ענינו של פסק דין זה – חיוב כתובה במסגרת הסדרת הכרוך בגירושין.

הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 96, ולהם חמשה ילדים, ארבע בנות בגירות, וכן בן כבן 13.

תחילתה של התביעה בתביעת גירושין ולחילופין שלום בית, שהוגשה לבית הדין בתאריך 13.7.2020 (נציין שלצדדים גם תיקים משנת 1997, אך לא בכך עסקינן). בכתב התביעה העלה הבעל טענות רבות וקשות כנגד האישה, אך יחד עם זאת, עתר כאופציה ראשונה לשלום בית. וכך כתב הבעל בתחילת אותה תביעה (הדגש במקור):

"הבעל עותר בזאת בפני כת"ר, בבקשה לסייע לו ולאשתו להשכין שלום בית בביתם ולשמור על שלמות המשפחה שהקימו בישראל, שכן הגיעו מים עד נפש, והבעל סובל מזה שנים רבות מרורים מהאישה, בעוד האישה מאמללת אותו והופכת את חייו לחיי כלב, הוא חש שטוב מותו מחייו, והוא אינו יכול עוד לשאת את החיים האלה.

הבעל מתחנן לשים קץ לחיי הסבל מחד, ומאידך לשמור על שלמות המשפחה אשר היא ערך עליו בעיניו, ולשם כך הוא פונה לכת"ר בבקשה להפנות את הצדדים לטיפול, להדריך אותם, לחייב את האישה לפנות לטיפול פסיכיאטרי ולטפל במחלות הנפש מהן היא סובלת, וכן להורות לה להפסיק להסית את הילדים כנגדו, וליתן להם כלים ע"מ שיוכלו להמשיך ולחיות יחדיו..."

הבעל טען בכתב התביעה טענות שונות באשר לתפקודה של האישה. לדבריו, היא נהייתה קיצונית ביותר בענייני דת, החלה ללבוש שאלים, לא אוכלת בשר ועוף מפני שאינה סומכת על אף רב. כמו כן תיאר כיצד האישה סובלת מכפייתיות. באשר להתנהגותה - היא מקללת וצורחת עליו אף באזני הילדים, מבזה אותו. לדבריו - מזה שנים שהאישה עזבה את חדר השינה ועברה ללון בסלון, מכשילה מפגשים עם הילדים וכו', הכול כמפורט בכתב התביעה הנ"ל.

בתאריך 13.1.21 קיים בית הדין דיון, ושמע את הצדדים וב"כ. בית הדין מינה פסיכולוגית קלינית (לאחר שכמה מאלה שמינה ביה"ד בתחילה, סירבו לטפל בעניין). הפסיכולוגית דברה עם הבנות הבגירות. התברר שבין האב לבנות קיימת עוינות רבה, וזאת בעקבות טענות שהאב גזל מהן כספים שהפקידו אצלו. הבנות עבדו בזמן הפנוי במוסד "ע'" ובעוד מקומות, והפקידו את הכספים אצל האב. כשבאו בבקשה מהאב שיחזיר להן את הכספים, הוא סירב. הדברים הגיעו לכדי תביעה לבית המשפט, והתביעה הסתיימה בפשרה. יחד עם זאת, מחלוקת מעין זו בין הורה לילדיו, אינה דבר שכיח, והיא יצרה התמרמרות עזה אצל הבנות. הגם שהבנות סמוכות על שולחן אביהן, מקובל בכל המשפחות, גם במחוזותינו, שכספים הנאספים על ידי הבנות מחמת עבודה או מתנות, שייכות להן, וההורים אינם שולחים ידם בכספים אלו.

מכאן נבע סירוב הקשר בין הבנות לאב, ומכאן גם הרגשת האב בבית - כאיש זר.

בית הדין יושב בתוך עמו. התקבל הרושם שכל הגירושין בנדו"ד, עניינם המרכזי בפירוק שיתוף בדירת הצדדים ברחוב ע'. בית הדין חשש מאד שאם הדירה תחצה לשתים, והאם תישאר עם סכום של דירת שני חדרים, כי אז האם לא תוכל להמשיך ולגור באותה סביבה בה המשפחה גרה כיום. מבירור של בית הדין, מדובר בבנות טובות, שהסביבה החזקה והתומכת, משמרת את ערכיהן, וכך הן יכולות להמשיך בדרך בה חונכו. העובדה שהבנות בגרו, אינה מסירה מאיתנו את האחריות למצבן הרוחני.

חששנו שאם האם תעקור למקום אחר, תהיה התדרדרות במצבן הרוחני של הבנות והבן. לא מצאנו מקום לחייב בגירושין באופן כזה, שנגזור על הבית חורבן רוחני. וזו הייתה התחושה, גם לאחר בירור, שאם רוצים לשמר את הערכים הרוחניים והמנטאליים של הבנות והבן, צריכים לעשות כל מאמץ להשאיר אותן באותו מקום בו הן נמצאות כעת יחד עם האם, לפחות לתקופה סבירה. במציאות שאין אב בבית, הן תעקרנה מהסביבה התומכת, והדבר עלול להביא למדרון חלקלק.

בתאריך 22.4.21 ניתנה ע"י בית הדין החלטה, וז"ל:

"עניינם של בני הזוג, מוכר היטב לבית הדין. הצדדים אכן חיים בנפרד, אולם הסוגיות הכרוכות בגירושין, הם הנושאים הקריטיים, וקשה להפריד בינם לבין הגירושין.

הנושא החשוב – הקשר בין האב לילדיו, צריך לקבל התייחסות נפרדת. העניין בטפול של פסיכולוגית קלינית. אך זה ודאי לא שייך לגירושין.

הנושא הבעייתי ביותר – עניין הדירה. אנו יכולים להבין לליבה של הנתבעת שחוששת שעם הגירושין, הדירה עשויה להיכנס להליך של פירוק שיתוף, והיא וילדיה ימצאו עצמם ללא קורת גג. ויאמר, מדובר באישה דלת אמצעיים המפרנסת עצמה מכספי צדקה.

אנו סבורים שאין ליתן פסק דין לגירושין מבלי שיובטח עניין מדור האישה והילדים, שלא ימצאו עצמם ללא קורת גג ראויה. תשלום דמי מדור, לא יספקו כהגנה מפני הנ"ל. לכן ללא קשר לעמדת האישה בעניין הגירושין, בית הדין חש חובת אחריות לדאוג לאישה ולילדים לקורת גג, ולהבטיח זאת באופן שהגירושין לא יביאו לכך שהאישה והילדים ימצאו עצמם ללא קורת גג ראויה, ויהיו כספינה מטורפת בים.

אשר על כן, ככל ולא תנוח דעתנו שעניין קורת הגג לאישה והילדים יובטח, איננו רואים מקום ליתן פסק דין לגירושין.

נוסיף, מדובר במקרה קשה, עקב מורכבות היחסים בין האב לילדיו. חשים אנו את כאבו של האב, אך נכון לעת הזאת, קצרה ידינו מלהושיע."

כך התגלגלה לה תביעה חדשה. בתאריך 22.9.22 תבע הבעל שוב גירושין, וכרך לתביעתו את עניין הרכוש. לא מצאנו חידוש בתביעה זו על קודמתה. יחד עם זאת, עברו כבר שנתיים נוספות שהצדדים בפירוד, וראוי לשמוע שוב, וביתר פרוט, את עמדות הצדדים. מדובר בדיונים לא קצרים, בהם כ"א מהצדדים הביע את עמדתו בדרך של חקירה נגדית.

