האם גרושה כדמו"י מנישואין אזרחיים רשאית להנשא לכהן
השאלה העומדת בפנינו היא בני זוג שנישאו נישואין אזרחיים בקפריסין ואח"כ באו לביה"ד והתגרשו כדמו"י, האם רשאית האשה להינשא כדמו"י לכהן?

לשאלת ביה"ד מדוע נישאו נישואין אזרחיים בקפריסין, "האם היתה לכם בעיה להנשא כדמו"י? ", ענו הצדדים כי לא היתה להם כל בעיה של יוחסין, והסיבה שנישאו בקפריסין בגלל שלא רצו להנשא כדמו"י. האשה הוסיפה ואמרה "הוא התעקש לא להנשא כדמו"י. הוא היה נגד הזרם, הוא לא רצה כמו כולם, הוא היה אדם חילוני וגם אני".

ביה"ד בדק כי אכן הם כשרים לבא בקהל ואח"כ ערך לצדדים גט כדמו"י, כמנהג בתי הדין בישראל.

עתה הופיעה בפנינו הגרושה וכרסה בין שיניה, ומבקשת לעשות לה הכרת אבהות ולתת לה אישור להנשא עם החבר אשר הכיר באבהותו על העובר. אחר בירור נתברר לביה"ד כי המבקש להנשא לה, הינו כהן.

עוד אומרת האשה כי הם עשו גט כי לא היתה ברירה אחרת, היות וביה"ד אמר להם לעשות גט.

עתה עלתה וגם ניצבה בפנינו השאלה האם אשה זו שנתגרשה כדמו"י מנישואין אזרחיים, רשאית להנשא לכהן. מדובר באשה וחברה לחיים, אנשים חילונים לגמרי, ממוצא אשכנזי. אם כי עתה הם מתקרבים ומשתדלים פחות לחלל שבת. לענין טהרת המשפחה אמרה האשה כי "הם בכיוון אבל זה יקח זמן", ובינתיים נולד להם בן והם רוצים מאוד למסד את החיים המשותפים ביניהם.

הדין בנישואין אזרחיים
הנה גדולי האחרונים דנו בזה כיד ה' הטובה עליהם אם צריכה גט. ועיקר דבריהם אינו רק בגלל הטקס עצמו שנעשה, כי טקס זה אין בו ממש אין לא אמר הוא ולא נתן הוא, אלא נתנה היא, ואף זה פעמיים אינו אלא פקיד העיריה נותן לשניהם. והכל בלא עדים, אלא כל עיקר הדיון שנעשה בזה הוא האם לחשוש מחמת זה שהם מתייחדים זה עם זה וגרים יחד כבעל ואשה בפרסום רב ותו איכא חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין. וכדתנן בגמ' גיטין (דף פא):

"המגרש אשתו מן הנישואין ולנה עמו בפונדק, בית שמאי אומרים א"צ גט שני, ובית הלל אומרים צריכה גט שני. הן הן עדי יחוד והן עדי ביאה".

אם כי נאמרו עוד טעמים מדוע לחשוש לנישואין אזרחיים ויובאו לקמן.

וכמו שפסק הרמב"ם (פרק י' מהל' גירושין הי"ט) ושו"ע (אבה"ע סי' קמט סע' ב') וז"ל:

"נתייחד עמה בפני שני עדים וראו שני עדים כאחד, וראו הוא והיא את העדים, אם היתה מגורשת מן הנישואין, חוששין לה שמא נבעלה. והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה".

לפיכך היא ספק מקודשת וצריכה גט מספק. ואם היתה מגורשת מן האירוסין, אין חוששין לה שהרי אין לבו גס בה ואי חזינן להו דגייסי אהדדי חוששין.

ולכאורה אין סעיף זה שייך לנידון דידן. שהרי כאן אמרו שהיתה אשתו ונתגרשה ולכן חוששין שמא כשנתייחד עמה בעל לשם קידושין, והן הן עדי יחוד ועדי ביאה, משא"כ בנישואין אזרחיים. אולם אין כך פני הדברים. כי כל מה שאמרו שחוששין שבעל לשם קידושין, זה בגלל שהיא היתה גרושתו או ארוסתו, שלבו גס בה ולכן חששו. ואכן כן כתב בסוף הסעיף "ואי חזינן להו דגייסי אהדדי חוששין לה". א"כ בנישואין אזרחיים שגרים יחד כבעל וכאשה לכל דבר, ודאי דגייסי אהדדי, ודאי שבא עליה. וא"כ יש לחשוש שבעל לשם קידושין.

הריב"ש בתשובה (סי' ו') נשאל באנוס שנשא אנוסה בחוקותיהם וישבה עמו כאשתו לכל דבר עד שנתעברה ממנו, ואח"כ עזב אותה ועקבותיו לא נודעו. ובתחילה כתב דלכאורה יש לעיין בזה מהמשנה גיטין (דף פא) :

"המגרש אשתו מן הנישואין ולנה עמו".

וא"כ אפשר שגם כאן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומדין המשנה הזו הלכו מקצת הגאונים שכל אשה שנבעלה בפני עדים, צריכה גט ממנו.

אולם הרמב"ם (פרק י' מהל' גירושין הי"ט) דחה דבריהם וז"ל:

"הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט. חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והגדילו והוסיפו בדבר זה שעלה על דעתם עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתיבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואח"כ בא עליה. ויש מי שאומר שודאי שחרר, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וכל הדברים האלו רחוקים הם בעיני עד מאד מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהם שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי היא אשתו. ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר נשים הרי ככל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא לשם קידושין. ואין צריך לומר בשפחה או בגויה שאינה בת קידושין, שאין חוששין להן כלל והרי הבן מהן בחזקת גוי ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה".

ובראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב – דבגויה ודאי כן הוא כדעת רבינו הרמב"ם, שהרי אין בידו לגיירה. אבל בשפחתו שיש בידו לשחרר, דבריהם קרובים דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אא"כ הוחזק בפריצות עריות. וכן בת ישראל שתבעל בעדים אם לא היו חשודים בפריצות עריות. העמד בני ישראל ובנות ישראל על חזקתן ובחזקת כשרות הן שלא יתפרצו בפני עדים לזנות ודברי הגאונים ז"ל קיימים הם.

היוצא מדברי הראב"ד דבגויה שאין בידו לגיירה וכן בפרוצים בעריות, אעפ"י ששניהם ישראלים מודה הוא שלא חוששים שמא בעל לשם קדושין.

"וברב המגיד" – כתב שדעת רבינו בזה נראה נכון שבפנוי הבא על בפנויה אין חוששין לו משום קדושין.

וכן הסכים הרשב"א בתשובה (סי' קלה) וז"ל הרשב"א :

"ולי נראה דברי הרמב"ם ז"ל דאל"כ למה שנינו בגמ' (יבמות דף כב) מי שיש לו בן מ"מ פוטר אשת אביו מיבום חוץ ממי שיש לו משפחה ונוכרית. ואם איתא למה אין פטור מיבום והלא אילו היתה שפחתו חוששין שמא שחררה וקדשה כדי שלא יעשה בעילתו בעילת זנות. ואם משנתנו דוקא בשפחה שאינה שלו אי נמי משפחתו ושלא בעדים ליתני הכי בהדיא ועוד מפני ששנינו נושא אדם מפותת אביו ומפותת בנו ולמה אין חוששין לקידושין ואילו מפותה בעולה בלא עדים הני הוי ליה למימר ולמתני בהדיא ואם מפני הקול שיצא בעיר מקודשת שהיא נשואה אין כאן חשש נישואין כי מה שהוציאו קול אינו אלא מחמת אותו שייכות שראו ביניהם לבד".

ומקשה הריב"ש – ואם יאמר האומר שאף הרמב"ם לא אמרה אלא בפנוי הבא על הפנויה בדרך מקרה, אבל זה שנשאה והתנה עמה להיות אשתו הוי ליה כאילו פירש ואמר לעדי יחוד שדעתו לבעול לשם קידושין.

יש להשיב [מיישב הריב"ש] דאדרבא איפכא מסתברא שאפילו לדעת הגאונים דבסתמא אמרו לשם קידושין בעל בנדון דידן בינישואין כחוקות העכו"ם הרי זה כאילו פירשו שאין דעתם לשם קידושין כדמו"י וא"כ אינה אצלו כנשואה אלא כפילגש בלא כתובה וקידושין. ועוד שזו היתה בחזקת נדה שלא היה להם מקוה טהרה ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש לאיסור קל של פנויה עכת"ד הריב"ש.

מבואר מדברי ריב"ש :
חדא – דמי שנשא בחוק הגויים, גרע טפי ממי שבעל סתם. כי הנושא בחוקי הגויים הרי זה כפירש שאין דעתו לשם קידושין כדמו"י, כל בעילותיו על דעת אותם קידושין [שנעשו בעכו"ם].

שנית – אם אינו חושש לאיסור חמור של כרת ק"ו שלא חושש לאיסור קל של בעילת פנויה.

ומר"ן בשו"ע (אבה"ע סי' קמט סע' ה') פסק כדעת הרמב"ם. ובסעיף ו' פסק את דברי ריב"ש. וכן רמ"א (סי' כ"ו סע' א') פסק ג"כ את דברי ריב"ש להלכה.

וז"ל רמ"א :

"וכן משומד שנשא משומדת בנימוסיהן ונתגיירו אח"כ, אין כאן חשש קידושין כלל ומותרת לצאת ממנו בלא גט אע"פ ששהה עמה כמה שנים, אינו אלא כזנות בעלמא".

ומהגר"א (סי' קמט ס"ק ט') משמע שמסכים לדברי הריב"ש. וכתב בח"מ (ס"'ק ג') דרמ"א איירי במשומד לרצונו דודאי עושה בעילתו בעילת זנות ובהפקירא ניחא ליה אך אנוסי הזמן אם נודע עליהם שהיו שומרים מצוות בצנעה ונשא אנוס אנוסה לשם אישות אף שנשאת בחוקת הגוים יש להתישב היטב ובפרט אם היו נזהרים בנדה ובמקוה טהרה שהוא אחד מן הטעמים שכתב ריב"ש.

ועיין פת"ש (ס"ק ב') מ"ש בשם ספר "המקנה" שכתב שבאיסור קל איסור דרבנן שפיר אמרינן אדם עושה בעילתו בעלת זנות כדי שלא יעבור על איסור דאורייתא לדור עם אשה בלא קידושין.

ה"אור זרוע" בראש מסכת יבמות כתב בשם ר"ח ורב אלפס דאם הוליד משפחתו בנו הוא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכתב דהכי עבדינן כרב אלפס ואפילו אח"כ אמר בעילת זנות בעלתי לא מהימן דכל מקום שהכריעו חכמים לכך ניתכון [לעשות בעילת זנות או שלא לעשות בעילת זנות] אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך. ובמרדכי פרק האומר בקידושין פסק כרבינו ברוך דהבא על הפנויה וראו עדים מבחוץ, צריכה הימנו גט. והמימוני פליג. ע"כ.

נשאל על פלוני אחד הוליך עמו בתולה אחת מעיר לעיר ואומר שהיא עניה ורוצה להוליכה אל קרובים. ואח"כ נודע שמעוברת היא וכריסה בין שיניה ואמרה לכל שממנו נתעברה וכן יש רגלים לדבר באומדנות ניכרות, והוא מכחישה ואומר שלא פעל עמה עול, ונתן קצת אמתלא דברים שאין נכנסים לאוזניים ולאחר זמן רצתה אותה בתולה להנשא וקראו מקצת יודעי ספר תגר על הנישואין בלא גט מאותו פלוני דנתעברה מיניה כי אמרה שכבר כמה פעמים הבטיחה לישאנה לכך איכא למיחש שמא קידשה בביאה, ולאותו פלוני יש לו אשה אחרת יש כאן בית מיחוש או לא ? ומבאר שם- דדעת "הרמב"ם" "והאשרי" שוות בזה דאדם הבא על הפנויה אפילו בפני עדים בדרך זנות אין חוששין כלום לקידושין. אולם הבא על שפחתו פליגי בסברות הפוכות.

דעת הרמב"ם – דבבא על שפחתו כל שכן הוא דליכא למיחש בשפחתו לבעילת קידושין. ונראה טעמו בזה דבשלמא פנויה ישראלית היה לחוש שמא בעל לשם קידושין משום שאינו מחוסר שום מעשה אחר ויכול לבעול מיד לשם קידושין כמו לשם זנות. אבל לגבי שפחתו אי נימא דלאו לזנות בעל צריכה למימר דשחררה כבר ושמא לא הוי ליה שהות לזה משום דלא הוי מצי לאוקמי אנפשיה.

אולם האשרי – ס"ל אדרבא שפחתו דבדידיה לחוד תליא מילתא וגם לא צריכין למימר דבא עליה לשם קדושין אך כיון דאמרינן שחררה ושוב הוליד ממנה בן בנו הוא לכל דבר אז אמרינן ודאי שחררה כדי שלא יבועל בה בעילת זנות דכל בעילת שפחתו בעילת זנות הוא מן התורה כדילפינן מן "לא יהיה בך קדש" אבל בפנויה בעלמא דבעינן למימר ודאי בעל לשם קידושין כדי שלא תהא בב"ז אהא איכא למימר דשמא היא לא נתרצת להיות לו לאשה או הוא אינו חפץ בה לישאנה אלא שיצרם תקפם לזנות יחד ומן התורה אינה אסורה לזנות עם הפנוי. ומוסיף לפי סברת האשרי יש לומר דר"ח ורב אלפס וחבריהם דחיישי בשפחתו גבי פנויה מודים דלא חיישינן לקדושין כדסבר "האושרי" גופיה שיש לחלק, דשמא היא לא ניתרצת לו אולם לסברת הרמב"ם דהנהו גאונים דחיישי בשפחתו כל שכן חיישי בפנויה.

וכותב "תרומת הדשן" דקשה מאוד להקל [בנידון שלו] ולסמוך אדברי הרמב"ם ואשרי נגד כל הני [רח' אלפס מרדכי ותס'] ומסיק דנראה להקל מטעמים אחרים

חדא – דבעל שלא בפני עדים הרמב"ם הרא"ש ורבינו ברוך במורדכי כתבו ונקטו בהדיא בעל בפני עדים דבלא עדים אפילו שניהם מודים אין כאן חשש קדושין ולכן בנידון דידן אפילו היה מודה לה שממנו אם לא היה עדי ביאה אין חוששין לקדושין.

שנית – מטעם שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות נימא בעל בפני עדים על זה יש לומר דלא כ"ע גמירי והרבה סוברים כיון ששניהם מודים עדיפי מעדים וכיון דמכווני לקידושין לא חשיב כלל בעילות זנות כדאשכחן [בכתובות עד] בפרק המדיר דהמקדש במלווה ובעל אין חוששין לקדושין משום דסבור הוא דקידושי קמא דמלווה מהני ועל דעת הראשונים הוא בועל ופירש רש"י ד"ה רבי – משום דאין הכל בקיאין בהלכות קידושין תלינן דטעה בקידושי קמא ואיכא למ"ד התם בקידושין בפחות משווה פרוטה טעו אינשי. ולכן גם כאן כיון שהם סוברים דכיוון ששניהם מודים תו לא מחפש עדים ובועל שלא בפני עדים כי לדעתם זה עדיף מעדים ולכן הם חושבים שזה לא בעיות זנות.

שלישית – ותו נראה למימר דכל היכא דטמרי האיש והאישה מאינשי ובאו לגנוב דעת הבריות שלא יסברו כלל שהן משמשין ביחד כנידון דידן שהיה ההוא פלוני נותן אמתלא למה שהוליכה ושם מסתור מעשים כל כה"ג לא חישינן שהמציא לו עדים דחייש דילמא מפקי קלא ועוד דלא מצוי שיבעול בפני עדים אפילו אם רואים מבחוץ דביחוד לחוד לא סגי אפילו באלמנה מן האירוסין וכ"ש באשה דעלמא שאין לבו גם בה.

רביעית - איכא למימר דנוכרי בא עליה או אחד מפריצי בני ברית דלא שייך בהו לומר דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הואיל ובלאו הכי פרוץ הוא בזנות וחשוד אניאוף וכה"ג איתא בפרק כל הנשבעין [שבועות מו ב.] דנאמר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן ודקדק רב אלפס דדוקא אם אינו מוחזק ומפורסם בגניבה אבל אם מוחזק ומפורסם בגניבה אמרינן גנבים הם וכ"כ תוס' [דף מו. ד"ה עביד] בשם "הרוקח" אהא דאמרי עביד איניש דגזים ולא עביד דדוקא בסתם בני אדם אמרי הכי אכל במוחזק לכך לא והוא הדין לענין בעילת זנות. וכן נראה לדקדק מדברי הסמ"ג [עשין מ"ח] דכתב אהא דמקדש בפחות משווה פרוטה ובעל אח"כ דמקודשת היא משום דחזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושים בעילת זנות ומדנקט הכשרים משמע הפרצים לא.

חמישית – עוד יש לומר צד התיר משום שהאיש נשוי ואם היה מקדש זו שבעל היה פוגע בחרם רבינו גרשום ז"ל וכה"ג נוכל לומר דאין לחוש שבעל לשם קדושין כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ואדרבא בעילת זנות עדיפא ליה לענין חרם דרבנו גרשום מאן לימא לן דהוי איסורא וחמירא ליה דילמא האי איסורא חמירא ליה דהא בעילת זנות לאו איסור חמור הוא ואת"ל דחמיר טפי מ"מ מצאנו לפעמים דאיסור קל חמור לאינשי מאיסור חמור. [גמי גיטין נד, גבי שביעית חמירא להו יותר משבת באתרא דרבי יהודה. ] מבואר מדברי תרומת הדשן הא דאמרינן א"א עובב"ז דוקא באדם שאינו מוחזק כפרוץ בעריות וכן מדוקדק מדברי סמ"ג שכתב "שאין אדם מישראל הכשרים עושים בעילת זנות.

נשאל במומר שגירש את אשתו קודם שהמיר ואחר שהמיר נשא אותה בערכאות ונתיחד עמה בפני עדים האם צריכה גט משום דלא אמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא בישראל כשר דלא שביק התירא ואכיל איסורא או בסתם ישראל משא"כ בזה שהוא פרוץ בעריות ובנוכריות אתרע חזקתיה ולא שייכא ביה חזקה זו.

וכ"כ הראב"ד בדעת הגאונים (פרק י' מהל' גירושין הי"ט) דמיירי במוחזק בכשרות אבל בפרוץ בעריות אין חוששין לקידושין וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן ו' ומכאן אתה למד שהמתיחד עם גרושתו בעדים והיא בנידתה שאין צריכה גט כיון שאינו זהיר בנדה ולא חייש לאיסור כרת ודאי דלא חייש לבעילות זנות ולא בעל לשם קידושין וא"צ גט עכ"ד.

מבואר מדברי הרדב"ז דאם אינו נזהר באיסור נדה שהוא איסור כרת ודאי שאינו חושש לבעילת זנות וא"צ לחשוש שבעל לשם קדושין.

ובשו"ת "יביע אומר" חלק ו' (אבה"ע סי' ו' אות ב') כתב שם בשם גדולי האחרונים שהקשו על דברי הרדב"ז ממ"ש בחלק ד' סימן רעז שנשאל בדין אשה שהוציאה בעלה משום זנות ונתיחדה עמו בפני עדים אם צריכה גט. והשיב אבל אם ראוה שנבעלה נלע"ד דבכה"ג צריכה גט שני, שכיוון שראינו שבעל ולא מזדהמא ליה כל מה שאפשר לו לתקן מתקן דאי בעיל לשם זנות איכא תרתי איסורי חדא משום בעילת זנות ועוד איסורא דידה דכתיב "אחרי אשר הוטמאה" ומש"ה בעיל לשם קידושין לתקן שלא תהא בעילת זנות רק בעילת איסור סוטה ואע"פ שעתיד לגרשה השתא מתקן הוא ולא הויא בעילת זנות..." .

וכתבו ליישב שהרדב"ז מחלק בזה כאן איסור נדה שהוא בכרת וכיון שאינו חושש לאיסור כרת כ"ש שאינו חושש לאיסור בעילת זנות אבל באיסור סוטה שאינו חמור כל כך ואין בו כרת מה שיכול לתקן מתקן ובועל לשם קידושין.

ורבי עקיבא איגר על מסכת גיטין (דף פא) כתב דבעובר על איסור דאורייתא כגון נדה לא אמרינן חזקא אאעבב"ז אלא בועל לשם זנות. ובעובר על איסור דרבנן אמרינן חזקה דא"א עבב"ז אם לא ניתוסף איסור ע"י הקידושין. אבל אם מתוסף איסור ע"י הקדושין אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וקשה לי הא מתני' סתמא קתני משמע אף אם מיד יום או יומיים אחר הגירושין לנה עמו והרי קי"ל דתבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים דחיישינן דילמא מחמת חימוד ראתה, וא"כ איך נסמוך על חזקה דא"א ע"ב בעילת זנות ולא עבד איסורא והרי חזינן דעובר עבירה ובועל בלי נקיים. ודומה לזה כ' בש"ג פ"ז במסכתין דבנשאת לאחר ונתארמלה ונתייחדה עם הראשון שנתגרשה ממנו א"צ ממנו גט דלא בעל לשם קידושין דא"כ עובר על מחזיר גרושתו. משא"כ בבועל לשם זנות, ע"כ לא אמרינן דבעל לשם קידושין משום חזקה דא"א ע"ב ב"ז. דאדרבה נימא חזקה דלא עביד איסורא דמחזיר גרושתו.

משא"כ באיסור חימוד דבין שבעל לשם זנות בין לשם קידושין עביד איסורא שפיר אמרינן דחזקה דלא עבד ג"כ איסור זה דבעילת זנות. מיהו אכתי קשיא לי ממ"ש הרדב"ז (מובא במ"ל פ"י הלכה פ"י הלכה ח"י מגירושין) דבפרסה נידה דהתיר עצמו לעבירה אמרינן דהתיר עצמו גם לזנות. והרי התם לא ניתוסף איסור ע"י הקידושין וע"כ נ"ל דדוקא בעבירה דאורייתא אמרינן הכי אבל בחשש חימוד דההוי שלא בהרגשה ואיסורו רק מדרבנן לא אמרינן הכי. ויותר ניחא לדעת הה"מ פ"א מהלכות אישות דבפנוי הבא על הפנויה איכא עכ"פ איסור עשה ואמרינן חזקה דלא עבר אאיסורא דאורייתא אף דחזינן דעבר על איסורא דרבנן. ודווקא בלא ניתוסף איסור ע"י הקידושין מסתברא דגם באיסור דרבנן ל"א חזקה א"א ע"ב ב"ז. אבל נתוסף איסור אף שהוא דרבנן אמרינן דבעל לשם זנות.

בשו"ת "מנחת שלמה" תנינא [ב-א] סימן קכ"ז לרה"ג רבי שלמה אוירבך זצוק"ל הרמב"ם כתב בסוף פרק ז' מהלכות אישות וכן המקדש בפחות משווה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות" הרי מפורש דדוקא בכשרים סמכינן אהך חזקה ולא ברשעים ופרוצים וא"כ בעוברי דת אשר במעל ובזדון אין נושאין כדת משה וישראל ונשותיהם נדות גמורות ודאי דלאו בכלל הכשרים נינהו ואינני יודע שום חילוק בין נישואים אזרחיים לנישואים בפני כומר דמבואר שם בריב"ש דלא חיישינן כלל למה שהם דרים אח"כ כאיש ואשה גם בפני עדים כשרים כמ"ש כת"ר דאין לך בו אלא חדושו במומרין וחיים בין מומרים דאין שם עדי חזקת כשרים המעיין שם יראה בריב"ש דוקא דלא זהו הטעם וכל מה שכתב שם בריב"ש שייך ג"כ בנישואין אזרחיים.

ועוד מבואר בתשובת מימוני הנ"ל דדוקא בכה"ג שהיה סובר שיש בהן שווה פרוטה לא אמרינן דלשם קידושין בעל אבל בכה"ג שהיה סובר שיש בהן שווה פרוטה לא אמרינן דלשם קידושין בעל והובא ברמ"א סוף סימן לא.

וכיון שכן נראה שבנידון דידן כיון שבידם להנשא כדין בחופה וקידושין ואעפ"כ הולכים לערכאות א"כ כמו שאינם חוששים ונותנים אל לבם לחשוב בזה שאינה מקודשת לפי דת התורה רק דת הנוצרים והישמעלים רק לצערנו הגדול לא אכפת לו כלל במה שאינה מקודשת לו כדת תורה ובכל פעם שהוא בא אליה סומכים על הקדושין הראשונים שהיו בפני ערכאות ואין דעתו כלל שתתקדש לו מחדש. ומעתה אף אם נחשוש דשמא הרהר בתשובה ודעתו שתתקדש לו כדת של תורה אע"פ שבא עליה בנידה ובלי שום ברכה מ"מ חזקה מיהא ליתא ונמצא שאף אם נתכון לכך הוי ליה כמקדש שלא בפני עדים וכידוע דכל שהעדים עצמם מסופקים אף ספק קדושין לא הוי ואף להח"מ בסימן ל' סק"ח דמספקא ליה דשמא מיקרי ספק קדושין מ"מ בנדון דידן גרע טפי ולאו כלום הוא כי איך אפשר להעלות על הדעת לומר דפורק עול זה שיכול לישא אשה בחופה וקידושין ואינו רוצה והוא גם בא עליה בנדותה לומר עליו שאינו סומך על הקידושין הראשונים אלא דעתו להתקדש מחדש. עכ"ת דברי המנחת שלמה וכ"כ בשו"ת "מנחת יצחק" חלק א' סימן יג' ד"ה וכזה [טז].

ובשו"ת "אגרות משה" (חלק א' אבה"ע סי' עד) הביא את דברי הגאון ר' אליהו הנקין זצ"ל בספרו "פירושו איברא" ודחה דבריו. ועיקר דברי הגאון ר' יוסף אליהו הנקין זצ"ל הם דמבואר שם שליכא דין ביקדושין שיתכוונו לקידושי מצות תורה אלא בזה שאשה זו לקח שתהיה לו לאשה היא הכוונה לקנין אישות שצריך ולכן אף שלא היה מעשה קנין בשעה שהכניסה לביתו על דעת כך אבל כיון שיודע שהוא לנישואין מאחר דנשאת בערכאות מועיל לענין זה שהביאות דאח"כ הם ביאות דקנין ולכן אין חילוק בין אסורה לו או מותרת לו ובין כשר לפרוץ בכה"ג שידעינן שלאשה זו לקח לאישות ואף בקידש בפחות משווה פרוטה ואינו יודע הדין שאינם קידושין מ"מ הוא ממילא כנתכוון לקנין אישות על כל הביאות שעשה.

ו"באגרות משה" דחה דבריו וכתב דבדברי הריב"ש מוכח שלא כדבריו דמדברי הריב"ש מוכח בפרוצים לזנות ועוברים על איסור נדה אף שמחמת שליכא מקוה ונשאו אשה כמנהגי המדינה אף שהם [נושאים] לעולם דמאחר דליכא בהם החזקה דלא יבעלו ביאת זנות ליכא אנן סהדי דרוצים בקידושי תורה ולכן אינה מקודשת אף שרוצים באישות משום דאולי אין רוצים אלא באישות דמנהגי המדינה שאין רוצים בחיובים כלפי שמיא או מאיזה טעמים אחרים ונמצא לדינא שבפרוצין לזנות לכו"ע אין לחוש לקידושין ובעוברים על איסור נדה וסוטה פליג הרשב"א עם הרדב"ז ואיפסק בשו"ע וברמ"א כריב"ש ורדב"ז שאין לחוש לקדושין דליכא החזקה ואנן סהדי כדכתבתי עכ"ל.

ועוד כתב שו"ת "אגרות משה" (חלק אבה"ע ד' סי' נט ד"ה והנה) אף אם נימא כסברת הגאון ר' יוסף אליהו הנקין זצ"ל שאפילו לאלו שאין חוששין לאיסור בעילת זנות כשלוקחין אשה לנישואין מתכוונין שתהא לו לאשה ולא לזונה וחזקה זו איכא אף לרשעים וכופרים וקנין קידושין הוא גם כשמתכוין לאישות בעלמא אף כשאין לו כוונה לקנין התורה במצות לקיחת אשה בקידושין מאחר שהוא והיא רוצים באישות לא לזנות הויא מעשה הביאה בה מעשה קנין.

נמי לא שייך זה אלא בלא עשו כלל מעשה קנין קידושין אבל באלו שנתקדשו אצל רעפארמער ראביי הרי הם מחזיקין זה לקנין על הנישואין שממילא הוא בועל אח"כ אדעתא דקידושין הראשונים שלא היו כלום, ואף בנתקדשו אצל ערכאות המדינה נמי הרי מחזיקין זה לקנין קידושין ואדעתא דקנין זה הוא בועל, ול"ד לרשעים יחידים שהיו נמצאין בעירות שהעיקר היו שם אנשים כשרים שאינו יודע ששייך עוד מעשה נישואין לבד זה דרב העיר דלכן כשהיה רשע שלא רצה לישא אשה בקנין תורה הביאה לביתו בלא קנין, שבהו שייך לומר שכיון שעכ"פ אשה זו נשא לחיות עמה חיי אישות בשם אשה ולא בשם זונה נעשית בהכרח קנויה לו במעשה הביאה אבל אלו שעשו מעשה הנישואין אצל רעפארמער ואצל ערכאות ה"ז הוא מעשה קנין קידושין שאינם כלום ואדעתא דקידושין אלו הוא בועל והוי זה כמקדש בדבר שהיה סבור ששו"פ ונמצא שלא היה שו"פ = שוה פרוטה = שאמרינן ע"ד קידושין הראשונים בעל ואינה מקודשת כדאיתא בכתובות דף ע"ג ע"ב, אבל אין צורך לזה דהאמת לדינא שאין לחשוש כלום בעוברי עבירה לאלו שלא נישאו כלל לומר שבועל לשם קידושין כמבואר בריב"ש שנפסק כוותיה במחבר (אבה"ע סי' קמ"ט סע') וברמ"א (אבה"ע סי' כ"ו סע' א') וכדבארתי זה לדינא. עכת"ד.

ויש עוד להוסיף דכאן בארץ [לעת עתה] דאין נישואין אזרחיים ואלו הולכים וטורחים ונוסעים ונישאים בחו"ל [כנידון דידן] על מנת לא להנשא כדמו"י נגד דת משה ואף נגד החוק ודאי שאין רצונם להיות נישואין כדמו"י ודאי שחזקה שבועל על דעת אותם ערכאות שעשה בפניהם את אותו טקס אזרחי ואולי אפשר שכיון שחי עמה גם קודם טקס זה ולא חש לאף איסור. גם אחר אותו טקס עדיין ממשיך לחיות עמה כבעבר רק שעתה זה רשמי ויש איזה שהם זכויות ממוניות.

ועיין עוד בפד"ר כרך י"ג עמ' 94 שסקרו דעת המקלים ודעת המחמירים בנישואין אזרחיים והביאו גם את דעת הגאון הגרוצ'ובר רבינו יוסף רוזין זצ"ל בעל ספר "צפנת פענח" חלק א' סימנים כא' – כז' שכתב להחמיר אם זה מחמת "קנין אישות" מחמת העשית של ודבק באשתו כמו בבן נח [סברא זו הוזכרה בשו"ת ריב"ש בשם הרב חסדאי ודחאה הריב"ש שם] או מצד קידוש שטר אם הוא חתם בכתב ידו שהוא נושא אותה.

ובשו"ת "שמע שלמה" (חלק אבה"ע סי' ב') כתב בשם ה"חזון איש" שקשה להכריע בחומרים אלא וז"ל ה"שמע שלמה" שו"ר למו"ר הרה"ג שרגא פיבל הלוי שטיינברג (תלמידו ונאמן ביתו של מרן ה"חזון איש" זיע"א) בספרו "אור הנר" (בסי' ק"ט) ששאל להחזו"א אם יש לצרף לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל שמונים משעת כתיבת הגט, היכא דלא נתקדשו כדמו"י רק נתרצו ביניהם ונכתב בערכאות דיש מקילין דא"צ גט וכתב שם בזה"ל, וכפי ששמעתי בשם הדר"ג שאמר שהרב אברמסקי מקיל ונראה שיכולים לסמוך במקום עיגון. הא קמן דגם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי ז"ל מקיל בזה.

והחזו"א שם כתב וז"ל בדבר קידושין אזרחיים עדיין לא נסתיימה ההלכה דכיון שאינם רוצים בזנות אלא בקשר קניני ואף שנזורו מדרך התורה כל שעושים קנין המועיל מן התורה אף שדעתם שיהיה קנין אישיי ולא תוריי מ"מ מועיל והלכך אם היה חתום הבעל בחוזה ומסר לה אפשר לחוש לקידושי שטר ואפשר דאין כאן חסרון לשמה כיון שנכתב לשם כך, גם בואם לדירה אחת אפשר שדעתם לאשר קשרם, וקשה להכריע בחמורים אלה, עכ"ל. ועיין באוצה"פ (סי' כ"ו) שהביאו בשם כמה ספרים שדנים בערכאות אם לחוש לקידושי שטר, יע"ש ואין להאריך. וה"ברכת שלמה" טנא (סי' י"ב אות ז"ך) הביא דברי החזו"א שב"אור הנר", וכתב דדברי החזו"א טרם ראו אור ולא הובאו באוצר הפוסקים, אך כעת שזכינו לראותם באור הנר וכידוע ומקובל עלינו כי הכרעת מרן החזו"א היא דעת תורה המכרעת ואם אמנם שלא הכריע בדבר אבל כאמור הרי זאת היא הכרעתו שקשה להכריע בחמורות אלו, ואנן מה נענה אבתריה וכו'. עכ"ל.

ולפני כן כתב, הרי מציין (הרש"פ שטיינברג) במכתב למרן זצ"ל ששמע בשמו שאפשר להקל במקום עיגון ואילו מתוך המכתב תשובה המשמעות היא שאין הכרעה בדבר ונוטה יותר להחמיר מאשר להקל, ולא התייחס כלל שיש הבדל בין מקום עיגון וכו' עכ"ל. ור"ל שמרן ה"חזון איש" ע"ה מחמיר גם כמקום עיגון. ואולם לענ"ד נראה דאדרבא מדלא דחה דברי השואל שאמר בשמו שמקיל במקום עיגון ש"מ דהכי ס"ל, דאם לא כן לא היה שותק על זה כלל ועיקר אלא היה מוכיחו ומתקנו ומעמידו על האמת ובפרט החמורים כאלה כלשונו.

ועיין להתוספות בכתובות (ס"ט ע"א ד"ה והשתיק) שכתבו בשם רבינו תם דאם הדיין שומע מאחד מבעלי הדין דבר שאינו כדין שצריך לומר לו מיד שאינו כן, ולדעתי הוא כ"ש בזה, דיש נ"מ גדול להורות למעשה. אשר ע"כ נראה דבמקום עיגון מודה ומאשר דברי השואל דדעתו של מרן החזו"א ע"ה להקל במקום עיגון ומה שמסתפק ולא הכריע הוא שלא במקום עיגון ומפני חומרת א"א וכמו שמשמע מלשונו, דכתב שאם היה הבעל חתום בחוזה ומסר לה אפשר לחוש לקידושי שטר, ודוק מינה דבמקום דלא חתם ולא מסר לה השטר אז אין אפילו ספק קידושין, וגם בשחתם ומסר לא כתב אלא בלשון אפשר. ועו"כ גם בואם לדירה אחת אפשר שדעתם וכו' וקשה להכריע בחמורים אלה עכ"ל הרי דגם בזה כתב רק אפשר וקשה להכריע והרי זה בלי עיגון, וספוקי מספק"ל ואדרבא יש כאן נטיה להקל רק דקשה להכריע, וע"כ צריך להחמיר כשאפשר, אבל במקום עיגון נ"ל בס"ד ברור בדעת מרן החזו"א ז"ל להקל, ולא כמו שמספק שם ה"ברכת שלמה" וגם שלא במקום עיגון אינו אלא חומרא ולא מן הדין.

הנה ע"פ כל הטעמים שהוזכרו לעיל רוב האחרונים כתבו דבנישואין אזרחיים א"צ גט כלל. והביאם בשו"ת "יביע אומר" (חלק ו' סי' א' ס"ק ג') ומהם מהר"ם שיק (חאבה"ע סי' כא) ושו"ת "תשובת שלמה" (חלק ב' ס"יז וס"יח) ובשו"ת "בית אפרים" (סי' מב) שכתב שדוקא בדורות הראשונים שהיה דרכם לפעמים לקדש בביאה אז אמרו אאעבב"ז ולא בדורות שלנו שאין יודעים מדין זה שמקדשים בביאה ולואי שרוב המורים בזמננו ידעו הלכות קידושין על מתכונתם וכן הגר"ש קוטנא כתב כן.

וב"כ בשו"ת "אבן יקרה" (סי' מד, מה) וכן בגאון ממונקטש בשו"ת "מנחת אלעזר" (חלק ג' סי' יב) שכתב שמאחר ומהר"ם שיק והבית יצחק כתבו שבנישואין אזרחיים א"צ גט מעיקר הדין היא מותרת אף לכהן. ובקובץ איגרות של ר' חיים עוזר גרדונסקי (סימן ל') כתב שמאחר שכתבו מהר"מ שיק והבית יצחק שבנישואין אזרחיים א"צ מעיקר הדין גט מותרת גם לכהן דהא קימלן פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה.

וכ"כ בספר "אבני האפוד" (חלק ב' סי' כו סק"ב) והרגימ"ל חרל"פ בשו"ת "בית זבול" (חלק א' סי' כז) אבל מה שיש לעיין בזה הוא אם נתייחד עמה בפרסום ועמדה תחתיו אם יש לחוש לאותו יחוד או לא. ויתבאר זה מההיא ששנינו בפ' הזורק המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בשא"א =בית שמאי אומרים= אין צריכה הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני אימתי בזמן שנתגרשה מן הנישואין ומודים כשנתגרשה מן האירוסין שאין צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה ומן הדין הזה הורו קצת הגאונים ז"ל שכל אשה שנבעלה בפני עדים צריכה גט חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ונראה מדבריהם שצריכה הימנו גט כל שיש עדים שנתייחד עמה אע"פ שאין שם עדי ביאה דבכה"ג אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכיון שבעל אמרינן דלשם קידושין בעל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אמנם הרמב"ם ז"ל דחה דבריהם בשתי ידים וכתב שאלו הדברים רחוקי' מדברי הורא' ואין ראוי לסמוך עליהם שלא אמרו חכמים ז"ל חזקה זו אלא באשתו שגרשה בלבד לפי שקרוב הדבר שנתיחד עמה או בא עליה לשם קידושין מפני שדעתו להחזירה או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו ובאשתו הוא שאין אדם עושה בעילתו בעיל' זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות אבל בשאר נשים כל פנוי הבא על הפנויה אין חוששין לומר לשם קידושין בעל כמו שכתב זה בפ"י מהלכות גירושין וכן הסכימו עמו כל האחרונים ז"ל.

וכן כתוב בס' אבן העזר בשם הרא"ש ז"ל בנדון הזה יש לומר אפכא מסתבר' אפי' לדעת הגאונים ז"ל שסוברים דבסתם אמרינן לשם קידושין בעל הכא אמרי' לא בעל לשם קידושין כיון שהיו קידושין בחקו' הע"כום סובר המקדש שאותו מעשה שלוקח להכפה מעל ראש' הם קידושין ומאחר שהם לדעתו קידושין למה יבעול לשם קידושין אחרים והרי היא אצלו מקודשת א"כ לא חיישינן למימר כשבעל לשם קידושין בעל ועוד שלא אמר בפירוש לעדים כשנתייחד עמה שהוא מתייחד עמה על דעת לבעול לשם קידושין אם כן אין חוששין שבעל לשם קידושין. ועוד אין לומר באיש הזה הנושא אותה ומתייחד עמה שבעל לשם קידושין כדי שלא יעשה בעילתו בעיל' זנות שלא נאמרו דברים אלו אלא בת"ח או באיש המדקדק במצות אבל במי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ וחשוד בעריות אין סתמו שבעל לשם קידושין.

וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות נחלות גבי מי שהוליד בן משפחתו ואמר זה בני משוחרר' היא אמו שהיה להאמינו שיורש בנכסיו מתוך שבידו לשחררו ולהורישו אפי' הכי כתב הרמב"ם ז"ל שאין מאמינין אותו ששחררה קודם שבא עליה אלא א"כ הוא ת"ח או אדם כשר שהוחזק בדקדוקי מצות. אבל אם משאר הדיוטות הוא ואין צריך לומר אם היה מן המפקירין עצמם לכך הרי הוא בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרין אותו ובנדון הזה אין לך פרוץ יותר מזה האיש ומעשיו מוכיחין בפרוצותו ובורתו ולא ידע מאי קאמרת בעל לשם קידושין א"כ אין לחוש למה שהיה נשוי ומתייחד עמה וכן כתב הראב"ד ז"ל שאין הדבר אלא במוחזקין בכשרות אבל חשודין בפרצות עריות אין חוששין לקידושין. וכן העלו עוד אחרונים עיין שם בשו"ת "יביע אומר" בחלק סימן א' ס"ק ג'. וכן כשדברתי עם מר"ן רבינו עובדיה יוסף אמר לי כי בנישואין האזרחיים אין בהם כלום ואין לחוש להם.

ואף שבבתי הדין הרבנים נוהגים לסדר גט בנשואים אזרחיים מ"מ זה נעשה רק לחומרא בעלמא שהרי כאשר לא ניתן לסדר גט כשלא מוצאים את הבעל הרי כל בתי הדין מתירים לה להנשא ולו היו חוששין לנשואים אזרחיים ודאי שלא היו מתירים אשת איש בלא גט. וכמו שכתב בשו"ת "קול מבשר" (חלק א' סימן ז') דרוב ככל הדורות שלפנינו הסכימו שנישואין אזרחיים א"צ גט כלל ורק לרווחא דמילתא הצריכו גט לחומרא וכשיש עיגון בודאי יש להקל בפשיטות וכ"כ בשם קונטרס קול אליהו – דהעולה לדינא אחרי שכמעט כל הגדולים בדור שלפנינו הסכימו שנישואין אזרחיים שנעשו שנישואי עכו"ם א"צ גט כלל מצד הדין וגם שמקצתם שהצריכו מצד לחומרא בעלמא שלא במקום עיגון היינו דוקא בכה"ג שבאו לב"ד ולא רצו לעשות לו חופה כדמו"י והוכרח לעשות נישואין אזרחיים אבל כשלא רצה בחופה כדמו"י בשאט נפש בודאי אין לחוש כלל שכיון לשם קידושי ביאה מהחזקה דא"א עובב"ז וכמ"ש ריב"ש רידב"ז ..." ועוד עיין בשו"ת "יביע אומר" (חלק ו' סימן א' אות ו') שהעלה כן.

ומ"מ כל זה עדיין לא מביא ארוכה לשאלתנו שהרי בנידון דידן נתגרשו כדמו"י. ובשו"ת הרשב"א סימן תק"ב נשאל בנידון ראובן ששידך בתו לשמעון ואח"כ נתבטלו השידוכין ובאו אנשים ולחשו לראובן שיבקש משמעון שיתן גט לבתו כדי שלא יוציא עליה קול שהיא מקודשת וראובן שהיה עם הארץ שמע לקול מלחשים ונתן שמעון גט לבתו של ראובן אבל לא יצא עליה שום קול הברה שהיתה מקודשת ואף העדים מעדים כן האם מותרת לכהן והשיב גט זה פוסל לכהונה דמאן לימא שלא נתקדשה לו כהוגן עכת"ד והרמ"א בסימן ו' סעיף א' הביא דברי הרשב"א האלו להלכה וז"ל "ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא אע"פ שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא אפילו הכי פסולה לכהונה ותשובה זו נראית סותרת תשובות הרשב"א בסימן שד' וכ"כ בח"מ ס"ק ב' על כן נביא את כל תשובות הרשב"א ונבארם.

וקודם שנבאר דברי הרשב"א הנה בכנסת הגדולה (הגהת ב"י אות ב') כתב דהרשב"א חולק על דעת הרא"ש בתשובה כלל לה סימן יד'. דהרשב"א בתשובה חולק על זה וסובר שכל שלא היה צריך לגט מן הדין או מן הספק אינו פוסל לכהונה וא"צ להמתין שלושה חדשים והוא הדין שמותרת. ובמרדכי שם נמצא שהדבר תלוי במחלוקת של ראשונים.
וז"ל רא"ש:

"שאלה: דינה יצא עליה קול שנתקדשה. ולא הוחזק הקול בבית דין, אלא שהיה קול הברה, שבלילה, בצאתה מן המרחץ, בא פלוני וקדשה שלא מדעת קרוביה, ולא נשמע הדבר הזה מפי עדים. ובאותה שעה כאשה היא בדבר, ואמרה: לא היו דברים מעולם: וקרובי דינה הכריחו למקדש ליתן גט. ושוב נתקדשה לאחר, קידושין ודאין, וגרשה האחר,ורוצה לינשא לראשון שיצא עליו קול הקידושין, אם היא מותרת לו, כיון שלא היה בקידושיו הראשונים אלא קול בעלמא, אי לא.

תשובה: מילתא דפשיטא שהיא אסורה. דלית דין צריך בשש, כי היודע שנתגרשה, מה יודע שהגירושין לא היו אלא לרווחא דמילתא? וכי תימא יכריזו שלא היתה צריכה גט, איכא דשמע בגטה ולא שמע בהכרזה. נאם הכותב, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל".

על סתירה זו בדעת הרשב"א עמד הב"ש בס"ק ג' ועיקר דברים שיש לחלק בין שני התשובות על פי הנסיבות שהיו שם שכאשר הבעל מגרש מעצמו ועל פי ההלכה לא צריך גט, מ"מ חוששים שמא אמת היה הדבר שקידש ולכן הוי גט ופוסל אותה לכהונה. אולם אם ביה"ד הצריכו אותה גט ונתן גט למרות שלא היה צריך גט הרי אין בגט זה ממש והאשה תהיה מותרת לכהן. ועפ"י חילוק זה כתב בשו"ת "יביע אומר" חלק לישב תשובת הרא"ש עם תשובת הרשב"א ושהרא"ש בתשובה אמר רק במקרה שיתכן שקידשה באמת.

וא"כ לפי חילוק זה של הב"ש בנידון דידן, הן לרא"ש והן לרשב"א. האשה אמרה שבשום אופן לה רצה בעלה להנשא כדמו"י ועשו גט כדמו"י בגלל שלא היתה להם ברירה כי כך חייב אותם ביה"ד א"כ גט זה לא פוסל לכהונה.

ונלענ"ד לבאר יותר דעת הרשב"א שכל התשובות שהרשב"א החמיר בהם לחשוש לאותו גט שניתן טעמו משום דחיישינן שמא באמת היו קדושין אמנם עתה לא יודעים אבל חוששין שמא בכל זאת יבואו עדים שהיו קדושין או חשש שמא אכן היו ספק קדושין אע"פ שעתה לא נתברר לנו מ"מ חישינן שמא יתברר שאכן היה קידושין או ספק או במקום שזה מטעם גיזרה כגון המתנה שלושה חודשים אבל במקום שודאי לא היה קדושין וגם אין שום חשש שמא יבאו עדים ויעידו שהיו קידושין או ספק קדושין אע"פ שניתן לה גט מ"מ גט זה אין בו ממש ואין חשוב גט כלל לאף דין ואין לחשוש לגט כזה אף לא לפוסלה לכהונה ועתה נוכיח זאת מתשובות הרשב"א.

הנה מצאנו בזה שלוש תשובות רשב"א הראשונה סימן קלב [המיוחסות לרמב"ן] בשאלה זו נשאל האשה שיצא עליה קול שנתקדשה לראובן ואח"כ נשתדכה לאחר כשהגיע זמן הנישואין דנו אנשים והוזקק לחקור ונתברר שאין כלום עם כל זה חששנו שמא יתגלה אחר זה ויבא לידי מכשול ולפיכך הצריכו גט שלא לצורך בעולם אלא לרווחא דמילתא והשאלה האם צריכה להמתין שלושה חדשים או לא מדאמרינן יבמות פה. חילוף לא שכיח.

והשיב הרשב"א. מסתברא אחר שיצאה בגט צריכה להמתין שלושה חדשים וטעמו:
א) אין לך שיוצאה בגט שאינה צריכה להמתין שלושה חדשים ואע"פ שאין קידושיה קדושין גמורין.
ב) כיון שיצא עליה קול שהיא מקודשת והצריכו אותה גט יאמרו קמו רבנן בקידושיה וקידושי מעליה הוו.
ג) אע"ג דלרווחא דמילתא הוציאה בגט נמצאת צריכה כרוז ואפילו אם נכריז איכא מאן דשמע בקדושין ובגט ולא שמע בהכרזה.
ד) בגזירות אלו יש דברים שהניחו ולא גזרו בהם ואין לנו בגזירות אלו להתיר אלא באותם שפרשו לנו בלבד.

מבואר מדברי הרשב"א שהחמיר או מטעם שמא יאמרו דחכמים ביררו ואכן היה קדושין כדמו"י או מטעם שזה גיזרה ושני טעמים אלו לא שייכים בנישואין אזרחיים גם טעם שלישי דכיון שנעשה גט אע"ג דהוי גט לרווחא דמילתא א"כ צריך להכריז ואיכא דשמע בקדושין ובגט ולא שמע בהכרזה גם זה לא שייך בנידון דידן דגם מי ששמע בנישואין הרי שמע נישואין אזרחיים ותו לא.

וראיה לזה מ"ש הרשב"א במיוחסות (סי' קלה) שכתב :

"ואם מפני הקול שיצא בעיר מקודשת שהיא נשואה אין כאן חשש נישואין כי מה שהוציאו קול אינו אלא מחמת אותו שייכות שראו ביניהם לבד".

א"כ גם בנישואין אזרחיים אם שמע שנישאו הרי שמע שנישאו בנישואין אזרחיים. ולכן נסעו לקפריסין לשם נישואין אלו.

וכעין זה כתב בספר האפי זטרי ס"ך ג' (הובא באוצר הפוסקים סימן ו' אות טו) בשם תשובת "כוח מרדכי" (סימן ק') שכתב שאם היה קול ושוברו עמו דהיינו שהיא מחששות הקול ואין שום עדים דא"צ גט אבל אם היה קלא דלא פסיק ורגלים לדבר שהוא אמת בזה סובר הרשב"א דיש לפוסלה לכהונה" – וא"כ גם בנידון דידן הנ"ל הוא שהיו נישואין אזחרים בלבד ואין לך הכחשה גדולים מזו שלא היו נישואין כדמו"י.

בתשובה שניה להרשב"א (חלק א' סימן תקנ) דן על עיר שיש בה תקנה בחרם ובקנס שלא לקדש שום בת ישראל אלא בעשרה ושליח ציבור. וראובן שדך בתו עם שמעון ואח"כ נתבטלו הקידושין וכשהתבטלו לחשו לראובן שיתן גט שמעין כדי שלא יוציא קול שמעון שהיא מקודשת וראובן זה עם הארץ שמע להם ונתן שמעון גט ולא יצא שום קול שהיתה מקודשת וגם העדים מעדים שלא נעשה הגט אלא מפני החשש ולא משום קול ואח"כ שדך ראובן בתו לאלעזר הכהן והשאלה אם יכל אלעזר [שהוא כהן] לישאנה כיון שהגט שנעשה אינו אלא מפני החשש והדבר ידוע אליו שכן הוא והרי זה גט פנויה או לא והשיב הרשב"א שגט זה אכן פוסל לכהונה וטעמו.

חדא – דמאן לימא לן דלא נתקדשה לו כהוגן ואע"פ דאיכא תקנה שלא לקדש אלא בעשרה ובש"צ מ"מ דילמא עבר וקדש או לא ידע [מהתקנה] או קידש ע"י שליח או שלח שליח מחוץ לעיר.

שנית – אף אם לא נתקדשה לו מ"מ אין זה ידוע לכל ואיכא מאן דשמע בגיטא ולא שמע בה [דלא נתקדשה] .

שלישית – ועוד דאמרינן בקדושין פ"ג דף ס"ד היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ואיבעיא לן עלה מהו ליתן גט רב אמר כופין ושמואל אמר מבקשים בשלמא מבקשים לחיי אלא כופין למה לימא לא ניחא לי ליתסר בקרובותיה והא הכא אומר לא קדשתיך וכל זמן שלא ניתן גט מותר בקרובותיה אע"פ שהיא אומרת קדשתני ומבקשים ממנו ליתן גט והכל יודעים שאינו אלא לספיקא ופטור מליתן כתובה אפילו הכי כל שנתן גט הוא אסור בקרובותיה וא"כ גם כאן בנידון כיון שניתן גט תהיה אסורה לכהן.

הנה גם בתשובה זו הרשב"א חושש שאכן היו קדושין דשמא עבר על התקנה וקידש או קידש מחוץ לעיר או ע"י שליח. וזה לא שייך בנידון של נישואין אזרחיים דודאי אין חשש שמא קידש אותו כדמו"י. שהרי כך אמר בביה"ד שנסע לקפריסין בגלל שלא רצו נישואין כדמו"י וגם טעם דאיכא דשמע בגיטא ולא שמע שלא היו קדושין גם זה ליכא בנידון דידן שהרי כי במקום שהתברר שהקידושין אינם קידושין ליכא למיחוש דשמא שמע בגיטא ולא שמע בקדושין – טעם זה כתבו הרשב"א עצמו בתשובה חלק ד' סימן שד' בסוף התשובה וז"ל ועוד ראיה מההיא דאשה רבה דף צב דהתם תנן נתקדשה ואח"כ בא בעלה מותרת לחזור לו ואע"פ שנתן לה גט האחרון לא פסלה מן הכהונה ומשום שנתגלה שהקדושין אינם קדושין אין לו תורת גט ולא חיישינן לרואים שמא יאמרו ראינו גרושה נישאת לכהן אלא כל שאין הגט גט שמצריכים אותו ב"ד אינו גט ואין חוששין לו שאילו הצריכוהו ביה"ד ודאי חוששין ופסלה לכהונה וכדאמרינן התם אם ניתן גט אמאי לא פסלה מהכהונה דאע"פ שבא בעלה ומערער אפ"ה אילו היה צריך האחרון ליתן גט היה פוסלה מן הכהונה בכך עכ"ל.

מבואר מדברי הרשב"א דבמקום שנתברר שאין בקידושין כלום אע"פ שניתן גט לא חיישינן להם שיאמר דאיכא דשמע בגיטא ולא שמע בקדושין וא"כ אם סבירא לן דאין בקידושין אזרחיים אין בהם כלום א"כ גם אם ניתן גט מ"מ. כיון שהקידושין אינם כלום לא חוששין לטעם דאיכא דשמע בגיטא ולא שמע בקדושין ולכן התיר אותה הרשב"א בנידון שלו לכהן.

גם לחשש השלישי שכתב הרשב"א מהא דהוא אומר לא קדשתיה והיא אומרת קדשתני ואמרינן דאם ניתן הגט הרי הוא אסור בקרובותיה אע"פ שקודם מתן הגט היה מותר בקרובותיה. שאני כי שם היו ספק קדושין שהרי היא אומרת קדשתני משא"כ טקס אזרחיים אין טענה כזו של ספק קדושין וזה כתב הרשב"א עצמו בתשובה חלק ד' סימן שד וז"ל ואם נפשך לומר והלא שנינו בפרק האומר דף סה האומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך איתמר רב אמר כופין אמאי לימא דלא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה ואם איתא היכי מיתסר הוא בקרובותיה והלא הוא עומד וצווח שאינו אישה והיא אינה אשתי אלא שהם כופין אותו כדי להתיר את האשה דשוויא אנפשא חתיכא דאיסורא אעלמא לא היא דשאני התם דכיון שהיא אומרת שנתקדשה לו ונאסרו עליו קרובותיה אפשר שהוא כדבריה שנתקדשה לו בפני שנים והלכו להם למדינת הים כל שהגט ניתן לה ממנו הרי הוא בספק גט ולפיכך נאסר בקרובותיה ואפילו עומד וצווח וכ"ש אם יהיו ביה"ד רואין לכוף אותו ליתן לה גט וכ"ש היא שצריכה להמתין שלושה חודשים דלפי דבריה ארוסה היתה אבל זו שאנו רואים ודנין קדושין אלו שאינם קדושין מצד עצמם אנו מבטלים אותם אין זה גט של כלום.

מבואר מדברי הרשב"א דהחמיר רק בגט שניתן מחמת הספק דשמא היו קדושין ועיין תשובת רשב"א סימן שד שכתב שבמקום דודאי לא היו קדושין אף שניתן לה גט אין חוששין לגט זה לחייבה להמתין שלושה חדשים או לאוסרה על כהן וז"ל בסוף תשובה "אבל זו שאנו רואין ודנין קדושין אלו שאינם קדושין ומצד עצמם אנו מבטלין אותם אין זה גט של כלום". אומר הרשב"א שאין זה גט של כלום כלומר דלא מתחשבים בגט זה לשום ענין במקום שדנו על הקדושין ונתברר שאין בהם אף לא ספק קדושין.

א"כ הרי נתבאר לעיל דהרשב"א ס"ל כדעת הרמב"ם דחזקה זו שא"א עבב"ז לא נאמרה באשה סתם אלא דוקא באשתו שגרשה או מארוסתו, ובפרוץ בעריות ודאי שלא נאמרה חזקה זו כשבא על הפנויה. ואם כן הרי בנידון דידן שהיא לא היתה גרושתו ולא ארוסתו ועוד שהרי אינם נזהרים באיסור כרת נדה וגם הצהירו כי נסעו לחו"ל כדי לא להנשא כדמו"י. א"כ ס"ל להרשב"א דלא שייך סברא זו וא"כ קידושין אלו אין בהם ממש וגט שניתן אין בו ממש ואין לחשוש לגט זה דיפסול לכהונה או לדבר אחר.

ואחרי כותבי זאת שוב ראיתי בשו"ת "יביע אומר" (חלק ששי סי' א') שכתב בשם ד"יש השפה" סימן כ' שכתב דשאני היכא שיש לחוש שאמת הדבר שקידשה ולכן הגט פוסל אותה לכהונה אבל היכא שהבחור הוציא קול קידושין והיא מכחישתו ואין כאן עדים. הגט שנתן פה חספא בעלמא.

הנה אם דברינו כנים בהבנת דעת הרשב"א, א"כ גם הרשב"א שהחמיר לאסור בנתגרשה וחשש לקול ואסרה לכהן דוקא במקום שהיה חשש קידושין או ספק קידושין או חשש שמא יתברר שאכן היו כאן קידושין או חשש ספק קידושין.

א"כ לשיטת הרשב"א בנידון דידן שלא רצו להנשא כדמו"י ונסעו לחו"ל להנשא אזרחית והצהירה האשה כי הבעל לא רצה נישואין כדמו"י ובסופו של דבר "נכנעתי ונשאתי לו אזרחית" כדבריה, עוברים על איסור כרת (נדה) והרי בזה ס"ל להרשב"א שלא חוששין לקידושין אלו כלל. ואם לא חוששין לקידושין אף שליטת הרשב"א, שוב הגט שניתן, אין בו ממש או כלשון הרשב"א "דזה הוי גט שאין בו כלום".

וא"כ תהיה רשאית להנשא לכהן.

ומר"ן השמיט בשלחנו הטהור כל תשובות הרשב"א ונראה דבכוונה השמיט דלא ס"ל הכי.

אולם רמ"א הביא את תשובות הרשב"א בשלושה מקומות.

בסימן ו' סעיף א' שכתב בשם תשובת הרשב"א שאפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא אעפ"י שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא אפילו הכי פסולה לכהן.

ובסימן י' סעיף א' גבי מחזיר באשתו וכתב "ואפילו לא נתגרשה רק מחמת קול בעלמא" [אסורה לחזור לראשון].

ובסימן יג' גבי חודשי אבחנה כתב בסעיף ט' "באם נתגרשה מחמת קול קדושין בעלמא צריכה להמתין".

הנה לך דבסימן ו' סעיף א' כתב "אעפ"י שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא אפילו הכי פסולה לכהן".

א"כ בנישואין אזרחיים שמנהג בתי הדין ליתן גט לחומרא (מלבד במקום עיגון שנהוג להקל) דאפשר חששו לשיטת הגאון הרוגצ'ובר בשו"ת "צפנת פענח" (סי' כו וסי' כז) או לשיטת הגאון הענקין או לשיטת ה"חזון איש" שאמר:

"בדבר נישואין אזרחיים עדיין לא נסתיימה ההלכה כיוון שאינם רוצים בזנות אלא בקשר קניני ואף שנזורו מדרך התורה, כל שעושים קנין המועיל מן התורה אף שדעתם שיהיה קנין אשה ולא תורה, מ"מ מועיל והילכך אם היה חתום הבעל בחוזה ומסר לה, אפשר לחוש לקידושי שטר ואפשר שאין כאן חסרון לשמה כיוון שנכתב לשם כך גם בואם לדירה אחת אפשר דעתה לאשר קשרם. וקשה להכריע בחמורים אלה". עכ"ל.

או שחששו לשיטת כולם יחד, ולכן נהגו ליתן גט מחמת חומרות אילו. א"כ לשיטת רמ"א ודאי דיש לחשוש לגט זה , וודאי אסורה לכהן.

ולכן בנידון דידן דאיירי בבני זוג אשכנזים, ודאי דיש לאסור להם להנשא וכדעת רמ"א.

ועתה שוב ראיתי בשו"ת "שמע שלמה" (ח"א סי' ב') להראש"ל הגרש"מ עמאר שליט"א שכתב להתיר בזוג ספרדי וז"ל:

"ומכל זה נלמד לנד"ד דגם אם יצריכו הב"ד גם מפני חומרת א"א יש להקל להתירה לכהן, ועדיין צריך הכרעת גדולים בזה למעשה. ואבא אל העין ותבט עיני בדברי גאון עוזינו הג"ר עובדיה יוסף שליט"א וראיתי לו שכבר הורה גבר בכעין זה והתיר להלכה ולמעשה. והוא ב"יביע אומר" (ח"ו חאהע"ז סי' א') שדן בזוג שהתחתנו בנישואין אזרחיים ברוסיה ואח"ז עלו ארצה ולא אתדר להו עד שנפרדו זמ"ז בג"פ כדמו"י בביה"ד הרבני בת"א, והאשה נשאת לאחר בחו"ק כד"ת, וכשנתיים ימים אח"ז שוב נתגרשה מבעלה השני, ואמרה אלכה ואשובה לבעלי הראשון, וביה"ד בת"א דחו בקשתם ואסרו עליהם לחזור זל"ז. ובבואה לפני הגאון שליט"א עם בית דינו בבית דין הגדול לערעורים אזר כגבר חלציו ויצא בכוחא דהתירא וכתב דגם המצריכים גט בנישואין אזרחיים משום חומר א"א כאן באיסור מחזיר גרושתו משנישאת שהוא לאו בעלמא אין לחוש, וע"ש שהאריך הרחיב בטוטו"ד אין לחוש, וע"ש שהאריך הרחיב בטוטו"ד כיד ה' הטובה עליו.

גם הביא תשובת הגרי"א הרצוג ז"ל ב"היכל יצחק" (ח"ב סי' ל"ג) באיש ואשה שחיו יחד בלי חו"ק ואח"ז נפרדו בבי"ד ע"י גט והאשה מבקשת להנשא לאחד שבא עליה בהיותה מיוחדת עדיין לראשון, אם יש לאוסרה עליה בהיותה מיוחדת עדיין לראשון, אם יש לאוסרה על הבועל כיון שנתגרשה מהראשון בגט והעלה להתיר דמה שפסק הרמ"א הנ"ל האסורה לכהן או לבעלה הא' שם זה איסור לאו והכא איסור עשה. והתוס' במנחות (ס"ת) כתבו דלאיסור עשה אין סברא לגזור ולהחמיר, וההיא (דסימן י"ג ס"ט) שאסר להנשא תוך ג"ח מהגט משום דהוי כעין דשילמ"א, שיכול להמתין ג"ח, משא"כ בזה דהוי איסור עולמית, ומסיק שם בסוף דבריו דכיון שהגט היה רק לרווחא דמילתא יש להקל, וכתב הגאון יבי"א דאעפ"י שבנידוננו יש איסור לאו מ"מ העיקר כמ"ש להקל שיש להתיר בזה דהוי פלוגתא בדרבנן ולקולא וכתב שהסכימו עמו חברי בי"ד הגדול שליט"א והתירו אותם להנשא זל"ז בחו"ק כדת משה וישראל ע"כ. וה"ה והוא הטעם גם בנדוננו וכפי שכבר כתבתי לעיל, ומעתה יש לנו אילן גדול לסמוך עליו ולהתירה לכהן".

ותשובת ה"שמע שלמה" היתה לעיני הרב הרב הגדול הגר"מ מאזוז שליט"א. והעיר על דברי ה"שמע שלמה" מדברי רמ"א וכמו שכתבנו. וכן תמה של הרב "יביע אומר" שהתעלם משיטת רמ"א וכתב דאפשר דס"ל דארץ ישראל אתרא דמר"ן או מחמת טעמים אחרים שהיו בנידון שלו.

והשיב ה"שמע שלמה" שאכן דבריו לא נאמרו לשיטת רמ"א אלא לשיטת מר"ן, וכל השאלה שהיתה לפניו היתה בזוג ספרדים בביה"ד הספרדי בלונדון. ועיין בשו"ת שמש ומגן (ח"ג סי' ב') להגר"ש משאש זצ"ל) שכתב להתיר בנישואין רפורמים ובגירושין רפורמרים, וכן הסכים עמו מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף שליט"א.

סוף דבר בא אחיתנא ובהא אסיקנא מאחר והצדדים הם מבני אשכנז, אסור להם להנשא זה לזה.

הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות, אמן.

(-)מיכאל עמוס
אב"ד

האם בעילת מומר פוסלת לכהונה
בזה מצאנו מחלוקת בין ה"אבני מילואים" וחתם סופר.

מומר שבעל אשה מישראל.

והנה בישראל מומר שבעל אשה מישראל נסתפק ב"אבני מילואים" (סי' ז' סעיף יז') אם אין ביאתו פוסלת לכהונה את אשתו מדאורייתא או לכה"פ מדרבנן. והחת"ס חלק עליו וכתב דכל מה שנסתפק ב"אבני מילואים" הוא רק לשיטת ר' אברהם מרעשנפורק ואף לשיטתו לא נפסלה מדאוריתא מה גם שהיא דעת יחיד נגד שאר הפוסקים ומסיק שם בחתם סופר. דאין ביאת המומר פוסלת לכהונה אפילו מדרבנן, דאם כן כהן שחלל שבת וכדומה ושם בתשובה תהיה אשתו אסורה לו משום זונה והרי דרכיה דרכי נועם כתיב, וכיון דלא מצינו מפורש שגזרו חז"ל כן נאמר בודאי שלא גזרו על ככה כדי שלא לנעול דלת בפני בעלי תשובה (חתם סופר אה"ע ח"א סי' צג').

כהנים בזמן הזה הם כהני חזקה
שוב ראיתי בשו"ת "שמע שלמה" שכתב לצרף דעת הסוברים דכוהנים בזמן הזה כהני חזקה בלבד. וז"ל ע"פ מ"ש ב"באר היטב" ע"ח מהרשד"ם בחלק אורח חיים (סי' כלה) שאין כופין בכהני הזמן הזה דכהני ספק נינהו אולם מהרי"ט בחלק אורח חיים (סימן קנט) והחוט השני (סימן יז') סתרי דבריו וה"שבות יעקב" (חלק א' סי' צג) חזק וקיים דברי מהרשד"ם אול ה"כנסת יחזקאל" שאלה נו' כתב דחלילה להוציא לעז על יחוסי כהונה בזמן הזה...".

וב"פתחי תשובה" (ביו"ד סימן שכב ס"ק ג') כתב דגם ריב"ש (סימן צד) ס"ל כדעת מהרשד"ם וכ"כ בשאלת יעב"ץ (חלק א' סימן קנ"ה) דבכהני חזקה של הזמן הזה אע"ג דלחומרא אזלינן בהו לכל מיליה ופרקינן בכורים על ידיהם משום דלא אפשר באחריני גם נראה דלצאת ידי כל ספק יש לאב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא דילמא מתרמי ליה כהן מיוחד ומה"ט יש לפדות היום גם כהן ולוי ובחתם סופר (סוף סימן כד"א) חלק על היעב"ץ בזה וכתב דאין נוהגין כמוהו. הנה אע"ג דאיכא פלוגתא דכהני חזקה מ"מ ניתן לצרף זה לנידון דידן.

(-)מיכאל עמוס- אב"ד

אנו מצטרפים לפסק דינו של כב' האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א.
(-)שניאור פרדס (-)אריאל ינאי
דיין דיין
ניתן ביום י"ג במרחשון התשע"א
(21/10/2010)

הרב מיכאל עמוס - אב"ד הרב שניאור פרדס - דיין הרב אריאל ינאי - דיין