דעת הרוב:
א. לפנינו תיק לאישור יהדות של פלונית. המבקשת פתחה תיק זה כדי לקבל אישור יהדות שיהיה תקף עבור בנה המעונין להנשא כדת משה וישראל.

ב. המבקשת הציגה את כתובתה וכן הצהירה בפנינו שהיא עצמה נישאה בחופה וקידושין. בתה פלונית קיבלה אישור יהדות לפני אחת עשרה שנים בתאריך כ"ט אייר תשנ"ט 6.5.99 ונישאה כדת משה וישראל.

ג. בתעודת הלידה של המבקשת רשום שאמה ארמנית. אך היא הצהירה שאמה הביולוגית יהודיה ושמה מיכל והיא נפטרה בהיותה בת חודשים ספורים ואומצה ע"י אשה ארמנית.

ד. ד"ר זאב רייז בחוות דעתו כותב שאין שום ראיה על יהדותה.

ה. כמו כן קיימת חוות דעת של החוקר אלכסנדר דן שניסה לקבל עדויות מקרובי משפחת בעלה, אך הוא כותב לנו כי עדויות אלו לא שיכנעו אותו באשר לאמיתות סיפורה. ומסקנתו: בית הדין יחליט על פי הנתונים.

ו. אמנם בתיק זה אין ראיות במסמכים על יהדותה של המבקשת, מלבד מסמך של הרב יוסף ישר שליט"א שחקר בדק ובירר על יהדותה והגיע למסקנה שהיא יהודיה. אולם בהלכה ישנם כללים נוספים, ואחד החשובים שבהם שהולכים אחר חזקה, עד כדי כך שנקבע להלכה שסוקלין ושורפין על פי חזקה, ראה מסכת קדושין דף פ' ע"א.

ז. במקרה שלפנינו המבקשת הציגה כתובה מנישואיה שנישאה כדת משה וישראל, גם בתה נישאה כדת משה וישראל, וכן בנה התחתן לפני תשעה חודשים ובן אחר לפני אחת עשרה שנה, היא הצהירה כי עשתה ברית לבנה כמו כן התקבלה עדות של יהודי שומר מצוות, קרוב משפחה של אביה על יהדותם.

ח. המבקשת הציגה מסמך מהרב יוסף ישר שליט"א שחקר ובדק והגיע למסקנה שהמבקשת הינה יהודיה.

ט. בית הדין כבר אישר את יהדותה ואת יהדות בתה בהחלטה מתאריך כ' אייר תשנ"ט 6.5.1999.

י. לאור זאת כל החלטה המאשרת את יהדותה עומדת בתוקפה.

יא. על הרבנות המקומית לתת לבנה את תעודת הנישואין.

( - ) ישראל שחור – אב"ד ( - ) דניאל אדרי – דיין

דעת המיעוט:
בפנינו בקשה לאישור יהדות. ע"פ דברי האם (המבקשת הרשמית בתיק זה, אמו של הנצרך לאישור), בדיון שהתקיים בתאריך כ"ה אדר תש"ע 11.2.10 בפני דיין יחיד (הח"מ), וכן ע"פ שיחה טלפונית בדיון הנ"ל עם הבן פלוני (שהוא מטרת הבקשה המסוימת דנן), הבן כבר התחתן בספטמבר 09 בראשון לציון. לדבריו, הרב אליעזר ברוד מחב"ד סידר לו קידושין, והרב פישר מראשון לציון בדק את יהדותו, אולם הרב הראשי לראשון לציון החליט שלא לאשר את הנישואין עד שיציג אישור יהדות מסודר.

באותו דיון ספרה האם כי בתה פלונית כבר נישאה בחופה כדמו"י לפני 11 שנה, וקבלה אישור יהדות. ואכן, בתיק ביה"ד ישנו אישור יהדות לבת המבקשת, שאושר ע"י דיין יחיד, הג"ר ישראל שחור שליט"א, אב"ד הרכב דנן כיום.

האם-המבקשת מספרת כי אין לה תעודת לידה, ואינה יודעת היכן תעודתה. בתעודת זהות שלה היא רשומה יהודיה.

המבקשת עלתה ארצה בשנת 90, מאזרביג'אן-בקו. עלתה עם בעלה ושני ילדים.

מצהירה כי עשתה ברית מילה לבן המדובר, פלוני, בן שמונת ימים, בעיר בקו.

מצהירה כי היא עצמה נישאה כדמו"י עם רב וטבעת. מציגה כתובה משנת תשל"ג.

כן מציגה שני אישורי יהדות מאת הרב ישר, רבה של עכו, אשור על הבן פלוני וכן על האם-המבקשת.

המבקשת מספרת כי אמא שלה נפטרה כשהיתה בת כמה חודשים וחברה של האם גידלה אותה. מספרת כי שם סבתא שלה צדי חוינה, אך לא הכירה את סבתא שלה.

לשאלת בית הדין מי אמר לה שהיא אכן יהודיה, השיבה ש"שכנים וכולם" אמרו לה שהיא יהודיה.

דיון נוסף התקיים בפני הרכב מלא (בתאריך י"א תמוז תש"ע 23.6.10), דיון קצר, בו ספרה כי היא עצמה נישאה בשנת 73 בחופה והבת שלה נישאה כבר בארץ. כן ספרה כי הבן שלה כבר התחתן אך מצפה לקבל תעודת נישואין.

ואכן, בתיק בית הדין מופיעים שני אישורי יהדות מהרב יוסף ישר, רב העיר עכו, על האם-המבקשת (אישור משנת תשנ"א) ועל הבן פלוני (אישור משנת תשס"ט). כמו כן מצוי בתיק אישור יהדות אודות בתה של המבקשת (מתאריך כ' אייר תשנ"ט 6.5.99), אחותו של פלוני, נצרך הבקשה, בה מאושרת יהדותה ע"י הג"ר ישראל שחור, אב"ד הרכב זה.

בקשת היהדות של המבקשת נחקרה ע"י שני חוקרי היהדות של הנהלת בתי הדין. חקירתו של ד"ר זאב רייז הינה מתאריך כ"ה אדר תש"ע, בה פירט כי המבקשת לא הציגה תעודת לידה, אך כתבה לו הצהרה כי בתעודת לידה שלה היה רשום שאימה ארמנית. כן הצהירה כי אין לה כל קרובים מלבד ילדיה. המליץ להזמין תיקי משרד הפנים. בדו"ח מאוחר יותר כתב כי על סמך החלטת בית הדין קיבל את שלושת תיקי המשפחה (האם, ושני ילדיה) ואין בתיקים אלו שום תעודות לידה, רק תעודת נישואין של המבקשת, ללא רישום לאום. שוב מציין כי בהצהרתה הכתובה כתבה המבקשת לפניו כי בתעודת לידה שלה כתוב שאמה היתה ארמנית, אבל אמה הביולוגית שמה מיכל והיא יהודיה. וזו מסקנתו: "בחומר שהוצג בפני מחבר העמים אין שום ראיות על יהדותה של המבקשת".

דו"ח נוסף בתיק זה הוא מחוקר היהדות השני, ר' אלכסנדר דן. בכותרת כתב: "ללא המלצה, ביה"ד יחליט ע"פ הנתונים". ציין כי אין למבקשת תעודת לידה. בעדותה הכתובה הצהירה המבקשת כי האם הרשומה בתעודת הלידה שלה כארמנית היא האם המאמצת (ע"פ הכתוב בהצהרתה, אמה הביולוגית נפטרה כמה חודשים אחרי לידתה, ואומצה בגיל 8-9 חודשים. י.א.) וגם היא נפטרה בהיות המבקשת בת 7-8 שנים, ומאז גדלה בבית יתומים. על כך שהארמנית אינה אמה הביולוגית, נודע למבקשת רק ממשפחת בעלה, ולטענתם האם הביולוגית היתה מיכל, שנפטרה מספר חודשים לאחר לידת המבקשת. מספר כי קיבל שתי עדויות (שתי נשים) ממשפחת בעלה של המבקשת אודות יהדותה של המבקשת כפי המתואר, אך מציין כי בעדויות שלהן יש סתירות מהותיות בדבר מועד פטירת מיכל ומקום מגוריהם המשותף של מיכל והמבקשת. כן טוען כי מבחינה עניינית קשה להאמין שהן הכירו באותה בת יתומה של מיכל שזו אכן אותה האשה מבית היתומים שהתחתנה עם בן המשפחה שלהם. את דבריו מסכם כך: "בעדויות ובתחקירים אין ממש כדי להוציא את המבקשת מחזקת נוכריות".

בתיאור העובדות שהציג בפניי, סיפר החוקר ר' אלכנסדר דן כי המבקשת ספרה בפניו כי עד סמוך למועד חתונתה לא ידעה שהיא יהודיה כלל. אז, כשפגשה את בן זוגה, ספרה לה משפחתו של בן הזוג כי אמה הארמנית כביכול (שרשומה בתעודות כאמה), אינה אימה הביולוגית, וכי אמה הביולוגית היתה יהודיה אשר נפטרה בהיותה קטנה מאוד, והאשה הארמנית גידלה אותה כבתה. עד אז לא ידעה מכל הסיפור הנ"ל וסברה שהיא בתה של אותה ארמנית. ע"פ דברי החוקר, אין שום ראיה או ביסוס לכך שאכן אלו היו הנסיבות והיא אכן רק אומצה אצל המשפחה הארמנית, וכל המידע הנ"ל הגיע ממשפחתו של בעלה. החוקר קיבל עדויות משפחת בעלה הנ"ל המעידים שהיא יהודיה, אולם לטענתו העדויות סותרות ולא הגיוניות, ואין להסיק על פיהן מסקנה בדבר יהדותה של המבקשת. מאז שפגשה את בן זוגה לעתיד, התנהגה כיהודיה, ואכן נישאה כדמו"י בחופה עם כתובה. כל הנ"ל קיבל מפיה של המבקשת.