נאמר באופן חד משמעי. אם לא הייתה כאן שאלת פירוק השיתוף בדירה, היינו פוסקים שעל הצדדים להתגרש, והיינו מחייבים את הכתובה (בסך 540,000 ש"ח), או בסכום קרוב. במקרה שלפנינו, האישה יוצאת ללא כל זכויות סוציאליות, לאחר 27 שנות נישואין. כך שגם דבר זה היה בא בחשבון חיוב הכתובה.

בין הצדדים אין כל סיכוי לשלום בית. הטענות ההדדיות, העוינות - מוליכים למסקנה אחת, שעל הצדדים להתגרש. אך איננו יכולים להשמט מחובתנו להסדיר גם את הכרוך בגירושין, תוך פתרון משולב (כתובה והדירה), באופן שתנוח דעתנו, לשמר על הבנות והבן.

בדיון הראשון שהתקיים בתאריך 10.11.22, טענו ב"כ הצדדים, כאשר כ"א מסביר כמה הצד השני גרוע. בתאריך 2.3.23 נחקר הבעל בחקירה נגדית ע"י ב"כ האישה, וכך אמר במהלך הדיון (שורה 48 ולהלן לפרוטוקול):

"הבעל: אני לא פסיכיאטר, ואני הצעתי עקב הדברים שראיתי, ואני מראה תמונות ממה שקורה אצלי בבית לבית הדין. הנה הסלון שנכנסים לבית, יש וילון סגור שלא יראו מה יש מעבר לדלת, כל הסלון כל משבצת של בלטה, קרטונים ושקיות וסמרטוטים, ואתה רוצה לשבת, נופל עליך דברים, אתה יושב בפינת אוכל, הכול שקיות של אוכל מתייבש, אתה פותח את המקרר, אוכל פג תוקף, אני נכנס למחסן, אני פותח את הדלת אני לא יכול להיכנס לחדר כדי שלא יפלו עלי דברים! אני אמרתי לה, בואי נלך לטיפול זוגי, פסיכיאטר, והיא מתעלמת והיא אומרת לי אני לא בסדר. גם לטיפול זוגי ששילמתי כשלא היה לי כסף, הלכתי. הילדים שלי, יש ניכור הורי, אך אחד לא מגיע! היא רצחה לי את הנפש! היא הרגה לי את הדמות של האבא! מה זה צריך להיות שהיא לוקחת את הדברים של האבא ויורקות לי בפנים, ולא יכול להיות שהיא תקרא לי בבית, "אתה מפגר, אתה אינפנטיל, אתה בן של גורילה" אני לא יכול ככה! זה גועל נפש! לא יתכן ש-13 שנה הילדים שלי לא רואים את אמא שלי שהיא עזרה להם, באוכל, טיפולים, כספים, הענקה אכפתיות! 13 שנה לא ראו את הסבתא! אבל הצד שלה אין בעיה. כל המשפחה שלה חילוניים, היו שם שיוצאים עם נשים אחרות ויוצאים לבלות. אני רוצה לבלות עם הילדים שלי, הם אומרים לי, רגע, נשמע מה אמא אומרת? והולכים אליה. הילד שלי אני מתכנן איתו טיול והוא אומר לי אבא אני לא אלך, אני עסוק, אני לומד, אמרתי לו אין בעיה. אז בבין הזמנים או בסוכות או בפסח, כלום ושום דבר. חותכים אותי בבשר החי, אני אוהב את הילדים שלי, הילדים שלי תלותיים, הם לא ביחד, אנו לא ביחד זה מאוד קשה, אמא שלי אחרי 120 שנה, אני לא יודע מה יהיה איתי. אפילו במחסן אני לא יכול לשים את הראש.

ב"כ האישה: אתה מכיר את ההחלטה האחרונה בדיון שאתה לא נכחת בו וההחלטה אומרת שאתה יכול לבוא לראות את הילד בבית או בישיבה ללא הפרעה והיא לא תפריע. אתה הגשת בקשה לראות?

