בית הדין שמע טענות ומענות הצדדים באשר לחובות, ומחליט כדלקמן:

התביעה הגדולה היא על סך 570,000 ש''ח שקבלו הצדדים במשך השנים מאת הבעל של אם התובע.

יש לציין כי בדפים המצורפים הסכום נמוך בהרבה.

הבעל לשעבר (התובע) טוען כי בעל אמו פרנס את הזוג שנים רבות. לטענתו, פרנסה זו היתה כהלוואה לזוג ולא כמתנה, ולכן דורש כי פירעון החוב יתחלק בשווה בין שני הצדדים.

להלן יובאו ציטוטים מפרוטוקול הדיון באשר לתביעה הנ"ל לחלוקה משותפת בחובות לאביו החורג:

"ב"כ התובע: בקשנו דיון לענין חובות משותפים של הצדדים. יש חוב אחד להורי התובע 570,000 ש''ח. במהלך כל השנים 18 שנות נישואין ההורים הלוו לצדדים כספים.

בית הדין: יש שטר הלוואה?

ב"כ הבעל: יש רישום על כל הלוואה שנתנה. יש הוכחות בבנקים שהופקדו כספים להורים.

האשה: קבלנו כספי עזרה מההורים. לא יודעת לגבי סכומים. קבלנו מהם הרבה כסף. לא היה משהו קבוע אלא לפי הצורך, סכומים משתנים. זה לא היה הלוואה כידוע לי. לא חתמתי על שטר הלוואה. לא ידוע על שום פרעון שהחזרנו להורים, רק פעמיים אני זוכרת שהחזרנו. פעם עבור משכנתא שהחזרנו לה, היא לקחה משכנתא עבורנו. 18,000 דולר. זה היה בשנת 91. מכרנו את הדירה. פעם שניה החזרנו ... לא זוכרת.

ב"כ הבעל: שכירות חודשית ההורים לא שלמו?

האשה: חלק מהזמן.

בית הדין: אצלנו מקובל שעזרה של הורים אינה הלוואה אם אין ראיה מפורשת לכך. אי אפשר להקיש מהחזר אחד על הלוואה.

ב"כ האב: אבל יש רישום ופירוט של ההלואות. זה כתב יד של בעלה של אמא שלי, שהוא פירט כל השנים את ההלוואות. סיכום של 10 שנים. לא מדובר על אבי התובע, אלא בעל אמו. יש לו גם ילדים משלו.

התובע: הוא חי עם אמי 20 שנה. הוא מנהל שיווק בחברה ואחד מבעליה. חברת קפריס תכשיטים.

בית הדין: רשום שזה שחזור.

ב"כ התובע: הוא לא אבא, וכן למה הוא רשם? הרי מתנות לא רושמים? הרי הוא רשם כבר אז?

בית הדין: האם אתה החזרת לו כספים?

התובע: לפעמים, אך סכומים קטנים.

בית הדין: יכול להיות שהוא עזר לכם, ולפעמים מצאת לנכון להחזיר. הסברא נותנת שזה מתנה, שהרי הוא בעל של אמא שלו".

ע"כ מתוך פרוטוקול הדיון.

השאלה העקרונית העולה פה לדיון – האם רשאי בעל אמו של התובע (אב חורג) לתבוע החזרי פרנסה (תמיכה כלכלית) שנתן לזוג בכל שנות נישואיהם.

נקדים ונאמר – הדיון שיובא להלן הינו בהנחה ובמקרה שאכן בא המפרנס ותובע את חובו כביכול - האם חייבים הצדדים לפרוע לו מה שפרנסם, או שמא פרנסתו היא בגדר מתנה גרידא. אולם בפועל אין אלו הנסיבות לפנינו. המפרנס, קרי – בעלה של אם התובע, אינו תובע בפנינו לקבל חזרה את כספו, אלא הבעל לשעבר, הוא זה התובע חלוקת החוב, אף מבלי שברור שכלל קיימת תביעת חוב.

ונחל לפרט. ידועה שיטת הרשב"א (המובאת גם בר"ן, כתובות סג ע"א בדפי הרי"ף) הסובר כי יש לחלק בין זן אשה סתם, לבין זן אותה לשם מזונות הבעל, כאשר בזן סתם, הניזון חייב לשלם למפרנס. אולם הר"ן עצמו כבר חלק עליו וסבר שבכל מקרה הניח מעותיו על קרן הצבי, והניזון אינו חייב לשלם למפרנס, שהרי הנתינה לאשה היא כמתנה. סברת הר"ן היא "סתמא אדעתא דבעל נחת וכו' שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהיה נפרע מהם אלא מבעלה, ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו וכו'". סברא זו שייכת גם בנידון דידן, שלצדדים לא היו אמצעי השבה, היו דלי אמצעים, הלכך הסברא נותנת שלא נתן להם הכספים כהלוואה אלא כמתנה. וראה גם ב"ש אבהע"ז סימן ע ס"ק כה שפסק בזה כר"ן ולא כרשב"א.

נמצאנו למדים שבנידון דידן, מסתבר לומר שתמיכת בעלה של אם התובע היו כמתנה, ואינו יכול לתבוע השבת הכספים.

יש לציין שכאשר מדובר בתמיכה מסוג לינה או אכילה, הרי הם בכלל הדינים של "אכול עמי" ו"דור עמי", להם דינים מיוחדים כאשר מדובר בנתינה בין אנשים זרים (ועי' רמ"א חו"מ סי' רמו, שסג), וראה עוד להלן.

בנוסף, מקובל בבתי הדין לפסוק שתמיכה כספית של ההורים, הרי היא כמתנה לזוג, אלא אם כן הוכח אחרת. זאת האומדנא הפשוטה, שהורה לא מצפה לקבל בחזרה את כספי התמיכה, בייחוד כאשר קשריו עם בני הזוג היו טובים. אמנם, בנידון דידן לא האם עצמה תמכה אלא בעלה (שאינו אבי הבעל לשעבר), אולם עדיין קיימת האומדנא שראה את הצדדים כבניו, היה עמם בקשרים טובים, מצבה הכלכלי של המשפחה מרובת הילדים (10 ילדים) היה קשה, כאמור, כך שישנה אומדנא גדולה שלא ציפה בעלה של אם הבעל לקבל את כספי התמיכה בחזרה, לא נתן זאת כהלוואה אלא כמתנה לצדדים. נראה שבכגון זה, גם ב"אכול עמי" או "דור עמי" לא יוכל הקרוב המהנה לתבוע חזרה את הנאתו, ע"פ הסברות דלעיל.

בנוסף, התומך הריהו איש אמיד, כפי שעלה בדיון, ובכגון זה הסברא שונה מעיקר הדין, כפי שיובא להלן.

וראה גם מה שכתבו בפסקי דין רבניים (חלק ח פס"ד בעמוד 325), ויובאו להלן חלק מהמסקנות המובאות שם:

"א. (א) האומר לחבירו "אכול עמי" או "דור בחצרי" או שעושה פעולה לחבירו, צריך לשלם לו, ולא אומרים שכיון לשם מתנה.
(ב) לדעת הב"ח, שאלה זו במחלוקת שנויה, והמוחזק יכול לומר קים לי כמאן דאמר שהדין עמו. לדעת בית שמואל, העיקר לדינא בין באומר לחבירו אכול עמי בין בזן אותו בשתיקה, שחייב לשלם לו. לדעת הגר"א יש לומר שאין מחלוקת בזה ולכל הדעות זכאי לתבוע ממנו מה שהוציא.
(ג) הוא הדין למי שמאכיל לחתנו ולבתו יותר מהזמן שקצב להם מזונות, שיכול לתבוע מהם דמי המזונות. אך אם הוא איש אמיד, ורגיל הוא שאנשים לפי מעמדו נותנים לחתנם ולבתם יותר ממה שהקציבו להם, והדברים נראים שאם לא היתה מריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום, בכה"ג לאו כל כמיניה לתבוע ממנו דמי המזונות".

שתי סברות אלו האחרונות, שהתובע הינו איש אמיד, וכן הדברים נראים שאם לא היתה מריבה בין הצדדים לא היה תובע מהם כלום, שייכות גם בנידון שלפנינו.

והמשיכו וכתבו בפד"ר שם במסקנות:

"ב. המפרנס יתום קטן בתוך ביתו, כשהגדיל היתום אינו יכול לתבוע ממנו דמי המזונות, דבודאי בתורת חסד פרנסו.
ג. במקרה והבן מסודר בעבודה קבועה ומרויח את לחמו ואת מחסורו אשר יחסר לו, והאב אינו אמיד, ואם לדון לפי אופיו ויחסיו כלפי ילדיו, נראים הדברים שאכן משעה שהבן התחיל לעבוד ולהרויח לא עלה על דעתו לוותר על ההוצאות שהוא מוציא עליו, הרי מן הדין זכאי הוא להחזיק בדמי החזקתו וכלכלתו שהוציא על הבן".

העיקרון העולה ממסקנות אלו הוא, שיש ללכת בכל מקרה לפי סברתו, וכאשר קיימת אומדנא דמוכח שהנתינה לא היתה לשם הלואה, או להפך, יש ללכת בתר האומדנא, ולא בתר עיקר הדין.

וראה גם במסקנות המיעוט, גם שם מוצאים אנו סברא זו, וכך כתב במסקנת דבריו:

"א. בן ובת גדולים הסמוכים על שולחן אביהם, גם כשהם מרויחים כדי קיום, סתמו של דבר שהוא מפרנסם שלא על מנת לתבוע מהם תמורה. ואם טוען שהתנה עמהם במפורש שישלמו לו עבור המזון, עליו הראיה".

הרי שיש ללכת בתר אומדנא, ואם טוען שהמצב הנידון שונה מהאומדנא הבסיסית, חובת הראיה היא עליו.

עתה נביא ראיות נוספות שבדין נהנה יש ללכת בתר האומדנא המקובלת במקרים כגון אלו (וראה הדברים בקובץ בית הלל, גיליון מא, הרב ערן אבירם):

א. כתב תרומת הדשן (סימן שיז) והביאו הרמ"א (חו"מ, רמו, יז) שהאומר לחברו "אכול עמי" צריך לשלם לו, ולא אמרינן שזה מתנה. והביא שם הדין שחתן שאכל אצל חמיו יותר ממה שקצב לו, צריך לשלם לו על התוספת, ברם, דווקא שאין הוכחה שנתן לו לשם מתנה, אך היכא שמוכח שנתן לשם מתנה ואח"כ נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע המזונות, פטור מלשלם על מה שכבר אכל, כיון שהאומדנא היא שנתן לו לשם מתנה.
ב. כן כתב שם שאין החתן צריך לשלם עבור מה שאכלה אשתו, משמע שהאומדנא שנתן לה בחינם, היא זו שפוטרת אותו מכך.
ג. ש"ך שם (ס"ק יא) כתב, שאם הזמין אורח הסועד אצל בעל הבית אחר בחינם, פטור האורח בשבועת היסת שבדעתו היה לאכול בחינם. גם זאת מחמת האומדנא שהזמינו בחינם.
ד. פת"ש חו"מ (סימן שסג ס"ק ז) כתב, שכאשר ישנה אומדנא דמוכח שנתן לשם מתנה פטור, ובכך מיישב את הסתירה הידועה בין דין "אכול עמי" לדין "דור עמי".
ה. ראה רמב"ם (זכיה ומתנה, פרק ז הלכה יד) שכתב: "השולח מתנה לחברו או שנתן לו מעות כשמטה ידו, והוא ממאן ליקח, וזה נשבע שא"א שלא תיקח, והפציר בו עד שלקח וכיוצ"ב, אע"פ שלא פירש, הרי אלו מתנה, ואינו יכול לחזור ולתבוע, עד שיפרש שהיא מלוה". הרי שסבר הרמב"ם כנ"ל, שהאומדנא היא הקובעת בכגון זה.
ו. כתב הלבוש וכן החכמת שלמה (קפה, ה) שאם נתן לו בדבר שדרך להתחסד זה עם זה, אין לו שכרו. הרי סברו כנ"ל, שהאומדנא היא הקובעת בכך.

העולה מכל האמור, שאין הצדדים חייבים להשיב לבעל אם התובע את כספי התמיכה בהם תמך בזוג, ויש לקבוע שכספים אלו לא ניתנו בתורת הלוואה לצדדים אלא בגדר מתנה בעלמא.

בנוסף לכל המובא, כאמור לעיל, כל הדיון הזה היה מתאים במקרה והמפרנס, קרי – בעלה של אבי הבעל לשעבר, היה תובע את הכספים בהם תמך בזוג. אולם בנידון דידן המצב שונה, כאמור, שהרי אין כזו תביעה מצידו, ממילא אין לקבל את דרישתו של הבעל לשעבר שיש להשיב את כספי התמיכה הנ"ל, כאשר כל החוב אינו מבוסס כלל. יש לציין כי מתוך הצעתו של ב"כ הבעל בסוף הדיון, להמיר את תביעתו להשבת החובות לאב החורג בוויתורה של האשה על חלקה במקרקעין של הצדדים, עולה החשש כי התביעה להשבה משותפת של חובות האב החורג נועדה לשם מיקוח, אך לא בהכרח שאכן קיים חוב כזה.

עוד נוסיף כי גם נסיבות הענין אינם מורים על תמיכה שהיתה כהלוואה, כמפורט בפרוטוקל הדיון שהוצג לעיל, ועצם העובדה כי שני הצדדים לא פרעו לאב החורג את כספי התמיכה (למעט פירעונות קטנים ולא סדירים, לטענת הבעל, ולמעט פירעון חד פעמי, לטענת האשה) מורה כי לא היתה פה הלוואה לזוג אלא תמיכה כלכלית בלבד.

ויוער לסיום הענין, אמנם הוצג בפני בית הדין פירוט התמיכות, שלטענת הבעל לשעבר נכתבו ע"י אביו החורג שתמך בהם, ועצם הרישום מהווה ראיה לשיטתו שהתמיכות היו כהלוואה, אולם בית הדין אינו יכול לקבל זאת כראיה מחמת כמה סיבות:

א. כאמור בפרוטוקול, זהו רק שחזור שנעשה כעת, ואינן רשימות שנכתבו בזמן אמת (אף שיתכן ששוחזרו מרשימות כאלו).
ב. אף אב שתומך או קרוב משפחה שתומך, דרכו לעיתים לערוך רשימות תמיכה, מסיבה זו או אחרת, כגון אם הילדים יתעשרו וכד', שיוכלו להשיבו, אך כוונתו הבסיסית היא שהכספים יהיו לשם מתנה.
ג. ברשימה מופיעים פריטים מסויימים, כגון מצלמה, שאף הבעל לשעבר הודה בפני בית הדין (כאמור בסוף פרוטוקל הדיון) שהיתה זו מתנה גמורה ולא הלוואה.

משכך, המוציא מחבירו עליו הראיה, ואין לחייב את האשה בגין כך.

לאור האמור, התביעה להשבת כספי התמיכה לבעל אם התובע (אביו החורג), נדחית, והאשה פטורה לשלם חלקה כפי הנדרש בתביעת הבעל לשעבר.

באשר לשאר החובות מתקופת החיים המשותפים כולל בנק מרכנתיל, חברת בזק, סלקום ועירית חיפה, על באי כח הצדדים להעביר זה לזה את המסמכים הרלוונטיים בשקיפות מלאה ותוך פרק זמן קצר.

בית הדין מורה לצדדים ובאי כוחם לנהל משא ומתן בתוך שלושים יום בענין החובות הנ"ל כדי להגיע להסכמות שיהיו מקובלת על שני הצדדים.

בהיעדר הסכם יש להגיש לבית הדין את המסמכים מבנק מרכנתיל וכן פירוט של החוב לסלקום בעבור שלושת הפלפונים שהיו ברשות הצדדים. יש לציין מי החזיק בכל מכשיר טלפון.

בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים לחלוקת החובות הנ"ל בהתאם לחוק יחסי ממון ושיקול דעת של בית הדין.

הצדדים קיבלו על עצמם את האמור בקנין אג"ס.

בית הדין קובע כי המועד הקובע הוא נובמבר 2008, כאשר האב עבר להתגורר בירושלים ושני הצדדים פתחו תיק ראשון בבית הדין בירושלים.

לאור האמור מחליטים כדלקמן:
א. התביעה להשבת כספי התמיכה לבעלה של אם התובע, נדחית, והאשה פטורה לשלם חלקה כפי הנדרש בתביעת הבעל לשעבר.
ב. באשר לשאר החובות מהחיים המשותפים, על באי כח הצדדים להעביר זה לזה את המסמכים הרלוונטיים, וכן עליהם לנהל משא ומתן בתוך שלושים יום כדי להגיע להסכמות שיהיו מקובלות על שני הצדדים.
ג. בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים לחלוקת החובות הנ"ל בהתאם לחוק יחסי ממון ושיקול דעת של בית הדין.
ד. בית הדין קובע בזאת כי המועד הקובע הוא נובמבר 2008.

ניתן ביום ב' בכסלו התשע"א
(09/11/2010)

הרב ישראל שחור - אב"ד הרב דניאל אדרי - דיין הרב יצחק אושינסקי - דיין