פתיחה
ביה"ד הסתפק בכתיבת שמה של אשה שנקראת 'אנבל' איך לכתוב אותה בגט: האם כפי המסורת הישנה והידועה 'אנאביל', כאשר מוסיפים את אותיות הניקוד א' ו-י', או כפי אופן חתימתה והכתיבה המקובלת כיום 'אנבל'? ביה"ד החליט לתת שני גיטין לצאת ידי ספק זה. ואמנם, כמקובל כשכותבים שני גיטין נפרדים, ניתן הגט הראשון שכתוב כפי המסורת וכנהוג בהלכה, וכך הוא לכתחילה, ואילו לגט "השני" (כלומר, למסירה השנייה) הוארכה והוגדלה האות ב' אופן כזה שהעלימה את האות א' לפניה, ואת האות ל' האריך הסופר באופן כזה שנעלמה האות י' לפניה, וכך נוצר גט הכתוב כפי שהיא חותמת שמה, והוא 'אנבל'. כדי להימנע מבעיית ברירה בגיטין, הודיעו לסופר רק לאחר מכן, וכמו כן מינו מחדש עדי חתימה על השם החדש בגט זה, וטייטו העדים את חתימתם וחתמו לצד חתימת העדים מחדש לשם הכתוב בגט עכשיו.

כבר עתה יאמר שלא ניתן להשתמש בפתרון זה כאשר יש ספק אמיתי הזוקק שני גיטין מדינא, כמבואר בהערה¹, אלא כשיש לחוש לספק חומרא בענין כתיבת השמות.

א. מזוייף מתוכו
ידועה מחלוקת רבי אליעזר ור"מ האם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי. בפשטות, לר"מ עדי החתימה הם אלו שצריך בגט, מבלי להזדקק לעדי המסירה, וכך הוא להיפך לר"א בעדי מסירה. מכח הבנה זו מקשה הסוגיא בריש גיטין (דף ד ע"א) מדוע צריך השליח המביא גט ממדינת הים לומר "בפני נכתב וגם בפני נכתב", ולרבא היינו להעיד שגם הכתיבה וגם החתימה היו לשמה. ותירצה הסוגיא ביסוד חשוב בדברי ר"א, שגם ר"א – שלא מצריך עדי חתימה – מודה שכאשר ישנם עדי חתימה פסולים זה יכול לגרוע, ואף אם הייתה מסירה בפני עדים כשרים הגט יהיה פסול כיון שהעדים החתומים בו פסולים.

יסוד זה מצוי בש"ס בשתי דוגמאות. הדוגמא האחת, והיא היותר פשוטה, לקוחה מהגמ' בסנהדרין (דף כח ע"ב) בשני גיסים החתומים על שטר, ששטר זה פסול לרבי אלעזר אף אם היו עדי מסירה כשרים, כיון שחתומים עליו שני עדים קרובים הפסולים לעדות זה עם זה. וכך פוסק הרמב"ם (הלכות עדות פרק יד הלכה ו), וז"ל:

"שטר שיש בו שני עדים בלבד ושניהם קרובים זה לזה או אחד משניהם פסול בעבירה, אף על פי שמסר לו השטר בפני עדים כשרים הרי הוא כחרס מפני שהוא מזוייף מתוכו."

הדוגמא השנייה, כפי שראינו, היא של עדי חתימה בגט שלא חתמו לשמה, שגם ע"ז לא ניתן לסמוך אף אם ישנם עדי מסירה.

הביאור הפשוט, כפי שלימדונו הראשונים ביסוד זה של מזוייף מתוכו, הינו שכל אימת שנמצא פסול בעדי החתימה – וכגון שחותמים שם קרובים או פסולי עדות אחרים – הרי שגם ר"א מודה שכעת נוצר פסול בשטר ולא יועילו עדי מסירה. ולפי זה נתקשו רבותינו הראשונים, יעויין בתוספות על אתר (גיטין ד ע"א ד"ה מודה) וכן ברשב"א, ברמב"ן ובשאר ראשונים (שם), מדוע יש לפסול את השטר כאשר העדים לא חתמו לשמה לפי ר"א אף שיש עדי מסירה, שכן לכאורה אין שום פסול בעדים שלא חתמו לשמה לר"א, שהוא סובר שכתיבת הגט היא צריכה להיות לשמה ולא חתימת העדים?

הרשב"א מתרץ שכיון שמצינו שעדי חתימה מועילים אף לר"א מפני תיקון העולם, וכפי שתיקן ר"ג, הרי שכעת עדים החתומים בשטר הופכים להיות חלק מעניינו של שטר, וכיון שכך הרי שצריך לחתום גם את שמם לשמה, וכמו שכותבים את כל השטר לשמה לפי ר"א. דוגמא לזה מצינו בעניין הזמן, שזוהי תקנה מאוחרת וכפי המבואר בגיטין (דף יז ע"א), ובב"י בכמה מקומות מסתפק האם הזמן הוא מתורפו של שטר או שזה טופס, מ"מ גם בכתיבת הזמן אנו מצריכים לשמה כיון שכעת חלק מכשרותו של השטר הוא הזמן. נמצא א"כ שהתחדש כאן יסוד חשוב בדברי ר"א, שאם ישנם עדים החתומים בשטר, הרי שכיון שגם לפי ר"א הם מועילים [ולקמן יבוארו כמה שיטות איך עדי החתימה מועילים לר"א], נמצא שכעת הם חלק מכשרותו של השטר הזוקק דין כתיבה לשמה.

אמנם יש להעיר, שאם אכן כך הוא, יסוד זה נכון הוא דוקא כאשר חתימת העדים נצרכת לעדות, והינם מועילים. ברם אם חתומים עדים פסולים, הרי שכעת לא מועילה עדותם של עדים אלו לר"א, וא"כ לכאורה לא יהא פסול של מזוייף מתוכו, כיון שלא שייך להחשיבם מעניינו של שטר. וצריך לומר שישנם שני חששות בפסול זה של מזוייף מתוכו: פסול אחד הוא כפי שציין הרשב"א, שהחתימה הופכת להיות חלק מכתב הגט, והוא נכון לדין לשמה, וכמבואר. פסול שני של מזוייף מתוכו הוא שמא יבואו לסמוך על עדי החתימה ולהכשיר שטר זה אף מבלי עדי מסירה, ועל כן שטר זה פסול, ויסוד זה השני נכון הוא גם במקרה זה ששני העדים פסולי עדות.

ועיין בתורת גיטין (סימן קלא ס"ק ו) שעל פי דברים אלו מיישב את קושייתו של הב"ש על השו"ע, דהנה פוסק מר"ן שו"ע (אה"ע סימן קלא סעיף ו):

"אפילו נכתב לשמו, אם לא חתמו העדים לשמו, אם נתנו לה בלא עדי מסירה, אינו גט. ואם נתנו לה בעדי מסירה, הרי זה פסול. וי"א שגם זה אינו גט."

הרי שהביא השו"ע את דברי הגמ' בגיטין בדין עדים שחתמו שלא לשמה, ומביא מרן שתי דעות האם על אף עדי המסירה הגט פסול מדרבנן או פסול מדאורייתא ועל כן אינו גט. למעשה, שתי דעות אלו מובאות ברמב"ם (הלכות גיטין פ"ג הלכה ח). ומקשה הב"ש (ס"ק ז), וז"ל:

"וצריך ישוב, שהרי בסימן ק"ל סעיף י"ז פסק שו"ע אם ע"א כשר וא' פסול הגט פסול ולא בטל כרמב"ם וכאן הביא דעת הגאון דס"ל הגט בטל."

התורת גיטין (שם) תירץ שאכן בדין לשמה הוי פסול מן התורה לפי סברת הרשב"א, שכיון שסומכים על העדים, הרי שהם הופכים להיות מתורף השטר ואז נפסל מן התורה אם לא חתמו לשמה. ברם בעדים פסולים שלא סומכים עליהם, הרי שאין הם חלק מן השטר ועל כן פיסולם הוא רק מהחשש שמא יכשירו את השטר על פיהם ולא ידעו שהם פסולים, וחשש זה הוא מדרבנן, ועל כן השו"ע (סימן קל סעיף יז) גבי עדים פסולים שחתמו והגט נמסר בעדי מסירה כשרים פוסל רק מדרבנן.

חילוק זה מפורש להדיא ברשב"א עצמו, שלאחר שהביא את ביאורו מוכיח זאת הרשב"א, וז"ל:

"ותדע לך דהא גט שחותמיו גוים כשר לר"ש ואמרינן ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאמר עדי מסירה כרתי ואקשינן והאמר רבא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ופרקינן הב"ע בשמות מובהקים כלומר דלא אתי למיסמך עלייהו אלמא כל שאין סומכין עליהן ואין מכשירין הגט על חתימתן לא חיישינן אי חתמי לשמה או לא דלאו מכללו של גט הן."

הרי לנו שבשמות מובהקים שידעינן שפסולים הם ולא אתי למיסמך עלייהו הגט כשר. ולפי"ז נראה כאשר ישנו חשש שיסמכו עליהם, כגון קרובים, הרי שפסול מדרבנן שמא יסמוך עליהם. כחילוק זה מפורש בבני אהובה על הרמב"ם (שם), וכן מבואר להדיא באג"מ (אהע"ז חלק א סימן קלה).

אמנם יש להעיר שמתוספות (גיטין ד ע"א ד"ה מודה) משמע שהבינו שאף באופן שעדים חתמו שלא לשמה ישנו רק חשש אחד מדרבנן, שמא יסמכו עליהם, ולכן על אף עדי המסירה פסול הגט מדרבנן, ובוודאי כך הוא לדעה הראשונה בשו"ע, שגם כשחתמו שלא לשמה אם יש עדי מסירה ישנו כאן פסול מדרבנן בלבד. שכך הקשו בתוס', מדוע שייך דין מזוייף מתוכו בדין לשמה? שכן דין לשמה אליבא דר"א שייכא רק בכתיבה ולא בחתימה, שכן לר"א אין עדי חתימה ורק לר"מ צריך לשמה בחתימת העדים, נמצא שכאן לא שייך החשש שיבוא לסמוך על עדי החתימה, שכן אף אם נסמוך עליהם אין חשש בזה שחתמו לא לשמה, שכן הגט נכתב לשמה ואף נחתם על ידי עדים כשרים ונמסר בפניהם, ומה לנו לחוש? הרי שמצאנו שחשש זה של מזוייף מתוכו הינו שמא יבוא לסמוך על עדי החתימה, ומכאן נולדה קושיית הראשונים הנ"ל, ולא נאריך בדברי התוס' ובתירוצם, יעוי"ש.

נמצאנו למדים שיסוד זה של מזוייף מתוכו לר"א הינו יסוד ברור ומוסד. בש"ס מרחיבים יסוד זה לא רק על מחלוקתם הבסיסית של ר"א ור"מ בעדים פסולים, אלא אף בדין חתימה שלא לשמה, שזה לא המחלוקת הישירה של ר"מ עם ר"א, אלא זו נגזרת ממחלוקתם היסודית. כפי שהזכרנו, יסוד מחלוקתם הוא איזה עדים יוצרים את כשרות הגט – האם עדי החתימה או עדי המסירה – וממחלוקת זו נולדה מחלוקת נוספת. לפי ר"א שאין עדי חתימה, הרי שמה שכותבת התורה "וכתב לה ספר כריתות" על כורחך שזה על עצם כתיבת הגט שצריכה להיות לשמה, ואילו לר"מ שעדי חתימה כרתי והם יוצרים את כשרות השטר, הרי שעל זה יהיה דין ה"וכתב לה" להיות חתימת ידי העדים לשמה, ואף על זה כתוב בש"ס את היסוד של מזוייף מתוכו לר"א.

ואם כך הוא, יש לנו לתמוה על הלכה נוספת, דבר שיכול להזדייף, ששם לא מצינו דין של מזוייף מתוכו לר"א, אף ששם מדובר על נושא הנובע ישירות ממחלוקתם היסודית של ר"מ ור"א ועדיף מדין לשמה, שהוא הרחבה של מחלוקתם וחל דין מזוייף מתוכו גם במקרה זה כאמור לעיל.

ב. מזוייף מתוכו בדבר שהוא יכול להזדייף
כך הוא לשון המשנה בגיטין (דף כא ע"ב): "אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא, מפני שהוא יכול להזדייף, וחכמים מכשירין". הגמ' (שם) מפרשת שחכמים מכשירים זה ר"א הסובר עדי מסירה כרתי, ועל כן אף שהגט כתוב על דבר שיכול להזדייף איננו פוסלים את הגט, שכן ישנם כאן עדי מסירה שיודעים שהייתה נתינת שטר ולא נעשה שום זיוף, ועל כן מכשירין את הגט. יש לשאול: שטר זה שכתוב על דבר שיכול להזדייף שכשר על ידי עדי מסירה לר"א, האם הוא רק מבלי עדי חתימה או גם כאשר ישנם על גבי השטר עדי חתימה? אם נאמר שהגמ' מדברת רק כאשר לא חתומים עדי חתימה, הרי שלא קשה כלום. ברם אם נאמר שכשר לר"א אף אם ישנם עדי חתימה, יש לשאול מדוע ר"א מכשיר את הגט במקרה זה ולא אומרים מזוייף מתוכו? למעשה בשאלה זו ממש נחלקו הראשונים.

הר"ן במסכת קידושין (דף ה ע"א מדפי הרי"ף) כותב בענין שטר קידושין, וז"ל:

"כתב לה על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה. הא דאמרי' דכתב על החרס מהניא כר' אלעזר אתיא דאמר עדי מסירה כרתי אבל לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי כיון דחרס יכול להזדייף הוא כדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (דף כא א) ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא – פסול כדתניא בפרק המביא תניין (דף כא ב) אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרינן עלה (דף כב ב) מאן חכמים ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי הלכך שמעתין כר' אלעזר אתיא דליכא ספיקא דקי"ל כותיה בגיטין וקדושין

ומיהו דוקא בדלית ביה עדים אבל אי אית ביה עדים אפילו לר' אלעזר פסול גזירה דלמא אתי למיסמך עליה בעדי חתימה בלחוד ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול כדאיתא בגיטין (דף ד א)."

וכדברי הר"ן סובר הנמוק"י (שם) בסוגיא שמביא את הר"ן כדבר פשוט.

נמצא לשיטת הר"ן גם בגדר זה של יכול להזדייף ישנו את הפסול של מזוייף מתוכו לר"א, ואם חתומים עדים אזי גט זה יפסל, והסוגיא שמעמידה את המשנה אליבא דר"א איירי מבלי שחתמו על הגט עדים ומסרו לה רק בעדי מסירה.

אולם, יעויין בטור (סימן קכד), וז"ל: "אף על פי שהוא דבר המזדייף כשר [...] והוא שיהיו עדי מסירה לפנינו". ניתן לדייק בדברי הטור שחולק על הר"ן, שכן לא חילק בזה להדיא, וסובר שיסוד זה של מזוייף מתוכו לא נאמר על מציאות של שטר היכול להזדייף, ולענ"ד ההסבר בדבריו הוא משום שהגמ' לא חילקה בכך אליבא דר"א. לפי דברי הטור יש להקשות, מדוע בדין שטר היכול להזדייף לא מצאנו את היסוד של מזוייף מתוכו אליבא דר"א?

יש להעיר שפסול מזוייף מתוכו קיים אף אם הדבר אמת והעדים אכן חתמו על דבר אמת, כל שישנו חשש שב"ד עלולים לסמוך בשקר. הרי שאף שהדבר אמת הוי מזוייף מתוכו, וכפי שמביא יסוד זה התורת גיטין (סימן קל ס"ק ב), וא"כ הוא הדין אם לבסוף לא היה כל זיוף?

הערה נוספת יש להעיר במקרה זה, שכתב גט על דבר שיכול להזדייף וחתמו עליו עדים, שבכה"ג כותבת המשנה שהגט פסול אליבא דר"מ. חשוב לציין שגם לר"מ אין העדים פסולים והגט אינו פָסול פְסול עצמי, אלא רק ישנו חשש שמה שכתוב בגט אינו נכון מחמת האפשרות שניתן לזייף, ולכן הגט פסול. כך מוכח מהרא"ש (פ"ב סימן כד) המבאר את הטעם מדוע לא מכשירים את הגט בנכתב על דבר שיכול להזדייף אם יבואו לפנינו עדי החתימה ויאמרו שלא היה זיוף, וכתב: "משום דכי חזינן בידה גט דליכא למיחש לזיופא אמרינן דמסתמא בא לידה כמצותו", כלומר בעדי מסירה. ממשיך הב"י (ריש סימן קכד) ושואל על דברי הטור שהביא זאת כהלכה פסוקה, שאף אם יבואו עדי החתימה ויעידו שלא נעשה זיוף, הגט יהיה פסול. וכותב הב"י שכך הוא לטעמו של הרא"ש (פ"ט סימן ז) הסובר דכל שלא נמסר בעדי מסירה בטל הוא, ומשום הכי כל היכא דכתוב על דבר המזדייף הורע חזקתו וחיישינן שמא לא ניתן לה בפני עדים, ומחמת חשש זה הגט פסול. ולפי זה, מה שכתב רבינו הטור: "אבל בעדי חתימה אפילו הם לפנינו פסול", זהו דוקא לדברי הסוברים דכל היכא דליכא עדי מסירה הוא בטל, אבל לדברי המכשירים בעדי חתימה לחוד (כמו שיתבאר בסימן קלג), אם באו עדי חתימה בפנינו – נישאת על ידיהם אעפ"י שהגט כתוב על דבר המזדייף. ואם כן קשה למה סתם הטור דבריו, והוה ליה לפרושי דהיינו להרא"ש דוקא? ומיישב הב"י שתי תירוצים, וז"ל:

"ואפשר דגם למכשירים בעדי חתימה לחודייהו פסלי הכא אפילו כשעדי חתימה לפנינו משום דכיון דיכול להזדייף הוה ליה כמזוייף מתוכו (גיטין י:). אי נמי גזרינן היכא שעדי חתימה באים לפנינו אטו היכא שאינם באים לפנינו אלא עדים המכירים חתימתן דאז ודאי חיישינן לדילמא תנאה הוה ביה וזייפתיה וגם שמא זייף החתימות עד שנראה למקיימים שהיא חתימת העדים החתומים בו דכיון שכתוב על דבר המזדייף איתרע ליה חזקה דכשרות וחיישינן לכל מאי דאפשר למיחש."

הרי לנו משני תירוצי הב"י גט שנכתב ע"ג דבר היכול להזדייף לר"מ הינו גט פסול בעדי חתימה. לפי תירוצו הראשון הוא משום דפסלו חכמים דהוי כמזוייף מתוכו, וכפי הגדרים שכתבנו לעיל, ובתירוצו השני משמע שעקרונית ניתן היה להכשיר אם עדי החתימה היו אומרים שלא היה מזוייף בעת החתימה והמסירה, אולם גזרו חכמים לפסול את הגט שמא לא יבואו עדי חתימה ויעידו שאינו מזוייף.

על כן אנו מדגישים שכעת השאלה על מזוייף מתוכו לר"א כאשר נכתב על דבר המזדייף תהיה נכונה לא מצד הפסול הראשון של הרשב"א, שחתומים על השטר עדים לא לשמה והם מעניינו של שטר, אלא מצד החשש השני שיבא לסמוך על השטר גם מבלי עדי מסירה, מדוע לא חיישינן גם לר"א שמא יבואו לסמוך רק על עדי חתימה? ובוודאי לתירוצו הראשון של הב"י, וכך היא מסקנת הטור, שגם אם יבואו עדי החתימה ויאמרו שלא היה שום זיוף עם נתינת הגט לא יועיל אמירתם עד שיבואו עדי המסירה ויאמרו שהייתה מסירה בפניהם ורק כך יוכשר גט זה, קשה למה כשר כאשר באים עדי המסירה?

והנה קושיא זו מקשה הגט פשוט (סימן קכד ס"ק ג), וז"ל:

"ואיכא למידק היכי מכשירינן לכתוב על דבר שיכול להזדייף והא אמרינן דמודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול? וכן פוסק מר"ן בסימן קל סעיף יז, וראיתי במרדכי ספ"ב דגיטין וכתבו מרן הב"י סימן קל וכ"כ הג"א וז"ל: אין לתמוה איך מכשיר ר"א בדבר שיכול להזדייף וכו' דהא מודה ר"א היכא דלא אתי למיסמך עלייהו כגון בשמות מובהקים וכו' הוא הדין הכא."

וכ"כ המגיד משנה (הלכות גירושין פרק ד הלכה יח) בשם הרמב"ן, בענין חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהן, וז"ל:

"כתב רמב"ם ז"ל דכולן בעדי מסירה כשרים ושפתים ישק משיב דברים נכוחים ובודאי מזוייף מתוכו אין כאן דכל שפסולו ניכר הוא אין לחוש בו דהא ידיע מילתא לכל מאן דמטי שטר לידיה ולא אתי למסמך עליה דהא לא עליה חתימי סהדי וא"צ לומר בראש הדף ומאחריו ומן הצד דלא הוי אלא כגט שאין עליו עדים ואם נתנו לה בפני עדים כשר."

וכן דעת הרמב"ן בחדושיו (גיטין פו ע"ב ד"ה והא דתנן) והרשב"א (שם ד"ה ועוד ראיה). וכן הביא הב"ש (סימן קל ס"ק ב) בענין הניחו העדים אויר לפני חתימתם.

הרי לנו שעקרונית היה מקום לומר דין זה של מזוייף בתוכו אף בכתב שטר על דבר שיכול להזדייף, וכמו בכל אופן שנפסל הגט אם נסמוך על עדי חתימה, ברם כיון שבדבר היכול להזדייף פיסולו ניכר הרי שאין חשש שיבואו להכשיר אותו בהסתמך רק על עדי חתימה, ומה"ט מכשיר בעדי מסירה כשכתב על דבר שיכול להזדייף כיון שניכר.

על פי יסוד זה ניתן להבין את ההלכה בשו"ע (סימן קכד סעיף ט), וז"ל: "לא יתננו לה עד שתתייבש הכתיבה והחתימה יפה, פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף". ובודאי הלכה זו עוסקת כאשר ישנם עדי מסירה, ואפ"ה צריך שיהא כתב הגט וחתימת העדים יבשים ולא יוכלו לזייפם אף שיש כאן עדי מסירה, ועל כרחך הטעם שאם לא כן הוי מזוייף מתוכו שפסול אף אם יש עדי מסירה. א"כ מוכח מכאן שהכלל של מזוייף מתוכו עוסק בכל הפסולים, ואף בכתב על דבר שיכול להזדייף, ובתנאי שפיסולו אינו ניכר.

וכן מצינו בדברי הרמ"א (ריש סימן קל), וז"ל:

"צריך שיחתמו שני עדים כשרים (זה תחת זה) (במרדכי הל' גיטין) למטה משיטה אחרונה של גט. ולא יניחו כדי אויר שני שיטין בין שיטה אחרונה לחתימתם. הגה: ואם הניחו, הגט פסול (טור). ויש חולקין ומכשירים ע"י עדי מסירה."

הרי לן שלפי דעה ראשונה של הרמ"א אם הרחיקו העדים שתי שיטין מהשיטה אחרונה הגט פסול, ומבארים הב"ש (ס"ק ב) והתו"ג שם שהטעם הוא משום מזוייף מתוכו, שמא יימלא הריוח ולא יהא ניכר. הרי ששייך מזוייף מתוכו אף בדבר שיכול להזדייף לדעה זו.

ואחר הדברים הללו ניהדר לשיטת הר"ן המוזכרת לעיל, שהראנו שחלוק על תפיסת הטור וראשונים המובאים לעיל, וסבירא ליה שלדעת ר"א ישנו פסול מזוייף מתוכו אף על שטר שנכתב על דבר שניתן לזייפו כאשר חתמו בו עדים. נראה שאחר חלוקת הראשונים הללו בין פיסולו ניכר לבין אין פיסולו ניכר, ניתן לומר שגם הר"ן יודה לחילוק זה, וכל מה שאמר שישנו פסול מזוייף מתוכו בכה"ג הוי באופן כזה שאין פיסולו ניכר. ואמנם בביאור דעת הר"ן נחלקו אחרונים. שהנה דעת הר"ן הובאה בב"ש (סימן לב ס"ק א) ששטר קידושין על דבר שיכול להזדייף כשר רק ללא עדי חתימה, והקשה הטיב קידושין (שם ס"ק א) דהב"ש גופיה (סימן קכד ס"ק ג) מבאר שכאשר יש עדי מסירה לפנינו כשר, ולא חיישינן דאתי למיסמך על עדי חתימה כיון שניכר שהוא דבר שיכול להזדייף?

יעויין במקנה במה שמיישב, ובטיב קידושין מעיר שדבריו דחוקים למעיין. בטיב קידושין תירץ שישנו שינוי בין גט לשטר קידושין, והוא, שבגט לא ניתן להוסיף תנאי, שכן גט שנכתב בו תנאי פסול, ועל כן לא חיישינן שהוסיפו בו תנאי וניתן להכשירו בעדי מסירה על אף שניתן לזייפו. ברם, בקידושין חיישינן שהיה בו תנאי ומחקו. הרי לפי תירוץ זה של הטיב קידושין נראה שהר"ן מודה שאין פסול עצמי של מזוייף מתוכו בשטר היכול להזדייף, אלא ישנו חשש שחתמו העדים ולאחר מכן מחק תנאי וע"ז היו שני עדי מסירה, ואילו חשש זה לא קיים בגיטין מאחר ואין תנאי בגיטין.

דברי הטיב גיטין קשים, מאחר ובר"ן מפורש שהפסול של מזוייף בתוכו משום חשש שמא יבוא לסמוך על עדי החתימה לבד, וישנו את הפסול של מזוייף מתוכו, ואיך אפשר לומר שהטעם הוא משום תנאי.

אולם, יעויין באבני מילואים (שם ס"ק א) שמביא דעת רש"י בגיטין (דף י ע"א) שבקידושין לא שייך פסול דרבנן לפסול את הקידושין, ולעולם חיישינן לקדושיה דלא נבוא לתקלה במה שנחזיקה כמקודשת. ומכח זה תמה האב"מ על שיטת הר"ן, אמאי לא חילק חילוק ברור בין גיטין לקידושין, וכל דברי הר"ן אם נכונים הן – ניתן לאומרם בגיטין ולא בקידושין. ומתוך תמיהה זו של האב"מ ניתן לשמוע שניתן לומר פסול של מזוייף מתוכו בדבר היכול להזדייף, ברם תמה האב"מ על הר"ן, איך סובר זאת בקידושין דבר היכול ליצור מכשילה באיסור אשת איש.

ועוד מוסיף האב"מ לתמוה על דברי הר"ן מדברי הר"ן גופיה בפ"ב דגיטין (דף יא ע"א מדפי הרי"ף), דבדבר שיכול להזדייף לא חיישינן דלמא אתי למיסמך עלה, ע"ש, וכ"כ במרדכי ובהגהת אשר"י (שם). וא"כ אמאי פסלי בקידושין בדבר שיכול להזדייף ע"י עדי מסירה, וצ"ע.

הרי שגם לפי קושייתו השניה של האב"מ למד שהר"ן בקידושין לא חילק בין פיסולו ניכר או לא, ומכח זה הקשה על דבריו. ונראה לפי דברינו שאכן ניתן ליישב ולחלק בין היכא דפיסולו ניכר או לא.

ואמנם אחר העיון נראה כדברי האב"מ, שכן הר"ן מבאר דבריו על האוקימתא בגמ' שכתב על דבר היכול להזדייף, ובכה"ג ודאי ניכר היכולת לזייף, וע"ז גופא כותב הר"ן שאם חתמו על זה עדים אף בעדי מסירה יהא פסול משום מזוייף מתוכו.

ואף לדברי החולקים על הר"ן, יש לנו לדון בהאי גיטא דנן, שנעשה תיקון בגופו של גט וחתומים על זה עדים כשרים מחדש, האם ניכר זיופו? שכן כל שטר שנעשה בו תיקון חיישינן לזיופא ובעיקר בתורף השטר, ושמו ושמה הוי מתורף הגט, אך אם ניכר זיופו הרי שחוזר הדין שלא אמרינן מזוייף מתוכו. כך ניתן לדייק ממה שפוסק מרן שו"ע (סימן קכה סעיפים יט-כא), וז"ל:

"גט שמחק בו אות או תיבה, או שתלה בין השיטין, אם מטופס הגט, הרי זה כשר. ואם מן התורף, אינו גט. ואם חזר ופירש בסוף הגט שאות פלונית תלויה או על המחק, אפילו מתורף הגט, כשר כשאר שטרות. והקיום יכתבנו קודם כדת משה וישראל. ועכשיו נהגו להחמיר שלא לקיים מחק הגט.

גט שנמצא קרוע שתי וערב; שהוא קרע של בית דין, הרי זה גט בטל כשאר שטרות. אבל אם נתקרע ואינו קרע של ב"ד, כשר. נמוק או שהרקיב או שנעשה ככברה, כשר. מחוק או שנטשטש, ובבואה שלו קיימת, אם יכול לקרות, כשר; ואם לאו, אינו גט.

בד"א, כשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה, ואין שם עידי מסירה. אבל אם יש עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר, הרי זה כשר אף על פי שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשניתן לה בפניהם. ויש מי שפוסל בקרוע שתי וערב."

מהלכות אלו ברור שגט שנעשה תיקון או שנטשטש בתורפו של גט פסול ע"י עדי חתימה, ובכל אופן מכריעים הרמב"ם והשו"ע שאם היה קיום על הגט, או לחלופין היו עדי מסירה, הרי שהגט כשר. כיום שלא נהגו לעשות קיום בגט כמפורש לעיל, הרי שנותנים בעדי מסירה. גם הכא בפשטות מדובר כאשר חתומים עדים על השטר, ואפילו הכי לא אמרינן מזוייף מתוכו.

יעויין בח"מ (ס"ק מ) ובב"ש (ס"ק לה) שהעמידו את דברי השו"ע במקום עיגון או בדיעבד, שכשר אף אם אינו מקויים כיון דאיכא עדי מסירה, ובנידון דנן פשוט הוא שאינו מקום עיגונא.

ועדיין לענ"ד ישנו הבדל ברור בין הלכות אלו לגט שלנו, שכן במקרה שלנו נעשה תיקון בגופו של התורף מבלי קיום בסופו של השטר כהלכות הקיום, ועושים טיוט בעדים שחתמו בגט במסירה הראשונה, וחותמים העדים מחדש על שטר שנעשה בו תיקון מבלי קיום. הרי ששטר זה פסול בעדי חתימה, וכל חתימתם לא מהני לגופו של שטר, נמצא שאף אם נוסיף עדי מסירה הרי שהוא מזוייף מתוכו שכן לא ברור פיסולו של גט, שחושבים אנחנו שכעת העדים שחתומים אחרי הטיוט חתמי כדינא ויבואו להכשיר, נמצא שכעת מיגרע גרעי ויפסל אף עם עדי מסירה.

ואמנם יש להעיר ביושר על סברא זו דאינה ברורה, שגם במקרה זה ניתן לומר שכיון שאין קיום על תיקון זה בתורף השטר הרי שניכר פיסולו בתיקון האות, ואין ביד העדים החדשים החתומים על השטר להכשירו, ועל כן חוזר הדין שנכשיר אותו בעדי מסירה ולא נאמר מזוייף מתוכו.

עוד נאמר שבמקרה דנן ישנו מחק שלא נכתב עליו התיקון כדי לא לכתוב על המחק ולעיתים קורה שאף כותבים על המחק מכל מקום נראה שלא גרע מכל מחק בגט ששייך לגביו הפסול של זיוף שמא היה בו תנאי ונמחק ובאופן כזה כשר רק ע"י עדי מסירה וא"כ לכל הפחות הוי פסול ע"י עדי חתימה.

להלן נעיין עיון נוסף בדברי הרמב"ם והשו"ע הללו, ולפי מה שנכתוב להלן אזלה לה הראיה מדברי השו"ע הללו, וחוזר הספק בהכשר גט זה שתיקנו אותו וסמכו על חתימת העדים.

ג. מזוייף מתוכו פסול שלא ניתן לתיקון אף ע"י עדי מסירה
עוד יש לנו להעיר על מחלוקת גדולה בדין חתמו בפיסול, היינו שלאחר החתימה נעשו תיקונים בגט.

יעויין ברמ"א (סימן קכה סעיף טז) שכתב:

"ואם צריך לתקן אותיות, כגון שלא נוגעים במקום שראוי ליגע או שהיו קצרים וצריך להאריכן, יתקנן קודם שיכתוב כדת משה וישראל או לכל הפחות קודם החתימה."

וכתב עליו הח"מ (ס"ק כז): "אבל לאחר חתימה אין מועיל שום תיקון דבר הצריך תיקון כיון שנחתם בפסול וכן כתב לעיל סעיף ו'".

וכן היא דעת הב"ש (סימן קכה ס"ק ח ויא), שאם כבר חתמו העדים בגט אין תקנה לתקן בגט דהא עכ"פ העדים חתמו בפסול, וממילא לא ניתן להכשיר אף על ידי עדי מסירה. אולם בדברי הב"ש ישנה תוספת על חידושו של הח"מ, שאם חתמו העדים ואחר כך עשו תיקון – אפילו במקרה שניכר המחק והתיקון ושוב לא יבואו לסמוך על עדי חתימה, וא"כ היה מקום להכשיר את הגט ע"י עדי מסירה וכפי שראינו בדין מזוייף בתוכו בדבר דאתי לאזדיופי – מכל מקום כותב הב"ש שהגט פסול משום שנחתם בפסול. וכן פוסק הפת"ש על סדר הגט למהר"ם (אות פז בסדר הגט ס"ק ה בפת"ש) שאחר חתימת העדים לא מהני תיקון והוי מזוייף מתוכו אף אם ניכר פיסולו², כיון שכל שנחתם בפסלות הוי מזוייף מתוכו, וכל מה שהרמב"ם הכשיר בכתבו על המחק הוא רק בכה"ג שעדיין לא הסתיים כתיבת הגט והעדים לא חתמו שאז העדים חתמו אחר התיקון.

זאת בנוסף לדברי סדה"ג למהר"ם (אות פז) שם כותב שאף אם ניכר התיקון ואף קודם חתימה לא מועיל התיקון בתורף ופסול בדיעבד ואף במקום עיגונא, וכ"כ המהר"ם בברכת המים (סוף אות ג), ולדבריו ק"ו לאחר חתימת העדים לא ניתן לתקן את הגט.

לעיל הבאנו את דברי הח"מ שהפנה לדברי הרמ"א בסעיף ו, שם ישנה הרחבה לדין זה של חתמו בפסול, שכן מחדש הרמ"א שאפילו תיקונים שאינם מעיקר הדין אלא רק ממנהג – וכגון מוקף גויל שאינו אלא מנהגא – אין לתקן לאחר חתימת העדים.

וכך הוא לשון השו"ע שם (סימן קכה סעיף ו): "נהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל ואם יש בו אותיות דבוקות יגרור בינהם להפרידם". ומוסיף הרמ"א:

"וי"א דאין להפריד האותיות אם נוגעים וכן נוהגין, ויש מקלין בשעת הדחק לתקן קודם שיחתמו העדים כשבעל מצוה לתקן".

מבואר ברמ"א שאין להוסיף אחר חתימה, ואפילו רק להפריד אותיות דבוקות אסור, ואף בשעת הדחק. וכותב שם הח"מ (ס"ק ט) שטעמו הוא משום שנחתם בפסול, אולם לקושטא דדינא חלק הח"מ על הרמ"א וכתב שהיכן שתינוק יכול לקוראו יש להכשירו עכ"פ בשעה"ד ועיגון ולתת כך או לתקנו אף לאחר חתימה, עיי"ש.

אולם הגט מקושר (צינץ) על סדר הגט (אות פז ס"ק ב) ס"ל שכל שניכר פיסולו הרי שלא ניתן לפסול את הגט כשיש עדי מסירה אף אם איכא עדי חתימה, דלא אמרינן מזוייף מתוכו בכה"ג, וכפי שנתבאר בדין כתב על נייר מחוק, כיון דאין שם פסול על העדים ורק חשש דילמא אתי למיסמך עלייהו, הרי שכל שניכר פיסולו לא חיישינן. ואכן נראה שפשט דברי הרמב"ם ומר"ן המוזכרים לעיל מראים כדבריו וכאמור בדברינו, מ"מ יש מקום לחילוק שהביא הפת"ש בין נכתב בכשרות ונחתם בכשרות, ובין תיקנו לאחר חתימת העדים בפסול, וניתן להכניס זאת ברמב"ם. ובודאי יש לנו לחוש לכת הפוסקים הפוסלת תיקון בכה"ג אף ע"י עדי מסירה ומשום לא פלוג, ועוד שיבואו למיסמך אעדי חתימה גרידא, עיין בט"ז (סימן קכה ס"ק יז) שכתב שבכתבו על המחק פסול רק אם סומך על עדי חתימה, ולאחר מכן חידש עוד יותר שאף על ידי עדי מסירה פסול דילמא אתי למיסמך אעדי חתימה, ומ"מ בעיגונא היקל דהשתא קרעינן לגט ולא שייך דילמא אתי למיסמך אעדי חתימה. וכן יעויין בקובץ בית יצחק (אוצר הפוסקים) (עמוד רנא) לגר"מ בלייכר שליט"א, מש"כ בגט אחד בשתי נתינות.

ד. דיון בתשובת הרא"ש
פוסק הרא"ש בתשובה (כלל מה סימן טו), וז"ל:

"וששאלת שליח הולכה שהביא גט ולא היו הווין ארוכין אם רשאים ב"ד להאריכן.

תשובה להאריך הווין של הגט אינן יכולין, דאם הוא חשוב כתיקון הגט והכשרו אי אפשר לעשות בלא צווי הבעל כי הבעל צריך לומר לסופר כתוב. ואם נתן הגט לאשה ואין הווין ארוכין אם הבעל רחוק מכאן לא הייתי פוסלו בשביל זה. וגם אם יש בו משום תקנת עיגון כגון שהובא הגט ממקום רחוק יאריכו בית דין הווין, כי מסתמא הבעל צוה לכתוב גט כתיקון חז"ל ואם לא כתבו הסופר כראוי ניחא ליה לבעל שיתקנוהו ושליחותיה דבעל עבדי, ועל זה יש לסמוך בשעת הדחק."

הרי שהתיר לתקן את הגט אף לאחר חתימת העדים, שהרי מדובר בשליח הולכה שהביא גט, ועוד, דאל"כ ודאי שניתן לתקן כיון שעדיין נמצאים בתוך כתיבת הגט, ומה שייך עבדו עדים שליחותייהו. דברי הרא"ש הובאו בטור (אה"ע סימן קכו), ובב"י (שם) מביא דברי הריב"ש החולק על תשובה זו של הרא"ש, וז"ל:

"וכתב הריב"ש בתשובה בסימן [שט"ו] לתקן בית דין הווי"ן בשעת הדחק כסברת הרא"ש הוא רחוק בעיני כי אם צריך תיקון איך יתקן [אחר] זולתי הסופר שהוא שליח הבעל."

יעויין בב"י ובב"ח דהעמידו דברי הרא"ש ששיעור הווין הן כשיעורא דעלמא ומדינא א"צ להאריכן, ומ"מ כיון שנהגו להאריך קפדינן בהו לכתחילה. ועיין בתשובת הרדב"ז (ח"ד סימן תתקיז וסימן תתקמג) שעשה מעשה כסברת הרא"ש, מיהו היינו דוקא במידי דאינו פסול מהתורה אלא מדרבנן, דמדאורייתא אינו יכול לתקן רק הסופר ששמע מפי הבעל, ועיין גט פשוט (סימן קכו ס"ק סו). ומקשה הפרישה (סימן קכו ס"ק לג), וז"ל:

"ותימה מה מועיל תיקון לאחר שיחתמוהו העדים סוף סוף העדים אגט פסול חתמו. ויש לומר דסבירא ליה עדי מסירה כרתי וסלק עדי חתימה מכאן ונמצא שניתן כהלכתו בעדי מסירה, וגם אינו פסול ממש אלא שצריך תיקון כהאי גוונא מסתמא אמרינן הבעל ציוה."

והביא דבריו הגט פשוט הנ"ל.

דברי הפרישה צריכים עיון, שכן כיון שעדי החתימה חתמו באופן זה של פסול הרי אף בעדי המסירה צריך לפסול ומשום מזוייף מתוכו?

והנראה לומר שדברי הפרישה בתחילתו מיוסדים על דבריו בהמשך, שכיון שאין כאן פסול ממש ורק נעשה מפני החוששים היכא דנהגו להאריך הווין, הרי משום כך לא יהא פסול מזוייף מתוכו בעדי מסירה, וכמו שמצינו בכתב על דבר שיכול להזדייף לר"א, שכיון שהוא רק חשש שעלול להזדייף, ולא פסול ממשי בהווה, ל"א בזה מזוייף מתוכו לר"א היכא דמינכר זיופו, והכא עדיפא טפי, כיון שאין כאן פסול כלל, וגם אם לא יהא ניכר כלל יש להכשיר, שגם אם יבואו לסמוך על עדי הכתיבה אין בכך כלום. יעויין בגט פשוט (סימן קכה ס"ק כו) דכך משמע ממנו. ועדיין צ"ע.

וכך ראיתי בשו"ת משאת משה (ח"ב אבהע"ז סימן יג) שסייג דברי הרא"ש בתשובה וכתב שאף הרא"ש לא התיר אלא בווין שבטופס, ולפי"ז בשמות האיש והאשה אין כל אפשרות לתקן לאחר חתימת העדים.

ה. חשש מזוייף מתוכו באופן של גט אחד בשתי מסירות – דיון בדברי האחרונים
חידוש זה של גט בשני מסירות הועלה רק בדורות האחרונים, ועניין זה עלה בשני אופנים ובשתי גירסאות ע"י מהר"א חסון. גירסא ראשונה הובאה בשו"ת מהרח"ש (סימן ג) שכתב על מנהג מהר"א חסון במעשה שבא לידו שנתן הגט ביד האשה תחילה בלא נקודה ואח"כ נטלו ממנה וכתב על הגימל נקודה וחזר ונתנו לה, ומשמע שמסירה שניה נשענת על עדי החתימה החתומים בגט הראשון ע"י מינוי נוסף לעדי מסירה במסירה שניה. ותמה עליו המהרח"ש, וז"ל:

"ואני השגתיו על זה שאם באנו לחוש משום שנכתב בלא נקודה ולא הוי גט מאשה זאת, מה מועיל אחר שנתנו לה תחלה בלא נקודה לחזור ולכתוב לה נקודה, מאחר שכשחתמו העדים היה בלא נקודה וחתמו על גט מאשה אחרת, ואפילו לר' אליעזר דעדי מסירה כרתי חשיב כמזוייף מתוכו כיון שהעדים חתמו על אשה אחרת, והודו לי חברי."

הרי שגם באופן של הוספת נקודה חש להא דמזוייף מתוכו.

כמו כן כתב הכנה"ג (אבהע"ז סימן קכט הגה"ט סי' יג ד"ה אעיקרא) מסברא דנפשיה כדברי המהרח"ש.

ועיין עוד בהג' מהר"ח מודעי לכנה"ג (שם) שכתב שאף מהר"ש גאון ז"ל בתשו' (סימן מז) פקפק בהוראת מהר"א חסון הנ"ל.

הנה כי כן ראינו שאף בהוספת נקודה בלבד מעל האות חששו האחרונים, כל שכן בהוספת אות על השם או במחיקת שם, שלא ניתן להקל בזה.

ומכאן יש לתמוה על רבותינו האחרונים שהרחיבו פתרון זה של שני מסירות אף על שינוי שם, יעויין בשו"ת הר צבי (אבהע"ז סימן קלד) בעניין ספק האם שמו אליה או אליהו, כתב שם הגאון הרב צבי פראנק זצ"ל, וז"ל:

"ובהיותי יושב בסידור גט עם גאון רבי שמואל סלאנט זצ"ל, המציא בענין זה המצאה חדשה, שהיה אומר לבעל שיצוה לסופר לכתוב אליה בלא ו', והבעל מוסר גט ליד האשה, ואמר לאשה שתקנה את הגט בחזרה לבעל, ואח"כ היה אומר לבעל שיצווה לסופר שנית להוסיף ו בשם אליהו ומסר שנית הגט ליד האשה."

יעויין בספר תורת רבינו שמואל סלאנט (סי' צ קונטרס שמות גיטין) בענין שם אליהו (עמ' קצו) וכן בספר דברי יוסף (אה"ע ח"ב הל' גיטין סימן קכט אות יד) וכן בציץ אליעזר (ח"ט סימן מה).

ו. אופן נוסף בשתי מסירות
אופן נוסף בביצוע שתי מסירות מצינו בכנה"ג (סימן קכ"ט הגב"י ס"ק מב), ולמעשה אופן זה הינו גירסא שניה של שתי מסירות שנעשו ע"י מהר"א חסון. לאחר שהביא (הכנה"ג הנ"ל) דברי המהרח"ש כתב:

"אחר זמן ראינו מכ"י תשובת שאלה להרב המובהק כמה"ר עזריה יאושע זלה"ה, והעיד כי יש אתו כתיבת מהר"א חסון ז"ל הנז' שהיה מוסרו לאשה בלי רפה בעדי מסירה קודם שיחתמו העדים."

וכן כתב בגנת ורדים (כלל א סימן ה ד"ה גם), וכן מביא בית אהרן (לר"א קיספין) בשמות אנשים (שֵם גילבי), וראה (שם) בהרבה ממזכרות הגיטין של הפאת ים. ועוד יעויין בשדי חמד (מערכת גט סימן יב ס"ק ח-ט), לאחר שהביא ממזכרות הגיטין של גדולי הספרדים לגבי שם שיש בו רפ"א שיש לכתוב גט אחד בשתי מסירות, והביא את דברי הכנה"ג הנ"ל, מסיק הוא, וז"ל:

"הא למדת דהלכה רווחת בישראל למסור הגט בשני מסירות וסגי במקום ב' גיטין אך דוקא בדאיכא שעת הדחק כאשר נתבאר מדברי הפוסקים."

הרי שנתינת גט אחד בשני מסירות וכפי האופן הראשון של מהר"א חסון יש לחשוש להא דמזוייף מתוכו, ומחמת כן הסיקו גדולי האחרונים להחתים העדים רק על מסירה שניה, ובמסירה ראשונה לסמוך על עדי מסירה בלבד.

נראה שאף אופן זה אינו חף מקשיים, מכל מקום אין בו את הפסול היסודי של מזויף מתוכו, ובזה ישנה עדיפות לאופן מסירה זה, הקושי באופן זה הוא שמסירה ראשונה שהיא זו האמורה להיות המסירה העיקרית היא ללא שני עדי חתימה וכפי עיקר התקנה להחתים שני עדים, ולהלן יובא אריכות דברים בצורך של עדי חתימה על אף עדי המסירה. נוסף לזה, שכיום המנהג לקרוע את הגט מיד בתום המסירה.

ואכן קושי זה העלה בשו"ת משאת משה (אבן העזר ח"ב סימן יג), וז"ל:

"אכתי דעתי הקלושה נוטה דלאו שפיר חזי, דמלבד מ"ש דשאני טופסי גטי' משמות המגרש והמתגרשת ודדמי. לבד זה אמינא דעם שאלת המחי' ממוהר"ך עזריא עדיין לא יצאנו בכך מידי ערעור בגט מטעמ' אחרינא, וזה בהציע תחי' מ"ש הר"ב תה"ד סי' רל"ב בנ"ט דלמאי דקי"ל כר"א דע"מ כרתי, למאי הלכתא טרחי' להחתים עדים בגט וזה לפעמים ע"י הוצאות, כיון דאין העדים חותמי' ע"ה אלא מפני תקון העולם, והאידנא דהמנהיגים קורעים הגט סמוך לנתינתו, ומעולם לא באה אשה לב"ד וגט יוצא מת"י, טורח חתי' זו ל"ל. וניחא ליה משום דאיכא כמה סתמי משניות ובריתות דמורין הלכה כר"מ דעח"ך [=דעדי חתימה כרתי], וכל גט שאין עליו עדים חספא הוי, להכי מפקי' נפשין מפלוגתא בגט אשה שיהא בהיתר גמור שלא להוציא לעז בנישואי בנות ישראל יע"ש."

ולהלן אי"ה ניתן דעתנו על נקודה זו.

ז. בדין הטיוט
דיון נוסף בכשרותו של גט זה יש להביא מדין הטיוט, וכך הוא לשון הגמרא בבא בתרא (דף קסג ע"א):

"אמר רב: לא שנו [שהרחיק שתי שיטות פסול – א.ה.] אלא בין עדים לכתב, אבל בין עדים לאשרתא - אפילו טובא נמי כשר. מאי שנא בין עדים לכתב? דלמא מזייף וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי, בין עדים לאשרתא נמי מזייף וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי! דמטייט ליה. א"ה, בין עדים לשטר נמי מטייט ליה! אמרי: סהדי אטיוטא הוא דחתימי. בין עדים לאשרתא נמי, אמרי: בי דינא אטיוטא הוא דחתימי! בי דינא אטיוטא לא חתימי."

הגמרא מדברת על שטר שטייטו אותו בסופו, ואומרת הגמרא שאם זה שטר רגיל ובסוף השטר ישנו טיוט ואחרי הטיוט חתומים עדים השטר פסול, מטעם שאנו אומרים שהעדים חתומים על הטיוט, וכך נפסק להלכה בחו"מ (סימן מה סעיף ו), וז"ל :

"ידקדקו העדים שלא ירחיקו מהכתב רוחב שני שיטין. ואם הרחיקו שני שיטין, פסול, אפילו כתב: שריר וקיים. אפילו ידוע שלא הוסיף ולא זייף בו שום דבר. ואפילו טייטוהו בדיו (פירוש מלאו נקודים נקודים של דיו), פסול, שלא יאמרו: חתמו על הטיוטא ולא על עיקר השטר."

ויש לתהות על סברא זו שעדים יחתמו על הטיוט ולא על גופו של שטר? ולענ"ד הפשט הוא שלכשרותו של שטר אנחנו צריכים להיות בטוחים שהעדים יחתמו על גופו של שטר ולא על דבר אחר, וכיון שבשטר שישנו טיוט בתחתית השטר ניתן לומר מספק שהעדים חותמים על הטיוט ולא על גופו של שטר, הרי ששטר זה פסול. ומוכח כן ממה שבטיוט על שטר קיום של ב"ד אנחנו מכשירים אף אם יש טיוט, כיון שב"ד יודעים את ההלכה שחתימתם היא על גופו של קיום. וכך משמע להדיא בפירוש הרשב"ם, וז"ל:

"אטיוטא חתימי - ולא אעיקר של שטר כדאמרי' בגיטין (דף פז) חיישינן שמא אשאילת שלום שכתב בשטר חתמו ולא אעיקרו של שטר הכא נמי כך מעידין בפנינו אטייט בדיו ונמחק כדי שלא יחשדו בבעל השטר."

ובחילוק בין ב"ד לעדים כותב הרשב"ם:

"ומשני בי דינא אטיוטא - אין דרכן לחתום אבל עדים הכל מצויין לחתום ואפי' עמי הארץ ואתי למיחתם אטיוטא."

הרי שמבאר שכמו שמצאנו בגיטין (דף פז ע"א) שאם יש שאילת שלום בסופו של הגט ועדים חתומי מטה הרי שהגט פסול, כיון שאנחנו סבורים לומר שחתמו על שאילת שלום ולא על גופו של גט, ועל אף שגם שם אין סברא אמיתית לומר שדוקא יחתמו על שאילת שלום ולא על גופו של גט, עדיין חיישינן שמא חתמו על שאילת שלום. ומבאר הרשב"ם שכן העדים עמי ארצות הם ולא ידעי על מה חתמי, ויכולים לטעות ולחשוב שחותמים על הטיוט.

ועיי"ש בתוס' שמבאר שאין מדובר בטיוט שכולו מלא בדיו, שכן במקרה כזה ישנו חשש אמיתי של זיוף ואז היה מקום לחוש אף במעשה ב"ד, ולכן העמידו שמדובר בטיוט של נקודות, ובזה ניכר שלא היה מתחת זיוף או מחיקה מכוונת. וכן מבואר בספר הערוך (ערך דיו) שעושה נקודות של דיו, וכ"כ הגמ"י (פכ"ז מהלכות מלוה ולוה אות ז) וכן הוא ברמ"א בחו"מ (סימן מה סעיף ו), עוד יעויין ברמב"ם (שם פכ"ז ה"ד) שכתב דהכוונה לשריטות של דיו וכ"כ השו"ע חו"מ (סימן מו סעיף לב), עיי"ש.

ח. מחלוקת הר"ן והרמב"ם בדין שאילת שלום וביאור הדברים
ובהאי דינא של שאילת שלום גופיה נחלקו קמאי. הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ד הלכה כה) פוסק כך:

"הרי שכתב הגט ואחר שגמר כתב שאלו בשלום פלוני או שלום עליך פלוני רֵעי וכיוצא בזה וחתמו העדים מלמטה והרי גט זה יוצא מתחת ידה הרי זו ספק מגורשת שמא לא חתמו העדים אלא על שאילת שלום."

הרי שפוסק הרמב"ם שגט זה פסול מספק. ואמנם הר"ן שם על הסוגיא (מח ע"ב מדפי הרי"ף) מבאר שגט זה בטל לגמרי, ולא מחמת הספק. ולענ"ד אין כוונת הר"ן לבאר אחרת את הדין של שאילת שלום בסוגיא שבוודאי חתמו על שאילת שלום, ודלא כהרמב"ם, אלא הביאור בר"ן כך הוא שלא מוכח על מה חתומים העדים, רק מוסיף הר"ן לומר שכיון שיש ספק על מה חתמו העדים הרי שיש כאן חיסרון בבירור חתימת העדים, כמש"כ הר"ן: "דכיון שאין העדות מתברר ומוכח הרי אלו כאילו אין כאן עדים כלל". וכל אימת שישנו חיסרון בבירור הגט ישנו חיסרון בחלות הכריתות שלשמו בא הגט, ובמקרה כזה השטר בטל.

יסוד דומה לדברים הנ"ל מצאנו בסוגיא בגיטין (דף ח ע"ב), וז"ל:

"ת"ר: עבד שהביא גיטו, וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויין לך - עצמו קנה, נכסים לא קנה. איבעיא להו: כל נכסיי קנויין לך, מהו? אמר אביי: מתוך שקנה עצמו קנה נכסים. א"ל רבא: בשלמא עצמו ליקני, מידי דהוה אגט אשה, אלא נכסים לא ליקני, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא! הדר אמר אביי: מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו. א"ל רבא: בשלמא נכסים לא ליקני, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא, אלא עצמו ליקני, מידי דהוה אגט אשה! אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה - עצמו קנה, נכסים לא קנה. א"ל רב אדא בר מתנה לרבא: כמאן? כר"ש, דאמר פלגינן דיבורא, דתנן: הכותב כל נכסיו לעבדו - יצא בן חורין, שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין; ר"ש אומר: לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן; והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שקילס רבי יוסי את רבי שמעון, הלכה כר' מאיר; דתניא: כשנאמרו דברים לפני ר' יוסי, קרא עליו המקרא הזה: שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ומי אמר רב נחמן הכי? והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד; חוזר בנכסים - מתנת שכיב מרע הוא, ואינו חוזר בעבד - שהרי יצא עליו שם בן חורין! אלא אמר רב אשי: התם היינו טעמא, משום דלאו כרות גיטא הוא."

נחלקו אביי ורבא בשאלה האם אומרים פלגינן דיבורא. דעת רבא דאמרינן פלגינן דיבורא, ולכן עבד שהביא גיטו וכתוב בו "כל נכסיי קנויים לך" עצמו קנה, כיון שלזה מספיק אמירת בפני נכתב ונחתם [והכללים של גט שחרור של עבד הם אותן כללים של גט אשה כמבואר לקמן במשנה דף ט], ואילו נכסים לא קנה, שכן על זה אין תקנת בפני נכתב אלא צריך קיום ככל השטרות. ולאביי לא אמרינן פלגינן דיבורא, וכיון שאת הנכסים לא קנה וכתוב בשטר כל נכסיי, הרי שגם את העבד לא קנה. מקשה הגמ' על רבא ממחלוקת ר"ש ור"מ במקרה שהאדון כתב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא, בזה דעת ר"מ שלא יצא העבד לחורין, ואילו דעת ר"ש שיוצא העבד לבן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן שאז כוונתו לשייר את העבד, וכיון שהעבד נשאר בעבדותו הרי שכל נכסיו של העבד שייכים לאדון.

נחלקו הראשונים מהי ההוכחה מדעתו של ר"מ שלא אמרינן פלגינן דיבורא. רש"י ביאר שמחלוקת ר"מ ור"ש עוסקת במקרה שלא שייר קרקע מסויימת ורק שייר קרקע כלשהיא, אז לדעת ר"מ ישנו ספק האם כוונת האדון לשייר גם את העבד ועל כן לא קנה העבד את עצמו בשטר זה, ואילו דעת ר"ש היא שכיון שהעבד לא קרוי קרקע על כן אנחנו משיירים את כל הקרקעות, שכן כל קרקע הוי ספק ואילו את העבד שחרר. התוס' שם (ט ע"א ד"ה לעולם וד"ה הלכה) מבארים באופן שונה איך מוכח שר"מ לא סובר פלגינן, שמלשונו של ר"ש ש"לעולם" יוצא העבד לחירות הבינה הגמ' שהכוונה היא שגם אם שייר קרקע פלונית מסויימת ואין לו אלא את אותה הקרקע יוצא העבד לחירות, ומזה נשמע שלפי ר"מ העבד לא יוצא לחירות אף בכה"ג, ולא יתכן לפרש את טעמו של ר"מ מחשש שמא שייר את העבד, וכמו שפירש רש"י, שכן מדובר שידוע איזה קרקע שייר, ואפ"ה לר"מ אנו אומרים שכיון שכתב כל נכסיי לא ניתן לחלק דיבורו לשתיים ולהוציא את העבד ולשייר רק את הקרקע המסויימת, ומכאן מוכח שלר"מ לא פלגינן דיבורא.

ואמנם על ביאור זה של רש"י יש לתהות, וכך אכן תמהים הראשונים [יעויין ברשב"א (שם ד"ה הכותב), וכן מוכח מתוס' שמיאנו מפירוש רש"י] מניין מוכח בר"מ שלא אמרינן פלגינן דיבורא, אולי גם ר"מ סובר שאמרינן פלגינן דיבורא ורק סובר ר"מ שהעבד לא יצא לחירות מכיון שיש ספק שמא האדון שייר אותו ולא התכוין כלל לשחררו כמו ששייר דבר מה מהנכסים? ויעויין במהר"ם שיף (ד"ה לכאורה) ממנו משמע שרש"י מבאר שכיון שניתן לבאר את דיבורו שהוא שייר את כל הקרקעות, ולרש"י אף את המטלטלין, ועל כן לא נשאר לעבד כלום מהרכוש ונותר לומר שהאדון רק שחרר את העבד וכל נכסיו הוא שייר לעצמו, רק שצריך לחלק דיבורו לשתיים ולחלק בין העבד ובין הרכוש, ודעת ר"מ שלא אומרים פלגינן דיבורא. ולמסקנת הסוגיא להבנת רש"י אומרת הסוגיא שאף אם ניתן לומר לר"מ פלגינן יהא חסר בכריתות הגט, כיון שאין ודאות על מציאות השטר ביחס לעבד אלא שמסתבר שלא שיירו, אבל הגט אינו יכול להיות כורת באופן כזה אלא צריך שיהא לשחרור העבד כריתות ודאית, ועל כן ישנו חוסר בוודאות שחרורו של העבד על ידי גט זה. עיין עוד בעניין זה ברע"א על המשניות בפאה (פרק ג משנה ח).

נמצא א"כ שלדעת רש"י סברת הר"ן מדוייקת שגם כאשר ישנו ספק, ולרש"י אף כאשר כמעט אין ספק אבל אינו מוכח בוודאות, הרי שגט זה אינו יכול לפעול פעולתו בכריתת העבד או האשה. ועל כרחינו, הרמב"ם החולק על הר"ן בשאילת שלום וסובר שהגט מסופק ואינו מטיל דופי בכריתת הגט הוודאית אלא נשאר הדבר כספק, יבאר אחרת את הסוגיא, וכפי הרשב"א ותוס'. ואכן יעויין ברי"ף וברמב"ם (הלכות עבדים פ"ז ה"א) שמפרשים שהחיסרון בגמ' בכרות גיטא הוא שיש לאדון בעלות על השטר שחרור, שהרי הוא זקוק לשטר כדי להוכיח ששייר לעצמו קרקע, וכדי שגט יכרות צריך שלא יהא לאדון שום זכות בשטר שחרור, ולפי"ז אין שום ראיה מהסוגיא שכאשר יש אי וודאות יש חסרון כריתות בגט.

ט. שיטת הריטב"א וסיעתו
לעיל ראינו את ביאור הרשב"ם ושאר הראשונים שהפסול בחתימת עדים כשיש טיוטא הוי משום ספק שמא חתמו על טיוטא, ולביאור זה הקושי עולה מאליו מדוע לומר שהעדים יחתמו על הטיוטא ולא על עיקר השטר וכפי המקובל בחתימת שני עדים, יעויין מה שכתבנו לעיל. אולם כנגד זה, ישנה שיטה בראשונים המבארת את הפסול באופן אחר, ולשיטתם הפשט בגמ' הינו אחר וממילא מיושבת התמיהה הנזכרת, וכפי שנכתוב להלן. כך היא שיטת הריטב"א על הסוגיא בב"ב (דף קסג ע"א), לאחר שהביא את דברי הרשב"ם וכתב עליו שאין זה מחוור, כותב הוא לפרש, וכך לשונו:

"והנכון דלאו דווקא נקט אטיוטא חתימי אלא לומר דכיון [ד]טיוט בין העדים לשטר הוי הפסק ואין החתימה ניכרת על השטר ואפי' נתכוונו להעיד עליו וכאילו חתמו מאחריו או בנייר אחר דמיא, והיינו דאמרינן דב"ד אטיוטא לא חתימי שהרי מזכירים בפירוש בלשונם שנתקיים השטר בפניהם ואפי' מאחריו או בנייר אחר הוה כשר, ולאפוקי אם היה הטיוט בין האשרתא לחתימתם דאמרינן דחתימי אטיוטא כלומר דהוי הפסקה."

שיטת הריטב"א הינה שיטה יחודית בלימוד הסוגיא, ולדבריו הפסול בחתימת העדים על הטיוטא היא לא מחמת שחותמים על הטיוטא ולא על העיקר, אלא הפסול הוא שישנו הפסק בין השטר לעדים ונחשב כאילו העדים חתמו מחוץ לשטר, ובכה"ג הוי שטר ללא עדים.

וכן ראיתי שכתב הריטב"א במס' ב"ב (דף קעו ע"א), וז"ל:

"פי' דהפסק הוי ואפי' היה דעתם להעיד על הגט אינו ניכר מתוך החתימה [ולהכי] לא מהני. כך פירשו רבותינו צרפתי' ועיקר."

כשיטה זו מצאתי אף בפסקי ריא"ז (הובאו דבריו בקובץ שיטות קמאי לב"ב קסג), וז"ל:

"מילא אותו האויר בדיו עד שאינו ראוי לעשו בו שום זיוף, הרי זה פסול, שנראה שאין העדים חתומים על כתב השטר, שמילוי הדיו מפסיק בין העדים לשטר."

הרי לנו מדבריו שפסל את השטר משום הפסק, וכדברי הריטב"א.

וכן כתב ביד רמ"ה מסכת בבא בתרא (דף קסג ע"ב), וז"ל:

"ואף ע"ג דליתיה לדרב, שמעינן משיקלא וטריא דשמעתיה דהיכא דמפסיק טיוטא בין שטרא לסהדי דחתימי עליה פסול, וחיישינן דילמא סהדי אטיוטא הוא דחתימי ולאו אשטרא."

ועיין עוד ביד רמ"ה מש"כ בדין חתימת שלום בב"ב (דף קעו ע"א ד"ה מתיב), דלמד שעיקר העניין הוא הפסק בין חתימת העדים לשטר ע"י שאילת שלום.

עוד יעויין בפסקי הרי"ד (קסג ע"ב) בפירושו על הגמ' שכתב שחתימה באופן זו ע"י העדים מבטלת את חתימתן, ונראה שסובר שפסול מה"ת.

י. פסול עדים שחתמו מאחרי השטר פסול מה"ת או מדרבנן?
פסול זה של עדים שחתמו לאחר השטר מפורש במשנה ב"ב (דף קס ע"א), שכתוב:

"פשוט שכתבו עדיו מאחוריו, מקושר שכתבו עדיו מתוכו - שניהם פסולין."

בביאור המשנה נחלקו הראשונים. דעת הרשב"ם והתוס' (שם) שהמשנה עוסקת בעדים שכתבו מאחורי השטר, והפסול הוא שלא נעשה כתקנת חכמים, ומשמע מכאן דהוי פסול מדרבנן.

מנגד, דעת הרמב"ן בביאור המשנה היא אחרת, וז"ל:

"מתני' פשוט שכתבו עדיו מאחוריו. נ"ל שאין צ"ל בשלא חתמו העדים אלא מאחוריו דהתם ודאי פסול משום דלאו אשטרא קא מסהדי, דכיון שהיה להם שיחתומו בפנים והם לא חתמו אלא בחוץ לא העידו על מה שכתוב בשטר, ואף על פי שבמקושר מהני התם כיון דהכי תקינו רבנן על כרחך על מה שבתוכו הם מעידין אבל הכא לא, אבל כך נראה שפשוט שעשאו כולו כדינו והחתים עדיו מתוכו כראוי ורצה לרבות בעדים והחתים עוד אחרים מאחוריו בזה אמרו שהוא פסול, ודברי הכל, שאם יקשרנו נמצא מוקדם."

מהרמב"ן משמע שעדים החתומים מאחורי השטר נחשבים כאינם, ושטר ללא עדים ודאי דינו כבטל. בפשטות העניין נחלקו הראשונים האם שטר שחתמו עדים מאחוריו הוי פסול מה"ת או מדרבנן. וכן ראיתי שפירש ביד דוד לרבי יוסף דוד ב"ר יצחק זינצהיים על ב"ב (דף קס ע"א), אולם מיד תמה על דעת הרשב"ם ותוס' מדוע הפסול הינו מדרבנן ולא הוי מה"ת, כיון שהוי כאילו אין חתימת עדים על השטר, וז"ל:

"וכתב רשב"ם שלא נעשה כתיקון חכמים, ואם שטר חוב הוא אינו גובה מן הלקוחות, ואם גט אשה הוא אינה מתגרשת. ולכאורה בגט זה פסול דרבנן הוא, שהרי כתב שלא נעשה כתיקון חכמים משמע דמדאורייתא כשר הוא. אמנם הרמב"ם פ"ד [הכ"ב] מהלכות גירושין כתב דגט שחתמו העדים מאחוריו אינו גט, ומבטל הגט לגמרי, משמע דאינו גט כלל ומדאורייתא הוא פסול. ואפשר שאף הרשב"ם לא כתב כן אלא במקושר שכתבו עדים מתוכו, דהרי עכ"פ נכתבו העדים מתוכו כנהוג, אבל בפשוט שכתבו מאחוריו אפשר דמדאורייתא פסול, ומיהו לשון הרשב"ם לא משמע כן."