הבעל: הילד שלי יקר לי מאוד, והבנות שלי יקרות לי מאוד, שלוש שנים שאני מחוץ לבית, בתחילת הסדרי הראיה הוא היה בורח לי, והיום אנו לומדים וקוראים גמרות ביחד, והילד שלי אמר לי אבא אל תבוא אלי לישיבה יהיה לי בלאגן. אם אני אבקש מבית הדין לבוא יותר, הבן שלי ימחק אותי. גם הקשר הזה, הקטן, ימחק. אני מגיע אליו פעם בשבוע, הילד שלי יש לו הפסקה בין 14:00-16:00 הוא מגיע לבית הכנסת 'יביע אומר' והוא אומר לי אבא אני אשב איתך קצת ואני אלך ללמוד. רוב הפעמים אני נמצא איתו 40 דק' ויש פעמים שזה שעה, ולעתים שעתיים, ואני רואה אותו שהוא לחוץ כל הזמן. אפילו לבלות לא יכול עם הילד. אין לי זמן איתו.

ב"כ האישה: בהחלטת בית הדין נקבע שאתה תלך ואתה יכול לבקר, ו-4 חודשים לא הלכת ולא התעניינת.

הבעל: אני מרים טלפונים בזמן שלא נמצאים בבית ולא עונים לי פעם אחת. אני מנסה לדבר עם הבנות שלי, לא עונים לי. אני הייתי מחכה למטה שעות לילדות לא היו עונים לי. אמרתי אני אבוא לישיבה של הילד הוא אומר לי, לא! זה כנראה אשתי, ונכון שיש הסדרי ראיה, שבת בבית שבת אצלי. אני לא מקיים את זה, אתם יודעים למה? לא אכפת לי?! אני לא רוצה?! יש פה ניכור הורי אינטנסיבי! גם אנשי המקצוע אומרים את זה!

ב"כ האישה: אתה עו"ס. אתה לא תמקד את זה במשהו?

הבעל: בתחילת הדרך, הילד שלי היה בורח לי. כל האברכים היו רואים אותי רודף אחריו, ואני אמרתי אני לא מוותר על הבן שלי, הוא נהנה איתי ואכל איתי והוא משתף אותי, הוא מעביר לי שיעור הלכה בטלפון הלכה או שניים, אם לא הייתי מתעקש על הקשר הזה, גם זה לא היה נבנה, לבנות שלי אני מתחנן לקשר הזה ואין לי את זה. כל מה שהבן שלי חפץ ואני איתו. אבל יש לי מוגבלויות, אני אין לי מיליונים, אני אין לי קורת גג. תבין את המשמעות."

ובהמשך (שורה 109 ולהלן לפרוטוקול):

"אני אבא, אני הייתי חי מת! איזה אישה אומרת אני אדאג לכך, לקבור אותך בתוך האדמה ואשים עליך יציקה לפני הילדים?! הילדים שלי רואים את הדברים האלה שאמא שלי גורילה שהמשפחה שלי אוכלת נבלות וטרפות, 20 דק' אני הולך לקניות ואני חוזר עם עודף שקל או כמה אגורות פחות, היא ישר מקללת 'מטומטם מפגר' הבן שלי פתאום בתלמוד תורה, היא כל השנים לימדה אותו דקדוק, היא הייתה צובטת אותו בכוח והיא הייתה אומרת לו אתה לא תהיה מפגר כמו אבא שלך, היא הייתה אומרת לי לפני הילדים 'אינפנטיל מפגר, מי אתה בכלל?!' והיא שתלטנית, וטוב לה כי היא מרוויחה. יש לה אוטו, הילדים איתה והם עוזרים לה, וטוב לה לשבת בבית ולא לעבוד, וטוב לה להיות בפלאפון עד שתיים בלילה. זה מה שראיתי בעיניים שלי שהיינו חיים יחד, אחרי שהילד שלי נולד, שמה מיטה של תינוק, היא עברה לסלון והשאירה אותי עם הבן, אני שומע אותה מדברת בטלפון שיחות, על רבנים ורבניות והיא הייתה אומרת לי 'אני נגעלת ממך, אתה זבל' ואחרי שהילד שלי גודל וגודל והוא לא ישן במיטה של גדולים. אפילו לנקות ולסדר כלום. אפילו עוף ובשר לא נכנס הביתה. כי ההשגחות כשרות לא מתאימים לה!"

בתאריך 18.4.23 נחקרה האישה בחקירה נגדית, וכך אמרה האישה (שורה 74 ולהלן לפרוטוקול הדיון):

"כבוד בית הדין לא שמע איך בעלי מול הילדים שלי ביקשתי בזמנו דרך עו"ד מויאל להביא את הבת שלי לעדות ואמרתם שההרכב הספציפי הזה לא מביא ילדים לעדות, והוא אמר לי אני אתעלל בך עד שתמותי או עד שאשפז אותך בבית חולים לחולי נפש. עברתי עינויי רצח וכל זה היה לנגד עיניי ילדיי, לא מדובר בילד בן 5 שלא יודע לדבר הבת שלי הגדולה בת 20. בעלי היה מכנה בשמות גנאי את הילדים שלנו. זו הסיבה כי הבנות שלי ואני ספגנו השפלות ביזיונות, אני מתביישת להגיד את המילים שאמר לבנות שלי. עכשיו אחרי 3 שנים ששתקתי אני מספרת."

ובאשר לסיכוי לשלום בית, נראה שגם האישה מודה שאין כל סיכוי לשלום בית, ורצונה בגירושין. ראו לדוגמא שורה 149 לפרוטוקול:

"אין אפשרות בכלל אחרי כל מה קרה למגורים משותפים אין אפשרות, הבת שלי רק שמעה שהוא רוצה לחזור נתקפה בכאבי תופת ונאלצתי לקחת אותה לתל השומר, כמובן שמעולם לא התעניין בשלומה."

ובהמשך שורה 245 ולהלן:

"שאלה: את אמרת לי שאין סיכוי שי' לא יכול לחזור לבית אין שום סיכוי 3.5 שנים ?

תשובה: אמרתי כאשר הוא עזב את הבית התחננתי לפניו בבכי שיחזור והוא לא חזר, ולא רק ביום הראשון שקלטתי שהוא לא חוזר, ביומיים בשלושה התחננתי לפניו כבר שבית הדין שלחו אותנו לגישור ביוני, היינו פה למטה שלחו אותנו לפני שהתחילו ההליכים אל העו"ס הזו ובית הדין יכול להוציא הפתק ממנה כתוב שאני מעוניינת בשלום בית."

וכן שורה 286 ולהלן:

"שאלה: אם אני אשכנע את י' לוותר על הדירה מתגרשת. הוא אומר אני רוצה רק גט את מתגרשת?
תשובה: בצער רב וביגון קודר לא תהיה לי ברירה. אין לי קורת גג אחרת.

שאלה: הסיבה היחידה שאת לא רוצה להתגרש זה הקורת גג?
תשובה: כן. הבן שלי לומד בישיבה.

שאלה: גם דירה בתוך בני ברק 4 חדרים, את לא מוכנה.
תשובה: אם הוא יכול בבקשה.

שאלה: הוא לוקח את הדירה שלכם הוא יעשה מה שצריך לעשות ויקנה לך דירה 4 חדרים בבני ברק?
תשובה: הוא לא יכול הלוואי והיה יכול.

שאלה: את חושבת שאם הבנות שלך ייפגשו אתנו נצליח לשכנע אותם להיפגש עם אבא?
תשובה: לא יודעת."

