בתאריך ד' אב תש"ע (15/07/2010) הוציא בית הדין פסק דין ולפיו התיר את נישואי התובעת עם הנתבע ללא צורך בגט.

בפסק הדין נאמר, כי נימוקים מפורטים יינתנו במועד מאוחר יותר. להלן הנימוקים.

נקדים תקציר השתלשלות העניינים הרלוונטי למתן פסק הדין.

ראשיתו של תיק זה לפני כשבע וחצי שנים בו פתחה התובעת תיק תביעה לגירושין נשוא הדיון.

בכתב התביעה מציינת התובעת כי נישאה בשנת 1992 בקווקז ולהם בת משותפת, הנתבע נוהג באלימות אינו מפרנס ומעוניין לשוב לחו"ל.

התקיימו שני דיונים בהם הופיעה התובעת וב"כ עוה"ד א. שטרן. הנתבע לא הופיע.

בתאריך כ"ו אלול תשס"ג 23/09/010 הופיעו הצדדים בפני בית הדין בהרכב קמא בראשות אב"ד הגר"מ חשאי זצ"ל. בפרוטוקול הדיון נאמר:

האשה: נשאנו אזרחית בלבד, אנו פרודים מזה כשנתיים מתגוררת אצל הוריי ורוצה להתגרש.
הבעל: אני רוצה את האשה נשאנו אזרחית בלבד.
ב"כ האשה: מדובר בנישואין אזרחיים ואני מבקש להתיר את הנישואין.

בפסק דין מפורט ומנומק מיום כ"ד תשרי תשס"ד 20/10/03 ציין בית הדין את עמדת הצדדים שהיו אלו נישואין אזרחיים בלבד. ולאחר מו"מ הלכתי נאמר "מאחר והצדדים נישאו אזרחית בלבד אין צורך לכל זה ... והואיל והצדדים נישאו בנישואין אזרחיים בלבד וקיים פירוד ביניהם תקופה ארוכה לכן נראה לפסוק כי הבעל חייב לתת גט לאלתר".

האשה וב"כ פתחו תיק לסידור גט ובתאריך כ"ה סיון תשס"ד 17/06/04 נאמר על ידי ב"כ האשה, כי הבעל ברח לאזרביג'אן והאשה נותרה עגונה.

התיק הועבר לבית הדין המטפל ובתאריך י"ט תמוז תשס"ז 5/07/07 הופיעה האשה בגפה לדיון בפני אב"ד בהרכב חסר בפרוטוקול מאותו יום נכתב:

האשה: "הבעל ברח לחו"ל ואני רוצה גט. נשאנו כדת משה וישראל כמו אצל הקווקזים, שמענו שהוא באזברביג'אן".

בהחלטה מאותו יום נאמר:

"הואיל והבעל ברח לחו"ל ולדברי האשה נשאו כדת משה וישראל, לאור כך בית הדין מפנה את התיק להנהלת בתי הדין הרבניים ע"מ לנסות ולאתר את הבעל כדי להתיר את האשה מעגינותה".

מני אז נעשו מאמצים כבירים על ידי הנהלת בתי הדין באמצעות הגורמים המטפלים להתחקות אחר הנתבע, לאחר מספר שנים אותר הנתבע והצהיר בפני שליח בית הדין כי אינו מעונין לתת גט ומעוניין בשלום בית.

התובעת לא חדלה להציף את בית הדין בבקשות אין ספור שיסייעו לה ויתירוה מכבלי עגינותה. האשה שבה וטענה שנשאו בנישואין אזרחיים בלבד.

התובעת, אביה, אחיה ודוד שלה הופיעו בפני חבר בית הדין לסידור גיטין הרה"ג מיכאל בלייכר שליט"א.

בדיונים שהתקיימו העידו כי היו רק נישואין אזרחיים ולאחר מכן עשו טקס בחצר הבית. לא היה קידוש ויין ובטקס נכחו אך ורק קרובים. התובעת הסבירה שלא הבינה את השפה העברית ומה זה נישואין כדת משה וישראל.

