זהו הערעור השלישי בעניינם של הצדדים שבו מתעוררת בבית הדין הגדול שאלת סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת המשיב להפחתת מזונות ילדם הקטין. בשתי הפעמים הקודמות לא ראה בית הדין הגדול לדון בשאלת הסמכות לגופה. זאת הפעם נראה, שיש לדון ולהכריע בשאלה זו.

אלו עיקרי העובדות:
הצדדים, בני זוג גרושים ולהם ילד אחד כבן חמש שנים, חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין האזורי בירושלים ביום כ"ו אייר תשס"ז (14.5.07). בהסכם זה נקבע כי דמי המזונות לבנם הקטין יעמדו על סך 2300 ש"ח לחודש. ביום 30.10.07 הגיש האב לבית הדין האזורי תביעה להפחתת מזונות. ב"כ האם טענה בדיון בבית הדין האזורי כי בית הדין נעדר סמכות לדון בתביעה. בית הדין דחה את הטענה בהחלטה מנומקת בה ציין כי בית הדין מוסמך לדון בתביעה, מאחר ועולה טענה כי האב הוטעה בחתימתו על ההסכם וכן עקב שינויי נסיבות.

ב"כ האם קיבלה רשות ערעור על החלטה זו ובית הדין הגדול פסק ביום כ"ג אדר תשס"ט (19.3.09) כי אין צורך להכריע בשאלת הסמכות, מאחר ובכתב התביעה של האב "אין אפילו שמץ של שינוי נסיבות. לא התחדש דבר, ולא השתנה דבר מאז הסכימו הצדדים על סכום המזונות", ולכן "מבלי להכריע סופית בענין סמכות בית הדין, יש [...] לדחות על הסף את התביעה להפחתת מזונות, כפי שהוגשה לביה"ד האזורי". באימרת אגב הצביע בית הדין הגדול על קיומו של קושי לדון בטענות מסוג הטעיה או שינוי נסיבות כאשר הדיון בבית הדין האזורי היה מצומצם בהיקפו.

כעבור ימים ספורים מיום מתן פסק הדין של בית הדין הגדול, חזר האב ופנה לבית הדין האזורי בתביעה להפחתת מזונות ובית הדין החליט ביום ה' ניסן תשס"ט (30.3.09) כי לאור פסק הדין של בית הדין הגדול, "אין מקום להמשך ההליכים בתביעת האב בבית הדין האזורי", והפנה את האב לבית הדין הגדול להגיש בקשה לעיין מחדש בענין "לאור השינוי שחל לטענתו במצבו הכלכלי". האב הגיש ערעור על החלטת בית הדין האזורי. בית הדין הגדול החליט לדחות את הערעור על הסף, בעיקר עקב סמיכות הזמנים בה הוגשה התביעה השניה להפחתת המזונות.

ביום 3.8.09 חזר האב ופנה לבית הדין האזורי בבקשה להפחתת מזונות. בפעם זו נימק את בקשתו בשינויי נסיבות שחלו לאחרונה עקב פיטוריו מעבודתו. ב"כ האם שבה וטענה בדיון בבית הדין האזורי כי האם מתנגדת לסמכות בית הדין. בית הדין החליט בתום דיון שקיים ביום ל' תשרי תש"ע (18.10.09) כי בענין הסמכות כבר נתן את החלטתו ביום 13.3.08 והיא שרירה וקיימת. לגופו של ענין החליט בית הדין, כי על האב "להמציא הוכחות להכנסותיו היום, ו-3 תלושי משכורת במועד עריכת הסכם הגירושין ולאחר מכן יקבע תאריך לדיון". ניתנה לאם רשות ערעור וזהו הערעור שבפנינו. בטרם נפרט את טענות ב"כ המערערת, נציין כי מתיק בית הדין האזורי עולה כי האב המשיב הגיש מסמכים לתיק בית הדין האזורי, וזה החליט ביום כ"ג חשון תש"ע (10.11.09) להקפיא סך של 500 ש"ח לחודש מתוך 2300 ש"ח לחודש דמי מזונות שעליהם הוסכם. דיון נוסף לא התקיים בבית הדין האזורי ועל ההחלטה האחרונה לא הוגש ערעור או בקשת רשות ערעור.

טענות ב"כ המערערת
ב"כ המערערת טוענת, כי קיימים שני תנאים המאפשרים הקניית סמכות נמשכת לבית הדין. האחד - אם נטען כי נפל פגם מהותי בכריתת ההסכם אשר עלול להביא לביטולו ומכאן לביטולו של הפסק המבוסס עליו, יש סמכות נלווית לאותה ערכאה שאשרה את הפסק לדון בטענה לביטול ההסכם. השני - שינוי נסיבות מאפשר לערכאה שאישרה את ההסכם לחזור ולדון בשינויו, אך זאת בתנאי שהתקיים דיון כלשהו בנושא המזונות בערכאה המאשרת בטרם ניתן פסק הדין. במקרה דנן, טוענת ב"כ המערערת, אין טענת הטעיה או פגם מהותי בכריתת ההסכם, ואין מקום לדון בשינוי נסיבות עקב טענת המשיב לפיטוריו מאחר ולא התקיים בבית הדין כל דיון בשאלת המזונות עובר לאישורו כפסק דין. ב"כ המערערת מסתמכת בטיעונה על בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פורסם באתרים משפטיים, 2006) ועל בג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני (פורסם באתרים משפטיים, 2008) שעסק בשאלת סמכות בית הדין לדון במשמורת ילדים לאחר הגירושין. בבג"ץ 4111/07 נפסק כי הסמכות הנמשכת מוקנית בהצטברותם של שני יסודות - האחד, ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה, והיא משקפת הליך של דיון משפטי שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, ונקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. השני, הסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית עד כי נשמר צביונו המתמשך של הענין המצדיק שיבה אל הערכאה שעסקה בו לראשונה, בשל החשש מסיכול ההכרעה המקורית. על סמך אלו טוענת ב"כ המערערת כי "חייבים להגיע למסקנה סופית וחד-משמעית כי אין לביה"ד סמכות נלווית או מתמשכת לדון בתביעת המשיב".

טענות המשיב
האב, שטען לעצמו וניכר שהוא חסר ידע משפטי בסיסי, השיב כי באישור ההסכם על ידי בית הדין, "זה אומר שהכל בסמכותו". המשיב מפנה לתלושי השכר שהגיש לבית הדין האזורי ומהם מוכחת טענת שינוי הנסיבות. לדבריו, הוא מבקש במשך שנים להפחית את המזונות ולא הצליח, והוא יכול להגיש אישורים שמצבו עוד יותר גרוע. הוא מעוניין להקים משפחה חדשה ומצבו הכלכלי אינו מאפשר זאת.

השאלה המשפטית שבפנינו היא, האם בית הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת אב להפחית מדמי מזונות לקטין עליהם הוסכם במסגרת הסכם גירושין בנימוק של שינוי נסיבות, כאשר בית הדין הרבני לא קיים דיון מהותי בשאלת דמי המזונות הראויים בטרם אישר את ההסכם וכאשר הצדדים לא הסכימו מראש כי בית הדין הוא שידון בענין המזונות אם תועלה טענה לשינוי נסיבות.

על פי פסיקת בית המשפט העליון אין קטין כבול להסכמת הוריו לגבי שיעור מזונותיו כאשר זו התקבלה במסגרת הסכם גירושין, אלא אם הערכאה המאשרת - בין אם זו בית הדין הרבני או בית המשפט לעניני משפחה - קיימה דיון מהותי בשאלת המזונות הראויים בנסיבות הספציפיות של הנוגעים בדבר, וההסכם אושר רק משנוכחה הערכאה המאשרת לדעת כי הוא משקף את טובת הקטין בנסיבות הענין (ע"א 16/98 מאיר נ' מאיר, פ"ד נג (2) 175, 185; ברעמש 7916/03 פלונית נ' פלוני נט (5) 183). גישת בית המשפט העליון לענין זה מושתתת על החשש לניגודי אינטרסים בין הקטין לבין הוריו בנקודת הזמן שבה נערך הסכם הגירושין. החשש הוא שמא עקב הרצון להגיע להסדר בענין הגירושין לא נשקל עניינו של הקטין כדבעי ובאופן נפרד מן הרצון ההדדי של ההורים או אחד מהם לקבל או לתת גט. עקב החשש לניגוד עניינים בין ההורים-האפוטרופסים לבין הקטין-החסוי, נקבע על ידי בית המשפט העליון כי הצהרת ההורים כי הסכמתם לענין מזונות הילד נעשית גם בשמו, אינה משקפת בהכרח הסכמה של הקטין להסכם. רק אם בית הדין או בית המשפט "דן ופסק" בשאלות אלה, יהיה הקטין כבול ומחויב להסכמה שניתנה על ידי הוריו בשמו.

על פי הגישה האמורה, אין בתי המשפט האזרחיים מונעים עצמם מלדון בתביעת קטין למזונותיו המוגשת להם על ידי אמו, למרות שזו הסכימה בעבר במסגרת הסכם גירושין הן לגובה המזונות שישולמו על ידי האב והן כי כל מחלוקת עתידית בשאלת מזונות הקטין תובא לדיון והכרעה של בית הדין הרבני. גישה זו מעוררת קושי. נוצר פיצול מלאכותי בין גמירות הדעת של האם להתקשר בהסכם הגירושין, לבין חוסר גמירות הדעת כביכול של [אותה] האם כאפוטרופוס של הקטין לגובה דמי המזונות עליהם הסכימה והתחייבה במפורש וכן לגבי הערכאה שתדון בענין. ראויה לציון בהקשר זה הערת בית המשפט המחוזי בחיפה (בר"ע 1926/04 פלוני נ' אלמוני סד (2) 212, 224, דברי השופטת וילנר) כי אין תמימות דעים לגבי הטענה כי טובתם של הקטינים היא לאפשר להם זכות תביעה עצמאית נפרדת לבית-המשפט לענייני משפחה. בית המשפט הפנה בענין זה לדברי ד"ר יחיאל קפלן (י' קפלן "מטובת הילד לזכויות הילד - ייצוג עצמאי של קטינים" משפטים, כרך לא (תשס"א) 623, בעמ' 665):

"ההפרדה הדיונית של תביעת הילדים למזונות ילדים מתביעת הגירושין של הוריהם ומהעניינים הכרוכים בה מחטיאה את המטרה. אם בית המשפט אינו סומך על ההורים שייצגו את הילדים נאמנה בתביעה שבה נדון סכסוך הגירושין ביניהם, אין לסמוך על האם שבתביעה נפרדת בעניין מזונות ילדים היא תייצג נאמנה את טובת הילדים ואת זכויותיהם".

וראו גם פסק דינו של השופט ישעיהו שנלר ב-ע"מ 1167/07 פלוני נ' פלונית [פדאור (לא פורסם) 09 (31) 289].

קושי זה אינו מתעורר בערעור שבפנינו, מאחר ואין כל תביעה בשם הקטין תלויה ועומדת בפני כל ערכאה שהיא, ואין עולה בפנינו טענה כי הקטין כבול להסכם שבין הוריו (השוו: בג"ץ 4435/94 מיכל טל נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים מט (2) 630). המחלוקת של בעלי הדין מתמקדת אך ורק ביחסים שבין ההורים לבין עצמם בלבד, וכבר הודגש על ידי בית המשפט העליון "כי בעובדה שהקטין אינו כבול להסכם שבין ההורים כאשר לא התקיימו התנאים שפורטו לעיל, ומכך שהקטין רשאי להגיש תביעה נפרדת באמצעות אחד מהוריו כאפוטרופסו הטבעי, אין להסיק כי ההורה עצמו אינו מחויב על-פי ההסכם" (בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550, 563-562 (2004) וההפניות שם; בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פורסם בנבו (2008)).

אכן ההורים עצמם מחויבים להסכם שנחתם ביניהם בקשר למזונות הקטין, אך שינוי מהותי בנסיבות שחלו לאחר מתן פסק הדין שאישר את ההסכם, מצדיק דיון בשאלת שינוי גובה המזונות, הן כלפי מעלה והן כלפי מטה:

"...גם משניתן פסק-דין המאשר הסכם, הרי אם הוכח, שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות, וכי יהיה זה בלתי צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את העניין מחדש. פסק-דין מבוסס על מערכת נסיבות מסוימת, הקיימת בעת הינתנו, ועם שינוי הנסיבות באופן מהותי עלול המשך קיומו של פסק הדין להפוך לבלתי צודק...

כשם שניתן לפתוח מחדש פסק-דין רגיל למזונות, שניתן על יסוד הכרעתו העניינית של בית המשפט, כשמשתנות הנסיבות שינוי מהותי, כן ניתן לפתוח פסק-דין, גם אם הוא ניתן בהסכמה.

פסק-דין, שניתן בהסכמה, אין לפתחו אלא במקרים נדירים, וזאת בשל אופיו ההסכמי. ודאי שניתן לפתחו, אם הצדדים השאירו פתח לכך, במפורש או במשתמע... אך גם אם לא הייתה זו כוונת הצדדים, מכוחו של בית משפט לקרוא תניה כזו לתוך ההסכם, וזאת מאחר שיש לראות את ההסכם כמכוון למערכת עובדות ונסיבות מסוימת, כפי שהייתה בעת כריתת החוזה...

מגמת היסוד היא האיזון בין שני אינטרסים, היינו בין אינטרס הסופיות של פסק הדין לבין האינטרס, שלא ישאר על כנו פסק-דין, שאכיפתו הפכה, עקב שינוי נסיבות, לבלתי צודקת לחלוטין". (ע"א 442/83 מ' קם נ' ד' קם לח (1) 767, 771)

אמנם במקרה דנן, אין הוראה בהסכם הגירושין ביחס לשאלה לאיזו ערכאה תהיה סמכות שיפוט לדון בתביעה לשינוי דמי המזונות שישולמו למערערת עבור בנה הקטין, אך על פי פסיקת בית המשפט העליון, הסמכות לדון עקב שינוי נסיבות בתביעה לשינוי פסק דין המיוסד על הסכם בין צדדים, מסורה כ"סמכות נילווית" לערכאה שנתנה תוקף של פסק דין להסכם. דברים מפורשים לענין זה נאמרו בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר הנ"ל (פיסקה 14 לפסק הדין):

"ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של סמכות נילווית, הטבועה בערכאה השיפוטית, ונגזרת מסמכותו המקורית של בית הדין הרבני מכח החוק, ומקנה לה, בנסיבות מיוחדות, כח שיפוט לחזור ולדון בענין שהכריעה בו בעבר. כזו היא, למשל, סמכות השיפוט של בית משפט ובית הדין לבטל פסק דין שניתן על ידם, המבוססת על הסכם בין הצדדים שנפל פגם בכריתתו. פגם מהותי כזה עשוי להביא לביטולו של ההסכם, ומכאן גם לביטולו של הפסק המבוסס עליו, והערכאה המוסמכת לדון בביטולו היא אותה ערכאה שנתנה את הפסק (בג"צ 124/59 גלאובהרדט נ' בית הדין האיזורי חיפה, פד"י י"ג 1490; ע"א 151/87 ארצ'י, חברה להשקעות נ' רחמני, פד"י מג(3) 489, 498-500.) ביטוי נוסף לסמכות הנילווית כאמור, מתרחש בהתקיים שינוי מהותי בנסיבותיו של ענין, אשר ארע לאחר מתן פסק דין בהסכמה, ההופך את המשך קיומו לבלתי צודק (פרשת סימה לוי , שם, עמ' 605-6; ע"א 442/83 קם נ' קם, פד"י לח(1) 767, 771; ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 732; ע"א 219/87 רחמני נ' שמש הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', פ"ד מג(3) 489, 498-500). ההכרה בסמכות נילווית זו נועדה להביא לאיזון ראוי בין סופיות פסק הדין מחד, לבין האינטרס שלא להותיר על כנו פסק דין שאכיפתו הפכה, עקב שינוי הנסיבות, לבלתי צודקת באורח קיצוני."

על ההבחנה בין זכות הקטין לפנות בתביעה עצמאית למזונות לבית המשפט למרות קיומו של הסכם בין ההורים שהסדיר את נושא המזונות, לבין החובה של אב לפנות לבית הדין הרבני בתביעה להפחתת מזונות הילדים שנקבעו בהסכם גירושין שאושר על ידו, עמדו גם בתי המשפט לעניני משפחה. ראו למשל, תמ"ש (ת"א) 53221/97 (בש"א 3205/00) מ' ע' נ' נ' ד' (פורסם באתרים משפטיים):

"אני מוצא לנכון להדגיש את ההבחנה שיש לעשות בין תביעה של הילדים למזונותיהם שהיא תביעה עצמאית ומקורית שבה הילדים מתנערים מהסכמת הוריהם ומגישים תביעת מזונות ראשונית עבור מזונותיהם, לבין מצב שבו הורה תובע הפחתת מזונות.

תביעה להפחתת מזונות מתייחסת לפסק דין שכבר ניתן ואינה בגדר תביעה ראשונית ועצמאית של הילדים.

רק ערכאה שנתנה את פסק הדין מוסמכת לשנותו, ותביעה להפחתת היא תביעה שבה מבוקש לשנות את פסק הדין.

מצב שבו ערכאה אחת תיתן פסק דין וערכאה אחרת תשנה אותו, יגרום אך ורק לתוהו ובוהו משפטי, שאין לאפשר אותו. די לנו בסיטואציה הבלתי אפשרית של מירוץ הסמכויות, עקב כריכות והנזק הנגרם מכך ואין להוסיף עליו גם את האפשרות שערכאה אזרחית תבטל פסק דין של ערכאה דתית ולהיפך.

לפיכך את התביעה להפחתת מזונות, שהילדים הם הנתבעים בה, יש להגיש לאותה ערכאה שנתנה את פסק הדין.

ודוק: בעוד שהילדים רשאים להתעלם מפסק דין שאישר את מזונותיהם בהסכם גירושין, מבלי שהתקיים דיון נפרד בענייניהם ולהגיש את תביעתם לבית המשפט האזרחי (בין שפסק הדין ניתן ע"י בית המשפט ובין שניתן ע"י בית הדין הרבני), אין ההורה רשאי להתעלם מפסק הדין ולכן עליו להגיש בקשה לשינוי פסק הדין לערכאה שנתנה אותו."

ראו גם: בר"ע 1523/08 ר.ג.א נ' י.ג.ר.ז (תל-אביב-יפו), 04/12/2008 (פורסם באתרים משפטיים); תמש 2642/05 ג. ג. נ' ג. נ. (באר שבע), 25/06/2009 (פורסם באתרים משפטיים); תמ"ש 13676-01-10 ש.ב.ש נ' י.ש, (קריות) 2.3.2010 (לא פורסם).

דומה שהראיה שמביאה ב"כ המערערת מבג"ץ 4111/07 פלונית הנ"ל, אינה מכרעת לענייננו. בג"ץ 4111/07 פלונית עסק בשאלת הסמכות הנמשכת של בית הדין בעיקר בהיבט החזקת הילדים. בית המשפט הסביר כי רעיון הסמכות הנמשכת מיוסד על חשש, כי הכרעה שיפוטית שניתנה בעבר כדין ובסמכות, היא עצמה או רוחה, עלולות להימצא מסוכלות, מקום בו שָבָה הפרשה שבגדרה ניתנה אותה הכרעה ומעסיקה את הערכאות, ובפרט נכון הדבר, שעה שמדובר ביחסים משפטיים ארוכי טווח, דוגמת אלה המעורבים בסוגיות של משמורת לאחר גירושים. לפיכך, כאשר מדובר באישור גרידא של הסכם בדבר משמורת ילדים, אשר בו בית הדין הרבני לא גבה ראיות ולא קבע ממצאים אין לומר כי בהתעורר מחלוקת עתידית בין ההורים בשאלות הקשורות למשמורת, עלולה הכרעת בית הדין להיות מסוכלת אם המחלוקת החדשה תידון בפני בית המשפט לעניני משפחה. למרות זאת, מצא בית המשפט באותו פסק דין כי תביעה לשינוי, תיקון או ביטול של הסכם ממון תוגש רק לערכאה המקורית שאישרה את ההסכם (פיסקה 10 לפסק הדין). נראה לנו, שבכל הקשור לתביעה להפחתת מזונות ילדים במישור היחסים שבין ההורים לבין עצמם, לא התכוון פסק דין להביא לשינוי בפסיקות בית המשפט העליון כפי שבאו לידי ביטוי גם בפרשת סימה אמיר, ולפיהן תביעה לשינוי כאמור עקב שינוי נסיבות תוגש לאותה ערכאה שנתנה את פסק הדין שאישר את הסכם המזונות. אכן, אף שענין המזונות הינו סוגיה מתמשכת, נראה שההיבט הממוני והפגיעה האפשרית המיידית באב שאינו מסוגל לעמוד בתשלום המזונות עקב שינוי נסיבות מהותי, הינם היבטים דומיננטיים המצדיקים כי הערכאה שנתנה תוקף להסכם שבין ההורים היא זו שתדון בבקשת האב להפחתת מזונות.

במקרה דנן, הציג האב בבית הדין האזורי, לאחר מתן ההחלטה נשוא הערעור, מסמכים לכאוריים התומכים בטענתו כי הוא אינו עובד וכי בעת כריתת הסכם הגירושין השתכר כ-5000 ש"ח לחודש. בית הדין האזורי "הקפיא" סך של 500 ש"ח מתוך דמי המזונות החודשיים "עד להוראה אחרת מבית הדין". ואולם, למרות שבהחלטה נשוא הערעור נאמר כי לאחר הגשת מסמכי הבעל ייקבע תאריך לדיון, טרם נקבע דיון וטרם נידונו הוכחות האב במעמד הצדדים. מדובר איפוא בהחלטה זמנית, ומן הראוי שבית הדין יקבע מועד לדיון הוכחות ובהמשך לו יתן פסק דין סופי בתביעת האב להפחתת מזונות. אגב כך נעיר, כי פסק דין סופי כאמור לא יהווה גורם שימנע שינויו בעתיד, שהרי במזונות עסקינן. אבל עדיין יהיה הוא פסק דין בתביעה הספציפית להפחתת המזונות.

בכפוף לאמור, הערעור נדחה.

ניתן ביום י' באב התש"ע
(21/07/2010)

הרב שלמה משה עמאר - נשיא הרב עזרא בר שלום - דיין הרב ציון בוארון - דיין