בית הדין מפנה לפרוטוקול (שורה 306 ולהלן), לקבל התמונה, מפי האישה, על הנעשה בבית. ובהמשך, בסוף הדיון:

"שאלה: שאלה אחרונה. את טענת שאת רוצה שלום בית איך אפשר לעשות שלום בית שאת מכנה את אמא שלו גורילה ומפלצת.
תשובה: כשהוא עזב את הבית התקשרתי להתחנן שיחזור לבית, וגם טענתי שהגישור שפה העו"ס כתבה כתוב האישה רוצה שלום בית והבעל לא מסכים.

שאלה: איך אפשר לעשות שלום בית שאת מקללת את אמא שלו.
תשובה: אין לי מושג איזה קללות את מדברת.

שאלה: אני אשמיע.
ב"כ הבעל משמיעה הקלטות בחלל בית הדין.

שאלה: מקללת את הוריו ואותו.
תשובה: לאורך כל השנים בעלי לא קנה לי בגדים. זה הוא שקילל אותי לפני לא השמעת שאמר אני אאשפז אותך אני רוצה שתמותי זה שהוא קרה לבת שלי סוסה."

המסקנה העולה מכלל הדיונים והכתבים שבין הצדדים, שעל הצדדים להתגרש זמ"ז כדמו"י, וכי גם האישה מבינה שהגיע הקץ לחיי הנישואין.

באשר לכתובה - את הגירושין תבע הבעל. הבעל הוא גם זה שעזב את הבית. נכון שעניינים של הצדדים התגלגל למחוזות בלתי רצויים, אך מתקבל הרושם שבשלב הראשוני של ההליך, עת עזב הבעל את הדירה, האישה לא רצתה שיעזוב את הבית. עזיבת הבית הייתה ביוזמת הבעל, וכך אמר הבעל (פרוטוקול הדיון מיום 2.3.23 שורה 97):

".... עזבתי הבית כי לא יכולתי כבר. היא הרגה לי את הנשמה.

ב"כ האישה: זה נכון שלא הודעת לילדים שעזבת את הבית?

הבעל: איך אפשר הייתי בסערת רגשות ויש ניכור הורי כלפי!?"

ובהמשך, שם שורה 178 ולהלן לפרוטוקול:

"הבעל: מאז שהילד שלי היה בן שנתיים וחצי היא עזבה את החדר והלכה לישון בסלון וקוראה לי בשמות ומקללת אותי.

ב"כ האישה: אז תשע שנים אין ביניכם יחסי אישות?
הבעל: נכון.

ב"כ האישה: אז אתה החלטת שאתה עוזב את הבית ואתה משאיר אותה בלי כלום, אין לה אפשרות קיום קדימה ואתה רוצה להתגרש.

הבעל: אני אומר מפורשות. אני לא זורק את אשתי לרחוב. דבר שני, אין לי איפה לחיות, אין לי קורת גג, מה אני הומלס?!"

מאידך האישה טוענת (פרוטוקול מיום 18.4.23, שורה 15 ולהלן): "כשבעלי עזב את הבית לפני 3 שנים בערך התחננתי לפניו שלא יעזוב, לא רק שעזב הוא עשה זאת בתהליך מאוד מכוער". וראה שם עוד בשורה 22 ולהלן.

באשר לטענה שאין ביניהם יחסי אישות, טוענת האישה שהדבר בא מיוזמת הבעל. כך היא אומרת בפרוטוקול הנ"ל (שורה 235 ולהלן):

"אני מסכימה למכונת אמת אם הוא מוכן להיבדק במכונת אמת אם הוא מוכן אם הוא הפסיק חיי אישות בכדי לצער אותי או למנוע ילודה ובעצם טען עליי עלילת שקר בכדי להימנע מתשלום כתובה ומתשלום".

וכן בשורה 203: "בעלי הפסיק את חיי האישות".

גם באשר לטענת הקללות, הרי שבמצבים כאלה יש לבחון את ההקשר, האם הבעל התגרה באישה, באמירות, מעשים, או אפילו בביטויים שהביאו את האישה לידי כעס, או שהדברים היו פרי יוזמתה.

