לפניי בקשת האישה לביטול החלטתי מיום י"ח בשבט תשע"ט (24.1.2019) מכמה נימוקים:
א. החלטה זו ניתנה במעמד צד אחד.
ב. ההחלטה ניתנה בדן יחיד ולא במותב תלתא.
ג. ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות כיוון שהיא מנוגדת להחלטת הרשמת להוצאה לפועל.
ד. לחילופין: אם אין תביעה לגירושין מנוע בית הדין לדון בענייני רכוש.
ה. לחילופין: החלטה זו משוללת יסוד עובדתי והיא נוגדת את הצדק.

תגובת האיש ניתנה ובה נדחות טענות הבקשה לביטול ההחלטה מנימוקים הלכתיים ומשפטיים.

אשיב על דברי המבקשים מבחינה עובדתית, משפטית והלכתית.

עובדתית
ביום כ' באדר תשע"ה (11.3.2018) נתן הרכב בית הדין הגדול בראשותי ובהשתתפות הדיינים הרב ציון אלגרבלי והרב ישראל שחור שליט"א פסק דין בעניין זכויות האישה בדירה. פסק דין זה ניתן תוך עיון חוזר, לפי בקשת האישה, בפסק דין קודם על ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי. כל הפסקים ניתנו בהליך של אגב גירושין כפי הסמכות הנתונה לבית הדין ושני הצדדים לא ערערו על כך.

פסק הדין קבע שיש לאישה זכויות של 750,000 ש"ח הכוללים גם הפעלת סעיף 8 תוך התחשבות במצבה של האישה והעמדת בסיס לפתיחת חיים חדשים בנפרד וגם את סכום הכתובה ותוספת כתובה ופיצוי. הדיינים ציינו כי הם קובעים סכום לתשלום עקב כי אין הנכס עומד למכירה וכי מכירתו במצבו הנוכחי ושומת מקרקעין למחירו לא תבטא את ערכו ותגרום לקיפוח האישה ( – יש על הנכס צו הריסה וברובו גרה משפחת האיש).

בפסק הדין צוין כי "העברת הסכום הנ"ל לידי הנאמנים נותנת לבעל זכות לפנות את האישה מהדירה ללא פיצוי כספי נוסף", ובנוסף ציין בית הדין שיש ליצור מנגנון אשר יבטיח שהאישה תפנה את הדירה עם קבלת הכסף. משום כך הוסיף בית הדין סייגים למימוש זכויות האישה בנכס. הסייג הראשון היה שהכספים יועברו בשלב ראשון לידי נאמנות, והסייג השני היה שרק לאחר ביצוע הגירושין ופינוי הדירה תקבל האישה את הכסף.

הפסק, הכולל כתובה ופיצוי גירושין עם הסייגים שנוספו – משמעו חד וברור, שהוא ניתן אגב גירושין ושמימוש הזכויות כרוך בביצוע הגירושין בפועל. היוזמה לביצוע פסק הדין ניתנה ביד הבעל היות שהוא שפנה לבקש גירושין. לפי החלטה זו האישה ממשיכה לגור בבית עד שהבעל יפקיד את הכסף לחשבון הנאמנות ויבקש לפנותה. לא נקבע כל תאריך יעד להפקדת הכסף בחשבון הנאמנות, גם משום הבקשה להתגרש הייתה של הבעל, גם משום שגיוס סכום כזה (ללא מכירת הבית) דורש היערכות, וגם משום שפעמים רבות כאשר נקבע לאדם 'מחיר' גבוה לגירושיו הוא שוקל את צעדיו בשנית.

ביום ה' בכסלו תשע"ט (13.11.2018) קיבל בית הדין בקשה דחופה שבה התבקש בית הדין להבהיר את פסק דינו מיום כ' באדר תשע"ה (11.3.2018), עקב הגשת תביעת האישה למימוש החוב בהליך הוצאה לפועל ובקשתה למינוי כונס נכסים. בבקשה נתבקש בית הדין גם לפנות אל ההוצאה לפועל.

בעת הזאת, פרשו לגמלאות שני דיינים מהרכב בית הדין המקורי ואיוותר אנוכי לבדי מהרכב זה. לפיכך הבהרת פסק הדין הוטלה על כתפיי.

בבחינת תיק הגירושין בבית הדין הגדול ובבית הדין האזורי התברר לי כי עברו למעלה משלוש שנים ואין פנייה לבית הדין לגירושין לא מצד האיש ולא מצד האישה. (אגב: גם בבקשת האישה לביטול ההחלטה, אף שהיא מאוחרת להבהרות, אין היא מבקשת או מביעה את רצונה להתגרש מיידית.)

בהחלטת הבהרה ראשונה מיום י"ט בכסלו תשע"ט (27.11.2018) הבהרתי כי זכות האישה לגביית החוב היא רק לאחר התקיימות שני התנאים שנקבעו. לאחר מכן משהתברר כי עדיין ממשיכים הליכי ההוצאה לפועל ניתנה החלטת הבהרה שנייה המבהירה ביתר בירור כי ככל שלא קיים הליך גירושין לא מצד האיש ולא מצד האישה לא הגיע זמנו של חוב זה לתשלום וממילא אין לפעול בו בהליך הקובע את חיובו לזמן מוקדם וגורר אחריו הטלת עיקולים, מינוי כונס נכסים, הצמדות וריביות.

עד כאן היסוד העובדתי לשתי ההבהרות לפסק הדין.

יסוד ההבהרה מבחינה הלכתית
הרואה שחברו הולך להוציא מאדם אחר ממון שלא כדין או להזיקו – מוטל עליו ועל כל אדם למנוע את הנזק. במצב כזה אפילו הנפגע עצמו "עביד איניש דינא לנפשיה" ורשאי הוא למנוע את הנזק גם בלי לפנות לבית הדין. כל שכן שבית דין או דיין הממונה על הדין חייב לעשות כן.

ברור שבכל ריב לכתחילה הדרך הנכונה היא ששני הצדדים יבואו לבית הדין לדון, אך אם ההמתנה לדיון בבית הדין יוצרת נזק בלתי־הפיך הרי רשאי האדם עצמו או אדם אחר להצילו ולעכב את ההליך ההרסני עד שיתברר הדבר בבית דין.

קל וחומר אם רואה בית הדין כי מי מהצדדים משתמש בפסק דינו ובשמו לגבות חוב שלא הגיע זמנו תוך הטלת עיקולים וריביות, שבוודאי עליו להעמיד את פסק דינו על תילו ולמנוע את השימוש שנעשה בו שלא כדין.

אין חולק כי 'לא ניתנה כתובה' – ותוספת – 'להיגבות מחיים' ולפני גירושין, גם פיצויי גירושין לא אמורים להשתלם לפני הגירושין, וגם סעיף 8 אינו ניתן למימוש ללא גירושין. בוודאי יכלה האישה לפנות לבית הדין ולבקש גירושין והוצאת פסק הדין לפועל, שהרי גם לאחר שלוש שנים הזכות לפנות לבית הדין ולבקש את הגירושין וקיום פסק הדין שמורה לכל צד. בית הדין יפסוק בבקשה לאחר שמיעת הצדדים ובדיקתו אם לא השתנו התנאים מאז נתינת פסק הדין. אך הפעלת ההוצאה לפועל לגבייה מוקדמת של החוב תוך כדי הצמדה וריבית, עיקול וכינוס נכסים הרי היא כהוצאת ממון וגרימת נזק שלא כדין. משכך, נדרשה כאן התערבותי המהירה. ככל שהבהרת פסק הדין יכולה להפסיק את גביית החוב המוקדמת, הרי שהיא הייתה נחוצה מבחינה הלכתית, וככל שדחיפות ההבהרה נחוצה, גם היא כלולה בחובת הדיין.

נאמנות הדיין על פסק דינו כשיש בידו פסק דין מבוארת בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כג) ובש"ך (שם ס"ק ב), ועיין שם בסמ"ע (ס"ק ז) שביאר שהדיינים נאמנים גם יותר משני עדים המכחישים אותם משום שאנו תולים שהעדים טעו בשמיעתם. בימינו פסקי הדין נחשבים 'עודם בפנינו' ואכן מנהג בתי הדין להבהיר את פסקי הדין ככל שיש בזה צורך. לקמן גם יבואר יסוד ההבהרות בתקנות.

הסמכות החוקית
עתה הנימוקים לסמכות לנתינת ההבהרות בדחיפות ובדיין יחיד ובעיקר למחויבות לפסק הדין המקורי לצדק ולאמת:

הפעלת הליך הוצאה לפועל לגביית סכום של 750,000 ש"ח מתאריך פסק הדין הרי היא קביעה כי החייב מאחר בתשלום החוב כארבע שנים וגוררת אחריה עיקולים, כינוס נכסים, ריביות והצמדות.

הטלת עיקול על חשבונותיו של אדם וכינוס נכסים על הנכס יש בהם נזק ממשי עכשווי בלתי־הפיך גם אם בסופו של דבר יתברר שאינו חייב לשלם או שהוא ישלם את החוב במועדו. כיוון שמדובר בהליך הוצאה לפועל שכבר נפסק והוחל, הרי שיש במתן הבהרה המשמיטה את היסוד להליך זה משום הצלת עשוק מיד עושקו ו'סעד דחוף' כדי לעצור את ההליך שעלול להיות הרסני למי שאינו חייב.

יתרה מזו: גביית הסכום של 750,000 ש"ח – למי?
אם הגבייה תהיה לאישה, הרי היא מנוגדת לפסק הדין. גם אם היא ניתנה לצורך הפקדה בחשבון נאמנות, הרי ככל שאין הליך גירושין והכסף אמור 'לישון' בחשבון הנאמנות, יש בזה משום 'זה לא נהנה וזה חסר'. הקפאת סכום שכזה היא בגדר 'גם לי גם לך לא יהיה', וגם זה – עוול הוא.

אין חולק שתשלום כתובה, פיצוי גירושין ותשלומי סעיף 8 אינם עומדים לביצוע כמה שנים לפני הגירושין כאשר אין שום פנייה לביצוע הגירושין בפועל מצד האישה.

מוסף על כך: הליך הוצאה לפועל מטבעו (אף שלא הובאה ההחלטה השיפוטית לידי בית הדין), כיוון שהוא פועל על פי חוק הרי הוא גורר אחריו ריביות והצמדות לחוב הנגבה מזמן קביעת מועד החוב. קביעת מועד החוב מתאריך פסק הדין ותשלום ריביות והצמדות עליו הרי היא כסילוק זכויות האישה בנכס מתחילה, כאשר בפועל האישה ממשיכה לגור בנכס ולהשתמש בו. גם היא עוול שאין להצדיקו (מה גם ש'כינוס הנכסים' ניתן על נכס שפסק הדין לתשלום ניתן כיוון שאי אפשר למוכרו ולשומו).

לאור זאת, היות שמדובר בהבהרה לפסק דין קודם, ובהיותי הדיין היחיד היכול להבהיר את פסק הדין, ובהיות ההבהרה נחוצה מיידית כסעד דחוף, האפשרות היחידה שעמדה בפני היא להבהיר את פסק הדין באופן מיידי, ללא דיון מחודש וללא מותב תלתא.

הבהרה זו עמדה בכל כללי ההלכה וכללי ותקנות הדיון כפי שאבאר.

מבחינת הסמכות:
פסק הדין המקורי ניתן לבקשת האישה והוא פסק דין על חלוקת רכוש עקב גירושין. הבהרות לפסק דין כזה גם הן בסמכותו של בית הדין, כאמור.

אין בהבהרות בית הדין כדי לפגוע בסמכותם, במעמדם ובכבודם של רשמי ההוצאה לפועל (אף שההבהרות ניתנו בלי שדבריהם היו בפני בית הדין). זאת משום שבית הדין זכאי להבהיר את פסק דינו שלו באופן עצמאי גם אם יש מישהו אחר שאינו חושב שהוא זקוק להבהרות. הבהרות בית הדין מיועדות בראש ובראשונה לצדדים וגם כאן ההבהרה נועדה בראש ובראשונה לאישה המבקשת את גביית החוב ולא הופנתה אל ההוצאה לפועל.

גם לדברי הרשמת, על פי חוק עליה לפעול לפי הבנתה את פסק הדין המקורי הכתוב, וככל שהיא חושבת שאינה זקוקה להבהרות הרי היא מפעילה את שיקול דעתה לפי נוסח פסק הדין המקורי ואין היא מחויבת להבהרות שניתנו, כפי שאכן עשתה גם לאחר ההבהרה הראשונה. מכאן שאין ההבהרה העצמאית פוגעת בעבודתה. במקרה זה הבינה הרשמת את פסק הדין המקורי באופן מוטעה ופעלה כחוק לפי הבנתה. אבל טעות זו של הרשמת אינה מונעת מבית הדין להבהיר את דבריו, שהרי בית הדין מבהיר את דבריו לצדדים, וככל שמי מהם פועל נגד דברי בית הדין הרי הוא גוזל את ממון חברו ומזיקו שלא כדין. לאחר הבהרת בית הדין היה על האישה לבטל את בקשת העיקול ולא להיתלות בדברי הרשמת שאינה זקוקה להבהרות.

נוסיף עוד כי בניגוד לאמור בסעיף 24 לבקשה כי הסמכות להבהיר פסקי דין של בית הדין הרבני מסורה ביד ראש הוצאה לפועל, הרי שבדברי הרשמת עצמה נאמר כי אין היא מבהירה פסקי דין אלא צמודה לכתוב בהם, ואם לדעתה יש צורך בהבהרה אז היא זו שפונה להבהרה. מנגד בית הדין הרבני מבהיר את פסקי הדין שלו בכל מקרה שיש צורך בהבהרה.

הבהרות בתי הדין ניתנות גם במקרים שפסק הדין מנוצל על ידי הצדדים לשימוש שלא נתכוון אליו פסק הדין, גם במקרים שדבריהם לא הובהרו עד סופם והבהרה נוספת לדברים מתבקשת על ידי אחד הצדדים או שניהם, וגם במקרים בהם פסק הדין לא ענה על כל האפשרויות המתפתחות.

מעבר לכך בית הדין גם מעיין מחדש בהחלטותיו כמו שעשה לבקשת האישה בעת יצירת פסק דין זה שנוצר מעיון מחדש לאחר ערעור. הליך זה מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף ח) ובתקנות הדיון (קכח וקכט) ונתבאר בדברי הרב ציון אלגרבלי ובית דינו בפסק דין (ירושלים תיק 9613-64-2), והוכר גם בפסיקת בג"ץ (6250/06) כהליך תקין. עיין שם. הליך של עיון מחדש מצריך דיון מחודש.

במקרה שלפנינו פסק הדין לא הובן באופן נכון על ידי האישה והיא עשתה בו שימוש בלתי־ראוי. בעקבותיה טעתה גם רשמת ההוצאה לפועל. לפיכך ניתנה ההבהרה הראשונה. משראיתי לאחר ההבהרה הראשונה כי האישה ממשיכה לדרוש את גביית החוב והרשמת עדיין עומדת על הפעלת גביית החוב שלא הגיע זמנו לפי פסק הדין המקורי, שבתי והוצאתי הבהרה ברורה יותר על קביעת זמנו של החוב. לשמחתי, זאת הפעם קיבלה הרשמת את ההבהרה תוך כדי שהיא מדגישה שהחלטת בית הדין לא ניתנה כערעור על דבריה.