בית הדין לסידור גיטין הפנה בהחלטתו מיום כ"ו אייר תש"ע את התיק להמשך הבירור לבית הדין בהרכבו הנוכחי.

בתאריך י"ח תמוז תש"ע 30/06/010 הופיעה התובעת בפנינו, בית הדין חקר אותה על דבריה. כמו כן חקר את אביה ואחיה כל אחד לחוד תוך כדי השוואת גירסתם עם גירסת המבקשת.

החקירה של התובעת ואביה התנהלה באמצעות מתורגמן בית הדין, שכן התובעת ואביה אינם שולטים בשפה העברית.

מהחקירה עולה שכולם אישרו שהיו אלו נישואין אזרחיים בלבד ובטקס המשפחתי שנערך בחצר הבית לא השתתף רב ונכחו שם בני משפחה של הצדדים.

התובעת נתבקשה להסביר את פשר אמירתה בפני אב"ד בהרכב הקודם שנשאה כדת משה וישראל והיא חזרה על כך שלא הבינה מה זה, בגין קשיים בהבנת השפה.

מאחר וגם אחותה היתה בטקס, בית הדין קבע מועד נוסף ובו הוזמנה אחותה.

בדיון הנוסף שהתקיים, נחקרו התובעת, אביה ואחיה וכן נחקרה אחותה.

האחות הצהירה כי גם היא נישאה אך ורק בנישואין אזרחיים בלבד, וכי נכחה בטקס המשפחתי שנערך לתובעת ובו השתתפו בני משפחת הצדדים. העידה, כי לא היה רב וחופה.

אביה הצהיר כי גם הוא נישא אך ורק אזרחית בלבד.

יצויין, כי במכתביה של התובעת המצויים בתיק יש שיבושי כתיבה רבים וחלקם נראה שנכתבו על ידי אחרים והיא רק חתומה עליהם.

לסיכום החלק העובדתי:
א. התובעת ובא כחה והנתבע הצהירו בפני בית הדין בהרכב שלושה בראשות אב"ד הגר"מ חשאי זצ"ל שהיו רק נישואין אזרחיים בלבד.
ב. בפסק הדין שהוציא בית הדין בהרכבו הקודם חוייב הבעל במתן גט לאלתר כאשר הנימוק המרכזי הוא נישואי הצדדים בנישואין אזרחיים בלבד והפירוד הממושך.
ג. התובעת הופיעה בפני אב"ד הגר"מ חשאי זצ"ל לאחר שהבעל סירב לתת גט וברח לחו"ל. והצהירה כפי המופיע בפרוטוקול כי נישאה כדת משה וישראל כמו אצל הקווקזים.
ד. על סמך דבריה, פנה הגר"מ חשאי בהחלטה להנהלת בית הדין לפעול לאיתורו של הבעל.
ה. התובעת אביה, אחיה, אחותה ודודה שהופיעו בבית הדין בהרכבו הנוכחי ונחקרו שתי וערב, העידו, כי היו רק נישואין אזרחיים בלבד, ולאחר מכן נערך טקס משפחתי בחצר הבית שלא נכח בו רב ולא היתה חופה.
ו. התובעת מצהירה בפנינו, כי דבריה בפני אב"ד הגר"מ חשאי נאמרו ללא הבנה למשמעות הדברים מאחר ומתקשה בשפה העברית.
ז. הנתבע אותר על ידי הגורמים המטפלים באזברביג'אן ומסרב לתת גט בכל תוקף.
ח. הצדדים פרודים מזה כתשע שנים מהם כשבע שנים שהתובעת מתגוררת בארץ והנתבע בחו"ל ואינו מעוניין לבוא לארץ.
ט. התובעת מתקשה בהבנת השפה העברית.
י. אבי התובעת ואחותה הצהירו כי גם הם נישאו אזרחית בלבד.

עד כאן תקציר עובדתי.

ועתה לפן ההלכתי.

בנסיבות המתוארות מתעוררות השאלות ההלכתיות כדלהלן:
א. האם יש להחיל על דבריה בפני אב"ד הגר"מ חשאי זצ"ל דין "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא"?
ב. מה המשמעות ההלכתית לדבריה במעמד אב"ד, לנוכח מה שהצהירה במעמד בית הדין בהרכב שלושה בדיון קודם בנוכחות הנתבע שגם הוא הצהיר כן?
ג. מה המשמעות ההלכתית שיש לתת להחלטת אב"ד, לנוכח פסק הדין שניתן על ידי שלושה כולל אב"ד?
ד. האם יש לבית הדין בהרכבו הנוכחי סמכות לדון אחר החלטת אב"ד וזאת לאור ההלכה שבי"ד בתר בי"ד לא דייקי?
ה. האם יש לקבל את האמתלאה שניתנה על ידי התובעת בפני בית הדין?
ו. האם יש לראות ברישום של המבקשת בתעודת הזהות "נשואה" כמוחזקת לנישואין כדמו"י?

והנה, באשר לשאלה האם יש להחיל על התובעת דין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא בגין דבריה במעמד אב"ד "נשאתי כדת משה וישראל כמו אצל הקווקזים".

לענ"ד, בנסיבות מקרה זה אין לייחס לאמירתה דין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא לכולי עלמא. שכן בדין זה נאמרו שלושה טעמים בפוסקים שהם שניים:

א. מדין נדר.
ב. מדין נאמנות.
ג. מדין הודאת בעל דין ויש הסוברים שזו נאמנות של הודאת בעל דין.

וכבר האריכו בזה למעניתם רבותינו ה"ה, שו"ת מהרי"ט ח"ד אה"ע סימן א', מהר"י באסן סימן פ', נו"ב תניינא אה"ע סימן כ"ג ,חתם סופר יור"ד סימן קפ"ח, פרי יצחק ח"ב סימן ל"ז, אור לציון ח"א ,אה"ע סימנים א-ב', חקרי לב יור"ד סימן ב, קצוה"ח סימנים ל"ד, ל"ז, רמ"ו, שב שמעתתא שער ו' פרק י"ט, קובץ שיעורים כתובות אות נ"ח, קהלות יעקב כתובות סימן ז', חידושי הגר"ש שקאפ כתובות דף ט' ועוד ועוד.

והנה לסוברים דזהו מדין נדר שיכול אדם לקנוס עצמו ולומר אם אעשה כך יהא פתי פת כותי (ראה מהרי"ט, שיטמ"ק כתובות י' בד"ה נאמן לאסרה עליו) ברור שכל זה דווקא כאשר הנודר יודע ומבין שבאמירתו אוסר הוא על עצמו דבר שהיה מותר, וכמו בנדר.

אולם באופן שלא ברור לנו שכוונת האומר לאסור על עצמו לא נאמר דין זה. מכאן למקרה דנן, התובעת אינה יודעת עברית, נשאלה על ידי בית הדין באמצעות מתורגמן והשיבה כפי שהבינה "נשאתי כדת משה וישראל כמו אצל הקווקזים".

תשובתה הועברה אף היא באמצעות מתורגמן, כך שאין וודאות שהיא הבינה את משמעות הנישואין כדת משה וישראל.

עוד יש להוסיף שהמבקשת סייגה דבריה ואמרה "כמו אצל הקווקזים" כך שלדעתי יש לראות זאת כ"שוברו של שטר". שכן ידוע מנהג עדת הקווקזים ברוסיה, שנישאו אזרחית ולאחר מכן עשו טקס משפחתי ומיעוט המצוי מהם, עשו זאת בחצר הבית ללא נוכחות רב וללא חופה, חלקם עשו בחצר ביהכנ"ס, לשם היו מביאים רב/חזן שיערוך חופה כאשר גם אז אין כל וודאות שהקידושין נעשו כדת משה וישראל. מצוי היה במקרים רבים שעדים פסולים בעיקר בני משפחה שימשו כעדי קידושין, כידוע הקידושין במקרים הללו פסולים, לדעת רוב הפוסקים.

הואיל ובמקרה דנן עלה מחקירת התובעת ובני משפחתה שהנוהג במשפחתם היה לערוך טקס משפחתי בחצר הבית במעמד בני משפחה וללא רב, קרוב לודאי שלא היו אלו קידושין כדת משה וישראל.

ומאחר ומפיה אנו חיים, קיים הכלל ההלכתי של הפה שאסר הפה שהתיר. ודבריה במעמד אב"ד אין בהם משום שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.

גם לפוסקים הסוברים שזהו מדין נאמנות של הודאת בעל דין מצאנו לרעק"א בחדושיו לכתובות (כ"ב ע"א) שכתב שדין זה נאמר דווקא אם אמרה בפירוש שהיא אסורה, אבל אם רק ממילא נשמע מזה איסור אין בזה דין שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, והוכיח זאת מהסוגיא.

ומעין דבריו, כתב בתשובת שב יעקב, הובאו דבריו בקצוה"ח סימן פ' סק"ב, וכן פסק הט"ז אה"ע סימן קנ"ב סק"ח. אמנם קצוה"ח שם נחלק עליו, אולם למעיין בדבריו יראה שסברת רעק"א הנ"ל מוסכמת אף לדעת קצוה"ח ואכמ"ל.

ומכאן למקרה דנן, התובעת לא יודעת משמעות קידושין כדת משה וישראל. אביה ואחותה אף הם נישאו אזרחית בלבד, ומה שהשיבה לבית הדין השיבה כהבנתה מושג זה.

סעד לדברינו נראה להביא מדברי הנמוק"י ב"ב פרק המוכר את הבית "מזאת ההלכה נפקא לן, דלא דייקינן בדבריו של אדם עניין שיהיה כנגדו אם לא אמר ממש, ולעולם נימא דדרך השטות הוא שדבר ללא צורך" דבריו הובאו להלכה בסמ"ע ש"ך ונתיבות המשפט חו"מ ריש סימן ע"ה.

הוא הדין במקרה דנן, שדברי בית הדין ודברי התובעת הועברו באמצעות מתורגמן. היא עצמה לא מבינה את משמעות הקידושין "כדת משה וישראל" והנוהג של בני משפחתה שם היה נישואין אזרחיים בלבד ללא סממן דתי.

לזאת יש לצרף את דבריה, דברי בא כחה ודברי בעלה במעמד בית הדין בהרכב מלא ובו נאמר בצורה וודאית שהיו אלו אך ורק נישואין אזרחיים בלבד.

בודאי יש לייחס לדבריה את דברי הנמוק"י הנ"ל כאסמכתא ולהוציא את דבריה מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.

דבריהם הם זכרונם.

כאן המקום לציין את עמדתו של כבוד אב"ד הגר"מ חשאי זצ"ל שנדרש לשאלה מעין זו כבר לפני כשלושים שנה יחד עם עמיתיו להרכב אב"ד הגרש"י כהן שליט"א והגר"ש דיקמן זצ"ל.

הנדון שם היה באשה שנישאה בקווקז ובעלה מסרב לתת לה גט,והיא מבקשת שבית הדין יתיר את נישואיהם מאחר ןלדבריה היו אלו נישואין אזרחיים בלבד.

בדיון הראשון בו הופיעה, הצהירה, כינישאה כדמו"י, אך לאחר מכן בדיון נוסף הצהירה שהיו אלו נישואין אזרחיים בלבד,אלא שלא הבינה את משמעות הדברים עקב אי הבנת השפה העברית.

בית הדין חקר אותה ועדים שהופיעו מטעמה ובמסקנתו התירה להנשא כדמו"י.

הגר"מ חשאי זצ"ל בנימוקים שכתב שם, קיבל את האמתלאה שאמרה האשה שלא הבינה את השפה העברית מאחר ויש רגליים לדבר שהיא כנה בהתבסס על חקירת העדים והמסמכים שהמציאה.

לו היינו זוכים לשאול אותו בעודו בחיים על עניין זה וההתייחסות הראוייה לדברי המבקשת בפניו בדיון שהיה בזמנו, וזאת לאור דבריה בדיון קודם, הצהרת בעלה ובא כחה, ההסבר שנותנת עתה לבית הדין בצירוף העדויות ששמע בית הדין, ברי לנו שהיה מפנה אותנו לפסק דין זה בו התיר שאלה יותר סבוכה מזו, שכן בנדון שם האשה הצהירה בתחלה שנישאה כדמו"י, משא"כ בנדוננו שהמבקשת, בא כחה, ובעלה הצהירו בפני בית דין בהרכב שלושה שהיו נישואין אזרחיים בלבד ורק בנוכחותו בלבד שהיתה בגפה אמרה שנישאה כדמו"י תוך כדי הסתייגות "כמו שנהגו בקווקז".

יצויין כי בפסק דין זה, הרחיב הראב"ד הגרש"י כהן שליט"א גם בשאלת הנישואין האזרחיים בכלל והנישואין של יוצאי חבר העמים בפרט שהיו חזיון נפוץ, ושם ציין את מקורות הדין החל מהפוסקים הראשונים עד פוסקי זמננו, והעלה במסקנה להתיר בשעת הדחק ללא צורך בגט פיטורין כמקובל היום בבתי הדין.

פסק דין זה היה בפני הרה"ר לישראל מרן הגר"ע יוסף שליט"א שהסכים עם מסקנתם.

ב. גם אם ננקוט משנה זהירות ונייחס לדבריה כאלו אמרה בפירוש שנשאת כדת משה וישראל, עדיין אין ליתן לדבריה דין שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא בנסיבות מקרה זה. שכן נחלקו הראשונים בביאור דין זה. לדעת רש"י (כתובות ט' ע"א) אף על פי שהטוען פתח פתוח מצאתי טוען כן בטענת ברי "קים ליה בגוויה", מכל מקום לבית הדין חשש שמא אינו בקי בגלל שהוא פנוי.

אולם לדעת הרשב"א והריטב"א בחדושים בסוגייא, דין זה נאמר רק כשהאוסר עצמו ברור לו הדבר ללא ספק, ממילא גם בפנוי דברה הסוגייא.

ומכאן למקרה דנן שהתובעת לא יודעת משמעות האיסור לא שייך לומר "קים לה בגוויה" ולא מיבעיא לשיטת הרשב"א והריטב"א שאין בדבריה דין שוייא אנפשיה, אלא גם לדעת רש"י נראה כן,שכו במקרה דנן הדברים נאמרו באמצעות מתורגמן וכלל לא ברור שאכן היתה אמירה ברורה מצד האשה כמו במקרה של פ"פ מצאתי שם היתה אמירה ברורה מצד החתן.

ג. גם אם נאמר שלדעת רש"י יש מקום לדין זה, מכל מקום נראה שבנדוננו אין חולק שלא שייך דין זה.

שכן מצאתי לריטב"א בחידושיו שם שכתב וז"ל "אבל לאוסרה עליו לעולם נאמן כל זמן שלא בא עליה, שאם בא עליה כבר הודה דשריא עליה". וכ"כ המאירי בחדושיו שם.

מדבריהם נמצינו למדים, שאם הבעל הודה פעם אחת שבא עליה אינו נאמן לטעון לאחר מכן פ"פ מצאתי לאוסרה עליו מדין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא.

ואמנם מצאתי בהערות הגר"מ גולדשטיין (הערה 121 מהדורת מוסד הרב קוק) שהקשה על טעם זה של הריטב"א, הרי נאמנות הודאת בעל דין היא רק לאסור ולא להתיר וא"כ אמאי אינו נאמן עתה לאסור על עצמו, ותירץ, דאולי יש לומר, דכיון דאיכא הכחשה בעצמו, בית דין לא נחתי לזה, והשאיר סברא זו בצ"ע.

מכל מקום נלענ"ד לחזק סברא זו של הריטב"א מדברי הנמוק"י שהבאנו "דלא דייקינן בדבריו של אדם עניין שיהיה כנגדו אם לא אמרו ממש".

ונראה להעמיס כן בכוונת הריטב"א והמאירי שכאשר אדם הודה באופן הברור בפני בית דין ובהודאה זו בעצם יצר מצב בו נקבע דין להיתר, אין בחזרתו מהודאה זו ללא הסבר, לאסור על עצמו מדין שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.

הדברים הללו מקבלים חיזוק מדברי החזו"א (אה"ע סימן קכ"ד סקי"ח) בבארו טעם דין זה בזה"ל "דטעם שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, דאנו מוזהרים לפסוק הדין ע"פ הודאתו במה שנוגע עליו, וכיון שהוא אומר שזה איסור אנו מוזהרין עליו לכופו על שמירתו את האיסור לפי דבריו, כאילו נתברר לנו איסורו בעדים".

וזו בעצם ההבנה בדברי הריטב"א והמאירי שבי"ד לא כופין על אדם לשמור את האסור על פי הודאתו מדין שוויא אנפשיא חתיכא דאיסורא רק כאשר יוצר האדם איסור חדש על עצמו, ותנאי ברור הוא שכל זה ייתכן כאשר לא קדמה לדבריו יצירת מצב להיתר על פי דבריו.

ומכאן למקרה דנן בו המבקשת הצהירה בפני בית הדין בהרכב שלושה שנשאה אזרחית בלבד, דבריה הללו אומתו על ידי בא כחה ובעלה שנכחו בדיון. ובית הדין פסק דין על פי הצהרתם שהבעל חייב לתת גט. כך שנוצר כאן פסק דין להיתר, א"כ אין לראות באמירתה לאחר מכן בפני אבה"ד שנשאת כדת משה וישראל כמנהג הקווקזים אמירה היוצרת איסור מדין שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.

זאת ועוד, הן לטעם הסוברים שדין שוויא חתיכא דאיסורא הוא מדין נדר והן לסוברים שזהו מדין נאמנות של הודאת בעל דין, טעמא דמיסתברא הוא שזה לא שייך כאשר נוצר מצב בו נולד כבר פסק דין על ידי בית דין על סמך הצהרת התובעת,

אזי יש מקום לדיון שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא לפעול מדין נדר או נאמנות.

אולם כאשר האדם עצמו מבקש לחזור בו לאחר שכבר נפסק הדין, יש כאן הודאה נגד הודאה של עצמו, וכן הנדר לא חל לאחר שעל סמך דבריו פסק בית הדין להיתר.

הדברים הללו נכונים הם, גם אם נניח שהתובעת הבינה את אשר נשאלה על ידי כבוד אבה"ד, ובהתאם לכך השיבה. הנחה שהסבירות שלה נמוכה מאוד בצירוף הנסיבות העובדתיות המתוארות.

ד. גם אם נניח שיש בדברי המבקשת צד לאסור מדין שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, קיימא לן, דמהני אמתלא טובה, ראה טושו"ע אה"ע סימן מ"ו, ובמקור הדין, מסכת קידושין כ"ב ע"א, ובמפרשים שם, רש"י. ובשיטמ"ק בשם הרא"ה כתב וז"ל "שאמתלא היינו שאומרת דברים שניכר לנו בהם שהם אמת. וזאת אף שהדבר אינו ידוע לנו" דבריו שימשו בסיס להגדרת אמתלא בפוסקים עד דורנו, וראה עוד מגיד משנה פי"ב מהלכ' גירושין, חידושי חתם סופר בסוגייא שם ועוד.

כאמור במקרה דנן, בצירוף כל הנסיבות העובדתיות המפורטות קרי א. אי הבנת השפה העברית. ב. דבריה בפני בית הדין כאשר דבריה הועברו באמצעות מתורגמן. ג. הנוהג המקובל במשפחתה ברוסיה שהיו נישואין אזרחיים בלבד. ד. מה שסייגה דבריה שהיו נישואין כדת משה וישראל כמו אצל הקווקזים. כאשר ברור שאין לה הבנה בסיסית מה הן נישואין כדת משה וישראל. ה. השוואת גרסת העדים שהופיעו עם גרסתה לאחר חקירה ודרישה.

בצירוף הנ"ל יש לקבל את ההסבר שנתנה בפנינו לדבריה שנאמרו בפני כבוד אב"ד שלא הבינה את משמעות הדברים שנאמרו לה.

בית הדין התרשם שאכן דבריה כנים ובזה התקיימו התנאים ההלכתיים לקבלת האמתלא.

בית הדין גם חקר וקיבל מידע עובדתי ממומחים ליהדות רוסיה, שבעיר בקו, שם התגוררו משפחת הצדדים, היה מצוי יותר שלא נישאו כדת משה וישראל לעומת ערים אחרות בקווקז.

ה. באשר לשאלה כיצד יש להתייחס להחלטת כבוד אב"ד הגר"מ חשאי זצ"ל מיום י"ט תמוז תשס"ח ובה נאמר "הואיל והבעל ברח לחו"ל ולדברי האשה נשאו כדת משה וישראל, בית הדין מפנה את התיק להנהלת בתי הדין הרבניים ע"מ לנסות ולאתר את הבעל כדי להתיר את האשה מעגינותה".

שאלה זו מתחלקת לשתיים, האחת, כיצד יש להתייחס להחלטה זו לנוכח העובדה שקיים פסק דין החתום על ידי חברי ההרכב כולו, בפסק דין זה נקבע במפורש שהיו אלו נישואין אזרחיים בלבד והבעל חייב לתת גט לאלתר. פסק דין זה מבוסס על הצהרות הצדדים וב"כ התובעת במהלך הדיון שהתקיים.

השנייה, האם אין בפסק דין בהרכב דנן משום חוסר סמכות הלכתית, שכן קיימא לן בית דין בתר בית דין לא דייקי.

תשובה אחת לשתי השאלות הנ"ל.

המעיין בהחלטת כבוד אב"ד יראה בעליל שאין לה משקל של החלטה חלוטה המבטלת פסק דין קודם שניתן.

כל כולה, החלטה פרוצדורלית שניתנה מטעמי זהירות על סמך דברי התובעת שהופיעה בגפה בפניו ללא נוכחות בא כחה ובעלה.

הדיון שהתקיים לא היה פורמלי התובעת לא נחקרה כלל על דבריה בהתייחס למה שאמרה בדיון קודם.

אין בהחלטה משום חזרה מפסק הדין הקודם שניתן על ידי שלושת חברי ההרכב וניתן לראות בה אך ורק פניה להנהלת בתי הדין, לרווחא דמילתא, לנסות ולאתר את הבעל.

העובדה שאב"ד לא טרח להזכיר את פסק הדין הקודם מאששת הערכה זו ומאחר ואין בהחלטה זו סתירת פסק הדין שניתן לאחר שנחקרו הצדדים ופורטו העילות לחיוב הבעל אין לראות בהחלטה משום החלטה האוסרת על התובעת להנשא ללא גט.

ובכך מתקבל מענה לשאלה האם פסק דיננו ניתן בסמכות ואין בו משום בי"ד בתר בי"ד לא דייקי או משום חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר.

אולם לרווחא דמילתא נציין לפד"ר כרך י"א (עמודים 107-1103) לגר"ע בצרי שליט"א ובו העלה שני נימוקים לביטול חשש זה. א. כיון שיש אמתלא יש לראות זאת כדיון חדש. ב. בית הדין הקודם לא נכנס לפרטים.

בנסיבות פסק הדין שנידון שם ניתן פסק דין לאסור בהרכב שלושה ונעשה מעשה בי"ד.

ואעפ"כ העלה להתיר, ק"ו בנדוננו בו לא ניתן פסק דין או החלטה מפורשת לאסור. אדרבא קיים פסק דין שניתן על ידי שלושה לפיה היו נישואין אזרחיים בלבד.