במקרה שלפנינו הבעל הוא זה שתבע את הגירושין, כך שעליו היה להוכיח שהאישה הפסידה את כתובתה. אין לפנינו הוכחה כזו, ואף במסגרת ההתרשמות, כיון שיש לפנינו ספק עובדתי, הרי הכתובה בחזקתה.

במקום שיש ספק לעניין מחילת כתובת האישה, אם הכתובה בחזקתה או בחזקת הבעל, והראשונים נקטו שהכתובה בחזקת הבעל, היינו דוקא במקום שהאישה באה להוציא מיד הבעל או היורשים. דבב"ב קלב,ב בבריא שכתב כל נכסיו לבניו ושייר לאישה קרקע כלשהו, אם מחלה האישה על כתובתה, נשארה הגמ' בתיקו, והספק אם בשתיקתה מחלה האישה על כתובתה.

הרי"ף (ב"ב ס,א מעמוה"ר) פסק:

"הלכך מוקמינן כתובה אחזקה, ועל הבעל להביא ראיה דמחלה".

אולם הרמב"ם (זכיה ומתנה ו,ט) פסק שהאישה היא המוציאה מהבעל המוחזק, ועליה הראיה, וז"ל:

"וכן הכותב נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ולא מחתה, אבדה כתובתה ואינה טורפת מנכסים אלו כלום, אבל מנכסיו שיבואו לו אחר אלו נוטלת מהן כתובתה. כתב לה עמהן מטלטלין בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא, כתובתה קיימת, ותקנת הגאונים היא שאפילו שייר מטלטלים כל שהוא, שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה, ומתוך שתרד למה ששייר, תרד לשאר נכסים ותטרוף".

וכן פסק בשו"ע אהע"ז קו,א, דאבדה כתובתה ותוספת כתובה. גם הרא"ש (ב"ב ח,לד) פסק שאין מוציאים מהיתומים. וברב המגיד שם (זו"מ ו,ט) כתב, דהאישה היא המוציאה, דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי לדעת בית הלל:

"וכן כתב ר"ש ז"ל, וז"ל, ובבריא אוקימנא בתיקו, וכיון דמספקא לן, המוציא מחבירו, דהיינו אישה, עליה להביא ראיה, דבכל דין אמרינן מאן דתפיס תפיס".

הרי שמצד היות הבעל מוחזק והאישה מוציאה, עליה להביא ראיה שאין בשתיקתה משום מחילה. ומוכח דלשיטתם, היותה מוחזקת בכתובה, אינה יכולה להוציא בספיקא דדינא, דאין כאן חזקת חיוב וספק בפטור, משא"כ לרי"ף ודעימיה, כתובה בחזקתה ויש חזקת חיוב, ומוציאה עם הכתובה בספיקא דדינא.

ובנימוק"י (ב"ב ס,א) כתב לבאר:

"הלכך אבדה כתובתה משום דהיא המוציאה מיד היורשים ועליה להביא ראיה, דכל היכא דלית ליה לשטרא שעת הכושר, מיקרי בעל השטר מוציא".

ומש"כ דלית לה לכתובה שעת הכושר, אפשר דכוונתו דאין לכתובה חזקת חיוב אלא לאחר מיתה או גירושין, עיין בחדושי הגרנ"ט (כתובות סי' מד ד"ה אך). ועיין עוד באמרי בינה (חו"מ דיינים סי' מו) שכתב בביאור דברי הנימוק"י הנ"ל, דדין זה הוא מיוחד דווקא בכתובה, דהואיל ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים וחיובה אינו ברור עד לגירושין או מיתת הבעל, אין כאן חזקת חיוב עד זמן הגביה, כיון שכל הכתובה הינה חיוב מותנה, וכשנפל הספק קודם שעת החיוב – שעת הגביה, אין חזקת חיוב שנאמר שתגבה בכתובתה בספיקא דדינא (וזאת בניגוד לשטר חוב של הלוואה, שאינו שטר מותנה, ויש בו חזקת חיוב, כנלענ"ד). וכך ביאר התומים (עה,כב) בביאור דברי תוס'.

