למנוע את מימוש הנכס מבוצעים התשלומים הבאים.

ביום 3.4.96 תשלום בסך 21,574 ש”ח שלא ברור מקורו.

ביום 5.6.96 תשלום בסך 54,000 שמקורו בהלוואה בקיבוץ גבעת חיים איחוד כאשר 34,000 ש”ח מתוך סכום זה הלוואה לצדדים ו-20,000 ש”ח ע"ח משפחת האשה בקיבוץ. (הלוואה זו היתה צריכה להפרע לקיבוץ עד יום 30.11.96 (ראה טופס הלוואה בתיק מסומן י"ג-1), אולם בפועל רק אחר שהבעל קיבל חלקו בירושה ממכירת דירת הוריו ב-26.12.96, הופקד לחשבון הקיבוץ ביום 12.1.97 סך של 25,000 ש”ח. ליתרת החוב בסך 29,000 ש”ח אין כל אסמכתא שנפרעה ולכך התכוון הבעל בסיכומיו סעיף 10 כי החזיר את חלקו מהלוואה זו בסך 25,000 ש”ח. עי"ש).

ביום 16.8.96 בוצע תשלום בסך 50,000 ש”ח שמקורם בחלקו של הבעל בכספי הוריו בקופ"ג גדיש שהועברו ישירות ע"י הגב' נאוה ברקוביץ אחות הבעל לחשבון המשכנתא ע"י ד"ר אריה סגל ב"כ הבנק.

בשל התשלומים הנ"ל אופסה יתרת החוב הפיגורים בסוף שנת 96, ועמדו לפרעון חיובים חודשיים שוטפים ע"ס 2746 ש”ח לחודש.

בשנת 97 שוב חוזר המצב בו הוראת קבע חוזרות ומבוצע תשלום כנגדן במועד סמוך. לאחד מתשלומים אלה בסך 2800 ש”ח ביום 6.1.97 יש אסמכתא בקבלות שצירף הבנק שהוא בוצע במזומן ע"י האשה. אולם על שאר התשלומים שבוצעו כנגד הוראת קבע שחזרו אין אסמכתא לזהות מבצעם.

התשלומים לא מבוצעים לאורך כל השנה וביום 1.10.97 עומדת יתרת הפיגורים על סך 12,305 ש”ח והשנה מסתיימת ביתרת פיגורים של 19,093 ש”ח.

בשנת 98 הוראות קבע חוזרות מידי חודש וביום 1.6.98 יתרת הפיגורים מגיעה ל-38,609 ש”ח.

בחודש זה פרט להחזר החדשי מבוצעים שני תשלומים גדולים 15,000 ש”ח ב-1.6, 19,000 ש”ח ב-8.6 ולא ברור ע"י מי בוצעו תשלומים אלה ומאילו מקורות. במחצית שניה של 98 בוצע תשלום אחד בלבד ע"ס 4000 ש”ח והשנה מסתימת ביתרת חוב של 22,685 ש”ח.

בשנת 99 היה אמור להתבצע פינוי האשה והילדים מהדירה במסגרת הליכי הוצל"פ ביום 14.4.99 אולם ראש הוצל"פ נעתר לבקשת האשה והחליט ביום 13.4.99 להשהות הליכי הפינוי עד ליום 9.5.99 כדי לאפשר לאשה להגיע להסדר עם ב"כ הבנק.

האשה חתמה ביום 2.5.99 על התחיבות לשלם לבנק החל מיום 1.6.99 ששה תשלומים על סך 3,995 ש”ח בכל חודש., ובמידה ולא תעמוד אפילו באחד מהם רשאי הבנק ללא התראה לפנות הדירה ולמוכרה במסגרת תיק הוצל"פ.

האשה ביצעה ארבעה תשלומים המופיעים בתדפיסי הבנק ולהם העתק קבלה שצירף הבנק על תשלומי האשה ביום 12.5 בסך 3300 ש”ח , ביום 1.6 על סך 3995 ש”ח , ביום 1.7 ע"ס 3995 וביום 1.8 על סך 3995 ש”ח. סה"כ 15,285 ש”ח שולם ע"י האשה בשנת 99.

בשל אי עמידתה של האשה בהתחיבותה , דרש הבנק לממש את הנכס ולסלק כל יתרת המשכנתא. בשלב זה הגיעה האשה למסקנה כי אין מנוס ממכירת הדירה, כנראה גם בשל ששה עיקולים נוספים שנרשמו על הדירה ע"י בעלי חוב שונים, פרט למשכנתא שגם בגינה נרשם צו לכינוס נכסים .

האשה ביקשה למצוא קונה בכוחות עצמה ובשל כך חתמה ביום 18.10.99 על התחיבות למצוא קונה תוך 90 יום ואם לא ימצא קונה על ידה מסכימה כי הבנק יפעל בכל דרך שתראה למציאת קונה והיא מצידה תשתף פעולה בכל מה שנדרש וקשור לביצוע המכירה. על התחיבות זו חתם גם הבעל כמסכים לכל האמור בה ומתחייב לפעול בהתאם.

כאמור מאז 1.9.99 לא בוצע כל תשלום נוסף להחזר המשכנתא. הדירה נמכרה ומהתמורה סולקה כל יתרת חוב המשכנתא בסך 251,840 ש”ח (כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד).

אסמכתא לנתונים שנסקרו כאן ראה בתדפיסי הבנק, במסמכים שצרף כונס הנכסים עו"ד אבי- גיא וכתב ההגנה שלו לביהמ"ש מיום 31.1.00 והמצוי בתיק.

העולה מסקירה זו כי האמור בסכומי הבעל סעיף 8 שהדירה "נמכרה במחטף" אין לה על מה להתבסס.

הבעל היה מודע לפתיחת תיק הוצל"פ עוד בנובמבר 95, לפינוי האשה פעם ראשונה , בהליכי הוצל"פ, היה מעורב בגיוס המשאבים לפרעון חוב הפיגורים בסך 102,456 ש”ח במהלך שנת 4-8/96 . הבעל ידע על ההסדר עליו חתמה האשה ב- 2.5.99 לפני פינוי שני וחתם בעצמו יחד עם האשה ביום 18.10.99 על התחיבות למצוא קונה תוך 90 יום.

הבעל הודה בעצמו על כל הנ"ל בכתב התביעה שלו למתן פס"ד הצהרתי בדצמבר 99 סעיפים 15,23,24,31.

כמו כן לא נכון האמור בסעיף 10 לסכומי הבעל: "כל תשלומי המשכנתא שולמו ע"י הנתבע למעט סכום של 50,000 ש”ח ששולמו על ידי התובעת, הנתבע החזיר את חלקו בסך 25,000 ש”ח " (דהיינו האשה שילמה רק 25,000 ש”ח).

וכן האמור בסעיף 11 "מהחומר שנתקבל ועל פי הערכה הנתבע שילם לבנק דיסקונט למשכנתאות ממקורות שונים סך של כ- 250,000 ש”ח. הנתונים בתדפיסי הבנק סותרים דברים אלה ומוכיחים אחרת.

כמו שבכתב התביעה של הבעל למתן פס"ד הצהרתי טען הוא בסעיף 21 בלווי תצהיר "כי עמד בכל תשלומי המשכנתא עפ"י ההסכם עם בנק המשכנתאות כסדרם עד ספטמבר 99" .

כך בפנינו בדיונים ובסיכומים מייחס הבעל לעצמו את כל תשלומי המשכנתא כאשר הוא יודע על הפיגורים הרבים ועל הסדרי התשלום שנעשו במהלך השנים וכפי שזה משתקף בתדפיסי הבנק אותם סקרנו.

הבעל העיז עוד יותר וביום 23.6.05 הגיש כתב סיכומים מתוקן , זאת בעקבות קבלת תמצית חיובי המשכנתא מבנק דיסקונט ביום 21.6.05 ובו אישר הבנק כי סך כל החיובים שגבה הבנק בגין המשכנתא במהלך כל השנים מסתכם ב- 502,130.91 ש”ח. בעקבות זאת מיהר הבעל לתקן את סעיף 11 לסיכומים וכתב ששילם לבנק ממקורות שונים את כל הסך הנ"ל.

בסעיף 17 לסכומים אף המיר הסכום הנ"ל לדולרים וכתב "הסכום שולם ע"י הנתבע לתשלומי המשכנתא 111,584$ ".

זאת בלי לשים לב שמחצית מסך כל החיוב 251,840 ש”ח נגבו מכספי התמורה ממכירת הדירה והמחצית השניה שולמה כפי שמשתקף מתדפיסי הבנק.

ביחס למחצית סך חיובי המשכנתא שנגבו במהלך השנים כפי שעולה מתדפיסי הבנק מתברר כי הסכומים ששולמו ממקורות של הבעל בלבד הם 25,000 ש”ח מכספי הירושה להחזר ההלוואה מקיבוץ גבעת חיים ו- 50,000 ש”ח שמקורם בקופ"ג גדיש של הוריו, סה"כ 75,000 ש”ח.

התשלומים שבוצעו על ידי האשה הם 25,000 ש”ח מהלוואת הקיבוץ וע"י הוריה, 7,400 ש”ח בשנת 95. 2,800 ש”ח בשנת 97 וסך 15,285 ש”ח בשנת 99 במסגרת נסיון אחרון למנוע מכירת הדירה כנ"ל , סך הכל 54,485 ש”ח.

את יתרת התשלומים השוטפים ואת אלה החריגים שנעשו מעת לעת כפי שפורט לעיל והמסתכמים בסך כ- 120,000 ש”ח יש לכאורה לראות כתשלומים שבוצעו ע"י הצדדים בשווה , שכן התשלומים השוטפים מסתמא מקורם בהכנסות משותפות, והתשלומים החריגים כל עוד לא נדע מקורם לא תהא ברירה אלא לאזנם עד שיתברר אחרת.

הואיל וכאמור רוב כספי המשכנתא נלקחו לצרכי החברה וכפי שהודה הבעל שהיה גם ערב אישית להלוואה זו , הרי שיש לראות בפרעון המשכנתא כפרעון חובות החברה ויש לאזן בין הסכומים ששולמו ע"י האשה מכספי תמורת מכירת הדירה ואחרים כנ"ל לבין הסכומים ששילם הבעל ממקורותיו הוא.

דהיינו יש לצרף לסך הכולל של החובות שנצברו בתקופת השיתוף את חיובי המשכנתא הנובעים מהלוואה שנלקחה לצרכי חברת "הק’" אותה ניהל הבעל ולאזן בין הצדדים גם חיובים אלה.

ראוי לציין כי הפיגורים בתשלומי המשכנתא כבר משנת 92 ואילך (כשלש שנים בלבד אחר לקיחתה) מבטאים את הקשיים הכלכליים שהיו לבעל עקב כשלונה והפסקת פעילותה של חברת הק’ בשל חובות רבים שצברה. גם חברת אא”ר שהוקמה בשנת 95 לא האירה פנים. תביעת המזונות של האשה לביהמ"ש עבור הילדים בשנת 96 מלמדת אף היא על הקשיים שהיו אף בסיפוק צרכי הבית.

רק כאשר התאפשרו מקורות מימון כמו הכספים מקופ"ג גדיש ב- 8/96 או הכספים שנתקבלו ממכירת דירת הורי הבעל ב-26/12/96 ואשר בפועל יכלו להגיע לידיו של הבעל רק במהלך שנת 97 , התאפשר לפרוע את חוב הפיגורים שהצטבר.

אילו היה בידי הבעל לשלם , לא היה מזניח את תשלומי המשכנתא השוטפים וצובר בגין כך רבית פיגורים שהצטברה במהלך השנים לסכומי עתק כאשר על פי תדפיסי הבנק נגבו בסה"כ 134,059 ש”ח על חשבון ריבית ומתוך זה 55,115 ש”ח בגין ריבית פגורים בלבד.

כאמור טענת הבעל על תשלום כל חיובי המשכנתא אין לה על מה לסמוך. כמו"כ טענת הבעל בסיכומים סעיף 27 שמכירת הדירה בהליכי כינוס היתה באשמת האשה בלבד. אינה נכונה.

עד כה נתבררו טענותיו של הבעל לזכויות בדירה מכח השתתפותו במימון דירה ובתשלומי המשכנתא.

למעשה חזר הבעל והעלה בפנינו את כל הטענות שהעלה בכתב תביעתו לביהמ"ש בשנת 99 למתן פס"ד הצהרתי שיקבע כי כל הרכוש שנצבר הינו משותף, ושם בהעדר הופעתו נמחקה התביעה ביום 9.5.00.

כאמור נתברר כי ע"פ חוזה הרכישה של הדירה ומועדי התשלום, היו בידי האשה באותם מועדים תשעים אחוז מעלותה ממקורות אישיים שלה, ומאידך לבעל לא היו באותו מועד מקורות מימון.

כספי הירושה נתקבלו רק אחר מות אמו (11/6/96) מקופ"ג גדיש וממכירת דירת הוריו ב-26/12/96.

הבעל עצמו הודה שלא נזקקו לכספי המשכנתא לצורך רכישת הדירה וברובם שמשו כספים אלה לצורך חברת הק’ שצברה חובות רבים.

הבעל מודה בכתב תביעתו לביה"מש לפסק דין הצהרתי בסעיף 14 כי "בזמנים הרלוונטים לרכישת דירת בני הזוג ברח' אשכול 12...ניהל התובע חברה בשם הק’ בע"מ שלא צלחה כלכלית...".

אילו היו בידו סך של 20,000 $ שקיבל מהוריו עוד לפני פטירתם לצורך רכישת הדירה כאמור שם בסעיף 11 לא היו נזקקים ללקיחת משכנתא וכפי שטען הוא עצמו בסיכומים סעיף 23 ב' "היכן היה ההגיון לקחת משכנתא מעיקה?".

כאמור מפיו של הבעל במועד הרכישה החברה כושלת, וכפי שנראה מהדו"ח של עו"ד מאיר אלעזר החברה צברה חובות כבדים. ודאי שבמצב כזה אין לבעל כספים פנויים למימון רכישת הדירה. כספים מהורי הבעל טרם נתקבלו שכן בצוואת האב מכוחה טוען הבעל, נקבע בפירוש כי רק אחר פטירת האם יהיו הילדים מוטבים.

במצב ענינים זה מדוע תרצה האשה לשתף הבעל בנכסיה שהביאה עמה קודם הנישואין . רישום הדירה ע"ש האשה בלבד למרות היותם נשואים כ-9 שנים משקף את הרצון להמשיך את המצב הקודם. חובות החברה של הבעל הם סיבה נוספת להתנגדות האשה לשיתוף הבעל בנכסיה ולרצונה להשאר כבעלים יחיד בדירה.

הבעל הן בדיונים והן בכתבי התביעה והסיכומים, טען שיש הוכחה לשיתופו בדירה מכח האמור בתצהיר האשה שצורף לכתב התביעה למזונות ובו כתבה:

"כל רכושם של הצדדים הינו משותף וכולל דירת מגורים על תכולתה וכו'".

כאמור התצהיר ניתן במסגרת תביעת מזונות ולא בתביעה לחלוקת רכוש או פירוק שיתוף ולכן אין לדקדק מלשון זה כי האשה התכוונה להקנות לבעל חצי מנכסיה.

גם ב"כ הבעל בתביעה לפס"ד הצהרתי הרגיש בחולשת הטענה וכתב: "...בתצהיר, שעל אף שניתן בתביעת מזונות יש בו להעיד על גמירות דעת...".

לא ניתן להעביר בעלות מכח תצהיר כזה, לא מבחינה חוקית ולא הלכתית הואיל ואינו שטר קנין. בתביעת מזונות המטרה היא לקבל מזונות ראויים ואין לדקדק ממנה לעניני רכוש.

גם מבחינה הלכתית נכסים שהאשה מביאה עמה לנישואין או אפילו נצברו בחיי הנישואין, ומן הדין ניתן להופכם לקרן, הרי שהם מוגדרים כנכסי מלוג של האשה שהקרן שלה, ולבעל רק זכות לאכילת פירות. במקרה דידן כאשר מדובר בדירה אכילת הפירות הינה זכות המגורים, ובזכות המגורים שותפים הצדדים.

מסקנה דמילתא שאין לבסס על תצהיר האשה בתביעת המזונות, כל ראיה לזכות קנינית של הבעל בנכסים.

כספי הירושה
בדיון ביום ח' אד"ב 12.3.03 נשאל הבעל כמה כסף קיבל בפועל מהירושה והוא השיב: "עבור הדירה קיבלתי מאה ועשרים אלף דולר. מקופת גמל "גדיש" קיבלתי שלושים אלף דולר. מבנק הפועלים סניף קרית בי’ עוד עשרת אלפים דולר.זאת הירושה. כלומר מדברים על סכום שאינו מסתדר עם ארבע מאות אלף ש”ח" (עמוד 4 לפרוטוקול 25-28).

"לדעתי בסביבות שש מאות אלף ש”ח. דירת אמי נמכרה ע"י אחותי בסך של מאתים וארבעים אלף דולר וקבלתי מאחותי מחצית זה היה בשנת 97...בשנת 96 יש לי מסמך בענין העברות כספים שאני העברתי לבנק למשכנתאות..." (שם שורה 8-13). בכך חזר הבעל למעשה על שכתב זמן קצר קודם לכן בתגובה להודעה לכב' ביה"ד מיום 23.2.03 אלא שם העריך את הכספים שנתקבלו מגדיש בסך 25,000 $ ולא 30,000 $ ואת הסה"כ של 155,000$ שנתקבלו בירושה המיר ל-759,000 ש”ח ולא 600,000 ש”ח. בסיכומים העמיד הבעל את סכום הירושה על סך 136,692 $.

האשה וב"כ הודו בפנינו שהבעל קיבל בירושה סך של ארבע מאות אלף ש”ח מהם שולמו לבעלי חוב שונים סך של 230,000 ש”ח והיתרה בסך 170,000 ש”ח שמשה לפרנסת המשפחה הואיל ולדבריהם משנת 96 עד ספטמבר 99 לא היתה פרנסה לצדדים ועד אז גם הבעל היה בבית. (פרוטוקול הדיון הנ"ל עמוד 3 שורות 50-58).

ביה"ד ביקש מהבעל לצרף מסמכים שיוכיחו את גרסתו (שם עמוד 4 שורה 31).

אחר שהבעל קיבל המסמכים הנוגעים לענין, דהיינו חוזה המכירה לדירת הוריו ותדפיס המפרט את המשיכות שנעשו מקופ"ג "גדיש" עדכן הבעל את גרסתו ביחס לכספי הירושה בסיכומים שהגיש ביום 1.6.05.

לדבריו בסעיף 12 לסיכומים, לקח 5 שנים לקבל העתק מהחוזה וממנו למד שהדירה נמכרה ב-200,000 $ והוא קיבל מאחותו מאה אלף דולר.

בסעיף 13 כתב שמכספי הקופ"ג גדיש קיבל 91,581 ש”ח מהם 50,000 ש”ח הועברו ישירות ע"י אחותו לעו"ד סגל ב"כ הבנק למשכנתאות לכיסוי חוב הפיגורים.

בסעיף 14 כתב שקיבל מחצית מיתרת סך 5000 ש”ח שהיו בבנק לאומי סניף סביניה מהם קיבל 2500 ש”ח ומיתרת כספים בבנה"פ סניף קרית בי’ בסך 10,159 קיבל מחצית דהיינו סך 5079 ש”ח וכן קיבל סך 12,500 ש”ח מקופ"ג של בנק לאומי שאינו יודע את שמה.

על האמור בסיכומים נעיר על פי תדפיסי הבנק שנתקבלו וע"פ החומר שבתיק כדלקמן.
1. החשבון בבנק לאומי סניף המפרץ נסגר ב-17.1.95 עוד קודם לפטירת האם. כאמור לעיל ע"פ הצואה כל עוד האם בחיים, הבעל ואחותו לא היו מוטבים בעזבון כך שהסבירות היא שהבעל לא קיבל כספים מהחשבון זה שלא היה קיים בזמן פטירת האם.
2. דירת הורי הבעל נמכרה ב-26.12.96 כאשר השער היציג ליום 27.12.96 היה 3.261 ש”ח לדולר כך שהבעל קיבל בגין חלקו בדירה ע"ס מאה אלף דולר כ-326,100 ש”ח לפני ניכוי הוצאות הכרוכות במכירה (כשכ"ט עו"ד, מיסים, וחשבונות שוטפים שהיו על הדירה עד למסירת ההחזקה לקונים).
3. היתרות בבנק לאומי סניף סביניה ובבנק הפועלים סניף קרית בי’ אכן נמשכו אחר פטירת האם והחשבונות נסגרו בדצמבר 96. אמנם אין כל ראיה לאיזו מטרה שמשו כספים אלה אולם בהנחה שהבעל קיבל מחציתם הרי שבנוסף לכספי הדירה קיבל הבעל סך 7509 ש”ח. לא נתקבל כל אישור לקיומה של קופ"ג בבנק לאומי ולא לכספים שנתקבלו ממנה.
4. אחר שנקזז מהתקבול מגדיש בסך 91,581 ש”ח את הסכום שהועבר ישירות לבנק למשכנתאות בסך 50,000 ש”ח קיבל הבעל בפועל סך 41,581 ש”ח.
סה"כ נתקבלו מהמקורות הנ"ל לפני ניכוי הוצאות בגין מכירת הדירה 326,100+41,581+7509=375,190 ש”ח.
האשה הודתה בקבלת כספי הירושה בסך ארבע מאות אלף ש”ח כאשר מתוכם חמישים אלף הועברו ישירות לבנק למשכנתאות כך שנותר בידיה סך 350,000 ש”ח שמתאים בקירוב לסכום הנ"ל בניכוי הוצאות המכירה.
5. בפגישה שנתקיימה במשרדו של עו"ד אלעזר ביום 14.7.96 סקר הבעל בעצמו את פירוט החובות הרובצים עליהם בגין הפסדי החברות והיה מודע למו"מ שהתקיים לצורך הגעה להסדר עם הנושים (המסמך מסומן ו' ע"ש סעיפים 3,5,6,7).
6. החזר החובות מתוך כספי הירושה נעשה במהלך חודש ינואר 97 עם קבלת הכספים ממכירת הדירה, כאשר באותו שלב הבעל נמצא בבית ויודע מההסדרים שנעשו (ראה סעיף 7 במסמך הנ"ל). סביר להניח שהתשלומים לבעלי חוב מכספי הירושה נעשו על דעתו של הבעל ובהסכמתו. ראה סעיף 9 לדו"ח עו"ד אלעזר ועוד נתיחס לכך בהמשך.
7. כספי הירושה הוחזקו בבית במזומנים כנראה מחשש שאם יופקדו בחשבון יתכן ויעוקלו ע"י הנושים הרבים שהיו לבעל. (זו כנראה גם הסיבה שהאחות בלבד היתה מוטבת בקופ"ג וכן הדירה נמכרה ע"י האחות בלא שנזקקו לחתימת הבעל בחוזה ). לכן אין להמיר ולהצמיד כספי הירושה לערכים דולריים.
כאמור הבעל היה בבית מאז נתקבלו כספי הירושה ב-97 ועד שהורחק מהבית ב-21.9.99 ומסיבותיו הוא החזיק כספים אלה במזומן ומסתבר שידע על כל חוב שנפרע.
8. על פי העתקי הקבלות המצורפות לתיק החובות ששולמו הם כדלקמן:
90,000 ש”ח ביום 24.1.97 לחשבון ע"ש חברת הק’ פל' בע"מ.
50,000 ש”ח ביום 7.1.97 לעו"ד אלעזר עבור "פרי ירוחם" לגבם היתה התחיבות להפקיד 50,000 ש”ח עד ליום 8.8.96.
25,000 ש”ח ביום 12.1.97 לקיבוץ גבעת חיים איחוד על חשבון ההלואה שנלקחה משם., לכיסוי חוב הפיגורים במשכנתא
15,000 ש”ח ביום 26.1.97 לחשבון הק’ פל’ בע"מ.
50,000 ש”ח ביום 11.8.96 ע"י אחות הבעל מכספי גדיש ישירות לתשלום המשכנתא.
סה"כ 230,000 ש”ח שרובם נפרעו במהלך ינואר 97 מיד עם קבלת כספי הירושה ממכירת הדירה.

בכך פעלו הצדדים ע"פ דרך הפעולה שהתוה להם עו"ד אלעזר בדו"ח לסיכום חישיבה מיום 16.7.96 וביצוע התשלומים לגורמים עמם הגיעו להסדר וזאת על מנת למזער את הנזק ככל שניתן.ראה שם סעיפים 10,11.

העולה מן האמור נתברר לביה"ד כי הכספים שקיבל הבעל בירושה מקורם בתמורה לדירת הוריו והכספים שנותרו בחשבונות הבנק ובקופ"ג גדיש אחר פטירת אמו.

בעזרת צוי ביה"ד נבדקו כל חשבונות הבנק שהיו ע"ש ההורים, ויתרות הזכות שהיו בהם.

בדיקה זו העלתה כי הסכום המירבי שיכל להתקבל מהמקורות הנ"ל מסתכם בסך 425,190 ש”ח זאת לפני ניכוי הוצאות שהיו כרוכות במכירת הדירה.

מתוך סכום זה 50,000 ש”ח הועברו ישירות לכיסוי חוב המשכנתא כך שהמירב שיכל להשאר מכספי הירושה מסתכם ב-375,190 ש”ח (לפני ניכוי הוצאות).

נציין כי הבעל עצמו הודה בסעיף 11 בכתב התביעה לביהמ"ש למתן פס"ד הצהרתי עליו חתם בתצהיר ביום 1.2.99 "כי כל כספי הירושה שקיבל מאמו המנוחה בסך 400,000 ש”ח הושקעו בתא המשפחתי ומהם שולמו תשלומים ע"ח המשכנתא של הדירה"

כל יתר הגרסאות של הבעל על כביכול סכומים יותר גדולים שקיבל בירושה אינן מבוססות ולא מתואמות לחוזה המכירה ולנתונים שנתקבלו מן הבנקים וחלקן נתנו כהערכה בלבד קודם שהדירה נמכרה (כמו זו שבדו"ח עו"ד אלעזר סעיף 9.)

כאמור לעיל 230,000 ש”ח מכספי הירושה שולמו מיד עם קבלתם לבעלי חוב בידיעת הבעל והיתרה נותרה במזומן בבית כדי להצילם מעיקול ע"י בעלי חוב אחרים, ולדברי האשה השתמשו בכסף להוצאות מחיה.

יש לזכור כי האשה הגישה תביעת מזונות לביהמ"ש ביולי 96 ותביעה זו לא נתבררה לגופה. סביר להניח שעם קבלת כספי הירושה שהוחזקו במזומן בבית לא היה צורך בבירור התביעה והאשה בקשה למוחקה.

אולם בדיון ביום ח' אייר תשס"ד 29/4/04 אמרה האשה לפרוטוקול שהגישה תביעה למזונות ילדים בדצמבר 99 ובשנת 2000 נפסקו מזונות על סך 2000 ש”ח ממועד התביעה. (פרוטוקול הדיון עמוד 3 שורה 25-26).

לדברי ב"כ האשה הבעל צבר חוב בביטוח הלאומי בגין אי תשלום של עשרות אלפי ש”ח. (שם שורה 45) לתקופה מאז ניתן פסק הדין.

לדברי האשה וב"כ לתקופה שעד הגשת התביעה בדצמבר 99 השתמשו בכספי הירושה שנותרו בבית.

היה חשוב לברר מהו סכום הכספים שנתקבלו בירושה ומה נעשה בהם הואיל וכספים אלה אינם ברי איזון להבדיל מכספים שמקורם בהכנסות בעבודה שהינם ברי איזון, וממילא נזקפים לזכותם של שני הצדדים.

הבעל רואה ביום 21.9.99 כתאריך הקובע לענין חלוקת רכוש ומבחינתו אינו אחראי לכל מה שקרה אחר תאריך זה. ראה תגובת הבעל מיום 23.2.03 להודעת ב"כ האשה סעיפים ב 6,7.

כידוע הבעל הורחק מהבית ביום זה ובסיכומים כתב "לנתבע אין מושג מה עשתה האשה מתאריך זה ואילך!!.

אולם עד לאותו מועד ודאי ידע מה נעשה ובפרט בכספי הירושה שמהם שולמו החובות מיד עם קבלתם בינואר 97 כשנתיים לפני שהבעל הורחק מהבית.

מצבת החובות
כאמור לעיל עו"ד מאיר אלעזר יצג את הצדדים בתביעות שהיו כנגדם וכנגד חברת הק’ וחברת אא”ר בע"מ.

ביום 14.7.96 כחודש אחר פטירת אמו של הבעל התקימה במשרדו ישיבה לצורך סיכום החובות הרובצים עליהם ודרכי התמודדות מול התביעות שכנגדם.

עו"ד אלעזר ערך לצדדים דו"ח מסכם של אותה ישיבה, אשר צורף לתיק ומסומן באות ו'. מדו"ח זה אנו לומדים כי הבעל סקר בישיבה הנ"ל את חובות אא”ר והק’ כמפורט שם. בסעיף 6 לדו"ח נאמר: "החלק הכבד של החובות נובע מחובות העבר של חברת הק’, הנובעים מערבויות אישיות שמסרו בעלי החברה דהיינו משה יערי ושותפו לחברה.

ע"פ המצב הנתון שותפו של מר יערי "ירד למחתרת" ודאג להבריח כל נכס אפשרי כך שנוצר מצב על פיו עיקר נטל תשלום החובות נופל על משה יערי לבדו. החובות הנ"ל מתחלקים כדלקמן...".

בהמשך אותו סעיף מפורטים שם חובות העבר של הק’ המסתכמים לסך 652 אלף ש”ח וסקירה למו"מ שהתקיים עם בעלי החוב לצורך הגעה להסדר בגין חובות אלה.

בסעיף 5 לדו"ח מפורטים החובות האישיים של בני הזוג ובכלל זה החוב למשכנתא תוך ציון שבאותו שלב התמנה ב"כ הבנק ככונס נכסים למכירת הדירה וכן צויין שם שבגין חלק מהחובות הוטלו עיקולים על הדירה. סה"כ חובות אישיים 238,000 ש”ח לא כולל חוב המשכנתא.

במסגרת ההסדרים אליהם הגיע עו"ד אלעזר עם בעלי החוב הסכים בנק לאומי ביחס לכלל חובות הק’ בסך 160,000 ש”ח וחובות אישיים בסך 80,000 ש”ח סה"כ 240,000 ש”ח להפרע בסך 150,000 ש”ח. אם אלה יפרעו תוך שלושה חודשים. (סעיפים 5.2,6.3,7.1 לדו"ח).

עם פרי ירוחם הגיעו להסדר בגין חוב של 150,000 ש”ח לפיו התחייב הבעל לשלם סך 50,000 ש”ח עד 8.8.96 (סעיפים 6.2 ו-7.3).

בסעיף 7.6 נאמר: "בני הזוג מצויים בהפרת הסכם כלפי הבנק למשכנתאות הן בגין ההלוואה עצמה והן בגין ההסדר שאליו הגיעו עם הבנק והדבר עלול להוביל למכירת הדירה ע"י כונס נכסים בזמן הקרוב ביותר".

בנוסף לכל החובות המפורטים בדו"ח נדרשו הצדדים לשלם לעו"ד אלעזר שכ"ט של 22,000$ בגין טיפול מול כל בעלי החוב והופעות בביהמ"ש בתביעות כנגד הק’ והצדדים כמפורט בחשבון שכ"ט שצורף לדו"ח.

בסעיף 9 לדו"ח נאמר שכנגד כל החובות, המשאבים העומדים לרשות בני הזוג לפרעון החובות הם הדירה, הירושה שעתיד הבעל לקבל, והכנסות לא ידועות מחברת אא”ר בהנחה שתמשיך לפעול. בסעיף 10 לדו"ח פורטו דרכי הפעולה שיש לנקוט באופן מיידי להסדר החובות.

העולה מן האמור הוא שהבעל היה מודע היטב לחובות הכבדים שרבצו עליו בגין הפסדיה של חברת הק’ שהיתה בבעלותו וכן היה מודע כבר אז ביולי 96 שהבנק למשכנתאות עמד לממש הנכס בגין הפיגורים במשכנתא. כך שהתשלומים שבוצעו באוגוסט 96 מקופ"ג גדיש לכיסוי חוב המשכנתא וכן התשלומים שבוצעו במהלך ינואר 97 מהכספים שהתקבלו בירושה ממכירת הדירה וכן התשלומים היו בגדר כיבוי שריפות והסדר עם הנושים למניעת תביעות וחיובים נוספים.

עוד נציין בהקשר זה כי פרט למשכנתא שנרשמה על הדירה נרשמו ששה עיקולים שונים. שנים ע"י לשכת הוצל"פ בכפר סבא מיום 29.12.93 ומיום 5.1.94. עיקול מביהמ"ש שלום בת"א מיום 11.9.94 , שני עיקולים מלשכת הוצל"פ בת"א מיום 19.1.97 ו-17.11.97 , ועיקול מהוצל"פ בהרצליה מיום 11.5.00, וצו לכינוס נכסים מטעם הבנק למשכנתאות שנרשם כבר ב-7.3.96 הכל כמפורט בנסח הרישום שצורף לתגובת ב"כ הבנק.

כאמור לעיל הבעל היה בבית עד 21.9.99 ובודאי ידע על כל העיקולים האלה ועל החיובים בגינם נרשמו עיקולים אלה.

הבעל בכתב התביעה שהגיש למתן פס"ד הצהרתי עליו חתם בצירוף תצהיר מודה בסעיף 12 כי "למעשה הוא הקים וניהל את העסק- החברה, ועבד בה מבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות כאשר הנתבעת השתתפה בחלק קטן מאוד בפעילות העסק בשעות מצומצות ולא בימים קבועים וכדי שיהא בידה זמן לטיפול בילדים. בעיקר עבודת הנתבעת בחברה התבצעה מהבית וכללה הדפסת מסמכים".

ושם בסעיף 13: "חרף האמור לעיל וע"פ יעוץ משפטי שקבלו, העדיפו בני הזוג כאשר איגדו חברה חדשה בשם אא”ר ציפויים בע"מ ליתן לנתבעת 99 מהמניות ולתובע מניה אחת בלבד, אף כי בפועל וכאמור בתצהיר הנתבעת נספח א' ניהל התובע את החברה והוא זה שמשך הימנה משכורות חדשיות".

הרי לפנינו שהבעל מודה באחריותו להקמתן וניהולן של חברת הק’ וחברת אא”ר. שבאה בעקבותיה. התנערותו של הבעל מהחובות שנפרעו במסגרת הליכי פשיטת הרגל וכינוס הנכסים של הדירה הנן לעג לרש.

הבעל בסיכומיו בסעיף 26 כותב הואיל ועזב הבית ב-21.9.99 "לנתבע אין מושג מה עשתה האשה מתאריך זה ואילך...האשה פשטה את הרגל כתרגיל משפטי כדי להגן על הכספים הרבים שנפלו בחיקה. ושם בסעיף 28: "בהתיחס לסעיף 15 בהודעת האשה, חובות האשה ותשלומים לב"כ אינם מענינו של הנתבע בשים לב שמדובר בשנת 2002 לתובע לא היה קשר עם האשה משנת 99!".

אמנם לבעל לא היה קשר לאשה מספטמבר 99 ,אולם חובות המשכנתא שנלקחה ע"פ הודאת הבעל לצרכי החברה ולא למימון הדירה, וחובות החברות שהקים הבעל וניהל ובהן כשל, והעיקולים שנרשמו בגין חובות אלה נשארו קשורים לאשה ולדירה הרשומה על שמה בלבד.

כאמור לעיל האשה עשתה כל שביכולה למנוע את מימוש הדירה. מאז נפתח תיק הוצל"פ בגין חוב המשכנתא ב-15.11.95 ומאז נרשם הצו לכינוס נכסים על הדירה ע"י הבנק למשכנתאות ב-7.3.96 חיפשה כל דרך למנוע את הליכי הכינוס.

הפגישה אצל עו"ד אלעזר ב-14.7.96 נועדה למצא דרך להתמודדות עם חובות המשכנתא וחובות החברות שהצטברו עד אז והתביעות בגינן כמפורט בדו"ח לסיכום הישיבה הנ"ל.
הבעל היה מודע לכל ההליכים עד אז, ומאז ועד לדרישה לפינוי הדירה בהליכי הוצל"פ ביום 14.4.99. גם אז האשה בקשה לעכב הליכי הפינוי והגיעה להסדר נוסף עם הבנק ביום 2.5.99. גם כאשר האשה לא עמדה בהסדר זה והבנק עמד על דרישתו למימוש הנכס ביקשה האשה לאפשר לה למצא קונה בכוחות עצמה תוך 90 יום. על התחיבות האשה בענין שבאם לא ימצא קונה ימכור הבנק בעצמו הדירה, הבעל חתם ביום 18.10.99 אחר שכבר לא היה בבית מיום 21.9.99. כך שהאמור בסיכומי הבעל סעיפים 26-28: "שמכירת הדירה בכינוס היתה באשמת האשה בלבד". "ושהאשה פשטה את הרגל כתרגיל משפטי". "וחובות האשה ותשלומים לב"כ אינם מענינו של הנתבע" הם לעג לרש וכפירה באמת העובדתית.

האשה מצאה עצמה מתמודדת לבדה עם משכנתא הרשומה על שמה בלבד ועם עיקולים נוספים שנרשמו על הדירה הרשומה על שמה בלבד (אשר נקנתה בתשעים אחוז מכספי האשה כאמור לעיל), והתמודדות עם בעלי חוב שחפשו את הבעל ומצאו אותה ואת רכושה. במצב זה לא היה מנוס מהליכי פשיטת הרגל שישחררו את האשה מטבעת החנק של הנושים הרבים.

הדירה מומשה ביולי אוגוסט 2000 ע"י הבנק למשכנתאות וביום 3.9.00 ניתן לבקשת האשה צו לכינוס נכסים כללי ויתרת התמורה ממכירת הדירה בסך 632,000 ש”ח הועברת לקופת פשיטת הרגל.

על פי האמור בתסקיר הכונס הרשמי במסגרת בקשת האשה להכרזתה כפושטת רגל, הצהירה האשה על קיומם של 14 נושים ועל חובות בסך 960,000 ש”ח דהיינו יותר משווי כל הדירה.

במסגרת הליכי הכינוס הוגשו כנגדה 9 תביעות בסך כולל של 514,195 ש”ח זאת אחר שהבנק למשכנתאות כבר לקח חלקו במימוש הדירה בסך 251,480 ש”ח (כולל הוצאות ושכ"ט).

בתסקיר הכונס הרשמי נאמר בפירוש בסעיף 5.2: "החייבת עמדה בתשלומים החודשיים אשר הושתו עליה באופן סדיר עד לשלב בו לאור הכספים אשר הופקדו בקופת פשיטת הרגל ביחס למצבת חובותיה היתה הצדקה לפטור החייבת מהחובה לשלם תשלומים חודשיים".

ובסעיף 6.3: "חקירות הכונס הרשמי לא העלו חשד לחוסר תום לב מצד החייבת".

ובסעיף 6.6: "בנסיבות הענין סבור הכונס הרשמי כי ראוי יהא ליתן לחייבת הפטר חלוט".

ביום 3.5.01 החליט ביהמ"ש להכריז על האשה כפושטת רגל ולמנות את עו"ד טמיר כנאמן לנכסי האשה.

לנאמן הוגשו כאמור 9 תביעות מנושים על סך כולל של 514,195 ש”ח והנאמן אישר מתוכם 7 תביעות על סך 355,554 ש”ח.

הכונס הרשמי אישר החלטת הנאמן וקבע שכ"ט בסך 42,665+מע"מ=49,918 ש”ח ואגרת השגחה לכונס הרשמי בסך 8,533 ש”ח. סה"כ 414,005 ש”ח שולמו מקופת פשיטת הרגל לנושים כולל שכ"ט לנאמן ואגרת הכונס.

לקופת הכונס הרשמי הופקד סכום של 637,000 ש”ח המהוה יתרת מימוש דירת המגורים ובקיזוז הסכום הנ"ל נותר בקופה סך 222,995 ש”ח שהועברו לאשה והיא קבלה צו הפטר חלוט כנגד כל הנושים כולל אלה שלא הגישו תביעה במסגרת הליך הכינוס ופשיטת הרגל.
בסופו של דבר הועילו הליכי פשיטת הרגל להפטר מכל בעלי החוב והנושים של הצדדים ודבריו של הבעל בסיכומים כנגד הליכים אלה היום הינם בגדר כפיות טובה.

לאמירת הבעל בתגובתו מיום 23.2.03 סעיף 6: "קריסת החברה נבעה מפעילותה הפלילית של התובעת.." אין כל בסיס.

ע"פ האמור בתסקיר הכונס הרשמי חברת אא”ר נסגרה בשנת 97 ונותרה עם חובות כבדים שאיתם נדרשה האשה להתמודד. חובות אלה יסודם הרבה לפני שהבעל עזב את הבית ב-9/99.
הואיל והצדדים היו ערבים אישית לחובות החברה, ולבעל לא היו נכסים אותם ניתן לשעבד או לעקל, הרי שפרעון החובות חל על הצדדים הן משום ערבותם האישית והן משום חוק יחסי ממון ולפיכך נדרשה האשה להתמודד עם רשימת עיקולים שהוטלו על הדירה בגין חובות אלה.

לסיכום
המורם מכל האמור התמורה שנתקבלה מן הדירה הרשומה ע"ש האשה ואשר נרכשה בכספים שהיו לאשה שאינם ברי איזון, שמשו לפרעון וסילוק כל יתרת חוב המשכנתא בסך 251,840 ש”ח ולפרעון חובות הנושים במסגרת הליכי פשיטת הרגל בסך כולל של 414,005 ש”ח ובסה"כ 665,845 ש”ח.

יתרת התשלומים למשכנתא במהלך השנים שולמה כאמור לעיל בהרחבה, 75,000 ש”ח שולמו מכספי הירושה של הבעל ו-54,485 ש”ח שולמו מכספי האשה.

בהעדר ידיעה ברורה ביחס לכמאה עשרים אלף ש”ח נוספים ששולמו למשכנתא במהלך השנים החלטנו להתיחס אליהם כאילו שולמו בשווה או מהכנסות משותפות או מעבודה שדינם להיות מאוזנים.

בהתאם לכך ביחס לחלק זה של תשלומי המשכנתא יוצא שסך 135,000 ש”ח שולם ע"י הבעל וסך 114,485 ש”ח שולם ע"י האשה. לצורך איזון סכום זה שהבעל שילם ביתר והוא 135,000-114,485=20,515. נקזז סכום זה מהסכום ששולם למשכנתא מתוך כספי הדירה עצמה 251,840-20515=231,325 ש”ח.

כאמור לעיל בררנו מהנתונים וגם הבעל הודה בכך שרוב המשכנתא נלקחה לצרכי החברה ולא למימון הדירה ולפיכך קבענו כי יש לראות בסילוק המשכנתא פירעון חובות החברה.
בהתאם לכך יש לצרף סכום זה לסכום ששולם לנושים מתוך כספי הדירה 414,005+231,325=645,330 ש”ח.

מתוך הכספים שנתקבלו בירושה שולם סך של 230,000 ש”ח בצירוף אסמכתא לכל תשלום שבוצע. בסכום זה נכללו שני תשלומים עבור משכנתא 50,000 מקופ"ג גדיש ו-25,000 ש”ח שהוחזרו לקיבוץ גבעת חיים כמפורט לעיל. סכומים אלה כבר אוזנו לעיל בחישוב, איזון תשלומי משכנתא.

הסכום הנותר ששולם לבעלי חוב אחרים הינו 230,000-75,000=155,000 ש”ח.
דהיינו האשה שלמה לבעלי חוב יותר ממה שהבעל שלם מכספי הירושה בסך 645,330-155,000=490,330 ש”ח.

לצורך איזון סכום זה היה על הבעל לכאורה להשיב לאשה מחצית סך הנ"ל דהיינו 245,165 ש”ח . הוכחנו לעיל שהמירב שיכל להתקבל מכספי הירושה הוא 425,190 ש”ח ובניכוי 230,000 ש”ח ששולמו מסכום זה כמפורט לעיל יוצא שהמירב שיכל להשאר בידי האשה הוא סך של 425,190-230,000=195,190 ש”ח.
סכום זה היה קטן אילו קיזזנו את ההוצאות הכרוכות במכירת הדירה של הורי הבעל כשכ"ט עו"ד, חשבונות שוטפים על הדירה, מיסים והיטל השבחה שהיה ע"פ דברי אחות הבעל לפנינו. אולם הואיל וסכומים אלה לא ידועים לנו התיחסנו בחשבון זה כאילו קיבל הבעל מדירת הוריו מאה אלף דולר נטו ולא ברוטו.
ממילא אין בסכום שנותר מכספי הבעל בכדי לאזן את הסכום שהאשה שלמה ביתר בסך 245,165 ש”ח. זאת מבלי ליקח בחשבון טענת האשה וב"כ שהכספים שנותרו מכספי הירושה אחר תשלום החובות שמשו לפרנסת הבית משנת 97 אז נתקבל הכסף, ועד שהבעל הורחק מהבית ב-9/99. כזכור היו לבעל קשיי פרנסה בשנים אלה, חברת אא”ר הפסיקה את פעילותה ונותרה עם חובות רבים ולדברי האשה הבעל לא עבד ולא פרנס.
לאור האמור אין על האשה להשיב שום סכום שנותר בידיה מכספי הירושה הואיל ואין בהם בכדי לאזן את סך החובות ששולמו ע"י האשה. אם נניח שחלק מהכספים שמשו לפרנסת הבית הרי יגדל הסכום שהיה על הבעל לאזן ולהשיב לאשה.
התיחסנו לכלל החובות כולל אלה של חברת הק’ שהבעל הקים וניהל, כחובות משותפים החלים גם על האשה הן משום שהצדדים קבלו בקאג"ס לחלק ולאזן נכסיהם ע"פ חוק יחסי ממון והן משום שעל חלק מהחובות היתה האשה ערבה באופן אישי כאמור מהודעת בא כוחה מיום 20.1.03 סעיף 14.
היתרה שקבלה האשה מקופת הכינוס ממה שנותר מתמורת הדירה שייכת לאשה בגין חלקה בדירה שברובה נקנתה מכספים שאינם ברי איזון וכפי שהארכנו לעיל ואין האשה צריכה להתחלק ביתרה זו עם הבעל. בסופו של יום הפסידה האשה את רוב רובה של הדירה בשל המשכנתא שנלקחה לצרכי חברת הק’ שהקים הבעל וניהל ובשל ערבותה האישית לחברת אא”ר. והחובות המשותפים.

מכונית ותכולת הבית
ביחס למכונית יונדאי ותכולת הבית טענה האשה בדיון ביום ח' אייר תשס"ד 20/4/04 שהמכונית וחלק מהריהוט עוקל ע"י בנק מרכנטיל דיסקונט בשנת 97 או 98.
ראוי לציין בבקשה זו כי בדו"ח עו"ד אלעזר מיולי 96 ,בו פירט את כל חובות הצדדים באותו מועד נאמר שהצדדים לקחו הלוואה מבנק מרכנטיל בסך 40,000 ש”ח לצורך רכישת רכב ונרשם שעבוד על הרכב שהיה רשום ע"ש חברת אא”ר.
עו"ד אלעזר מציין בדו"ח: " כנגד החוב לבנק מרכנתיל ישנה ערבות אישית של בני הזוג יערי וכן שעבוד של הרכב שנרכש באמצעות הלוואה. חשבון זה כיום אינו פעיל הואיל והחברה הוגבלה".
הכונה שם לחברת אא”ר. כאמור בכותרת. כזכור חברת אא”ר הפסיקה לפעול בשנת 97 וסביר להניח שהבנק מימש את השעבוד ברכב ואם נותרה יתרה היא כסתה חלק מחובות אא”ר.
בכל אופן הואיל וכאמור באיזון החובות האשה כסתה חובות ב-50,000 ש”ח יותר מהבעל לפיכך אין לחייב האשה להשיב לבעל כספים בגין הרכב.
כמו כן ביחס לריהוט הואיל וכל שנותר לדברי האשה הוא מכשירי חשמל בסיסיים כמקרר ומכונת כביסה וריהוט בסיסי הרי שהם ישארו לאשה והילדים והבעל יקח את חפציו האישיים אם נותרו ואת המצלמה. מהנימוק הנ"ל בשל חוסר האיזון בכיסוי החובות אין לחייב האשה בכסף בגין הריהוט והמטלטלין.

תביעה לפיצויים
הבעל בתגובתו מיום 23.2.03 להודעת ב"כ האשה לביה"ד כתב שהוא דורש מאשתו "פיצוי עבור הסבל הרב שנגרם מהודעות כוזבות שהינן מבחינת לשון הרע, במשטרה בביהמ"ש לעניני משפחה בר"ג ובביה"ד הרבני בפ"ת סה"כ הפיצוי הנדרש 250,000 $.
הבעל כבר העלה טענותיו ביחס לאותו אירוע מיום 21.9.99 בביהמ"ש לעניני משפחה בכפר סבא וחקר את המעורבים בו. האשה נחקרה ביום 13.11.02 הבן ביום 4.12.02 והשוטר ביום 8.1.03.
אם לבעל תלונות ו/או תביעות לתוצאה מתלונות אשתו, עליו להפנות תביעתו כנגד הגורמים שבדקו את התלונה ופעלו כפי שראו לנכון במסגרת סמכותם. אין ביה"ד יכול לשמש ערכאה לבדיקות אלה.
מה שברור הוא שטענת הבעל על כך שכביכול כל ההתמוטטות הכלכלית שלהם נבעה ממעשיה של האשה אין לה על מה לסמוך.
כאמור לעיל בפרק "מצבת החובות" עו"ד אלעזר שיצג את הצדדים כנגד תביעות בעלי חובות הכין את הדו"ח ובו פירוט החובות נכון ליום 14.6.96. מהדו"ח עולה כי חובות חברת הק’ עמדו על סך 652 אלף ש”ח.
כמו"כ היו חובות אישיים בסך 238 אלף ש”ח ויתרת החוב למשכנתא עמדה אז על סך 250 אלף ש”ח.
בנוסף דרש עו"ד אלעזר שכ"ט בגין פעילותו עבורם מול בעלי החוב בסך 22,000 $. חובות אלה הם הסיבה להתמוטטות הכלכלית ולא האירוע שקרה כשלש שנים אח"כ ב-21.9.99.
הבעל בתביעתו למתן פס"ד הצהרתי ב-12/99 מודה בסעיף 12 ו-13 "כי למעשה הוא הקים וניהל את העסק החברה ועבד בה מבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות...", לאשה היה תפקיד שולי אותו בצעה מהבית בהדפסת מכתבים. שם בסעיפים 24 ו-31 מודה הבעל כי התחייבו על פינוי הדירה ומכירתה תוך 90 יום מיום התחיבותם ב-18.10.99 דהיינו אחר האירוע ב-21.9.99.
הרי מוכח שאין קשר בין אותו אירוע בו נעצר והורחק מהבית לבין ההתמוטטות הכלכלית שנבעה מחובות שיסודם בפעילות הבעל בחברות שנים קודם לכן.
הבעל הגיש ערעור לביה"ד הגדול ביחס לתביעתו לפיצויים וביה"ד הגדול בהחלטה מיום כ' אדר תשס"ה קבע לעכב החלטתו עד למתן פס"ד לגירושין על ידינו.
לפיכך יש להעביר פסק הדין לביה"ד הגדול ולהמתין להחלטתם בענין.

פס"ד לגירושין
בדיון ביום ח"י אד"ב תשס"ג 12.3.03 הזכיר הבעל את האירוע מיום 21.9.99 בו נעצר והורחק מהבית.
כאשר נשאל "מה זה נוגע לדיון ברכוש? הבעל רוצה שלו"ב עם האשה?" (פרוטוקול דף 1 שורות 33-34)
השיב הבעל: "בשום אופן לא".
במהלך כל הדיונים אמר הבעל כי לא יתן גט כל עוד לא יתבררו עניני הרכוש, ולא יושב לו הכסף המגיע לו לדעתו.
הואיל ולא נמצאה הדרך להביא הצדדים לידי הסכמה נכנס ביה"ד לגופו של ענין לברר את עניני הרכוש.
הארכנו להניח את התשתית העובדתית והראיתית כפי שהיא עולה מתוך החומר הרב שבתיק ומהמסמכים הסוקרים פעילות של שנים רבות.
בררנו את עניני הרכוש עד היכן שידינו מגעת והסקנו המסקנות לדעתנו כאן בפסק הדין.
בהתאם לאמור הרי לאור הפירוד והנתק הקיים בין הצדדים משנת 99 ועד היום ולאור תביעת האשה לגירושין והצהרת הבעל לפנינו שבשום אופן אינו רוצה בשלו"ב הרי שאין מנוס מלקבוע כי הצדדים חייבים להתגרש זה מזו בג"פ.

המסקנות והקביעות העולות מפסק הדין
א. הצדדים חייבים להתגרש זה מזו בג"פ.
ב. הדירה ברח' האש’ 12 בעיר ה’ ה’ נרכשה בתשעים אחוז ממקורות כספיים שהיו לאשה מתמורת דירה קודמת מלפני הנישואין ומכספים שקיבלה במתנה, ואשר לפי סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין אינם מתאזנים.
לפיכך יש לראות ברישום הדירה ע"ש האשה בלבד ראיה להסכמת הצדדים לכך שהדירה לא תהא בכלל הנכסים שיש לאזן עקב גירושין.
ג. המשכנתא נלקחה בעיקר לצורך פעילות עסקית ולא למימון הדירה. הדירה שמשה רק כערבון להחזר ההלואה ולפיכך יש לראות בפרעון תשלומי המשכנתא בהתאם, החזר חוב של החברות אותו יש לאזן במסגרת חלוקת כלל החובות המשותפים, ובפרט שהבעל היה ערב אישית להחזר המשכנתא.
ד. כספי הירושה שהבעל קיבל מהוריו מקופ"ג גדיש ומהתמורה למכירת דירתם אינם עולים על סך 425,190 ש”ח לפני ניכוי ההוצאות שהיו כרוכות במכירת הדירה.
אילו נוכו הוצאות אלה, היה קטן סך הירושה ובהתאם היה גדל הסכום שהאשה שלמה יותר מהבעל לכיסוי החובות.
ה. אחר חישוב כל החובות המשותפים ודרך פירעונם ע"פ תדפיסי הבנק והמסמכים המצורפים לתיק מתברר כי האשה שלמה עבור חובות משותפים יותר מהבעל לפחות בחמישים אלף ש”ח וזאת אחר קיזוז כל יתרת כספי הירושה של הבעל שנותרו בידי האשה. לפיכך אין האשה חייבת להשיב לבעל שום סכום שנותר מכספי הירושה.
ו. בחישוב האיזון לא נלקחה בחשבון טענת האשה שיתרת כספי הירושה שמשה לפרנסת הבית בשנים 97-99 בהם לדבריה הבעל לא עבד ולא פרנס.
תביעת המזונות הוגשה לביהמ"ש ולפיכך נערך איזון החובות בלא להתיחס לנתון זה של חיוב המזונות. אילו נלקחה טענה זו בחשבון היה הסכום שהבעל אמור להחזיר לאשה הרבה יותר גדול.
ז. אחריותה של האשה לחובות שנצברו בגין פעילות הבעל בחברות אותן הקים וניהל נובעת הן משום שהחובות נצברו בחיי השיתוף והצדדים הסכימו לאזן הרכוש ע"פ חוק יחסי ממון והן משום שהיתה ערבה אישית לחלק מהחובות.
ח. היתרה שקבלה האשה מקופת הכינוס של מכירת הדירה בסיום הליכי פשיטת הרגל שייכים לה בגין חלקה בתמורת הדירה שנקנתה ברובה מכספים שאינם ברי איזון ואין האשה צריכה להתחלק ביתרה זו עם הבעל.
ט. ההתמוטטות הכלכלית של הצדדים אינה קשורה לאירוע ביום 21.9.99 בו נעצר הבעל והורחק מהבית, אלא בגין הפעילות העסקית של החברות אותם הקים הבעל וניהל.
בשל פעילות עסקית זו הפסידה האשה את דירתה ונותרה ללא קורת גג לה ולילדיה. לפיכך לא מגיע לבעל כל פיצוי בגין הפסדיו.
י. אין לחייב האשה בגין הרכב והמטלטלין מהנימוקים שפרטנו לגבם.
בסיכומו של דבר נמצא שאין האשה חייבת לשלם לבעל מאומה בגין טענותיו וכן אין הבעל מחוייב להשיב מאומה בגין תשלומי החובות שהאשה בצעה.
ניתן היום י"ד כסלו תשס"ו
(-) דוד מלכא , דיין

נימוקים נוספים לדעת הרוב
הצדדים התחתנו זע"ז בשנת תש"מ (1980) ולהם 4 ילדים ששנים מהם קטינים.
הם גרים בנפרד מאז ספטמבר 1999 לאחר שהבעל עזב את הבית. בתחילה ע"י צו בית המשפט, ואח"כ המשיך לחיות מחוץ לבית.
האשה הגישה תביעה לגירושין.
בדיון שהיה ביום כ"ז תמוז תשס"א (18/7/01), אמרה שהיא תובעת גירושין עקב אלימות נפשית ומילולית ממושכת של הבעל.
הבעל הכחיש טענות האשה, אך אמר שמוכן לגרש בתנאי שתשיב לו את הכספים שלדבריו לקחה ממנו. הוא קבל ירושה בשנת 1997 סכום של כ-ארבע מאות אלף ש”ח. כמו"כ מכרו ע"י כונס נכסים את דירתם המשותפת בסכום של 220,000 דולר. לכן אם האשה תחזיר לו את כספי הירושה וכן מחצית מהכסף של הדירה וכן רבע מיליון פיצויים עבור עלילות שווא, שהגישה נגדו במשטרה הוא יהיה מוכן לגרשה.
האשה השיבה שהיו להם שתי חברות מסחריות שפשטו את הרגל, וכל הכספים הלכו לתשלום חובות, וכן כספי הדירה נמכרה עקב חוב משכנתא. מכל הכספים הנ"ל נשארו רק כמאתיים אלף ש”ח והשתמשה בזה לכלכלת הבית, עבורה ועבור ילדיה. לאחר שהדירה נמכרה הם גרו בשכירות, ושלמו עבור שכ"ד סכום של 600 דולר לחודש.
לאחר תיווכו של ביה"ד הבעל הסכים לגרשה בתנאי שתחזיר לו מאה אלף ש”ח מכספי הירושה וכן מחצית מדמי הדירה.
האשה השיבה שכל הענינים הממוניים מתנהלים בבית המשפט, והיא לא מסכימה לשלם לבעל כסף היות ולדבריה אין לה, ולכן היא מבקשת פס"ד רק בענין הגירושין.
ביום כ"ז תמוז תשס"א (18/7/01) ביה"ד פסק, היות והאשה הודתה שהבעל קיבל כארבע מאות אלף ש”ח דמי ירושה, והכניס את הכסף לבית, וכמו"כ הדירה נמכרה, והיא לא מוכנה להשיב לו מאומה מהכסף לכן לא ניתן לחייב את הבעל בגט כל זמן שלא יקבל חלק מכספו.
בתאריך י"ג כסלו תשס"ג (18/11/02) האשה חידשה את תביעתה לגירושין לאחר שלקחה עו"ד שייצגה.
בכתב התביעה וכן בדיון שהיה ביום כ"ה טבת תשס"ג (30/12/02) טען ב"כ האשה שהיא מסכימה להעביר לביה"ד את כל תביעות הרכוש, וזה בתנאי שהבעל יתן גט ואח"כ ידונו תביעות הרכוש זאת כדי שהבעל לא ישתמש במתן הגט כאמצעי סחיטה בענין הרכוש.
הבעל השיב שהאשה מרמה אותו כל הזמן, ולכן הוא לא מאמין לה שהיא תמלא את הפס"ד שינתן לאחר הגט.
ביה"ד הציע שהאשה תביא ערב לקיום הפס"ד, אך היות ולאשה לא היה ערב, לכן הוסכם שקודם ידון ענין הרכוש, ולאחר שהאשה תמלא אחר הפס"ד של הרכוש ינתן הגט.
בדיון שהיה ביום ח' אדר ב' תשס"ג (12/3/03) הצדדים הסכימו והתחיבו בקאג"ס שביה"ד ידון בכל הענינים הרכושיים שביניהם לפי חוק איזון משאבים (עיין פרוטוקול עמ' 1 שורות 26-29).

והרי הטענות בענין הרכוש:
1. בענין הדירה
2. הדירה האחרונה שגרו בה הצדדים לפני שנפרדו היתה בעיר ה’ ה’ רח' אשכול 12. היא היתה רשומה ע"ש האשה בלבד.
היות ולא שולם חוב המשכנתא בגין הדירה, לכן היא נמכרה בכינוס נכסים ע"י הבנק בשנת 2000 בסכום של 221,000 דולר.
לדברי הבעל (עיין פרוטוקול מיום (12/3/03) עמ' 2 שורה 7-9) הדירה נרכשה בשנת 1989 וממונה מחציתה מכספי הירושה שקיבל ומחציתה ע"י האשה ממכירת דירתה שהיה לה לפני שנישאו. וכן לקחו משכנתא בסכום של מאה ועשרים אלף ש”ח והוא שולם מכספי הירושה חמשים אלף ש”ח לכיסוי החוב, ושאר התשלומים שולמו מקופה משותפת.
לדבריו הדירה נרשמה ע"ש האשה רק משיקולי מס, אבל למעשה היא שייכת לשניהם. כמו"כ צורף מסמך שהאשה הגישה תצהיר וכתבה שדירת המגורים שייכת לשניהם, ולכן יש כאן מצידה הודאה בתצהיר שהדירה שייכת לשניהם. לאור כל הנ"ל הוא דורש להשיב לו מחצית מערך הדירה

טענת האשה
הדירה האחרונה נרכשה בשנת 1989 בסכום 265,440 ש”ח שערכו היה אז 132,700$ ארה"ב (מצורף חוזה). כל הדירה נרכשה מכספה. היה לה דירה לפני שנישאו והיא נמכרה באותה תקופה, בסכום של 72,000 דולר (מצורף חוזה). כמו"כ צרפה תצהירים מסבתה שנתנה לה בשקלים סכום של כ-48,500 דולר לצורך רכישת הדירה. וכן לקחה משכנתא על שמה ושיעבדה את הדירה בסכום של מאה ועשרים אלף ש”ח שהם כששים אלף דולר. בסכום העודף השתמשו לשיפוצים וקניית רהיטים לדירה. לכן הדירה שייכת רק לה הן מכח המימון והן מכוח הרישום. גם בתצהיר שהבעל כתב לבית המשפט בתביעתו לפס"ד הצהרתי שמחצית מהרכוש שייך לו (מצורף לסיכומי האשה ומצויין כמסמך "ה") מצויין בסעיף 11 שקיבל מהוריו רק עשרים אלף דולר לצורך רכישת הדירה, אך האשה מכחישה וטוענת שכל הדירה נרכשה מכספה, כמפורט לעיל.

פסיקת ביה"ד
לפי המסמכים שהאשה צירפה והם: מכירת דירתה הקודמת בסכום של 72,000 דולר, ועוד בתצהירים שהגישה מסבתה שנתנה לה במתנה סכום של כ-48,500 דולר, וכן משכנתא שלקחה על שמה בסכום של כששים אלף דולר, כל הסכומים הנ"ל מכסים את עלות הדירה החדשה והשיפוצים, ולכן הדירה שייכת לאשה היות ונרכשה מכספה, וגם מכיון שזה רשום על שמה. מזה יש לנכות חמשים אלף ש”ח שהבעל שולם חוב משכנתא מכספי ירושה שלו, וכן מחצית מהתשלומים החודשיים של המשכנתא ששולמו עד שהדירה נמכרה, והם שולמו מקופה המשותפת. ומה שהאשה כתבה בתצהירה לבית המשפט אגב תביעת מזונות, שהדירה שייכת לשניהם, אין זה עדיין מקנה בעלות לבעל על החצי, מכיון שהתצהיר היה אגב תביעת מזונות ולא ישירות לתביעת רכוש ולכן ניתן לפרש שהתכוונה שלבעל יש זכות מגורים בדירה, ולא בעלות.
כמו"כ אם נתחשב בתצהיר, ישנו תצהיר סותר שהבעל הצהיר בתביעתו לבית המשפט, ושם היה הנושא ענין חלוקת הרכוש, והוא כתב שם שהשקיע ברכישת הדירה רק סכום של עשרים אלף דולר בלבד, ולכן יש להתחשב רק באסמכתאות המצורפות, שמאשרים את הדרך בו מומנה רכישת הדירה, ומתיחסים ישירות לכך.
(עיין באסמכתאות שב"כ האשה צירף בתביעתו ובסיכומיו).

כספי הדירה
היות והצדדים הפסיקו לשלם את חוב המשכנתא, הדירה נמכרה ע"י בנק למשכנתאות בכינוס נכסים בסכום של 221,000 דולר, שהם 884,000 ש”ח מזה נוכו חוב המשכנתא ושכ"ט הכונס ס"ה 252,000 ש”ח. היתרה דהיינו 632,000 ש”ח הועבר לקרן פשיטת הרגל של חברת אא”ר שהיתה שייכת לשניהם, ולאחר הסדר עם הנושים שולמו חובות והוצאות ס"ה 414,000 ש”ח. היתרה בסכום 218,000 ש”ח הועבר לאשה. האשה דורשת החזר כל כספי החובות ששילמה בסכום של 414,000 ש”ח לכיסוי חובות חברת הק’ וחברת אא”ר היות והחברה נוהלה ע"י הבעל והוא גרם לפשיטת הרגל, וחובותיה שולמו מכספי דירתה בלבד.

פסיקת ביה"ד
היות ודנים לפי חוק איזון משאבים לכן כל החובות שנוצרו במהלך הנישואין חלים על שני בני הזוג, ולכן על האשה לשלם מחצית מהחובות, והיות והחובות שולמו רק מכספי דירת האשה ששייכת לה בלבד לכן על הבעל להחזיר לה סכום של 207,000 ש”ח, שהם מחצית מהחובות ששולמו.

כספי ירושת הבעל
הצדדים הסכימו לקבל את עדות אחות הבעל. היא העידה ביום 27/7/03 שבקיץ 1996 הבעל קבל מירושת אביו סכום של חמשים אלף ש”ח לכיסוי חוב המשכנתא, ושאר הירושה של האב הועברו לאם.
לאחר פטירת האם בשנת 1997 קיבל הבעל עוד סכום של 350,000 ש”ח, וכמו"כ אחותו הוסיפה לו מחלקה 35,000 ש”ח העבירה לו בסה"כ סכום של כ-390,000 ש”ח. (עיין פרוטוקול עמ' 2 שורות 26-28).

טענת הבעל
הוא דורש מהאשה החזר כל הכספים של הירושה, היות ולדבריו הוא פרנס את הבית, והכסף נשאר בידי האשה. באותה תקופה הוא גם עבד בטורקיה והרויח שם כספים שמסרם לאשה לפרנסת הבית. הוא צירף אישור שעבד בטורקיה בשנים 1997-1998, אבל באישור מצויין שקיבל את הכסף במזומן, ולא ניתן לשחזר עתה את הסכומים שקיבל.

טענת האשה
מהכספים הנ"ל שולמו 50,000 ש”ח לחוב המשכנתא. כמו"כ שילמה סה"כ סכום של 230,000 ש”ח עבור חובות משותפים (צרפה קבלות ומסמכים) ומהסכום נותר 170,000 ש”ח ששימש למחייתם ותשלום שכ"ד, היות מאז שנת 1996 שהעסק היה בפשיטת רגל הבעל לא עבד ולא פרנס את הבית. היא מכחישה שהביא כסף מתורקיה. לפי חשבונה הוציאה בממוצע כחמשת אלפים ש”ח לחודש, וזה מכסה את העודף מכספי הירושה
גם בתסקיר של פקידת הסעד שצורף לתיק, מצויין שם בשם הצדדים שהבעל הפסיק לפרנס את הבית. הבעל טוען שהוא לא השתתף בראיון, ופק"ס כתבה זאת רק לפי הצהרת האשה והוא מכחיש וטוען שפרנס את הבית, בנוסף לכספי הירושה.

פסיקת ביה"ד
בענין החמישים אלף ש”ח שהבעל שילם לכיסוי חוב המשכנתא, כבר חושב הסכום לעיל בנוגע לחלקו בדירה. בסכום של 230,000 ש”ח מכספי הירושה שהאשה המציאה מסמכים ששלמה חובו. היות והחובות נוצרו במהלך הנישואין לכן עליה להחזיר מחצית מזה לבעל דהיינו 115,000- ש”ח.
בסכום שנותר לה מכספי הירושה בסך 170,000 ש”ח וטוענת שזה שימש לפרנסת הבית והוצאות שכ"ט. היות והבעל הביא אישור שעבד בתורקיה בין השנים 1997-1998 לכן מקבלים את טענותיו שפרנס את הבית באותה תקופה. בשנת 1999 הוא הוצא מהבית וגרו בנפרד ולכן פטור ממזונות אשתו, מזונות הילדים נתבעו בבית המשפט.
בענין כספי הירושה שהבעל ירש היות והוא מסר את הכסף לאשתו בזמן שעדיין חיו יחד ושימש להוצאות הבית ולא הפקיד את הכסף בחשבון נפרד על שמו בלבד לכן חל על זה איזון משאבים, ועל האשה להחזיר לו רק מחצית מהסכום שזה 85,000 ש”ח ולא כולו.
היה לעיני פסיקתו של כב' הרה"ג אוחנונה שליט"א בסעיף שבו טוען שהבעל שותף ברכישת הדירה בחלק שנרכש ע"י המשכנתא היות והוא שילם חלק מהמשכנתא.
לדעתי היות והמשכנתא ניתנה בבנק רק לאשה בלבד וכמו"כ שיעבדו את הדירה שרשומה על שמה בלבד, והבעל שימש כערב, ורק השתתף בחלק מהחזרי תשלומי המשכנתא, לא ניתן לחשבו כשותף בדירה אלא כ"פורע חובו של חברו" שזה לא מקנה לו חלק בדירה., ובפרט שהצהירו שניהם שהמשכנתא לא נלקחה עבור רכישת הדירה אלא לתשלום החובות.
(-) ש. פופוביץ, אב"ד

נימוקי דעת המיעוט
אחר העיון בתיק צריך לברר כמה נקודות:
א. כמה כסף קיבל הבעל:
לדברי האשה קיבל 400,000 ש"ח מירושת אמו, ולדברי הבעל למעלה מ-600,000 ש"ח.
הנה מה שכן ברור שהבעל קיבל סך 100,000$ ממכירת הדירה של אמו וכן סך 30,000$ מקרן גדיש, שהתקבל אשור מהבנק שאכן היה בקרן גדיש 198,162 ש"ח הוא ואחותו וחלקו הוא 99,000 ושער הדולר אז 3.3 ש"ח.
ב) בעניין הדירה ברמת השרון לדברי האשה הכל שייך לה ולדברי הבעל הדירה שייכת לשניהם בשוה שהוא טוען שקיבל כסף מאביו לקניית הדירה.
הדירה נרכשה בסך 132,270$ בשנת 1989. ב"כ האשה טוען שקיבלה 72,000$ מכירת הדירה בעיר ר’ וכן 60,000$ משכנתא וכן 48,500$ מסבתא של האשה.
הבעל טוען שאביו נתן לו כסף בשווי מה שהאשה מכרה הדירה בעיר ר’ ובזה רכשו הדירה ברמת השרון ואת כסף המשכנתא השקיעו בשיפוץ הבית, והוא מוכיח דבריו מתצהיר של האשה שהיא כתבה שהדירה שייכת לשניהם.
ג) ועתה צריך לברר את התשלומים.
והנה בעניין הדירה שהיתה רשומה על האשה והיא קיבלה סך 60,000$ משכנתא א"כ בלבד בסך זה עם סך 72,000$ שקיבלה ממכירת הדירה יכולים לשלם את הדירה ברמת השרון וא"כ לפחות רבע מהדירה שייך לבעל.
גם לגבי הכסף שהאשה אמרה שהסבתא העבירה לקבלן אין הוכחה שכן מלבד חתימה מסבתא על התצהיר.
גם אם נתייחס לתצהיר של הבעל שכתב לבית המשפט ששילם 20,000$ עבור הדירה א"כ יש לו עוד יותר אחוזים בדירה ובפרט אם נקבל את תצהיר האשה שהדירה שייכת לשניהם ביחד.
ועכ"פ גם אם נקבל גרסת האשה וב"כ שכל הדירה שייכת לה בלבד וגם ששלמו מזה חובות בסך 414,000 ש"ח שהם שוים 103,000$ ונמצא שהבעל צריך להשיב לה סך 207,000 ש"ח שהם 51,500 $ הרי מזה יש לנכות 50,000 ש"ח שהועברו לתשלומי המשכנתא ע"י אחות הבעל שהם בסך 15,000$ שאז הדולר היה 3.3 ש"ח. כמו כן יש לנכות תשלומי משכנתא ששולמו ע"י שניהם במשך כל השנים.
לגבי כספי הבעל גם אם נקבל דברי האשה שהיה רק סך 400,000 ש"ח וששולמו התשלומים כפי מה שכתבו ונותר רק 170,000 ש"ח.
הרי הכסף הזה שייך לבעל והיה מופקד אצלם בבית כמו שהאשה עצמה אמרה בדיון כ"ח אייר תשס"ד שהכסף היה בבית בשקית חומה.
והואיל וסך החובות ששולמו מזה הוא בסך 230,000 ש"ח לדברי האשה, נמצא שכל אחד צריך להשתתף בסך 115,000 ש"ח.
יוצא שהאשה צריכה להחזיר לו סך 285,000 ש"ח שהם שווי 86,360$ לפי השער שהיה הדולר אז 3.3.
ואפילו אם נוריד מזה כל 51,500$ נמצא שהאשה צריכה להחזיר לו 34,860$.
ע"כ נראה בכדי לסיים כל התביעות שביניהם, כולל תכולת הדירה, המכונית, וכן תביעת הבעל בעניין לשון הרע, כיון שקשה לעמוד על בירורם של הדברים במדויק על ביה"ד להטיל פשרה שהאשה תשלם לבעל סך מוערך לפי ראות עיני ביה"ד ואז הבעל יתן גט ולא יהיו שום תביעות אחד נגד השני.
(-) משה אוחנונה, דיין

פסק דין
לפנינו תביעת גירושין של האשה מיום 14.11.02.
הצדדים נישאו ביום 7.10.80 ולהם ארבעה ילדים ומזונותיהם נדונו בביהמ"ש לעניני משפחה.
במועד הדיון לפנינו ביום 30.12.02 הצדדים כבר פרודים מעל שלש שנים וגרים בנפרד מאז חודש ספטמבר 99.
דירת המגורים שהייתה רשומה ע"ש האשה בלבד נמכרה במסגרת הליכים לכינוס נכסים בתיק הוצל"פ שראשיתו ביום 15.11.95 ואחריתו במימוש הדירה בפועל וסילוק כל יתרת חוב המשכנתא ביום 20.8.00 .
תיק ההוצל"פ נסגר ביום 13.3.01 וכונס הנכסים שוחרר מתפקידו.
בדיון הנ"ל (30.12.02) לא היתה מחלוקת בין הצדדים ביחס לעצם הגירושין.
מחלוקת הצדדים היתה בענין הרכוש. הבעל טען שהדירה נמכרה בלא ידיעתו וההליכים בהוצל"פ נעשו בהעדר שליטה מצידו. לפיכך תובע הוא מחצית מהתמורה של הדירה וכן תובע את כספי העיזבון שקיבל מהוריו בסך ארבע מאות אלף ש”ח.
האשה הכחישה טענות הבעל וטענה שהדירה נמכרה ע"י הבנק למשכנתאות בשל אי עמידה בתשלומי המשכנתא ואי עמידה בהסדרים עם הבנק שנועדו למנוע את מימוש הנכס.
יתרת התמורה ממכירת הדירה הועברה לקופת פשיטת הרגל ושמשה לכיסוי חובות הצדדים שאושרו ע"י הנאמן וכונס הנכסים הרשמי.
כספי הירושה של הבעל שמשו אף הם לכיסוי חובות המפורטים בהודעה לביה"ד בצירוף אסמכתאות לביצוע תשלומים אלה.
האשה תבעה החזר הכספים ששולמו על ידה לכיסוי החובות.
הצדדים קבלו עליהם בקאג"ס שהרכוש יחולק בהתאם לחוק יחסי ממון.
אחרי שמיעת טענות הצדדים, העיון בכתבי הטענות והודעות לביה"ד במסמכים המצורפים וביתר החומר שבתיק מחליט ביה"ד:

א. הצדדים חייבים להתגרש זה מזו בג"פ וקובעים מועד לסג"פ ליום ט' אדר תשס"ו 9.3.06
ב.
ג. אחר בחינת כל החומר שבתיק והמסמכים הרבים המצורפים לתיק אשר פורטו בהרחבה בנימוקים לפס"ד ולאור הקביעות והמסקנות אליהן הגיע ביה"ד נמצא כי בסיכומו של דבר מבחינה כספית אין האשה חייבת לשלם לבעל מאומה וכן אין הבעל מחוייב להשיב מאומה בגין תשלומי החובות שהאשה בצעה.
ד.

פס"ד זה ניתן ברוב דעות.
לדעת המיעוט, האשה חייבת לשלם לבעל כפי שנקבע בנימוקי דעת המיעוט המצורפים לפס"ד.
ניתן היום י"ח כסלו תשס"ו (15.12.05)

(-) שמואל פופוביץ - אב"ד        (-) משה אוחנונה - דיין        (-) דוד מלכא - דיין