כששאלתי את החוקר הנ"ל האם הוא מסופק בדבר יהדותה, השיב לי שלדעתו היא אינה יהודיה.

הצהרת המבקשת המוזכרת בשתי חוות הדעת, מצויה בתיק בית הדין.

בנוסף, בתאריך יח תמוז תש"ע, העיד חוקר היהדות ר' אלכסנדר דן, בפני דיין יחיד, כבוד אב"ד הג"ר ישראל שחור שליט"א. וכך מתוארים דבריו בפרוטוקול מהתאריך הנ"ל: "המבקשת הצהירה בפניי ובפני ד"ר רייז כי אמה רשומה ארמנית והיא טענה שזאת לא היתה האמא הביולוגית, אלא האמא המאמצת, ואילו אמה הביולוגית היא מיכל, יהודיה קווקאזית, שנפטרה סמוך ללידתה, ולכן היא אומצה. כל זה נודע לפלונית (=המבקשת) רק כשנכנסה למשפחת בעלה, מבני משפחתו, שגם העידו לפני, אחות של בעלה ודודה מבוגרת של בעלה. קשה להאמין לכך, כי מקום המגורים עליו הצהירה לא תאם את עדות הנשים, אין שום מסמך שיכול לאשר כי האם היא מיכל שאותה הכירו, ונפטרה".

לאור הנתונים הנ"ל, איני יכול לאשר את יהדותה של המבקשת, ומכאן גם איני יכול לאשר יהדותו של הבן פלוני. כידוע בהלכה, אין מוחזקות של יהדות על העולים מחבר העמים בכל מקרה, וכל עוד אין הוכחה חיובית ליהדותם, לא ניתן לקבוע את יהדותם. בנסיבות תיק זה שההוכחה החיובית אינה קיימת, איני יכול לאשר היהדות. אמנם הבן כבר התחתן, ואמנם יהדותם של ילדיו נקבעת ע"פ אשתו-אמם, אולם למרות הנ"ל, מצב זה הוא עדיין כלכתחילה (שמא ינשא שוב), ולכן אין לתת האישור המבוקש.

להלן אבאר ההחלטה מהבחינה העובדתית וכן מהבחינה ההלכתית:

מי שבא מארץ אחרת – האם צריך להוכיח יהדותו

עי' בבאר היטב אבהע"ז סימן ב ס"ק ד המביא את דעת הרמ"ה ואת דברי הב"ש המחמיר ולאחר מכן מביא את דעת ספר בית הלל, וז"ל שם:

"וכ"כ בית הלל מי שבא מארץ אחרת הן איש או אשה או בחור או בתולה או אלמן או אלמנה צריך ראיה שהוא ישראל, ואף שמתנהגים כדת ישראל ומדברים בלשונינו ויודעים בכל טוב היהודים, אעפ"כ צריכים ראיה, וכן הוא תקנות מדינות ליטא שאין לסדר שום קידושין אא"כ שיש לו ראיה שהוא ישראל, ומאיזה משפחה, עי"ש, וכ"כ מהרי"ט בתשובה ח"א סי' קמט, עי"ש".

כדוגמת דברי הבית הלל, שיש לחשוש למי שבא לפנינו מארץ אחרת ולא להשיאו אשה בלא בדיקה. איתא גם בערוך השלחן אבה"ע סי' ב סע' יג ושם מבאר יותר הסברא, וז"ל שם:

"דאע"ג דכל המשפחות בחזקת כשרות, מ"מ זהו במשפחה, אבל איש הבא ממרחק ורוצה לישא אשה אין נותנים לו עד שיוודע מי הוא ומאיזו משפחה הוא וכו', דבשלמא משפחה המוחזקת לישראלים מוקמינן לה בחזקת כשרות, אבל האיש הבא ממרחקים ולא ידענו אותו הרי אין לו שום חזקה וכו', ולי נראה כמ"ש, דאם יש לו משפחה אין צריך כלל לראיה, וראיה אין צריך רק לאיש בודד שבא ממרחקים ולא ידענו לו משפחה. ולכן לדינא פשיטא שיש להזהר שלא להתחתן באיש שאינו ידוע לנו, וכן באשה שאינה ידועה לנו וכו'".

נמצא לדבריו אלו שיש לחשוש לכל אדם הבא ממרחקים ולא מוחזקת משפחתו, ולבדקו לפני נישואין.


לכאורה נראה דדין השו"ע אינו כמובא בבית הלל, ואין צורך לבדוק יהדותו של הבא לפנינו מארץ אחרת.


כן מובא מפורשות גם בב"ח ביור"ד סי' רסח וז"ל:

"ומיהו נוהגים להקל להאמינו אף להשיאו ישראלית, ואפשר דאף הרמב"ם מודה באורחים שבאים והם בחזקת ישראל שנאמן אף עכשיו שרובם יהודים אף להשיאו ישראלית, שכל המשפחות בחזקת כשרות הם, כמו שנתבאר באבהע"ז סי' ב וכו'". דברי הב"ח הנ"ל הובאו גם בש"ך יור"ד סי' רסח ס"ק כא.

להלכה (ואודות העולים מרוסיה)
על כל פנים, ע"פ פסק הב"ש (ע"פ אחת השיטות), ע"פ דברי ספר בית הלל ודברי הערוך השלחן הנ"ל היה מקום לומר שעולה חדש המגיע לפנינו יש לו להוכיח את יהדותו, ואף שמתנהג כיהודי או יודע שפה יהודית.

ואולם עי' במאמרו הנ"ל של הגרמ"מ פרבשטיין שם כותב שאין לחשוש לדברי הבית הלל הנ"ל שיש להחמיר ולא לקבל מי שאין משפחתו ידועה לנו, וכותב, שלא כתב הבית הלל את דבריו מעיקר הדין אלא שזו היתה תקנת מדינת ליטא. ראייתו לכך היא מסוף דברי הבית הלל שכתב שם:

"וכן הוריתי הלכה למעשה וכו', וגזרתי עליהם שיפרשו זה מזה, עד שיביאו ראיה שהם ישראלים, אפי' על פי קרוביהם".

א"כ, מתוך שהתיר להביא ראיה אפי' ע"פ קרובים, משמע שמעיקר הדין אין לנו לחשוש מלקבלם, ורק מתקנת מדינת ליטא יש להחמיר.

כן איתא גם בספר ים של שלמה לרש"ל (כתובות, פרק ב סי' מ) שהאומר ישראל אני נאמן בלא ראיה, כדעת ר"ת הרמב"ן והרשב"א, ודלא כדעת רש"י והרמ"ה.

כן עי' באוצר הפוסקים סי' ב (דף מה) בשם שו"ת האלף לך שלמה (אבהע"ז סי' טו) שפסק דלא כבית הלל הנ"ל, ושם כתב שמנהגינו שכל איש ואשה הבאים להנשא אין חוקרים ודורשים אחר משפחותיהם כלל. וכן המנהג גם לענין כהונה (שיכול כהן לשאת מהם).

ואולם לעומת דבריו אלו של הגרמ"מ פרבשטיין שאין לחשוש למשפחה הבאה לפנינו בתורת יהודים, יש מהפוסקים הכותבים שאודות העליה הבאה מרוסיה גם השו"ע יודה שישנו צורך לברר את יהדותם, ולא נאמר עליהם דין "כל המשפחות בחזקת כשרות וכו'".

כן איתא בספר "משכן שילה" לגר"ש רפאל זצ"ל, שכל המחלוקת הנ"ל היא באופן שאין ערעור על המשפחה, ואולם כאשר ישנו ערעור על המשפחה פוסקת כבר הגמ' שם בקידושין "אמר רב חמא בר גוריא אמר רב אם קורא עליו ערער צריך לבדוק אחריה", וזה אפי' לרבנן המקילים בבדיקת סתם משפחה, כמובא ברש"י שם. כן נפסק גם בשו"ע שם באבהע"ז סע' ג. א"כ בנידון עולי רוסיה נחשבות המשפחות כקרא עליהם ערער (למרות שאין ערעור על משפחה מסויימת), משום שהדבר ידוע שקיים אחוז גבוה של נישואי תערובת. כמו"כ מכיון שיש להם רצון עז לצאת מברה"מ ולהגיע לישראל המוכנה לקלטם, ישנו חשש שיעשו הכל כדי להחביא את היותם אינם יהודים, וחיישינן לשיקרא. מצב זה חשיב כערעור על המשפחות הבאות מרוסיה, ובכגון האי גם לדעת השו"ע יש לברר ולבדוק את יהדותם של הבאים לפנינו מארץ אחרת, כמובא בגמרא ובשו"ע שם.

ועי' במאמרו של הרב פרבשטיין שם המתייחס ג"כ לנקודה זו, האם נחשב מצבם ומעמדם של עולי רוסיה כמשפחה שיצא עליה ערעור, שיש לבדוק את המשפחה ולא אמרינן עליהן "בחזקת כשרות", או לא. נידון זה תולה שם במאמרו בשיטות ראשונים ואחרונים בסוגיה שם בקידושין (ואומר שם שהבין מדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א שהערעור על יהודי רוסיה נחשב כערעור על כל משפחה, שאנן סהדי שנתערב בה גוי). כן דן באלו ששיש לנו רובא דליתא קמן להכשירם ולומר שהם יהודים (שהינם חלק גדול מהעולים), שאצלם אין צריך כלל בדיקה, ולא החמירו עליהם משום מעלה שעשו ביוחסין. עי"ש ואכמ"ל.

למעשה, למרות הכלל ש"האומר ישראל אני – נאמן", אין להסתמך על כך לבד בענין בירור יהדותם של העולים מרוסיה, כפי שהארכתי במאמרי בשורת הדין כרך יד.

בנוסף, כאשר ישנה ריעותא, כגון בנידון שלפנינו, אין להתיר ללא בדיקה.

כיצד מבררים יהדות בפועל?
לדעת הגרי"ש אלישיב (הובא בתחומין ו עמ' 424) אין רשות לסמוך על דין רוב אלא לגבי כל מקרה פרטי שבא לפנינו, אבל על מנהיגי הציבור ומערכת בתי הדין מוטלת חובה לדאוג לברר עד כמה שביכולתם, כדי שלא יתערבו גויים בכרם בית ישראל, ואין להם לסמוך לכתחילה על דין כל דפריש מרובא פריש (כשם שחובה על הציבור לכונן מערכת כשרות שתמנע הכנסת פירות ערלה לשוק, אף שאולי אפשר יהיה לסמוך על דין כל דפריש מרובא פריש). (הרב מ.מ. פרבשטיין, תחומין יב)


בנוסף, דינו מהגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל שקיימים שלש דרכים לבירור יהדותם של יהודי ברית המועצות: א. רישום הלאום היהודי. ב. שמות מובהקים של יהדות. ג. ידיעת שפה יהודית וכן המסורת היהודית. הגר"מ פיינשטיין פסק שיש לאשר יהדות על סמך שתים מתוך שלושת הראיות הנ"ל (ראה בספר "זכרון בספר" לרב פנחס גולדשידט, אב"ד מוסקבה, בכללים). כמובן שגם זה בהנחה שאין ריעותא לפנינו.

כן עי' בפד"ר א לבירורי יהדות שע"י המועצה הדתית ירושלים, חלק א (פסק דין ראשון), שהוראת הגר"י קוליץ שליט"א היא שאישור יהדות ינתן רק במקרים דלהלן: רק לטוען "ישראל אני" (או לאם שטוענת כך על בנה), מבקשים מהטוען שיסביר דבריו מנין יודע הוא שהוא יהודי, יודע לספר (או אמו) על מנהגים יהודיים ושפת אידיש, ובנוסף לזאת מביא ראיות ממסמכים המוכיחים את יהדותו.

בנידון דידן ישנה ריעותא לפנינו, והיא כחוות דעתם של חוקרי היהדות, אשר אינם יכולים למצוא את הראיה ליהדותה של המבקשת, כך שאף אם הוחזקה כיהודיה, יתכן וכל החזקה היתה בטעות מעיקרה, ויבואר עוד להלן.

האם ישנו חיוב בירור
כלל נקוט בידינו, והוא, דכל מקום דאיכא לבירורי לא סמכינן על רוב וחזקה. דין זה נלמד מהאמור בפסחים ד ע"א "השוכר בית מחברו בארבעה עשר בניסן, חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק, למאי נפק"מ, לישייליה, דליתא בעיר לשיוליה". וכתב שם הר"ן דמכאן מוכח שאפי' אם היה הבית בחזקת בדוק צריך לברר המצב ע"י שאלה, ולא מסתמכים על החזקה היכן שניתן לברר.

מקור נוסף הוא מהרי"ף והגאונים בפ"ק דחולין, ששוחט ששחט ועדיין נמצא לפנינו, יש לבדוק אותו האם הוא מומחה, למרות הכלל של "רוב המצויים אצל שחיטה מומחים הם", ורק כאשר השוחט מת, ואין אפשרות לברר מומחיותו, אז סמכינן על כלל זה.

לכאורה עפ"ז נמצא שאין להסתמך על דין רוב לחוד (אחת מהטעמים לנאמנותו של האומר ישראל אני), אלא יש עדיין לברר האם אכן הבא לפנינו יהודי הוא.

ואולם עי' בספר יביע אומר, ח"ז, אבהע"ז סי' א, שם דוחה טענה זו מכמה סיבות:

ראשית, אין לדמות נידון דידן לדין שחיטה, משום ששם ישנה חזקת איסור של הבהמה (בהמה בחיה בחזקת איסור עומדת) כנגד רוב מומחים אצל שחיטה, משא"כ בנידון דידן שישנו רוב גמור שהבא לפנינו הינו יהודי ואין חזקה המתנגדת לו, ולכן לא נזדקק לבירור. ואולם מביא שם שיטות ראשונים החולקים על כך וסוברים שגם ברוב גמור צריך לברר כמה שאפשר.

כן דוחה את הטענה שיש לברר למרות הרוב, ע"פ דברי הבית יוסף או"ח סי' תלז. שם דן הב"י אודות הגמרא בפסחים הנ"ל ומבאר דהסיבה שצריך לברר ולא סמכינן על חזקתו שבדוק (כמו שסומכים בבהמה שחוטה שחזקתה כשרה ולא בודקים כל סוגי הטרפות), היא, משום שבהמה היא בחזקת כשרה משנולדה, משא"כ בבית שכל השנה הרי הוא בחזקת שלא בדוק. ביביע אומר שם מבאר דבריו שחזקת כשרות של בהמה היא חזקה מחמת רובא, וא"כ גם בנידון דידן, שרוב הבאים לפנינו הם ישראלים מלידה, אין צריך לברר. (יש לציין שדבריו אלו נכונים רק במציאות הנ"ל, ואולם כיום שהשתנתה המציאות, ורוב הבאים מברה"מ לשעבר אינם יהודים, יש להסתמך על חילוקיו האחרים שם).

כן מביא שם את תירוצו של הפרי חדש (סי' תלז) על שאלת הב"י הנ"ל, שברוב, שהוא עדיף מחזקה, אין צריך לברר, ודווקא גבי שחיטה מצינו שיש לברר למרות שרוב השוחטים מומחים, כדלעיל, משום שאינו רוב חזק כל כך כמו הרוב שכל הבהמות כשרות (הרוב המובא בשאלתו של הב"י). א"כ עפ"ז עולה שבנידון דידן, שהרוב הוא רוב גמור וחזק, אין צורך לברר עוד אחריו.

ועי"ש שמביא עוד סברות להקל בכך (למרות שלמעשה מסתמך שם בעיקר על תירוצי הב"י והפ"ח דלעיל), שאין צריך עוד לברר אודות הבא לפנינו ואומר שהוא ישראל, ונאמינו מדין רוב בלבד. (ועי"ש בסוף אות ד המצרף גם סברת "מילתא דעבידי לאיגלויי" לכך שאין צריך לברר עוד, אא"כ יש רגלים לדבר שעדיין צריך בירור נוסף).

כן עי"ש גם במאמרו של הרב פרבשטיין שם הדן בשאלה זו, האם נצטרך עדיין לברר למרות הרוב שלפנינו. בדבריו שם מביא את מחלוקת הבית אפרים והמשכנות יעקב בנידון האם ישנה חובת בירור כאשר גם לאחר הבירור עדיין ישאר ספק לפנינו, כבנידון דידן.

ואולם, מדגיש הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר שם, שאמנם מעיקר הדין נאמנים אותם העולים מרוסיה הבאים לפנינו ומצהירים שהם יהודים, אך מכל מקום אם יש רגלים לדבר שהצהרתם אינה נכונה, צריך לדרוש ולחקור היטב את מעמדם.

בנידון דידן דרשנו וחקרנו היטב, ולא מצאנו בסיס עובדתי להוכחת יהדותם של המבקשים, ונדרשות ראיות מוצקות כדי לאשר את יהדותה של המבקשת.

מעמדו של חוקר היהדות
אמר לי הגרז"נ גולדברג שליט"א, שיש לדעת שמרבית ההסתמכות כיום בענין בירורי יהדות צריכה להיות על המומחים לבירור יהדות, שהתמחותם אינה רק אודות התעודות, אלא יודעים להכיר מוצא האדם והנהגותיו ע"פ השיחות שמנהלים איתו והסיפורים ששומעים ממנו, ועפ"ז ניתן הרבה להסתמך בהכרת האדם (וכן הוסיף שאפי' ניתן ליצור על פיהם את הרוב ההלכתי הנדרש כדי להתיר בקהל את האומר "ישראל אני", שהרי רוב זה נסמך לעיתים גם על סברות כגון "רוב הבאים לפנינו בהנהגה יהודית מסוימת או בעלי שפה מסוימת הינם יהודים" וכד', ובהנהגות אלו יכולים הם להבחין מתוך הסיפורים והשיחות).

לאור הנ"ל, יש לתת משקל יתר לחוות דעתם של חוקרי היהדות, ואין לאשר יהדותה של המבקשת, לאור העדר המלצה חיובית של החוקרים, אלא אם כן יובאו ראיות חדשות המוכיחות את יהדותו.

מוחזקות של יהדות
כידוע בהלכה ומפורטים הדברים לעיל, אין מוחזקות של יהדות על העולים מחבר העמים בכל מקרה, וכל עוד אין הוכחה חיובית ליהדותם, לא ניתן לקבוע את יהדותם. בנסיבות תיק זה שההוכחה החיובית אינה קיימת, איני יכול לאשר היהדות. אמנם הבן כבר התחתן, ואמנם יהדותם של ילדיו נקבעת ע"פ אשתו-אמם, אולם למרות הנ"ל, מצב זה הוא עדיין כלכתחילה (שמא ינשא שוב), ולכן אין לתת האישור המבוקש.

כמו כן אין לדבר על "מוחזקות", כאשר יתכן והיא נקבעה בטעות, ע"י שכנים או מכרים ממשפחת בעלה שספרו למבקשת שהיא יהודיה, ועל סמך זה התנהגה כיהודיה, כגון שנישאה בחופה וכתובה. כאמור לעיל, עד גיל נישואיה לא ידעה כלל על יהדותה, ולא התנהגה כיהודית, וסברה שהיא ארמנית. רק כאשר נכנסה למשפחת בעלה, שהיה יהודי, ספרו לה בני משפחתו שהיא בעצם יהודיה. הסיפורים הללו לא אומתו, לא במסמכים וכן לא בסברתו של החוקר, כפי שפורט לעיל. המבקשת החזיקה עצמה כיהודיה, מאז שבאה להינשא, וכאשר ידוע מקור חזקתה, לא ניתן להוכיח מהתנהגותה כיהודיה שאכן היא באמת יהודיה מבטן ולידה. "מוחזקות" הינה מחליף לראיה, כאשר לא ידוע מקורה, ואנו תולים שהמוחזקות הינה המקור להנהגות היהדות, אך כאשר אנו יודעים את מקורה של אותה "מוחזקות", ואנו סבורים שהמקור היה בטעות, כפי הנסיבות המתוארות ע"י החוקר שלפנינו, לא ניתן להסתמך על דין "מוחזקות", כדי לקבוע את יהדותה של המבקשת. כן אין לדבר על "מוחזקות" מפאת המסמכים המוצגים. תעודותיו של הרב ישר אינן רשמיות של דיינים מבתי הדין המוכרים (כמובן שאין בהנ"ל כדי לפגוע במעמדו וכבודו של רב העיר עכו, הרב ישר שליט"א), וגם אישורו של הג"ר ישראל שחור שליט"א, אב"ד הרכב זה, יתכן ונסמך על נישואיה הכשרים של האם, ללא הצגת תעודות, וע"פ המשתקף מכל האמור יתכן לומר שנעשה כל זה בטעות, ללא ביסוס עובדתי אמין, ודינה כמוחזקות בטעות.

ואציין פה את דברי החזון איש (אבן העזר סימן ח ס"ק ב) שהגדיר את אופן ההתנהגות היוצרת חזקה:

"העיקר תלוי באומד דעתם של בני העיר, ואין כל המעשין שוין, ובמקום שבני העיר מטילין ספק באמיתת דבריהם אף אם ירבו ימים בהנהגתם, אינו מועיל כלום, שהרי לא הוחזקו כלל, כיון שמסתפקים בהן, כגון איש ואשה שבאו לעיר זה אומר זו אשתי וזאת אומרת זה בעלי, ובני העיר מסתפקים בהן לפי תכונתם שעצת זימה ביניהם, והם נואף ונואפת, אינה מתחזקת אשת איש, ואם לב העיר בטוחים בהם ואינם מעלים ספק בלבם, כיון שהוחזקו ל' יום בהנהגתם סוקלין ושורפין על חזקה זו".

דברים דומים כתב שם, סימן כ ס"ק יט, וכך הדגיש:

"אבל אם בני העיר מסתפקין בהן ובדבריהם, לא מקרי הוחזקו, והלכך בענין ל' יום דמתוספה הכרת בני העיר אותן, ואם יש ביניהם ערמה היו מרגישין להטיל ספק בהן, וחזקה ל' יום בשופי זהו עדות גמורה".

בעובדה דידן, שעד ימי תקופת נישואיה לא סברה שהיא יהודיה, וממילא לא התנהגה ולא הוחזקה כיהודיה, נראה לומר שאף אם משפחת בעלה הפיצה קול אודות יהדותה של המבקשת, ספק גדול האם הדברים חלחלו בלבותם של בני העיר, לאחר שנים רבות שהוחזקה כגויה גמורה, וספק האם ניתן להגדיר זאת כ"חזקה בשופי", כפי הגדרת החזו"א הנ"ל.

למעשה, עד גיל נישואיה החזיקה עצמה כנכריה לכל דבר, וממילא זו המוחזקות שנוצרה. כדי להוציא אותה מוחזקות זו יש להביא ראיות חיוביות. ראיות כאלו לא הוצגו. לא ניתן להסתמך על המוחזקות שלה החדשה, מה שהחזיקה עצמה כיהודיה מאז גיל נישואיה. זאת משום שיסוד החזקה היא שאם אין בירור למצב המוחזק, אנו תולים שאכן כך היה המצב מאז ומעולם. אולם כאשר ידוע כיצד נוצר המצב החדש, וקיים חשש כי השינוי נעשה שלא ע"פ האמת, לא ניתן להסיק מסקנה של מוחזקות מהמצב החדש שנוצר, קרי – המוחזקות החדשה שהחזיקה את עצמה (שונה הדבר ממוחזקות של נישואין, שם כל המוחזקות היא על מצב חדש שנוצר, וכאשר מחזיקים עצמם במצב זה 30 יום, ממילא נוכל לקבוע כי אכן נוצר המצב החדש. יהדות אינה מצב חדש שנוצר, אלא בעינן מוחזקות מתמשכת, ללא הפסקות וללא מוחזקות שמשתנה ממוחזקות של נכרי למוחזקות של יהדות, מבלי סיבה הנראית לעין).

וראה עוד מש"כ הג"ר אשר וייס שליט"א, ראב"ד בד"ץ דרכי תורה, בקובץ דרכי הוראה (קובץ יב) עמוד צא אודות מוחזקות כיהודי (בדבריו עסק אודות יהדותם של כת הסובוטניקים ברוסיה):

"מחד גיסא קבעו הפוסקים דרוב הבאים לפנינו בחזקת ישראל, יהודים המה, ובאלפי מקרים נתקבלו יהודים שבאו לקהילות ישראל כיהודים על סמך הלכה זו. אך שונה הדבר בקהילה שלמה שמתוך הכרת עברם רובץ ספק גדול על יהדותם, ואי אפשר להתעלם ממידע זה שלפנינו ולהעמיד פנים כאילו אינו. ומאידך גיסא אי אפשר להתעלם מן העובדה שקהילות אלו בחלקם הגדול ראו עצמם כיהודים, החזיקו במקצת מצוות, וכיום הם באים לפנינו בחזקת ישראל".

בסוף תשובתו קבע שהם ספק יהודים, ויש לגיירם כדין. סברא זו שתיאר "שמתוך הכרת עברם רובץ ספק גדול על יהדותם, ואי אפשר להתעלם ממידע זה שלפנינו ולהעמיד פנים כאילו אינו" קיימת גם בנסיבות דידן, כאשר אנו יודעים מהו מקור החזקה וכיצד היא נוצרה, ואי אפשר לומר בפשטות שישנה חזקה, ובזה להסתפק.

מבחינה עובדתית אציין עוד כי המבקשת עצמה, בבקשה לפתיחת התיק, כתבה בשמות ההורים, תחת שם האם: "סדה", שזו בעצם אימה המאמצת, הארמנית, ולא כתבה כי אימה היא מיכל, היהודיה, כפי שמדגישה כל העת בבית הדין. כתיבה זו, כמסיח לפיח תומו, מחזקת את ההנחה כי המבקשת מחזיקה את עצמה גם כיום כבתה של אותה ארמנית המאמצת, והיא עצמה אינה מחשיבה את התיאוריה שמדגישה בבית הדין כי סדה לא היתה אמה הביולוגית.

עוד אצין כי המבקשת עצמה, בהצהרתה בפני חוקר היהדות, כתבה אודות נסיבות חתונתה: "לאחר מכן התקבלתי לבית ספר ערב, אשר שם הכרתי את בעלי לעתיד וכו'. החתונה התקיימה בשנת 1973 בעיר בקו. אביו של בעלי היה איש מבוגר ומסורתי, ולכן רצה שהחתונה תתקיים כמו שנהוג אצל יהודים וכו'". יתכן והענין שהוביל את משפחת בעלה לספר לה אודות מוצאה היהודי וכל הרקע שקדם, נבע מתוך הרצון להכניסה לחיק המשפחה, כדי שתוכל להינשא עם בן משפחתם, כדי שהדבר יתאפשר לאור עמדתו המסורתית של האב המבוגר.

גם העדות שהתקבלה ביום אישור יהדותה של בת המבקשת דנן, דיאנה (אישור שניתן ע"י כב' אב"ד הג"ר ישראל שחור שליט"א), אין בכוחה לשנות את החלטתי. העד (שומר מצוות לטענתו) העיד שהוא מכיר את משפחת אביה, והם מוחזקים כמשפחה יהודית. עדותו היא על התקופה הנוכחית, שהמשפחה מוחזקת כיהודית, אולם על כך אין חולק. אין בעדותו על חזקתה של אם המבקשת מאז ומעולם (מעת קטנותה) כיהודיה. ממילא אין בעדותו כדי להוציא את המבקשת דנן מחזקת נוכרית בה היתה מוחזקת עד עת נישואיה.

מסקנה
לאור הנתונים הנ"ל, איני יכול לאשר את יהדותה של המבקשת, ומכאן גם איני יכול לאשר יהדותו של הבן פלוני.

אם למבקשת יהיו ראיות חדשות, תוכל להציגם לבית הדין בכל עת, ובית הדין יבדוק את הענין לגופו פעם נוספת.

( - ) יצחק אושינסקי - דיין

נפסק כדעת הרוב, והחלטה המאשרת את יהדותה עומדת בתוקפה, וכאמור בראש פסק הדין.

ניתן ביום י"ב בתמוז התש"ע
(24/06/2010)

הרב ישראל שחור - אב"ד הרב דניאל אדרי - דיין הרב יצחק אושינסקי - דיין