ועיין גם בספר נתיבות משפט (על רבינו ירוחם, מישרים נכ"ג), דבכל מקום שיש מחלוקת אם יכול הבעל לכוף את אשתו לדור עמו, אם הבעל המוחזק יכול לטעון טענת קים לי ולא לפרוע כתובתה, שאפילו האישה לא תפסה, יהיה חייב לפרוע כתובתה, דכיון שהכתובה הינה חיוב ודאי והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי; "וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים". וכן נראה דעת הב"ש קנד,ב לעניין מחלוקת הפוסקים במומים גדולים אם יכולה לטעון כסבורה הייתי שאני יכולה לקבל, דיכולה לטעון טענת קים לי כפוסקים שיכולה לטעון כן. וכוונת הב"ש, שלא יהיה דינה כמורדת להפסידה כתובתה. ובבית מאיר (קנד,א לפני ד"ה הגהה) הקשה עליו, דהא דינה לפחות מכתובתה, והבעל הוא המוחזק בכתובה. וע"כ י"ל דס"ל לב"ש דיש חזקת חיוב, והואיל והספק הוא בפטור, חייב הבעל לפרוע לה כתובתה.

וכן נמצא בפד"ר (ח"ג עמ' 161 ולהלן, הגר"י בן מנחם, הגר"י עדס, הגר"ב זולטי) בביאור דברי הב"ש, וכתבו לחלק בין ספק עובדתי למחלוקת הפוסקים, דבספק עובדתי גם הבית מאיר יודה שכתובה בחזקתה, ורק נחלק לעניין מחלוקת הפוסקים:

"וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק, כיון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלוויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם, ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קיט, עיי"ש."

מבואר דככל שאין מדובר במחלוקת הפוסקים אלא בספק עובדתי, לכ"ע כתובה בחזקתה וחייב הבעל לשלם כתובתה.

ובנדו"ד מדובר בכתובה בסכום של 540,000 ש"ח. ואף שמדובר בכתובה מרובה, אולם בנדו"ד שאין בידינו לחייב את האישה בגירושין, וגם האישה יוצאת אחרי 27 שנות נישואין ללא כל זכויות סוציאליות, לדעתנו נכון יהיה לגלם את סכום הכתובה באחוזי הדירה נכון להיום, על מנת להבטיח לאישה ולילדים את עתידם באופן שיהיה להם קורת גג, ולא יהיו כספינה המטורפת בלב ים.

כאמור, ככל הנראה אין לצדדים כל זכויות סוציאליות, וככל ויש, הן יכללו בתשלום דמי הכתובה.

לאור האמור לעיל בית הדין פוסק כדלהלן:
א. הצדדים יתגרשו זמ"ז כדמו"י.
ב. מועד לסדור גט יקבע אך לאחר היות פס"ד זה חלוט.
ג. פירוק השיתוף בדירה הצדדים ברחוב ע', יתבצע בחודש יוני 2025.
ד. עד לחודש יוני 2025 ועד בכלל, תהיה האישה פטורה מתשלום דמי שימוש על חלקו של האב בדירה.
ה. החל מחודש יוני 2025, ככל והדירה לא תפונה, ימונו כונסי נכסים למכירת הדירה, וכן האישה תחויב בדמי שימוש על חלק הבעל.
ו. לא יאוחר מתחילת חודש יולי 2025, הדירה תימכר, כאשר חלקה של האישה בדירה יהיה 70%, וחלק הבעל 30%.
ז. התוספת הנ"ל בסעיף ו' לחלק האישה יהיה בגין כתובתה, וכולל ממילא כל זכויות אחרות מכוח חוק יחסי ממון.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט"ו בסיון התשפ"ג (04/06/2023).


עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה