הנידון שלפנינו הוא תביעת הבעל לחייב את אשתו לקבל גט פיטורין בה כרך גם את הרכוש ומזונות האשה. טענות הבעל כנגדה: חוסר נקיון הבית, וכן מיעוט יחסי אישות עקב מצב הבריאותי של האשה.

האשה תבעה לחייב את בעלה בשלום בית וכן במזונות האשה ומדור ספציפי, והאשימה את הבעל שנשא עיניו לאשה אחרת. אולם היא מוכנה לסלוח לו ושיחזור לחיי שלום.

ביה"ד הפנה את הצדדים ליועצת הנישואין סידי כרמלה. היא שלחה חוו"ד וכן העידה בביה"ד בתאריך י"ט טבת תש"ע 5/1/10, ומדבריה יש לאמת את גירסת האשה שהאשה כנה בבקשתה לשלום בית.

ביה"ד חייב את הבעל בתאריך ח' חשון תש"ע 16/10/2009 במזונות זמניים עבור האשה בסך 2500 ₪ וכן בהוצאות המדור ומדור ספציפי עבור האשה.

בינתיים נמכר הבית כיון שהצדדים לא שילמו את המשכנתא, ובפועל נמצא ביד כונס הנכסים סכום של כשני מליון ₪, שממנו אמורים שני הצדדים לקבל סכום של 900,000 ₪ כל צד, לאחר ניכוי ההוצאות.

אמנם עדיין קיים צו של ביה"ד לעקל את כספי תמורת הדירה, עבור מדור ספציפי חילופי לאשה.

כמו כן עומדת בפני ביה"ד התביעה לחלק את הרכוש המשותף כולל זכויות וחברה שבבעלות הבעל, ויש בקשה למנות מומחה שיעריך את שווי החברה.

לאחר כך טען הבעל שיש לו הוכחות שהאשה בגדה בו. ביום ג' מנחם אב תש"ע 14/7/10 נערכה ישיבת הוכחות, והבעל הביא עדות חוקרים בצרוף דיסק ועל פי עדותם האשה לנה בדירתו של [אלמוני]. וכן נראית שהיא מנשקת אותו וכן הוא מחבק אותה. האשה הודתה כי אכן לנה בביתו רק בסלון ולא קיימה עמו יחסים.

לטענת האשה הגבר הזה איננו שוחר נשים. והקשר עמם הוא קשר עבודה בלבד, והבעל ידע מזה הקשר כבר הרבה שנים. והמשכנו לקיים יחסי אישות רגילים עם בעלי. וכעת שהוא בגד בי הוא מעליל עלי, ואני מוכנה להבדק בדיקת פוליגרף שלא קיימתי יחסים עם גבר זר. וכן רוצה לקיים דיון הוכחות להזים את הוכחות הבעל.

בתאריך 27/07/10 הוציא ביה"ד החלטה להעתר למבוקש, שהאשה תבדק במכון הורוביץ שביה"ד מנוסה בו שהוא מכון אמין, כדי למנוע המשך הדיונים, שאם התברר שאכן איננה דוברת אמת, אזי יוציא ביה"ד החלטה שהיא הפסידה את מזונותיה וכתובתה. ואם היא תצא דוברת אמת אזי ידון ביה"ד לפי החומר שבתיק על כל הדברים הנידונים.

בתאריך 10.08.2010 התקבל בביה"ד חוו"ד ממכון פוליגרף הורביץ שהאשה נבדקה בתאריך 08.08.2010 ויצאה דוברת אמת שמאז הנישואין היא לא קיימה יחסיים עם גבר או גברים אחרים.

בתאריך 10.08.2010 הגישה האשה תביעת נזיקין נגד הבעל ע"ס 551.765 ₪, וכן תביעה לעקל את כספי הבעל שנמצאים אצל כונס הנכסים בגין מכירת הבית,

וכן הוגשה תגובת הבעל על הבקשות הנ"ל.

ולפי החומר שבתיקים נראה לברר את הדברים הנידונים לפנינו.

בתחילה יש לברר מה הטעם שבמעשי כיעור מפסידה כתובתה ותנאי כתובה, ומהו מעשי כיעור
א. הנה יש להסתפק האם הטעם שבמעשי כיעור הפסידה כתובתה ותנאי הכתובה, זהו מפני שעשתה מעשי פריצות גדולים, או הטעם מפני שנראה שהיא זינתה ונאסרה לבעלה.
והנפ"מ בין הטעמים אם ראו עדים דרך החלון שלא זינתה, או שהאיש ההוא אין יכול לקיים יחסי אישות, או שהבעל מודה שהוא מאמין לאשה שלא קיימה יחסי אישות עמו.
דלטעם הראשון הפסידה כתובתה ותנאי הכתובה כיון שעשתה מעשה כיעור.
אולם לטעם השני אינה מפסידה כתובתה ותנאי כתובה כיון שלא עשתה מעשה זנות ולא נאסרה על בעלה.

והנה הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ז כתב, וז"ל כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהיתה שם עבירה, אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה, וראו רוכל יוצא, ונכנסו מיד בשעת יציאתו, ומצאו אותה עומדת מעל המטה, והיא לובשת המכנסים, או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראוהו מנשק על פי חלוקה, או שראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות, וכיוצא בדברים אלו, אם רצה הבעל להוציאה, תצא בלא כתובה, ואין זו צריכה התראה, עכ"ל.

והנה הרמב"ם כתב שהדברים מראין שהיתה שם עבירה, אע"פ שאין עדות ברורה בזנות וכו' עכ"ל.

וצ"ב למה מוסיף הרמב"ם שהדברים מראין שהיתה שם עבירה.

ומוכח מזה שהטעם שמפסידה כתובה ותנאיה, כיון שהדברים מראין שהיתה שם עבירה.

וכן כתב בתשובות מהבי"ט ח"א סימן רפ"ז וז"ל, כי הדבר המכוער המפסידה הוא שנראה מתוך הדבר ההוא קרוב לודאי שהיתה שם עבירה, וכתב הרמב"ם ז"ל, שהדברים מראים שהיתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה, נראה שלא חסר באותו הדבר המראה שהיתה שם עבירה, אלא עדות ברורה, אבל קרוב הדבר להיות ברור, וכו' וגם אם יש ספק אם היה דבר מכוער או לא, אינה מפסדת, עיי"ש.

ולפ"ז אם ראו עדים דרך חלון שלא היתה שם עבירה, או שהאיש אינו יכול לקיים יחסי אישות, או שהבעל מודה שהוא מאמין לאשה שלא קיימה יחסי אישות איננה מפסידה הכתובה ותנאי הכתובה.

ובנידון דידן, לטענת הבעל יש לה הרבה זמן קשר עמו, וגם ישנה מספר פעמים אצלו, והבעל המשיך לגור ולקיים יחסי אישות עמה. מזה מוכח שהוא האמין לגירסתה שאין לה יחסי אישות עמו, רק קשרי עבודה ולכן אינו נאמן עכשיו לטעון שחושש שיש לה יחסי אישות עמו. וכן לטענת האשה הגבר הזה שישנה אצלו אין לו משיכה לנשים.

וכן כסניף בעלמא יש להוסיף שהיא נשלחה להבדק בבדיקת פוליגרף ע"י ביה"ד במכון הורביץ על כך שלא קיימה יחסי אישות עם שום גבר, מאז נישואיה. ונמצאת דוברת אמת.ואף שאין לסמוך על בדיקת פוליגרף, מ"מ כסניף בעלמא יש לצרף את בדיקת הפוליגרף.

ולכן נראה שאין במעשי הכיעור שעשתה,ראיה ברורה שהיתה שם עבירה, ובספק מעשה כיעור פסק המהבי"ט שאין היא מפסדת כתובתה ותנאיה.

אם הבעל הגיש תביעת גירושין מפני שנשא עיניו באשה אחרת ובטענות אחרות ואחר כך טוען על מעשי כיעור האם מפסידה כתובתה ותנאי הכתובה
ב. הנה הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ו כתב, וז"ל, כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר, שהדברים מראין שהיתה שם עבירה, אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות, וכו', אם רצה בעלה להוציאה תצא, ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה, עכ"ל.

וכתב הכסף משנה וז"ל, מה שכתב שאינה צריכה התראה, פשוט הוא, שכיון שעברה כבר נאסרה על בעלה, ותו לא שייך התראה. עכ"ל.

וברמב"ם בהוצאת שבתאי פרנקל, מובא במקורות וציונים, בספר ישרש יעקב כתב שדבריו צ"ע דלרבינו לא נאסרה.

וכן כתב בשו"ת צמח צדק החדש באה"ע סימן כ"ד קיצור י', שדברי הכ"מ הם שלא בדקדוק דהא הרמב"ם ס"ל דלא נאסרה על בעלה.

וכוונתם דהרמב"ם שם בהלכה ט"ז, כתב וז"ל, עוברת על דת משה, או על דת יהודית, וכן זו שעשת דבר מכוער, אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא, ואע"פ שלא הוציא, אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה, עכ"ל.

הרי מפורש ברמב"ם שאינה נאסרת על בעלה, אלא אם רצה לא יוציא והאיך כתב הכ"מ שכיון שעברה כבר נאסרה על בעלה.

וכן צ"ב הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ו', כתב, וז"ל, מי שזינת תחת בעלה, אין לה לא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא אחד מתנאי כתובה, שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה, עכ"ל.

למה צריך הרמב"ם לטעם שמעשיה גרמו לה להאסר על בעלה, הרי מספיק בטעם שלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות.

ג. ונראה לתרץ דהנה הרמב"ם שם בהלכה י כתב, וז"ל, מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר נכסי מילוג, ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או דת יהודית, או היוצאת משום שם רע, אין לה כתובה, לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה, וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדונייתה ויוצאה, ואין הבעל חייב לשלם כלום, לא מה שפחת ולא מה שאבד. עכ"ל.

ומפורש ברמב"ם, שהעוברת על דת משה ויהודית והיוצאה משום שם רע, אין לה תוספת ואין לה מהנדוניה שנאבדה או שנגנבה.

ובהלכה ט"ו כתב הרמב"ם, שאין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו וכו'.

ומשמע מהרמב"ם שאין להן כתובה, אבל תוספת והנדוניה שהכניסה אע"פ שנאבדה לא מפסידה.

וכן הקשה בשו"ת המהר"ל צינץ אה"ע סימן י"א, עיי"ש.

ד. ונראה לישב, יוצאה משום שם רע, שמפסידה את הכתובה, עיקר ותוספת, וכל תנאי הכתובה, וכן את נדונייתה שאבדה, זהו דוקא אם הבעל מגרשה משום שיש עדים על מעשי כיעור, וכן משמע מלשון הגמרא והרמב"ם, יוצאה משום שם רע, היינו שהוא מגרשה משום השם רע, ולא אמרו מי שיצא עליה שם רע. היינו שבאו עדים על מעשי כיעור, אלא דוקא אם בעלה מגרשה משום מעשי הכיעור.

ולפ"ז מיושב דברי הכסף משנה בהלכה ט"ו, שכתב, יוצאה משום שם רע, וכו' שכיון שעברה כבר נאסרה על בעלה, וכו', עכ"ל.

והקשה הישרש יעקב והצמח צדק, הרי הרמב"ם ס"ל בהלכה ט"ז, שאם הבעל רוצה, אינו צריך להוציא אותה.

ונראה דאם הבעל אומר שהוא חושש לעדים שראו מעשי כיעור, ולכן הוא מגרשה משום חשש שנאסרה עליו, אזי היא מפסידה כתובה ותוספת ונדונייתה שנאבדה.

ולכן הרמב"ם שם בהלכה י' כתב, וז"ל מי שזינת תחת בעלה, אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה שהרי מעשיה גרמו לה להאסר על בעלה. כדי להפסידה גם התוספת והנדוניה שאבדה.

וס"ל לכ"מ שגם יוצאה משום שם רע, הטעם שמפסידה כתובתה ותוספת ונדונייתה שאבדה, הוא משום שמעשיה הרעים גרמו לה להאסר על בעלה, ואף שאיננה נאסרת, ואם רצה הבעל לא יוציא, אבל אם הבעל רוצה לגרשה, וטוען שמעשיה גרמו לה שהוא חושש לעידי כיעור והיא אסורה עליו מפסידה את כתובתה ותוספת ונדונייתה שאבדה, אולם אם הבעל רוצה אינו חייב להוציא אותה, וכשהם ממשיכים לגור ביחד לא הפסידה את התוספת ונדונייתה שאבדה, אבל הרמב"ם בהלכה ט"ז כתב, שכתובה אין לה, שכתובה תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

ה. ולפ"ד יש לדון בעשתה מעשי כיעור, והבעל ידע מזה והמשיך לגור עמה, ואחר כך הוא רוצה לגרשה, מפני שאר סיבות, ורוצה להפסידה הכתובה והנדוניה משום שעשתה מעשי כיעור, ונראה דכתובה מפסידה, כיון שלא תיקנו אלא לבנות ישראל הצנועות, ולא לפרוצות, דהרי מצוה לגרשה. אולם התוספת והנדוניה אין היא מפסידה, דדוקא כשמוציאה משום מעשי הכיעור מפסידה את התוספת והנדוניה, אבל כיון שהמשיך לחיות עמה אחר שנודע לו מעשי הכיעור, מוכח דהגרושין הם מפני שאר סיכסוכים שבינם, לכן אין מפסידה את התוספת והנדוניה שאבדה, אבל אם לפי ראות בית הדין הוא מגרשה מפני מעשי הכיעור, והוא לא היה מודע עד עכשיו לחומר האיסור, או שעשה תשובה, וחושש שמא היא נאסרה עליו, אזי מפסידה את התוספת והנדוניה.

ו. וכן נראה אדם שבגד באשתו, והגיש תביעת גירושין, ובאו עדים שהאשה עשתה מעשי כיעור אחר שהוגש נגדה תביעת גירושין אינה מפסידה התוספת ונדונייתה, דהרי הוא מוציא אותה לא מפני המעשי הכיעור, אלא מפני שרוצה לגרשה. ואין זה מוציא את אשתו משום שם רע.


ואף שהוא טוען שהוא מוציאה משום מעשי כיעור. אנן סהדי שהוא מוציאה משום שרוצה לגרשה. שהרי בגד בה והגיש תביעת גירושין. עוד לפני שעשתה מעשי כיעור. אולם כתובתה תפסיד, לדעת הרמב"ם, כיון שלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות ולא לפרוצות.

ז. לסיכום שיטת הרמב"ם:
א. אם עשתה מעשי כיעור והוא מגרש אותה משום שהוא חושש שמא נאסרה עליו. אין לה כתובתה ותנאי כתבה ותוספת ונדונייתה. דמעשיה גרמו לה להאסר עליו.
ב . בעשתה מעשי כיעור, ובעלה ידע על כך והמשיך לחיות עמה. ואחרי כן רוצה לגרשה מפני שאר סיכסוכים שבינם. אין לה כתובה, כמו שכתב הרמב"ם, שלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות. אולם תנאי כתובה התוספות ונדוניה שהכניסה לו יש לה, כיון שאין זה מוציא את אשתו משום שם רע. אלא מפני שאר סיכסוכים. אם לפי ראות ביה"ד, הוא מגרשה משום שם רע, אלא שעד עכשיו לא היה מודע לחומר האיסור. או שעשה תשובה וחושש שהיא אסורה עליו אין לה נדוניה.
ג. אדם שבגד באשתו והגיש תביעת גירושין. ואחר כך היא עשתה מעשי כיעור, ובאו עדים על כך, אין לה כתובה, אולם יהיה לה תנאי כתובה תוספת ונדוניה. כיון שהוא מוציאה משום שאר טענות, ולא משום מעשי הכיעור שעשתה.

שיטת הרשב"א שבעדי כיעור לא הפסידה כתובתה.
בתשובות מהרשד"ם חלק אה"ע סימן קס"א, כתב לענין אשה שהיו בה עדי כיעור, ובסוף התשובה כתב, וז"ל, ולענין הכתובה, אפילו היה הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה היה חייב ליתן לה כל כתובתה, כיון שכתב הרשב"א באותה תשובה, וז"ל, ומ"מ אם בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת, לפי שאינה מפסדת כתובתה אלא כשב"ד מוציאין אותה בעדי טומאה, ועליו הייתי סומך, עכ"ל.

הרי מפורש דהרשב"א והמהרשד"ם פליגי על הרמב"ם, וס"ל דבעדי כיעור שאינה אסורה עליו, לא הפסידה כתובה עיקר ותוספת.

ח. אולם צ"ע דלכאורה הרשב"א בתשובה אחרת כתב כרמב"ם.
דהמהרש"ם בתשובה ח"א סימן קי"ז כתב, וז"ל, ואני מצאתי בתשובת הרשב"א ח"ד סימן ע"ט, אחר שכתב דבנודרת ואינה מקיימת צריכה התראה, סיים, וז"ל, ולא אמרו שאין צריך התראה אלא ליוצאה משום שם רע ודבר מכוער, דכיעורה התראתה, עכ"ל. הרי מפורש דבכיעור אין צריך התראה.

ט. ונראה לישב את הרשב"א. דהנה בתשובות הרשב"א חלק א' תשובה אלף קפ"ז, כתב, וז"ל, שאלת ראובן בא לביתו בלילה ונר בידו ואשתו ישנה על מטתו, ולפי דבריו מצא גוי תחת מיטתה וכו' ואחר כך אמר הוא ליהודים שבמקומו, שחס ושלום שאינו חושד את אשתו, כי שמא הוא נכנס לגנוב, או לאנוס אותה, או לדברים אחרים, ואחר כך היה עם אשתו כבעל עם אשתו וכו'.

תשובה וכו' ומכל מקום אם בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת, לפי שאינה מפסדת כתובה, אלא מי שבית דין מוציאין אותה בעידי טומאה, אבל מי שהוא טוען עליה ואומר שמאמין שזינתה, ועדים אין בה, אינה מפסדת כלום מכתובתה, דדילמא עילא מצד בה כדי להפסידה, אבל אם זינתה ויש עדי טומאה מפסדת עיקר כתובה ותוספת, אלא שנוטלת בלאות הקיימין של נכסי צאן ברזל וכו'. עכ"ל, עיי"ש.

ונראה מהתשובה שכיון שהוא אמר בתחילה שאינו חושד את אשתו וכן גרו אחר כך כאיש ואשתו, לכן אם בא אחר כך להוציא, נותן לה כתובה עיקר ותוספת, דדילמא עילא מצה בה כדי להפסידה, אבל אם אחר שבאו עדים על מעשה כיעור בא להוציאה משום מעשי הכיעור, בזה אין לה כתובה ותוספת כתובה.

וכמו שביארנו לעיל בדעת הרמב"ם שאם הוא מוציא אותה משום שם רע, היינו שמחמת מעשי הכיעור הוא מגרשה, אין לה כתובה ותוספת כתובה ונדוניתא שאבדה דמעשיה גרמו לה שהוא מוציאה.

אבל בתשובת הרשב"א מיירי שאחר כך גרו כבעל עם אשתו, וכן אמר בתחילה שאינו חושד את אשתו, ולאחר מכן הוא בא להוציאה, ולכן אינה מפסדת מכתובתה כלום, דדילמא עילא מצה בה כדי להפסידה כתובתה, דרגלים לדבר שלא מפני המעשי כיעור הוא מגרשה.

ולפ"ז מיושב שפיר תשובות הרשב"א, דלכן כתב כאן בתשובה שאינה מפסדת מכתובתה כלום, אולם בתשובה בחלק ד' סימן ע"ט, כתב שביוצאה משום שם רע, אינה צריכה התראה, דכיעורה התראתה, עכ"ל. דשם כוונת הרשב"א אם מוציאה מיד משום שם רע, המעשי הכיעור, אזי מפסדת כתובתה עיקר ותוספת, דמעשיה גרמו לה שהוא מגרשה.

י. וכן נראה לישב את תשובות מהרשד"ם חלק אה"ע סימן קס"א דשם בתשובה כתב, וז"ל, ואע"פ שלע"ד אין לך עדי כיעור גדולים מזה, וכו', מ"מ מן הדין אין בידנו כח לאסור מה שהתירה התורה, וכו' אבל כשטען ואומר שאשתו מותרת לו, ומכחיש הדבר, אין אוסרין אותה אלא בעדי טומאה ממש, וכן העלו בתוספות והרמב"ם, והרא"ה, והריטב"א, ובנידון דידן הבעל מכחיש ואומר שאשתו כשירה, וכו'. ועל כל פנים אני אומר שארורים הם הבעל והבועל וארורה האשה וכו'. והטעם שאני מקלל לבעל וכו' ואיך אירע דבר זה לפי העד הראשון שלשה פעמים בעשרה ימים, וכו' אלא שכבר אמרתי שלענין הדין אני מסכים שאשה זו מותרת לבעלה, ואין בידינו כח לאוסרה מן הדין, אלא שאני אומר, שארורים הם הנואף והנואפת, הבעל והעדים כמו שכתבתי, ולענין הכתובה אפילו היה הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה. היה חייב ליתן לה כל כתובתה, כיון שכתב הרשב"א באותה תשובה, וז"ל, ומ"מ אם בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת, לפי שאינה מפסדת כתובתה, אלא שבית דין מוציאין אותה בעדי טומאה, ועליו הייתי סומך וכו' עכ"ל. עיי"ש.

והנה התשובה שם מיירי באופן שהבעל טוען שאשתו כשירה וכן הוא לא בא מיד לביה"ד, אלא שהה י' ימים, ומסתמא היו גרים כבעל ואשתו, ולכן כתב המהרשד"ם שאם בא להוציאה חייב ליתן לה כל כתובתה, וזה כמו בנידון של הרשב"א, ואע"פ שהמהרשד"ם כתב שם בתשובה אפילו היה הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה היה חייב ליתן לה כל כתובתה. משמע שמוציאה משום השם רע, מ"מ כיון שבתחילה הוא לא טען כך וכן גרו ביחד כעשרה ימים לכן חיישינן שמא עילא מצה בה להפסידה כתובתה, כמו בנידון של הרשב"א שטוען עכשיו שהוא מאמין לדברי העדים, ומ"מ כיון שבתחילה לא טען כך, וגרו כאיש ואשתו, אחר שידע ממעשי הכיעור, לכן חיישינן שמא עילה מצה בה להפסידה כתובתה וכן בנידון של המהרשד"ם.

אולם אם רוצה לגרשה כשנודע לו ממעשי הכיעור, אז מפסידה כתובתה עיקר ותוספת בלא התראה, וכש"כ הרשב"א בתשובה חלק ד' סימן ע"ט.

יא. סיכום שיטת הרשב"א:
א. אם מוציא אותה משום שם רע, מעשי כיעור, מפסדת כתובה עיקר ותוספת והנדוניה שכלתה ללא התראה, כמו שכתב ברשב"א ח"ד סימן ע"ט.
ב. אם אחר שנודע לו המעשי כיעור אמר שאינו מאמין, והיא אשה כשירה בעיניו, וכן אם התנהגו אחר כך כאיש ואשתו, ולאחר כן בא להוציאה משום שטוען שחושש לעדי הכיעור, אזי לא הפסידה מכתובתה כלום, וכש"כ הרשב"א בתשובה ח"א, סימן אלף קפ"ז, והמהרשד"ם באה"ע תשובה קס"א.
ובזה חולק על הרמב"ם שכתב בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ז שאין לה כתובה, שלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו. ולדברי הרשב"א יש להם כתובה. כיון שגר עמה כבעל ואשתו אחר מעשי הכיעור. אבל לענין התוספת והנדוניה שאבדה לא הפסידה בין לרמב"ם ובין לרשב"א.

שיטת השו"ע בענין בעדי כיעור האם מפסידה הכתובה
א. בשו"ת מוהרא"ל צינץ זצוק"ל באה"ע סימן י"א, הוכיח מהשו"ע דס"ל דבבאו עדים על מעשי כיעור לא הפסידה כתובה, ללא התראה.

דז"ל השו"ע באה"ע סימן י"א סעיף ג', כל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה, עכ"ל. ומשמע דוקא כשנאסרה על בעלה שבאו עדי טומאה, אבל באו עדי כיעור, שמבואר בסעיף א' דלא תצא מבעלה לא הפסידה כתובה.

וגם בסימן קט"ו לא כתב השו"ע הדין של הרמב"ם, שבעדי כיעור אין צריך התראה, משמע דס"ל דלא הפסידה כתובתה רק אחר התראה.

יב. אולם לכאורה מדברי הח"מ והב"ש לא משמע כן. דבשו"ע אה"ע סימן קט"ו בח"מ ס"ק י"ח, ובב"ש ס"ק י"ט, הביאו את דברי הרמב"ם שזאת שעשתה דבר מכוער תצא שלא בכתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה, עכ"ל הרמב"ם.

ונראה אם אין מוציא אותה, והיא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצנועות וחזרה ממעשיה הראשונים, אסור לדור עמה בלא כתובה, וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, דכתובה הראשונה נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו, עכ"ל הח"מ.

וכיון שהביאו דברי הרמב"ם שלא תיקנו כתובה לפרוצות, משמע דס"ל להלכה כשבאו עדים על מעשה כיעור אין לה כתובה.

וכתב המהרא"ל צינץ זצוק"ל שם, ואולי לא הביא הח"מ והב"ש, את דברי הרמב"ם שמפסידה במעשי כיעור, אלא לענין מנה ומאתים שהם תקנת חכמים, אבל נדונייתה לא תפסיד, אלא כבר כתבתי דמדברי הרמב"ם משמע דמפסדת גם נדונייתא.

או אפשר דלא ס"ל כדברי הרמב"ם, כי אם אחר התראה, דדמי לעוברת על דת, אבל בלא התראה לא מפסדת כתובתה, מאחר שכבר כתבתי, שאין המפרשים מפרשים יוצאת משום שם רע כדברי הרמב"ם בעדי כיעור, אלא בעדי טומאה, וגם הלשון יוצאת משמע היכא שאסור לקיימה בשביל השם רע, עיי"ש שהאריך בענין.

ולכאורה מפורש בח"מ ובב"ש כדבריו של המהרא"ל צינץ זצוק"ל, שכתבו, וז"ל, שאם היא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצנועות וכו' אסור לדור עמה בלא כתובה, וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, דכתובה הראשונה נמחל שעבודה, בשעה שעברה על התראתו, עכ"ל.

ומדכתבו בשעה שעברה על התראתו, והרי כתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ו ביוצאה משום מעשי כיעור, אין צריך התראה, משמע מדברי הח"מ והב"ש, דס"ל להלכה שגם במעשי כיעור, הפסידה כתובתה רק אחר ההתראה.

אולם צ"ב דהב"ש בסימן קט"ו ס"ק ח' הביא את דברי הרמב"ם שבעדי כיעור אין צריך התראה. משמע קצת דס"ל כן להלכה.

אולם אינו מוכח, דאפשר דלרווחא דמילתא כתב כן, דהרי שם מיירי הב"ש באופן שהמירה דתה ברצון, וכתב דלהני פוסקים דס"ל דאסורה על בעלה, דדינה כזינתה, אז אין צריך התראה, שהרי לדעת הרמב"ם אפילו בעדי כיעור אין צריך התראה. ואפשר דלהלכה ס"ל דצריך בעדי כיעור התראה וכמו שכתב הח"מ בס"ק י"ח.

יג. אמנם נראה דדברי הח"מ בס"ק י"ח והב"ש ס"ק י"ט, מיירי דוקא בעוברת על דת. דבזה מועיל תשובה, שאם היא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצנועות יש לה כתובה, וצריך לכתוב לה כתובה, אולם בעשתה מעשי כיעור, שמבואר ברמב"ם בהלכה ט"ו, וז"ל כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים, שעשתה דבר מכוער ביותר, שהדברים מראים שהיתה שם עבירה, אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות, וכו'. עיי"ש.

בזה לא יועיל תשובה, דהרי יש חשש שהיא אסורה עליו, וכוונת הח"מ והב"ש להביא את דברי הרמב"ם על עוברת על דת משה ויהודית, שעל זה מדובר בסעיף ד' בשו"ע, אולם על מעשי כיעור מדובר רק בסעיף ה'.

ובעוברת על דת משה ויהודית, שמפסידה כתובתה ותוספת ונדונייתה שאבדה, מיירי אחר התראה כמו שמפורש בשו"ע סעיף ד'.

ולפ"ז לא קשה כלל, דהשו"ע בסימן י"א סעיף ג' פסק, דדוקא כשתצא בעדי טומאה הפסידה כתובתה. אולם בעדי כיעור לא הפסידה כתובתה, כמו שמדייק המהרא"ל צינץ. והח"מ והב"ש כתבו על עוברת על דת משה ויהודית, אחר התראה שמפסדת עיקר כתובתה והתוספת, ונדונייתה שאבדה, אולם אם ממשיך לגור עמה, שיתחייב בעיקר כתובה ועל זה הביאו לשון הרמב"ם, שלא תיקנו כתובה, אלא לבנות ישראל הצנועות.

ומה שכתב הח"מ בס"ק י"ח וז"ל וכן משמע מלשון הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ט"ז, עוברת על דת משה, וכן זאת שעשתה דבר מכוער, אין כופין אותו להוציא אלא אם רצה לא יוציא וכו'. כוונתו להוכיח מהרמב"ם דס"ל כרשב"א דאין מצוה להוציא, רק רשות, וכתב מיהו בפרק י' מהלכות גירושין כתב הרמב"ם שאינה צנועה כבנות ישראל הצנועות מצוה לגרשה.

ומה שכתב הח"מ אחר כך וסיים הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות בדין הנ"ל, ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה וכו', זה מדובר רק על עוברת על דת משה ויהודית, שעל זה מדובר בסעיף ד', ולא בבאו עדים על מעשי כיעור.

אולם המהר"ל צינץ ס"ל דדברי הח"מ והב"ש מדובר גם על מעשי כיעור, וכיון שמביא על זה את דברי הרמב"ם שלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו, משמע דס"ל דבמעשה כיעור מפסידה כתובתה אפילו בלא התראה, ולכן הקשה דמסימן י"א סעיף ג' הוכיח דהשו"ע ס"ל דבמעשי כיעור לא הפסידה כתובתה.

ותירץ דאפשר דהח"מ והב"ש הביאו את דברי הרמב"ם רק לאחר התראה. ולפי מה שכתבנו לעיל, כן משמע מדברי הח"מ והב"ש שמדברים אחר התראה. שסיימו וז"ל דכתובה הראשונה נמחל שעבודה משעה שעברה על התראתו. עכ"ל.

ד. באוצר הפוסקים באה"ע סימן י"א סעיף ג', מביא בשם עצי ארזים ס"ק י"ג, שמבאר את השו"ע שכתב, וז"ל, כל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה, עכ"ל.

דכוונת השו"ע, כל מקום שאמרו תצא מהבועל, אע"ג דלבעל אין כופין להוציאה, מ"מ אם הוציאה מדעתו תצא בלא כתובה, וכן כתב הרמב"ם פכ"ד מהלכות אישות.

ובבית משה ס"ק ב' אות ט' כתב על עצי ארזים, דמה שכתב לפרש, דכל מקום שאמרו תצא מהבועל, וכו', דלא דק, דהא אף היכא דלא תצא מהבועל, רק דלכתחילה לא תנשא לו, כגון בעדי כיעור, מוציאה הבעל בלא כתובה, עיי"ש.

והעצי ארזים, והפני משה, שוים בזה, דלא ס"ל כמהרא"ל צינץ זצוק"ל, דהוא לומד פשט בשו"ע כל מקום שאמרו תצא מהבעל, תצא בלא כתובה, וכוונת השו"ע, דדוקא בעדי טומאה יוצאת בלא כתובה, אבל בעדי כיעור יש לה כתובה. אולם לפ"ד העצי ארזים והפני משה, דעת השו"ע כדעת הרמב"ם שגם בעדי כיעור יוצאה בלא כתובה.

ה. אולם פשטות לשון השו"ע משמע כדברי המהרא"ל צינץ, דכל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה, משמע שהכוונה על אותו שיוצאה ממנו.

וכן ראית המהרא"ל צינץ למה השו"ע בסימן קט"ו סעיף ו, שכתב, וז"ל, וכן הדין דמי שזינתה או שיוצאת משום שם רע, שאיבדה עיקר כתובתה ותוספת ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה וכו', עכ"ל.

לא הביא דברי הרמב"ם שיוצאת משום שם רע אין צריכה התראה. והוכיח מזה דהשו"ע ס"ל דצריך התראה, עיי"ש.

אולם צ"ב למה לא כתב השו"ע דצריך התראה, כמו שכתב בסעיף ד' לגבי עוברת על דת משה ויהודית. שדוקא אחרי התראה ועברה על התראתו מפסידה כתובתה.

וכן צ"ב דלשון השו"ע וכן הדין במי שזינתה, או שיוצאה משום שם רע שאיבדה עיקר כתובתה ותוספת וכו'. וכיון שכתב ביחד הדין זינתה, עם יוצאת משום שם רע, משמע כמו בזינתה ברור אינה צריכה התראה, כן ביוצאה משום שם רע אינה צריכה התראה.

וכן צ"ב בלשון השו"ע בסעיף ה', וז"ל, כל אלו אין להם לא עיקר כתובה, ולא תנאי כתובה, ולא תוספת, וכו' וכן הדין במי שזינתה, או שיוצאה משום שם רע, שאיבדה עיקר כתובתה ותוספת וכו'.

ובתחילה כתב השו"ע דין עוברת על דת משה ויהודית, שהפסידה כתובתה ותוספת וכו', ואחר כך כתב שכן הדין במי שזינתה, או שיוצאה משום שם רע, ולמה לא כתב כולם ביחד, עוברת על דת משה ויהודית, וזינתה, ויוצאה משום שם רע, ולכאורה נראה דלכן לא כלל השו"ע הכל ביחד, דיש חילוק בינם, דעוברת על דת משה ויהודית, מפסידה הכתובה והתוספת רק אחר התראה, ואילו זינתה ויוצאה משום שם רע, מפסידה הכתובה בלא התראה, כשיטת הרמב"ם.

ו. ונראה לישב את כל הדיוקים בלשון השו"ע, דס"ל כשיטת הרמב"ם והרשב"א וכמו שביארנו לעיל, דאם מוציאה משום שם רע, אינה צריכה התראה, אבל אם הוא אינו מוציאה משום השם רע, אלא ממשיך לגור עמה, אינה מפסידה הכתובה משום המעשי כיעור, רק אחר התראה, כמו בעוברת על דת משה ויהודית.

ומה שכתב השו"ע בסימן י"א סעיף ג', כל מקום שאמרו תצא, תצא בלא כתובה, הכוונה שתצא לכתחילה מהבעל, שמצוה לגרשה, אזי אם הוא מוציאה משום המעשי כיעור, תצא שלא בכתובה, אבל אם הוא ממשיך לקיימה אז יש לה כתובה.

ומיושב לשון השו"ע שמדבר על הבעל, אלא שצריך לדחוק, שהלשון תצא, היינו לכתחילה, אולם הבית משה שהובא באוצר הפוסקים, גם מבאר כך, שהכונה תצא היינו שלכתחילה לא תנשא לבועל. ולפי דברינו הכונה שתצא היינו שהבעל מוציאה משום עדי כיעור כיון שמצוה עליו לגרשה.

והשו"ע ס"ל דאם מוציאה משום מעשי כיעור אין לה כתובה, אולם אם לא מוציאה יש לה כתובה. וכמו שמבואר בתשובות הרשב"א חלק א' תשובה אלף קפ"ז, ובספר עבודת השם על אה"ע סימן כה כתב דהרבה ראשונים ס"ל דאם ממשיך לגור עמה יש לה כתובה, ורוב הפוסקים ס"ל כן, דלא כדעת הרמב"ם.

ובסימן קט"ו כתב השו"ע דין יוצאה משום שם רע, סמוך לזינתה, כיון דאם היא יוצאה משום שם רע אינה צריכה התראה כמו בזינתה, ולא דמי לעוברת על דת משה ויהודית שצריכה התראה, ולכן מיושב לשון השו"ע דכתב דין עוברת על דת בפני עצמו, ודין מעשי כיעור בפני עצמו.

ומה שלא כתב השו"ע בהדיא שאינה צריכה התראה, כמו שכתב הרמב"ם כיון דלדעת הרמב"ם היא מפסידה הכתובה מנה ומאתים, אפילו אם ממשיך לגור עמה, דלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות, ולא לפרוצות.

אולם השו"ע ס"ל כשיטת הרשב"א ורוב הפוסקים, שיש לה כתובה אם ממשיך לגור עמה, ורק כשמגרשה משום השם רע אזי מפסידה עיקר הכתובה והתוספת וכו', ולכן לא כתב השו"ע בהדיא שאינה צריכה התראה, כיון שאם ממשיך לגור עמה אזי לא מפסידה הכתובה בלא התראה ורק אם מגרשה משום השם רע, אזי אינה צריכה התראה, דומיא דזינתה שאינה צריכה התראה.

נמצא שעיקר החילוק שכתבנו שאם מוציאה משום שם רע, אזי מפסידה כתובה ותוספת ונדונייתה שאבדה, ואם ממשיך לגור עמה אינה מפסידה התוספת והנדונייתה שאבדה שיטת השו"ע כשיטת הרמב"ם והרשב"א ושאר הפוסקים.

אלא דלענין הכתובה מנה ומאתים, ס"ל לשו"ע כרשב"א שלא הפסידה אם ממשיך לגור עמה, ולא כדעת הרמב"ם שהפסידה עיקר הכתובה, דלא תיקנו כתובה אלא לבנות ישראל הצנועות ולא לפרוצות.

ז. המהרא"ל צינץ בסוף דבריו כתב, וז"ל, והנה לדינא הגם שנלע"ד העיקר, שלא הפסידה כתובה כשהיא מותרת עליו, וגם בסימן קט"ו השמיט השו"ע דברי הרמב"ם במה שכתב שאינה צריכה התראה בדבר מכוער, מ"מ לא מלאני לבי לעבור על דברי הרמב"ם להוציא מן הבעל, מאחר שהרמב"ם וסמ"ג וגם הריטב"א, סבורים שמפסדת הכתובה אם רצה להוציא, אך הנדוניה ותוספת שליש וכו', נראה שאינה מפסדת כשאינה אסורה עליו, וצריך ליתן לה הנדוניה ותוספת שליש עכת"ד עיי"ש שהאריך בענין.

ונראה כוונתו שלהוציא מהבעל שהוא המוחזק, לא מלאני ליבי, אולם הנדוניא ותוספת שליש, שזה האשה הביאה לא מקרי הבעל מוחזק, ולכן צריך ליתן לה הנדוניה ותוספת שליש.

והנה אין סתירה מפסק המהרא"ל צינץ לדברינו, דהוא מדבר במוציאה משום שם רע, ובזה כתב שכתובה אין לה ונדוניא ותוספת שליש יש לה, אבל באינו מוציאה משום שם רע, אע"פ שיש עדים שעשתה מעשי כיעור אפשר שמודה להלכה לדברינו שיש לה כתובה ותוספת ונדוניא.

לסיכום שיטת השו"ע:
א. אם מוציאה משום עובדת על דת משה ויהודית צריך התראה, ועדים שעברה על התראתו.
ב. אם מוציאה משום שם רע מעשי כיעור, מפסידה עיקר ותוספת ונדונייתה שאבדה, אפילו בלא התראה, דומיא דזינתה.
ג. אם אינו מוציאה וממשיך לגור עמה, יש לה עיקר כתובה ותוספת ונדונייתה שאבדה כרשב"א וכרוב הפוסקים, ולא כשיטת הרמב"ם דלא תיקנו כתובה, אלא לבנות ישראל הצנועות ולא לפרוצות.
ד. אם הוא המשיך לגור עמה, ולאחר זמן הוא מוציאה משום טענות אחרות, לא הפסידה כלום, וכשיטת הרשב"א. ולא כרמב"ם דעיקר הכתובה הפסידה.
ה. אם הוא בגד בה, והגיש תביעת גירושין, ואחר כך מביא עדים שעשתה מעשי כיעור לא הפסידה כלום, וכשיטת הרשב"א. ולא כרמב"ם דעיקר הכתובה הפסידה.

ובנידון דידן שהוא מאס באשה בגלל טענות אחרות אלא שלאחר כך הביא עדים על מעשי כיעור שהאשה עשתה. והתביעה לגירושין היא לא מחמת המעשי כיעור של האשה.

לכן מצד הדין וכפי שביארנו לשיטת הרשב"א ושאר הראשונים ושיטת השו"ע אין היא מפסידה כתובתה תנאי הכתובה התוספת והנדוניה שאבדה ואינה בעין. אלא דלרמב"ם מפסידה את עיקר הכתובה.

ובפרט שהוא המשיך לחיות עמה אף שידע מעשי הכיעור, והוא בא לגרשה משום טענות אחרות, לשיטת הרשב"א ושאר הראשונים ושיטת השו"ע, אין היא מפסידה הכתובה ותנאיה והוא חייב במזונות. אלא לשיטת הרמב"ם מפסידה את עיקר כתובתה.

ובנידון דידן שלא ברור שהיה כאן מעשי כיעור גמורים, שמראין שהיה כאן עבירה, וכפי שביארנו. מסתבר שגם הרמב"ם יודה שלא הפסידה כתובתה ותנאי הכתובה.

אולם כיון שנראה שאין שום סיכוי לשלום בית והפירוד הוא ממושך, וגם יש רגלים לדבר על מעשי כיעור, נראה שיש לסמוך על הפ"ת בסימן ע"ז ס"ק ב' שמביא בשם הישועות יעקב "ומעשה באחד שטען על אשתו שעברה על דת, ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת, וכתבתי שהבעל יכול למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל הגט. ובזה יש לסמוך על הרא"ם ומהר"א ששון עכ"ד עיי"ש.

ולכן נראה שאם הוא ישליש את גיטה ויוטל עיקול בנכסיו על סכום כתובתה הוא לא יתחייב במזונות.

לכן מחליט ביה"ד:
א. אין לחייב את האשה לקבל גט.
ב. כיון שהפירוד הוא ממושך, ואין שום סיכוי לשלום בית, על הצדדים להתגרש וכל צד רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
ג. הבעל פטור ממזונות האשה. וכן פטור ממדור ספציפי מיום השלשת הגט.
ד. יוטל עיקול על חלקו של הבעל בכספי הדירה כדי להבטיח את חלקה של האשה באיזון משאבים ובכתובה.
הבעל יוכל לרכוש דירה בכספים הנ"ל בכפוף לכך שהדירה תעוקל למטרה הנ"ל.
ה. על הצדדים להציע שם של מומחה מוסכם להערכת שווי החברה של הבעל ובהעדר הסכמה ימנה ביה"ד מומחה מטעמו שכר הטרחה יוטל על שני הצדדים בשוה.
ו. פסק דין סופי בענין הכתובה ינתן לאחר שיתברר כמה האשה קבלה בזכויות הבעל.
ז. לענין תביעת הנזיקין שהגישה האשה יתייחס ביה"ד בהחלטה נפרדת לאחר דיון בענין.
יצחק שמואל גמזו – אב"ד

אני מצטרף למסקנות פסק הדין של האב"ד מנימוקים אחרים כמפורט להלן.

והנה בנידון שלפנינו השאלה העיקרית היא האם יש כאן מעשה כיעור ברור. וכבר נתלבטו האחרונים בהגדרת כיעור. מאידך קיי"ל שאין אוסרים (אשת איש) על היחוד ואפילו נסתרו על דעת ערוה עיין שו"ע סימן קע"ח סעיף ו' מאידך גיסא כתוב בירושלמי "היו יוצאים ממקום אופל" או נכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות" הרי זה דבר מכוער.

ובשו"ת רעק"א סימן צ"ט כתב שצריך לומר שדווקא נכנסו זה אחר זה רצוף וניכר עצת זימה ביניהם הוי כיעור.

ועיין בחזו"א אבהע"ז סימן י"ז סק' ז' שדוקא בשינו מדרך העולם ונכנסו לבית גלמוד וכו'.

כמו כן מובא בתשובות הרשב"א ח"א סימן א' רנ"א שמהני אמתלא והדבר תלוי בראות עיני הדיינים כפי שכתב בחזו"א שם.

לכן בנידון דידן אף שממבט ראשון נראה שיש כאן מעשה כיעור גם מכוח הנשיקות והחיבוקים בין האשה למר אוריאן בצירוף השהיה בבית לבד בלילה. והכניסה לבנין יחד אולם לא ברור שראו כאן "הגפת דלתות".

כמו כן האשה נותנת אמתלא שהיו לה קשרי עבודה עם מר אוריאן וכפי שעולה מהחומר שבתיק עובדה זו לא הוכחשה גם העובדה ששהו לבד בבית בלי אדם נוסף ידועה מפי האשה בלבד ויש כאן לדון מצב הפה שאסר הוא הפה שהתיר כדי להאמין לטענתה שישנה בסלון. גם יש סניף לצרף את בדיקת הפוליגרף. שנמצאת דוברת אמת.

לכן לאחר התלבטות רבה אני נוטה לומר שבצרוף כל הנ"ל אי אפשר לקבוע באופן החלטי שזהו מעשה כיעור. ואע"פ שנזכר בירושלמי חבוק או נישוק בתור מעשה כיעור אני מסתפק אם זה מוגדר ככיעור ברור בחברה החילונית של היום.

לכן קשה לי לקבוע שיש חיוב על האשה להתגרש.

אמנם ברור שיש כאן רגליים לדבר על מעשה כיעור ולכן אף שאין לפסוק שהאשה חייבת להתגרש אולם ברור שהבעל יכול להפטר מחיובי מזונות ומדור ע"י השלשת גט וכתובה כפי שמביא הפת"ש סימן ע"ז ס"ק ב' בשם ישועות יעקב. ועיין עוד פד"ר ז' עמוד 111 שהצריכו גם השלשת גט וכתובה.


הרב מיכאל בלייכר - דיין

הנדון שלפנינו הוא תביעת הבעל לגירושין בטענה שהאשה מורדת בו. האשה טענה לשלום בית, והאשימה את הבעל בבגידה. הבעל הוסיף וטען שהאשה מקיימת קשרים עם גברים זרים, ובוגדת בו. הצדדים חיים כבר בנפרד זמן רב.

נערכה ישיבת הוכחות בתאריך 14/07/10 , ובה הציג הבעל עדות חוקרים בצירוף הסרטות וידאו. דיסק ההסרטות ודו"ח מעקב צורפו לתיק.

על פי החומר שהוצג, נראתה האשה ביום 30/03/10 מתחבקת ארוכות עם גבר רווק אשר זוהה כמר [אלמוני], בחניון ציבורי בק. עתידים. באיזור החניון מקבץ של מסעדות. לאחר מכן נכנסו השניים לרכבה של האשה, כאשר מר [אלמוני] אוחז בהגה, נסעו לביתו, ונכנסו איליו. כעבור זמן לא רב יצאו מהבית, ונצפו מתנשקים ומתחבקים.

ובתאריך 31/03/10 נצפו השניים מבלים בת"א, ובסביבות השעה אחת בלילה נסעו לביתו של מר [אלמוני], בו שהו יחד עד ליציאת האשה בבוקר.

ובתאריך 01/04/10 בשעת לילה מאוחרת, פגשה האשה את מר [אלמוני] והשניים התהלכו מחובקים זה עם זו. לאחר מכן נכנסה האשה ללון בבית גבר גרוש ממכריה, בשם מר [פלוני-אלמוני] - עת שעה האיש בביתו. האשה עזבה את הבית בשעת בוקר מוקדמת, האיש יצא את ביתו בשעה מאוחרת יותר.

האשה הודתה שלנה בבית לבדה עם מר [אלמוני], אולם לטענתה לא קיימה כל יחסים עמו, וישנה בסלון הבית. כמו כן, החיבוקים שהתחבקה עמו לא היו אלא חיבוקים של תמיכה.

עוד הוסיפה לטעון כי היא מכירה את מר [אלמוני] זה שנים רבות, ויש לה עמו קשרי עבודה הדוקים, וכי היא לנה בביתו כאשר עיסוקיה עיכבו אותה בת"א.

באשר למר [פלוני-אלמוני], הודתה האשה שלנה בביתו פעמים רבות, ואף הוא התארח וישן בבית הצדדים. אלא שהוא קרוב משפחתה, ומקיים עימה קשרי ידידות. לשאלה האם ישנה אצלו גם כאשר לא נמצאו בבית אנשים נוספים, ענתה בשלילה, וכי אשתו שהתה בבית, או חברתו, ולפעמים אף לנה אצלו יחד עם ילדיה.

הבעל טען, שכיום אין למר [פלוני-אלמוני] אשה וגם לא חברה, וכי כאשר התארח בביתם, היה זה בזמן שהוא עצמו נעדר מהבית. כמו כן לטענתו, נהגה האשה לומר שיש לה עבודה המונעת את שובה לביתם, והייתה יוצאת לבלות עמו ולישון בביתו.

לטענת האשה, בעלה בוגד בה, ואולם היא לא בגדה בו מעולם. האשה הוסיפה שהיא מוכנה להיבדק בפוליגרף על כך שלא בגדה בבעלה, ובתנאי שגם הבעל יבדק על קשריו עם נשים זרות.

לאחר מספר ימים הגישה האשה בקשה להיבדק גם ללא בדיקת הבעל. בהחלטה מיום 27/07/10 אושרה בקשתה, ונקבע כי "השאלה העיקרית עליה יש להיבדק – 'האם האשה קיימה קשרים אינטימיים או רומנטיים עם גברים זרים מאז נישואיה לבעלה'. וביום 28/07/10 הגיש הבעל בקשה לביטול ההחלטה, ולצד הבאת נימוקים הלכתיים ומשפטיים לחוסר קבילות ממצאי בדיקות הפוליגרף, כתב "... שהאשה תנשא לעשות הכל על מנת שתוצאות הבדיקה יהיו כפי רצונה... על מנת להטות תוצאותיה...". בקשת הבעל נדחתה.

בבדיקה היא נמצאה דוברת אמת, כאשר אמרה שלא קיימה יחסים 'אינטימיים מיניים' עם גברים זרים. העיון בדו"ח הבדיקה מעלה שהיא לא נשאלה האם היא קיימה 'קשרים אינטימיים או רומנטיים' עם גברים זרים – כנוסח ההחלטת מיום 27/07/10 הנזכרת, וכי - "השאלות לבדיקה נוסחו בהסכמת הנבדקת ובלשונה".

באשר לנטען על בגידות מצד הבעל. ביה"ד הזמין מספר פעמים עדה בשם [אלמונית], אשר מיאנה להופיע.

לדברי האשה, הבעל מנהל עם העדה קשר רומנטי. ובתאריך 27/07/10 צורף לתיק תיעוד האמור להוכיח את האמור.

כמו כן, בתאריך 27/07/10 הגישה האשה בקשה, ובה רשימה ארוכה של עדים שהיא מבקשת להזמין, בכדי להבהיר את טיב קשריה עם מר [אלמוני] ומר [פלוני-אלמוני].

לאחר העיון, נראה שיש לקבל את עתירת הבעל לחיוב האשה בקבלת גיטה.

והרי הנימוקים.
א) כתב הרמב"ם בהלכות אישות (פרק כ"ד הלכה ט"ו) וז"ל:

"כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו... ".

הדברים המכוערים אשר מונה כאן הרמב"ם מוזכרים בתלמוד בבלי מסכת יבמות (דף כ"ד ע"ב ודף כ"ה ע"א), והם הדברים המכוערים ביותר, אשר מראים – "שהיתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות". ועל אלה וכיוצא באלה, כתב בשו"ת המבי"ט (חלק א סימן רפ"ז – "נראה שלא חסר באותו דבר המראה שהיתה שם עבירה אלא עדות ברורה, אבל קרוב הדבר להיות ברור". הדגש הוא 'שהיתה שם עבירה' - בשעת מעשה הכיעור.

המאירי במסכת יבמות (דף כ"ד ע"ב) מבאר באריכות שלושה סוגים של מעשים אשר מעלים חשד לזנות. וביחס למעשי כיעור כגון אלה, הוא כותב (שם ד"ה המין השלישי):

"שיש כאן עדים שראו בה דבר מכוער, ר"ל שהם דברים המבררים וידים המוכיחות שזנות ממש היה שם. ונתפרשו מהם כאן שלש: הראשון - רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר... ואף גדולי המחברים (הרמב"ם הנ"ל) כתבו בה, שנכנסו מיד אחר יציאת הרוכל ומצאוה יורדת מעל המטה וחוגרת. והשניה - רוק למעלה מן הכילה... שאף זו ארוכל יוצא קאי כלומר שראו החשוד יוצא, ונכנסו מיד ומצאו דבר זה, הא בלא יציאת הנטען לא. ויש מפרשין אותו אף בלא ראיית יציאתו. והשלישי - מנעלים הפוכים... ואף זו פירשוה דארוכל יוצא קאי, והיתה שם ראיית יציאת הנטען וסימן זה... ".

מבואר במאירי, שסוג מעשי כיעור אלה הם – "דברים המבררים וידים המוכיחות שזנות ממש היה שם", והוא כדברי הרמב"ם - "שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות".

אולם הרמב"ם מוסיף וכותב בהלכה הנזכרת, וז"ל:

"או שראו אותו מנשק על פי חלוקה או שראו אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בדברים אלו, אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה ".

הדברים המכוערים אשר מתאר הרמב"ם בסוף ההלכה, מוזכרים בתלמוד ירושלמי מסכת כתובות (פרק ז הלכה ו). בשונה מדברי הכיעור המתוארים ברמב"ם בחלקה הראשון של ההלכה, אין בדברי כיעור אלה הוכחה שבאותו מעמד התקיים מעשה זנות. אולם הואיל ודברים אלה מביאים לידי עבירה, הרי שיש בהם כדי להעלות חשש שאכן האשה זינתה בהזדמנות אחרת. או שמא, תזנה בהזדמנות נוספת. ועל כן יכול בעלה לגרשה, אף אם היא מתנגדת לכך.

מבואר אם כן, שדי במעשה כיעור המעלה חשש לזנות, על מנת לחייב את האשה בגט ולהפסידה כתובתה, אם כך רצונו של הבעל (וזאת, למרות שאין במעשים אלה כדי לחייב את הבעל להתגרש).

המאירי הנ"ל מתייחס אף הוא לסוג זה של כיעור, וכך הוא כותב:

"המין השני הוא שיש כאן עדים שראו בה דברים שהם אמתלא לזנות או להקדמות של זנות, אלא שאינם דברים שיהו הוראה על גוף הענין, כגון חבוק ונשוק או שניהם יוצאים מבית אפל או מעלים זה את זה מן הבור או שהיו נכנסים בבית אחד וסוגרים אחריהם. ומין זה לענין הפסד כתובה, ודאי הפסידה ואינה צריכה התראה לדברי הכל. אכן אם בא לישאל אומרין לו שמצוה עליו לגרשה... ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר פ"ז ה"ו אמרו: מגפפין – סוטה, מנשקין – סוטה, תרעא טריק - סוטה... מעלין זה את זה מן הבור - כעור הדבר, תצא. שניהם יוצאים ממקום אפל - כעור הדבר, תצא. וכן הזכירום שם עם עידי דבר מכוער הנזכרים בסוגיא זו, שהם חגירת סינר, ורוק למעלה מן הכילה, ומנעלים הפוכים על הדרך שיתבאר, אלמא שכולם בדין אחד. אלא שראיתי לקצת גאונים שכתבו שהנשוק והגפוף אינם עידי דבר מכוער לענין איסור לכוף בהוצאה אם לבעל אם לבועל... וכשראיתי דבריהם חזרתי בי ונסמכתי לומר כדבריהם ממה שראיתי בסוגיא זו... ".

ולסיכום ההלכה בסוג מעשי כיעור האחרונים, כותב המאירי וז"ל: "ונמצא שבמין זה אין כופין להוציא כלל לא בעל ולא חשוד לדעתנו, אלא שמצוה עליו לגרשה". ואם יחפוץ הבעל בגירושין, הרי שתחוייב האשה להתגרש.

מבוארת אם כן דעתו של המאירי, שדי במעשה כיעור המעלה חשש לזנות – " שהם אמתלא לזנות או להקדמות של זנות", על מנת לחייב את האשה בקבלת גט. וזאת, למרות - "שאינם דברים שיהו הוראה על גוף הענין ". אלא שבתחילה סבר שיש במעשים אלה כדי לכוף את הבעל לגרש, אף בניגוד לרצונו. אולם למסקנה אימץ המאירי את דעתם של 'קצת גאונים' הסוברים שאין לכוף את הבעל לגרש, אם אין רצונו בכך. ורק אם הוא חפץ בגירושין, יכול לחייב את אשתו להתגרש.

זו היא גם דעתו של הרמב"ם כמבואר בחלק השני של ההלכה, וכנ"ל. וכן הוסיף המאירי, שזו דעת הרמב"ם, ודייק כך (שם סוף ד"ה המין השני) מסידור הלכותיו, וז"ל:

"וכן התבוננתי בדברי גדולי המחברים, שלענין הפסד כתובה (כלומר, זכות הבעל לגרשה בע"כ ולהפסידה את כתובתה) צירפו את כל אלו ביחד בהלכות אישות. ולענין איסור בהלכות סוטה (שאז גם כופים את הבועל לגרש, עי"ש בפרק ב הלכה יג) לא כתבו אלא חגירת סינר ורוק בכילה".

והוסיף עוד המאירי, שדעתו נתמכת מדברי הירושלמי (שם ד"ה ועיינתי בתלמוד המערב).

זכותו של הבעל לגרש את אשתו ולהפסידה כתובתה – כאמור, מתבארת בהלכות נוספות ברמב"ם (הלכות אישות שם, הלכה י והלכה טז), וכן בהלכות גירושין (פרק י הלכה כב), עיין שם.

גם מדברי הרמב"ן (במסכת יבמות, שם) מתבאר שאף בכיעור שאין בו כדי להוכיח באופן ברור על מעשה זנות, יכול הבעל לגרשה. הגמרא בשילהי מסכת נדרים (דף צא עמוד ב) דנה באשה שהתייחדה עם גבר זר, ונתפסה מתחבאת עימו בביתה כאשר בעלה הופיע באופן בלתי צפוי. הגבר הזר פרץ מחיצה ועזב את הבית, ולא ניסה להסתיר את נוכחותו. על כך אומרת הגמרא – "אמר רבא איתתא שריא, אם איתא דעבד איסורא, ארכוסי הוה מירכס". מבואר הוא, שאילו היה האיש מנסה להסתיר את עצמו, היה בכך העלת חשד שנעשתה עבירה, ואם כן הייתה האשה נאסרת על בעלה, ובית הדין היה מחייב את הבעל לגרשה.

אולם כתב הרמב"ן להסביר, שאין במעשה די כיעור המתואר בכדי לחייב את הבעל לגרש את אשתו, וז"ל:

"לא שתצא בב"ד, אלא לצאת ידי שמים כעין העוברת על דת משה ויהודית - שאם רצה הבעל מוציאה בלא כתובה... וכן בדבר המכוער וקלא דלא פסיק אם רצה מוציאה בלא כתובה דלא גרעה מעוברת על דת יהודית...

ועוד נראה שם שמפסדת כתובתה, וזה פשוט הוא דלא גרעה מעוברת על דת...", עי"ש.

מבואר אם כן בדברי הרמב"ן, שדבר מכוער אשר אינו מוכיח על מעשה זנות ושלכן אינו אוסר את האשה על בעלה, מכל מקום מאפשר הוא לגרשה בעל כרחה.

גם הרשב"א בחידושיו למסכת יבמות (דף כד עמוד ב) כתב לבאר את הגמרא בנדרים כנ"ל, וכך הוא כותב:

"...מיהו לאו קושיא היא, דהתם בבא לצאת ידי שמים קאמר. ובהכי אזלא כולה סוגיא דהתם, וכעין העוברת על דת שאם רצה הבעל להוציא מוציא בלא כתובה, ואם רצה לקיימה אין ב"ד מוציאין אותה מידו".

וכן איתא גם בר""ן, שילהי נדרים (שם), עי"ש.

גם הנמוקי יוסף ביבמות (דף ו עמוד א מדפי הרי"ף ד"ה אמר המחבר) כתב לענין דבר מכוער, וז"ל:

"ומיהו אפילו רבי כי אמר תצא מן הבעל, לאו בעל כרחו קאמר, דב"ד לא מפקי אלא בדבר ברור, כדאמרן. אלא לומר שאם רצה להוציאה הבעל מפני שליבו נוקפו, תצא ממנו בעל כרחה (שלא בכתובה), וכעוברת על דת משה ויהודית".

וציין לדברי הריטב"א שם (יבמות דף כד עמוד ב ד"ה ועוד הקשו) שכתב כנ"ל, וז"ל:

"תצא מן הבעל, לומר שאם רצה להוציא מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל כרחה, כעוברת על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציא. ולא עוד אלא דההיא צריכה התראה להפסידה כתובתה כדאסיקנא במסכת סוטה (דף כה עמוד א) אבל זו שיש בה דבר מכוער מאבדת התראתה...

וכל הני עובדי דבשלהי מסכת נדרים... דאמרן התם דאסירה להו, כולהו כשרצה לגרש ובא לצאת ידי שמים".

וכן כתב עוד הריטב"א במסכת קידושין (דף פא עמוד א) וז"ל:

"והא דאמרינן בשילהי מסכת נדרים... אמר רבא איתתא שריא, אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות, דאלמא אי לאו דאמר נואף הכי אסורה לבעלה, התם לאו דמפקי ליה בי דינא אלא דאילו בא לצאת ידי שמים ולבו נוקפו מפיק לה... חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים, ואם הודה בבית דין בכך מוציאין אותה ממנו...".

ועוד כתב שם הריטב"א:

"בעוברת על דת משה ויהודית או בעדי דבר מכוער, אם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה... אבל בעדי דבר מכוער אינה צריכה התראה".

ואולם יש לתמוה על הריטב"א, מדוע תלה את זכותו של הבעל לגרשה בכך - 'שליבו נוקפו', והרי גם ללא נקיפת לב הבעל, יכול הוא לגרשה בעל כרחה, כבכל עוברת על דת שיכול לגרשה אף אם אין ליבו נוקפו, ואינו חושד שזינתה תחתיו. ועיין במגיה על הריטב"א (הוצאת מוסד הרב קוק, שם) שדייק מלשונות הריטב"א בסוגיה, ובמסכת קידושין (הנ"ל), שכאשר ליבו נוקפו בעידי כיעור, נאסרת האשה על בעלה מדינא. ואם יודה בכך בבית הדין, יוציאו אותה ממנו בעל כרחו. ואם כן מה שכתב הריטב"א 'אם רצה להוציא מפני שלבו נוקפו', איו כוונתו שהבחירה אם לגרש אם לאו תהיה נתונה לו, משום שאכן באופן זה יהיה חייב לגרשה מדינא, וכמש"כ (במסכת קידושין, שם) - "ואם הודה בבית דין בכך מוציאין אותה ממנו". אלא שכאשר לא הצהיר על כך שליבו נוקפו, אין עליו חיוב לגרש, ומכל מקום אם רצונו לגרשה, יכול הוא לחייב אותה לקבל את גיטה.

הרי מבואר גם ברמב"ן, ברשב"א, בריטב"א, בר"ן, ובנ"י, שבדבר מכוער יכול הבעל לגרשה בעל כרחה, זאת למרות שמעשה הכיעור אינו מוכיח שהייתה עבירה, וכנזכר ברמב"ם ובמאירי. אלא שבאופן זה, אין בית דין כופין אותו לגרשה. ולהנ"ל בדעת הריטב"א, אם הצהיר בבית הדין שליבו נוקפו, כי אז אף כופין אותו לגרש.

ב) והנה, השו"ע (בסימן יא סעיף א) הזכיר את דברי הכיעור המובאים ברמב"ם הנ"ל, הן את אלה המובאים בתלמוד בבלי, אשר מהווים הוכחה לקיום מעשה זנות, והן את המוזכרים בירושלמי, אשר מהווים רק "אמתלא לזנות או להקדמות של זנות". וכך כותב השו"ע:

"...או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראוהו מנשק ע"פ חלוקה, או שראו אותם מנשקים זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות, וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים – רמ"א)".

על כל אלה – המהווים רק "אמתלא לזנות או להקדמות של זנות" - יחד עם מעשי הכיעור המובאים בתלמוד בבלי, אשר מהווים הוכחה לקיום מעשה זנות - כתב השו"ע: "אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה...". כלומר, הבעל זכאי להוציא את אשתו אם התקיים אחד ממעשי הכיעור המוזכרים. וציין הב"ש (שם, ס"ק ו) שמקור דברי השו"ע הוא מהרמב"ם, ושכן איתא בסמ"ג. והוסיף הב"ש – "דבעל רשאי להוציה בע"כ, אבל אין כופין אותו ואין משיאין לו עצה להחזיקה... אפילו בזה"ז דאיכא חר"ג יכול להוציאה... וא"צ התראה כמ"ש ברמב"ם פכ"ד ה"א...". עוד ציין הב"ש שם, שכך דעת הפוסקים, ודלא כדעת הרש"ל.

וכך מבאר גם הגר"א בביאורו (שם אות יג) וז"ל:

”הרמב"ם מפרש שם שאם רוצה להוציאה בלא כתובה, דהרשות בידו בדבר מכוער לבד, כמו בעוברת על דת... וז"ש הרמב"ם בכל הני דבר מכוער דהתם, אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה".

גם הט"ז (שם סוף אות א) כתב כדבריהם, וז"ל:

"ואם אין שם אלא עידי כיעור לחוד... ודאי אם הבעל עצמו אינו רוצה לדור עמה, אין כופין אתו לדור עימה, ובזה אפילו הרמב"ם ס"ל תצא בלא כתובה אם רוצה לגרש. ואפילו באותן מדינות שנוהגים חר"ג שלא לגרש בע"כ...".

גם בכנסת הגדולה (שם הגהב"י סוף אות י"ג) ציין את מש"כ הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה טז) בענין העוברת על דת משה או על דת יהודית, וכן זו שעשתה דבר מכוער, ש- "אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רצה לא יוציא...". והביא ע"ז מש"כ הר"ר אייזיק שטיין, שאין כוונת הרמב"ם שבידי הבעל האפשרות להחליט אם רצונו לגרש, אם לאו. שמצד הדין, חייב הוא לגרשה. אלא שאם החליט הבעל שלא לגרש, למרות חיובו, ו- "רצה לעשות שלא כדין", כי אז קבע הרמב"ם שאע"פ שלא הוציא אין להן כתובה וכו' (שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה – לשון הרמב"ם שם). והוסיף הכנה"ג, שבעדי כיעור מצווה לגרשה, ושכן כתבו הרא"ש והר"ן, ושכן הביא הרי"ף מהירושלמי. ושלדברי הכל הפסידה כתובה ותוספת, כדאיתא בירושלמי הביאם המהר"ם ז"ל וכמו שכתבו כל הפוסקים, ואינה צריכה התראה, עיי"ש.

ושם בהגהב"י (אות י"ט) הוסיף הכנסת הגדולה, שאם הבעל לא גירש את אשתו - "אסור ליעצו עצה שיקיימנה", וכ"כ עוד שם בהגה"ט אות ה.

ובספר פרשת מרדכי (סימן ח) כתב שאף לדעת הרי"ף והרמב"ם הסוברים שמש"כ בגמרא 'תצא' – היינו מבועל, מכל מקום גם הבעל חייב לצי"ש ולהוציאה, ושכ"כ הרשב"א, וכן אין הבדל לענין זה אם יש לה בנים או לא.

ובאוצה"פ (סימן יא אות כא) הביא חבל פוסקים שכתבו כנ"ל, שאף בזה"ז יכול הבעל לגרש את אשתו בע"כ כשעשתה מעשי כיעור, ואין בזה חדר"ג (שו"ת מהריב"ל, שו"ת הרא"ם, שו"ת מהא"ם פדווא, שו"ת מהר"ם מלובלין, שו"ת מהר""י הלוי, שו"ת צ"צ החדש, שו"ת מהרא"ל צונץ, שו"ת ברית אברהם, שו"ת ויאמר יצחק, ושו"ת אבני נזר).

ג) והנה הובאו דברי השולחן ערוך (סימן יא סעיף א) המפרט דוגמאות של דברי כיעור, וביניהן: "... או שהיו יוצאים ממקום אפל... או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול), וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים – רמ"א)". והביא רע"א בתשובה (מהדורה קמא סימן צט) בשם המבי"ט (סימן רפז) לבאר, שהשהות במקום נגיש לעוברים ושבים, לא יחשב כ- 'מקום אופל', ומשום כך זאת לא יחשב כדבר מכוער. ואילו - "מקום אופל היינו דבאותו מקום אופל לא היה דרך לשום אדם שאינו דר שם לכנוס באותו מקום אופל... וכן נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות הוא מקום יחוד וסתר כיון שהוא בית מוקף מכל צד, ואין שום אדם יכול לכנוס ולראות מה הם עושים".

וכתב רע"א לדחות את מה שכתב הרמ"א בתשובה (סימן יז) שאף העמידה באישון לילה בחוצות העיר, נחשבת לדבר כיעור, מדקדוק דברי הרמב"ם, מקורו של השו"ע הנ"ל, וז"ל:

"ונ"ל להסתייע לדבריהם מדקדוק לישנא דהרמב"ם והוא מהירושלמי, שניהם יוצאים ממקום אופל ולא נקט שראו אותם עומדים יחד במקום אופל, א"ו דמקום אופל היינו מקום סתר לגמרי שאין רגל אדם עובר שם, ולא מזדמן שיראו אותם אנשים עומדים שם, כיון שאיש אינו עובר שם, רק זהו באפשרי שרואים אותם דרך יציאתם ממקום הזה, דידוע עי"כ דכשהיו בפנים היו מוסתרים במקום אופל. ואף דדעת הרמ"א וסייעתו הנ"ל ס"ל דעמידתה עם הנחשד בחצות לילה על פתח ביתה הוי כיעור, מ"מ כיון דהרש"ל והחכם ר' נפתלי הירץ ז"ל הנ"ל ראו דבריהם ושניהם נתנבאו בסגנון אחד לדחות דבריהם בטוב טעם ודעת, וכוותייהו כיון ג"כ בשו"ת המבי"ט הנ"ל, נ"ל דכוותייהו נקטינן להלכה".

גם הבית מאיר בתשובתו המובאת בשו"ת רע"א (סימן ק), כתב כדבריו, שמקום אופל הוא - "מקום שאין דרך בני אדם לבוא שם", ודחה את דעת הרמ"א בתשובה הנ"ל.

כמו כן, כתב בתשובות צדקה ומשפט (אבן העזר סימן ג) וז"ל:

"מקום אופל, היינו שאין רגל בני אדם מצוי שם... פרש רע"א בתשובה, דע"כ לא ראו אותם במקום אופל מיירי, דבמקום אופל זה אין הולך שם אדם, ואין מציאות להעיד עליהם. רק שראו אותם יוצאים משם, וזה נחשב כמו סגרו במנעול".

וע"ע בחזו"א (אבן העזר סימן יז אות ז) שכתב וז"ל:

"הגרע"א תמה בהא דחשבינן הגפת הדלתות כיעור, ולכו"ע אין אוסרין על היחוד... ההיא דכיעור, בשינו מדרך העולם ונכנסו לחורבה או לבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים, וגם נעלו במנעול וכיוצ"ב... ".

ועי"ש בחזו"א, ולקמן יבואר עוד. מבואר אם כן, ש'מקום אופל' - אשר הכניסה איליו מהווה דבר כיעור - הוא מקום שבו אין דרך לשום אדם שאינו דר שם להכנס, ולראות מה הם עושים.

ד) והנה, בדין העוברת על דת, ביאר השולחן ערוך (אבן העזר סימן קטו סעיף ד) וכתב איזו היא דת יהודית – "הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל". ומתאר השו"ע "אלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית... ", ואשר הצד השווה בין כולם הוא החריגה מהתנהגות צנועה, המקובלת בחברת נשות ישראל. אשת איש אשר חרגה בהתנהגותה, ועשתה את אחד הדברים המתואר כמעשה פריצות - "....בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה...". ומסיים השו"ע: "ואם רצה לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה". והרמ"א מוסיף: "ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם ר"ג (תשובת מוהר"ם בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סימן תתקנ"ז)". וכן כתב הרמ"א בסימן קיט סעיף ו.

ועיין בית שמואל (סימן קטו ס"ק יט) שכתב להסביר מדוע ניתן לגרש עוברת על דת בע"כ, וז"ל: "לא אפשטא הבעיה בסוטה אם יכול לקיימה, וכיון דלא אפשט לא כפינן ליה לגרשה, ומ"מ מצוה הוא להוציא אותה". ולהראשונים הסוברים שאפשטא הבעיה בגמרא שם, ורשאי הוא לקיימה - "מ"מ ס"ל מצוה לגרש. מ"ה שפיר מה שפסקו דחר"ג לא שייך בזה". כלומר, כיון שישנה מצוה לגרשה לכו"ע, שוב לא קיים חדר"ג, משום שלא גזר ר"ג במקום מצוה (וע"ע ב"ש שם ס"ק ז, ופ"ת סימן קיט ס"ק ח, שיתכן ולדעת הב"ש בזמה"ז כבר כלה זמן החרם לגרש בע"כ).

בניגוד להפסד כתובת העוברת על דת, היכולת לגרשה בעל כרחה אינה דורשת התראה. כך כתב מהר"ם פדוואה בתשובה (סימן יג):

"מאחר שלפי העדיות כנ"ל לכל הפחות היא כעוברת על דת יהודית, ואפשר אף בכלל עידי כיעור. ובזה אל יטעה שום אדם לומר הלא בדין עוברת על דת הוזכר שצריכה התראה, דזהו דוקא אם רוצה להפסידה כתובתה... אבל פשיטא שמצוה לו לגרשה אף כי לא התרה בה ויתן כתובה... וכן לא נמצא בשום אחד מן המורים הנ"ל שכתבו היתר לגרשה על כרחה שהזכיר התראה כי לא נזכר התראה בתלמוד ובפוסקים רק להפסידה כתובתה, וסברא נכונה היא...".

וכן כתב רע"א בתשובה (מהדורה קמא סימן קיד), והוכיח שכן איתא בדברי הרא"ש בתשובה (כלל מב) – "דהדבר פשוט אצלו שלא עשה ר"ג תקנתו על עוע"ד... ", וציין שכן מפורש ברשב"א בתשובותיו (סימן תקנז), בתה"ד (תשובה רעב) ובמהר"ם פאדוה (תשובה יג). כן כתב גם הנו"ב (תשובה קנט, עי"ש ד"ה ולא עוד), והט"ז (אה"ע סימן קטו סק"ט). ובפ"ת (שם ס"ק יד) ציין שכ"כ הנו"ב בתשובה נוספת (תי' סימן כו), הבית מאיר ועוד). וע"ע בתשובות חתם סופר (חלק ה, השמטות סימן רג) שהאריך לדון בזה, עי"ש.

ה) כתב התרומת הדשן (סימן רמב), וז"ל:

"הא קמן דמתייחדה מרצונה מקרי עוברת על דת. כ"ש הנסתרת עם הנכרים... אפילו אי לא הוי נסתרה ומתייחדת מרצונה, אלא שגרמה כמה פעמים ע"י הקפותה ובלבוליה שנחבשת בין הנכרים בלתי שומר, ומעיד להחשיבה כמזיד להתייחד כדאמרינן פרק השולח... כיון דרגילי בהכי, כמו שמסרו את עצמם מרצונם ושנו ושלשו. וא"כ הואיל וחשיב עוברת על דת, מצוה לגרשה. ואם אינו מוציאה נקרא רשע, ופשיטא דאכה"ג לא תיקן הגאון".

מבואר בתה"ד שאשה המתייחדת מרצונה עם גבר זר נקראת עוברת על דת, ומצוה לגרשה, ויכול בעלה לגרשה אפילו בעל כרחה, ואין בזה חדר"ג. כמו כן, אשה אשר כמה פעמים מעמידה את עצמה במצב שבו תאלץ בסופו של דבר להתייחד עם גבר זר – אפילו בניגוד לרצונה – נקראת אף היא עוברת על דת. הלכה זו קיימת ביחס לכל גבר שהוא, ק"ו אם אינו מוגדר כאדם כשר. ועיין שורת הדין כרך יג (עמוד רסד) שהביא מתוספות (כתובות דף יג עמוד א ד"ה מעלה) ומתוספות הרא"ש (שם) שיש להבדיל בין אדם כשר, ובין אדם המוגדר כ- 'נואף'. ביחס לאחרון, לא נאמר הכלל שאין אוסרין על היחוד. והוסיף – "שגבר שמבלה עם אשה נשואה בשעות הקטנות של הלילה, מתחבק ומתנשק עמה, בהחלט מוגדר בהלכה כ'נואף', ויחוד עמו אוסר את האשה ומחייבה להתגרש". וראה עוד לקמן בעניין זה.

ועיין רמ"א (אבן העזר סימן קטו סעיף ד) שהביא את דברי התה"ד להלכה. וציין הב"ש (שם ס"ק כ) שמבואר בתה"ד, שהאשה תיחשב עוברת על דת אפילו על יחוד פעם אחת. אלא שאם אין היא מתייחדת מרצונה ומיוזמתה, אלא שעיסוקיה – דוגמת העיסוק במשא ומתן - הביאו אותה למצבים של יחוד עם גברים זרים, כי אז היא לא תיחשב עוברת על דת אלא אם כן רגילה בכך. ונראה שכן היא גם דעתו של מהר"ם פדווה בתשובותיו (סימן כו), עיין שם.

ו) זאת ועוד. אף שכאמור אשה שהתייחדה עם גבר זר מצוה לגרשה, מכל מקום אין היא נאסרת על בעלה ולא מחייבים אותו לגרשה, שהרי קי"ל - 'אין אוסרים על היחוד' (עיין קידושין דף פא עמוד א, כתובות יג עמוד א, שו"ע אה"ע סימן כב סעיף ב וסימן קעח סעיף ו, וכן רמ"א שם סימן ז סעיף יא). והוסיף השולחן ערוך (אבן העזר סימן קעח סעיף ו) – "אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה", אינה נאסרת על בעלה ולא מחייבים אותו לגרשה.

אולם הב"ש ציין (שם ס"ק ו) שהרמ"א (סימן ז סעיף יא) פסק להחמיר אם נתייחדה לשם זנות. ובסימן ז האריך הב"ש (בס"ק לד) לבאר את דעת הרמ"א, שבנתייחדה לשם זנות נאסרת לבעלה, עי"ש (ועיין ח"מ שם ס"ק כב החולק על הרמ"א, וכן עיין שטמ"ק כתובות דף יג עמוד א מש"כ בשם הראב"ד, ובשם הריטב"א, ושם עמוד ב בשם הרא"ה).

ובגדר "נתייחדה לשם זנות", ביאר המהרי"ק בתשובותיו (סימן קס) – והוא המקור לדברי הרמ"א הנזכרים – שכאשר נצפתה האשה מדברת 'דברי טפלות' עם הגבר איתו נסתרה לאחר מכן, כה"ג מראים הדברים שהתייחדו לשם זנות. ובאופן זה לא נאמר הכלל שאין אוסרין על היחוד.

וכך כתב המהרי"ק:

"ועוד יש לחלק ולומר, דהתם מדבר בנסתרה אדעתא דזנות כדמשמע לישנא דראוה מדברת, כלומר מתחילה היו מדברים יחד מענייני תפלות, ושוב ראוה נסתרת עמו דמוכחא מילתא שנתרצה לו. ומשום כך נסתרה עמו מתוך דבריהם... דיחוד הוה משתמע אפילו לא דברה עמו קודם ואפילו קדם האחד להיכנס בבית מעצמו ונכנס אחריו גם השני ואפשר שלא נכנס על דעת חבירו... אלא דווקא בנסתרת עמו דמתכוונים להסתר יחד... ומשמע בהדיא דיש לחלק בין נסתרת אדעתא דניאוף מנסתרה ממילא, וכן בין לישנא דייחוד ללישנא דסתירה... דהיינו דווקא בייחוד בעלמא אבל בראוה מדברת ואח"כ נסתרה, לעולם אימא לך דמודה רב דאוסרים כרב יהושע דאומר לא מפיה אנו חיין... דיש לחלק בין מדברת לנסתרת מתוך כך ובין ייחוד בעלמא... ".

הרי שאשה אכן נאסרת על בעלה כאשר התייחדה עם גבר זר, וכשקדמו ליחוד מעשים שיש בהם כדי להצביע על קירבה רומנטית בין השנים, דוגמת החלפת 'דברי תפלות' ביניהם, או חיבוקים ונשיקות וכדומה. וכך קבע החתם סופר בחידושיו למסכת כתובות (דף יג עמוד א) – "אם כן לדינא יש לומר, דמדברת אוסרים אשת איש על היחוד".

כמו כן, הוזכרו לעיל דברי התוספות ותוספות הרא"ש, ועל פיהם הכלל שאין אוסרין על היחוד לא יחול על אשה שהתייחדה עם אדם שאינו מוגדר כאדם כשר – דוגמת המבלה באישון לילה עם אשה נשואה. כן מבואר גם ברשב"א, בחידושיו למסכת כתובות (דף יג עמוד ב) שכתב וז"ל: "... אבל נתיחדה עם אחד מישראל שאינן פרוצין, אין אנו מחזיקין אותה כודאי בעולה". הרי שרק במוחזק כ'אינו פרוץ' ניתן לקבוע שהיחוד עימו אינו אוסר, ואילו כשאינו מוחזק כאמור, ניתן לקבוע בוודאות שנבעלה. וכך כתב בשטמ"ק (כתובות שם) בשם הרשב"א.

בנוסף, יש להבחין לענין זה בין יחוד לזמן קצר, לבין יחוד ארוך. כאמור, פסק הרמ"א שאם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר, וכתב בערוך השלחן (שם סעיף כב) שהמדובר באשת איש שהתייחדה, וכי אין לפרש כדכתב הבית מאיר – שאף שאין אוסרין על היחוד, מ""מ על הבעל בעצמו לחוש ולהחמיר. אלא מש"כ הרמ"א הוא מעיקר הדין והאשה אכן אסורה לבעלה, כיון שיש רגלים לדבר - "והיחוד היה על זמן ארוך". והוסיף שכ"מ בהגר"א סק"מ, אולם בליקוט שינה דבריו, עי"ש (ועיין במרדכי שלהי קידושין, שכתב לחלק בין יחוד לשעה מועטת לבין יחוד ארוך, והביאו בתה"ד הנ"ל. וכן כתב לחלק הרא"ש (עבודה זרה פרק ב סימן ב) בשם הרב אלחנו ז"ל, עי"ש).

לסיכום:
• דברי כיעור שיש בהם כדי לחייב את הבעל בגירושין – אף בניגוד לרצונו – הם דברים מכוערים ביותר, אשר בכוחם להוכיח בדרגת סבירות גבוהה כי האשה אכן זינתה באותה הזדמנות.
• דברי כיעור מהווים עילה לגירושין - באם הבעל חפץ בהם – אף אם אין בהם כדי להוכיח שהאשה אכן זינתה באותה הזדמנות. חיבוקים נשיקות, וכניסה ביחד לבית והלינה בה, מהווים דברי כיעור לענין זה.
• בנסיבות אלה, יכול הבעל לגרש את אשתו בעל כרחה גם בזמה"ז, ואין הגבלה מצד חדר"ג.
• גם העוברת על דת יכול הבעל לגרש בעל כרחה, ואין צורך בהתראה.
• אשה המתייחדת מרצונה עם גבר זר, וכן כאשר מעמידה את עצמה במצב שבו תיאלץ להתייחד עם גבר זר, הרי היא נחשבת עוברת על דת. האמור הוא אף אם האיש מוחזק כאדם כשר.
• י"א שהכלל לפיו 'אין אוסרים על היחוד', לא יחול בנסיבות בהן קדם ליחוד מעשים המצביעים על קירבה רומנטית בין השניים, או שהאיש אינו מוחזק כאדם כשר, או שהיחוד לא היה לזמן קצר. יחוד בנסיבות האמורות מחייב את הבעל לגרש את אשתו.

לאור האמור ולאחר שיקול הדברים, יש להחליט שנעשו מעשי כיעור – גם לפי הסטנדרטים המקובלים כיום על הציבור הרחב, וכי אין בממצאי בדיקת הפוליגרף בכדי להפריך את האמור. גם עובדת קיום קשרי עבודה עם מר [אלמוני], אינה יכולה לספק הסבר מניח את הדעת, בנסיבות המקרה הנידון. כמו כן, טענת האשה על בגידת הבעל – אף אם נניח שהיא נכונה – אינה פוטרת את האשה מתוצאות מעשי הכיעור.

על כן, יש לקבל את עתירת הבעל לחיוב אשתו בקבלת גט.

הרב מאיר קאהן - דיין
על יסוד הנימוקים דלעיל פוסק ביה"ד:
א. לדעת הרוב, אין לחייב את האשה לקבל גט. לדעת המיעוט, יש לחייב את האשה בגירושין. הלכה כדעת הרוב.
ב. כיון שהפירוד הוא ממושך, ואין שום סיכוי לשלום בית, על הצדדים להתגרש וכל צד רשאי לפתוח תיק לסידור גט.
ג. הבעל פטור ממזונות האשה. וכן פטור ממדור ספציפי מיום השלשת הגט.
ד. יוטל עיקול על חלקו של הבעל בכספי הדירה כדי להבטיח את חלקה של האשה באיזון משאבים ובכתובה.
הבעל יוכל לרכוש דירה בכספים הנ"ל בכפוף לכך שהדירה תעוקל למטרה הנ"ל.
ה. על הצדדים להציע שם של מומחה מוסכם להערכת שווי החברה של הבעל ובהעדר הסכמה ימנה ביה"ד מומחה מטעמו שכר הטרחה יוטל על שני הצדדים בשוה.
ו. פסק דין סופי בענין הכתובה ינתן לאחר שיתברר כמה האשה קבלה בזכויות הבעל.
ז. לענין תביעת הנזיקין שהגישה האשה יתייחס ביה"ד בהחלטה נפרדת לאחר דיון בענין.

ניתן ביום כ"ב באלול התש"ע
(01/09/2010)

הרב יצחק שמואל גמזו - אב"ד הרב מיכאל בלייכר - דיין הרב מאיר קאהן - דיין