בכ"ה באדר א' תשס"ה 6/3/05 ניתן פס"ד ע"י בית דיננו ע"פ נדחה ערעור האשה על פסה"ד שנתן ביה"ד האזורי בת"א ביום א' בסיון תשס"ב 1.6.03 בו נפסק:

א. לפלוני מגיע פיצוי תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר בניגוד לעמדתו אותה הביע במהלך כל השנים.
ב. מחייבים את פלונית לשלם לפלוני סך 60,000 שקל. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן מהיום ועד התשלום בפועל.

המערערת הגישה עתירה לבג"צ על פסה"ד של ביה"ד האזורי וכן על החלטת בית דיננו הנ"ל.

נתקבלה בפנינו הודעה מטעם ב"כ היועץ המשפטי לממשלה בה נתבקש בית דיננו להבהיר ולפרט עניינים אלו:

א. החידוש שבהלכה - פסיקת פיצויים במסגרת גירושין קיימת בהלכה רק כאשר היא לטובת האשה (כתוספת לכתובה) בענייננו הפיצוים ניתנו לטובת הגבר.
ב. גדרי ההלכה - אם וככל שניתן לפסוק פיצויים במסגרת גירושין (בין לטובת האשה בין לטובת הגבר), נשאלת השאלה מהם גדריה של הלכה זו, ומהם הקריטריונים המשמשים את ביה"ד במסגרת פסיקת פיצויים.

כ"כ נתבקשה התייחסות לקביעת ביה"ד האזורי שחייב את האשה בתשלום פיצויים ע"ס 60,000 שקל לבעל "כדמי הסכמה" עבור הגט. וכן התייחסות לשאלה האם אין הבדל בין קביעת פיצוי בגין עצם ההסכמה למתן גט לבין פיצוי בגין נזקים והוצאות שייגרמו לצד המסכים. כמו"כ נתבקשנו להבהיר במה עסק פסק דינו בפיצוי בגין הסכמה לגט או שמא כפיצוי בגין נזקים והוצאות.

ג.החשש מסחטנות - פסיקת פיצויים תמורת הגט יכולה לעורר חשש מפני סחטנות.
ד.טענת החריגה מסמכות - הושמעה טענה לפיה בפסיקת הפיצויים לבעל לאחר מתן הגט חרג בית הדין מסמכותו נוכח ההלכות שנפסקו בבג"צ 6103/93 סימה לוי ואח' נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591, בבג"צ 8638/03 סימה עמיר נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, פורסם במאגרים)

ב"כ המערערת בטיעונים משלימים לערעורו טוען כי פסה"ד של ביה"ד האזורי יוצר עילה הלכתית חדשה שלא היה מעולם כדוגמתה ולפיה יש להעניק פרס כספי לבעל ש"מסכים" להתגרש מאשתו, והוסיף שבמקרה דנן התקדים חמור עוד יותר שכן הפרס ניתן לבעל מעגן.

לטענתו, פסה"ד יוצר עיוות קשה ביותר במונחים של דין וצדק. הבעל מעגן, מקבל גושפנקא ופיצוי כספי על התנהגות רעה. מסקנתו שפסה"ד הוא בגדר "ליקוי מאורות של ממש", והוסיף כי פסק דין זה הינו בלתי חוקי ובלתי מוסרי ונוגד את תקנת הצבור.

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ועיון בכל החומר שבפנינו כולל הטיעונים המשלימים של ב"כ המערערת והודעת ופנית ב"כ היועץ המשפטי לממשלה להבהרת פסקי הדין של ביה"ד האזורי וביה"ד הגדול.

ראשית נשיב על דבריו "המתלהמים" של ב"כ המערערת כלפי פסה"ד של ביה"ד האזורי והתעלמותו מהנאמר בהחלטת בית דיננו והנימוקים, הן מהבחינה ההלכתית והן מהבחינה המשפטית שמסבירים את דחיית ערעורו ואי התערבותנו בפסק דינו של ביה"ד האזורי.

מעיון מדוקדק בפסק דינו של ביה"ד האזורי ניתן לקבוע שביה"ד לא קבע עילה הלכתית חדשה, ודאי שאין פסה"ד יוצר עיוות קשה ביותר במונחים של דין וצדק, ואין בחיוב הפיצויים של המערערת כל נתינת פרס לבעל מעגן.

מי שמעיין בפסה"ד לאור הבהיר של ההלכה והמשפט לא יוכל למצוא בפסק הדין "ליקוי מאורות" או כפס"ד בלתי חוקי ובלתי מוסרי הנוגד את תקנת הצבור ונבאר דברינו:

ביה"ד האזורי בפסק דינו מיום א' בסיון תשס"ג 1.6.03 נשוא הערעור מתאר את הנסיבות והאירועים המהווים את הבסיס לפסיקתו לחייב את האשה לשלם למשיב סך 60,000 שקל כפיצוי.

א. ביום ז' באדר תש"ס נדחתה תביעת האשה לחייב את הבעל בגירושין.
ב. שנתיים לאחר מכן במסגרת תביעה מחודשת של האשה לחייב את הבעל בגירושין מביא ביה"ד את הצדדים להסכמה להתגרש לאלתר ובסעיף ב' להסכם נאמר, לאחר סידור הגט יחליט ביה"ד על סמך החומר שבתיק האם מגיע לבעל תמורה או פיצוי תמורת הגט וכמה. בסעיף ג' להסכם נאמר שהבעל זכאי להגיש תביעות כספיות כנגד האשה על נזקים, ועגמת נפש והוצאות ושאר תביעות נגד האשה, וביה"ד יפסוק בתביעות הבעל.

הצדדים קבלו בקנין המועיל על הסכמה זו.

הקבלה בקנין של האיש והאשה מלמדת על הסכמות בגמירות דעת מלאה ליתן לביה"ד את הסמכות להחליט ולפסוק בתביעות הבעל הכספיות הכוללות: תביעת נזקים, עגמת נפש, הוצאות ופיצוי. לענין תביעת הפיצוי הסכימה האשה כאמור בסעיף ב' להסכמה, שזכותו של הבעל לתבוע בביה"ד את תביעת הפיצויים תמורת קבלת וביצוע הגט לאלתר, וזאת על בסיס הקביעה ההלכתית והמשפטית שנפסקה ע"י ביה"ד שאין מקום לחייב את הבעל ליתן ג"פ לאשתו.

לאור האמור הבסיס ההלכתי לפסיקת ביה"ד בענין חיוב האשה ליתן לאיש פיצוי הוא הסכמתה והתחייבותה בקנין, של האשה בהסכם לקבל את שיפסוק ביה"ד בענין הפיצוי, וכך כתבנו בפסק דיננו שדחה את הערעור - שהבסיס ההלכתי לתביעת פיצוי אחר הגט הושתת על קנין שנעשה לפני מתן הגט. הלכה פשוטה שבענייני ממון רשאי אדם לקבל ולהתחייב מרצונו החופשי, כאשר הוא מתחייב בגמירות דעת מלאה. בזה נדחית מכל וכל אמירתו של ב"כ שחיוב ביה"ד הינו משולל בסיס הלכתי, ומשולל נימוק או הסבר. אין לקבל את קביעתו של ב"כ המערערת שמדובר בנתינת פרס לבעל מעגן. בעל מעגן הוא בעל שבי"ד חייבו בג"פ ומסרב לקיים את פסה"ד, בנדון דנן לא היה על הבעל כל חיוב לג"פ. אמנם ביה"ד האזורי המליץ לצדדים עוד בשנת תש"ס להתגרש והצדדים המשיכו כל השנים את המאבקים המשפטיים הקשים ביניהם שנמשכו כשבע שנים וזה שהשאיר את המצב ששני הצדדים נשארו מעוגנים במצבם הקשה.

ביה"ד האזורי מציין בפסה"ד שפסיקתו לחיוב האשה בפיצויים לאחר העיון בתיקי הצדדים, ולאחר שבחנו היטב את צדדי ההלכה ושקלו גם את המצב המשפטי של הצדדים עובר לסידור הגט.

ביה"ד שמלוה את הצדדים בתביעותיהם שמע את הצדדים וראה את כל הוכחותיהם מזה שנים רבות, יש בידו את שיקול הדעת המתאים לפסוק בעניין הפיצויים ואין אנו יכולים להתערב בשיקול דעתו. יש לציין שאין בפסיקת ביה"ד האזורי כל יצירת תקדים הלכתי משפטי, לחייב אשה בפיצוי תמורת הסכמת הבעל ליתן גט. החיוב ניתן רק בנסיבות המיוחדות שבתיק זה כאשר ניתנה הסכמה גמורה של האשה שביה"ד ידון בתביעת הפיצוי של הבעל תמורת קבלת הגט, וכאמור בלעדי הסכמתה לא היה יוצא פס"ד לחיוב הפיצוי.

יש לציין שאין כל מקום לדמות את נדוננו למנהג חיוב פיצוי גירושין, שנהגו בתי הדין לחייב בעל ליתן פיצוי לאשה בנוסף לכתובה, במסגרת גירושין, כאשר אין חיוב לאשה להתגרש, וביה"ד במטרה לבצע גירושין בין הצדדים ולהביא את האשה להסכם גירושין למרות שאין עילה הלכתית לחייבה להתגרש וזאת בחיוב הבעל ליתן פיצוי לאשה ע"מ שתסכים לבצע את הגירושין. מנהג זה של ביה"ד קיים גם בלי שמתקבלת הסכמת הבעל והתחייבותו שישלם פיצוי תמורת הסכמת האשה לקבל את הגט. ביה"ד כופה ומחייב את הבעל לשלם פיצוי תמורת הסכמת האשה לבצע את הגט מכח עצם מנהג ביה"ד להגיע למצב של גירושין ביניהם.

[עיין במאמרי היסודות בהלכה לפיצוי גירושין לאשה, פורסם בקובץ שורת הדין מאמרים ופסקים כרך י' קכ"ד-קל"ה בו מתבררים כל סוגי זכות תביעת פיצוי גירושין לאשה והיסודות ההלכתיים לחיובם].

לאור האמור הערעור נדחה.

באשר לפניית ב"כ היועץ המשפטי לממשלה להבהיר ולפרט את פסק הדין שניתן ע"י ביום 6.3.2005, בעניינים שפורטו בתחילת דברינו.

נתחיל בענין החידוש שבהלכה:

פסק דיננו התייחס לפסק דינו של ביה"ד האזורי בת"א מיום א' בסיון תשס"ג 1.6.2003 בו נפסק כדלהלן:

לאחר העיון בתיקי הצדדים ולאחר שבחנו היטב את צדדי ההלכה ושקלנו גם את המצב המשפטי של הצדדים עובר לסדור הגט אנו פוסקים:

א. לפלוני מגיע פיצוי תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר בנגוד לעמדתו אותה הביע במהלך כל השנים.
ב. מחייבים את פלונית לשלם לפלוני סך 60,000 שקל. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן מהיום ועד התשלום בפועל.

ב"כ המערערת טען שאין לפסיקה, לחייב אשה לשלם פיצוי לבעל תמורת הסכמתו להתגרש, אח ורע בכל הפסיקה הרבנית המוכרת.

התשובה לטענה זו נמצאת בפסק דיננו שפסק הפיצויים שנתן ביה"ד האזורי מושתת על ההסכמה שנעשתה בין הצדדים. הסכמתם, הן של הבעל והן של האשה והתחייבותם בפני ביה"ד שתמורת סדור הגט לאלתר יהיה ביה"ד רשאי לדון ולפסוק בתביעת הבעל למתן פיצוי ולהכריע ע"פ שקול דעתו כמה פיצוי יזכה הבעל ותחויב האשה לשלמו.

כפי שנכתב בפסק הדין מבחינה משפטית הלכתית הייתה לבעל הזכות להמשיך את מצב הנישואין ולא להפסיקם בגט וכפי שביה"ד פסק בז' באדר א' תש"ס 13.2.2000 בו נדחתה תביעת האשה לחייב את הבעל בגרושין. על פס"ד זה לא הוגש ערעור וכיום הוא חלוט. כך שבידי האשה לא הייתה כל אפשרות הלכתית משפטית לאלץ ולחייב את הבעל ליתן לה ג"פ ע"מ להפסיק את מצב הקשר וזיקת הנישואין שהייתה נתונה בו. ולאחר שנים של מאבקים משפטיים החלטת האשה שכדאי לה להסכים שתמורת הגט שתקבל ותשתחרר מבעלה תאפשר לביה"ד לדון ולשמוע את תביעות הפיצויים של הבעל ולפסוק ע"פ שקול דעתו מהו גובה הפיצוי שתשלם לבעל והתחייבה בקניין גמור ליתן לבעל את שיפסוק ביה"ד - הסכמתה והתחייבותה מהוים את הבסיס ההלכתי משפטי לפסק הדין של ביה"ד האזורי. דבר ברור ומוסכם על הכל, שבענייני התחייבויות ממוניות יכול כל אדם על פי שקול דעתו האנטרסי להטיל על עצמו חיובים.

הסכמת הצדדים היא הבסיס ההלכתי היחיד לחיוב הפיצוי שהטיל ביה"ד על האשה ובלעדיו לא היה יכול ביה"ד לחייב את האשה בפיצוי.

ביה"ד האזורי כותב זאת במפורש שלאחר שבחן היטב את צדדי ההלכה היינו שדבר ממוני שמסכימים ומתחייבים יש לו תוקף הלכתי מחייב ושקלנו את המצב המשפטי של הצדדים עובר לסדור הגט היינו שלא ניתן לחייב את הבעל ליתן ג"פ. וכן לא ניתן לחייב האשה לחזור לשלום בית, מצב שהביא את הצדדים להגיע להסכמה הממונית ולקבל את פסיקתו של ביה"ד בעניין הפיצוי.

יש להדגיש שביה"ד האזורי ביסס את פסיקתו אך ורק על האמור בהסכם שבין הצדדים בסעיף ב' בלבד. למרות שהצדדים בסעיף ג' שהבעל זכאי להגיש תביעות כספיות כנגד האשה על נזקים ועוגמת נפש והוצאות ושאר תביעות כספיות נגד האשה. כלומר שהאשה נתנה הסכמתה והתחייבותה גם לאפשרות שביה"ד יחייבה על תביעות הבעל, על נזקים ועוגמת נפש והוצאות ושאר תביעות כספיות, ויתכן שמבחינה הלכתית באופן עקרוני יכל ביה"ד לחייב האשה מכח התחייבותה לפיצויים בנושאים אלו המפורטים בסעיף ד', בפועל ביה"ד חייב הפיצוים רק על בסיס ההסכמה שבסעיף ב'. מזה תשובה לשאלת ב"כ היועה"מ בסעיף ב' שבפנייתו, בה נתבקשנו להבהיר במה עסק פסק הדין, בפיצוי בגין הסכמה לגט או שמא בפיצוי בגין נזקים והוצאות.

לאור האמור, אין בפסיקתו של ביה"ד האזורי כל חידוש שבהלכה, אין לדמות את פסק דינו של ביה"ד האזורי לחיוב פיצוי על האשה תמורת גט, למנהג לחיוב פיצוי שנהגו בתי הדין לחייב את הבעל ליתן לאשה תמורת הסכמתה לקבל ג"פ מבעלה, כאשר לא קיים פס"ד שמחייב אותה להתגרש. מנהג זה של בתי הדין קיים גם בלי שמתקבלת הסכמת הבעל והתחייבותו לשלם פיצוי תמורת הסכמת האשה לקבל את הגט.

בהתייחס לשאלת ב"כ היועה"מ לממשלה מהם גדרי ההלכה לפסיקת בתי הדין ומנהגם לחייב פיצוים לטובת האשה, במאמרי "היסודות בהלכה לפיצויי גרושין לאשה", שמתבסס על חלק מנימוקי פסה"ד בתיק ערעור סב/337 מ.כ נ. ס.כ (2337-22-2, לא פורסם), נתבררו בהרחבה גדרי ההלכה שעומדים בבסיס מנהג בתי הדין לחייב בעל ליתן לאשה פיצויים.

להלן קטעים מהמאמר שיש בהם תשובה לשאלת ב"כ היועה"מ לממשלה.

"לעצם קביעת הנסיבות והתנאים בהם מצינו המנהג לחייב הבעל בפיצויי גירושין, יש למצוא את הנסיבות, בהם הפעילו בתי דין את חיוב נתינת פצויי גרושין לאשה. מצינו בתי דין שחייבו נתינת פיצוי גרושין במטרה להגיע לבצוע הגרושין בין הצדדים ולהביא את האשה להסכים לגרושין, למרות שהיא אינה חפצה להיפרד מבעלה ואין עילה הלכתית לחייבה להתגרש. כלומר הפיצויים הם חלק מדרכי ביצוע הגירושין. מצינו בתי דין שנהגו לחייב הבעל בנתינת פיצוי גרושין לאשה במטרה שכתוצאה מהגרושין תצא עם זכויות ממוניות הנובעות מחלקה של האשה בצבירת נכסים ורכוש אצל בעלה במשך חייה המשותפים עם בעלה. פיצויים אלו נוגעים לתחום הממוני רכושי שנקבע עם הגירושין. כ"כ מצינו בתי דין שנהגו לחייב הבעל בנתינת פיצויים לאשה כעין תוספת לכתובתה, בעיקר עם ירידת שער המטבע הרשומה בכתובה מאז כתיבתה עד לזמן הגרושין לפי מצב יוקר החיים. זה מתבסס על חובת הבעל לפייס האשה ולהבטיח קיומה בעתיד, וכן לחזק את העקרון שמונח ביסוד הכתובה שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה.

לסכום מצינו שלושה סוגי פיצויי גירושין:
א.פיצויים הקשורים לבצוע הגירושין.
ב.פצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי.
ג.פיצויים הקשורים בירידת ערך שער המטבע הרשומה בכתובה.

פיצויים הקשורים לביצוע הגט
פיצויים מהסוג הראשון מצינו בספר תעלומות לב, לרבי אליהו חזן זצ"ל אבן העזר ח"ב סי' א', שדן באיש שמאס באשתו ללא סיבה ובא בעלילות שכביכול היא חולה, נבדק הדבר ולא נמצאו דבריו נכוחים והאשה אינה רוצה להפרד מבעל נעוריה. כתב הרב תעלומות לב, שאין זה תקנה לאשה שנחייב אותו במזונותיה, והיא תשב עגונה בודדה וגם הוא ישב לבדו ולא ינצל מהרהורי עברה. לאחר שכל ההשתדלויות, שיחזור אליה לא נשאו פרי, ועברו י"ח חודש שאין ביניהם קשר [כמו שכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר חיים ושלום, שלאחר י"ח חודש ראוי להשתדל שיהיה גט בין הניצים]. בנסיבות אלו פסק שבזה יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט, ושם בתעלומות לב ח"ב דף ל"ו ע"ג הביא הסכמה של בית הדין שבטרבולוס (לוב) על ענין זה. כתבו הרבנים הסכמה של בית הדין צדק נאמרה כשאדם מגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת [אלא שכתב שבנכפית או לא ילדה י' שנים או נסמית וכיוצא בזה דאז מותר לו לגרש ללא כל פיוס ופיצוי כדין תורה], וכשאין לבעל כל סיבה נראית לעין ינסו בית הדין לדחות הגרושין זמן בה, שאולי יתפייסו ביניהם ואם מתמשך הזמן ואין שלום, אזי יחייבו אותם להתגרש ויוסיפו לה שתות על כתובתה.

התעלומות לב מביא שם בתשובתו את דברי הריב"ש סי' צ"ח צ"ט שמשתמש במושג פיצוי שיתן הבעל לאשתו, אך לא מדובר כשמוש בפיצוי לחיוב גט אלא פיצוי לאשה שתאפשר לבעל לשאת אשה שניה על פניה, בנגוד למוסכם עמה בחרם ונדוי. אין הריב"ש שם מעלה את ענין הפיצוי בהצעה לבעל ולא כדבר שיש בכוחו של ביה"ד לחייב את הבעל בנגוד לרצונו.

גם הרדב"ז חלק א' סי' שכ"ז, שהובא ע"י התעלומות לב אינו מעלה את ענין פיצוים לאשה במסגרת הסדר גרושין אלא במסגרת פיצוי לאשה שתסכים לאפשר לו לשאת אשה שניה בנגוד לשבועתו. ובזה העלה הרדב"ז הצעה לבעל שכפיוס לאשה יתן לה דברים וזאת בדומה לריב"ש הנ"ל. בפד"ר ט"ו עמודים 211 מובא פס"ד של ביה"ד הרבני בחיפה של הרה"ג הרב ש.י. כהן אבה"ד, הרב מ.א. אוריה והרב חיים ש. שאנן שעוסק בהרחבה בענין הפיצוי גירושין ומביא את דברי הריב"ש והרדב"ז הנ"ל כראיה לשמוש במושג פיצוי גרושין. כאמור הריב"ש והרדב"ז לא עוסקים כלל בפיצויי גרושין וגם לא עוסקים בחיוב פיצויים על הבעל בנגדו לרצונו, כך שאין ללמוד מדבריהם על ענין מנהג פיצוי גירושין למטרת בצוע גט. כידוע, מנהג מחייב ובר כח, רק כאשר קיימים הנתונים והתנאים שע"פ הוא הונהג. בשו"ת משפטי עוזיאל אהע"ז ח"ה סי' צו כתב שבדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין בארץ ישראל שאין אפשרות לשלום בית, מחמת פשיעתה של האשה, עצה ותושיה לפייס את האשה בקבלת גיטה בהוספה על דמי כתובתה לפי ראות עיני בי"ד לעשות תקנת האשה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האשה לקבל גט מרצונה".

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה סי' ה', באשה שלא נבנתה בזרע של קיימא במשך עשרים שנה, והבעל רוצה להתגרש אלא שתעודות רפואיות שהגישה האשה מצביעות שלאשה אין מניעה מלהתעבר, כך שיתכן שהגורם לכך שהיא לא נתעברה נובע ממנו, ולכן אין לחייב את האשה לקבל גט ללא כתובה ופיצוי וכתב שם הרב על פסק ביה"ד האזורי, וזה לשונו "היא הנותנת שמפני שאין מן הדין לחייב האשה בגט לכן על הבעל מוטל לפצותה עד שתסכים. קיימות תשובות נוספות בשו"ת ישכיל עבדי - שעוסקות בענין פיצוי גרושין, ח"ו סי' ע"ה ושם סי' ע"ט ושם סי' פ"א. המשותף לכל תשובות אלו שמדברות כשהאיש תובע גירושין בלא עילת חיוב גט וביה"ד מפעיל את "מנגנון" הפיצוים ע"מ שהאשה תסכים לבצע את הגט.

פיצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי
הסוג האחר של מנהג בית דין ליתן פיצוי גרושין קיים כאשר אשה תובעת פיצויים במסגרת הגירושין. סוג זה של מנהג לפיצויי גרושין מצינו בעיקר בפסקי דין שיצאו מלפני בית הדין הגדול לערעורים שישבו בהם הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל והראשל"צ הגר"י עוזיאל זצ"ל, פסקים אלו ברובם נמצאים בקובץ אוסף ורהפטיג.

בפסק דין ביה"ד הגדול לערעורים של הרבנים הראשיים לישראל והגאון הרב משולם ראטה זצ"ל [מובא בקובץ הנ"ל עמוד קנ"ז מספר תיק 1/24/707] דן בפסק דין של ביה"ד אזורי על פיו חייב ביה"ד את האשה לקבל גט פיטורין מבעלה ועל הבעל לשלם מאה לא"י לאשתו תמורת כל תביעותיה. זאת בתביעת בעל, שפנה מספר שנים שהאשה תחזור הביתה והאשה אינה חוזרת ומעמידה פנים כאילו רוצה בשלום ודורשת דרישות מופרזות ואינה חוזרת לבעלה ומצב זה נמשך שנים כשהבעל שרוי בלא אשה. האשה בערעורה בפני ביה"ד טענה שהאשמות נגדה אינם צודקות וקובלת כנגד פסה"ד שאחרי שלושים שנות נשואין זורקים אותה מביתה כחפץ שאין חפץ בו. בפסק הדין כותב ביה"ד בזה"ל: "בית הדין הגדול מוצא שאי אפשר לפטור אשה שחייתה עם בעלה עשרות שנים וילדה וגדלה בנים ובנות, בלי פצויים מתאימים ולכן מחזירים הדבר לביה"ד הראשון לדיון בדבר מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו. ובמסקנה כותב שם בית הדין: "במקרה של גרושין, האשה, נוסף לכתובה זכאית לפיצוים מתאימים לרכוש הבעל, לתקופת הנישואין ולמסבותיהם. ביה"ד הגדול דחה את ערעורה על עצם חיוב הגט, אבל קיבל את הקובלנה שלה שאין זורקים אשה לאחר שלושים שנות נשואין בהם חיו יחדיו בלי לפצותה, וביה"ד מבקש מבית הדין האזורי שיקבע את מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו, ניתן לפרש דברי ביה"ד שיש להתחשב בתרומתה של האשה לרכושו של הבעל שנצבר במשך שנות חייהם המשותפים, וביה"ד ע"פ שקול דעתו יקבע את גובה סכום הפיצוי שנתן לחייב את הבעל עם הגרושין. ניתן גם לפרש אחרת שהערכת רכושו באה לקבוע את גובה הפיצויים בהתאם להערכת רכושו ולא ששנות החיים המשותפים יזכו זכויות שיתוף לאשה.
באוסף ורהפטיג הנ"ל מובא פס"ד נוסף של ביה"ד הגדול בהרכב הרה"ר והגאון הרב יעקב קלמנס זצ"ל שם עמודים פ"ג-פ"ה. ביה"ד דן בבני זוג שיסדו מסעדה במרכזה של עיר והמסעדה הכניסה רווחים נאים. ברם החיים המשפחתיים היו מלאים ריב ומחלוקת, ביה"ד האזורי הכיר בעובדה שחיי בני הזוג קשים יחד ופסק שעליהם להתגרש ושעל הבעל לשלם לאשה סך 600 לא"י עבור כתובתה ופיצויה. שני הצדדים הגישו ערעורם לביה"ד הגדול כאשר האישה טוענת א' כנגד עצם חיוב הגט ובנוסף לכך טענה שהסכום של 600 לא"י, הוא נמוך בהתחשבות עם הרווחים הגדולים שהמסעדה מכניסה והיא האשה עמלה רבות ביסודו והתפתחותו של העסק, בפסק דינו דוחה ביה"ד את ערעורה של האשה לגבי הגרושין אבל מקבל את ערעורה לגבי תביעת הממון של האשה ומחייב את הבעל אלף ומאה לא"י ומאה לא"י בכתובתה ופיצויים ושם בנמוקי פסה"ד נאמר בסעיף ב' "ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה. הגם שלפי הדין מחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת) אין יסוד בגלל זה לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שווה בשווה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו כגורם חשוב בקביעת הפיצויים שעל הבעל לשלם במקרה של גרושין כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ".
באותו קובץ מובא פס"ד נוסף של ביה"ד הגדול בהרכב הרבנים הראשיים זצ"ל הגאון הרב יוסף לוי זצ"ל (עמודים ק-ק"ב), שדן בערעור האשה שעל ביה"ד האזורי לדון במסגרת הגרושין בתביעתה לפיצויים, ביה"ד הגדול החזיר את הדיון בתביעה זו לבית הדין האזורי "לדון בנוכחות הצדדים ולקבוע סכום הפצויים שהבעל צריך לתת לאשתו בהתחשבות עם מצבו ויכולתו". ביה"ד האזורי הגדיל חיוב הבעל לתשלום הכתובה והפיצוים בתוספת של 250 לא"י על הסכום הראשון שקבל וזאת על בסיס העובדה שמשכורתו של הבעל כקצין בדרגתו, הוגדלה בלמעלה מ - 150 אחוז בהשוואה למשכורת שקבל בדיון הראשון שהיה בביה"ד. האשה ערערה על פסק זה בחלק הנוגע לגובה הפיצויים בטענה שאין סכום זה הולם למצבו ויכולתו של הבעל בדרגתו הצבאית והיותו מהנדס בהשכלתו המדעית שמאפשרת לו לקבל משרה גבוהה מתאימה גם לעתיד בחיים באזרחיים, ותבעה הגדלת גובה סכום הפיצויים. ביה"ד הגדול קבל את ערעורה ומגדיל את סכום גובה הפיצויים ומנמק זאת שם בסעיף ג' לנמוקים, "ואשר לסיבות עצם הפיצויים וקביעת סכומם מצא ביה"ד הגדול טענת המערערת צודקת ביסודה שאם אמנם אין לבעל היום איזה רכוש קרקעי או שוה כסף שהוא ידוע לביה"ד, אבל השכלתו, ידיעותיו המקצועיות וכן מצב משפחתו והקשרים שיש להם - יש בידם כדי להבטיח לו עתיד כלכלי איתן. משום כך, יש להגדיל את סכום הפיצויים בהתאם להוראה הקודמת של ביה"ד הזה ... לקבוע סכום פיצויים בהתחשב עם מצבו ויכולתו של הבעל.

בפסק דין של ביה"ד הרבני בחיפה פורסם בפסקי דין בתי הדין הרבניים כרך א' עמודים 129-139, שהובא בפסה"ד דנן נשוא הערעור כמקור הלכתי לחיוב הפיצויין, עוסק ג"כ בענין תביעת פיצויים של אשה כאשר יש דרישה של שני הצדדים להתגרש כל אחד מסיבתו. על בסיס מה שנוהגים בתי הדין הרבניים בישראל לקבוע פיצויים לאשה. קביעת גובה הפיצוי מסורה לשקול דעת ביה"ד וכפי שנאמר שם עמוד 137 כותב ביה"ד, "והנה בנוגע לעיקר שאלת הפיצויים, כבר נהגו בביה"ד בישראל לקבוע פיצוים לאשה, לפי שקול דעת בי"ד, בהתאם לכל המסיבות ובהתאם לגודל הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האוביקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשקול דעת ביה"ד. ומאחר שנהגו כך, יש ללכת אחרי המנהג. ועי' אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א. לאחר שביה"ד בדק את הנסיבות והמצב הכלכלי של הבעל בא ביה"ד לכלל מסקנה שעל הבעל לתת פיצוים וכתובה לאשה בסך של ארבעת אלפי לירות. העולה מפסקי דין הנ"ל שאותם בתי הדין נהגו לחייב הבעל פיצויים כאשר האשה תובעת בתוספת לכתובתה לקבל מבעלה כספים שנמצאים

אצל הבעל, בטענה שבמסגרת חייה המשותפים והשתתפותה בשמירת וטיפוח רכושו ונכסיו ותרומתה לתוספת הנכסים שנרכשו גדל ערכם בתקופת נשואיהם.

ביסוד תביעת האשה לפיצוים ומנהג בתי הדין לחייב הבעל בפיצוים, מונחת הקביעה שחייה המשותפים של האשה עם בעלה, תרמו לנכסים, לרכוש וליכולת הכלכלית של הבעל. ביה"ד אלו נהגו לקבל את הבסיס לתביעה ממונית זו של האשה לא מכח תביעה של בעלות קנינית דוגמת נכסי מילוג או נכסים וזכויות ממוניות שנמצאות אצל הבעל והם בבעלותה של האשה, אלא מכח הטענה המוסרית שלא ניתן להוציא את האשה בלא קבלת זכויות ממוניות שנמצאת אצל הבעל כתוצאה מחייהם המשותפים ותרומתה לקיומם שמירתם ושגשוגם. וכמו שכתב בספר "ויען את אביהם" לרבי אברהם פאלאג'י ח' אה"ז סי' א', "הלא צריך אתה לדעת שיכול להיות שמזלה גרם לו להתעשר", על כן כתנאים להפעלת מנהג פיצויים אלו, קבעו בתי הדין שיש להעריך את רכושו, זכויותיו הכספיות ואף כח השתכרותו, שגדל

במסגרת החיים המשותפים עם האשה. ביה"ד בקביעת גובה סך הפיצויים מתחשב במשך שנות הנישואין, אופן השיתוף הישיר והעקיף של האשה בנכסים אלו, ויכולתו הכלכלית של הבעל במועד הגרושין. שקול דעתו של ביה"ד לקביעת מנהג הפיצויים מותנה בבדיקת כל הנתונים הרכושיים כספיים אלו והם מהוים את המסגרת המחייבת של מנהג חיוב פיצוי גירושין. מנהג זה של בתי הדין שתלוי ומסור לשקול דעתו של בית הדין, אין בו לתת לביה"ד להכריע ע"פ שקול דעת שאינו בנוי על בדיקת הנתונים האמורים.

חיוב הפצויים נקבע מכח מנהג בתי הדין
הלכה ברורה היא שכאשר בי"ד מבקש להשתמש במנהג פיצויים בגרושין, שנהגו בו בתי הדין, עליו להיות צמוד לאופן ולתנאים שבמסגרתם פעלו ונהגו ואין לכך במנהג אלא חידושו, מה שנהגו בו בפועל. ומאחר וחיוב פיצויים זה נוגע לממון חלים עליו כללי המנהג כפי שנפסק בשו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף י"א שבעניני ממון שבין איש לאשה יש לנהוג כפי המנהג כפי שכתב שם בשו"ע "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה" וכפי שנתבארה הלכה זו בשו"ע בשו"ת הר"א מזרחי סי' ט"ז (דף ל"ב, טור ב') ובשו"ת מהרשד"ם ח' אה"ע סי' קל"ד וכפי שכתב שם בבאור הגר"א ס"ק מ"ח ד"ה והוא שיהיה דטעם דמנהגא בכל דנסיב אדעתא דמנהגא כמ"ש בריף ב"ר פ"ז ביבמות, לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל.

דברים אלו י"ל גם ביחס למנהג בתי דין הנוגע לעניני ממון בין בני זוג. תוקף המנהג שנוהגים ביה"ד נובע מכך שהצדדים קבלו על עצמם שיתנהגו ע"פ מנהג ביה"ד ויראו עצמם מחוייבים לפעול בהתאם לזה שביה"ד יחייבם מכח המנהג. ביה"ד עצמו יכולים ע"פ מנהג לחייב פיצויים כשהם כפופים לתנאים ולאופן הנוהג חיוב פיצויי גירושין.

כפי שמצינו היו בתי דין שחייבו לשלם לאשה פיצויי גרושין והתבססו על הקביעה שקיים מנהג בבתי הדין לחייב, ומכוחו יכול ביה"ד לחייב, במסגרת אותם צורות ומסגרות ועל פי כללי המנהג, במנהגים שעוסקים בעניני ממון. ובזה מתעוררת שאלה עקרונית, כלל נקבע בשו"ע אה"ע סי' סו סעיף י"א בהלכות מנהג. "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה". מתוך עיון בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים מתברר שמנהג פיצוי גרושין, מסיבה ממונית, לא נתקבל על רבים מבתי הדין ובפועל כאשר הועלתה שאלת פיצויי גרושין לא פעלו על פי מנהג זה ואף נמנעו מלדון בו. בקונטרס שצרף המערער בענין מנהג פיצוי גרושין, מובאים פסקי דין הנמצאים בקובצי פסקי הדין הרבניים כדלהלן:

ועיין פד"ר א' ע' 113 בפס"ד שניתן ע"י הגאונים הרב א. גולדשמידט זצ"ל הרב ש.ש. קרליץ זצ"ל הרב י. בבליקי זצ"ל] ביה"ד לא התיחס כלל לתביעת פיצויים מסיבה של ממון, פד"ר ח"ב ע' 46 בתביעת אשה לפיצויים על סבל שנגרם לה מבעלה במישרין ובעקיפין וביה"ד לא פסק לה פיצויים מעבר לסכום הכתובה.

עיין פד"ר ב' עמוד 46, פד"ר ד' עמוד 131, פד"ר ח"ה עמוד 306, בפני הרבנים הגאונים הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א, הגר"א ולדינברג שליט"א והגר"י חזן זצ"ל שלא התיחסו לתביעת פיצויים, פד"ר ח"ח עמוד 17 וכו'.

וכן לא מצאנו שבתי דין אחרים בארץ ובחו"ל שאינם שייכים למערכת בתי הדין הרבניים מחייבים פיצויי גירושין, שיסודם ממון. כך שניתן לומר שמנהג זו אינו פשוט בין כל הדיינים, אדרבא רובם של הדיינים לא מתנהגים ליתן פיצויים לאשה

בעת גרושיה, שתובעת אותם על יסוד טענות לזכויות ממוניות, על כן אין במנהג זה כח ליצור חיוב על בעל ליתן פיצויים וצריך לדון בתביעת פיצויים אלו על פי הדין.

פניתי לכבוד מרן הגאון הרב י.ש. אלישיב שליט"א לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גרושין והשיב לי, שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האשה להסכים להתגרש יש מקום לנהוג לחייב הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים [זה מתאים לסוג א' של פיצויי גרושין כפי שנבאר לעיל] אולם תביעת פיצוים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האשה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים [זה מתאים לסוג ב' של פיצויים בשעת גרושין כפי שנבאר לעיל] קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבית הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה.

עמדה זו משתקפת מכמה פסקי דין של ביה"ד הגדול שכבוד מרן הרב שליט"א היה יו"ר ההרכב או חבר בהרכב [עיין פד"ר ח"ו, ע' 257 פד"ר ח"ז ע' 111, פד"ר ח"ח ע' 36 פד"ר ח"ט ע' 65].

שיקול ביה"ד להפעלת חיוב הבעל ליתן לאשה פיצויים תמורת הסכמתה לקבל הג"פ, ולסיים בזה את מצב הנישואין שביניהם, נובע הן מטובת האשה והן מטובת הבעל למצבם האישי והרוחני.

חיוב הפיצויים על הבעל ניתן הן לטובת האשה והן לטובת הבעל
בקונטרס שצרף המערער, שדן בנושא חיוב פיצוי גירושין מובאים דברי פוסקים שדנים בחיוב פיצוים ומעלים בשקול דעתם סיבות לחיוב בצורך לבצוע הגט ע"מ להציל הבעל מאסורים ולזכותו במצות. ונציין כמה מהם.

בשו"ת תעלומות לב להר' אליהו חז"ל זצ"ל (הובא דבריו לעיל, כדוגמא לחיוב פיצויים ע"מ לבצע גירושין הוא עסוק בנסיבות דומות לנדון דנן שרצונו של הבעל בגרושין אינו מבוסס על עילות שמצדיקות חיוב גרושין על האשה והאשה אינה רוצה להפרד. וקביעת חיוב פיצוי לאשה ע"מ שתסכים להתגרש כפי שכתב בסכום התשובה שם. (אה"ע סי' א') וזאת במטרה להפסיק את המצב שהאשה אשה גלמודה והוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עבירה כלומר שנתינת הגט פעל גם לטובתו להצילו מהרהורי עבירה ולהצילה והיותה גלמודה.

ושם בתשובתו מביא שנצטרפו עליו רבנים דייני העיר טראבלס וכתבו וחתמו בפנקס בי"ד הצדק הסכמתם שכאשר הבעל מסרב לרצון האשה לשלום בית ורוצה בגט בלא נמוק צודק והאשה מסרבת לקבל הגט, כתבו שם בזה"ל:

"והבי"ד יבינו בחכמתם שא"א לשניהם לדור עוד במקום אחד כי אז כדי שלא להניח באשה עגונה אלמנות חיות והאיש ג"כ שרוי ללא אשה יזדקקו הבי"ד לתת גט בתנאי שמלבד סכום כתובתה נדוניא ותוספת שישלם במעות מדודין בעין. עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה ד"מ אם כתובתה מאה ועשרים בין הכל יתן לה מאה וארבעים וכן על זה הדרך לפי ערך כתובתה ולמען תהיה לעדה ולמזכרת לדור אחרון כתבנו וחתמנו פה העירה טראבלס".

כלומר הבסיס לשקול הדעת של התעלומי לב וחברי ביה"ד לחיוב הבעל בפיצוי ופיוס לאשה שיש בזה, טובת האיש שלא יהיה באסור, וטובת האשה שלא תהיה אלמנה חיה.

בשו"ת גבעת פנחס להפלאה סימן ב' בבעל ששהה עשר שנים ולא ילדה לו אשתו שכאשר האשה אינה רוצה בגרושין שיש לחייב הבעל לפצות את האשה שתסכים לגרושין. שע"י זה יוכל לקיים מצוות פו"ר, דאז משערין את הערך הפיצוי לפי עשרו בעת קיום מצות פו"ר ושעור זה יהיה מחויב לתת לה לרצותה. ע"פ זה הדברים ק"ו אם לקיום מצוה פו"ר קובעין את ערך הפיצוי ע"פ עושרו. ק"ו בנדון דנן שסיבת חיוב הפיצוי היא להצילו מאיסורים חמורים של הפרת שבועה ותקיעת כף שעובר בהם בכל שעה שיש לחייבו שעור פיצוי שמתאים לעושרו ורכושו, שכן ע"מ להנצל מאסורים דאורייתא משלם אדם כל ממונו ע"מ להנצל מהם. (עיין שו"ע או"ח סי' תרנ"ו סעיף א' ברמ"א).

גם מהמובא שם בשם ספר "פדה את אברהם" לר' אברהם פלאג'י (בן הגר"ח פלאגי) כפי שהביא בקונטרס שצורף לערעור, שברור הדברים הם דברי הג"ר יוסף פלאגי (בנו) ששיתף בהם את חכמי ישיבת בית הלל לבקש למצוא את בסיס לפיצוי שהבעל צריך ליתן פיצוי לאשה ע"מ שהוא יוכל לקיים מצות פו"ר שהוא מצוה בה. וכן דן שם שסיבת הפיצוי שחיוב ליתן לאשה משום בושתה של האשה מעצם הגירושין.

מדברי הפוסקים הנ"ל נראה שהמרכיב העיקרי בשקול דעת בי"ד לחייב הבעל ליתן פיצוי לאשה לביצוע הגט נובע מסיבות ששייכות לבעל בתחום המצות שהוא מצוה בהם ומסיבות שקשורות לאשה שבגינם תקבל את הפיצוי לשם בצוע הגט".

ב"כ היועה"מ מבקש לדעת מדוע ביה"ד שקבע חיוב הפיצוי על האשה עבור הסכמת הבעל ליתן הגט לא התחשב בעובדה שתביעת הבעל לחייב האשה בשלום בית נדחתה.

יש לציין שכל בקשת שלום בית מורכבת משני חלקים החלק האישי והחלק המשפטי. החלק האישי ענינו הבקשה מבן הזוג השני שיחזור לחיי השיתוף מלאים לשמירת מצב שישכון שלום ביניהם להמשכת חיי הנישואין באופן תקין, ובחלק המשפטי בקשת שלום הבית עניינה פניה לבן זוג במישור המשפטי שיחזור וימלא את חובותיו כלפיו, שכן מיד עם הנישואין נוצרות התחייבויות של בני הזוג כל אחד כלפי השני וכלפי חיי הנישואין המשותפים, וזכותו של כל בן זוג לדרוש מבן זוגו מילוי התחייבויות אלו ע"מ ששלום הבית יתקיים ביניהם.

וכאשר בית הדין כפי שנפסק בנדון דנן דחה את תביעת הבעל לחייב את האשה בשלום בית הדחייה מתייחסת לתחום המשפטי וקובעת שהאשה לא חלים עליה החובות שנוצרו עליה עם הנישואין כלפי הבעל ואין הבעל זכאי לתבוע מהאשה למלא חובותיה כלפיו. אין בפסיקה זו כל הוראה לבעל לפרק את הנישואין ולהתגרש בג"פ. אמנם יש לפסיקה זו השלכה לתהליך שמביא לפרוק הנישואין ולגירושין אבל אין היא נוגעת באופן ישיר בענין ביצוע הגירושין.

לאור דברים אלו אין לקשור נסיבות אלו לעצם עניין חיוב פיצויים הקשורים לבצוע הגירושין כפי שנתבאר לעיל.

באשר לחשש הסחטנות שהעלתה ב"כ היועהמ"ש כפי שהסברנו בתחילת דברינו שיסוד חיוב האשה לפיצוי הבעל בנדון שבפנינו נובעת מהסכמתה בלבד, שתביעת הפיצוי תמורת הגט תידון וללא הסכמתה לא היה עולה על דעת ביה"ד לחייבה בפיצוי תמורת הגט. מה גם שהמצב המשפטי ההלכתי היה שביה"ד דחה את תביעתה לחייב את הבעל בגט ולסיים את מצב הנישואין וכפי שכתבנו בפסק דיננו שמבחינה משפטית הלכתית הייתה לבעל זכות להמשיך להיות נשוי והסכמתו לותר על זכות זו תמורת הזכות שתביעת הפיצויים שלו תידון אין לראות בזה סחטנות.

בנוסף לאמור, מאחר ובימינו לא ניתן לחייב לכפות על גט הן על הבעל והן על האשה, כאשר אין עילה לחיוב והגט חייב להתבצע בהסכמת שני הצדדים, ביה"ד לא מאפשר להשתמש בגט כאמצעי סחיטה.

באשר לטענת החריגה מסמכות, לאור ההלכות שנפסקו בבג"צ 6103/93 סימה לוי ובבג"צ 2638/03 סימה אמיר.

פסיקת הפיצויים לבעל נקבעה במסגרת הסכם הגירושין ולפני בצוע הגט כאשר ההחלטה לבצוע הגט לאלתר נקבע על סמך ההסכמה שעניין הפיצויים ידון לאחר הגירושין, ובזה סמכות ביה"ד נמשכת גם לאחר הגט.

בנוסף לאמור פסק הדין לעניין הפיצויים ניתן בא' בסיון תשס"ב 1.6.03 לפני פסקי הדין שניתנו בבג"ץ 6103/93 סימה לוי, ובבג"ץ 8638/03 סימה עמיר.
(-) אברהם שרמן

בהתייחס לשאלת היועץ המשפטי לממשלה מהו הגדר שעל פיו ביה"ד מחייב הבעל בפיצוי? לענ"ד המושג "פיצוי" הוא מושג מושאל, מאחר ופיצוי במובנו הרגיל הוא תשלום בעד עוולה שנעשתה, כלשון התלמוד [כתובות צב ע"א] במקרה שאחד קנה קרקע ובא בע"ח של המוכר ולקחה ממנו, שאז המוכר "מפצי ליה" משום שנעשתה לקונה עוולה שהדבר שקנה נלקח ממנו באשמת המוכר שלא שילם את חובותיו [ועיין גם ב"מ יד ע"א]. משא"כ בנידון שלפנינו שמדובר בבעל שאינו חייב להתגרש ומפסיד את נשואיו בגלל דרישת האשה שנהנית כשמשתחררת מכבלי נשואין, למרות שהגירושין הללו אינם מחוייבי המציאות מצד שאין עילה שמכוחה ניתן לחייב הבעל לגרש את אשתו, במקרה זה אין לדון במתן פיצוי, שהרי לא נעשה לבעל שום עוול בזמן הנשואין ורק האשה במשך זמן הנשואין אבדה את הרגש כלפיו ולכן יש לדון בחיוב האישה בתשלום מדין אחר, משום שהבעל עשה פעולה שאינה מחויבת להנאת האישה, ולחובתו כאשר נישואיו באים אל קיצם. ותשלום זו הוא כשכר פעולה ולא כפיצוי במובנו הרגיל.

ובעניין זה עיין בספר משפטים ישרים (ח"ב סי' קכ"ט) שדן במקרה של ראובן שמרדה עליו אשתו ולפי הדין לא היה חייב לגרשה, והוא לא רצה לתת לה גט [יש להדגיש שהמנהג במקום מושבו של הרב המחבר "מקנס" וכן בכל ערי מרוקו שאדם יכול לישא אשה על אשתו גם בלי תנאי שיגרש את המורדת לפני כן, ובניגוד למנהג כיום בארץ שלא מאפשרים לבעל לשאת אשה על אשתו המורדת כל זמן שהמורדת מסכימה להתגרש, והדבר מצוי במורדת דבעינא ליה ומצערנא לה], ופיתתה אותו שיתן גט על ידי שחייבה את עצמה לזון את בנו ובתה עד זמן מה, וגם הוא נתחייב זמן מה, וקודם לכן מסרה מודעה שאין רצונה להתחייב. וכתב הרב המחבר: "נראה שכיון שאין צריך ליתן [את הגט], והיא פיתתה אותו על ידי שחייבה עצמה לזון בנו ובתו עד זמן מה, לא יועיל לה אם מסרה מודעה על זה, דהו"ל כההיא דסימן קס"ט סעיף נ' דחליצה מוטעית כשרה, ואע"פ שהחליצה כשרה מ"מ חייבת ליתן לו כשאר שכר שכיר לעשות מלאכתו. וכן נידון זה שאמר לו שיפטרנה בגט ולזון בניו הו"ל כשכר שכיר כי שכור הוא ליתן גט בעד שתזון בניו כי היכי דבשאר שכר שכיר המודעה אינה כלום".

יצוין שבתשובה האמורה מדובר במקרה שהבעל לא חייב לתת גט, אבל כאשר חייב לתת גט התמונה ההלכתית היא אחרת לגמרי, שאז יש להשוות לדין השני שכתב השו"ע שם (סי' קסט סעי' נ): אבל אם יש טענה שאינה חפיצה בו מפני שאינו הגון לה, והוא חייב לחלוץ אלא שאינו רוצה, והטעוהו שיחלוץ לה על מנת שתתן לו ק"ק זוז, אינה חייבת ליתן לו כלום. והטעם משום שיכולה לומר לו "משטה אני בך". ובעניין זה עיין בהרחבה בחו"מ סי' פ"א בקצות (סק"ד) ובש"ך (ס"ק ו) האם אדם שמחויב לעשות איזו פעולה יכול לתבוע עבורה שכר מדין שכירות פועלים כאשר זה שכנגדו התחייב לשלם לו ואמר "אתם עדי". שלדעת הש"ך יכול לטעון "משטה אני בך", משום שהיה חייב לעשות את אותה פעולה. ומשווה למה שכתב הרמ"א שם (סעי' א) במי שאמר לחתנו שילמד עם בנו וישלם לו, שפטור, משום שהחתן חייב בלאו הכי ללמוד עם בנו. והש"ך משווה לדין האמור במי שחייב לחלוץ ואמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתיים זוז. והקצות חולק וסובר שאינו יכול לטעון "משטה אני בך".

ובאשר למ"ש עמיתי שישנם 3 סוגי פיצויים:
א.פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין.
ב.פיצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי.
ג.פיצויים בירידת ערך שער המטבע.

עמיתי בנימוקיו לדחיית הערעור מבדיל בין הבעל לאישה בכל מה שנוגע לסוג הפיצוי הראשון, שכאשר מדובר באישה, אין לחייבה בפיצוי אם לא קדמה לכך הסכמה, כמו בנד"ד שהאישה התחייבה בקניין לפצות את הבעל, וכאשר מדובר בבעל, אפשר לחייבו גם בניגוד לרצונו כדי לקדם את עניין הגירושין. וכאן דעתי חלוקה, שהבעל כמו האישה, אין לחייבם בפיצוי אם לא קדמה לכך הסכמה והתחייבות בקניין.

יצוין לענ"ד שמלבד הסוגים השונים של הפיצויים כאמור, ישנן בפוסקים עוד סיבות לפסוק פיצויים:

א. כאשר המשבר לנישואין נגרם בעטיו של הבעל בגלל מאיסות וישנו פירוד ממושך המהוה הוכחה לפירוד. ובעניין זה עיין תעלומות לב ח"ב הלכות גיטין סי' א', שלמרות שסבר שאפשר לחייב את האשה בגט, יש לחייב הבעל במקביל כפיצוי הנראה לביה"ד.
ב. במקרה שהבעל מואס באשתו בגלל מומין שנמצאו בה, כשלפי הדין אם רוצה לגרשה צריך לתת לה את הכתובה והתוספת משום שנסתחפה שדהו, כמו למשל ברואה דם מחמת תשמיש או שיש בה חולי המדבק או ששהתה 10 שנים ולא ילדה, עיין במה שכתב בספר נופת צופים [סימן רסב] שלא מחייבים את הבעל בתוספת שהוא מצד מה שנהגו במקומו להוסיף אלא בתוספת שהוא מרצונו הטוב באופן שחפצים להביא את המצב לגירושין בלי שיממש את כל התחייבותו.

ובעניין זה עיין גם במה שכתב במשפטים ישרים [ח"א סימן רסב] שמפשרים בתוספת. וז"ל:

"אשה אחת שהיתה בה חולי הצרעת שהוא חולי המדבק אם יוכל בעלה לישא אשה אחרת עליה. וגם אם כופין אותו לגרש וליתן כתובה אם אינו רוצה להתקרב אצלה?".

וכתב בהמשך:

"ומ"מ צ"ע אם יש לה תוספת ונראה דיש לה כיון שנסתחפה שדהו וכמ"ש מרן /אהע"ז/ סי' קי"ז באשה שרואה דם מחמת תשמיש ויתן הכתובה כולה אלא די"ל דלא חייבוהו אלא בתוספת שמוסיף מדעתו ורצונו אבל תוס' שהוא מנהג ובעל כרחו עושה אותו נראה דלא נהגו כן אלא שלא יגרש חנם. אבל אם מוכרח לגרש מחמת שאומרים לו שיש לו סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא נר' דאדעתא דהכי לא הנהיגו. וכעין זה חלקו הרבנים מהריב"ץ זלה"ה והרב א"ז המשבי"ר זלה"ה דאף דקי"ל בממאנת יש לה תוס' ה"מ בתוס' שמוסיף מרצונו אבל התוס' שבע"כ מצד המנהג אין לה ואפשר דה"ה הכא כיון שמוכרח להוציאה אין לה תוספת וצ"ע וראוי לפשר."

ועיין גם בשו"ת שאלו לברוך (אבן העזר סימן ג) בנידון תובע לגרש את אשתו משום שלא ילדה ופסק וסתה ופסק המחבר שיש להתחשב בבעל כפס"ד מעין תקנה שלא לחייבו מעבר לכתובה והנדוניא ולא לחייבו בתוספת

ועיין גם בשו"ת הלכה למשה (סימן ה) שדן במקרה שנתגלו באישה בהרות [מין צרעת], והבעל שהה עם אשתו זמן רב. וכתב שלמרות שמצד הדין הבעל צריך לשלם את כל הכתובה, בכל זאת יש לפסוק ולפשר כראות עיני ביה"ד וכפי כח הסבל. והרב הסתמך על דברי הרב יעבץ שדן במקרה שראובן טען על אשתו שמשתנת במיטה, ופסק שיש להתחשב בבעל ואין לחייבו את מלא הכתובה, וכ"ש בזמן הזה שהכתובות גדולות, שראוי שתיטול רק את הנדוניא והבעל יוסיף קצת כפי כח הסבל.

ג. פיצוי נוסף שמוזכר בפוסקים, פיצוי בגלל הבושת שהגירושין גורמים לאישה, ובעניין זה עיין ברב פעלים ח"ב אבהע"ז סי' ג' שדן בראובן שקידש אשה ולאחר כמה חדשים רצה לגרשה לפני הנישואין בלי שנתן טעם מדוע הוא מואס בה, והטעם שבכל זאת נתן שהאישה היא בת מלמד תינוקות, למרות שידוע לנו שידע מזה לפני הקידושין. ופסק הרב שיש לחייב אותו בדמי בושת משום שאירס אשה בפומבי ובפרסום גדול ואחר כך יגרשנה. ועוד שגרם לה הפסד שנעשית גרושה. ובסוף התשובה כתב: "שיש לקונסו בממון לפי המבייש והמתבייש וכן בדין למען יווסרו כל האנשים הבוערים בעצת אדם ולא יזידון להתעולל בבנות ישראל הכשרות".

ד.פיצוי נוסף, פיצוי המוביל לגירושין. עיין רב פעלים ח"ד סי' ט' שדן ופסק במקרה שאיש אירס אשה על אשתו בלי שיקבל את רשותה ואת רשות בי"ד, שכופים אותו לשלם מזונות לארוסתו כדי שיגרשה ולא חיישינן לגט מעושה, הואיל והבעל רוצה לקחתה בניגוד לרצון חכמים. ועיי"ש שכתב שאפשר לחייבו במזונות ארוסה שלא מעיקר הדין משום תקנת בנות ישראל ולא נחשב גט מעושה מאחר והחיוב בא משום תקנת בנות ישראל הנושאים ארוסה על נשותיהם.

ה. עוד מוזכר בפוסקים, פיצוי בעקבות הפרת הסכם קודם הנישואין. עיין בדברי יוסף [סימן לז בנידון של שני מחותנים שהתחייבו שכל צד שירצה לעלות לא"י (וממילא יגררו את החתן והכלה אחריהם), שאם הורי הכלה ירצו לעלות ואב החתן יעכב את בנו, יהיה עליו לרצות הבעל ברצי כסף על מנת לשכנעו לגט בנוסף למתן כתובה ובאם לא יעלה בידו לשכנע הבעל לגט ישלם קנס מאתים מתקאלים כסף לפצות את האישה בנוסף למתן הגט, ואם להיפך שהורי הכלה יעכבו את בתם, יוטל קנס גם על צד האשה, שתקבל רק עיקר הכתובה ונדוניא בלבד. וכן עיין בדברי יוסף [סימן יא] שדן במקרה שהבעל רצה לשאת אישה על אשתו לאחר 10 שנים שלא ילדה, והאישה העדיפה להתגרש ולכן הסכימה למחול על כתובתה אם יגרשה לאלתר, ואז סוכם ביניהם שאם יגרשה לאלתר, יהי כן, ואם לאו אז יתחייב לה בכמה דברים, ראשית שלא ישא אישה אחרת אלא אם כן יגרשה קודם וישלם לה את סך כתובתה, או לחלופין שישלם לה מיידית את סך כתובתה כאשר ישא אחרת. והבעל בחר בסוף לא לגרשה מייד. ואחרי זמן השלים עם האישה ובאותו מעמד הצדדים ויתרו על הסיכום הראשון, וחזרו שוב על החלק שמחייב את הבעל במקרה שהאישה לא מתגרשת מיד, כאמור שלא ישא אחרת וכו', אלא שעל הסיכום הזה הבעל מסר מודעה. והרב שם דן האם אפשר לחייבו מכח הסיכום הראשון, משום שיש אומדנא שהאישה לא היתה מוותרת על זכויותיה מכח הסיכום הראשון אם היתה יודעת שהבעל ימסור מודעה על הסיכום השני. וגם זה מעין חיוב פיצוי לאישה בגלל הפרת ההסכם.

כמו כן מצאנו שמפצים אישה בהקדמת פרעון הכתבה כאשר בעלה מגרשה בלי סיבה ומחייבים אותו לשלם לה את הכתובה לפני מתן הגט. או כאשר מגרשה בגלל שרצונו לעבור לגור בעיר אחרת בניגוד לדין או למה שהוסכם, שפוסקים שהבעל צריך לפצותה ולהקדים לה את כתובתה.

וכמו כן נציין לדברי הפוסקים שהובאו בשו"ע בסי' קלד שדנו האם בעל שהתחייב לשלם פיצוי לאישה אם לא יתן גט, יכול לתת את הגט, או שיש כאן חשש של גט מעושה. וגם לדעת האוסרים, מכן מקום הבעל צריך לקיים את התחייבותו ולשלם לאישה, כמו שמבואר בשו"ע שם. ובעניין זה עיין גם שו"ת נופת צופים.

זה בתמצית, ובמידת הצורך אפרט יותר על סוגי הפיצויים שכתבתי לעיל תוך ציטוט המקורות.

למסקנא אני מצטרף לדעת חברי שבנידו"ד מכיון שישנה התחייבות של האישה בקניין, יש לחייבה בפיצוי המהוה תשלום בגין ההסכמה לגט שהבעל לא היה מחוייב בו.
(-)ציון אלגרבלי

ראיתי מה שכתבו עמיתי הרה"ג היו"ר הדיין א. שרמן והדיין צ. אלגרבלי.

לענין המקרה הנדון אין ביניהם מחלוקת ואני מצטרף לדעתם.

בהסבר מנהג הפיצויים מהבעל לאשה נחלקו עמיתי מחלוקת יסודית. לדעת הגר"א שרמן הרי במקום שהבעל תובע גט, ואין מקום לחייב את האשה בקבלת הגט הנהיגו האחרונים וגם בתי הדין לחייב את הבעל בפיצוי ע"מ להביא את האשה להסכמה להתגרש, ודבר זה תקנה לאשה ותקנה לבעל.

עדיין יש לדון בפרטים. למרות החיוב בפיצוי אין ספק שהאשה יכולה לומר שאינה מסכימה להתגרש ואז נראה פשוט שהחיוב של הבעל לפיצוי יוגבל. איני יודע אם כל אימת שהאשה תסכים גם כעבור שנים עדין יחוייב הבעל בפיצוי או שיש להגביל חיוב זה אם האשה מסכימה להתגרש תוך זמן שביה"ד קוצב.

לדעת הגר"צ אלגרבלי, אין בכלל חיוב של פיצוי על הבעל והחוב חל רק בהסכמה ובקנין וא"כ אין לנו אלא מה שהסכימו וקנו.

כמו כן יש לדון לדעת הגר"א שרמן אם ביה"ד פסק שהאשה אינה מחוייבת לקבל גט ובכ"ז עמדה ונתגרשה לפני שביה"ד פסקו לה פיצוי אם יכולה לתבוע הפיצוי לאחר הגירושין. נראה שכאן לא שייך טעם התקנה שהרי לא היה צריך לשכנע את האשה להתגרש ע"י פיצוי, או שמא לא נחלק במנהג והמנהג מחייב באופן כללי כל מי שתבע את אשתו והיא סירבה וביה"ד קבע שאינה חייבת.

בין עמיתי יש גם מחלוקת בכיוון של פיצויים מהאשה לבעל.

הגר"צ אלגרבלי קובע בפסקה המתחילה "כאשר בפיצוי" שבין בפיצוי מהבעל לאשה או מהאשה לבעל אין חובת פיצוי ללא הסכמה וקנין. מאידך הגר"צ אלגרבלי מסביר בראש דבריו שהפיצוי מהאשה לבעל כאשר הבעל לא חויב במתן גט נמצא שמתן הגט הוא צער לבעל ואילו האשה נהנית ממנו, וא"כ מתן הגט לפי דרישת האשה הוא עבודת שירות (פועל) שהבעל עושה לאשה לטובתה והרי הוא כשכיר שלה וכנותן לה שרות שעל זה היא צריכה לשלם.

דבריו סותרים לכאורה שהרי אם בעינן הסכמה וקנין למה צריך גדרי פועל וגדרי הנאה.

ואולי דעתו שבפיצוי מהבעל לאשה צריך הסכמה וקנין אבל בפיצוי מהאשה לבעל צריך רק הסכמה על הפיצוי ואין צורך בקנין כמו שבשכירות פועלים אין צורך בקנין ואם עשה העבודה על פי המוסכם זוכה הפועל בשכרו גם ללא קנין.

הפיצויים שמזכיר הגר"צ בסעיפים א-ב שבעמ' 11 הולכים לשיטת בני ספרד המקילים במתן היתר לבעל לשאת אשה על אשתו, או לחייב אשה בגט.

לשיטתם, יש מקרים שבט' מאיס עלי לבד הוא מחייבים אשה בגט אולם מתנים את רשות הבי"ד להית"נ או לחיוב גט במתן פיצוי.

לסיכום, לענין מנהג הפיצויים המקובל בבתי הדין מקובלת עלי דעת עמיתי הגר"א שרמן שכן הוא מבסס אותה על פסקי דין של בתי הדין הרבניים ועל דעת גדולי זמננו.
(-)חגי איזירר

לסיכום: ביה"ד חוזר על החלטתו מכ"ה באדר א' תשס"ה 6.3.05 שדינו של הערעור להידחות.

בחוות הדעת דלעיל נמצאת תשובה לפניית היועה"מ לממשלה להבהרת פסה"ד.
ניתן ביום כ"ה אייר תש"ע (09/05/2010)
(-) הרב אברהם שרמן, דיין - יו"ר (-) הרב חגי איזירר, (-) הרב ציון אלגרבלי,