בהחלטת בית הדין מיום כ"ו סיון תש"ע 8/06/010 נאמר (סעיף ו') "על האשה וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 30 יום עמדתו בצירוף אסמכתאות הלכתיות עם עותק לתגובת הצד השני".

הצדדים אכן המציאו לבית הדין את סיכומיהם בצירוף אסמכתאות הלכתיות ומשפטיות וכן חומר לביסוס עמדתם.

מן העיון בחומר הנ"ל ובחומר הרב שהצטבר בתיקים הכולל, החלטות בית הדין בהרכב קמא, בית הדין הגדול ופרוטוקולים, עולה כדלהלן:

א. בתאריך 10/08/04 האשה הגישה תביעת גירושין ובכרוך לה משמורת וענייני הרכוש, הכולל, פירוק השיתוף ורכישת חלקו של הבעל בדירה ע"י האשה.
ב. בתאריך 02/2005 לדברי הבעל, או 05/2005 כדברי בא כחו, עזב הבעל את הבית.
ג. דרישת הבעל לשעבר לדמי שימוש עלתה לראשונה בסיכומיו מיום 02/05 ובה טען לתשלום בסך 22,899 ₪ מיום עזיבתו את הבית, ולא כדברי ב"כ האשה (ראה תגובה מיום 16/08/010) בשנת 2007.
ד. בתאריך י"ח אלול תשס"ו 11/09/06 הוציא בית הדין בהרכב קמא פסק דין מנומק ובו חייב את הצדדים להתגרש מהעילה, ששניהם מורדים זה בזה.
בפסק דין זה הורה בית הדין על פירוק השיתוף בדירה, מכירתה כפנויה והתמורה שתתקבל לאחר תשלום המשכנתא תחולק שווה בשווה. לאשה ניתנה זכות ראשונית לקנות את חלקו של הבעל.
עוד נפסק, כי האשה תשאר עם זכויותיה ממקום העבודה ולא כדרישת הבעל לחלוקה שווה.
ה. הבעל וב"כ ערערו על החלטת בית הדין לפיה האשה תשאר עם זכויותיה ובקשו לפסוק חלוקה שווה בהתאם לחוק יחסי ממון. בית הדין הגדול הורה להחזיר את התיק לבית הדין האזורי על מנת לבדוק את מדת השיתוף בין הצדדים.
ו. בין הצדדים התנהלו דיונים בהרכב הנוכחי לנוכח החלטה זו של בית הדין הגדול.
בית הדין הוציא החלטה מנומקת ובה פירט את עמדתו. כמו כן הורה על מכירת הדירה ומתן זכות לאשה לרכוש את חלקו של הבעל.
ז. בחוות דעת של השמאי ברלינר העריך את שווי שכר הדירה בסך 1,700 ₪ לחודש מעודכן ליום 31/01/010.


להלן טיעוני הצדדים וב"כ כפי שמשתקף מסיכומיהם וסיכומי ב"כ האשה לשעבר.


עיקר טיעוני הבעל וב"כ הם כדלהלן:

א. האשה וב"כ תבעו פירוק שיתוף עוד באוגוסט 2004 בכרוך לתביעת הגירושין.
ב. הבעל נאלץ לעזוב את הבית בחודש מאי 2005 עקב אלימות האשה, שפנתה לבית הדין בבקשה להוצאת צו מניעה כנגד הבעל ובית הדין לא קיבל את בקשתה.

אסמכתא משפטית לחיוב האשה בדמי שימוש מצטט מחוק המקרקעין סעיף 33 (תשכ"ט – 1969) ופסיקות של בתי המשפט בהתאם לסעיף זה של החוק.

אסמכתא הלכתית לחיוב האשה בדמי שימוש ציין לפס"ד של הרה"ר לשעבר הרה"ג בקשי דורון שליט"א, הובא בספרו בנין אב ח"ב ופס"ד של אב"ד הרה"ג אוריאל לביא שליט"א הובא בספרו עטרת דבורה ח"ב סימן ל"ג.

במסקנתו מבקש הוא מבית הדין, להורות על חיוב האשה בדמי שימוש בגין חלקו של הבעל בדירה, מיום הגשת תביעתה לגירושין ופירוק שיתוף 10/08/04 ולפחות מהיום שהבעל נאלץ לעזוב את הבית, בתאריך 05/05.

עיקר טיעוני האשה וב"כ כדלהלן:
א. הבעל חייב במדור האשה שהוא חלק מחיוב מזונותיה. ובכל מקרה שיש ספק יש לדון את האשה כמוחזקת.
מצטט פדרי"ם לביסוס עמדה זו, וכן פסיקות של בתי המשפט, בהתבסס על חוק המקרקעין סעיף 33, מביא פרשנות השופט מלץ, במצב שלא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים.
ב. הבעל עזב את הבית מרצונו לטובת אשה אחרת ובנסיבות הללו שגרם צער ובושת לאשה לא מגיע לו דמי שימוש.
ג. דרישתו של הבעל לשעבר וב"כ נגועה בחוסר תום לב.
מדובר בשינוי חזית של הבעל משלום בית לתביעת דמי שימוש מהאשה, המתגוררת עם שלושת בנותיה.
ד. האשה נשאה בתשלומים לבדה בעבור תחזוקת הבית במשך כל השנים הללו.

בית הדין ביקש מהאשה וב"כ התייחסותם לפסק דינו של הרה"ג לביא שליט"א, ובתגובה לכך טען ב"כ האשה כי קיימים שבעה הבדלים משמעותיים בין המקרה שנדון שם למקרה דנן.

עמדת בית הדין שיש לקבל עקרונית את התביעה לדמי שימוש בגין חלקו של הבעל לשעבר בדירה החל מיום מתן פסק הדין בהרכב קמא לפירוק שיתוף וחיוב הצדדים להתגרש, קרי י"ח אלול תשס"ו 11/09/06.

הנימוק המרכזי הוא כי מיום מתן פסק הדין לחייב את הצדדים להתגרש ולפירוק שיתוף ומכירת הדירה כפנויה כדרישת האשה והסכמת הבעל לשעבר פסקה השותפות ביניהם. הצדדים היו מחוייבים לפעול בהתאם לפסק הדין. ממועד זה אין חולק כי יש לבעל לשעבר זכות לדרוש מהאשה שותפתו לשעבר דמי שימוש בגין חלקו.

הרחבת דברים בעניין זה נכתבו ע"י אב"ד בעבר ומאחר והנדון שם זהה נביא להלן את הנימוקים:

איתא בב"י חו"מ סוף סימן קע"א (סקכ"ד מחודשים ג') "שנים שקנו מקום ישיבה בבית הכנסת, כתב הרשב"א בתשובה, שאין חלוקה לזמנים ידועים למאן דאית ליה דינא דגוד או איגוד, וכתב עוד בתשובה, שאם אירע שישב בו האחד שתיים ושלוש שנים, נ"ל דבר ברור שאינו חייב להעלות לו שכר, דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש".

וכן פסק הרמ"א בסעיף ח' שהביא לשון זה של התשובה.

לכאורה למבואר בפוסקים הללו אין לבעל (התובע) זכות לדרוש מהאשה (הנתבעת) דמי שימוש בגין חלקו בדירה, שכן דינם כשותפין כל עוד לא פורקה השותפות ביניהם וזכות האשה לטעון בשלי אני משתמשת.

ואם כנים אנחנו, דין זה אינו מוסכם, דהמעיין בתשובת הרשב"ש סימן קל"ט יראה להדיא שחולק על דינו של הרשב"א. שם היה נידון של שני אחים שירשו מאביהם שני בתים האחד בית גדול והאחד קטן ודר אחד מהאחים בבית הגדול שנים מרובות ונפטר, עתה בא האח האחר ואומר אדור אני בגדול כדרך שדר אחי, והאלמנה מעכבת, ופסק הרשב"ש שיכול לדרוש זאת מהאלמנה, וטעמו, דכיון דאילו היה האח קיים היה מחוייב לצאת מן הבית (כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכ' שכנים והרא"ש בתשובה סימן קע"א הוב"ד בטור חו"מ סימן קע"א) א"כ האלמנה הזאת לא עדיפה מבעלה.

וכן הבין בספר ערך שי (חו"מ סימן קע"א ס"ח) שנחלקו בדין זה הרשב"א והרשב"ש ולפי זה הרמ"א פסק כרשב"א בתשובה והלך בעקבות הב"י שהביא דבריו וא"כ שומא עלינו לפסוק כדבריהם.

אולם המעיין בדברי הרשב"א בתשובה יראה שבב"י וברמ"א נשמט קטע מאד משמעותי מסיום תשובת הרשב"א ובו נאמר "דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש, ואילו רצה חבירו היה משתמש בחלקו" עכ"ל.

מסיום התשובה נראה להדיא, שהרשב"א סייג דבריו דווקא למקרה בו השותף התובע יכול להשתמש בחלקו ולא נמנעה ממנו האפשרות הזו, וע"כ כתב דבשלו הוא משתמש. אבל במקרה ואינו יכול להשתמש בחלקו, לא אמר הרשב"א את דינו, ואדרבא, מוכח שאז עומדת לזכות השותף (שלא השתמש) דרישה להשתמש בנכס כפי שהשתמש שותפו.

ולענ"ד הדבר מוכרח בדעת הרשב"א ממה שביאר טעם החילוק בין דין זה של שותף לדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וכתב דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו... דכיון שלא חלקו בשלו הוא משתמש. וממוצא דבר נלמד שהרשב"א סבר שחלוק דינו של מי שמשתמש בחצר חבירו שחייב לשלם כמבואר בטושו"ע חו"מ סימן שס"ג לדין שותף המשתמש בחלקו בגפו, שבדין המשתמש בחצר חבירו שלא מדעתו, חייב לשלם או מדין נהנה או מדין שמחסיר ממון מחבירו ע"י השימוש כמבואר שם בפוסקים, ראה תוס' רא"ש ובראשונים על הסוגיא מסכת בבא קמא. אולם בשותף המשתמש בנכס משותף, מחלקו הוא נהנה, משלו הוא מחסיר, שכן אין מניעה שחבירו גם הוא ישתמש בחלקו שהרי לשם כך נועדו יחדיו כשותפין, על כן השתמש הרשב"א בביטוי שהרי הוא משתמש בחלקו ומה בכך שנהנה. מטעם זה מוכרחים אנו לומר שהמשתמש פטור מתשלום דווקא כאשר אינו מונע משותפו להשתמש אף הוא בחלקו, אולם במקרה ויש מניעה כל שהיא, יחוייב השותף המשתמש לשלם לחבירו שלא השתמש, שכן הוא נהנה ומחסיר גם משל חבירו. טעמו של דבר, שהרי באותה עת נבצר מחבירו היכולת להשתמש בחלקו ונשמט הבסיס לטעם המבואר ברשב"א שהרי הוא משתמש בחלקו. במקרה זה שהתפרקה השותפות מאונס עומדת לשותף שנבצר ממנו להשתמש, הזכות לתבוע את חבירו בגין השימוש הבלעדי שעשה בחלקו.

לדברינו, אין מחלוקת בין הרשב"א לתשב"ץ ובנו הרשב"ש.

שוב ראיתי שכבר עמד על כך בספר דברי גאונים כלל ק' אות ה', שם הביא דברי הערך שי שכתב שמוכרח לומר כן בדעת הרשב"א, שכן מפורש הדבר להדיא בסוף תשובתו וא"צ לפנים, והביא בשם שער המשפט סק"ה, תשובת זרע יעקב סימן י"ז, שו"ת בית שלמה חו"מ סימן ס"ח שכן הבינו בדעת הרמ"א והרשב"א וכן פסקו הלכה למעשה.

וכן העלה לדינא מהרש"ם ח"א סימן ח' בסוף דבריו בשאלה דומה שחייב לשלם וז"ל "ובדבר מה שתבע ראובן מיהודה שזה ב' שנים תבעו לדין לחלוק כפי הכתב. ויהודה סירב מלציית לדין תורה. ותובע שישלם שכר דירה מה ששווה חלקו יותר מחלק ראובן. יפה כתב שמחוייב יהודה לשלם, דכל טעם הרשב"א שאם רצה חברו היה משתמש ג"כ, וזה לא שייך בנדו"ד" ותמך יתדותיו על דברי הבית שלמה ועוד אחרונים.

בדברינו הוספנו שיש הכרח לומר כן בדעת הרשב"א ע"פ הטעם המבואר בדבריו בשוני בין הדר בחצר חברו שלא מדעתו לבין דין השותף.