דברי הרמב"ן הובאו בריטב"א (שם ד"ה פשוט), ואף הוא ביאר את המשנה כפי דעת הרמב"ן ולא העמיד אותה כפשוטה שעדים חתומים מאחורי השטר. הטעם לכך הוא כפי טעמו של הרמב"ן, שבזה ודאי פסול ולא ניתן לסמוך על העדים כשאינם חתומים על תוכנו של השטר.

מכאן יש להקשות על דברי הש"ך (חו"מ סימן מב ס"ק ג) שלמד בדעת הרמב"ן שעדים שחתמו מאחורי השטר – השטר פסול מהטעם שעושה שלא כפי תקנת חכמים, וכפי טעמו של הרשב"ם. דבריו תמוהים מאוד, שהרי דברי הרמב"ן ברור מללו דהוי פסול מה"ת והוי שטר ללא עדים. ואכן, קושיא זו הקשה התומים (סימן מב ס"ק ג) על דברי הש"ך, וז"ל:

"ואם כן מה שטען הש"ך דרמב"ן מודה בזה, והביא ראיה מחדושיו כנ"ל, לא דק כלל, דלא מיירי כלל דלא חתמו להעדים כלל בתוכו, דזהו מבואר לקמן ריש סי' מ"ה (ס"א), דעדים דחתמו אחוריו פסול, וכן באה"ע סי' ק"ל (ס"ד), והרמב"ם (פ"ד מגירושין הכ"ב) כתב אינו גט, הרי דבטל לגמרי משום דלא על השטר חתמו כלל, ולא הגיה הרמ"א כלל. רק כאן מיירי דחתמו בתוכו ומאחוריו וכל הטעם פיסול הרמב"ן משום קפידא, וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה (שם), וזה לא שייך בזמנינו. ומה שטען הש"ך דפסולו מפורש במשנה, לפי דעת הרמב"ן אין פסולו במשנה, דשם הטעם משום קפידא וזהו לא שייך עכשיו כמו שכתבתי, ולא סבירא ליה לרמב"ן כלל טעם פיסול דלא נעשה כתקנת חכמים ז"ל, דאזיל לטעמו דסבירא ליה דאין טעם לפוסלו, רק משום קפידא סבירא ליה הפיסול, וזה לא שייך כאן."

חידוש נוסף יש לו לתומים ללמדנו, והוא בהקדים קושיא שהקשה התומים לפי דברי הרמב"ם והרמב"ן שעדים שחתומים מאחורי השטר השטר בטל, א"כ איך חכמים הכשירו שטר מקושר שהעדים חתומים מאחורי השטר, וכן בגט מקושר, והרי מעיקר הדין הגט פסול מה"ת ואיך הכשירו חכמים לשטר זה? וכתב שברמב"ם יש לדחוק דאפקעינהו לקידושין מיניה, אולם לדעת הרמב"ן ניתן ליישב בטוב, וז"ל:

"וצ"ל דודאי הרמב"ן תיקן זה במתק לשונו, דודאי דבר תורה אם יחתמו עדים באחורי כתב או בתוכו הכל הוי עדות להעיד, רק הואיל וחכמים תקנו שיחתמו בתוך השטר, אם כן אם הם יחתמו מאחוריו הרי מורה בבירור כי לא חתמו רק לשחוק בעלמא ולא לעדות בשטר, דאל"כ הו"ל לחתום בפנים. אבל במקושר שעשו חכמים לחתום מאחרי הכתב, אם כן הרי חזר הדבר לדין תורה דכשר, ויעידו באיזה אופן שיעידו, ויחתמו באיזה אופן. וזהו דייק לשון הרמב"ן להדיא דכתב דכיון שהיה להם לחתום בפנים והם לא חתמו אלא מבחוץ לא העידו על מה שכתוב בשטר. הרי הדברים כמש"כ, דלכך לא העידו הואיל וכך התקנה לחתום מבפנים, ולכך סיים אבל במקושר מהני כיון דכך תקנו רבנן על כרחך על מה שכתבו מעידין. הרי דהואיל דכך הדין חזר הדבר לדין תורה דמעידים, וזה ברור."

לימדנו התומים יסוד חשוב, שלולי תקנת חכמים לחתום בתוכו של השטר אכן היה מקום להכשיר שטר שעדיו חתמים מאחורי השטר (וצ"ל באופן כזה שלא ניתן להוסיף בתוכו של שטר כגון שסיים "הכל שריר" וכו' או שטייט וכו'), אולם חכמים תיקנו שיחתמו בגופו של שטר ולא מאחוריו, וממילא לאחר תקנה זו אם יחתמו מאחורי השטר מוכח שלא חתמו על תוכנו של השטר אלא לשחוק בעלמא. בזה נתיישבה הקושיא במקושר, שכן שם התקנה היא כפי עיקר הדין, שאף חתימה מאחורי השטר כשרה.

ומיסוד זה יצא לחדש חידוש נוסף, שאם כנים הדברים הרי שניתן לומר זאת אף בדעת רשב"ם ותוס' שכתבו לפסול שטר שחתמו עדים מאחוריו מטעם שלא עשו כתקנה, ומשמע דהוי פסול מדרבנן. וכתב התומים שזה עיקר הטעם, וממילא מי שיחתום מאחורי השטר לא יהא מוכח שחתימתם איירי על גופו של שטר, ואם כן הפסול יהא מן התורה אף לדעת הרשב"ם ותוס', וכך לשונו:

"וכך נראה דברי רש"י ור"ן דכתבו בגיטין (פז ע"ב רש"י ד"ה או מאחוריו, ר"ן שם מח ע"ב ד"ה מתני' שייר) חתמו עדים מאחוריו דפסול דעברו אתקון חכמים, ולא יחלקו ארמב"ם דכתב דאינו גט כלל, אלא היא היא דכיון דאין כך תקנת חכמים לא על זה חתמו."

נעיר שחידוש זה הבאנו לעיל מהיד דוד בדעת הרשב"ם.

לסיום עניין זה נביא שיטה נוספת מהראשונים, והיא שיטת היד רמ"ה (ב"ב קסה ע"ב אות נו) שכתב סברא דומה לתומים בענין פסול שטר מקושר שחתמו שני עדים מאחוריו, בסברא פשוטה ששטר שחתמו עדיו מאחוריו אין בחתימתם כלום מה"ת, וכל שחכמים הכשירו מקושר הוא ע"י חתימה של שלושה עדים, ורק בכה"ג הכשירו שטר מקושר, ומכח תקנת חכמים הוי כאילו חתמו לפנים מהשטר, וז"ל:

"ואי קשיא לך הא דאמרינן הכא דשנים במקושר פיסולא דאורייתא, והא אסיקנא דגט מקושר גופיה תקנתא דרבנן הוא. לא תיקשי לך דאע"ג דאמרינן הכא דשנים במקושר פיסולא דאורייתא, לאו למימרא דמקושר דאורייתא אלא משום דעיקר גט מקושר מדרבנן בעלמא הוא, דאי מדאורייתא שטר שעדיו מאחוריו ולא כלום הוא, דלא עדיף מהיכא דחתמו עדים בראש הדף והוה ליה כשטר שאין עליו עדים. ורבנן הוא דתקון לאחתומי עדיו מאחוריו, וכיון דתקון רבנן למחתם מאחוריו ממילא הוה ליה כמאן דחתמו מתוכו [ב]מקום שראוי לחתום בו. דמידי הוא טעמא אלא למהוי חתמות ידי עדים בדוכתא דמתברר דלאסהודי אשטרא הוא דחתימי. וכי תקינו רבנן לאכשורי בעדיו מאחוריו היכא דחתמי עליה שלשה דלא שני ממטבע שטבעו חכמים במקושר. אבל היכא דלא חתמו עליה אלא שנים, הוה ליה כפשוט שחתמו עדיו מאחוריו דפסול מדאוריתא."

יא. שיטת הש"ך בעדים שחתמו אטיוט
הנה בשו"ע (חו"מ סימן מה סעיף ו) פוסק את דין הגמ' דאפילו טייטו את הריוח בדיו פסול, שמא יאמרו דעדים חתמי אטיוטא ולא על עיקר השטר. שם בש"ך (ס"ק יג) הביא את שיטות הראשונים בביאור עניין הטיוטא שהוא נקודות או שריטות דיו, וכן הביא מהשו"ע (סימן מו סעיף לב) שהוא שריטות, ובסוף דבריו הזכיר חידוש שכותבו לקמן בסימן מו, וכתב "דאפשר דבשריטות כשר".

ואכן, להלן (סימן מו ס"ק פח) מביא הש"ך את חידושו, ועיקר מה שהוביל אותו לומר כן הוא השאלה שהחבטנו בה מאוד, מדוע לומר שעדים יחתמו על הטיוטא ולא על עיקרו של השטר? וז"ל:

"ועוד קשה בעיני מאד לומר דעדים אטיוטא הוא דחתימי לפירוש הרמב"ם וסיעתו שפירשו שריטות, לאיזה צורך חתמו ומה עדות הם מעידים על השריטות, וכי היאך יעלה על הדעת לומר שעדים כתבו עדותם על שריטות שאין בו דבר ממש, מה שייך עדות או חתימה על זה, ואם כן לא היה להם לחתום כלל. וגם לפי מ"ש לעיל ס"ק (פ"ה) [פ"ו] דהעיקר דטיוטא פירושו מלא דיו, ופירשב"ם שמעידים שלא יחשדו בבעל השטר, וקשה לי מנ"ל שמעידים שלא יחשדו, דילמא אדרבא מעידים להפך...

לכך נ"ל דהכי פירושו, אמרי סהדי אטיוטא הוא דחתימי, כלומר סהדי הרי הם בתר הטיוטא חתומים, וא"כ יש לומר שחתמו עדותם גם כן אדבר חובה שהיה כתוב לפניהם [דודאי בטיוטא בסוף השטר אחר חתימת העדים לא חיישינן דילמא דבר של חובה היה שם ומחקו, דהא הוה מצי גייז ליה וליכא מאן דידע מיניה], ... ולפי זה אם עשה שריטות בין שטר לעדים נמי כשר."

הרי לנו שמחמת הקושיא הנזכרת כתב הש"ך שאם עשה נקודות או שריטות באופן שנראה מה יש מתחת לטיוט השטר כשר, שכן אין חשש שהיה דבר חובה או משהו אחר שעליו חתמו העדים.

שתי הערות יש לנו להעיר על דברי הש"ך. הראשונה, דברי הש"ך הינם בשונה מכל רבותינו הראשונים שכתבו להדיא שיש חשש שחתמו על הטיוט בין אם עשו נקודות או שריטות וכו', ולהדיא ביארו הראשונים שחשש זה קיים ופוגע בכשרות השטר מחמת זה, וכן פוסקים המחבר והרמ"א.

נזכיר שאף הש"ך, שכבר הביא חידוש זה בסימן מ"ה, כתב "אפשר" ולא סמך סמיכה בכל כוחו על חידוש זה.

הערה נוספת יש להביא, שככל הנראה נעלם מהש"ך הפרשנות של הריטב"א וסיעתו שכתבו שהחיסרון הוא מחמת דהוי הפסק וכאילו חתמו מחוץ לשטר, ובכה"ג ליכא בשטר חתימות העדים ואף פיסולו מה"ת, ולדבריהם הקושיא מעיקרא ליתא. בנוסף, כפי שהערנו לעיל, מהש"ך משמע שפיסולו של הרמב"ן בעדים שחתמו מאחורי השטר הינו פסול מדרבנן, בעוד שלדברי הרמב"ן והריטב"א פיסול זה הוא מה"ת, וכפי שהעיר התומים.

יב. דברי החיד"א ומהר"ם אלשיך
יעויין בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן לט אות יב) למרן החיד"א שעוסק במקרה של טעות בחתימת עד, וז"ל:

"שוב מעשה שנפסלה חתימת העד הראשון ויש מי שרצה לומר דיחתום הוא עצמו תחת החתימה ראשונה ותחת השני חתימות יחתום העד השני ויש מי שפקפק דכתב מהר"ם אלשיך סימן מ' דשרט שריטות בהרחיק שיטה אחת פסול. והגם דנראה דאין לפקפק מצד זה ומה גם דהר' ש"ך בח"מ סי' מ"ה חולק ע"ש מ"מ לא יעשה כן וכל שאינו שעת הדחק ומקום עיגון יכתוב גט אחר ועמ"ש האחרונים ודוק כי קצרתי."

נראה מדבריו שדימה חתימת העד למטה מחתימתו הפסולה לחתימה על הטיוט, וכתב שמהר"ם אלשיך פסל זאת, והעיר שאין לפקפק מצד זה ולא ביאר מדוע. ואולי טעמו שיש לחלק בין חתימה על הטיוט לבין למטה מחתימתו הפסולה. עוד הביא את דברי הש"ך שהבאנו לעיל, וסמך עליהם בשעת הדחק ובמקום עיגונא.

דברי מהר"ם אלשיך שהביא מרן החיד"א הרי הם בתשובתו (סימן מ), שם עוסק המהר"ם אלשיך במקרה שהעביר דיו על חתימת העד, וז"ל:

"מצאנו שהעביר דיו על החתימ' למעלה כנרא' בעין. גם נגרר בין כלות השטה ובין חתימת העד ומלא בדיוטא..."

וכתב ע"ז המהר"ם, וז"ל:

"ותו איכא למפסליה מחמת השריטות שעשה דילמא עדים חתימו אדיוט'."

הרי לן שפסל חתימת העד על טיוטא אף אם היה טיוטא על שורה אחת בלבד, ושם הוי שריטות, ועל כרחך שדברי המהר"ם הם דלא כש"ך, וכפי שמשמע מדברי הרב חיד"א.

יש קצת לתמוה על דימוי זה של הרב חיד"א בין חתמי אטיוט לבין חתימת עד פסולה, שכן מדברי המהר"ם לא ניתן להסיק על נכונות הדימוי, שכן דיבר על טיוטא ממש. מכל מקום נראה שהרב חיד"א דוחה דימוי זה, אלא שדימוי זה מצאתי בדברי הרב תו"ג (סימן קל ביאורים ס"ק ג) שדן בחתימת עד שטעה ושינה שם אביו, וחתם בשנית מתחת חתימה זו וז"ל :

עוד אפשר לומר דהך חתימה כיון שאינה חתימה כלל הוי כאותיות ושריטות בעלמא, דפסול כשהוא בין שטר לעדי', כמבואר בחו"מ סימן מה סעיף יא.

עיי"ש עוד בדברי התו"ג שבעקבות כן פסל את היכולת לטייט דלא יהני. עוד נראה מדברי התו"ג שאף הוא לא קיבל את החילוק של הש"ך שהזכרנו לעיל, שכן לסברת הש"ך כשאנו יודעים מה שכתוב ואין חשש להוספת תנאי לא נאמר שחתמי אטיוט.

הרי לן מדברי האחרונים הללו שאף הם דחו דברי הש"ך, ואף שהרב חיד"א נתן להם מקום אין זה אלא במקום עיגונא ושעת הדחק, ולענ"ד אף בשעת הדחק יש לפסול.

יג. טיוט בצידי העדים
עד כאן עסקנו בחתימת עדים על טיוטא, כאשר הטיוטא היא למעלה מחתימת ידי העדים וכפי הגמ' ופסיקת השו"ע. אולם, מה יהא במקרה וישנו טיוט בצידי העדים, האם גם בכה"ג נאמר שעדים חותמים על הטיוט?

עיין בשו"ע חו"מ (סימן מה סעיף יא), וז"ל:

"צריך ליזהר כשחותמין ויש חלק לפני חתימתן, שלא יחתמו זה אחר זה בשטה אחת, דשמא יכתוב בחלק שלפני חתימתן מה שירצה ויחתוך העליון, ויהיה שטר שבא הוא ועידיו בשטה אחת. וכיצד יעשו, יטייטנו בדיו; ולא אמרינן דאטיוטא חתימי, אלא היכא שהטיוטא עומד בין שטר לעדים. ואם התחילו לחתום באמצע השטה וחתכו החלק שלפני חתימתן, פסול, דשמא היה כתוב שם חובתו או שום תנאי וזה חתכו. ומיהו אם כתב למעלה בסוף השטה: שריר וקיים, כשר, ובלבד שיהיו העדים חתומים זה תחת זה. אבל אם חתומים זה אחר זה, פסול, דשמא היה שטר הבא הוא ועידיו בשטה אחת, וחתכו, והיה חלק מלמעלה, וכתב עליו שטר זה."

נראה מדברי השו"ע שאם חתם על טיוט מן הצד ולא למטה ממנו לא אומרים בכה"ג שהעד חותם על הטיוט והשטר כשר, והכלל בזה הוא שרק אם ישנו טיוט למעלה מן העד חיישינן שמא העד חותם על הטיוט, וכ"כ הגט פשוט (סימן קכה ס"ק מח) וכ"כ בכנה"ג (חו"מ הגהות על הטור ס"ק כא) וכן יעויין בשדי חמד (מערכת הגט סימן כח ס"ק ה) שהביא אחרונים שכתבו להקל בזה. לפי"ז על פניו ניתן לטייט את העדים ולחתום בצידי הטיוט בשני העדים, ואין לחשוש לפסול דחתמי אטיוט.

איברא דמהסמ"ע (סימן מה ס"ק כד) נראה שבאר אחרת את דברי השו"ע, ולדרכו כוונת השו"ע במה שכתב דאם יש חלק יכול לטייט כוונתו על השטח חלק מחוץ לגליון השטר, דאז יכול לזייף ולחתום את השטר העליון ולעשות שטר ועדיו בשיטה אחת. על כן הוסיף שם הסמ"ע (בס"ק כה) דאם טייט חלק זה שמחוץ לגליון לא אמרינן דאטיוטא חתמי שהרי אי בעי היה חותך הגליון שיש בו טיוטות ותו לא היה עליו חשד, אבל כשהטיוטה בשיטה לפני חתימתן בתוך הגליון גם בזה אמרינן דאטיוטא חתמי. עד כאן תורף דברי הסמ"ע, עיין בדבריו בפרישה (ס"ק יב) ובדרישה (ס"ק יא).

את דברי הסמ"ע הביאו האורים (ס"ק כא) והנתיבות (ס"ק יח), וכן פוסק ערוך השולחן (ס"ק ג).

עוד נעיר שדברי השו"ע עוסקים במקרה שלאחר הטיוטה חתמו שני העדים זה אחר זה בשורה אחת, ולפי"ז יש לעיין מה יהא הדין בנידון דנן כשטיוטה חתימת העדים וחתמו שניהם מיד לאחר הטיוטה, כך שהעד השני חתום תחת חתימתו החדשה של הראשון ולצד הטיוטה שלו, האם בכה"ג גם יאמרו דברי השו"ע.

יעויין בספר טיבו של גט להגר"י גולדברג (ח"ג עמוד תקעח) שכתב שמדברי הרב חיד"א הנ"ל שדן במקרה שנפסלה החתימה והסיק שיש לכתוב גט אחר, ולא הציע שהעד הראשון יחתום לאחר הטיוטה באותה שורה וכן יעשה העד השני, משמע מדבריו דאף באופן זה יש להחמיר בנידון זה.

עוד הביא שם שמצא בספר ויחי יוסף (סימן קל) שהקל בשעה"ד כשנדבקו בתחילת השורה שתי אותיות בלבד משמו של העד דיכול לטייטם ולחתום באותה שורה לאחר הטיוט. ואף מדבריו משמע שבמקרה שנפסלה כל החתימה וטייטה, יש להחמיר בכה"ג שלא יחתום לאחר הטיוט אף באותה שורה.

יד. מזוייף מתוכו בטיוט
נחזור לדברינו, שאם העדים חתומים למטה מהטיוט – פסולים, הן מחמת הספק כרמב"ם והן מחמת הודאי כר"ן. הרי שיש מקום לומר שבמקרה זה, אף אם יהיו עדי מסירה יהיה פסול כיון שהעדים החתומים למטה מהטיוט פסולים, וא"כ אם נכשיר את הגט ע"י עדי מסירה הרי שיהיה מזוייף מתוכו, כיון שישנו חשש שיבא לסמוך על העדים והשטר על פי חתימת העדים, והכא אין פסולו ניכר, כיון שניתן לומר שחתמי על התיקון ולא על הטיוט ולא הוי ניכר פיסולו.

אמנם כך היה מקום לומר, אבל מדברי הרמב"ם נראה לא כך, שכן סיומת דברי הרמב"ם על שאילת שלום היא שאם נמסר בעדי מסירה הגט כשר, ואף הר"ן – הסובר שבמקרה של שאילת שלום הגט בטל – מכריע כרמב"ם שאם היו עדי מסירה הגט כשר. ומבאר הר"ן הטעם כיון שגם הכא פסולו ניכר. ולפי"ז צריך לבאר את העניין של פסולו ניכר ומזוייף בתוכו ביתר דיוק, וכך היא ההגדרה: באופן כזה ששטר לא נחתם כדין אך מיד עם התבוננות בגט הכתוב לפנינו נתקלים אנו עם בעיה ומזהים אותה כבעיה הלכתית היכולה לפסול את הגט, הרי שבכה"ג לא נאמר מזוייף מתוכו כיון שפסולו ניכר ולא יבואו לסמוך על עדי החתימה.

וכיון שכך, במקרה של הגט שלפנינו לא נפסול מדין מזוייף מתוכו ע"י עדי מסירה כיון שיש תיקון בגט מבלי קיום על התיקון, ועוד יש טיוט בגט כך שחיישינן שחתמו אטיוט, ובמציאות כזו עדי החתימה כאין נחשבו ולא פוסלים את עדי המסירה. זאת בניגוד לקרובים החתומים וכן עדים החתומים לא לשמה, ששם מיד עם התבוננות בשטר לא נראה פסלות בגט, שכן אנחנו לא יודעים על קרבתם של העדים, ובמקרה השני איננו יודעים שהעדים לא חתמו לשמם.

אולם לפי"ז יש לעיין האם לדעת הריטב"א בהגדרת הפיסול שלו בחתימה על הטיוט ניתן לומר שפיסולו ניכר, ולא נפסול משום מזוייף מתוכו.

טו. עיון נוסף בדברי הרמב"ם והשו"ע
לעיל אות ב הבאנו את לשונו של הרמב"ם (פ"ד מהלכות גירושין הלכה טו-יז), וכן הוא לשונו של השו"ע (אה"ע סימן קכה סעיפים יט-כא), שם הכשיר הרמב"ם ע"י עדי מסירה, פסולים מסויימים המורים על שינוי שנעשה בגט לאחר כתיבתו ולא ניתן לסמוך על עדי החתימה. ישנם אופנים נוספים שאף בהם הגט נפסל בעדי חתימה, אולם אם נמסרו ע"י עדי מסירה כשרים, ואף אותם פוסק הרמב"ם (שם הלכה כב-כד), ומרן השו"ע הביאם (סימן קל סעיפים ג-ו), וז"ל:

"ג. לא יהיה בין הגט לחתימת העדים כתוב דבר שאינו מענין הגט. ואם כתב כן, כגון שכתוב: שאלו בשלומה, פסול, שמא לא חתמו אלא על שאלת שלום. אבל אם כתב: ושאלו (בשלומה), כשר, שהיא מדובק עם של מעלה ועל הכל חתמו.

ד. חתמו בראש הגט או מצידו או בימינו או בשמאלו או מאחריו, פסול.

ה. אף כשחותמין למטה, צריך שיהיה גב החתימה כלפי הגט. ואם היו רגלי החתימה כלפי הגט, פסול.

ו. כל אלו שאמרנו פסול, אם יש כאן עדי מסירה, כשר."

על דברי הרמב"ם והשו"ע שכתבו שאם יש עדי מסירה יש להכשיר את הגיטין הללו, יש לשאול ממ"נ³ באיזה אופן מדובר? האם הבעל ציוה לחתום או שמא הבעל כלל לא ציוה לחתום, ועל שני אופנים אלה יש לתמוה.

אם הבעל לא ציוה לחתום וחתמו מבלי ציוויו של הבעל, הרי שבאופן כזה כלל לא עולה על הדעת שניתן להכשיר גט זה, ואף אם יש עדי מסירה, וכפי העולה מתשובת הרא"ש (כלל מה אות ג ), וז"ל:

"ועוד כיון שהעיד הסופר שלא צוה לחתום וגם עד אחד אמר כן הגט פסול. כדאמרינן בגיטין (עב) הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו."

ועיין זקן אהרן (סימנים קיד וקיט) שדן בדבר זה. וכן פוסק בשו"ת תומת ישרים (סימנים קמב וקמה) בשם תשובת הרא"ש הנזכרת, והובאו דבריו בכנה"ג (הגהות הטור סימן קכ אות טז), אלא שיש להעיר בדבריו שכתב שם שהגט בטל, ומהרא"ש הראנו שכתב שהגט פסול. ומה שכתב להוכיח ממה שמצאנו שהסופר והעדים לא שמעו ציוויו של הבעל, בכה"ג אכן יש לבטל את הגט משום שלא נכתב לשמו ולשמה, אולם אם נכתב בציווי של הבעל אלא שנחתם שלא על פי ציווי הבעל – בזה אם נאמר שהוי נחתם לא לשמה מכל מקום אליבא דר"א הוי רק דין מזוייף מתוכו דהוי פסול מדרבנן, וכפי שהבאנו לעיל בריש דברינו.

וכן פוסק להדיא בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן קיט), וז"ל: "שאם לא ברצונו חתמו בו פסול הוא מדין מזויף מתוכו".

ועיין עוד בתשב"ץ להלן (סימן קמב) שנשאל האם ניתן למסור גט ע"י עדי מסירה כאשר חתמו העדים שלא על פי ציווי הבעל, וכתב וז"ל:

"כבר ביררתי בתשובותי למעל' שהגט אשר על זה הית' השאל' שהוא כשר. אבל לענין מעש' במקומו' אחרים אני אומר שאין אשה מתגרש' בגט זה בעדי מסיר' דאע"ג דקי"ל כר' אלעזר דאמר (גיטין פ"ו ע"א) עדי מסירה כרתי ואם מסרו לו בעדי מסור' /מסירה/ בלא עדי חתימה מגורש' אבל אם נחתם שלא כהלכ' אינ' מתגרש' בו בעדי מסיר' דהכי אמרינן בסוגיא קמייתא דגיטין (ד' ע"א) שאם נחתם שלא לשמה מיפסיל אפי' לר"א משום דהוי מזוייף מתוכו כלומר ואתי למסמך עליהו ואם נחתם שלא במצו' הבעל הוא הדין והוא הטעם וגם זה ברור."

נמצא א"כ שלא ניתן לפרש דברי הרמב"ם והשו"ע דלא ציוה הבעל לחתום וחתמו, דזה הוי גט פסול.

מאידך, אם נעמיד דברי הרמב"ם שהבעל ציוה לחתום, הרי שבאופן זה בודאי לא ניתן להכשיר את הגט מאחר ושינו בזה מדעת הבעל באחד משני האופנים, אם לא חתמו כלל או שלא חתמו כדין חתימה כשרה. במציאות כזאת הגט בטל, וכדאיתא במשנה בגיטין (דף סו ע"ב) דאם אמר "כולכם כתובו" אחד כותב וכולם חותמים, לפיכך אם מת אחד מהם הגט בטל, וכ"פ בשו"ע (אה"ע סימן קכ סעיף ט). ועיין בב"ש שם (ס"ק כג) שכתב שאם מת קודם שחתם העד ודאי הגט בטל דהא לא התקיים התנאי, ובגט פשוט (ס"ק מג) העיר דבכה"ג לא צריך להגיע לתנאי בני גד ומנשה דבעינן תנאי כפול, מאחר דגילה דעתו שמגרשה רק אם כולם יחתמו וזה עדיף מתנאי.

פסיקה זו היא ברורה לכל מעיין, וכפי שהביא בשו"ת משכנ"י (סימן כז) והביא דבריו בפת"ש (סימן קלג ס"ק ג) דבכה"ג ברור שהגט בטל מה"ת אפילו שימסרנו לה בעדי מסירה, והביא ראיות רבות לכך מהגמרא גיטין (דף יט ע"א) ומהירושלמי גיטין (פ"ב ה"ב), ובפת"ש הכריע כמותו. והביא את דברי הב"ש (סימן קל ס"ק כט) שכתב דהיכא שאמר הבעל לשלשה שיכתבו ויחתמו ומת אחד מהם י"ל במקום עיגון ודחק כשר שלא יחתמו כלל וימסר בעדי מסירה, ובפת"ש (שם ס"ק יא) הרבה להביא פוסקים שדחו דבריו וכתבו שהם דברי תימה, ובכה"ג ודאי יש לבטל הגט מאחר ולא התקיים תנאו של הבעל.

נמצא לפי זה שישנו קושי בהעמדת דברי הרמב"ם שפוסל את הגט בעדי חתימה אך הכשיר בעדי מסירה, ויש לשאול באיזה אופן? אם לא ציוה הבעל לחתום, אז אם חתמו אף ע"י עדי מסירה יש לפסול, ואם ציוה ונחתם באופן הפסול, הרי ששינו מדברי הבעל ויש לבטל?

יעויין במהריט"ץ (ישנות סימן צ) שחש בקושי זה, ולאחר שהקדים לכתוב שבזמננו נוהגים שהבעל מצוה במפורש לעדים לחתום, א"כ השתא החתימה אינה מפני תיקון העולם אלא מן הדין, כיון שהבעל התנה במפורש שרוצה שיחתמו, ובהמשך דבריו תמה לפי"ז על הרמב"ם בפ"א מגירושין על הרחקת העדים מן כתב הגט מרחק שני שיטין, וז"ל:

"אמנם אכתי קשה לכל הפי' מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א דגרושין וז"ל הרחיק את העדים מן הכתב מלא שני שטין פסול במד"א כשהגט יוצא מתחת ידה ולא היו שם עדי מסירה אבל אם מסרו לה בעדים אעפ"י שהם מרוחקים ואינ' נקראים עמו כשר שעיקר הגרושין בעדי מסירה עכ"ל.

והשתא ניחזי אנן דודאי עדים אלו שחתמו בגט צריך שישמעו מפי הבעל שיאמר להם חתמו כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ב מגרושין ז"ל וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים לחתום וכו' הרי שאם לא אמר הבעל לעדים שיחתמו אינם יכולים לחתום מעצמם ואם חתמו מבלי ציווי הבעל בודאי שהוא פסול וא"כ מיירי שאמר לעדים שיחתמו וא"כ כיצד אמר הרמב"ם שאם הרחיקו מן הכתב שני שיטין פסול ואם יש עדי מסירה כשר והטעם מפני שעדי מסירה כרתו והעדים אינם חותמים אלא מפני ת"ה והו"ל כאלו לא חתמו כלל וזה לא יתכן כשהבעל מצוה ואו' לעדים חתומו וכיון שא"ל חתומו בודאי שלא א"ל לחתום בפיסול שיחתמו בפיסול שירחיקו ב' שיטין שהוא פסול וא"כ כיצד יוכשר בעדי מסירה והרי הוא כמזוייף מתוכו כיון שחתמו בפיסול וצ"ע ויש לדחות וקל להבין."

לא באר לנו המהריט"ץ מה עומד מאחרי דבריו שסיים: "ויש לדחות וקל להבין". והנה ראיתי בספרו של הגר"י גולדברג טיבו של גט (עמוד תקעב) שכתב שאפשר שכוונתו למש"כ הלח"מ על הרמב"ם (פרק א מהלכות גירושין הלכה יח), דס"ל לרמב"ם שבהרחיק שני שיטין לא דמי לדינא דמזוייף מתוכו, וזאת משום שבאופן שחתמו לאחר הרחקת ב' שורות אין בו זיוף כלל אלא פסול רק משום שיכול להזדייף, כלומר שניתן להוסיף דברים אחרים באותן שני שיטין, והוי כנייר מחוק ודיפתרא דאע"ג דיכול להוסיף על התנאי מ"מ כשר בעדי מסירה, עיי"ש.

תירוץ זה הוא לא כ"כ "קל להבין" כלשון המהריט"ץ ויש בו משום הדוחק, דאף דלא דמי ממש למזוייף מתוכו, אך בכ"ז לדינא הוא פסול משום שיכול להזדייף, והרי הבעל ציוה לחתום את הגט באופן שכשר מן הדין, ואם אינו כשר מן הדין לא התקיים תנאו של הבעל, ולכאורה לא מהני אף בעדי מסירה וכמו שנתבאר לעיל.

אולם, גם אם נקבל ישוב זה הרי כך הוא במקרה של הרחיק שני שיטין, אולם מה נעשה בשאר המקרים הפוסלים חתימת העדים כגון שאילת שלום, חתימה אטיוט, וחתימה מחוץ לשטר? בכה"ג לא ניתן ליישב כפי הדברים הנ"ל, שהרי סו"ס לא מתקיים תנאו של הבעל שיחתמו על הגט. ודאי אם נסביר את החתימה על הטיוט כפי באורו של הריטב"א, הרי שחתימתם ממש מחוץ לשטר ופסולה מה"ת, אולם גם אם נקבל את הסברו של הרמב"ם ורשב"ם וכאמור לעיל, מ"מ סו"ס גם לשיטתם החתימה פסולה, וא"כ בציוה הבעל לא מהני אף לשיטה זו חתימות אלו.

ישוב נאה לדברי הרמב"ם הללו הביא הגר"י גולדברג בספרו הנזכר, ודברינו מיוסדים על מה שהביא.

נקדים להביא את מה שציינו לעיל את הב"ש (סימן קל ס"ק כט) שכתב לחדש שאם הבעל אמר לשלשה שיכתבו ויחתמו ומת אחד מהן לא יחתמו העדים שנותרו, ובכך ניתן להכשיר את הגט ע"י עדי מסירה בשעת הדחק. כפי שציינו לעיל, כל רבותינו האחרונים תמהו על דבריו ודחו אותם, מאחר והבעל ציוה במפורש שיחתמו ולא חתמו הרי שלא ניתן להכשיר את הגט כנגד ציוויו של הבעל, ואין להקל בזה אף ע"י עדי מסירה (יעויין פת"ש סי' קל ס"ק יא).

יעויין בתורת גיטין (סימן קל ס"ק יז) שכתב ליישב את דברי הב"ש תוך שהוא מציין שהב"ש קיצר בדבריו ולא העלה את מתכונתו המלאה של הכשרת הגט, ובהשלמת הדברים תובן כוונתו, וז"ל:

"קיצר בלשונו דודאי כשאמר בפירוש חיתמו מחוייבין לחתום, וכשלא חתמו הגט בטל וכמש"ל בסימן קכ (ס"ק כ) רק דמיירי באמר בפירוש שהברירה בידם לעשות הגט כשר באופן שיהיה יכולין הן ע"י עדי חתימה הן ע"י עדי מסירה או שאמר רק תנו לבד."

מבואר בדבריו לאחר שתיקן את דבר הב"ש, שהמתכונת היחידה בה ניתן להכשיר את הגט הנ"ל הוא רק אם נאמר שהבעל לא ציוה במפורש שהעדים יחתמו, אלא נתן להם את האפשרות להחליט למסור את הגט איך שיחליטו, ובלבד שהגט יהיה כשר. בכך ניתן להכשיר את הגט רק ע"י עדי מסירה, בהעדר היכולת לחתום כיון שאחד מהן נפטר, והנימוק לכך פשוט, כיון שבידם היכולת להחליט לתת את הגט רק ע"י עדי מסירה.

אופן שני כתב התו"ג ליישב, שהבעל אמר רק "תנו" ולא ציין לחתום או כל פעולה אחרת, אשר על כן בלשון זו של תנו ניתן להגיע לתוצאה דומה לישוב הראשון כיון שבידם לתת את הגט בכל אופן שיבחרו, ובהעדר יכולת לחתום יתנו בעדי מסירה.

הבנה זו שביסוד דברי התו"ג שבאמירת "תנו" ניתן למסור את גט ע"י עדי מסירה חוזר עליה התו"ג (סימן קכ ס"ק כז), עיי"ש, אמנם ברור שניתן ליתן את הגט ע"י עדי חתימה ועדי מסירה, ובזה אין חידוש וכפי שכבר העיר (סימן קל ס"ק יז).⁴

ואכן למתבונן במהדורה קמא של הב"ש בסימן קל, שם כותב הב"ש (ס"ק כג) בזה"ל: "והיכא דאמר לג' שיתנו גט כשר ומת אחד מהן...". הרי לנו שאכן כוונתו של הב"ש כפי ההבנה השניה של התו"ג שאמר הבעל "תנו", ורק בכה"ג ניתן להכשיר רק ע"י עדי מסירה לבד.

יעויין בתשב"ץ (ח"ב סימן קיט) שמביא אופן נוסף בו העדים רשאים לחתום, אך אם לא חתמו אין בזה לפסול את הגט משום שלא התקיים תנאו אל הבעל, עיי"ש ואכמ"ל.

מעתה נמצאה הדרך ליישב את דברי הרמב"ם והשו"ע. לעיל הבאנו לתמוה על דברי השו"ע, איך ניתן להכשיר את הגט ע"י עדי מסירה אם בפועל חתמו עדים וחתימתם אינה כשרה בעקבות תיקונים בגט או שחתמו על שאילת שלום וטיוט ועוד? על דין מזוייף מתוכו ניתן להתגבר מאחר ופיסולו ניכר וכדלעיל, אולם מה נעשה עם ציווי הבעל לחתום, וכוונתו לחתום כדין, וחתימה זו שאינה כדין יש בה משום שינוי מתנאי הבעל והגט צריך להיות בטל. ואם חתמו בלי ציווי הבעל, הרי שהגט פסול, וא"כ איך יובנו דברי הרמב"ם והשו"ע?

ולפי מה שהבאנו בשם התו"ג ניתן להעמיד את דברי הרמב"ם והשו"ע בשני אופנים: אופן ראשון, שאמר לעדים שרשאים לעשות גט כרצונם, ובלבד שיהיה כשר. ולפי זה יכולים העדים להכשיר ע"י עדי חתימה ומסירה או עדי מסירה לבד, ובמציאות כזו לא ניתן לפסול את הגט ע"י חתימת עדים פסולים, שכן ניתן להכשיר את הגט רק ע"י עדי מסירה. אופן שני, שאמר הבעל תנו ולא ציין חתמו או כתבו, באופן כזה לפי התו"ג העדים יכולים ליתן את הגט או ע"י עדי חתימה ומסירה או רק ע"י עדי מסירה. במקרים אלו ניתן להינצל ממצב בו יש ציווי מפורש של הבעל, ובהעדר ציווי מפורש של הבעל לחתום, הרי שאם ישנה לפנינו חתימה שאינה כדין על גבי הגט לא נחשב כאילו לא קיימו את התנאי של הבעל, ולכן הכשירו השו"ע והרמב"ם בכה"ג בעדי מסירה בלבד.

נמצא לפי"ז שאם הבעל ציוה במפורש שיחתמו כדין על הגט, הרי שאם חתימתם אינה נחשבת כחתימה על הגט ותיפסל לדעת ר"מ, הרי שפשוט שהגט יהיה בטל ולא יועילו עדי מסירה להכשרת הגט.

לפי"ז, במקרה שלנו בביה"ד בו מטייטים העדים חתימתם וחותמים לאחר מכן, אם יש מקום לפסול חתימתם מדין חתימה על הטיוט או מדין תיקון או מחק בגט, וכפי שהבאנו לעיל, ואף בחותמים בצד חתימתם לענ"ד יש מקום לפסול, א"כ אם ציוה הבעל חיתמו וכפי שאכן אנו עושים מסירה שניה – הרי שבמקרה זה הגט בטל ואין שום תועלת במסירתו השניה.

אלא שאם נוותר על חתימה נוספת, אנו מפסידים את התקנה של עדי חתימה במסירה שניה. לענ"ד אין בזה שום בעיה, ובעיקר שבמסירה ראשונה שהיא המסירה העיקרית מסרנו עם עדי חתימה, ובזה אנו יוצאים ידי חובת התקנה, ולאחר מכן מטייטים החתימות ומוסרים רק בעדי מסירה. זאת ועוד, לענ"ד, וכפי שנוכיח להלן, לא הרווחנו כלום בהעמדת התקנה בעדים כאלו שמצד עצמם אינם כשרים לר"מ הסובר עדי חתימה כרתי. אולם לשם הבירור נעמיק בתקנה לחתום לפי שיטת ההלכה שפוסקים עדי מסירה כרתי.

טז. הצורך בעדי חתימה בנוסף לעדי מסירה
ידועה תקנת רבן גמליאל הזקן שעדים יחתמו על גט מפני תיקון העולם. בגמ' גיטין (דף לו ע"א) מבואר שתקנו אף לשיטת ר"א הסובר שעדי מסירה כרתי, ולפי ביאור הגמ' (שם) תקנה זו נועדה משום שחיישינן שעדי המסירה לא יהיו בפנינו. [לקמן אי"ה נדון בשאלה איך מועילים עדי חתימה לר"א הפוסק שעדי מסירה כרתי.] ואמנם יש לתהות מדוע כיום, שהמנהג לקרוע את הגט לאחר הגירושין, וכפי המבואר בסדר הגט (סעיף פו), אנחנו מחתימים עדים על אף שהלכה היא כר"א שעדי מסירה כרתי, ואין שום תיקון עולם באופן זה כיון שאנחנו קורעים את הגט? למעשה, שאלה זו שואל הב"ש (סימן קל ס"ק א).

אמנם יש להעיר שיש הטועים לחשוב ששאלתו של הב"ש הינה על דברי השו"ע עצמו (שם) הפוסק שצריך שיחתמו שני עדים כשרים וכו'. אך נראה לענ"ד שאין קושייתו נסובה על דברי השו"ע עצמו, שכן בכל מרחבי השו"ע באבן העזר מוכח שפסיקת מר"ן, שחלקה הגדול לקוח מדברי הרמב"ם, הוא עוד לפני התקנה לקרוע את הגט. אציין חלק מהמקומות בשו"ע שנראה משם שפסיקתו היא לפני התקנה. כך הוא בסימן ק (סעיף יב): "הוציאה גט ואין עמה שטר כתובה" וכו'; וכן הוא בסימן קלה (סעיף ב) עיי"ש ובב"ש (ס"ק ב); וכן הוא בסימן קמב (סעיף יד); וכן הוא בסימן קנב (סעיף ט); וכן הוא בסימן קנג, עיי"ש. מכל הני מקומות נראה להדיא שדברי השו"ע להלכה הנם לפני התקנה לקרוע את הגט, רק שאלת הב"ש הינה על המנהג לתת גט חתום ע"י שני עדים לעיני עדי מסירה על אף המנהג הקיים לקרוע את הגט. ואולי קושייתו היא על סדר הגט עצמו, שכותב לחתום ולמסור לפני עדים, ושם מביא את המנהג לקרוע את הגט שתי וערב.

הב"ש מיישב את קושייתו על פי דברי התרומת הדשן (סימן רלב) שכותב כך, וז"ל:

"נראה לתרץ נמי הא דנהיגי עתה לטרוח הרבה לפעמים ע"י יציאה מרובה להחתים עדים בגיטין, אף על גב דפסק תלמודא בכמה דוכתא בגיטין דהלכה כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וגט שאין עליו חתומים עדים כלל כשר לגרש בו, ואין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם, והאידנא ליכא תיקון העולם בעידי חתימה, שהרי כל המנהיגים קורעים הגיטים מיד אחר נתינתם וגונזים אותם לעצמן, ומימינו לא שמענו, שבאתה אשה לב"ד וגט בידה להנשא בו או לגבות בו כתובתה, וא"כ טורח עידי חתימה למה לדידן, אלא משום דכמה סתמא משניות וברייתות דקא סברי כרבי מאיר דסבר עדי חתימה כרתי, וגט שלא היו עדים חתומים בו הוי כמו חספא בעלמא, מפקינן נפשין מכל פלוגתא כדי שיהא בהיתר גמור ושלא להוציא לעז כלל על נישואי בנות ישראל."

הרי שלפי הב"ש כך היא ההכרעה כדברי התרומת הדשן הנ"ל.

סיבה נוספת למנהג לחתום על גט על אף עדי המסירה מוזכרת ביש"ש (סימן מא בפרק השולח), וז"ל:

"ולדינא נראה בלא ע"ח אין להכשיר הגט לכתחילה שהוא נגד התקנה דא"א לפרש שאינה אלא עצה טובה מדנקיט במתני' גבי אינך תקנות משמע דהוא נמי תקנה ובגמ' אי' להדי' תקינו רבנן משמע דתקנה היא. ואף הא"ז שכ' להכשיר בלא ע"ח כאשר הבאתי פ"ק סימן י' היינו דוקא דיעבד כו' ועוד אומר מאחר דנהגו כ"ע לחתום עדים אם יתנו בלא עדים אין לך לעז גדול מזה כו' וא"כ כל זמן שלא נשאת ואין לחוש לעיגון ראוי שיכתבו גט אחר ודוקא שנתנו הגט מאחר שנתגרשה בו מדאוריי' הוא שראוי לחוש לעיגון ותנשא בו אבל כל זמן שלא ניתן אפי' יש לחוש לעיגון אין ראוי ליתן לכתחלה נגד התקנה ואיכא למיחש ללעז ומאחר שג"כ לר"מ פסול מדאוריי' הנראה בעיני כתבתי."

הרי שסיבתו של היש"ש שונה ממה שהביא התרומת הדשן וס"ל שאין זה לחוש לדעת ר"מ, אלא שלמד היש"ש שהתקנה לחתום על גט גם לר"א דעדי מסירה כרתי היא תקנה גמורה, נמצא שכעת אחר התקנה של רבן גמליאל ישנה חובה לחתום על גט מפני תיקון העולם ואינה רק עצה טובה לחתום. ועוד, לפי הבנה זו, אם יצא כעת תחת ידי ביה"ד גט שאינו חתום הרי שיצא לעז על גט זה מאחר ולא נחתם כתקנת חכמים. נמצא בדברי היש"ש שתי נקודות: עיקר נימוקו שיש תקנה גמורה מחייבת גם אם לא כ"כ מועיל למעשה, ועוד יש חשש לעז מכך שלא עשוי כתקנת חז"ל. לדעת היש"ש אם נמסר גט מבלי עדי חתימה הרי שאם עדיין לא נישאת ואין חשש לעיגונא צריך לכתוב גט נוסף, ואם עדיין לא נמסר אף במקום עיגון לא ימסר גט זה.

יעויין בבית מאיר (סימן קל ס"ק א) שדן בארוכה בדברי הב"ש והיש"ש, ולפי דבריו יוצא שהשאלה האם לדעת ר"א הסובר עדי מסירה כרתי התקנה לחתום על גט הוא עצה טובה או תקנה שיש לעמוד עליה, מיתלא תליא במחלוקת ראשונים. לרמב"ם (הלכות גיטין פ"א הכ"ד) כך הוא מחמת התקנה, ואילו לתוס' בגיטין (דף ג ע"ב ד"ה ר"א), הרא"ש (פ"ד סימן יב), והרשב"א (גיטין לו ע"א) תקנת ר"ג הינה עצה טובה בעלמא. מ"מ הב"מ מאמץ את מסקנת היש"ש וס"ל שכך היא התקנה אף לר"א, והביא דברי הריב"ש (סימן מ) שאף על פי שבטל הטעם התקנה נשארה במקומה. ולקמן אי"ה נדון בחלק מדבריו.

יעויין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן מד) שדן במקום שנתנו גט מבלי עדי חתימה ובהתבסס רק על עדי מסירה, וז"ל:

"והנה לא מובן לי לשם מה שהוצרכו ליכנס לדחק כזה לעשות מעשה לכתחילה נגד תקנת ר"ג [שנפסק כן להלכה] משום תיקון העולם, ואשר מצינו שהרבה חוששין לזה משום לעז מאחר שנהגו כן לחתום עדים בכל הגיטין. יעוין בערוך השלחן מ"ש מזה באה"ע סי' ק"ל סעי' א', ובמה שמסיים בזה הלשון, דכל זמן שלא נשאת ואין ראוי לחוש לעיגון יכתבו גט אחר ע"ש. ובנידוננו הרי הבעל היה לפניהם ויכלו בנקל לדחות ולסדר הגט השני למחרתו עם עדי חתימה כדת וכדין, ועכ"פ בכה"ג לא נקרא שעת הדחק עד כדי להתיר לכתוב לכתחילה גט בלי עדי חתימה אשר כאמור יש בזה משום לעז גדול ואפילו לדידן שקורעים הגט ואינו ביד האשה כמובא בערוה"ש בסי' קל"ג סעי' א'. ועוד זאת מביא הערוה"ש שם בשם התה"ד טעם נוסף בזה, והוא מפני "דכיון שיש כמה סתמי משניות וברייתות דאתיין כר"מ דאמר ע"ח כרתי וגט בלא עדי חתימה הוא כחספא בעלמא מפקינן נפשין מכל פלוגתא כדי שיהא בהיתר גמור" ע"ש."

הרי לנו שכיום המנהג לחתום על כל הגיטין כדברי המהרש"ל ביש"ש מחמת התקנה, ולאחר מכן משלא יחתמו נמצא שיבואו להוציא לעז על גט שלא חתום, ועוד טעם של התרומת הדשן לחוש לר"מ וכנ"ל. ואמנם יש להעיר שסתמא דשו"ע לא כך היא אלא כשר הדבר להינשא, וכן סובר הב"ש⁵ (סימן קל ס"ק ד) עד שתמה עליו הפת"ש (שם ס"ק ה) מה בא לחדש, והרי דעת מר"ן ברורה היא לכל מתבונן עיי"ש. וכן היא אף הסכמת הבית מאיר הנ"ל בדעת השו"ע.

מכל מקום נראה שבנידוננו אין העדים צריכים לחתום על הגט פעם נוספת אחר הטיוט, ולפני שנברר דברינו נדון ביסוד העניין של עדי חתימה לר"א מחמת תקנת רבן גמליאל.

יז. חתימת עדים בגט מפני תיקון העולם – מה פישרה של תקנה זו לר"א?
תוס' בגיטין (ד ע"א ד"ה דקיימא לן) בתחילת דבריהם מוכיחים שהלכה כר' אליעזר גם בשאר שטרות ולא רק בגיטין, ולאחר מכן מחדשים תוס' יסוד נוסף בדברי המשנה, שמפני תיקון העולם תיקן רבן גמליאל (גיטין לו ע"א) שיהיו עדי חתימה בגט אף לר"א. וטעמא בעי, האיך מהני עדי חתימה לר"א דס"ל עדי חתימה כרתי?

ובהאי עניינא פליגי קמאי.

הרי"ף (מז ע"ב בדפי הרי"ף) כותב, וז"ל:

"ואי איכא בחתימה שני עדים מכשר ואף על גב דליכא עדי מסירה. והיינו דקתני שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם כלומר דאי ליכא בגט עדי חתימה אלא ניתן בעדי מסירה בלבד זימנין דמייתי עדי מסירה ואתי בעל ומערער ומקלקל לה הילכך תקינו שיהו העדים חותמין בגט דאי אתי בעל ומערער מפקא ליה לגיטא ומקיימא ליה בעדי חתימה ודחיא ליה. ואי סלקא דעתך דלא סגי לן בעדי חתימה אלא עד דאיכא עדי מסירה מאי תיקון העולם איכא אף על גב דמקיימא ליה לגיטא בעדי חתימה ליחוש דלמא לא איתיהיב ליה בעדי מסירה אלא ודאי כל היכא דאיכא עדי חתימה לא בעינן עדי מסירה וכל היכא דאיכא עידי מסירה לא בעינן עידי חתימה דבחד מינייהו סגיא אלא מיהו הנ"מ בדיעבד א"נ דאישתכחי עידי מסירה פסולין דלא אמרי' עדיין אשת איש היא אלא הואיל ואיכא עידי חתימה והן כשרים והגט יוצא מתחת ידה גירושי מעליא אינון אבל לכתחלה בעינן עידי מסירה והן העיקר שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם כדאמרינן דאי אביד גיטא קיימי עידי מסירה ואי מייתי עידי מסירה קיימי עידי חתימה."

מבאר הרמב"ן דעתו של הרי"ף שר"א אינו חולק על ר"מ בהא דגם עדי חתימה כרתי, אלא סובר דאף עדי מסירה כרתי, וכך היא בפשטות דעת הרמב"ם (הלכות גירושין פרק א הלכה טו), וז"ל:

"תקנת חכמים היא שיהיו העדים חותמין על הגט, שמא יתן לה גט בפני שנים וימותו ונמצא הגט שבידה כחרשׂ מחרשׂי אדמה שהרי אין בו עדים, לפיכך תקנו שיעידו מתוכו, ואף על פי שהעדים בתוכו נותנו לה בפני שנים בין אותן העדים החתומין עליו בין בפני שנים אחרים שעיקר הגירושין בעידי מסירה."

ומוסיף הרמב"ם שם (הלכה טז):

"חתמו בו שנים ועבר ונתנו לה בינו לבינה או שנמצאו עידי מסירה פסולין הרי זה כשר הואיל ועדים שבו כשרין והרי הגט יוצא מתחת ידה, ויש שהורה מן הגאונים שהוא פסול."

שיטת הגאונים היא בפשטות שיטת תוס' והרא"ש שנביא לקמן. על ביאור זה של הרי"ף נתקשה תלמידו רבינו אפרים, דא"כ אמאי לא כתבה הגמ' האי דינא דאף עדי מסירה כרתי בלשונו של ר"א, ועוד מביא בעל המאור (דף מו ע"א בדפי הרי"ף) להקשות, וז"ל:

"ואף אנו יש לנו להשיב על הרי"ף ז"ל (והרא"ש הביאו בפ"ק סי' ז') במאי דקאמר דבחדא מינייהו סגיא לר"א או בעדי מסירה או בעדי חתימה דא"כ קשיא ההיא דב' שטרות היוצאין ביום א' פלוגתא דרב ושמואל בכתובות בפ' מי שהיה נשוי (כתובות צד.) דאוקימנא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' אליעזר ואם איתא דר' אליעזר ס"ל עדי חתימה נמי כרתי על מה פליג שמואל עליה דרב ומאי טעמיה ועוד יש לנו ראיה לדברינו מההיא דתנן (גיטין פו) שנים ששלחו שני גיטין שוין ונתערבו דאוקמה רב יהודה דלא כר' אליעזר ואם איתא דאית ליה לר' אליעזר עדי חתימה נמי כרתי היכי מתוקמא מתני' כר' מאיר ולא מתוקמא כר' אליעזר ואמאי לא אוקמא בעדי חתימה ודברי הכל ותו לא מידי."

קושייתו השניה של בעל המאור מביאים התוס' (דף ד ע"א) דעסקינן בו, ומתוך זה הוכיחו שהפשט בתיקון העולם אינו כהבנת הרי"ף, אלא כפי שהטיב לבאר זאת רבינו אפרים, הביאו בעל המאור הנ"ל, וז"ל:

"והא דאמר ר"א אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם לאו למימרא דלא מצריך עדי מסירה אלא אצרוכי מצריך עדי מסירה בכל גט שבעולם אלא מיהו היכא דהוציאה גט ונתקיים בחותמיו סבר ר"א כיון דמעיקרא צריך עדי מסירה מימר אמרי דמידע ידעי הא מלתא ובעדי מסירה מטא לידה ולא אמרי' דלמא בלא עדי מסירה מטא לידה וכי תימא אי הכי אפי' כי ליכא עדי חתימה נמי הואיל והגט יוצא מתחת ידה לימא נמי בעדי מסירה אמטייה לידה דהא אמרת דמידע ידעי דבעי עדי מסירה היינו דקאמר מרן ז"ל דאי מייתי עדי מסירה אתי בעל ומערער מאי מערער דאמר איהי זייפתיה אבל בדאית ביה עדי חתימה ומתקיים בחותמיו אפי' אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה דהא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ושמעינן מינה דהיכא דקים לן דבלא עדי מסירה מטא לידה אפי' נתקיים בחותמיו פסול ולא תינשא בו."

וכך ביאור דברי תוס' הנ"ל והרא"ש (פ"ט סי' ו) בהא דתיקון העולם דגט יהא חתום, דאין היתר האשה מחמת עדי החתימה, אלא שאם הוי עד חתום בפנינו על כרחך נמסר כדינו בעדי מסירה.

יעויין ברמב"ן בספר הזכות שתמה עד מאוד על חזקה זו מה טיבה, שכן על מי סומכין? אם על עדי חתימה, הרי הם הלכו כבר אחרי חתימתן, שכן כותבין גט לאיש אף שאין אשתו עמו. ואם על המגרש, הרי נתינת גט לא בעינן ב"ד ואולי נתן לה מבלי עדי מסירה, ולדעת התוס' אף אם יטען שנתן לה בינו לבינה לא יהני ליה לבטל את הגט מחמת זה שלא ניתן בעדי מסירה ויתקיים הגט בחותמיו. ועוד תמה הרמב"ן, דאם בריש מסכתין תיקנו לומר בפני נכתב אף שסתם ספרי דדינא בקיאי בדין לשמה, ועדיין חכמים חששו, הכא בבעל דלא בקיא בהלכות גיטין על מה סומכים שנתן כדין לעיני שני עדי מסירה? ודבריו אכן מצריכים עיון בדברי תוס'.

יח. הודאת בע"ד בדברי תוס' וביאורם והשפעתם על הבנת תפקיד עדי החתימה
כך הם דברי תוס' בהמשך דבריהם:

"ועוד דרגיל ר"ת לומר דאפילו לר"מ בעי עדים בשעת נתינת הגט דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן שטר מתנת קרקע או שטר מכר שהוא לקנין קרקע ואינו לראיה אין מועיל כלום לר' אלעזר אם ידוע שלא נתנו בפני עדים מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהניא הודאת בעל דין כמאה עדים סגי בעדי חתימה במקום הודאת בעל דין אבל בקידושין וגרושין לא מהניא הודאת בעל דין משום דמחייב לאחרים דבקידושין אסר לה אקרובים ובגרושין אסר לה אכהן."

הש"ך בחו"מ (סימן מב ס"ק ב) מחדש שמהני לר"א שטר מכר הכתוב וחתום על גבי דבר שיכול להזדייף ומסרו בינו לבינו, והודאת בע"ד כמאה עדים, והפנה הש"ך לתוס' הנ"ל. הקצוה"ח (מב ס"ק א) משיב לש"ך דמהתוס' מוכח לא כך, שכן תוס' כותבים להדיא בדבריהם דאיירי בשטר חתום, וסגי בעדי חתימה במקום הודאת בע"ד. ומכאן הוכיח הקצוה"ח שיטתו דר"א מצריך עדי חתימה כדין אם המסירה הינה על יסוד הודאת בע"ד, ממש כהבנת ר"מ, ולא ניתן לומר ששטר שאינו חתום כלל ונכתב בכתב יד אחר יהוי הודאת בע"ד, דמה הודאה יש כאן? וא"כ הוא הדין אם נחתם על דבר שיכול להזדייף לא מהני, שאין כאן חתימה שמכחה ניתן לומר דהוי הודאה.

לכאורה נראה שביאור דברי הקצוה"ח כך הוא, יעויין באמרי משה (סימן טז) ובדברי יחזקאל (סימן לג) ובברכת שמואל (גיטין סימן יד): כשנתבונן בר"ת שחידש שגם לר"מ בעינן מסירה בפני שני עדים לדבר שבערוה, הרי שכעת צריך לומר דישנם שני דינים בגדר מסירת גט כריתות. הראשון הוא לאשוויי שטרא, ובזה פליגי ר"מ ור"א האם האשוויי שטרא בא מחמת עדי החתימה או מחמת עדי המסירה. ברם בזה לא סגי, דצריך גם מסירת הגט בפני שני עדים והווי גדר של עדי חלות שמכחם חלה כריתות הגט ולומדים דבר דבר מממון. ולפי"ז ביאור מחלוקת ר"א ור"מ כך היא, שלדעת ר"מ עדי החתימה הם יוצרים שם שטר, ועל כן חידש ר"ת שלר"מ נוסף לעדי החתימה צריך מסירה בפני שני עדים לעצם הגירושין. ואולם לר"א, שגם כך מצריך שני עדים לאשווי שטרא, הרי לשיטתו שני הגדרים נעשים בפעולה אחת של מסירה בפני שני עדים.

ולפי"ז מחדש הקצוה"ח שכל מה שמזכירים תוס' שמועלת מסירה בינו לבינו בשטרי קנין לר"א מחמת הודאת בע"ד, אין זה מחמת האשוויי שטרא, דזה נעשה ע"י עדי חתימה, ורק המסירה בינו לבינו מועיל מדין חלות הנתינה. ובגיטין לא מהני הודאת בעל דין דהוי חב לאחריני, ושם בעינן מסירה על פי עדים. ומש"כ תוס' דבממון הוי מחמת הודאת בעל דין כמאה עדים, ולא כותבים דבממון לא איברי סהדי אלא לשקרי, מבאר הקצוה"ח שהוא ראיה לשיטתו במה שכתב (סימן רמא ס"ק א) שגם בממון בעינן עדי חלות, ורק זה מועיל מחמת הודאת בע"ד דהוו כמאה עדים. ולפי ביאורו של הקצוה"ח נצטרך לומר דהתוס' כעת הדרי בהו ממש"כ בתחילת דבריהם דלר"א ל"מ עדי חתימה לאשווי שטרא, וצדדו כמש"כ הרי"ף דגם לר"א מהני ע"ח לאשווי שטרא, אלא דבגו"ק בעינן ע"מ לקיומי מילתא דאין דבר שבערוה פחות משנים, וזהו שכתבו התוס' דדוקא בגטין וקידושין בעינן עדי חלות, אבל בשטרי ממון דמהניא הודאת בע"ד א"צ עדי חלות וסגי בע"ח, דבדין אשווי שטרא גם ר"א מודה דסגי בע"ח.

לענ"ד פירוש זה בתוס' יש בו מן הדוחק בלשון התוס', דהרי לעיל מינה הוכיחו התוס' מכמה ראיות דאליבא דר"א ל"מ ע"ח לאשוויי שטרא ובעי' דוקא עדי מסירה, וע"ז כתבו "ומיהו יש לחלק וכו'", ומשמע דאין כונתם לחזור מעצם היסוד דלר"א בעינן עדי מסירה לאשווי שטרא, אלא רק לחלק בין גט לשטרי ממון, דבממון דאיכא הודאת בע"ד סגי בע"ח במקום הודאת בע"ד. עוד יל"ע (וכן הק' האמרי משה סימן טז) דלפי דברי הקצוה"ח הדרא קושיית התוס' מהסוגיא בדף פו, "שנים ששלחו שני גיטין" וכו', שהרי כבר נתבאר לעיל שלשיטת התוס' הא דבעינן שידעו עדי המסירה בהי מינייהו מגרשה הוא מדין עדים לאשוויי שטרא, ואי נימא דגם לר"א נעשה השטר ע"י עדי החתימה והא דבעי' ע"מ הוא רק מדין עדי קיום מעשה הגירושין, הדרא קושיא לדוכתא אמאי בעי' שידעו עדי המסירה בהי מינייהו מגרשה. וליכא למימר דהוא מחמת העדי מסירה לחלות הגירושין, דא"כ הוי קשיא גם לר"מ המצריך עדי מסירה בפני שתיים לחלות הגירושין.

אלא על כרחך הביאור בתוס' הוא כפי שביאר ר' חיים [מופיע בברכת שמואל (גיטין סימן יד) ובקהילות יעקב (גיטין סימן ב)] שהא דבעינן עדות מבוררת לשם האשה הזאת הוי רק מדין האשוויי שטרא של עדי המסירה ומדין לשמה, וכמו שמצינו בר"מ שצריך שיהא חתימות העדים לשמה ומוכח מתוכו, כך הוא לרב ירמיה בעדות מסירה מדין הלשמה (וכמו שמשמע מדברי אביי שדחה דברי רב ירמיה דלא בעינן מעשה נתינה לשמה), ואילו לחלות הנתינה מדין דבר שבערווה לא בעינן עדות מבוררת. והוכחתו של הקצוה"ח מדברי רש"י (דף כב ע"ב) שכל דברי ר"א דעדי מסירה כרתי הוי מחמת דבר בערוה, מבאר הדברי מלכיאל (סי' לג) שהביאור בדבריו אינו כדברי הקצוה"ח, אלא רש"י בא להסביר דאם לא היתה הגז"ש של דבר דבר ולהצריך שבערוה יהיו שתי עדים, הרי שניתן היה לוותר על עדי מסירה לאשוויי שטרא של ר"א מכחם, ורק אחרי שלמדנו דבעינן שתי עדי חלות למעשה הגירושין הרי שמצריך ר"א שני עדי מסירה לאשווי שטרא, וכפי שאכן קורה בליכא עדי חתימה לר"א שעדי המסירה עושין גם את האשווי שטרא וגם את חלות הנתינה.

ומכח קושיות אלו מבאר ר' חיים (ברכת שמואל ואמרי משה שם) ביאור אחר בדברי תוס', וכך הוא ביאורו: מה שמצריכים תוס' חתימת עדים, שאם היו עדי חתימה והשתא הגט יוצא מתוך ידה הרי דאנן סהדי דנמסר לידה, ואנן סהדי זה הוא עצמו מיחשב עדי מסירה לאשוויי שטרא. ואמנם מבארים תוס' דאנן סהדי זה מהני רק לעניין אשוויי שטרא ולא לעניין דבר שבערוה, דלזה בעינן עדים ממש ולא סגי באנן סהדי, וזה מה שסיימו דבגט לא מהני, משא"כ בענייני ממון שהודאת בע"ד מהני, ה"ה האנן סהדי הנוצר ע"י עדי החתימה.

לפירוש זה יש ראיה בדברי תוס' בגיטין (דף י ע"ב), שם עוסקת הסוגיא במשנה שמכשירה שטר היוצא בערכאות, ומקשה הגמ':

"קא פסיק ותני, לא שנא מכר ל"ש מתנה; בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני? לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא."

ומביאים תוס' (ד"ה חספא) דיסוד מה שמאמינים לשטר עם חתימות ידיהם של ערכאות הוי תקנת חכמים, וכתבו:

"ולא תיקנו חכמים להאמינם אלא בשטרי מלוה ומכר שהן לראיה ואין נעשה על פי עדותן שום קנין, אבל שטר מתנה אין כשר לקנות בו מדאורייתא אלא א"כ יש עדים כשרים בשעת מסירה. ואפילו אם נאמר ששטר מתנה שחתמו בו ישראל כשר לקנות בו בלא עדי מסירה, היינו משום שידוע ע"י עדי חתימה שהן כשרים מן התורה שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל, וכן כשר בהודאת נותן שהוא כק' עדים. אבל בשטר שחותמין בו עובדי כוכבים, שאין בו לא עדי מסירה ולא עדי חתימה שכשרים להעיד ולא הודאת בע"ד, לא חשוב שטר לקנות על ידו ולא הוי אלא חספא בעלמא."

הרי שמוכח מתוס' ששטר מכר שחתום בו ישראל כשר אף במסירה בינו לבינו מכח מה שידוע לן דנמסר לידו, וכדברי ר' חיים. ואמנם לפי זה ק"ק אמאי תוס' לא מכשרי עדים עכו"ם גם בשטר מכר, שכן לא סומכים על דבריהם לעצם המכר, אלא סומכים אנו על האנן סהדי ואין עדי החתימה אלא רק שמכח זה אנו יודעים דהיה אצל המוכר וכעת נמצא אצל הקונה, וכפי שאנו מאמינים להם מכח תק"ח לדין הראיה, אזי גם בכה"ג לא גרע מראיה ולא הוי עדים היוצרים את הקניין. ואכן, שאלה זו היא הוכחה לקצוה"ח שגם ר"א מודה שעדי חתימה הם אשווי שטרא בליכא עדי מסירה, ורק סומכים על הודאת בע"ד של מסירה בינו לבינו, ולכן עדי עכו"ם אינם יכולים להיות עדים בשטר מכר על אף שמסר בינו לבינו. וכן הוכיח הקצוה"ח דלא גרע עכו"ם החתום ממה שאין כלל חתימות או מישראל חתום בדבר היכול להזדייף. ואמנם לשון תוס' דייקא כדברי ר' חיים, אבל מדינם של תוס' קשה לר' חיים וכאמור, ולקמן נשיב על תמיה זו לפי דרכו של ר' חיים עצמו.

כהבנה זו של ר' חיים בתוס' ניתן להוכיח מדברי הרמב"ן, בישוב דברי הרי"ף מקושיית בעל המאור מסוגיא דפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד ע"א) בשני שטרות היוצאין ביום אחד, דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני, ואמרינן התם דרב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר"א. כלומר, לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי שניהם בבת אחת חלו דהא לא כתבינן שעות, ומש"ה יחלוקו, ולר"א דאמר עדי מסירה כרתי נמסר לאחד קודם לחבירו, ואי דמר לא דמר, ומש"ה עבדינן שודא. והקשה בעה"מ, אם איתא דלר"א אף עדי חתימה כרתי הוה לן למימר לדידיה נמי יחלוקו כדאמרינן לר"מ. והרמב"ן ז"ל תירץ דאע"ג דר"א מודה דעדי חתימה כרתי, מ"מ כיון שאין כותבין שעות אין עדי החתימה קונין אלא מסוף היום, וזה שמסר לו בתחילה קנה משעת מסירה, דמסירה קונה לשעות, ומש"ה איכא למימר שודא. וכי תימא כיון דלא צריך לעדי מסירה במקום שיש עדי חתימה דלמא בלא עדי מסירה מסר, י"ל לענין דיני ממונות מסירת בעל דין כמאה עדים דמי.

ואי נימא כהבנת הקצוה"ח דעדי חתימה הם האשויי שטרא והמסירה בינו לבינו הוא מדין חלות הנתינה, וכאמור לעיל בביאור דברי הקצוה"ח, הרי דלא נתיישבה קושיית בעל המאור, דהדר יקשה לן אמאי לא יחלוקו גם לר"א באופן כזה של מסירה בינו לבינו, שכן עדי החתימה הם יוצרים את השטר ומכח השטר הוא שקונים. ואכן זהו עומק קושיית בעל המאור על הרי"ף. ברם, אי נימא כדברי ר' חיים, הרי שמובנים דברי הרמב"ן. שכן מה שיוצר את האשוויי שטרא לר"א הוא האנן סהדי, והמסירה בינו לבינו הוא העיקר, ולית ליה הא שעדי חתימה הם אלו דאשווי שטרא, אלא רק עדי מסירה או אנן סהדי הבא מכח המסירה בינו לבינו, וא"כ לר"א לעולם יהא שודא שכן הזכיה לא היתה ברגע אחד, ודלא כפי ר"מ דלא מוכח אלא מהשטר וכיון שלא כותבים שעות הן קונים בבת אחת ויחלוקו.

הבנה זו ברמב"ן מוכחת מהר"ן (גיטין מז ע"ב בדפי הרי"ף), שכן דוחה הר"ן דבריו וכותב, וז"ל:

"ואינן נראין לי דודאי ר"א [מסירה בעדים] מיהא בעי ומסירה בינו לבינו בלא עדים לא מהניא שאם היה קונה בממון למה לא תכרות בגיטין וכי תימא אין הכי נמי אלא דאיכא למיחש דילמא איהי זייפתיה א"כ היכי קאמרינן בריש מכילתין [דף ד א] דנהי דלא בעי רבי אלעזר חתימה לשמה מודה במזוייף מתוכו שהוא פסול. כלומר משום דאיכא למיחש דילמא יהיב לה ניהלה בלא עדי מסירה וכי יהיב לה הכי מאי הוי דילמא שמסירתו כורתת דכל שנתקיים בחותמיו ליכא למיחש דאיהי זייפתיה ואנן סהדי דאיהו יהביה ניהלה כיון שהגט יוצא מתחת ידה כשם שאנו מכשירים אותו בלא עדי מסירה כשנחתם לשמה ויוצא מתחת ידה אלא ודאי [מסירה] לרבי אלעזר בלא עדים לא מהניא מידי."

מבואר מדברי הר"ן שהקשה שאם כדברי הרמב"ן אמאי מהני רק בממון ולא בגיטין וקידושין, ואם כדברי הקצוה"ח לא מובנים דברי הר"ן ועל מה תלונתו, שכן המסירה עצמה אינה יכולה להיות מכח הודאת בע"ד וכמאה עדים שכן חב לאחריני והיכא דחב לאחריני לא מועלת הודאת בע"ד, וכפי מה שכתבו תוס' ומבואר כן להדיא בקידושין (סה ע"ב). וקשה לומר כפי מה שכותב הנתיבות (סימן לו ס"ק ט) דבגיטין לא הוי חב לאחריני, דהר"ן לא רומז לזה. ועל כרחך שהפשט בדבריו של הר"ן הוא כפי הבנת ר' חיים בתוס', שהחתימה היא מאפשרת את האנן סהדי ומכח האנן סהדי הוי אשוויי שטרא, ושואל הר"ן דא"כ אמאי לא מהני האנן סהדי לחלות הנתינה בדבר שבערוה וכעדים ממש, ומוכיח הר"ן שבגיטין לא אומרים כן ממה שמצינו שאם יש עדים שחתמו לא לשמה פסול גם לר"א משום הא דמזוייף בתוכו, ויעויין בתוס' לעיל (דף ד ע"א ד"ה מודה). מ"מ מקשה הר"ן קושיא אלימתא, דאי נימא דאמרינן אנן סהדי בגיטין אזי גם אם העדים חתומים לא לשמה מה בכך, הרי אין אנו סומכים עליהם אלא כשחתמי העדים הרי שכעת ניתן למסור אף בינו לבינה מכח הא דאנן סהדי שהיתה מסירה ויהני אף בגיטין. ואמנם כבר ביאר ר' חיים בתוס' שהאנן סהדי מהני רק לדין אשוויי שטרא, ואולם לעדי חלות הגירושין והקידושין דהוי דבר שבערוה בעינן עדים ממש.

ומכח דברי הר"ן הללו יש להקשות על ביאור דברי הקצוה"ח בדברי הר"ן גופיה, דהנה הר"ן עצמו כותב ביאור אחר בהבנת דברי הרי"ף, וז"ל הר"ן (גיטין מח ע"א בדפי הרי"ף):

"אבל מה שנראה לי בזה דרבי אלעזר ס"ל דעדי מסירה בלחוד כרתי ועדי חתימה לא כרתי והיינו דאמרינן בכל דוכתא דר"א ס"ל דעדי מסירה כרתי ולא אמרינן אף עדי מסירה ומיהו מאי דמודה ר"א דעדי חתימה מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים (בדבר) בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר. ומעתה מה שמודה ר"א דגט החתום בעדים כורת אף על פי שלא נתן בעדי מסירה כמו שמוכיחות כל אותן ראיות שכתבתי למעלה לאו משום דס"ל דעדי חתימה כרתי אלא שהמסירה כורתת מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוו להו עדי חתימה כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרה לה ונמצאו כאילו הן עצמן מעידים על המסירה וכי פסקינן הלכה כרבי אלעזר בגיטין ומשמע אבל לא בשטרות לא באנו לומר דעדי חתימה קונים בשטרות דלא היא דבין בשטרות בין בגיטין אין כורתין [בלא מסירה] דהא כי נמי קאמרינן דהא דאמר ר"א [דאף] בשטרות לא בעינן שיהו חותמיו (על השטר) ליתא משום דבשטרות בעינן שטר קנייה חתום בעדים כדי שיהא ראוי לעמוד ימים רבים וכי הוי כה"ג המסירה היא כורתת משום שעדים החתומים על השטר הוו כעדי מסירה ומעתה כל הסוגיות מתחוורות ואפילו למי שפסק שאין הלכה כרבי אלעזר בשטרות וההיא דפרק מי שהיה נשוי [דף צד ב] לא קשיא מידי ושפיר עבדינן שודא לר"א אף על פי שהוא מודה בעדי חתימה כיון שאינן כורתין מצד חתימתן שלא כתבו בה שעות אלא מסירה היא שקונה ואפילו מסר בלא עדים אותו שמסר לו בתחלה קנה משום דעדים החתומין על השטר מהנו כעדי מסירה ומסירה זו קונה היא לשעות כשם שהיא קונה לשעות בעדים על פה שהעדים החתומין על השטר לא מטעם חתימתן הם מקנין אבל ר"מ ס"ל דמטעם חתימתן הם מקנין שהרי אילו ראו המסירה ולא חתמו על השטר אינן מקנין וכיון שבחתימתן מקנין בשאין בה שעות על כרחנו יד שניהם שוה בו אפילו אליבא דהלכתא דבעי דלמטי שטרא לידיה וכמה שכתבתי למעלה."

הקצוה"ח ביאר את דברי הר"ן כפי מה שביאר ר' חיים בתוס', דעדי השטר לא הוי אשוויי שטרא מכח חתימתם אלא מכח האנן סהדי, וביאר הקצוה"ח דאנן סהדי זה פועל אף על דבר שבערוה. וכביאור זה מוסיף והולך וכותב בספרו אבני מילואים (סימן לא ס"ק ד), וז"ל :

"כתב בחידושי מוהרי"ט (על הרי"ף קידושין פ"ב) ז"ל וזכורני שראיתי בילדותי בתשובת אבא מארי ז"ל בא' שקידש אשה אחת והי' פני' מכוסות ולא ראו העדים אותה אלא אח"כ כשהלכה לה החזירוה ואמרו לה שתגלה פני' כדי שיוכלו להעיד ואז ראו אותה והאריך לצדד שלא לחוש לקידושין הואיל ובאותה שעה שנתקדשה לא ראו אותה ה"ל מקדש בלא עדים ואעפ"י שראוה לאחר מיכן אין חשש, ובתשובת הרשב"א סי' תש"פ השיב בשנים שהיו עומדי' אחורי הגדר ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינה ממש אפי' ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפי' היא מודה שלקחתו לשום קידושין דעדות דידיעה וראי' ממש בעינן ע"כ, ומסתמא התם מיירי שידעה האשה בעדים שאחורי הגדר דאל"כ אפי' הי' כאן נתינה כו' ואפ"ה כתב הואיל ולא ראו הנתינה באותה שעה אף על גב שראו האתרוג יוצא מתחת ידה לאו כלום הוא וכו' ומיהו שמא יש לחלק בין היכא שמעשה הקידושין לא ידעו העדים להיכ' דידעו מעשה הקידושין אלא שלא הכירו את האשה דבהאי אמרינן שיהיה אסור בכל הנשים דומיא דמקדש את בתו סתם דלא מוקי לה בהכירו אלא למ"ד קידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וגם לא שייך לומר רצתה לשחק בו שיודעת שיכולין להחזיק בה ולראותה וצ"ע עכ"ל.

והנה מ"ש מוהרי"ט לחלק להיכא דידעי מעשה הקידושין אלא שלא הכירו את האשה דבהאי אמרינן שיהי' אסור בכל הנשים, לענ"ד נראה דכה"ג אינו אסור בכל הנשים דמן התורה ודאי מותר דאזלינן בתר רובא ועיין תוס' נזיר (דף י"ב) דלא אסרו הקרובות אלא למקדש משום קנס אבל לעלמא כל הנשים מותרות ע"ש.

אך לענ"ד נראה דכה"ג הוי קידושין בעדים דהא דבעינן עדים על גיטין וקידושין אינו אלא בכדי שיתודע לעלמא ולא יוכל א' מהם להכחיש ועפ"י שנים עדים יקום דבר וכיון דיכולין להחזיק בה ולראותה ה"ל כאלו מקדש אותה בפני עדים, וראי' ממ"ש הר"ן פ' המגרש (מח, א מדפי הרי"ף) בהא דפסק הרי"ף כר' אליעזר דס"ל עדי מסירה כרתי ע"ש שהאריך וסיומא דמלתא ז"ל אבל מה שנראה לי בזה דר' אליעזר סובר עדי מסירה בלחוד כרתי ולא עדי חתימה כו' ומיהו מה דמודה ר' אליעזר בעדי חתימה היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים בדבר דה"ל עדי חתימה כעדי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרה ונמצא כאלו הן עצמן מעידין על המסירה עכ"ל. ואם נמסר לה הגט בינו לבינה בעדי חתימה ונשרף הגט או נאבד קודם שמראה האשה הגט לפני ב"ד ושניהם מודים בגט ה"ל כאלו מגרשה בשני עדים והלכו למד"ה דכל שהגט הי' בידה בעדי חתימה ויכולה להראות הגט לעדים ה"ל כעדים וכבר כתבנו בזה בקצה"ח סי' מ"ב סק"א מדברי הר"ן הנזכר דמהני בקידושין וגיטין עדות בידיעה בלא ראי' דהא הגט נתן לה בלא עדים אלא מחמת אנן סהדי שהבעל נתן לה הגט ה"ל עדות בידיעה ע"ש וה"נ כל שיכולין להחזיק בה ולראותה ה"ל עדות בידיעה אף על גב דלא ראו בשעת מעשה."

הרי שלמד שאנן סהדי מהני אף לדבר שבערוה, ואולי הבנה זו גרמה לו למימר בתוס' בדף ד דלא כר' חיים.

ואמנם יעויין בקצוה"ח (סימן צ ס"ק א) שמלשונו שם נראה יותר כר' חיים, וצ"ע.

לפי מה שראינו בביאור דברי הר"ן ותמיהתו על הרמב"ן, מוכח כוונתו דלא מהני אנן סהדי כלל לא לדין אשוויי שטרא ולא לדין דבר שבערוה. ואולם, מהי ההבנה של הר"ן גופיה? נראה מדקדוק דבריו וכן מהשגתו על הרמב"ן דלעולם בעינן עדי מסירה. הרי שלמד הר"ן דעדי החתימה הם עצמן עדי המסירה, מכח מה שכשיוצא מתחת ידה ודאי נמסר לה, ואז העדים החתומים הם עצמן עדי המסירה, ואכן אם נחתם הגט כדבעי הרי יכול למסור אף בינו לבינה וכפי מה שמוכח מדבריו, ובזה טוען הר"ן דמטין דברי הרי"ף.

כהבנה זו הבין הגר"ח (חידושי ר' חיים הלוי הלכות גירושין פרק ו), וז"ל:

"ובפ"ג מהל' אישות הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אין צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כמו שליח הגט וכו' עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל אין הנדון דומה לראיה דלענין שליח הגט גטו מוכיח עליו וכו' אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום כי מודו השליח והשולח נמי לאו כלום הוא עכ"ל, ר"ל דס"ל דבלא עדים השליחות לא מהניא כלל כמו עצם הקידושין דאינם כלום בלא עדים, ועל הוכחת הרמב"ם משליח הגט דאין צריך עדים, תירץ ע"ז הראב"ד דהתם שאני שהגט מוכיח שעשאו שליח וע"כ הוי כמו שליח שעשאו בעדים [...] ואין לומר משום דבעינן דוקא עדים ולא שארי הוכחות, דהרי גם בגוף הגירושין והקידושין הא מהני שארי הוכחות, וכמו דמהני עדי חתימה בלא עדי מסירה לדעת הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין, וגם גט שהוא רק בכתב ידו ג"כ מהני גם בלא מסרו בעדים, והיינו משום דהגט מוכיח, וא"כ הרי גם בשליח הגט מוכיח, וקשה על הרמב"ם שהביא משליח הגט לענין עדים כיון דהכא הרי הגט מוכיח ופשיטא דאין צריך עדים וצ"ע.

ואשר נראה פשוט בזה, דהרמב"ם ס"ל דנהי דהכתב מוכיח שהבעל עשאו שליח, אבל אין זה אלא הוכחה בעלמא, ולא מהניא זאת אלא לברורי מילתא שהאמת כן הוא שהוא שליח לגירושין, וכל זה לא מהניא אלא אם נימא דשליח שעשאו בינו לבין עצמו ג"כ השליחות קיימת ואז מהניא הוכחת הכתב לברר שהוא שליח לגירושין, אבל אם נימא דשליחות של גירושין דינה כגירושין עצמן דבלא עדים השליחות בטלה ובעינן העדים לקיומי מילתא דשליחות, אז בעינן דוקא עדים או דבר שיש בו נאמנות מדין תורה, ולא הוכחה בעלמא, ואינו דומה לגט שמסרו ליד האשה בלא עדי מסירה דמהניא לדעת הרמב"ם בפ"א מהל' גירושין,

דהתם השטר גופיה מעיד ע"ז שבא ליד האשה, דעיקרו של שטר הוא שהבעל נותנו לה ומגרשה, וע"כ שפיר מקרי ראית שטר דמהניא מדין תורה

, משא"כ לענין השליחות אין בהשטר מאומה מזה, ולא הוי רק הוכחה בעלמא, וזה אינו מועיל רק לברורי מילתא ולא לקיומי מילתא. [דוגמת זה מצאנו גבי ערכאות דמהניא בשטרי ראיה מדינא משום דחזקה ערכאות לא מרעי נפשייהו,

ומ"מ לענין שטרי מתנה אמרינן דהויין חספא בעלמא, ולא אמרינן דכיון דאיכא חזקה ממילא הא השטר מוכיח שהאמת כמו שכתבו בו, ויהא נעשה בזה שטר, אלא ודאי דכיון דמדינא אין בו נאמנות בשטר כזה ורק משום חזקה, הויא רק הוכחה שהאמת כן, ולא מהניא זה לאשוויה שטרא

], וע"כ זהו גופא שהביא הרמב"ם, דמדמהניא הך הוכחה שהשטר תחת ידו לענין שליחות הגט, שמע מינה דלא בעינן עדים בשליחות רק לברורי מילתא, ושפיר הוי הוכחה גמורה מה שהשטר תחת ידו, אבל אם הוה בעינן עדים בשליחות הגט ושליחות קידושין לקיומי מילתא, היינו צריכין דוקא דבר שיש בו עדות או נאמנות המוכיח על שליחותו, אבל זה שהשטר תחת ידו דאין בזה שום דין נאמנות רק הוכחה, זה לא היה מועיל לקיומי מילתא, אלא ודאי דשליח שעשאו בינו לבין עצמו כשר ואין חסר כאן דבר לקיומי מילתא דשליחות, ורק דבעינן לברורי מילתא, וע"כ מועיל ההוכחה שהשטר תחת ידו דמוכיח היטב שהוא שליח שעשאו הבעל לגירושין."

הרי שלמד ר' חיים שעדי החתימה הם עדי המסירה. ואמנם כך ניתן לומר בניתן ליד האשה אך לא ליד השליח, דאמנם גיטו מוכיח עליו אבל הוי רק אנן סהדי, ולרמב"ם בעינן דעדי החתימה יהיו עצמן עדי המסירה. ובזה גם מיישב ר' חיים את שאלתנו עליו אמאי שטר הבא בערכאות לא מהני אף בשטר מכירה, שכן אם האנן סהדי מהני לאשויי שטרא אמאי לא מהני לעניין המסירה? ומיישב ר' חיים שמה שמצאנו בעדי ישראל כגדר הזה אין זה מחמת האנן סהדי, אלא מחמת זה דעדים החתומים הם עדי המסירה.

לסיכום נקודה זו, נאמר כך: ישנם ג' אפשרויות בהבנת האופן בו מועילים עדי חתימה אליבא דר"א הסובר עדי מסירה כרתי, ולמעשה ג' הבנות אלו נתלו בדברי תוס'. וכך הם השיטות:
א. שיטת קצוה"ח שתוס' למסקנה סוברים כהבנת הרי"ף בעדי חתימה לר"א, היינו שר"א סובר שגם עדי חתימה יכולים לאשוויי שטרא, ומכאן התקנה שיהיו עדים חותמים על הגט משום תקון העולם יכולה להועיל אף לר"א.

ב. שיטת ר' חיים שעדי החתימה הם עצמם עדי המסירה מכח האנן סהדי שהאשה מוציאה מידה את הגט החתום ע"י שני עדים, הרי ששני העדים החתומים הם אלו המשמשים כעדי מסירה. ואמנם לדעת תוס' כך הוא רק לאשווי שטרא, ברם לחלות הכריתות צריך מסירה בפני עדים, ורק בממון ניתן לוותר עליהם ולסמוך על מה שהם חתומים כיון ששם יש הודאת בע"ד. כשיטה זו הוכחנו בר"ן, ומכח זה תמהנו על קצוה"ח בביאור דברי הר"ן.

ג. שיטה נוספת בראשונים מצינו, וכך היא שיטת הרמב"ן והבנת הקצוה"ח והחת"ס בר"ן בביאורו את הרי"ף והרמב"ם, שיש כאן אנן סהדי גרידא ולא שהעדים החתומים הם אלו עדי המסירה.

יט. דיון בדברי הבית מאיר
הבאנו לעיל כמה סיבות למציאות זו, בה אנו מחתימים עדים נוסף לעדי המסירה על אף שקורעים את הגט. לדעת התרומת הדשן שהוא משום שחיישינן לדעת ר"מ, נראה שבנידון דידן ודאי לא צריך לחתום לאחר התיקון כיון דהוי ניתן לזייפו ועוד שעדים חתומים על טיוטא, ולר"מ לא מהני בכה"ג. נשארנו עם דברי היש"ש שהוא משום תקנת ר"ג, והב"מ הוסיף לטעון על פי דברי הריב"ש (סימן מ) שאם ניתקנה תקנה הרי אף שהטעם בטל התקנה תקיפה. ע"ז יש לנו להעיר שתי הערות. הראשונה נוגעת לתוכן דברי הב"מ, הנוגעים ממש לענייננו.

כאמור לעיל, הביא הב"מ מחלוקת ראשונים האם ר"ג תיקן תקנה ממש לר"א שצריך לחתום נוסף לעדי המסירה או שמא היא עצה טובה. הב"מ הביא דברי התוס' בריש גיטין (דף ג ע"ב) שהוכיחו שהיא רק עצה טובה, והוכחת התוס' היא מדקתני לקמן בפ"ב (דף כא ע"ב): "אין כותבין על הנייר מחוק וחכמים מכשירין", ואמרי' בגמ': "מאן חכמים? ר"א דאמר עדי מסירה כרתי", ומשמע מכשירין וכותבין לכתחילה. הב"מ כתב שיש להוכיח מהסוגיא להיפך מדברי תוס', שכן במקרה של כתיבת גט על דבר שיכול להזדייף שהמשנה מכשירה בעדי מסירה, תוהה הב"מ מדוע בכלל יש עדי חתימה ולא רק עדי מסירה? ואמנם לא הוכיח הב"מ מניין לו שיש עדי חתימה באופן זה נוסף לעדי המסירה, והרי הר"ן שהבאנו לעיל סובר להדיא שאין עדי חתימה וכן סובר הנמוק"י, אולם גם אנו הבאנו לעיל שכך משמע מהטור ומעוד ראשונים שיש גם עדי חתימה. ועל כן תמה הב"מ שכן הכא ישנה גריעותא לחתימת העדים משום לתא דמזוייף מתוכו, ובכל זאת לא ויתרנו על עדי החתימה ומצרפים אותם לעדי מסירה, ועל כרחך שאין זה עצה טובה בלבד, עכת"ד הב"מ.

למדנו א"כ מדברי הב"מ שאכן בחתימת עדים על דבר שיכול להזדייף ישנו משום "לתא" דמזוייף מתוכו, ואמנם כיון שהחתימה הינה תקנה חכמים הרי שגם בכה"ג שהם אינם מועילים לא ויתרנו על החתמת העדים. לדרכינו, הוא עצמו החשש שהעלינו בכל דברינו המובאים מעלה, שאמנם אין אומרים בכה"ג מזוייף מתוכו, אבל חשש ישנו כאן. ועל הוכחתו יש ליישב, שגם אם נאמר שהמשנה עוסקת באופן שחתמו עדים על דבר שיכול להזדייף, סוף סוף מניין לו לב"מ שהמשנה עוסקת בדין לכתחילה על החתמת העדים. היותר פשוט שכבר חתמו העדים ונודע להם שלא ניתן להכשיר גט זה בעדי חתימה, אז ניתן ליתן גט זה אף לכתחילה ע"י עדי מסירה. אבל הא מנליה שגם חתימת העדים היא לכתחילה בדבר שיכול להזדייף. ועוד, הב"מ עצמו מביא שמהב"י (סימן קלג) משמע להדיא שמסיק כדברי תוס' שתקנת ר"ג לר"א היא רק עצה טובה, ועל כן ברור שכך נקטינן כדברי הב"י, וכפי שהבאנו לעיל מדברי הב"ש שנוקט שמשו"ע משמע להדיא שתקנת ר"ג היא רק עצה טובה, והוכחתו של הב"מ ניתן לדחות וכפי שתוס' למדו שהיא רק עצה טובה. וא"כ לוּ יש לחשוש לדברי הב"מ, הרי שיש לנו לחוש להחתמת העדים משום לתא דמזוייף מתוכו, ומכאן ניתן לשמוע שראוי להימנע מלחתום על גט זה.

הערה שניה יש לנו להעיר על הטעם של הב"מ והיש"ש שחיישינן לתקנת ר"ג ולכן אנחנו מחתימים עדים, הרי שראינו שיש מחלוקת איך לבאר את עדי החתימה אליבא דר"א. אם כהבנת הרי"ף והרמב"ם לפי הרמב"ן, שגם לר"א ישנם עדי חתימה וכפי ר"מ, אז יוצא שכאן לא יועיל להחתים את העדים כיון שהגט ניתן לזיוף מחמת התיקון בגט מבלי הקיום (שלא נהגו לקיים בגיטין כאמור בסימן קכה סעיף טו) וכן מחמת הטיוט שעדים חתמי אטיוט אזי לא מהני במצב זה חתימתם, הרי שלא הועלנו כלום בחתימתם. ובודאי אם נאמר כהבנת ר' חיים בתוס' שהעדים החתומים על הגט הם עדי המסירה, הרי שאצלנו לא יהא כך כיון שיש ריעותא בחתימתם בטלה עדותם אף להגדירה כמסירה. ואף אם נבאר כביאור הקצוה"ח בר"ן שזה אנן סהדי למסירה, הרי ששוב יתכן שיש פסול באנן סהדי כזה עם ריעותא, ואפילו אי נימא שאין פסול כזה באנן סהדי, סוף סוף לא צריכינן להאי דינא כיון שיש לנו כאן עדי מסירה עצמן, ומה לנו לתור אחרי העדים החתומים שיועילו כעדי מסירה. [יעויין בשו"ת חת"ס (חלק אהע"ז סימן ק) שכתב שדין נמצא א' קרוב או פסול לא שייך באנן סהדי. ואמנם לענ"ד כאן דברי החת"ס לא יועילו, וכפי מה שאמרנו, שכאן אין שֵם "פסול" אלא חיסרון בחזקת כשרות הגט מחמת מה שיכול להזדייף, וממילא גם אינם יכולים להיחשב כעדי מסירה כיון שהורעה חזקתם, וכרא"ש לעיל. יעויין לעיל שהבאנו מהר"ן שביאר שכאשר עדים לא חתומים לשמה הרי שיש חיסרון באנן סהדי ועל כן מודה ר' אליעזר במזוייף מתוכו, וא"כ הוא הדין כאן שישנו חיסרון בחתימת העדים.]

כ. דיוק בעבודת בית הדין
עוד יש לנו להעיר שהב"מ הביא תשובת ריב"ש, ואנן ניזיל אבתריה ונביא תשובת ריב"ש נוספת. דהנה נשאל הריב"ש (סימן לח) כך:

"עוד שאלת אם היא נוסח' משובשת לומר ועקידת יצחק היום לזרע יעקב תזכור, שכבר דרשו חז"ל (נדרים לא) כי ביצחק ולא כל יצחק."

ועונה הריב"ש, וז"ל:

"תשובה. הנוסחא המפורסמת והשגורה בפי הכל ובכל הסדורים היא היום לזרעו תזכור. והמשנה ממטבע שטבעו בברכ' אינו אלא טועה. והמדקדק להוסיף לזרע יעקב לא מחכמה דקדק. שהרי שנינו (בפ"ד נדרים) קונם שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות העולם. וכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מה' נדרים) נדר מזרע אברהם מותר בבני ישמעאל ובני עשו ואינו אסור אלא בישראל, שנא' כי ביצחק יקרא לך זרע והרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם. ומה שאמרת שזקנך הרב רבי עמרם ז"ל צוה לר' שלמה החזן למחוק אות' הנוסחא המשובשת מספרו עשה הראוי לרב מובהק וחכם כמוהו."

עד כאן תשובתו העניינית של הריב"ש שיש לחתום בנוסח התפילה "לזרעו תזכור" ולא "לזרע יעקב תזכור". שואל הריב"ש:

"עדיין יש לשאול למה נכניס עצמנו בל' סתום שצריך פלפולי' ודרשות ולא נאמר לזרע יעקב בלא גמגום, וי"ל מברכותיו של אדם נכר אם ת"ח הוא, כמו שאמרו בברכת המוציא ובעל בעור חמץ."

הרי שחידש הריב"ש שאמנם לזרע יעקב זה מדוקדק טפי, ועדיין, כיון שאם מוסיף זאת מראה בעצמו שלא מכיר את הגמ' בנדרים, הרי שעדיף לחתום מתוך מה שיודע ולעיתים הדיוק "המיותר" הוא בעוכרינו, שכן מראה שאיננו מבינים את מהות העניין. ועיין בירושלמי שיסוד זה ניתן להראות לא רק בברכות, ועל כן רצוני לומר שלחתום בכה"ג על גט על אף שהחתימה אין בה ממש – אין זה אלא טועה.

ואם נאמר שישנו כאן חשש של מזוייף מתוכו בלא מינכר זיופו, וכלשונו של הבית מאיר "לתא דמזוייף מתוכו", הרי שיתכן שיש כאן דיוק מיותר דאתי לידי טעות, הבאנו דעת הר"ן שבכה"ג יהיה גט פסול ממש וכן סובר הנמוק"י (אם כי העלנו בדעת הר"ן שחשיב הכא מינכר זיופו).

זאת ועוד, נודע לי שעדי החתימה נוטלים שכר על כל חתימה וחתימה. והשתא נאמר, מילא על עיקר מסירה שניה שבית הדין מחמיר זה שפיר דמי, כיון שאחריות הגט היא על בית הדין, ובהתרשם ביה"ד שצריך למסור מסירה שניה עם תיקון, הרי שזה הופך להיות נצרך ואף שייך ליטול ע"ז כסף. ברם על חתימה נוספת שמיותרת לחלוטין, מה שייך לתת הרשאה ליטול על חתימה זו ממון? הא הוי נטילת ממון מהמדינה שלא כדין!

ואכן יש אף שצעדו צעד נוסף לומר שבמקרה המצריך תיקון וצריך להזדקק לפתרון זה, הרי שיש לוותר לגמרי על עדי חתימה. כך הוא בדברי המשפטים ישרים (חסון סימן מז) שכתב, וז"ל:

"ודרך הנכון הנראה לענ"ד הוא שיכתבו הגט בלא הרפה ולא יחתמו בו עדים אלא שיתנו לה הבעל בעדי מסירה והיא מגורשת גמורה ממה נפשך, והוא שאם מן הדין אינו צריך שיכתבו רפה בגט היא מגורשת גמורה בנתינה הראשונה על ידי עדי מסירה, ואם מן הדין צריך שיכתבו הרפה אין הגט נפסל משום שנתנו ללא הרפה אלא יחזור ויגמור הכתיבה שוא רפה כי כן ציוה הבעל שיכתוב גט כשר, ואחר שיוכשר יתננו לה בעדי מסירה⁶ [...] וכדי לעשות לה ראיה שלא יבא הבעל ויערער דמשום הכי תיקנו חז"ל שיחתמו העדים בגט מפני תיקון העולם יכתבו לה בי"ד מעשה בי"ד או יכתבו לה זכרון העדות איך שהאשה הזאת נתגרשה בגט כשר בעדי מסירה ובזה לא נשאר שום עירעור בדבר."

נמצא א"כ מדברי המשפטים ישרים מוכח שלמד שאין תקנה לחתום על הגט, אלא כך הוא רק משום עצה טובה, ועל כן כאשר יש מעב"ד נפטרה בעיית תיקון העולם.

עוד נעיר שאף לדברי מהר"א חסון בשיטה השניה נראה שלא חש בגט הראשון להצריך עדי חתימה נמצא א"כ לפי גדולי רבותינו אין חשש לוותר על עדי חתימה בגט הראשון והורו שיש להסתפק בגט הראשון שיהא רק על ידי עדי מסירה. ועל אף שנפסק שבשתי גיטין יש להעדיף בנתינה ראשונה את הגט שכשר מעיקר הדין, וכדברי הב"י והרמ"א (סימן קכט סעיף יח), על כרחך לומר שגט מבלי עדי חתימה אינו נחשב גט פחות. ואין לבאר את עדי חתימה לר"א שיש להקפיד ע"ז משום התקנה, אין זה אלא משום עצה טובה, הא ותו לא. ומה שרצו להחתים במסירה שניה כך הוא, כיון שרצו להשתמש בעצה זו של קיום הגט שלא בפני העדים.

מסקנה
העולה מן הדברים, שכאשר יש תיקון כלשהו בגט שחתומים בו עדים, לדעת הר"ן והנמוק"י יש כאן פסול של מזוייף מתוכו ולא ניתן להכשירו אף אם נמסר בעדי מסירה, ולדעת הב"מ יש כאן "לתא דמזוייף מתוכו" כלשונו של הבית מאיר.

ואמנם, לשיטת הרמב"ם והשו"ע עדיין לא נפסול שטר זה בעדי מסירה מדין מזוייף מתוכו כיון שזיופו ניכר. מ"מ הרי השטר פסול לר"מ שעדי חתימה כרתי, וא"כ במציאות כזו הרי שאין כלל טעם להחתים עדים כשרים שנית אחרי הטיוט, שכן אין זה מעלה ומוריד כלל להיות עדי חתימה, ולא הרווחנו את חומרתו של המהרש"ל. בנוסף, ישנו חשש שחתימת העדים מתייחסת לטיוט בלבד, אף שהחתימה היא לצד הטיוט, וכפי שהארכנו לעיל.

זאת אם לא ציוה הבעל לחתום, אולם אם הבעל ציוה לחתום במפורש, וכפי מנהג בית דיננו, יש לבטל את הגט שני ואין טעם במסירתו השניה, כיון שחתימה באופן זה אינה עומדת בתנאי הבעל, ובכה"ג הגט בטל וכפי שהארכנו לעיל.

ועל כן מכח הדברים הנ"ל, לענ"ד במקום הנוהג הקיים להחתים שוב את העדים אחרי הטיוט, יש לנקוט כאחד משני דרכים:
א. להחתים את העדים במסירה ראשונה, ולצורך המסירה השנייה לטייט את החתימות משום חשש מזוייף מתוכו, ולאחר הטיוט למסור מבלי עדי חתימה, אלא רק בעדי מסירה, ולענ"ד כן נכון לנהוג הלכה למעשה.
ב. לנקוט כפי הכנה"ג והשדי חמד ליתן גט ראשון רק ע"י עדי מסירה⁷, ובמסירה שניה לאחר התיקון יש להחתימם.

פסק דין זה מותר לפרסום לאחר השמטת שם המשפחה של המבקשת ושאר פרטי זיהוי.

ניתן ביום י"ח בשבט התשפ"ג (09/02/2023).

הרב אברהם הרוש – דיין
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה


1 בגט בשתי מסירות ישנה בעיה יסודית שאינה קשורה לשאלה איך לבצע את שתי המסירות והיא: כיון שהגט נכתב מתחילה לשם פלוני(ת) וכעת נעשה שינוי לשם אחר, הרי שהגט נכתב לשם הראשון, ובתיקון לשם השני חסר מחשבת לשמה בכתיבת שאר הגט עבור השם השני, וחוסר לשמה בגט הינו גט פסול ואף בטל. אולם, השאלה האם גט כזה הינו פסול או כשר תלוי במחלוקת הראשונים האם מחשבת לשמה הינו על הגופים או על השמות, יעויין במש"כ הגר"י גולדברג שליט"א בשורת הדין (ח"ב עמוד קלא-קמה), שם מביא שאמנם דעת רוב הראשונים הינה שמחשבת לשמה הוא על הגופים ולא על השמות, אלא שישנה כת ראשונים רחבה הסבורה שמחשבת לשמה הוא על השמות, ולשיטה זו לא מועיל שינוי לאחר הכתיבה משום דסוף סוף הגט נכתב לשם השמות הראשונים טרם התיקון. יעויין בשו"ת חלקת יואב (סימן כג) שכתב שכך היא שיטת הרשב"א ורבינו שמחה, וכן הוא בריטב"א לגיטין (דף פה ע"א), ובשו"ת הרא"ם (ח"א סימן סז) הביא את הסבר הרמ"ה בשיטת הרס"ג והגאונים, ומדבריו משמע שדעת הרס"ג והגאונים בעינן מחשבת לשמה לשם השמות.
נמצא שאף אם נניח שאכן רוב הראשונים סוברים דמחשבת לשמה אינה על השמות אלא על הגופים בלבד, מכל מקום יש להחמיר בגיטין ולהוציא עצמינו ממחלוקת, מאחר ויש הפוסלים גט כזה, וא"כ יצא שכרנו בהפסדנו, ולא הועילה מסירה שניה. אשר על כן, כאשר הספק הינו ספק אמיתי, יש לעשות שני גיטין וכפי הכרעת השו"ע והרמ"א (אה"ע סימן קכט סעיף יט) שבכל ספק יש לכתוב שני גיטין. ועיקר עיסוקנו בתוך הדברים הוא על אופן זה של שתי מסירות של אותו גט משום ספק חומרא בכתיבת השמות האיך יש לבצעו.

2 וז"ל הפת"ש לסדר מהר"ם יוזפש (אות פז ס"ק ה):

"אך בפשוטו נראה דאף דסברא זו דאם פיסולו ניכר ליכא למיחש למזוייף מתוכו מבואר בב"י סימן קל בשם הרמב"ן (גיטין פו ע"ב ד"ה והא) והרשב"א שם ע"א סוד"ה ר"א גבי הרחיקו העדים שני שיטין וגם בב"ש לעיל סימן קכד ס"ק ג בשם המרדכי (סימן שנג) בהא דכותבין ע"ג דבר שיכול להזדייף וגם בגט פשוט שם ס"ק ג ע"ש מכל מקום זהו דוקא אם מתחלה היה כך פסולו ניכר משא"כ אם בשעה אחת לא היה פסולו ניכר ונפסל הגט שוב אינו חוזר להכשרו..."

וכן פוסק בפרי מגדים (אורח חיים בפתיחה להלכות קריאת ספר תורה), וז"ל:

"והנה בגיטין אם חתמו עדים שוב אין תקנה לתקן, כי העדים חתמו בפיסול, מה שאין כן תפילין יש לפעמים תקנה אף שכתבו לאחר מיכן, אם יתיר אות אם מוחק ואין בכך כלום [סימן לב סעיף כג], ובגיטין כזה פוסל, ואי"ה יבואר עוד, ובסדר גיטין שלי כתבנו קצת מזה."

וכן כתב בשו"ת רב פעלים (חלק ב - אבן העזר סימן יז), וז"ל:

"ואשר כתבתם והעלתם להלכה להתיר הגט הזה מטעם דאיכא עידי מסירה, ולכן אפילו שכתב התורף על הגרר ה"ז גט כשר, הנה גם בזה לא עיינתם היטב, יען כי השאלה סתומה באה, ואולי היתה התיבה היתירה, כמו אופנים שזכרתי, שכתב אברהם אברהם, או בן בן, או ותשע ותשע, והעדים חתמו ולא הרגישו בתיבה יתירה, ואחר שחתמו גירר התיבה היתירה, כי בשאלה לא נתפרש אם גררה קודם שחתמו העדים או אחר שחתמו העדים, דנמצא העדים חתמו בפיסול, וכיון דחתמו העדים בפיסול לא תועיל אח"כ הגרירה, וכמ"ש בבית שמואל סי' קכ"ה סוף ס"ק י"א, וז"ל, ואם כבר חתמו העדים בגט, אין תקנה לתקן הגט, דהא עכ"פ העדים חתמו בפיסול, וכ"כ בחלקת מחוקק עכ"ל, וכ"כ בתורת גיטין ושאר אחרונים ז"ל, וכתב בספר קב ונקי סי' פ"ח דהכי מסתבר, דאע"ג דעדי מסירה כרתי, מ"מ כיון שחתמו על גט פסול הוי מזוייף מתוכו, דפסול לכ"ע ע"ש, ואיך אתם פסיקא לכו דהגט הנז' כשר."

3 רמז לקושיא זו מצאתי בפת"ש לסדר הגט למהר"ם יוזפש (ס"ק פז) שהזכיר את המקורות שהבאנו בתורת קושיא על הגט מקושר שהציע שימחוק את העדים ויתקן את הגט וימסר ע"י עדי מסירה.
4 מעניין לציין את דברי הפר"ח (סימן קכ ס"ק יח) שמביא את דברי הב"י והב"ח שכתבו שכל היכא שכתוב בגמ' כתבו או כתבו ותנו זו לשון קטיעא, ויש להוסיף "וחתמו". ולדבריהם אם לא אמר וחתמו אין העדים רשאים לחתום מבלי ציווי הבעל, אולם דחה הפר"ח פירוש זה והוכיח מסוגיות רבות שאף חתימה כלולה בלשון כתבו או בלשון כתבו ותנו, ולא צריך הבעל להוסיף וחתמו, עיי"ש.
5 לפי מה שכתבנו לעיל אות טו ישנו דגש חשוב בדברי הב"ש שחייב לומר, שכן מבואר מדברי הב"ש דגט שלא היו בו עדי חתימה כלל וניתן בעדי מסירה, דכשר אף אם עדיין לא נשאת, יש לפרש כוונתו כפי האמור בפנים אות טו שכוונתו כשלא ציוה הבעל לחתום במפורש, והוא באחד משני האופנים שהבאנו: או ע"י אמירת תנו, או שנתן הרשאה לעדים שיחליטו איך לתת, האם ע"י עדי חתימה ועדי מסירה כמקובל או רק ע"י עדי מסירה. במקרים אלו אין בזה את החיסרון של אי קיום תנאו של הבעל, דאם לא כן ואכן ציוה הבעל לחתום – ברור שהגט בטל מאחר ולא התקיים תנאו של הבעל שיחתמו.
6 לכאורה צ"ע למה לא לחתום עכשיו, ולפחות המסירה תהיה בעדי חתימה? ואפשר משום דאיירי בגט שכ"מ שחשש לעשות במהירות, וכיון שכתב הגט בלא עדי חתימה בראשונה, מאן יימר שעדים היודעים לחתום זמינים כעת. עוד אפשר דלא מתקיים תקנת חז"ל כדין בכך, שהרי אז הרואה את הגט יראה שהתגרשה עם הרפה, ושמא יש לכתוב בלי. ולכן אין בכך תקנה, אלא ע"י מעב"ד שנתגרשה כדין.
7 עי' בישמח לב (פראנג'י] (סוף סי' נח] שהתייחס לזה, והתרעם על מסירה ראשונה ללא ע"ח כפי התקנה, עד שהסיק שעם הרפה הוא העיקר, וניחא. ועל כן סבורני שהשיטה הנכונה היא השיטה הראשונה שמובאת במסקנה, וכך אני נוהג למעשה כעת לאחר בירור זה. אולם, כדי לא לסתור את השיטה שנהגה בשני מסירות ע"י השדי חמד והכנה"ג, ראה בפנים באות ו' יש לתת מקום אף לשיטה זו.