בהבהרה שלפנינו, בניגוד לנאמר בבקשת באי כוח האישה ובדברי רשמת ההוצאה לפועל, לא מדובר בהוספות על פסק הדין, לא בפרשנויות על משמעותו, ולא על מקרה שפסק הדין לא התייחס אליו, אלא בהעמדת דברי פסק הדין המקורי על דיוקם כפי שנתבאר. אין לי אלא להצר על כך שהדברים מלכתחילה לא הובנו כראוי וגרמו להפעלת גביית החוב שלא הגיע זמנו ולהטלת הוצאות על מי שלא הגיע זמן חיובו. עיין גם בדברי בג"ץ (שם) שחילק כדברינו בין הבהרה פרשנית לבין אשרור החלטה קודמת שניתנה בשמיעת הצדדים בהרכב מלא שבה אין צורך בדיון מחודש (זאת בנוסף על פסק דין בית המשפט המחוזי שהובא בתגובת הבעל שבו הורחב כוח ההבהרות גם להוספות על פסק הדין המקורי שגם הן – כוחן גובר על רשמי ההוצאה לפועל).

מניעת עיקול על חוב שלא הגיע זמנו אפשרית במקרה הצורך גם שלא במעמד הצדדים. צא ולמד גם מתקנה קח(1)(ב) לגבי הטלת עיקול להבטחת זכויות שאף שהוא הוצאת ממון מהמוחזק בכל זאת רשאי בית הדין ליתנו שלא במעמד הצדדים אם ראה שנסיבות המקרה מצדיקות זאת, ומכאן קל וחומר לביטול עיקול שאין בו הוצאת ממון מהמוחזק. נוסף על כך גם במקרים דחופים יכולים להינתן בבית הדין צווים בדיין אחד כמבואר בתקנות הדיינים תש"ן – תקנה 5א.

סוגי ההבהרות ומקומן מבחינת התקנות לכללי הדיון
הבהרת פסק דין ככל שאינה מחדשת הלכה על מקרה נוסף, אינה החלטה דיונית ולא פסק דין, אלא הצבעה ויד מכוונת על מה שנאמר בפסק הדין הראשון – הבהרה כזו היא בכלל נאמנות הדיין כאמור אף כשאינה ניתנת כסעד דחוף.

הבהרה שיש בה הוספה על הפסק הראשון כגון על מקרה נוסף שפסק הדין לא התייחס אליו, או הרחבה של הפרשנות על היבטים שלא הוזכרו בפסק הדין – דינה כהחלטה נוספת שעליה לעמוד בכללי הדיון.

הבהרות הניתנות כסעד דחוף כלולות בתקנות הדיינים תש"ן כמבואר.

לסיכום
ההבהרה שלפנינו ניתנה כסעד דחוף, אך גם אם לא הייתה ניתנת כסעד דחוף הייתה עומדת בכללי הדיון היות שמדובר בהבהרה שאין בה כל תוספת על הנאמר בפסק הדין הראשון. גם נסיבות המקרה הצדיקו מתן צו ללא זימון הצדדים וללא מותב תלתא כמבואר, אך גם ללא זה אין כל פגם בכך שדיין יחיד הוא המביא לקריאה נוספת וברורה של פסק הדין כלשונו.

הבהרה זו ניתנה בסמכות מפני שהיא לא סתרה לסמכות ראש או רשמי ההוצאה לפועל, אלא שבעקבות הבהרת בית הדין הועמד פסק הדין על דיוקו ובטלה הזכות המוטעית לגביית חוב שלא הגיע זמנו.

הבהרה זו הייתה נכונה לגופה ונאמנת לצדק ולאמת שלא כמו המהלך המוטעה שניסתה האישה לבצע כמפורט לעיל.

מותר לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום י"ט באדר ב' התשע"ט (26.3.2019).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה