לפנינו ערעור על פסק בית הדין האזורי לגבי סכסוך רב־שנים זה.

רקע ועובדות מוסכמות
הצדדים התגרשו בתחילת תשנ"ז (22.10.1996), וערכו הסכם גירושין שאושר בבית הדין וקיבל תוקף פסק דין.

בהסכם הוסכם שהאיש יפנה את הדירה מיידית, האישה תפנה את הדירה לאחר שישה חודשים מהגירושין, ואז תימכר הדירה; מתמורת מכירת הדירה ישולמו חובותיהם המשותפים של הצדדים המפורטים בהסכם וכן ייפרעו הלוואת המשכנתה והוצאות המכירה; ביתרת הכסף תקנה האישה דירה אחרת, והזכויות בדירה יהיו לה ולכל אחד משלושת ילדי הצדדים – לכל אחד רבע מהדירה. נאמר בהסכם שאם לא תפנה האישה את הדירה במועד, תישא בתשלומי המשכנתה והוצאות הבית.

לגבי החנות הוסכם שתירשם על שם האיש ושלושת הילדים בחלקים שווים, אך הילדים לא יוכלו לבקש לממש את חלקם בחנות אלא לאחר שלושים שנה. אם יבקשו הילדים למכור את חלקם – תהיה לאיש הזכות לקנות אותו, זכות הקודמת לכל אדם אחר. כמו כן, השכירות והשימוש בחנות יהיו שייכים רק לאיש.

בפועל לא פינתה האישה את הדירה, ובמהלך השנים גרו בה היא, ילדיה ואנשים מטעמה, כגון אימה, בנה וכו'. עד היום לא נמכרה הדירה, לא נרשמו חלקי הילדים בדירה, והאישה גרה בה.

במהלך השנים מינה בית הדין הגדול כונס נכסים את עו"ד מאיר סורקיס והטיל עליו להביא למימוש הסכם הגירושין. כונס הנכסים ניסה למכור את הדירה ללא הצלחה עד שהתפטר. (לגבי הנסיבות שבגללן לא נמכרה הדירה חלוקות הדעות.)

אף שהאישה לא פינתה את הדירה היא לא שילמה את חוב המשכנתה כפי שקבע ההסכם. האיש שילם לבדו את תשלומי המשכנתה עד יולי 2004. בשלב מסוים מינה הבנק כונס נכסים בעקבות אי־תשלום המשכנתה, זה הציע את הדירה למכירה, ונתקבלה הצעה לקנייתה בסך 470,000 ש"ח. האיש – בהוראת בית הדין – קיבל את הזכות לרכוש את הדירה או להגיע להסדר תשלום חדש עם הבנק. בעקבות הצלת הדירה ותשלום המשכנתה ששילם האיש החליט בית הדין הגדול שהבעל קנה חלק בדירה כפי תשלום המשכנתה ששילם, ולכן אין מקום לדרוש ריבית והצמדה על מה ששילם כי אלה משתקפים בעליית ערך חלקו בדירה.

למרות פסקי הדין החוזרים לפינוי ומכירת הדירה היא לא פונתה ולא נמכרה. האיש תבע בבית הדין האזורי את מימוש ההסכם, כן תבע שכיוון שלא בוצע פסק הדין בזמנו ייפסקו לו ריבית והצמדה על תשלומי המשכנתה ששילם וכן תבע דמי שימוש מהאישה בגין השנים שהשתמשה בדירה היא והנלווים אליה מטעמה, בעוד הוא היה מנוע מלהשתמש בחלקו. הוא גם ביקש החזר בעבור חובות ששילם לבדו בריבית והצמדה.

האישה תבעה דמי שיפוץ שעשתה בדירה בסך של כ־130,000 ש"ח ותשלום נזיקין בגין 'משיכת התיק' זמן רב.

על כך ניתן פסק בית הדין האזורי מושא הערעור:
בית הדין האזורי קבע כי "ההסכם שריר וקיים ועומד בתוקפו" אף שעדיין לא מומש.

לגבי מימוש ההסכם קבע:
יש לחלק את הרכוש המשותף תוך שהחנות והסחורה יוערכו "לפי שוויין בעת עריכת ההסכם, דהיינו 115,000 דולר לפי שער הדולר אז (3.246 ש"ח) שהם 373,290 ש"ח".

"גם הרכב שעבר לידי האישה יוערך לעניין חלוקת הרכוש לפי שוויו אז, דהיינו 10,000 דולר לפי שער הדולר ביום השקלול, כאמור לעיל."

לגבי "הדירה – שהיא משותפת עד היום בחלקים שווים כפי שרשום בטאבו" – לאור דברי בית הדין הגדול ש"אמר את דברו בהחלטתו הנזכרת מיום כ"א בטבת תשע"א (28.12.2010) שגדל חלקו של הבעל בדירה מחמת התשלומים ששילם בעבור המשכנתה":

בית הדין ממנה את האקטואר אהרן שמש [...] שיחשב את מחצית התשלומים ששילם האיש עבור המשכנתה בששת החודשים שלאחר הגירושין, את כל התשלומים ששילם אחר כך בעבור המשכנתה ואת ההצמדה מיום התשלום של כל תשלום עד היום, ובכך יתברר החלק שנוסף על מחצית חלקו של הבעל בדירה.

עוד קבע בית הדין:

האישה תפנה את הדירה בתוך שלושים יום. הדירה תימכר על ידי כונס נכסים שימנה בית הדין לכל המרבה המחיר. לכל אחד מהצדדים תהיה זכות ראשונים לקנות את הדירה במחיר הגבוה ביותר שיוצע ולקבל את הדירה לידיו. לאחר ניכוי הוצאות המכירה מהתמורה, היא תופקד בחשבון נאמנות עד לבירור הכספים שחייבים האחד לשני או שיחויבו האחד לשני, כגון דמי שימוש ותשלומי נזיקין או הוצאות.

לפי ההסכם האישה אמורה לקנות דירה ולרשום אותה בחלקים שווים על שמה ועל שם הילדים. לא ברור עדיין אם יישאר בסופו של יום ביד האישה כסף כדי לקנות דירה, ולכן לא ברור עתה אם סעיף זה בהסכם בר־ביצוע. לפיכך גם הסעיף שבהסכם המחייב את האיש לרשום את החנות בחלקים שווים על שמו ועל שם הילדים מוטל בספק, שהרי אם האישה אינה מקיימת את חלקה בהסכם כנ"ל, גם האיש אינו חייב לקיים את חלקו בהסכם, הואיל וישנו אומדן דעת ברור ששני הסעיפים הללו מותנים זה בזה. בית הדין יחליט בעניין זה בהמשך, לאחר מכירת הדירה.

יתר החובות שבהסכם הגירושין, בסעיף 5.1, ייחשבו לצורך האיזון לפי ערכם ביום אישור ההסכם, וזאת משום שאין מדובר בחובות משותפים, ולכן לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג האיזון מתבצע ביום פקיעת הנישואין. מן הסתם כוונת עורכי ההסכם לפעול כפי הוראת החוק במקום שאין נטייה מפורשת ממנו.

לטענת האיש הוא שילם 131,500 ש"ח, ואילו האישה שילמה רק 5,000 ש"ח עבור פירעון החובות, ולכן היא חייבת לו 63,250=2/(131,500-5,000). לטענת האישה היא שילמה 13,500 ש"ח ואילו האיש – 124,000 ש"ח. על פי הודאת האישה היא חייבת לו 55,250=2/(124,000-13,500). המחלוקת בין הצדדים נסובה על פירעון חוב ההלוואה של 7,500 ש"ח מבנק הפועלים שהיה על שם האישה (סעיף 5.1.5 בהסכם הגירושין) שכל צד טוען שהוא פרע אותו (ונכלל בטענת האישה בסך של 13,500 ש"ח שהיא פרעה, שמתוכם היא פרעה לבדה את חוב ההלוואה על סך 7,500 ש"ח). אף צד לא הביא אסמכתה על תשלום חוב זה, ולכן בית הדין קובע שהוא יתחלק ביניהם בשווה כאילו כל צד שילם מחצית ממנו (3,750 ש"ח), ולכן על האישה לשלם לאיש סך 59,000=55,250+3,750 ש"ח.

בעניין החובות המשותפים שבסעיף 5.4: יש לאזן את התשלומים ששילמו הצדדים לפירעון החובות הללו. לדברי האיש שילם 13,770 דולר בעוד האישה שילמה 2,100 דולר בלבד. גם האישה מודה בזה. לפיכך האישה חייבת לשלם לאיש 5,835 דולר. שער הדולר יהיה לפי ערכו ביום השקלול.

בית הדין מבהיר שאינו פוסק ריבית והצמדה בגין חובות של האחד כלפי השני היות שהדבר אסור לפי ההלכה, וכפי שכבר נקבע בהחלטות של בית הדין הגדול. רק בעניין המשכנתה היה דיון בדבר מחמת שלדעתם קנה האיש חלק בדירה כפי מה ששילם בעבור המשכנתה, וזה אינו רלוונטי לחובות האחרים. אומנם יש דעות שאפשר לחייב בריבית מפני שהפסיד את האחר מלהרוויח (עיין רמ"א חושן משפט סימן רצב), אך למעשה הדבר שנוי במחלוקת בין הפוסקים אם המבטל כיסו של חברו חייב או פטור, ודרכם של בתי הדין בסוגיה זו היא שלא לחייב.

בעניין השיפוצים שעשתה האישה בדירה ותובעת את האיש: לא ברור אם מדובר בשיפוצים מחויבים או לא, וכן לא ברור אם שיפוצים אלו נעשו כתוצאה מנזקים שעשתה האישה בדירה. מלבד זאת לא הוצגו אסמכתאות על ההוצאות, לפיכך אין מקום לדרוש מהאיש לשלם על כך.

האישה תובעת 12,770 ש"ח בגין שיקים משותפים ששילמה לבדה בהוצאה לפועל. האיש מכחיש זאת. לפיכך, בהעדר ראיה בית הדין אינו מחייב את האיש בזה.

האיש תובע 2,500 ש"ח ששילם לכונס עבור חלק האישה, ובית הדין הגדול פסק ביום י"ב בכסלו התשע"ו (24.11.2015) שסך זה יוחזר לו. לפיכך האישה חייבת לו 2,500 ש"ח.

דמי שימוש בדירה
האישה השתמשה בדירה במשך זמן רב. לגבי התקופה שבה גרה עם הילדים – הואיל והאב חייב במדורם אין האישה חייבת לשלם כלל, שהרי כנגד מה שהיא השתמשה בחלקו של הבעל השתמשו הילדים מכוחו של הבעל בחלקה. מלבד זאת, בהסכם הגירושין נאמר שאם האישה לא תפנה את הדירה כעבור שישה חודשים ממתן הגט היא תשלם את מלוא המשכנתה. הפרשנות הנראית של סעיף זה, וכך גם הבין בית הדין הגדול (ראה פסק דין מיום י"ח בכסלו תשס"ו – 19.12.2005, וכן פסק דין מיום כ"א בטבת תשע"א – 28.12.2010) היא שזה חלף דמי שימוש בדירה. לפיכך כל זמן שהיא שילמה משכנתה נמצא שהיא פטורה מדמי שימוש, וזאת לפי הסכמת הצדדים. אולם החל מינואר 2008 כבר לא היה חיוב להחזר משכנתה על הדירה, ולכן מאז היא חייבת בדמי שימוש מלאים עבור חלקו של האיש.

על השמאי שמינה בית הדין להכין שמאות על שכירות הדירה החל מיום 1.1.2008 עד היום, והאישה חייבת לאיש מחצית מהשכירות.

תביעת נזיקין
הצדדים הסמיכו את בית הדין לדון בתביעת נזיקין של האישה נגד האיש בגין עיכוב ההליכים. בית הדין מבהיר שיש לבית הדין סמכות לדון בתביעה זו במסגרת דיון על הוצאות המשפט מרובות שנגרמו לאישה בעקבות ההליך ארוך השנים, אם כדבריה שהאיש אשם בכך, ובית הדין מוסמך לדון בזה כפי המבואר בתקנות הדיון תקנה קיט.

עד כאן מפסק בית הדין האזורי.

הערעור שלפנינו
טענות הצדדים בערעור
טענות האישה:
א. אין אפשרות לומר שההסכם קיים בחלקו ובחלק אחר – בטל. אם רושמים את הדירה על שם הילדים גם את החנות יש לרשום על שם הילדים.

ב. אין אפשרות להעריך את החנות לפי שווי ישן ואת הדירה לפי שווי עכשווי.

ג. לא ייתכן לחייב דמי שימוש בדירה שעה שהבעל לא שילם מדור, ולא שילם דמי שימוש על חלק הילדים בחנות. יש גם פסיקה חלוטה שאין דמי שימוש.

ד. חיוב האישה בחוב משכנתה ובדמי שימוש מהווה 'רצחת וגם ירשת'.

ה. לא ייתכן לחייב את האישה בחובות קודמים בניגוד לפסקי דין קודמים.

ו. האיש הוא שמנע באופן עקבי את מכירת הדירה ולכן כל האשמה בזה עליו.

ז. בית הדין האזורי אינו מוסמך להיות ערכאת ערעור על החלטות קודמות כלל ולא לשנות את הסכם הגירושין מעיקרו.

טענות האיש:
א. האישה היא שמנעה קיום ההסכם, גרה בדירה ללא היתר, לא שילמה דמי משכנתה למרות האמור בהסכם ושיכנה בדירה את בני משפחתה החדשה ללא היתר.

ב. אף שלא נרשם בבירור בהסכם, ברור שההסכם נכתב כדי לקיימו בזמן מוגבל והקנס אינו מתיר את המשך ההפרה. לכן טעה בית הדין בקובעו שלא הגבילו את ההסכם בזמן.

ג. הבעל שילם את המשכנתה והציל את הדירה מכונס הנכסים.

ד. אין ספק שעיקרו של ההסכם היה הרצון לשלם את כל החובות ממכירת הדירה ולחלק רק את היתרה. רישום הדירה על שם הילדים הוא שולי ונעשה כערובה לזכויותיהם בלבד.

ה. ההסכם השווה את הרישום על שם הילדים בדירה והחנות מאותה מטרה והם תלויים זה בזה.

ו. אין אפשרות כיום לקיים את ההסכם ויש לעשות חלוקת רכוש חדשה בהתאם לרוח ההסכם שהיה. לדוגמה: ההוראה לרשום על שם הילדים הייתה בעת שהיו קטינים ורצו למנוע הברחת רכוש במשפחה חדשה שתוקם, וכיום כולם בוגרים ומסודרים.

ז. פינוי הדירה באופן מיידי ופירוק השיתוף הוא בוודאי החלק העיקרי בהסכם ולכן צודק בית הדין בהוראת הפינוי.

ח. חישוב המשכנתה צריך להיעשות מחדש על פי מה שכל אחד שילם ועל פי הקנס שקבע החוזה, ולא בשום חישוב אחר, ותוך מתן תשובה להפרות שהפרה האישה את הוראות ההסכם וגם את הוראות בתי הדין שחייבוה פעם אחר פעם לשלם.

ט. קביעת בית הדין בחובות היא שגויה לחלוטין וסותרת את ההסכם עצמו ואת פסק בית הדין שאישר אותו. לכן על האישה להחזיר את מחצית החובות בשלמותם כולל ריבית והצמדה.

דיון והכרעה
אין ספק שמדובר באחד המקרים הממושכים ביותר והמורכבים ביותר של פירוק שיתוף בין בני זוג, פירוק שיתוף שלא התקיים לאורך שנים ארוכות ושצבר פסקי דין רבים בהרכבים שונים שניתנו לאור המצב באותו זמן.

בפסק הדין האחרון קבע בית הדין האזורי שיש להגיע לחלוקה מחודשת לפי רוח ההסכם כפי שהוא הבין אותו, אך שני הצדדים טוענים שבית הדין טעה בהבנת ההסכם במה שקרה לאחריו ובאופן הנכון למימושו.

בהרכב הנוכחי בית הדין הגדול עבר שוב על התיק מתחילתו ומינה אקטואר ושמאי נוספים מטעמו שיבחנו את החובות ששולמו, את חוב המשכנתה ששולם ועל ידי מי שולם ואת ערך הדירה והחנות. חוות דעתם הוגשה לפנינו.

בדיקת האקטואר שמינה בית הדין, מר חן קרמר, העלתה כי:

[פלוני] שילם לחוב המשכנתה מחודש נובמבר 96 ועד חודש מרץ 2004 סך של 309,386 ש"ח (די תואם נומינלית למה שטען ששילם).

[פלונית] שילמה מחודש אפריל 2004 ועד סיום המשכנתה ב־2010 סך 167,948 ש"ח (די תואם נומינלית למה שטענה ששילמה).

[פלוני] שילם חובות בסך כולל של 167,527 (לפי שער חליפין של יום עריכת ההסכם, לפי מועד אישור ההסכם יש להוסיף 992 ש"ח).

[פלונית] שילמה חובות בסך כולל של 19,138 ש"ח.

ישנם כמה סכומים נוספים שלא הוכרעו וסכומים נוספים שנטענו לטובת [פלוני] ושבשל חוסר מסמכים לא הובאו בחשבון.

הערכה עדכנית של השמאי, מר אריק לב:

הערכה עדכנית של השמאי אריק לב לשווי החנות היא 370,000 ש"ח.

הערכה עדכנית של שווי הדירה – 1,900,000 ש"ח.

על נסיבות אי־מכירת הדירה ואי־קיום ההסכם היו בעבר וקיימים גם היום חילוקי דעות בין הצדדים, ובעקבותיהם דרשו הצדדים פיצוי ושיפוי על אי־מימוש ההסכם ונחלקו באופן הראוי למימוש ההסכם לאחר שהופר.

בדקנו את פסקי הדין לאורך השנים בתקופות שונות כדי להוציא מהם את הקו המנחה שהוביל את בתי הדין בהתייחסם להסכם, להפרותיו, ולאופן קיומו.

נביא חלק מפסקי הדין שניתנו בתיק זה:

בי"ב באדר תשנ"ט (28.2.99) פנה האיש לבית הדין וטען כי מאחר שהאישה עיכבה את מכירת הדירה והיא איבדה אחוז גבוה מערכה, לפיכך הפסידה האישה את חלקה בדירה ויש לרשום את הדירה על שם הילדים בלבד. בית הדין קבע כי יש לקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו וכי על האישה למכור את הדירה למרבה במחיר.

בכ"ב בתמוז תשנ"ט (6.7.99) הורה גם בית הדין הגדול כי אין לעכב את מכירת הדירה ומינה את באי הכוח ככונסים למכירת הדירה ולקיום ההסכם.

בי"ד באב תש"ס (15.8.00) כתב בית הדין האזורי כי תחילה היה נראה כי במצב הנוכחי, נוכח ירידת ערך הדירה אין לאיש חלק בדירה, אך הצדדים הגיעו להסכמות בגישור ועליהם לבצע את מה שהוסכם.

בט"ו תמוז תשס"ב (25.6.02) קבע בית הדין הגדול בראשות הגרי"מ לאו שליט"א כי הדירה תימכר למרבה במחיר, לאיש יוחזרו תשלומי המשכנתה בתוספת הצמדה, ולכן לא תשלם האישה שכר דירה, וכן כי תושב לאיש מחצית תשלומי החובות ששילם.

ביום י"ח בכסלו תשס"ו (19.12.05) קבע בית הדין הגדול בראשות הגר"ש דיכובסקי שליט"א כי קיזוז המשכנתה חל רק על חלק האישה בדירה, והוא פוטר אותה מדמי שימוש, וכי הוא יכלול גם דמי הצמדה אך לא ריבית.

בכ"א בטבת תשע"א (28.12.10) שב בית הדין הגדול בראשות הגרש"מ עמאר שליט"א ובחן את התיק מראשיתו כדי להוציא פסק דין סופי ומעודכן בתיק, לאחר שהצדדים הסכימו שהוא יכריע סופית בתיק, ולא להשיבו לבית הדין האזורי. פסק דין זה נקבע גם על סמך פסקי דין קודמים שניתנו בשתי הערכאות, כל אחת במה שהיה נכון לזמנה, ובהכרעה נכונה לזמן פסק הדין.

פסק הדין דחה בתחילה את טענות האישה על העיכוב מצד האיש במכירת הדירה וכי אחרים השתמשו בדירה וקבע כי טענות אלו עלו בעבר ונדחו בשני דיונים (כ"ג באלול תשס"א – 11.9.01 וז' באדר תשס"ט – 3.3.09) ובהחלטה מיום כ"א באדר תשס"ט (17.3.09), וכיוון שהאיש היה מנוע משימוש בדירה על האישה לשלם את חלקו בחוב המשכנתה כנגד דמי השימוש בחלקו בדירה. עוד קבע שמה שנאמר בפסקי דין קודמים שחלקו של האיש בדירה הוא אפס, היה נכון רק לזמן שבו ירד מחיר הדירה ובהנחה שהחובות ישולמו מהדירה ולכן לא יישאר לחלקו של האיש מאומה. אבל כאשר עלה מחיר הדירה ואת החובות שילם האיש בלבד, ולא ממחיר הדירה, הרי שיש לו חלק בדירה לפי ההסכם וגם יש לו זכות להשבת מחצית החובות שאותה שהיה על האישה לשלם. לכן הסיק בית הדין כי האיש זכאי לדמי שימוש על חלקו בדירה, ואלו כאמור מגולמים בתשלום חלקו במשכנתה.

בנוסף קבע בית הדין כי כפי שנאמר בפסקי דין קודמים לחלקו של האיש בגוף הדירה יש להוסיף את חלק המשכנתה שהיה על האישה לשלם, וכיוון שהוא ששילם אותו יש להוריד רק מחלק האישה ולא מהמחיר הכולל של הדירה. על תביעת הריבית כתב בית הדין שהוסכם 'להניח לה'.

המתווה שקבע בית הדין בפסק דינו לכונס הנכסים היה: למכור את הדירה למרבה במחיר; את תמורת הדירה לחלק תחילה לשני חלקים שווים – לאיש ולאישה, ולהוסיף מחלק האישה לחלק האיש את מחצית מדמי המשכנתה בשישה החודשים שעד הגירושין ואת כל תשלומי המשכנתה שמהגירושין ואילך כולל התשלומים הנוספים לפדיון הדירה מהבנק; לאחר קביעת חלקי האיש והאישה בתמורת הדירה יוריד הכונס מחלקו של האיש את חלקו בחנות בסך 115,000 דולר נכון ליום השקלול, ומחלק האישה 10,000 דולר נכון ליום השקלול, כמו כן יוריד מחלק האישה מחצית מהחובות הדולריים נכון ליום השקלול, ומחצית מהחובות השקליים ללא ריבית והצמדה.

בית הדין הוסיף כי אם לא יישאר לאישה סכום משמעותי מהדירה אין לה אלא להלין על עצמה שלא שילמה את שהייתה מחויבת לשלם כל השנים.

בעניין חיוב האיש לרשום את חלק הילדים על החנות קבע בית הדין שהוא תלוי גם בחיוב האישה לרשום שלושה רבעים מיתרת תמורת הדירה לפני הגדלת חלקו של האיש בדירה על שם הילדים, ולכן הוא ידון בזה רק לאחר סיום הליך המכירה והכינוס.

(חישוב החלקים לפי מתווה הגרש"מ עמאר אילו נעשה אז, ב־2010, כשמחיר הדירה היה 780,000 ש"ח ובשער דולר ממוצע של 3.7 היה נותן תוצאה כזו: מחיר החנות הוא כ־425,000 ש"ח. מחצית תשלום החובות העודף ששילם האיש בערכי אותו זמן – 86,800 ש"ח. הגדלת חלקו על חשבון המשכנתה ששילם: 126,126 ש"ח. לכן יש להוריד מחלקו של [פלוני] 212,074 ש"ח ולהוסיף לחלק [פלונית]. התוצאה הייתה של[פלוני] היו מגיעים 177,926 [780,000/2-425,000+86,800+126,126] ש"ח ול[פלונית] 602,074 ש"ח. הווי אומר שכאשר מחיר הדירה היה פחות מחצי ממה שהוא היום היה חלקו של [פלוני] מגיע ל22.8%.)

מאז שוב לא נמכרה הדירה ולא נערך השקלול והאיזון, מחיר הדירה עלה ליותר מכפליים והדיון עבר לבית הדין האזורי שפסק כאמור לעיל.

עד כאן מפסקי ההרכבים השונים של בית הדין הגדול לדורותיהם, ומכאן לערעור שלפנינו.

תוקף ההסכם
הדיון הראשוני בענייננו הוא אם ההסכם שנחתם עדיין בתוקף למרות כל ההפרות שהופר. בית הדין האזורי קבע שההסכם תקף ולמעשה גם הבעל תבע את מימוש ההסכם אך 'ברוח ההסכם' ולא באופן שקבע בית הדין האזורי. מצד האישה נטען שההסכם מקפח ויש לחלק את הרכוש כיום באופן שווה ולהוסיף לחלקה פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בחלוף השנים שבהן לא מומש ההסכם.

ראשית יובהר כי הטענות שנטענו לפנינו על הטעיית האישה בחתימתה על ההסכם המקפח נדחות לחלוטין לא רק משום שההסכם אושר וקיבל תוקף פסק דין, ולא רק מפני שלאורך כל השנים לא נטענה טענה זו מצד האישה לפני בתי הדין (ולכל הפחות לא מצאנו שנתקבלה), אלא גם מפני שגם כיום בבחינת ההסכם נראה ברורות כי ההסכם שוויוני ואינו מקפח כלל.

נציין כי כאשר צד אחד מקיים את חלקו בהסכם ויוצא מן הבית באופן מיידי וממשיך לשלם את התשלומים של המשכנתה והחובות לא ייתכן שהצד השני, שלכל הפחות בתחילה לא קיים את חלקו בהסכם, יבוא היום ויטען כי ההסכם איננו תקף וכי יש לחלק היום את כלל הנכסים בשווה.

כל הרכבי בית הדין הגדול שדבריהם צוטטו לעיל – גם הם ראו לנכון לקיים את ההסכם בחלוקה המתאימה להסכם, למרות ההפרות שהיו עד לאותו זמן ובהתאמה להן על ידי קיזוז מתמורת מכירת הדירה ביום שתימכר – קיזוז החובות על חשבון שני הצדדים, את שווי החנות והסחורה והמוניטין כמופיע בהסכם (115,000 דולר) מחלק הבעל, ואת שווי הרכב שקיבלה האישה כפי שהוא בהסכם (10,000 דולר) מחלק האישה. לפי התקדמות הזמן והתשלומים של הבעל לחובות ולמשכנתה, קבעו להוסיף לחלקו על חשבון חלק האישה את כל המשכנתה ששילם הבעל בתוספת הצמדה, ואת מחצית החובות ששילם כשוויים בהסכם. נמצא שלדעת כולם ההסכם צריך להתקיים אך יש להתחשב בהפרות שהיו מאז ועד עתה.

לאחר שקבענו את תוקף ההסכם נבחן עתה את גוף ההסכם האם הוא היה הסכם מקפח.

בחינת ההסכם
בחינת ההסכם מעלה בבירור כי בסעיף 5 לחלקיו הגדיר ההסכם את החובות המשותפים והנפרדים במדויק, ובסעיף 6 לחלקיו הגדיר את אופן פירוק השיתוף ותשלום החובות במדויק. מטרתו הייתה לפרק את השותפות ברכוש באופן סדור ושווה, כאשר מוגדר בו גם השווי המוסכם של הדירה, החנות, הרכב, החובות, ונקבע בו ברורות (סעיף 6ד) שהחובות המשותפים ינוכו משווי הרכוש ויתרת שווי הרכוש תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ובהתאם לאמור להלן: פינוי הדירה על ידי [פלוני] באופן מיידי תוך של[פלונית] ולילדים ניתן להמשיך לגור בדירה עוד שישה חודשים.

בסעיף 6.2 נקבע שכל תכולת הדירה נשארת ל[פלונית] מלבד שלושה פריטים.

בסעיף 6.3 לחלקיו הובהר באר היטב כי החנות, השימוש בה, הסחורה והמוניטין הם של [פלוני] בלבד ואין לאישה ולילדים כל חלק בהם מלבד הרישום על גוף החנות שיהיה ניתן למימוש הילדים בהגיעם לגיל שלושים.

אף שנאמר בהסכם כי הסכומים הם בהערכה, מכל מקום הערכת ההסכם קרובה למציאות שהייתה בזמנו ועקרונותיו ברורים מאוד.

השווי המוערך של רכוש הצדדים המשותף כפי שמופיע בהסכם הוא זה: הדירה הוערכה ב־ 230,000 דולר, החנות ב־85,000 דולר, הסחורה ב־30,000 דולר והמכונית ב־10,000 דולר. וכך הרכוש הכולל הוערך ב־355,000 דולר, שווי החובות צוין – 80,000 דולר, כולל פירוט מפורט של החובות לפירעון, וכך מדובר על חלוקה של 275,000 דולר.

ההסכם מפרט את אופן החלוקה במדויק: הדירה (בשווי 230,000 דולר) תימכר, מתמורתה ישולמו החובות (80,000 דולר) והוצאות המכירה (נניח כ־5,000 דולר), ויישארו לחלוקה כ־140,000 דולר. כאן ממשיך ההסכם ומפרט שכאשר [פלוני] מקבל את החנות ו[פלונית] את הרכב הרי זה כאילו [פלוני] קיבל כבר 115,000 דולר, ו[פלונית] קיבלה 10,000 דולר, ויש לחלק את היתרה באופן ששני הצדדים ייוותרו עם רכוש שווה (מלבד תכולת הדירה שנשארה כולה ל[פלונית]).

נערוך תחילה חישוב ראשוני כדי לקבל תמונה של מימוש ההסכם אילו היה מקוים ככתבו וכלשונו.

שווי הרכוש לאחר ניכוי החובות הוא 275,000 דולר (ומחציתו היא 137,500 דולר), אם כן: [פלוני] קיבל כבר 115,000 דולר בחנות והיה אמור לקבל ממכירת הדירה 22,500 דולר, ו[פלונית] שקיבלה 10,000 דולר ברכב, אמורה לקבל 127,500 דולר. (סך הכול: 149,500 דולר – שווי הדירה המוערך בהסכם לאחר ניכוי החובות הוא רק 150,000 דולר.)

נמצא שלפי ההסכם והערכות השווי, לאחר שהיו משולמים החובות מהדירה, הרי של[פלוני] היה מגיעים עוד חמישה־עשר אחוזים מיתרת שווי הדירה, ול[פלונית] שמונים וחמישה אחוזים מהיתרה, שהם תקנה דירה חלופית ותרשום אותה בחלקים שווים על שמה ועל שם הילדים, וזכות השימוש בה תהיה ל[פלונית] ולילדים בלבד לגור בה גם לאחר בגרות הילדים.

[פלוני] התחייב לפנות את הדירה מייד, נקבע ש[פלונית] תוכל להמשיך לגור עם הילדים עוד שישה חודשים (מבלי לשלם דמי שימוש על זמן זה), והיא התחייבה לפנות את הדירה לאחר שישה חודשים ולקנות ביתרת הכסף נכס חלופי שיירשם גם על שם הילדים ושאם לא תפנה את הדירה תשלם את כל המשכנתה. (לא מוזכר שאם תמשיך לגור בדירה תשלם דמי שימוש או שכירות.)

[פלוני] התחייב לשלם מזונות עבור הילדים, "ומזונות אלו כוללים הכול ולא יהיו תביעות נוספות". מכך משמע שכלול במזונות גם מדור הילדים או שההסכם יצא מתוך הנחה שהם גרים בחלקם שיירשם על שמם בדירה.

זהו תורף ההסכם כפי שהוסכם והוערך, ולכן אמרנו לעיל כי הוא נראה הסכם הוגן ואינו מקפח אף צד.

עכשיו נבחן את הדרך הנכונה למימוש ההסכם ואת האופן הראוי לחלוקה, בהתחשב בדברי ההסכם, בהפרות של ההסכם, בתשלומים ששולמו ובהנאות שנהנו הצדדים מאז ועד עתה.

כבר כאן ועכשיו נציין כי גם לפי תביעת האישה לחלוקה מחודשת של הנכסים לפי שוויים הנוכחי, לאחר קיזוז החובות והמשכנתה ששילם הבעל (ללא ריבית) לא יישאר הרבה ביד האישה. לפי החישוב שווי כלל הנכסים – הדירה, החנות, הסחורה והמכונית – בערכי היום הוא 2,420,000 ש"ח, ולכל אחד מהצדדים מגיעים 1,210,000 ש"ח, מזה האישה צריכה להעביר לאיש לפחות 309,000 ש"ח בעבור המשכנתה (ללא ריבית), בעבור מחצית החובות – 90,000 ש"ח (ללא הצמדה וללא ריבית), שווי הרכב שקיבלה 30,000 ש"ח, ודמי שימוש – 330,000 ש"ח. כך ללא ריבית והצמדה יישארו לאישה 450,000 ש"ח.

הפרות ההסכם כוללות את אלה: הדירה לא פונתה, החובות לא שולמו ממכירתה, והמשכנתה לא שולמה על ידי [פלונית]. כמו כן לא נרשם על שם הילדים שום חלק בדירה או בחנות.

[פלוני] שילם את החובות המשותפים, ואת חוב המשכנתה שהייתה [פלונית] אמורה לשלם בחלק גדול מהזמן, וכך 'הציל' את הדירה מידי הבנק.

נבחן תחילה את אופן חלוקת הרכוש לפי ההסכם מבלי להיכנס לתביעות הנזיקין ולשאלה על מי מוטלת האשמה של אי־ביצוע ההסכם.

החנות
[פלוני] קיבל בהסכם את החנות והשימוש בה לעצמו והשתמש בה כל השנים בזכות ההסכם. לפיכך אין עליו כל תביעה מצד [פלונית] בעניין החנות – לא של סחורה, לא של מוניטין, לא של רווחים ולא של דמי שכירות.

העובדה של אי־רישום החנות על שם הילדים (מלבד שלא היה עליו לקיים את חלקו כל עוד גם בדירה לא נרשם חלקם) אינה יוצרת כל זכות תביעה לגבי שכירות או רווחי החנות, לא כלפי הילדים וקל־וחומר לא כלפי האישה, שכן במפורש הוסכם שהרישום של חלקם לא ישפיע על זכותו שרק הוא ישתמש בחנות וירוויח בה. הרישום נועד רק לילדים אפשרות לבקש ממנו לשלם להם את חלקם כעבור שנים רבות, וניתנה לו הזכות הראשונית לרכוש מהם את חלקם.

יתרה מזו: כיוון שרישום כזה יכול להיעשות גם כיום ללא כל הפסד ומשמעות כלכלית לילדים ממה שלא נרשם בעבר, וכן הרכישה שלהם יכולה להתבצע גם כיום, לכן ברור שהילדים לא הפסידו מאומה בזה שחלקם לא נרשם על שמם.

על החובה לרשום את חלקם בחנות כיום נדון בהמשך.

חלק הצדדים בדירה מבלי להתייחס להפרת ההסכם
[פלונית] נשארה והשתמשה בדירה כולה במשך כל השנים, כאשר כבר לפני מועד הפינוי הכניסה את בני משפחתה לדירה. כתוצאה מכך לא נפרעו החובות מתמורת הדירה, ו[פלוני] נשא בעול התשלום שלהם, רובו ככולו. כמו כן [פלוני] לא קיבל בכל השנים את חלקו בדירה, ו[פלונית] לא שילמה את חוב המשכנתה שהתחייבה לשלם מכוח ההסכם.

כיוון ש[פלונית] לא שילמה את חוב המשכנתה בדירה למרות האמור בהסכם, [פלוני] הוא ששילם אותה לפי הוראת בית הדין והרשאתו והוא גם שהציל את הדירה מידי הבנק. לכן לפי פסקי דין שניתנו בבית הדין הגדול הוא 'בא בנעליו של הבנק' שהציע אותה למכירה בכינוס נכסים, ולכן קנה בתשלומיו חלק גדול יותר בדירה לפי מה ששילם. (הוא קיבל גם את הזכות לקנות את כל הדירה מהבנק בהשלמה לסכום 470,000 ש"ח שהציע הבנק אך לא עשה כן.)

לכן ללא קשר לשאלה במי האשמה בהפרת ההסכם, אין חולק כי כאשר מחיר הדירה מתאים למה שהיה בהסכם, ל[פלוני] נשאר חלק בדירה מכוח ההסכם, חלק נוסף מגיע לו על חשבון תשלום החובות שהיה אמור להיות מנוכה מיתרת המכירה, וכן גדל חלקו בשל תשלומי המשכנתה העודפים ששילם. הגדלה זו של חלקו בדירה אינה תלויה בשאלה באשמת מי לא פונתה הדירה, משום שבפועל לא שולמו החובות מהדירה והם שולמו על ידו וכן המשכנתה. לשאלת האשמה יש השלכה על התביעה על דמי השימוש והנזיקין שנגרמו לצדדים.

ננסה ראשית לעמוד על חלקו של [פלוני] בדירה לפי ערכים מוסכמים אלה.

הערה מקדימה:
חשוב לציין כי כיום, בעקבות עליית מחירי הדיור ומחיר הדירה הגבוה, יש יתרה במכירת הדירה גם לפי היחס שבהסכם, בניגוד לזמנים שבהם כתבו בתי הדין שכל התמורה תעבור למשיבה בשל ירידת ערך הדירה. לעומת זאת במחיר החנות, הנמצאת במרכז כלל, עליית המחירים היא נמוכה יותר בשל המיקום שאינו אטרקטיבי. לכאורה לפי זה היה מקום להגדיל את חלק הבעל ביתרת הדירה ביותר מחמישה־עשר האחוזים שקיבל בהסכם.

אף על פי כן אנו סבורים שיש להשאיר את היחס בין החנות לדירה בדומה למה שהוסכם בהסכם. זאת משום שערך החנות בהסכם כלל גם את זכות השימוש והמוניטין. לפי ההסכם שווי החנות עם זכות השימוש והמוניטין (ללא הסחורה) היה 34.71 אחוזים ממחיר הדירה, ולפי הערכת השמאי הנוכחית שווי החנות 'נטו', ללא זכות השימוש והמוניטין, הוא 19.5 אחוזים ממחיר הדירה, וכך נראה שהערכת השווי של ההסכם יכולה להיות סבירה גם כיום, ולכן החלוקה לפי ההסכם יכולה לשמש כבסיס לחלוקה גם כיום.

התוספת לחלק האיש בשל תשלום חוב המשכנתה
בפסקי הדין מיום י"ב אדר ב' תשס"ח ומיום כ"א באדר תשס"ט נאמר במפורש כי האיש קנה חלק ממשי בדירה כיוון שבהוראת בית הדין, לאחר שהאישה לא שילמה את המשכנתה כמחויב מההסכם ולאור התעלמותה של האישה מהתרעות והוראות בית הדין, אושר לבעל לשלם את המשכנתה ולהגיע להסדר עם הבנק שהוציא את הדירה למכירה בכינוס נכסים. לכן הבעל 'נכנס בנעליו של הבנק' וקנה חלק נוסף בדירה ולכן בית הדין לא פסק לו הצמדה על מה ששילם. לפיכך ברור שיש להוסיף לחלקו בדירה, שהיה לפי ההסכם חמישה־עשר אחוזים, עוד חלק נוסף שיוערך לפי מה ששילם ובאותו זמן וירד כולו מחלקה של [פלונית]. יוער כי המשך התשלומים של האישה למשכנתה לא הקנה לה חלק נוסף בדירה כיוון שלכל הדעות כל עוד היא גרה בדירה הייתה חייבת בתשלום זה לפי ההסכם.

בהסכם בסעיף 5.1.1 נאמר כי חוב המשכנתה הוא 77,000 ש"ח, אך עד לפירעון הצטברו כנראה הגדלות משמעותיות ולפי פירוט הצדדים מה ששילמו לבנק התשלום בפועל היה הרבה יותר מכך. (לטענת הבעל הוא שילם סך כולל של 245,386 ש"ח ולטענת האישה היא שילמה 145,222 ש"ח.) האקטואר ערך תחשיב ולפי קבע שהבעל שילם נומינלית סכום של 231,678 ש"ח (ובהצמדה 309,386 ש"ח).

בהסכם התשלומים שנערך לאחר מימוש המשכנתה על ידי הבנק נאמר כך:

לאחר שמונה כונס נכסים ופורסמו מודעות למכירת הדירה הוא הודיע ביום 6.6.2001 כי נתקבלה הצעה לקנייתה ב־470,000 ש"ח [...] והואיל ויתרת ההלוואה עמדה על סך 210,080 ש"ח נכון ליום 31.5.2001 בצירוף הוצאות משפטיות ולא כולל שכר טרחת עורך דין [...]

נמצא שהחוב הקיים על הדירה היה לכל הפחות 210,000 ש"ח לא כולל שכר טרחת עורך דין והוצאות שבהמשך המשכנתה.

נמצא לפי הודעת הבנק שערך החוב ביחס לערך הדירה כפי הצעת המחיר שנתקבלה היה 44.86 אחוזים וערכו ביחס למחיר המוערך בשוק (שהרי הצעת הבנק היא בדרך כלל כארבעים אחוז פחות מהמחיר בשוק החופשי) היה עשרים ושישה אחוזים לפחות. לפי בדיקת האקטואר חוב זה שולם בתשלומים שהיו בסך הכול 231,678 ש"ח [נומינלי] מצד [פלוני] ו־140,879 ש"ח מצד [פלונית]. הווי אומר שהכיסוי הכולל הסופי של החוב בסך 372,236 ש"ח נעשה באופן ש[פלוני] שילם 62.2 אחוז מערך החוב, ו[פלונית] שילמה 37.7 אחוז מהחוב.

לפיכך נמצא שיש להוסיף לחלקו של [פלוני] לכל הפחות 27.9 אחוז מערך הצעת המחיר של הבנק, או 16.17 אחוז לפי מחירה בשוק. (כתבנו "לכל הפחות" מפני שלא חישבנו את שכר הטרחה שבוודאי היה מעלה את חלק החוב מערך הדירה, אך הוא אינו ידוע במדויק ולכן נמנענו מלכותבו.)

גם חישוב של מה ששילם [פלוני] למשכנתה בהצמדה ביחס למחיר הדירה היום נותן את אותו אחוז תוספת. לפי האקטואר שילם האיש 309,386 ש"ח שהם ביחס למחיר הדירה כיום, 1,900,000 ש"ח, 16.2 אחוזי תוספת לחלקו.

התוספת לחלקו בגלל החובות לפי ההסכם בערכי ההסכם
כאמור גם אם היו החובות כערכם בהסכם, ומשולמים מהדירה כפי שנכתב, הרי שחלקו של [פלוני] היה ביתרת תמורת הדירה כחמישה־עשר אחוז.

מאידך גיסא בחישוב ההסכם ללא החובות (כפי שהוצע בפסק הדין של הגרש"מ עמאר), נשארו לחלוקה 355,000 דולר [שמהם ינוכו החובות], כש[פלוני] קיבל כבר 115,000 דולר [החנות] ו[פלונית] 10,000 דולר [הרכב]. מחישוב זה יוצא של[פלונית] מגיע מהדירה סך של 167,500 דולר ול[פלוני] 62,500 דולר מהדירה. כלומר לפי ההסכם ל[פלוני] היה חלק בדירה של 27.1 אחוזים בדירה (62.5/230), ותשלום החובות על שניהם בשווה.

אם נחשב לפי מה שהוכח לפני האקטואר ששולם בפועל, הרי שערך החובות הכולל היה אמור להיות 59,079 דולר והחלק העודף ש[פלוני] שילם היה 46,958 דולר שהם כ־20.4 אחוז מערך הדירה, ונמצא שצריך להתווסף לחלקו של [פלוני] בדירה גם חלקה של [פלונית] בחובות שהוא שילם, וחלק זה שווה עוד 10.2 אחוז בערכי ההסכם, בנוסף על 27.1 האחוזים שנתן לו ההסכם אילו היה מתבצע כראוי.

התוספת לחלקו לפי ערכי הדירה כאשר שולמו החובות נראה די דומה, כיוון שהבנק העריך את הדירה בשנת 2001 ב־470,000 ש"ח, לפי הערכת בית הדין מחיר זה נמוך בכארבעים אחוז מערך הדירה בשוק, ואם כן ערכה בשוק אמור להיות כ־780,000 ש"ח, ומחצית החובות ששילם [פלוני] ביתר, דהיינו 74,000 ש"ח, גם היא קרובה לעשרה אחוזים ממחיר הדירה.

נמצא שהיה ל[פלוני] בשנת 2004 חלק בדירה שהגיע לכל הפחות לכדי 27+16.17+10.1= 53.27 אחוזים, כשחלק זה נקנה לו באופן ממשי והוא שלו בלבד (ללא שותפות הילדים בחלקו). חלק זה הוא כמובן נוסף על החנות שהיא שלו ללא כל שותפות ל[פלונית]. ל[פלונית] נשארו 46.73 אחוזים בדירה. חלקו המוגדל של [פלוני] הוא כאמור כבר משנת 2004.

טענות על דמי שימוש בחנות ובדירה
לגבי החנות: כפי שכתבנו, מפורש בהסכם כי השימוש בחנות והרווחים ממנה יהיו של [פלוני] באופן בלעדי וללא כל שייכות ל[פלונית], ואף לא לילדים (שרק גוף החנות יירשם על שמם ללא כל יכולת לממש את זכותם). לפיכך הטענות על שווי החנות ושכר השימוש בה אינן נכונות כלל ואין כל טענה נגד [פלוני] בזה.

לגבי הדירה: גם מבלי שנכריע בשאלה מי אשם שהאישה לא פינתה את הדירה במועד הנקוב בהסכם (וגם לפי טענתה שילדי הבעל היו שם), הרי אין חולק כי כבר מתחילה כיוון שלא שולמו החובות הרי שלפי ההסכם עשרים ושבעה אחוזים היו שייכים לאיש, והשאר – שבעים ושלושה אחוזים – אמור היה להיות שייך בחלקים שווים לאישה ולשלושת הילדים. אבל משנת 2004 משתנים פני הדברים לחלוטין: משנה זו 53.2 אחוז מערך הדירה היה שייך לאיש באופן מלא ובלעדי ואילו האישה והילדים חולקים רק ב־46.8 אחוזים מערכה בחלקים שווים.

פסקי בתי הדין פטרו את האישה מדמי שימוש או שכר דירה בכל השנים משום שטענו שזה כלול בתשלום המשכנתה שהיא משלמת בעבור הדירה. יש לציין שהם חישבו זאת כאשר עדיין לא גדל חלקו של [פלוני] בדירה, ואפשר שהיה מקום לחייב מעט דמי שימוש על הגדלת חלקו בדירה, אך כנראה בשל הספק שנוצר מהטענות ההדדיות וגם בשל האפשרות שלא בכל הזמן גרה האישה בדירה נמנעו מלחייב דמי שימוש לגמרי. כך גם פסק הגרש"מ עמאר שמגיע לאיש דמי שימוש אך הם כלולים בתשלום המשכנתה.

אבל, ללא כל ספק, מזמן שהאישה אינה משלמת לחוב המשכנתה והיא גרה בדירה שגדל בה חלקו של האיש באופן משמעותי ויותר ממחציתה שייך לאיש – לכל הפחות מזמן זה – עד שנת 2021 מגיעים לאיש דמי שימוש מהאישה על השימוש בחלקו.

לפי זה יש להעביר דמי שימוש מהאישה לאיש – לפי קביעת בית הדין האזורי משנת 2008, אך לפי בדיקת האקטואר כנראה שולמו סכומים כלשהם עד אמצע 2010.

דחיית טענת חיוב האב במדור הילדים
בחינת ההסכם דוחה את הטענות ואת קביעת בית הדין האזורי כי הבעל היה חייב מתחילה במדור הילדים. קביעות אלו אינן נכונות כלל משני טעמים: ראשית, מנוסח ההסכם נראה ברור כי חיוב המזונות 'כולל הכול ואין תביעות אחרות'. מזונות הילדים נפסקו ושולמו בהוצאה לפועל ולכן אין להם כל השפעה על דמי השימוש. שנית, ההסכם קבע ששלושה רבעים מהדירה החדשה – כולל זכות המגורים – אמורים להיות שייכים לילדים לפי ההסכם, ומדוע אפוא יתחייב האב במדורם? וכל זה בלי לדבר על שהם גרו גם בחלק מהדירה שהיה שייך לאיש כל הזמן, גם כאשר גדלו. על כל פנים משנת 2010 אין ודאי שאין כל חיוב מדור.

נמצא שחישוב החלקים (53.27/46.63) בערכים של היום מעלה כי מתוך 1,900,000 ש"ח מגיעים לאיש 1,012,130 ש"ח, ולאישה 885,170 ש"ח.

דמי השימוש
מדובר בדירה בת ארבעה חדרים עם שני מטבחים וגינה, כמאה ושישה־עשר מטר רבוע, וכן מחסן בגודל חמישה־עשר מטר רבוע.

הצדדים הביעו דעתם. לפי בדיקת בית הדין במתווכים ובלוחות (לוח 'יד 2' ו'קומו') נראה שמחיר דירה כזו להשכרה בערכים של היום מגיע לכדי חמשת אלפים ש"ח לפחות. מחצית מערך זה השייכת ל[פלוני] – שוויה כאלפיים וחמש מאות ש"ח לחודש, ואם כן כלל שכר הדירה לאחת־ עשרה שנים הוא כשלוש מאות ושלושים אלף ש"ח.

לכן יש להוסיף לחלקו של האיש שלוש מאות ושלושים אלף ש"ח .

חישוב סופי לאחר חישוב דמי השימוש
על [פלוני] לקבל 1,342,130 ש"ח ו[פלונית] 555,970 ש"ח. (ונזכיר שנית כי לפי תביעת [פלונית] יתרת חלקה לאחר קיזוז המשכנתה, מחצית חלקה בחובות והרכב ללא ריבית ודמי השימוש – 450,000 ש"ח.)

עד כאן החישוב לפי העובדות בלבד, ללא קביעה מי אשם בהפרת ההסכם. להלן נדון בשאלת האשם והשפעתו על תוצאת פסק הדין.

האם צריך לרשום את החנות והדירה על שם הילדים?
כדי לענות על שאלה זו עלינו לנסות להבין אם הוראת ההסכם לרשום את החנות והדירה על שם הילדים היא התחייבות של הצדדים כלפי הילדים או שמדובר בהתחייבות הדדית שבין הצדדים, שהם מוכנים לתת את חלקם זה לזה בתנאי שיובטח כי חלקים אלו יירשמו גם על שם הילדים, וכך יובטח שהרכוש שהיה משותף ימשיך לשמש את בני המשפחה המקורית ויבטיח את עתיד הילדים ולא את המשפחה החדשה שכל צד עתיד להקים.

מבחינת ההסכם נראה לכאורה כי לא מדובר בהקנאה או התחייבות כלפי הילדים. הילדים אומנם מופיעים כצד שלישי בהסכם מול הוריהם, אך בסעיפים 3–4 הדנים בהחזקת הילדים לא מוזכר שהם עתידים לקבל רכוש כלשהו. רק בסעיף 6 בחלוקת הרכוש בין הצדדים מוזכר כי בחלוקת הרכוש בין הצדדים כל אחד משני ההורים ירשום את חלקו בדירה ובחנות גם על שם הילדים וכי יתרת תמורת הדירה תחולק בין הצדדים באופן שווה. לפיכך נראה כי מדובר בתנאים שבין ההורים. אומנם לגבי טיב הרישום של הילדים כתוב בסעיפים 6.3–6.1 כי הילדים יוכלו לממש את זכויותיהם בעתיד הרחוק. לכן נראה כי התנאי היה בין [פלוני] ו[פלונית], לרשום חלק מן הרכוש על שם הילדים למימוש לפי רצונם – וכאשר ירצו לממש את רצונם יוכלו ההורים לקנות את חלקם – בחנות של [פלוני] רק לאחר הגיעם לגיל שלושים וביתרת תמורת הדירה לאחר אריכות ימים.

נמצא שהרישום על שם הילדים הוא תנאי בין בני הזוג, ולפיכך קיומו מותנה בדרישתם מחד גיסא, ומאידך גיסא ככל שצד אחד אינו מקיים את התנאי הוא אינו יכול לבוא בטענה על הצד השני שעדיין לא קיים את התנאי. זה גם מה שפסק הגרש"מ עמאר כפי שהבאנו לעיל בעניין חיוב האיש לרשום את חלק הילדים על החנות, שהוא תלוי גם בחיוב האישה לרשום שלושה רבעים מיתרת תמורת הדירה (לפני הגדלת חלקו של האיש בדירה) על שם הילדים, ולכן הוא ידון בזה רק לאחר סיום הליך המכירה והכינוס, וכך גם כתב בית הדין האזורי.

כדי להגיע לפסק דין סופי נעשה כבר כאן ועכשיו את החישוב ואת היכולת לקיים את התנאים כפי שנכתבו.

אילו היה ההסכם מקוים מתחילתו כראוי היה מצב זכויותיהם של הילדים כך:

בחנות הייתה להם זכות בשלושה מגוף החנות בלבד. לפי הערכת השמאי מר אריק לב זכות זו שווה ל־277,500 ש"ח (החישוב: שלושה רבעים מ־370,000 ש"ח שווים 277,500 ש"ח).

חלקם בדירה, אילו הייתה מפונה בזמן והיו מורידים ממנה את החובות, שווה היום ל־788,500 ש"ח. (החישוב: שווי הדירה המוערך בהסכם לאחר הורדת החובות הוא רק 150,000 דולר, שהם 62.2 אחוזים מערך הדירה באותו זמן. לפי ערכי ההסכם היו ל[פלוני] חמישה־עשר אחוז מיתרת שווי הדירה, ול[פלונית] שמנים וחמישה אחוז מהיתרה. נמצא שחלקה של [פלונית] ביתרת הדירה ללא החובות הוא 55.4 אחוז מערך הדירה כולה. ברישום של שלושה רבעים מחלקה בדירה על שם הילדים היה חלקם 41.5 אחוז מערך הדירה. נמצא שחלקם בדירה לפי הערכת השמאי היום שווה 788,500 ש"ח.)

חישוב זה נכון גם לאחר הגדלת חלקו של [פלוני] מחמת החובות ששולמו על ידו, שהרי החישוב נעשה מהיתרה לאחר תשלום החובות.

אך חישוב זה הוא ללא הגדלת חלקו של [פלוני] בדירה מחמת המשכנתה. הגדלת חלקו של [פלוני] מחמת המשכנתה היא רק על חשבון חלקה של [פלונית], שהייתה צריכה לשלם את המשכנתה ולא שילמה, ולא על חשבון הילדים. אם חלקה של [פלונית] לאחר הגדלת חלקו של [פלוני] הוא 885,970 ש"ח הרי שלאחר הורדת חלק הילדים ייוותר בידה סכום של כ־98,000 ש"ח בלבד לפני תשלום דמי השימוש שהיא אמורה לשלם ל[פלוני] בסך 330,000 ש"ח.

כבר הגרש"מ עמאר כתב בפסק דינו: "כי אם לא יישאר לאשה סכום משמעותי מהדירה אין לה אלא להלין על עצמה שלא שילמה את מה שהייתה מחויבת לשלם כל השנים." אך לאחר החישוב הנוכחי ירד חלקה עוד יותר וזו כנראה הסיבה שכתב בית הדין האזורי בפסק דינו:

לפי ההסכם האישה אמורה לקנות דירה ולרשום אותה בחלקים שווים על שמה ועל שם הילדים. לא ברור עדיין אם יישאר בסופו של יום ביד האישה כסף כדי לקנות דירה, ולכן לא ברור עתה אם סעיף זה בהסכם בר־ביצוע. לפיכך גם הסעיף שבהסכם המחייב את האיש לרשום את החנות בחלקים שווים על שמו ועל שם הילדים מוטל בספק, שהרי אם האישה אינה מקיימת את חלקה בהסכם כנ"ל, גם האיש אינו חייב לקיים את חלקו בהסכם, הואיל וישנו אומדן דעת ברור ששני הסעיפים הללו מותנים זה בזה.

נראה ברור אם כן שבמצב זה אין ההסכם בר־ביצוע בחלק האישה ויש להניח ש[פלונית] אינה רוצה בקיום התנאי, וכיוון שפסק בית הדין כי התנאים קשורים זה בזה הרי שגם [פלוני] אינו חייב לקיים את התנאי כלפי [פלונית].

לכאורה [פלוני] יכול לדרוש מ[פלונית] ששניהם יקיימו את התנאים כלשונם. אך נראה כי כל ההסכמה לתנאי הייתה רק על דעת ש[פלונית] תוכל לקנות דירה ולגור בה כל ימי חייה. ובמצב שנוצר, שהיא לא יכולה לקנות דירה ביתרה, הרי שעל דעת כן לא נתחייבה. אלא שאם מצב זה נוצר באשמתה הרי שעדיין חיובה עומד ו[פלוני] יכול לדורשו, ועדיין לא נכנסנו לשאלה מי אשם באי־קיום ההסכם.

אך אחר העיון נראה כי כיוון ש[פלוני] לא קיים את חלקו בהסכם וברוב הדיונים לא דרש את קיום התנאי, ובחלק מהזמן לא היה קיום התנאי משתלם גם לו, לכן גם [פלוני] אינו יכול היום לדרוש את קיום התנאי. גם לפנינו טען [פלוני] כי לדעתו 'רישום הדירה על שם הילדים הוא שולי ונעשה כערובה לזכויותיהם בלבד' ושאין מקום לקיום התנאי כיוון שפג זמנו כי כיום הילדים גדולים ו'מסודרים' וכבר אין צורך להבטיח את עתידם. אם כן, יש לפנינו אומדן דעת ברור שעל דעת כן לא התנו לתת לילדים הגדולים והמסודרים מתנה מתוך חלוקת הרכוש. (מובן שאם שני הצדדים רוצים בקיום התנאי ולתת לילדים את חלקם, יכולים לעשות כן, ויכול גם כל אחד לתת מבלי לחייב את רעהו.)

תביעת השיפוצים דחויה מעיקרה – לא רק בגלל שלא הובאו אסמכתאות על השיפוץ שנעשה, אלא גם ובעיקר מפני שההסכם הטיל על [פלונית] אם אינה מפנה את הדירה את כל הוצאות הדירה עליה, ושיפוץ של 130,000 ש"ח לעשרים ושש שנה בוודאי שכלול בזה ואינו מעלה את ערך הדירה.

החיוב באלפיים וחמש מאות ש"ח שקבע בית הדין הגדול והאזורי נשאר בתוקפו.

האשָם באי־קיום ההסכם והשפעתו על פסק הדין ועל תביעות הנזיקין מאי־פינוי הדירה ומהתמשכות ההליך
נטענו טענות על נזקים שנגרמו לצדדים בשל אי־קיום פסק הדין והוחלפו האשמות בשאלה בשל מי לא התקיים פסק הדין. מחד גיסא תבע [פלוני] נזקים על אי־פינוי הדירה על ידי [פלונית], ומאידך גיסא תבעה [פלונית] את הנזקים מהתמשכות ההליך במשך עשרים ושש שנה, שלטענתה הייתה בגלל [פלוני].

במרחק כל כך רב של שנים ובראייה לאחור של התמונה העולה מפסקי הדין לאורך השנים נראה כי אין אשמה אחידה של צד אחד באי־קיום ההסכם לאורך השנים:

אין חולק כי בתחילה [פלונית] לא פינתה את הדירה ולא שילמה את המשכנתה ו[פלוני] תבע מתחילה את קיום ההסכם. אין ספק שבשלב זה האינטרס באי־פינוי הדירה היה רק של [פלונית], בפרט שהיא שיכנה בדירה את בני משפחתה שלה שנהנו מן הדירה, ובית הדין הורה כמה פעמים על פינוי הדירה ותשלום המשכנתה והוראתו לא בוצעה.

בהמשך, עם ירידת ערך הדירה וכש[פלוני] שילם את החובות והמשכנתה, הרי ש[פלוני] סבר שלא כדאי למכור את הדירה כי לאחר הורדת חלק הילדים ביתרת הדירה וקיזוז חובה של [פלונית] אליו מהחובות והמשכנתה יתאפשר להשאיר את הדירה על שם הילדים בלבד ולפנות את [פלונית] ללא תמורה. לכן [פלוני] לא שיתף פעולה במכירת הדירה, ובשלב זה כונס הנכסים האשים את [פלוני] במניעת המכירה. בתי הדין לא קיבלו את טענתו של [פלוני] וקבעו שעל הדירה להימכר משום שלדעתם בדיעבד, כאשר ההסכם לא קוים, הרי שעם ירידת ערך הדירה חלקו של [פלוני] בדירה התאפס. בהמשך ההליכים, עם השינוי בערך הדירות, התהפכו היוצרות ונוצר אינטרס ל[פלוני] למכור ול[פלונית] להישאר.

בית הדין של הגרש"מ עמאר, שסיכם את הדברים לזמנו, אמר את דברו כי אין ל[פלונית] להלין אלא על עצמה, שלא קיימה את ההסכם מתחילתו ולא שילמה את שהיה מוטל עליה לשלם. כמו כן ברור שמשנת 2010 אין סיבה ש[פלונית] לא תפנה את הדירה ודמי השימוש – ספק אם מבטאים את נזקי [פלוני] בשלמותם.

הטענה על הנזקים מהתמשכות ההליכים בתיק – גם היא אינה טענה ברורה, מפני שאם היה ההסכם מקוים מתחילתו מצד [פלונית] יש להניח שהמחלוקות הכספיות היו מיושבות עד מהרה. כך גם לכל אורך הדרך וגם בשנים האחרונות: התמשכות ההליכים נובעת אך ורק מאי־מכירת הדירה וישיבת [פלונית] בה. לפיכך אין כאן מקום לפסוק נזקים על כך ל[פלונית]. מאידך גיסא בחלק מהזמן בוודאי היה גם ל[פלוני] חלק בהתמשכות ההליכים. לכן אין אפשרות לקבוע אשמה אחידה וברורה לאורך כל הזמן וגם לא לתקופות מסוימות.

לאור זאת נתן פסק דין זה לכל אורך חישוביו הערכה על הצד הנמוך יותר בהגדלת חלקו של [פלוני] בדירה, רק מפני שקשה לקבוע בכל שלב ובכל זמן מי עיכב את מכירת הדירה, ולכן נקבע רק מה שוודאי מגיע לו ללא כל ספק וללא תלות באשמה. לכן גם אין לחייב את [פלוני] באותם סכומים שנטענו ושהאקטואר השאיר אותם לעיון בית הדין. (ייתכן שהיה מקום גם לפסוק לזכות [פלונית] רק את הסכום הנמוך שמגיע לחלקה לפי חלוקה עכשווית, כפי שדרשה, אך לדעתנו האמת תורה דרכה שיש לפסוק לפי ההסכם וכך עשינו.)

מסקנה והוראות
א. יש לפנות ולמכור את הדירה מיידית, בתוך שלושים יום, לכל המרבה במחיר. עם זאת זכות ראשונים לצדדים לקנות כל אחד את חלק רעהו לפי שומת המומחה במחיר 1,900,000 ש"ח ולפי החלקים שנקבעו בפסק דין זה.

ב. חלקי הצדדים בדירה אם תימכר לכל המרבה במחיר יהיו 53.27 אחוז ל[פלוני] ו־46.73 אחוז ל[פלונית].

ג. מחלק [פלונית] יש להוסיף לחלק [פלוני] 330,000 ש"ח דמי שימוש.

ד. אם אחד הצדדים קונה מחברו הרי שחלק [פלוני] בדירה יהיה 1,012,130 ש"ח, וחלק [פלונית] – 885,170 ש"ח.

ה. על ]פלונית] להוסיף ל[פלוני] גם 2,500 ש"ח שפסקו בתי הדין.

ו. מעבר לשלושים יום שקבע בית הדין, עד פינוי הדירה תשלם [פלונית] ל[פלוני] שכר דירה מוגדל (פי אחת וחצי, כמקובל באיחור בחוזי מכירה) בסך 3,750 ש"ח לחודש, מלבד הסעדים שיכול [פלוני] לבקש לקיום פסק הדין.

ז. לאחר שנים רבות כל כך, ייסגרו תיקי בית הדין.

ח. פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ב' באלול התשפ"א (10.8.2021).

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה