הצדדים נישאו זה לזה בשנת תשכ"ז. לצדדים 13 ילדים. הצדדים מתדיינים בפני בית הדין בתביעת האישה לגירושין. כשהתיק נפתח בשנת 2005. נעשו ניסיונות לשלו"ב והניסיונות לא צלחו. כיום שני הצדדים מעוניינים בגירושין ועיקר הדיון הוא על הרכוש. ב"כ הצדדים הטו"ר הרב קלמן זילבר ב"כ הבעל, והרב ישראל משה פרידמן ב"כ האישה, סיכמו טענותיהם בעניין הרכוש.

לדברי ב"כ הבעל, הדירה הרשומה ע"ש שני בני הזוג היא מתנה שנתן הבעל לאשתו וכן התוס' שהוסיף לדירה והתוס' שבנה יחידה למטה שייכים לבעל הואיל והאישה מורדת ובדין מורדת האישה מפסידה מתנותיה. ב"כ הבעל סיכם טענותיו בהרחבה להוכיח שאפילו מורדת באמתלא מבוררת מפסידה מתנותיה.

ב"כ האישה סיכם טיעוניו שהאישה לא הפסידה מתנותיה.

הנה, מפרוטוקולי הדיונים עולה בבירור שהאישה טוענת מאיס עלי ולדברי ב"כ האישה מאיס עלי באמתלא מבוררת. מ"מ באומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת מפסידה מתנותיה ולכאורה גם בנישואין דידן תפסיד מתנותיה.

והנה קודם שנאמר את דברינו בענין החזר מתנות במורדת נתייחס לדברי ב"כ הבעל במה שכתב, האם בכדי שמורדת הטוענת מאיס תפסיד כתובתה ומתנות יש צורך בהתראות והמלכות כאשר גם הבעל כבר לא רוצה את האישה ומעוניין להתגרש, התשובה שלילית. בסעיף 2 כתב לדמות למובא בפד"ר כרך ח עמ' 324 בסופו, שכתבו שבמקרה ששני הצדדים מעוניינים בגירושין מפסידה האישה תוספת כתובה גם מבלי שעשו דין המלכות והתראות. וע"כ מכיוון שהיום שני הצדדים מעוניינים בגירושין אין צורך בהתראות. נראה פשוט שאין הנדון דומה לענייננו. זה פשוט כששניהם מורדים ואין רוצים בנישואין אין צורך בהמלכות והתראות היות והצד השני אינו מעוניין באישה וכל ההתראות וההמלכות הם כדי להחזירה לבעלה וכשהוא אינו רוצה אין צורך בהמלכות. אבל בנידונינו הבעל רצה כל הזמן בשלו"ב והאישה רצתה בגירושין עקב טענת מאיס עלי, ודאי כדי להפסידה צריך המלכות והתראה וכל זמן שלא התרינו באשה לא מפסידה מתנות. זה שהבעל הגיע למסקנה שהיות והאישה אינה רוצה בבעלה הוא מסכים לגירושין אינו עושה עתה את שניהם מורדים להפסידה מתנות. בפד"ר שציין ב"כ הבעל מדובר ששניהם רוצים בגירושין.

גם מה שהביא ב"כ האישה בסעיף 11 בעניין הגירושין לדברי רבינו ירוחם בשם רבו, שם מדובר במפורש ששניהם אינם רוצים אחד את השני וכל אחד מתחילתו הוא מורד, בזה נאמרו דברי רבינו ירוחם בשם רבו. אבל אם האישה מורדת והבעל רוצה בשלו"ב, בזה בעינן המלכות והתראות כדי להפסידה כתובתה. אם לא היו המלכות והתראות לא תפסיד אף אם הבעל יחליט עתה להתגרש. באם נאמר שדברי רבינו ירוחם הוא גם במקרה שהבעל רצה בשלו"ב ואח"כ רוצה להתגרש היה רבינו ירוחם מחדש יותר שלא רק כששניהם מורדים בהתחלה, אלא אף במקום שהאישה מורדת והבעל רוצה בשלו"ב ואח"כ הסכים לגירושין גם מפסידה תוספת כתובה ומתנות. ונראה שהדבר ברור כמו שכתבנו שבמקום שלהפסידה מתנות היו צריכים להתרות בה ולא התרו בה לא תפסיד מתנות אף אם בסוף הבעל רוצה בגירושין.

אמנם כל זה במורדת דמצערנא ליה דבעינן התראות ודינו של רבינו ירוחם מרבו אילולא דהבעל גם מסכים להתגרש היה דינו כמצערנא ליה ובעינן התראות,עיין בפד"ר ח' עמ' 323 324, אבל במאיס עלי הרי לא נאמרו המלכות והתראות ומיד מפסדת הכל - כמבואר בשו"ע אבה"ע סי' ע"ז ס"ב, וא"כ בנדון דידן הרי אמרה שאינה יכולה לחיות איתו חיי אישות, הוא מגעיל אותה, א"כ דינה כמורדת דמאיס עלי שבזה לא נאמרו התראות ומיד מפסדת המתנות וגם בדינא דמתיבתא דמאיס עלי באמתלא מבוררת מפסדת מתנותיה כמבואר ברמ"א שם בדינא דמתיבתא.

אמנם עיקר דין זה דהאישה מפסדת מתנות שנתן לה בעלה משום דע"ד כן לא נתן לה, צ"ל דבשלמא בטוענת מאיס עלי שאיני יכולה להבעל לו שזה בא מצידה ודאי כשהוא נתן לה, לא נתן אדעתא שהיא תביא לגירושין. אבל כשהוא גרם שהיא תמאס בו הרי הוא הביא עליו את הגירושין וא"כ הוא המגרש ולמה תפסיד מתנותיה! והרי מצינו כשהוא גורם קטטה בינו לבינה אף אם עזבה את הבית אינה מפסדת מזונותיה, כמובא ברמ"א סי' ע' סעיף י"ב ומקורו מהמרדכי. שם מבואר דאם עזבה את הבית עקב זאת שהוא גרם הקטטה אינה מורדת ורק אם היא ארגלה קטטה היא מורדת. ולפי"ז מדוע האישה תקרא מורדת ותפסיד מתנותיה במקום שהוא אשם בזה שהוא מאוס בעיניה. והנה ברמ"א סי' ע"ז בדינא דמתיבתא כתב בנותנת אמתלא לדבריה למה מורדת בו, כגון: שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דנינן ליה כדינא דמתיבתא וכל מה שכתב ונתן לה מחזרת. ועיין בהגהות מרדכי כתובות סי' ר"צ שזהו מקור הרמ"א ובמרדכי רפ"ו בדינא דמתיבתא שהביא תשובות רבינו ה"ר מתתיה קינו אם זה האיש שובב ומאבד ממונו בשחוק לא מצינו שתוכל האישה למרוד בו. ועיי"ש בהגהות בד"ה בשם ה' ברכנוכם שהביא כשהבעל מכה את אשתו וכו' וכתב רב פלטוי גאון היכא דארגילו קטטה אם היא הייתה מרגלת דינה כמורדת ואין לה כלום ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובתה.

והחילוק הוא ברור. במקרה דאינו הולך בדרך ישרה ומבזבז ממונו עדיין הדבר אינו פוגע בה אישית ואין זו סיבה למרוד. אבל במכה את אשתו והוא הגורם למרידתה מה תעשה עלובה זו שבעלה הביא את המאיסות לפתחו והוא אשם בגרושין וע"ז כתב רב פלטוי שצריך לתת כל כתובתה כולל התוספת וודאי גם המתנות.

והנה בב"ש סי' פ"ח סק"י הביא מהשלטי גיבורים דאם תבעה גט על פי הדין, שהדין נותן לכוף אותו הרי הוא כאילו גירש אותה מרצונו. ודברי השלטי גיבורים קאי על מה שכתב הרי"ף במוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, זה כשהבעל רוצה לגרשה. אבל במורדת בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול דלא יהיה אלא כמתנה דיהיב הא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכו' ולפי דברי הש"ג שבמקום שכופין אף שהיא דורשת את הגט לחייבו לגרשה נחשב שהוא מגרש מדעתו שבזה הדין שנוטלת את מתנותיו כמבואר בשו"ע אבה"ע סי' צט.

והנה בח"מ סי' צט סק"ז כתב הנותן מתנה לאשתו אע"פ שמגרשה משום שסרחה עליו וכו' ואם הוא מאותם שכופין להוציא דין המתנה כדין התוספת שהוסיף לה, ותוספת במקום שכופין להוציא אין לה ולפי דעת הח"מ מתנה דינה כתוספת ואם אין לה תוספת אין לה גם מתנה, והנה בב"ש סימן קנד ס"ק א הסכים שבאלו שכופין להוציא אין לה תוספת ומ"מ פסק כדעת הש"ג שבאלו שכופין להוציא אין דין המתנה כדין התוספת, ואף אם באלו שכופין אין לה תוספת מ"מ מתנה יש לה. הרי ברור לדברי הב"ש שאין דין המתנה כדין התוספת. ובפד"ר ח' עמ' 277 – 278 ובעמ' 324 כתב אמנם נראה פשוט דאף לדברי הח"מ הנ"ל הסובר דמפסדת מתנותיה שקיבלה מבעלה גם במקרה שהבעל מחויב לגרשה וגם כופין אותו על כך. אך במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידיה או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין וכו' דאין בידו להפטר מגורם זה דבכה"ג יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך. אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב בכה"ג לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה.

הנה נתבאר דכל שהבעל גורם והוא יכול להסיר את המפריע לחיים המשותפים ולא הסיר, א"כ הוא הביא על עצמו את הגירושין והוא המגרש מדעתו, כמו"כ נראה פשוט דאשה המורדת באמתלא מבוררת אף שפסק הרמ"א מהמרדכי שמכלה ממונו ולא הולך בדרך טובה אם טוענת מאיס עלי מפסידה מתנותיה זה שמכלה ממונו ואינו הולך בדרך טובה אין זו סיבה שתמרוד כי זו עדיין לא סיבה להחשב שהוא הביא את הגירושין. אבל אם ברור לבי"ד שהוא הביא את המאיסות כגון המכה את אשתו כמו שכתב רב פלטוי הוא המורד והוא הביא את המרידה שלה אליו נותן כל כתובתה ואף התוספת והמתנות. וע"כ בסי' ע' סעיף יב דפסק הרמ"א דחייב במזונותיה כשהוא מרגיל קטטה זה בא בסיבתו ואם תמרוד לא תפסיד שהוא אשם בפירוק הנישואין.

וע"כ נראה דזה שאישה מפסדת מתנות במאיס עלי זה כשהמאיס עלי לא גרם הבעל לכך ואין זה סיבה שתמרוד בו, אבל כשהוא גורם למאיסות האישה והכל בסיבתו, כשמגרשה הוא כמגרשה מדעתו ולא הפסידה מתנותיה, כי לא יעלה על הדעת כשהבעל מביא את הגירושין והוא אשם בגירושין עקב מעשיו והיא תמרוד בו עוד יזכה במה שנתן לה והוא פשוט וכמו שכתב הש"ג דאף שהיא מחייבת אותו להתגרש ובי"ד כופין לא תפסיד תוספת מכיוון שהוא הגורם לכך ונחשב כמגרש מדעתו.

ועתה נחזור לנידון דידן. הצדדים הסכימו שהרב דומב יפגש עם הרב קרקובסקי והרב פרידמן. הרב דומב נפגש איתם, בפגישה איתם הייתה אחדות דעים שלבעל יש בעיה קשה עם קמצנות וכבר שנים רבות זאת הייתה הבעיה האישה אינה יכולה לסבול את קמצנותו של הבעל. קמצנות מביאה לחיכוכים קשים בין בני הזוג, גם בפרוטוקול הדיון מיום י' כסליו תשס"ח 20.11.07 אמר ב"כ הבעל כי הועלתה הצעה ע"י הרבנים שהבעל יתן להרב קרקובסקי סכום מראש בלי שהבעל ישאל לשם מה והרב קרקובסקי ינהל את הוצאות הבית. בלי ספק כל המחלוקות של הבית היו על רקע קמצנותו של הבעל. במכתב שנמצא בביה"ד שכותב ל- י' ול- מ' רואים את התנהלותו בעניין הכספים. הקמצנות הייתה גם בזמנים טובים שהיה לו כסף. עד כמה עלובה זו צריכה לחיות שעל כל דבר צריך קבלה ולהצר את כח הקניה. לא מדובר על רמת חיים, אלא לחיות ככל משפחה מכובדת, וזה שנים שכך הייתה התנהלותו של הבעל והרבנים קרקובסקי ופרידמן אמרו לרב דומב שזוהי הבעיה שלו ושהאישה אינה יכולה לסבול זאת. ודאי שדבר זה מביא לחיכוכים קשים ועל רקע זה הגיעה המאיסות, ואין ספק שהבעל הוא הוא שהביא את המאיסות לפתח האישה בהיותו יכול לשנות את הרגליו, ואין לומר שהוא אנוס במחלת הקמצנות, שכיון שמצאנו בספרי המוסר אופני ריפוי מידה רעה זו, הוי אומר שהדבר נתון לבחירתו של האדם, ואין כאן גדר של אונס. וע"כ בהיות הבעל הוא שהביא המאיסות כפי שנתבאר אם הבעל הביא את המאיסות האישה לא מפסדת את המתנות שנתן הבעל וע"כ אף אם הבעל נתן לאשתו את הדירה היא לא תפסיד.

הדירה ראשונה שנקנתה בעיר [...]
והנה הדירה הראשונה שקנו בעיר [...] הואיל ולפי טענת האישה הוריה נתנו מחצית ואין בידי הבעל ראיות כנגד, פשוט שהמוציא מחבירו עליו הראיה ואין לראות בזה מתנה.

ונראה עוד להוסיף בזה דאף אם נניח שהוריו של הבעל נתנו את הכסף לקניית הדירה הראשונה, נראה פשוט דע"ז לא נאמר שהמתנה חוזרת, רק במתנה שנתן הבעל דנים על זה שע"ד שהיא גורמת לגירושין שאין לה מתנות, אבל כשאביו נתן א"כ זוהי מתנה רגילה שעל זה אמרו הגאונים הובא בח"מ סי' צ"ט סק"ז:

"דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם",

ומתנה של הורי צד אחד מתנה זו אינה חוזרת ורק מתנה שנותן הבעל. עוד י"ל דאף אם נתן הבעל מתנה בנישואין לאישה חצי דירה ונראה דבמקום שכך התנו שאחד הצדדים נותן את הדירה ואף אם זה הבעל נראה דאם כך הם התנאים א"כ אינה מתנה אלא תמורת הנישואין שהיא מסכימה להנשא אליו א"כ אינה מתנה אלא חלק מעיסקת הנישואין וכך התנו שתמורת שהאישה תנשא הוא יביא דירה וזה אינו מתנה אלא התחייבות כנגד שבזה ודאי אינה חוזרת במורדת.

וי"ל עוד בזה ע"פ מה שנכתב בפד"ר ד' עמ' 266, ובדרך אגב ברצונינו להעיר בעצם הפקעת זכות האישה בדירה מטעם דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, אם נניח בשעה שרכשו את הדירה נרשם הבית על שם שניהם, לא שהבעל העביר את מחצית הדירה על אשתו לאחר שקנה הבעל את כל הדירה, נמצא שהמוכר הוא המקנה את הבית לשני בני הזוג ושניהם האיש והאישה זכו בדירה בזכויות שוות א"כ יש לדון כי בכלל לא יכול הבעל לטעון אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה הואיל ולא איהו אשר הקנה לה את מחצית הדירה ולא ממנו זכתה בדירה אלא ע"י המוכר.

והנה ע"פ המתבאר הדירה הראשונה בעיר[...] אף אם נאמר שצד הבעל נתן מתנה לאישה אינה כמתנה שחוזרת במרידה:

א) היות והורי הבעל נתנו וע"ז לא נאמר דע"ד שלא תמרוד נתנו, וע"פ הגאונים שאדם שנותן מתנה לחבירו אף אם אח"כ נעשה שונאו אינה חוזרת המתנה ורק מתנה שניתנה ע"י הבעל נאמר ע"ד שתמרוד לא נתן.
ב) גם אם נאמר שהבעל נתן את הכסף לקניית הדירה והוא מימן את חלקה אולם היות וזה נעשה בעסקת נישואין א"כ כך הייתה צורת הנישואין שתמורת זה שהאישה תנשא הוא ירכוש דירה שתרשם ע"ש שני בני הזוג וע"כ אין דינה של מחצית הדירה כמתנה החוזרת במרידה אלא כעיסקת נישואין.
ג) כשאין הבעל מעביר דירה שרשומה ע"ש מחצית לאישה אלא אחר הוא המקנה, אף אם הבעל נתן את כל הכסף הואיל ולא הוא הקנה לאישה לא נאמר שהוא הקנה ומתנה זו אינה חוזרת.
ד) ועל כולם מה שנתבאר שמורדת אינה מפסידה מתנות כשהבעל אשם במרידת האישה והיה יכול לחזור בו מהתנהגותו ולא חזר וכשהוא אשם א"כ זה נחשב שהוא גירשה מדעתו.
וע"כ גם הדירה בעיר [...] שהיא נרשמה ע"ש הצדדים בחלקים שווים מכל הטעמים שכתבנו אינה חוזרת לבעל.

הדירה השניה שנקנתה בעיר [...]
זה ברור שעיקר הכסף שנקנתה הדירה השניה בעיר [...] הוא מכספי הדירה הראשונה שנמכרה בעיר [...], שע"ז כתבנו שחצי הוא של האישה א"כ יש לדון רק על התוספת שהוסיף הבעל לקניית הדירה השניה מעבר לסכום שקיבלו מהדירה הראשונה. ולפי מה שהבאנו מפד"ר ב' עמ' 260 שבקניית דירה מצד שלישי המוכר הוא מקנה לשניהם והוא הנותן ולא הבעל נתן לאישה, ורק במתנה שהעביר הבעל בדירה הרשומה על שמו מחצית לאישה נחשב שהוא נתן לה א"כ גם בדירה השניה צד שלישי הקנה וחזרנו לדברי הפד"ר שבכה"ג אין את הטעם שע"ד זה הוא נתן לה אלא אחר נתן לה.

ובפרט למה שכתבנו שאין לאישה דין מורדת בכה"ג שהוא הסיבה למרידתה אין לה דין מורדת להפסיד מתנותיה. וע"כ מחצית הדירה שייכת לאישה.

ועתה נדון בחדר שבנה הבעל בהסכמת הצדדים שיבנה על חלק המשותף לכל השכנים.

נראה פשוט שהשכנים שנתנו למשפת הצדדים לבנות, נתנו לשני בני הזוג ובזה שהסכימו שיבנו גם על חלקים של השכנים [כי גם לבני הזוג יש חלק בקרקע כחצר השותפים] הם הקנו לבני הזוג את חלקם ובני הזוג זכו בקרקע בדין חזקה שהחזיקו בקרקע שניתנה להם מתנה ע"י השכנים וא"כ גם לאישה יש חלק בקרקע וכשבנו, בנו על חלקם שנתנו להם השכנים במתנה, ואף אם הבעל בנה מכספו הרי בנה בחלק האשה. ובזה נפסקה ההלכה בסי' פ"ח סעיף ז' הוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו וגרשה וכו' מה שהוציא הוציא ומה שאכל. אכל ובח"מ ס"ק י"א במרדכי כתב לאו דווקא הוציא הוצאה נפסדת ובלתי נכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע נכסי מלוג של אשתו ודר בה זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו על הבניין, וע"כ הבעל בנה בחלק האישה שדינו כנכסי מילוג שקיבלה במתנה מהשכנים א"כ דינו מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא והיא לוקחת מחצית הדירה שנבנתה על חלקה.

ואף שנפסק ברי"ף ובשו"ע שם שבמורדת מקבל מה שהוציא כבר כתבנו שכשהוא אשם במרידה אין לה דין מורדת להפסיד כתובתה.

ומה שכתבנו בעניין החדר שבנה על חלקת האישה שקבלו במתנה מהשכנים, זה מתאים גם על התוספת שבנה בבית שזה נבנה גם על תוספת על חלקה וכפי שנתבאר.

המורם מכל מה שכתבנו שעל פי הדין מחצית מהדירה ומחצית מהתוס' בדירה ומחצית בחדר שנבנה בהסכמת הצדדים שייך לאישה. הצדדים ימכרו את הדירה ומחצית מסכום מכירת הדירה והנלווה שייך לאישה.

ועל כן פוסק בית הדין כדלהלן:
1) הצדדים יתגרשו בתאריך שיקבע ע"י ביה"ד המסדר את הגט.
2) הדירה המשותפת תמכר תוך 60 יום ע"י הצדדים לאחר הערכת מתווך ותמורתה תחולק בחלקים שוים בין הבעל והאשה. במידה והדירה לא תמכר, רשאי כל אחד לרכוש את חלקו של השני ע"י הסכמה או התמחרות, או שב"כ הצדדים ימונו ככונסי נכסים.

ניתן ביום כ"ב בתמוז התש"ע
(04/07/2010)




הרב דב דומב - דיין הרב אחיעזר עמרני - דיין
הרב דוד בירדוגו - דיין