לזאת יש לצרף מה שכתב ידידי ורעי היושב על מדין, הגר"א מייזלס שליט"א, בהתייחסו לשאלה כזו בפסק דין אחר (לא פורסם) ובמסקנתו העלה, לאחר שהוכיח במישור מן הפוסקים, שחשש זה אינו קיים רק אם נתמלאו התנאים כדלהלן:

א. החלטה ופסק דין שניתנו במותב תלתא.
ב. היכא דזקוקים להרכב בי"ד ולא סגי בלאו הכי.
לסיכום:
א. אין בדברי התובעת בפני כבוד אב"ד משום שוויא נפשיה חתיכא דאיסורא.
ב. גם אם ננקוט זהירות מופלגת ונניח שיש לחשוש לזה, מהני אמתלא בצירוף הנסיבות העובדתיות המפורטות.
ג. אין דין של בי"ד בתר בי"ד לא דייקי.
ד. אין דין של חכם שאסר שאין חכם אחר רשאי להתיר.

עתה נותרה השאלה האחרונה, והיא, האם יש לראות ברישום בתעודת הזהות של המבקשת "נשואה" מוחזקת לנשואה כדמו"י?

והנה כבר דנו בשאלה זו הרה"ג ס. ח. עבודי, א. שפירא, י. כהן זצ"ל בפסק דין (פורסם בפד"ר כרך י"ד עמוד 198) ומסקנתם, שבמקום שלא נהגו להנשא כדמו"י אין לראות ברישום בתעודות נישואין כדמו"י אלא נישואין אזרחיים בלבד כמקובל באותם מקומות.

ומכאן לנידוננו שלא נהגו בעיר בה נישאו הצדדים להנשא כדמו"י ובני משפחת המבקשת מעידים על כך שכך היה נהוג במשפחתם, המבקשת המציאה תעודת נישואין אזרחית, ועל פי הצהרת " הבעל" בבית הדין לא היו נישואין כדמו"י, שאין לראות ברישום בתעודת הזהות של המבקשת "נשואה" משום מוחזקות לנישואין כדמו"י.

ומכאן הגענו למסקנה, מאחר והמדובר בנישואין אזרחיים בלבד, הצדדים פרודים זה מזה כתשע שנים מתוכם כשבע שנים שהתובעת מתגוררת בארץ והנתבע מתגורר בחו"ל, אינו מעוניין לבוא לארץ, ועומד בסירובו בכל תוקף לכבד את פסק הדין שחייבו לתת גט לאלתר, והאשה מתחננת על נפשה להתירה מעגינותה, שיש להתיר את נישואי הצדדים ללא צורך בגט.

כמקובל בבתי הדין בארץ ע"פ רבותינו הפוסקים שדנו בשאלה זו של נישואין אזרחיים והתירו בשעת הדחק גם ללא גט.

ק"ו בנדוננו בו התובעת זועקת כבר כשבע שנים לעזרת בית הדין להצילה מעגינותה שיש להתחשב בנסיבות המפורטות ולהתירה מכבלי עגינותה.

מכל הלין טעמי התרנו לתובעת את נישואיה לנתבע ללא צורך בגט.

הרב מימון נהרי - אב"ד



לאחר העיון בחומר שבתיק, הכולל פרוטוקולים, פסק דין בהרכב קמא מיום כ"ד תשרי תשס"ד 20.10.2003, ולאחר שבית הדין שמע את העדים שהוזמנו על ידי בית הדין דרישות וחקירות של העדים והמבקשת, ולאור סירובו של הבעל לתת גט ובריחתו לחו"ל, עמדת בית הדין שיש להתיר את נישואי הצדדים, וזאת לאחר הבירור שנערך ממנו עולה כי הצדדים היו נשואים אזרחית בלבד .

לאור האמור פסק בית הדין כדלהלן:
א. בית הדין מתיר את נישואי הצדדים ללא צורך בסידור גט.
ב. על משרד הפנים לרשום את הצדדים כגרושים החל מהיום.

ניתן ביום כ"ב באלול התש"ע
(01/09/2010)

הרב מימון נהרי - אב"ד הרב יוסף יגודה - דיין הרב אברהם מייזלס - דיין