לשאלה דומה נזקק בית הדין בחיפה לפני שנים רבות הובאה בספרו של הראשל"צ והרה"ר לישראל לשעבר הגר"א בקשי דורון שליט"א בנין אב חלק ג' סימן ע"א.

הנדון שם היה תביעת האשה את בעלה בדמי שימוש בגין חלקה בדירה החל מיום עזיבתה את הדירה לחילופין מיום שעמדו בדין להתגרש או לחילופין מיום פסק הדין לגירושין.

ושם הביא דברי הרשב"א בתשובה ופלפל בדבריו באריכות ומסקנותיו הם:

א. אין לקבל דרישת האשה לדמי שימוש מיום עזיבה את הדירה וזאת בהתאם לדברי הרשב"א שהבעל בחלקו השתמש ולאשה לא היתה מניעה מלהתגורר בדירה. נימוק נוסף, שהאשה לא דרשה בתקופה זו את פירוק השיתוף. כאסמכתא הביא דברי החת"ס בתשובה שהמתגורר בדירת חבירו בהסכמתו ללא שבקש ממנו תשלום פטור המתגורר מתשלום כמבואר ברמ"א שס"ג מדין האומר לחבירו דור בחצירי שאין צריך להעלות לו שכר.
ב. באשר לתביעתה מיום שעמדו בדין להתגרש, הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים בין הרשב"א והרמב"ן לבין ר"ת ר"י והר"ן בהבנת דברי רבי אליעזר בן יעקב נדרים מ"ה: ביסוד דין קנין השותפין בחצר שאין בה דין חלוקה הסובר לגבי השותפין שנדרו הנאה זה מזה רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. שלדעת הרשב"א זכות השותפין בחצר שאין בה דין חלוקה לדור בכל החצר הטעם הוא מאחר ויש לכל אחד מהשותפין בעלות משותפת על כל השטח ומכח הבעלות המשותפת יכול להכנס ולהשתמש בחצר. ולפי זה כשאחד השותפין אינו יכול להשתמש מותר לשותף השני להשתמש בחלקו מכח בעלותו המשותפת כל עוד לא פורקה השותפות. לדבריו, הדין נרמז בדברי הרשב"א שכתב "שזה משתמש בחלקו". אולם לדעת ר"ת ר"י והר"ן, זכות השימוש לשותפין בחצר שאין בה דין חלוקה זה לא מכח בעלותם המשותפת, שכן, לכל אחד יש רק בעלות על חצי הנכס, ואינו יכול להשתמש בנכס המשותף מכיון שיש גם לחבירו בעלות על החצי השני וזכות השימוש נובעת רק מכח הדין של יש ברירה, שכל שותף משתמש מכח זכות זו בכל הנכס. לדבריהם, באם אין לאחד מהשותפין אפשרות להשתמש יכול לתבוע מהמשתמש דמי שימוש בגין חלקו שאינו יכול להשתמש בו מכיון אין דין ברירה חל במקרה ואחד מהשותפין לא יכול להשתמש.

מאחר והדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, לא ניתן להוציא מהמוחזק.

אולם ברור שכאשר יש פסק דין או החלטה של בית הדין המחייבת פירוק שיתוף אין חולק שיש לחייב את השותף המשתמש דמי שימוש בגין חלקו של חבירו, ולא זכר שר מהאחרונים שהבאנו בביאור דברי הרשב"א ובשיטת התשב"ץ ובנו הרשב"ש.

לסיכום:

א. רוב ככל הפוסקים סבורים שאין מחלוקת בין הרשב"א לבין התשב"ץ ובנו הרשב"ש.
ב. גם למיעוט הפוסקים הסוברים שיש מחלוקת ביניהם אין חולק כי בנדוננו בו פסק בית הדין על פירוק השותפות בדירה כפנויה לכל המרבה במחיר, השותפות הסתימה.


מיום מתן פסק דין זה פסקה השותפות והאשה מחויבת לשלם לבעל דמי שימוש בגין חלקו בדירה.

לאור הנימוקים הללו, בית הדין אינו מקבל את טענות האשה וב"כ לפיה פסק הדין של הרה"ג לביא שליט"א אינו דומה למקרה דנן. רוב ההבדלים שמנה שם אין להם משמעות הלכתית, כיון שמיום מתן פסק דין ע"י בית הדין לפירוק שיתוף כדרישת האשה והסכמת הבעל כמו במקרה דנן הסתיימה בעצם השותפות.

הטענה שלאשה מגיע מדור מכח חיוב הבעל במזונות אין לה רלוונטיות לאחר פסק הדין לחיוב הצדדים בגט. ק"ו בנדוננו, בו האשה לא תבעה מזונותיה ובית הדין בהרכבו הקודם לא התייחס לסוגיה זו, כחה של טענה זו יפה, לכל היותר, טרם פסק הדין לחיוב הצדדים בגט כדי להחשיב את האשה כמוחזקת מספק ולא להוציא ממנה דמי שימוש עד מועד זה.

גם אם נניח שיש ממש בטענות האשה וב"כ, הרי שבפסק הדין שניתן ע"י הרכב זה, הנדון שם היה זהה למקרה דנן ויש להקיש ממנו.

הקו המנחה בין פסק דין זה ובין פסק הדין של הרה"ג לביא שליט"א, דומה ומבוסס על הפוסקים שהובאו שם כמבואר למעיין בשורש הדברים וטעמם.

עם זאת מוצא בית הדין טעם לנכון לסייג החלטתו ולהתחשב בעובדת היות שלושת הבנות המשותפות של הצדדים מתגוררות בבית המשותף עם האשה, וביניהן שתי בנות בגירות שהינן יישות משפטית בפני עצמן. לדעת בית הדין יש להוציא מדרישת הבעל לדמי שימוש את חלקן, שכן לא יעלה על הדעת לחייב את האשה דמי שימוש בגין חלקן.

כמו כן יש לבחון את פסיקת ביהמ"ש בנוגע למזונות הבת הקטינה והתייחסותו למדור כמרכיב בפסיקתו.

עוד יש להתחשב בטענה האשה שהוציאה הוצאות לבדה במה שנוגע לבדק בית הנדרש ועל האשה להוכיח זאת באסמכתאות.

לאור האמור נראה שיש להחליט כדלהלן:

א. בית הדין מקבל עקרונית את דרישת הבעל לשעבר וב"כ לתשלום דמי שימוש בגין חלקו בדירה החל מיום י"ח אלול תשס"ו 11/09/06.
ב. דמי השכירות הינם בסך 1700 ₪ לחודש כפי הערכת השמאי.
ג. מסכום זה יש לקזז שני שליש בגין השמוש של שתי הבנות הבגירות בדירה.
ד. באשר להתחשבנות עם חלקה של הבת הקטינה, על הבעל וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 14 יום כתב תביעה, הגנה, פרוטוקולים והחלטות ביהמ"ש בתביעת מזונות הילדים ובית הדין יוציא החלטה נוספת בעניינה.
ה. באשר לטענת האשה וב"כ לקיזוז התשלומים ששילמה בגין הוצאות בדק הבית הנדרש במשך השנים הללו, עליה להמציא לבית הדין אסמכתאות לכך בתוך 14 יום עם עותק לתגובת הצד השני.

הרב מימון נהרי - אב"ד הרב יוסף יגודה - דיין

אני מסכים למסקנות עמיתי הדיינים. שמאחר והאשה לא התגוררה לבדה בדירת הצדדים אלא שתי בנותיהן הבגירות של הצדדים התגוררו עמה. ממילא יוצא שאף הן השתמשו בדירה במשותף עם האשה. יוצא שבחלקו של האיש (הבעל לשעבר) השתמשו שלושה בני אדם ותביעתו של האיש אמורה להיות כלפי שלושתן ולא רק כלפי האשה שהרי האשה השתמשה רק בשליש מחלקו של האיש.


אולם יש לסייג עקרונית מסקנה זו, שכל זה נכון אם הבנות הבגירות התגוררו בדירה קודם עזיבת אביהם את הדירה והמשיכו להתגורר אף לאחר עזיבתו. אבל אם קודם לעזיבת האב את הדירה לא גרו בה הבנות ורק לאחר עזיבת האב הביאה האם את הבנות על מנת שיתגוררו עמה, יש מקום לתבוע את האשה לבדה בדמי שימוש. מפני שבזה שהביאה את הבנות להתגורר עמה בדירה היא השתמשה ע"י כך בחלקו של הבעל, וזוהי הנאתה שהבנות יתגוררו עמה. ויש לחייבה על ההנאה שהפיקה מחלקו של בעל בדרך שימוש זו.

חילוק זה כבר קבע הגרי"ש אלישיב שליט"א בפד"ר ד' עמ' 182, במקרה דומה שבו הבעל עזב את דירת הצדדים,ולאחר עזיבתו התגוררו בדירה האשה והוריה, ובפסק דינו כותב הגרי"ש אלישיב שיכול הבעל לתבוע את כל דמי השימוש מהאשה. ותמצית נימוקו כדלהלן, "באחד שגירש את חבירו מביתו והכניס אחר תחתיו שבעל הבית יכול לדרוש דמי שכירות גם מזה שגירשו מביתו ורצה מזה גובה, רצה גובה ממי שדר בבית. שי"ל שזה ג"כ מקרי השתמשות ברכוש חבירו, הואיל והוא הכניס את חבירו לגור בביתו ויש לו קורת רוח מזה, הרי אפשר לומר שדינו כאוכל מה שחבירו נפסד" יעויין שם בדבריו.

מעשית במקרה שבו עסקינן הבנות בודאי התגוררו בדירה עם הוריהם קודם עזיבת האב . ויתירה מזו, אב החפץ בטובת בנותיו בודאי יש לו קורת רוח שבנותיו נהנות מחלקו בדירה כדי שתשמש להם קורת גג . ולכן מוצדק החישוב לקזז מתביעת דמי השימוש כנגד האשה שני שליש מחמת שימוש הבנות .


אמנם עדיין יש מקום לומר שבכל מקרה התביעה לדמי שימוש אמורה להיות רק כנגד האם. מאחר שמניעת השימוש בדירה נעשה בגין האם ולא בגין הבנות, שהרי אי יכולתו של האב להשתמש בדירה נבעה מפסק דינו של ביה"ד שהצדדים חייבים להתגרש, ועקב כך אין הצדדים יכולים להמשיך ולהתגורר תחת קורת גג אחת ובמיוחד לאחר הגירושין. א"כ נוכחותה של האשה בדירה היא זו שמנעה מהאיש להשתמש בחלקו. שהרי אין מקום לתביעת דמי שימוש אם לתובע לא היתה מניעה להשתמש בדירה (כפי שכתבו הפוסקים ואין כאן המקום להאריך במקורות). ומשום כך לכאורה על האשה לשאת לבדה בתשלום דמי השימוש בחלקו של האיש.
אולם מאחר ובפועל האשה השתמשה רק בשליש מחלקו של האיש בדירה, התביעה של האיש כנגד האשה לדמי שימוש ראויים יכולה להיות רק בהתאם להנאתה מחלקו.


לסיכום הדברים : מסקנת עמיתי צודקת ואף נתמכת בפס"ד של הגרי"ש אלישיב שליט"א.


הרב אברהם מייזלס - דיין


לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. בית הדין מקבל עקרונית את דרישת הבעל לשעבר וב"כ לתשלום דמי שימוש בגין חלקו בדירה החל מיום י"ח אלול תשס"ו 11/09/06.
ב. דמי השכירות הינם בסך 1700 ₪ לחודש כפי הערכת השמאי.
ג. מסכום זה יש לקזז שני שליש בגין השימוש של שתי הבנות הבגירות בדירה.
ד. באשר להתחשבנות עם חלקה של הבת הקטינה, על הבעל וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 14 יום כתב תביעה, הגנה, פרוטוקולים והחלטות ביהמ"ש בתביעת מזונות הילדים ובית הדין יוציא החלטה נוספת בעניינה.
ה. באשר לטענת האשה וב"כ לקיזוז התשלומים ששילמה בגין הוצאות בדק הבית הנדרש במשך השנים הללו, עליה להמציא לבית הדין אסמכתאות לכך בתוך 14 יום עם עותק לתגובת הצד השני.

ניתן ביום ה' במרחשון התשע"א
(13/10/2010)

הרב מימון נהרי - אב"ד
הרב יוסף יגודה - דיין
הרב אברהם מייזלס - דיין