בפנינו בקשה למתן היתר להינשא והכרת אבהות, של מבקשים שהופנו לביה"ד ע"י מחלקת הנישואין ברבנות חיפה.

המבקש רווק כבן 45, המבקשת היתה נשואה בעבר למר ב. התגרשה ממנו כדמו"י בתאריך 16.09.08. בתאריך כ"ח אדר תשס"ט 24.03.09 הופיעו המבקשים בביה"ד והצהירו כי ההריון נוצר מקיום יחסי אישות ביניהם.

בראשית הדיון, הצהירה המבקשת כי היא עם המבקש כשנה ביחד וההריון ממנו בלבד. תוך כדי הדגשה שברור לה שזה לא מבעלה לשעבר, עמו לא היתה בקשר כלל מזה כשנה, וכי היא בהריון בחודש השביעי שבוע שלושים.

לביה"ד היה ברור שכוונתה לחיים מלאים הכוללים חיי אישות ולכן מצאה לנכון להדגיש שזה לא מהבעל לשעבר כדי לשכנע את ביה"ד להאמין לגירסתה שכן התאריך בו הרתה חופף מאוד למועד בו התגרשה.

ביה"ד הודיע למבקשים שיש בעיה והורה להם לצאת לצורך חישוב ימי ההריון.

ואכן מחישוב שערך ביה"ד במקום עלה כי המבקשת הרתה כשמונה ימים קודם סידור הגט, לפי חישוב 30 שבועות. המבקשים חזרו להמשך הדיון ושוב נשאלו האם חיו ביחד חיי אישות קודם סידור הגט.

המבקשים הצהירו שלא, והסבירו את דבריהם בראשית הדיון שכוונתם היתה ליחסי ידידות שהיתה ביניהם מזה כשנה ולא מעבר לכך.

המבקשת הצהירה כי אמנם אהבה את המבקש והיתה זקוקה לסעד נפשי ממנו כדי להתגבר על המשברים שעברה בנישואיה עם בעלה לשעבר אך לא קיימה עמו יחסים. המבקשים התבקשו ע"י ביה"ד להמציא אישור רפואי ובדיקת אולטרא סאונד.

בשלב זה שכרו המבקשים את שירותיו של עוה"ד א. נאמן ע"מ שייצגם בבקשה.

בא כחם הגיש לביה"ד בקשה דחופה ובה הסביר שיש לקבל את גירסתם המתוקנת וזאת עקב אי סדירות במחזורים וכן מועד החתונה שנקבע לשבוע שאחרי כן.

לבקשה צורף מכתב מהרופא המטפל וכן בדיקת האולטרא סאונד מתאריך 3.02.09.

מבדיקת האולטרא סאונד עולה כי על פי גיל העובר המחושב סטטסטית עפ"י גודלו, זמן הביוץ המשוער הוא כשמונה עשר יום קודם סידור הגט.

ולפי חישוב וסת מתאריך 21.08.08 כחמשה עשר יום וזאת לאחר הפחתת 14 יום כמקובל.

בהנחה שימי הביוץ הם בדרך כלל בין ארבעה עשר לעשרים יום לאחר הופעת הוסת באשה בעלת וסת בין 28-35 כמצוי אצל רוב הנשים. גם אם נחשב על פי יום העשרים המאוחר הרי הביוץ כששה ימים קודם סידור הגט.

במסמך הרפואי שכתב ד"ר אוסלנדר נאמר:

"הזוג התקבל להערכה עקב אי התאמה בין גיל ההריון לציון התאריך בו הם מציינים קיום יחסים ראשון, יש לציין כי לאשה מחזורים לא סדירים... אבל תחום הטעות בהריון זה מאפשר כניסה להריון מאוחרת אפילו בשבועיים ימים ולכן יכול להתאים לזמן בו הם מציינים קיום יחסים ראשון".

מחוות דעת זו עולה כי אין כל וודאות בגירסת המבקשת. המשפט "יכול להתאים לזמן בו הם מציינים" אינו שולל אפשרות גירסת המבקשים בלבד. על אף שבדיקת האולטרא סאונד מוכיחה "לכאורה" שלא כדבריהם.

אולם כאמור גם טווח של שבועיים נופל בימים של קודם סדור הגט. כך שהספק נותר בעינו.

התקיים דיון נוסף בנוכחות בא כחם.

במהלך הדיון נשאלה שוב המבקשת האם היה לה קשר כל שהוא עם הבעל לשעבר אם במסגרת עריכת ההסכם או פתיחת התיק והיא השיבה בשלילה.

כמו כן נשאלה מדוע חלפה תקופה של מספר חדשים בין תאריך הסכם הגירושין לבין הבקשה לאישורו.

המבקשת השיבה כי לא תפקדה רגשית וכי לא היה לה קל אחר כמה חדשים של נישואין להתגרש. (תשובה לא מספקת ומנוגדת לגירסת בעלה לשעבר ראה בהמשך) ושוב הצהירה שהיתה רק בידידות עם המבקש ולא זוכרת שנפגשה עמו לבד.

גם המבקש אישר גירסתה ואף הסכים להתחייב בקנין גמור בפי ביה"ד לזון את הוולד ובכל החיובים של אב כלפי בנו מכיון שברור לו שההריון ממנו.

לשאלת ביה"ד אם יסכים להתחייב גם אם ביה"ד יוציא החלטה שהלכתית הולד אינו שלו השיב בחיוב. ואכן המבקש התחייב בקנין גמור על כך. ביה"ד שאל את המבקשת אודות תאריך הוסת שצויין בבדיקת האולטרא סאונד והיא השיבה כי התאריך נקבע בהתאם לתוצאות הבדיקה ולא לפי מה שהיא אמרה.

עוד נשאלה מה עמדתה באשר למה שכתב הרופא? ועל כך השיבה שיתכן שההריון נוצר אחר הגט כי יש לה וסת לא סדירה.

ביה"ד שאל מדוע קיימה יחסים עם המבקש מיד עם סידור הגט לאחר שביה"ד לסידור גיטין הודיע לה כמקובל שאסור להנשא לגבר אחר רק לאחר שלושה חודשים, על כך השיבה כי הבינה שהכוונה לנישואין ולא לקיום יחסים וזאת בהתאם לתפיסת עולמה.

ושוב נתבקשה להסביר, אם כך מדוע שלא תקיים יחסים עם גבר זר אחר הסכם גירושין והנתק המוחלט שהיתה עם הבעל לשעבר ועל כך השיבה שזה היה ברור לה שאסור.

המבקשים נשאלו, מדוע לא הגיע הבעל לשעבר? בא כחם השיב, פחדנו שאם הוא יופיע איתם זה לא יגמר טוב.

ביה"ד הבהיר להם את עמדתו שקיים כורח לשמוע את גירסת הבעל לשעבר בטרם יוציא ביה"ד החלטתו, כיון שגם הוא צד בענין ומהמסמכים שצירפו קיימת אפשרות שההריון היה קודם סידור הגט בעודה נשואה לו.

לאחר יומיים הופיע בביה"ד הבעל לשעבר ששכר את שירותיה של עוה"ד נ. הרשקוביץ וזאת לאחר נסיון מצידו להשתמט מהופעה בביה"ד.

בחקירתו סיפר כי הוא עזב את הבית כבר במרץ 2008 בעקבות סכסוך. במהלך חודש מאי ערך הסכם גירושין במחשבו האישי ושלח אותו במייל למבקשת.

ההסכם לא נחתם משום שלדבריו היה נסיון לחזור לשלום בית ואכן לאחר תקופה של מספר חדשים חזרו לחיות יחד כבעל ואשה לכל דבר במשך כל חודש אוגוסט. בסוף החודש עזב את הבית לאחר חשד שהתעורר כנגדה. וזהו ההסבר לדבריו לפער שבין התאריך שמופיע בהסכם הגירושין לבקשה לאישור ולזירוז ההליכים לסידור גט.

לדבריו, המבקשת הכירה את המבקש כבר באפריל 2007 בעקבות ביקור אצלו לצורך טיפול רפואי (את המבקש הכיר במהלך עבודתו) ויש לו על כך תיעוד, וכי הם קיימו יחסי אישות מספר חדשים לאחר מכן. עילת עזיבתו הסופית את הבית היתה לאחר שנודע לו בבירור שהמבקשת קיימה יחסים עם המבקש במהלך חודש אוגוסט. וכשנודע לו מכך הגיע עמה להסכמה לפיה יתגרשו תוך פרק זמן קצר. כהוכחה לדבריו מציין כי המבקשת ארגנה לו יום הולדת עם חברים על חוף ים כנרת בתאריך 21.08.08.

עוד הצהיר כי הוא בטוח בתשעים ותשע אחוז שההריון לא ממנו למרות שגם הוא קיים עמה יחסי אישות.

ע"כ תקציר עובדתי שבסיכומו עולה כדלהלן:
א. אין חולק כי יתכן וההריון התחיל בעוד המבקשת נשואה. הסבירות לכך קיימת גם לגירסת המבקשת אלא שלדבריה היא קלושה.
ב. אין חולק כי בין המבקשים היו קיימים יחסי ידידות מזה כשנה.
ג. לגירסת המבקשים המתוקנת היו אלה יחסי ידידות גרידא. לגירסת הבעל לשעבר כללו גם יחסי אישות.
ד. לגירסת המבקשת לא היה קיים כל קשר עם הבעל לשעבר במשך השנה שחלפה.

לגירסת הבעל לשעבר לאחר נתק של מספר חדשים חזרו לחיות יחד כבעל ואשה במשך חודש אוגוסט בנסיון לשלום בית שכשל, ואף חגגו מסיבת יום הולדת עם חברים על חוף הכנרת.

לפנינו מתעוררות ארבע שאלות הלכתיות להכרעה:
א. האם בנדוננו יש לחשוש לאיסור "אחד לבעל ואחד לבועל"?
ב. האם בנדוננו יש לחשוש לאיסור מעוברת חבירו?
ג. האם יש להיעתר לבקשה להכרת אבהות?
ד. כשרות הולד.

נקדים דווקא את המאוחר (שאלה רביעית) ונאמר, הגם שלא נדרשנו (עם פתיחת התיק) לשאלת כשרות הולד, מחוייבים אנו להתייחס אליה מאחר והיא צצה ועולה תוך כדי הדיונים, עמדת ביה"ד, שאין עוררין על כך שהולד כשר, וזאת לאור הצהרת הבעל לשעבר כי קיים יחסי אישות עם המבקשת במהלך חודש אוגוסט 2008 כשבועיים קודם סידור הגט.

גם אם לדבריו הסיכויים שההריון נוצר על ידו הם קלושים, אין זה פוגם בכשרות הולד וזאת בהתאם לכלל ההלכתי הידוע "רוב בעילות אחר הבעל" (טושו"ע אה"ע סימן ד' סעיף ט"ו ובנו"כ).

וגם אם האשה זינתה עם אדם אחר כבר קבעו חז"ל כי "מזנה מתהפכת ומזנה". על פי הכללים הללו שנפסקו להלכה, לא ניתן לפסול את הולד במקרה זה גם אם הבעל היה אומר בוודאות שההריון אינו ממנו. ק"ו כאשר הוא אינו בטוח בכך כמו בנדוננו, וראה לענין זה פד"ר כרך ח' (עמוד 373 לרה"ג גרז, זצ"ל לנאל ובצרי שליט"א).

וראה עוד כרך י"ב (עמודים 164-177 לרה"ג מלכה יוזוק ומשורר זצ"ל) מה שהאריכו בזה ומסקנתם כי "בעל המודה שבא על אשתו אינו נאמן לומר אין זה בני".

וראה תשובות הריב"ש סימן תמ"ז "אלא שאין תולין לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפילו על צד הרחוק שאין חושדין בכשרות ועוד דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר". וראה עוד בהרחבה בספרו של הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א יבי"א ח"ג אבן העזר סימנים א-ב שחקר בנושא זה. ובסיכום ראה אוצה"פ סימן ד' אות ס"א.

גם לגירסת המבקשת כי ההריון לא מבעלה לשעבר אין לחשוש כלל לכשרות הולד כמבואר בטושו"ע אה"ע סימן ד' סעיף כ"ט וראה שם אוצה"פ אות קכ"ז בביאור הדין.

עוד מבואר שם, כי למרות גירסת המבקש כי המבקשת הרתה ממנו, אין בזה כדי לפגום בכשרותו של הולד, שכן רק למי שהוחזק כאבא נתנה תורה דין נאמנות של "יכיר" לפיה נאמן לפסול את בנו, וראה עוד פד"ר כרך א' (עמודים 146-157 לרה"ג גולדשמידט קרליץ ובבליקי) באורך רב.

וראה עוד ביאור הגר"א אה"ע סימן ד' ס"ק פ"א.

לסיכום: אין בגירסת המבקשים והצהרת הבעל לשעבר לפגום בכשרות הולד והוא כשר לבוא בקהל ישראל. אלא שהוא יהיה אסור להנשא לקרובי הבעל לשעבר וכן לקרובי המבקש, בבואו להנשא, מחמת הספק (ראה יבמות מ"ב רמב"ם פי"א מהלכ' גירושין הי"ח) "שמא ישא אחותו בת אביו" וראה עוד לפנינו.

ועתה נבוא לבירור השאלה השלישית, האם למרות האמור בשאלת כשרות הולד יש להיעתר לבקשה להכרת אבהות והאם אין בכך סתירה בין הפסקים.

כאמור, המבקש הצהיר כי ההריון ממנו, ואף התחייב בקנין גמור בפני ביה"ד בכל החיובים הממוניים הקשורים להצהרה זו גם אם ביה"ד יוציא החלטה כי הבן אינו מתייחס אליו.

ואכן הלכה פסוקה היא ברמב"ם בהלכות יבום (פ"ג ה"ד), "מי שזנה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה, ואמר, זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה (כמו בנדוננו) אע"פ שהוא בנו לעניין ירושה, הרי הוא ספק לענין יבום".

נמצינו למדים שעל סמך הצהרה בלבד ניתן לחייב ממון. ומכאן לנדוננו אע"פ שהמבקשים אינם נאמנים לענין כשרות הולד. מכל מקום מדין הודאת בעל דין מקבלים את הצהרת המבקש בבית הדין לפיה הוא מכיר בהריון שהוא ממנו בוודאות ומחייבים אותו בהתאם לכך במזונות ובכל הקשור להיבט הממוני קרי ירושה וכיוצ"ב, פרט ליבום בו נשאר הדין בספק.

הסבר לדברי הרמב"ם, מצאנו בחידושי הריטב"א (כתובות ק"ב ע"א) וז"ל "וכל שמחייב עצמו בלשון הודאה דמהני אע"ג דידע דלא הוה מחייב ליה מעיקרא, הוא מחוייב".

ובאמת שנחלקו הפוסקים בהבנת דברי הרמב"ם האם נאמנותו של הבועל אשת איש בהצהרתו לעניין ירושה היא מדין "יכיר" או מדין "מיגו דיהיב ליה במתנה". ראה ביאור מחלוקת זו באורך רב פד"ר כרך ג' הנ"ל והנפק"מ שיש בזה, אולם לענייננו אין נפק"מ מאיזה דין זה, מכיון שבנדוננו נוספה התחייבות גמורה בקנין של המבקש בפני ביה"ד ולענין זה יש לחייבו גם בהתאם למבואר בטושו"ע חו"מ סימן ר"י סעיף א', ובנו"כ, ראה ב"י, דרישה סק"ג, ש"ך סק"א, קצוה"ח ונתיבוה"מ ואכמ"ל.

לסיכום: אין כל סתירה בין שני הפסקים.

מן הנימוקים הללו חייבנו את המבקש במזונות הוולד ובכל הקשור להיבטים הממוניים הכרוכים בהצהרתו כי ההריון ממנו.

ביחס ליבום וחליצה הדין נותר בספק אם הוא בנו או בנו של הבעל לשעבר.

עתה לבירור השאלה השנייה, האם יש לחשוש בנדוננו לדין מעוברת חבירו המבואר דינו ברמב"ם פי"א מהלכ' גירושין הכ"ה, ובטושו"ע אה"ע סימן י"ג סעיף י"א.

והנה מקור הדין, יבמות מ"ב ע"א "תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו וכו' ובטעם הדין ראה שם בסוגיא ובמפרשים רש"י, רי"ף, רא"ש. להלכה פסק הרמב"ם דין זה, אולם חילק בטעם האיסור בין מעוברת למינקת וכבר עמדו המפרשים על כך, ראה כס"מ, יש"ש יבמות פ"ד סימן ל. ב"ש סימן י"ג סק"ד, שו"ת רעק"א אה"ע סימן צ"ה, מרכבת המשנה ח"ב, חת"ס כתובות ס' ע"ב. נובי"ת אה"ע סימנים ל"ה ל"ח. ערוך לנר יבמות מ"ב ע"א. רוב הפוסקים דלעיל סבורים שבמעוברת חבירו גרושה יש להחמיר גם לדעות המקילות במינקת גרושה, מהטעם שכתב הרמב"ם, ומ"ש להקל באגרו"מ אה"ע חלק א' סימן ל"ב אינו שייך בנדוננו מכיון שיש שם צירופי ספיקות להקל, במינקת גרושה. משא"כ בנדוננו שיש לצרף ספק נוסף להחמיר מדין אחד לבעל ואחד לבועל. וראה ע"ז בהרחבה בספרו של הגר"י דרעי שליט"א (ראב"ד באר שבע) אבני עזר ח"א סימן י"א.

זאת ועוד, בנדוננו, כבר מלתנו אמורה בריש דברינו שיש להכשיר את הולד לבוא בקהל מכח הכלל ההלכתי של רוב בעילות אחר הבעל, וכן המזנה מהפכת עצמה בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר (ראה טושו"ע אה"ע סימן י"ג סעיף ו' ועוד), כך שאין להקל בנדוננו על סמך הצהרתו של המבקש והתחייבותו לזון את העובר כאשר ביה"ד מסתמך בפסיקתו להכשיר את הולד על הכלל ההלכתי הנ"ל.

מה גם שהספק בנדוננו הוא אמיתי והיה מתעורר גם בלעדי הצהרתם לאור המסמכים שהומצאו.

ומשכך טעם הדין המבואר ברמב"ם שייך במקרה דנן.

מן הנימוקים הללו פסק ביה"ד לאסור על המבקשים להנשא זל"ז מדין ספק מעוברת חבירו. ברם, איסור זה אינו לעולם ועם התפוגגות הטעם יש מקום להתיר.

אלא שכאן מתעוררת השאלה הראשונה והמרכזית, האם יש לחשוש בנדוננו גם לאיסור "אחד לבעל ואחד לבועל" ולאוסרם להנשא זל"ז בכלל.

ובטרם נדון בשאלה זו, נקדים רקע עובדתי הנחוץ בבואנו לנתח הלכה זו.

הנוהג בימינו שהמבקשים להירשם לנישואין ברבנות המקומית נשלחים לביה"ד לבירור הלכתי כאשר האשה בהריון או שיש לה ילד מחוץ למסגרת הנישואין. המבקשים פותחים במזכירות ביה"ד תיק להכרת אבהות ובו הם מבקשים:
א. החלטת ביה"ד להכיר באבהות המבקש על העובר או הולד לאור הצהרתם והתחייבות המבקש.
ב. החלטה להיתר נישואיהם.

כלומר שעם פתיחת תיק שכזה מעורבים שני היבטים הלכתיים שעל ביה"ד לתת עליהם את הדעת:
א. היבט ממוני הכולל מזונות וירושה של הוולד.
ב. היבט איסורי מתן היתר נישואין.

וכאן יש לבדוק כל מקרה לגופו, פעמים המדובר במבקשים רווקים שם נדרש ביה"ד לבדוק אם אין בעיה הלכתית של מעוברת או מינקת חבירו בלבד.

ופעמים מדובר במבקשת שהתגרשה וכמו במקרה דנן, במקרה זה נדרש ביה"ד לבדוק האם חלף זמן מיום סידור הגט ועד לתחילת הריון המוציא אותנו מכלל ספק שמא ההריון נוצר טרם הגרושין. וכן האם קיימו המבקשים יחסי אישות טרם הגירושין וזאת כדי להווכח שאין חשש איסור אחד לבעל ואחד לבועל בנוסף לחשש מעוברת חבירו.

לשני ההיבטים, האיסורי והממוני כללים הלכתיים שונים, ושומה על ביה"ד לבחון היטב את הצהרות המבקשים בהתאם לכללים ההלכתיים שקבעו חז"ל, פוסקים רבים ישבו כבר על מדוכה זו וטחנו אותה הדק, נזכיר את השיטות המפורסמות והרלוונטיות לנדוננו.

כידוע, בהיבט האיסורי יש כלל שקבעו חז"ל, והוא שוויא נפשיה חתיכה דאיסורא (מקור הדין, כתובות ט ע"א כ"ב ע"א וע"ב ועוד) ובו אדם יכול לאסור על עצמו באמירתו דבר שלא היה ידוע לביה"ד, ואלמלא אמירתו לא היה מקום לאסור.

ונחלקו הפוסקים האם זה מדין נדר או מדין נאמנות של הודאת בעל דין (ראה קצוה"ח סימן ל"ב סק"ד ועוד). ויש כמה נפקותות הלכתיות למחלוקת זו.

שוברו של איסור זה, היא אמתלא הנראית לביה"ד הנאמרת ע"י האדם שאסר על עצמו באמירתו, אמתלא זו מועילה גם ללא התנאים ההלכתיים שנאמרו בדיני ממונות לגבי הטוען וחוזר וטוען והמבוארים ברמב"ם סוף פ"ז מהלכ' טוען ונטען ובטושו"ע חו"מ סימן פ' ובנו"כ.

ובגדר האמתלא הנראית לביה"ד, ראה שיטמ"ק כתובות כ"ב ע"א, רמב"ם פ"ט מהלכות אישות הל"א ובמ"מ שם "טענא הניכרת שהיא כדאי לסמוך עליה".

טושו"ע אה"ע סימן מ"ז ובאוצה"פ אות י"ח.

שדי חמד כללים מערכת האלף וז"ל "ודע דכל מקום שאמרו דמהני אמתלא, היינו דווקא כשהאמתלא נראית לבית דין שהיא טענא יפה שיש ממש בדבריו, אבל כשהאמתלא רחוקה מן השכל אסור לקבלה". וראה עוד קובץ תשובות (ח"ג סימן רכ"ט) לגרי"ש אלישיב שליט"א ובספרו של הגר"ע יוסף שליט"א יבי"א ח"ג אה"ע סימן ו.

בדיני ממונות נאמרו כללים הלכתיים שונים מתי מותר לאדם לטעון ולחזור ולטעון טענה אחרת. הכללים הללו נפסקו ברמב"ם סוף פרק ז', פ"י ה"ה, פט"ו ה"ו מהלכ' טוען ונטען, וכן בטושו"ע חו"מ סימן פ' וקמ"ו.

אמנם מצאנו מחלוקת פוסקים (מוהר"ש הלוי ומוהר"א חסון) האם מועילה אמתלא גם בדיני ממונות ומחלוקתם תלויה בהבנת דברי הרמב"ם והשו"ע הנ"ל. האם יש לראות בתיקון הטענא של המבקש לטעון כאמתלא או לא. ראה בביאור מחלוקת זו קצוה"ח סימן פ' סק"א ושם פסק שאין מועיל אמתלא בדיני ממונות.

וראה עוד בביאור דין זה קובץ שיעורים כתובות נ"א, שער המשפט סימן פ', הגר"ש רוזובסקי בחדושיו למסכת כתובות סימן י' האריך לבאר לשיטת הקצוה"ח הסובר שדין שויא נפשיה חד"א הוא מדין נאמנות כשל מודה במקצת, א"כ מדוע שלא יחול דין אמתלא בדין טוען וחוזר וטוען גם ללא ההגבלות ההלכתיות המבוארות בטושו"ע חו"מ סימן פ', ודוק מיניה לאתרין ואכמ"ל.

כאמור, בפתיחת תיק להכרת אבהות בימינו מודעים המבקשים לכך שהם נדרשים להשיב לביה"ד הן בהיבט הממוני והן בהיבט האיסורי.

אמירתם בבית הדין בענין הקשר שביניהם מהווה תשובה לביה"ד באשר לטיבו של העובר או הילד, ובוודאי שהם מתכוונים בדבריהם למערכת יחסי אישות שהיתה או לא היתה ביניהם כאשר הם נשאלים על כך ע"י ביה"ד.

ומכאן לנדוננו, כשנשאלה המבקשת לראשונה ע"י ביה"ד האם ההריון מהמבקש והשיבה בחיוב והוסיפה שברור לה שהעובר מהמבקש ולא מהבעל לשעבר מאחר והיא עם המבקש כשנה ביחד, היה ברור לכל שכוונתה ליחסי אישות שכן מיחסי ידידות גרידא לא היתה נכנסת להריון.

ביה"ד ער לכך שבפרוטוקול לא צויינה הדגשתה שהיא לא חיה עם בעלה לשעבר מזה כשנה תוך כדי אמירתה שהיא חיה עם המבקש. הדבר נובע אך ורק מכך שהסד"ד כותב את עיקרי הדברים כאשר היה ברור לו שזו כוונת המבקשת בדבריה. גם חברי ביה"ד התרשמו מדבריה חד משמעית שהם חיו חיי אישות גם קודם סידור הגט, וגם אם ננקוט זהירות ונאמר שבתחלת הקשר היו אלה קשרי ידידות, הרי שלאחר מספר חדשים העמיקו היחסים ביניהם.

העובדה שביה"ד הודיע למבקשים שיש כאן בעיה, ולאחר שיצאו מביה"ד חזרו ותקנו את הצהרתם, הביאה את ביה"ד לחקור שוב ושוב את המבקשים בדבר גירסתם המתוקנת, לביה"ד נראה כי המבקשת מסתירה דברים מביה"ד כדי לבסס את גירסתה המתוקנת וזאת לאור נסיבות התיק דנן שבו כאמור המבקשים נדרשים ע"י ביה"ד להשיב בנושא מערכת יחסי האישות שהביאו להריונה של המבקשת ולא על יחסי ידידות. לו היו הדברים הללו נאמרים במסגרת דיון בתביעת גירושין למשל, היה ביה"ד מוכן לקבל הסבר שכזה. אולם, כאמור בתיק להכרת אבהות עסקינן, שלו השלכות ישירות לחיוב מזונות של המבקש מההיבט הממוני, והיתר נישואין מההיבט האיסורי.

ולביה"ד יש אומדנא גדולה שזו היתה כוונתה באמירה "אני עם המבקש כשנה ביחד וההריון ממנו". וזה הרושם שהתקבל על חברי ביה"ד ולא משנה לביה"ד אם זה היה רק מספר ימים קודם סידור הגט או יותר, כך שיש לייחס לאמירת המבקשת בראשית הדיון כאמירה שיש בה משום הודאה "חייתי חיי אישות עם המבקש" וכדין "שויא נפשיה חד"א". שיש צורך באמתלא הנראית לביה"ד סבירה וריאלית בנסיבות הענין כדי להתירם להנשא זל"ז.

זאת ועוד, בראשית הדיון טענה המבקשת שהיא בשבוע השלשים להריונה ויש לה סימוכין בבדיקת האולטרא סאונד.

בבדיקת האולטרא סאונד, שהיא הבסיס לדבריה של האשה ועליה היא סומכת בקביעת גיל ההריון, התברר שבמועד הדיון היא כבר בשבוע השלשים ושנים של הריונה שמשמעותו שההריון נוצר קודם סידור הגט.

אם כן, לכלל דבריה ולעולה מבדיקת האולטרא סאונד יש דין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.

אמנם כוונת דבריה היתה להתיר את עצמה אולם כיוון שהתברר לבסוף שתוצאות דבריה לאיסור, חל על זה דין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כמסקנת קצות החשן סימן פ' סק"ב.

אמירת המבקשים בפני ביה"ד בעלת משמעות גם בהיבט הממוני בדיני טוען ונטען, של הטוען טענת חיוב ומבקש לתקן טענתו לפטור, שביה"ד מקבל את בקשתו לתיקון בתנאים מסוימים המבוארים בפוסקים.

נציין לעיקריים שבהן הרלוונטיים לנדוננו.

תנאי ראשוני שהתיקון יהיה באופן שניתן להכלילו במובן הרחב של הטענה הראשונה אותה טען. במקרה דנן ניתן לקבל את פרשנותם.

תנאי שני הוא שלא יצאו מחוץ לבי"ד, מכיון שאם יצאו מחוץ לבי"ד ורק אח"כ תקנו חששו חכמים שמא למדום לתקן.

אמנם הש"ך (סימן פ' סק"ג) סבר שכל זה דווקא אם כבר נתחייב בביה"ד דבר שאינו בנדוננו.

אולם מלבד שיש חולקים על הש"ך ראה או"ת (סק"א) הרי שבנדוננו ביה"ד אמר למבקשים שיש כאן בעיה והורה להם לצאת כדי לחשב את גיל ההריון עם יום סידור הגט, ולביה"ד חשש גדול שזה מה שגרם למבקשים לטעון שיש צורך בתיקון הטענה הראשונה.

תנאי נוסף הובא בסעיף ב' בשו"ע (שם) כי אחר שכתב הטוען טענתו אינו יכול לחזור ולטעון. וע"ז כתב הרמ"א "דהבי"ד יכתבו הטענות כדי שלא יוכל לחזור ולטעון" והטעם לכך מבואר באו"ת ובנתיבות (שם) "כדי שלא יהיה חזרה ואין קץ לדברי רוח" כלומר, שביה"ד יצטרך לבזבז מזמנו כדי לברר טענות שנאמרו שלא בדקדוק.

ולענין פרוטוקולים הנכתבים בביה"ד בימינו כבר התייחסו לכך באוסף פסקי דין ח"א (מהדו"ב עמוד ע"ז) הרה"ר לישראל והרב יוסף הלוי זצ"ל"... הבעל דין כשיודע שדבריו ירשמו בפני ביה"ד, מדקדק בטענותיו יותר ואין כאן מקום לחזרה מטענה, לא באמתלא ולא מפטור לפטור ומכל שכן לא מטענת פטור לפי סברת הטוען בלבד לטענה אחרת".

נמצינו למדים מדבריהם למקרה דנן שגם במקרה והטוען סבור שטענתו פטור בעלמא, אינו יכול להסב את טענתו הראשונה לטענה אחרת.

ולענין זה ראה קצוה"ח סק"ב מחלוקת מהר"י אדריבי והקצוה"ח אם יכול הטוען כן, לטעון טענה אחרת, אולם כאמור, כשנכתבים פרוטוקולים בביה"ד וזהו הנוהג המקובל בימינו לא יכולים לטעון המבקשים שלא ידעו מכך ולכן לא דקדקו בלשונם.

ולפי זה גם אם נתייחס לטענה הראשונה כטענת פטור אין מקום לקבל את גירסתם המתוקנת של המבקשים.

עמדת ביה"ד שבמקרה דנן נחשבת הצהרת המבקשת בראשית הדיון כטענת חיוב, וביה"ד היה פוסק על פי זה גם אם היא לא התכוונה לכך, שכן ברור שאין זו טענת פטור וזאת משני נימוקים כדלהלן:
א. שלושה טעמים נאמרו מדוע הטוען מפטור לפטור יכול לחזור לטעון.

טעם ראשון, מדין מיגו שיכול להשאר בטענתו הראשונה כמבואר בר"י מיגאש הובא בטור וכן בתשובת הרשב"א הובאה בב"י סימן פ'.

טעם שני, הטענה בפני עצמה טובה שכן בטיעון הראשון עדיין לא נתחייב ולא שייך הודאת בעל דין וכמי שלא נחקרה עדותו דיכול לחזור בו ראה קצוה"ח סק"ג.

טעם שלישי, הטוען לא דייק כל כך בטענתו ועל כן יכול לחזור בו. ראה נתיבוה"מ סימן ע"ב סקל"ד בשם או"ת, טעם זה נראה גם מדברי הנמוק"י שהובא בב"י ונפסק להלכה בסעיף ב' בשו"ע.

לדברי הגר"ש רוזובסקי בחידושיו לכתובות טעמו של הקצוה"ח אינו עומד בפני עצמו ויש צורך להסתמך על טעמו של הר"י מיגאש מדין מיגו. ראה שם באורך.

לדעת האבי עזרי (פ"ו מהלכ' טוען ונטען) גם טעמו של הנתיבות נזקק לטעמו של הר"י מיגאש, למרות שמדברי הנתיבות עצמו רואים לא כך.

מקרה דנן אינו עומד בשום קריטריון של טענת פטור לפי הטעמים הללו.

טעם מיגו, בודאי שלא היה שייך כאן מיגו שהיתה המבקשת נשארת בטענה הראשונה שכן ביה"ד היה פוסק לאסרם על סמך הצהרתה הראשונית.

גם טעמו של הקצוה"ח והנתיבות לא יכונו במקרה דנן בו ברור למבקשים שהם עומדים בפני ביה"ד ומדקדקים בטענותיהם היטב ובפרט למה שהסברנו שבתיק להכרת אבהות המבקשים מתייחסים בהצהרתם ליחסי אישות שהיו ביניהם כדי להתירם להנשא זל"ז וכן כדי להתחייב במזונות.

זאת ועוד, האמור בסעיף ב' בשו"ע שאם נכתבו הטענות לא ניתן לחזור ולטעון חוזר גם על הטוען מפטור לפטור כמבואר בדברי הנמוק"י שהם המקור לדין זה.

וכפי שהבאנו דבריהם של הרה"ר לישראל באוסף פסקי דין, דין זה שייך גם בפרוטוקולים של ביה"ד.

ב. ביה"ד התרשם כי גירסת המבקשת וההסבר שנתנה לזמן שחלף מאז התאריך שבהסכם (מאי 2008) עד התאריך (ספטמבר) שבו נפתח תיק לאישור הסכם, לאור הנתק המוחלט שהיה בינה לבין הבעל לשעבר, אינו משכנע ואינו מספק את דעת ביה"ד, המבקשת התקשתה להסביר זאת, ומנגד גירסת הבעל לשעבר נשמעה אמינה יותר וריאלית בהתייחס להשתלשלות הענין ביניהם.

גם גירסתה לפיה תאריך הוסת שצויין בבדיקת האולטרא סאונד נקבע שלא על פיה אינה מקובלת עלינו, הנוהג המקובל שכל אשה בהריון הבאה להבדק נשאלת לתאריך הוסת האחרון, ועל פיה מציינים במסמכים הרפואיים את התאריך.

זאת ועוד מתוצאות בדיקת האולטרא סאונד וחוות דעתו של ד"ר אוסלנדר עולה כי הסבירות הגבוהה היא שההריון קדם לסידור הגט גם אם גם נקבל את הסברה שיש לה וסת לא סדיר, ביה"ד חישב סטייה של שבועיים נוספים ואעפ"כ עדיין התאריך יצא קודם לסידור הגט. (אלא שכאמור אין בהצהרתה ובהצהרת המבקש כדי לפגום בכשרות העובר לאור דברי הבעל לשעבר בדיון).

העובדא, שלמרות שהמבקשת ידעה מכך שאסור לה להנשא 92 יום לאחר סידור הגט כפי שביה"ד לסידור גיטין הודיע לה כמקובל. ואעפ"כ כבר באותו יום לדבריה קימה יחסי אישות עם המבקש מוציאה אותה מחזקת כשרות. ההסבר אותו נתנה בביה"ד שלפי תפיסת עולמה הבינה שהמדובר באיסור נישואין בלבד ולא קיום יחסים, הגם שאינו נשלל, מ"מ בנסיבות העובדתיות של מקרה זה הוא הסבר קלוש, שכן חז"ל שקבעו איסור זה ביססו את האיסור בטעם הגיוני של הבחנה בין זרעו של ראשון לשני וזאת בנוסף לטעם שמא ישא את אחותו מאביו (ראה יבמות מ"ב ע"א רמב"ם פי"א מהלכ' גירושין הי"ח וראה עוד פ"ת סי' יג' סק"א ובאוצר הפוסקים, שיש הסוברים שחובת הבחנה היא מהתורה).

וגם אותם אנשים שאינם חיים בתפיסת עולם של שומרי מצוות יכולים להבין זאת.

ואם בכל זאת לא הגיעו להבנה שכזו מי יתקע לנו שהיה ברור למבקשת האיסור לקיום יחסי אישות עם המבקש לאחר נתק של כשנה עם בעלה והמשבר שחוותה בעקבותיו שכן גם לדבריהם היו ביניהם קשרי ידידות, והמדובר במבקש רווק כבן 45 שההסתברות שהיו נזירים מחיי אישות באותה תקופה היא קלושה ביותר. ביה"ד יושב בתוך עמו וחווה את המציאות העגומה בת ימינו. בצירוף כל הנ"ל קשה לביה"ד לקבל את גירסתה המתוקנת של המבקשת וראה לעניין זה מ"ש הגרי"א הרצוג זצ"ל בספר פסקים וכתבים כרך ז' סימן קכ"ז. ודוק מיניה לאתרין.

וראה עוד שורת הדין כרך ב' מאמרו של אב"ד הגר"מ אלחדד שליט"א עמודים ל"ט-מ"ב. והואיל והמדובר באיסור מן התורה כמבואר בגמ' סוטה ובפוסקים לא יצאנו ידי ספק איסור תורה.

לסיכום: יש להתייחס להצהרת המבקשת בראשית הדיון כדין שוויא נפשיה חד"א וכדין טוען מחיוב לפטור שאינו נאמן בנסיבות מקרה זה (תיק להכרת אבהות). בו גירסת המבקשת אינה נשמעת אמינה והגיונית בגירסתה.

כאמור, לביה"ד אומדנא גדולה שלא לקבל גם את האמתלא שאמרה בגירסתה המתוקנת בנסיבות הללו.

עם זאת, ביה"ד נותן למבקשת הזדמנות להוכיח ולבסס את גירסתה בכלל, וכן את תגובתה לגירסתו של הבעל לשעבר וזאת בהתייחס לעובדה שגירסתו נשמעה שלא בפניה מפאת קוצר הזמן ובקשתם למתן החלטה דחופה. כאשר ביה"ד שומר לעצמו את הזכות לבחון את ראיותיה במבחן המציאות בנתונים העובדתיים הקיימים ולקבל הכרעה בהתאם לכללי ההלכה, ובהתחשב בכך שאיסור זה של אחד לבעל ואחד לבועל מן התורה.

(-) הרב מימון נהרי, אב"ד

לאחר שעברתי בעיון וכן במו"מ על נימוקיו המושקעים והמקיפים ביותר של ידידי אב"ד הגר"מ נהרי שליט"א ברצוני להוסיף זווית אבחנה נוספת.

המקרה הנדון לפנינו כותרתו היא בקשה להיתר נישואין. אולם מכיון שהמבקשת מעוברת מצריך הוא התייחסות לב' נושאים.
א) כשרותו של העובר. ב) היתר נישואין של המבקשים.
ברצוני להתמקד אך ורק בענין היתר נישואין.

הנתונים העובדתיים המוצגים בפנינו מעוררים ספיקות בדבר טיב היחסים שהיה בין המבקשים קודם גירושי האשה.

ראשית תאריך סידור הגט נעשה ב - 16.9.09.

בבדיקת האולטרא סאונד שבוצעה במסגרת מעקב הריון למבקשת ב-3.2.09, מופיע שתאריך הוסת האחרון היה ב-21.8.08 היינו 25 יום לפני מועד הגט. הביוץ המשוער ע"פ הממוצע הרפואי הוא 14 יום לפני הוסת הבאה. אם אנו רוצים להניח שהביוץ בו המבקשת נכנסה להריון לאחר מועד הגט. יוצא לפ"ז שפער הזמן בין המחזורים אצל המבקשת הוא בטווח של 40 יום. שזהו פער שאינו מקובל. פער הזמן המקובל ע"פ הממוצע הרפואי הוא, שהביוץ מופיע בין 14 ל-20 יום לאחר הוסת האחרונה. כלומר שממוצע פערי הזמן בין המחזורים אצל נשים הוא בין 28 יום ל-35 יום, מעבר לכך יתכנו סטיות אבל הן אינן שכיחות באופן סדיר. אלא רק באופן נדיר שמתרחש בעקבות שינויים הורמונליים פתאומיים.

לפיכך זה מוביל לחשש סביר שתחילת מועד ההריון היה קודם הגט.

שנית, גיל העובר המופיע בבדיקת האולטרא סאונד שנקבע לפי מספר פרמטרים שהם היקף ראש העובר, משקלו, ותנועות עובריות ועוד, שבצירופם הם מהוים תוצאה של תקופת הריון קצת יותר ממושכת מאשר לפי חישוב הוסת. אם כן זה מגביר עוד יותר את החשש שתחילת ההריון היתה קודם הגט.

לסיכום, מועד הלידה נקבע ע"פ שני גורמים וסת אחרונה של האשה קודם הביוץ, וגיל העובר.

תשובתה של המבקשת לשאלת ביה"ד ביחס למועד וסת האחרון שקודם ההריון שהיא סובלת משחלות פולי-ציסטיות שגורמות לה למחזורים שאינם סדירים, וכן לפערי זמן גדולים בין וסת לוסת. ולכן אצלה הביוץ מופיע בהפרש זמן יותר גדול. ובכך היא מסבירה שלמרות שהוסת האחרונה היתה הרבה לפני סידור הגט, אבל הביוץ הופיע לאחר סידור הגט.

ובכן הסברה של המבקשת הינו מפוקפק ביותר ראשית משום שביה"ד דרש מהאשה להמציא מסמך רפואי המוכיח שאכן האשה סובלת מבעיה זו, גם בתקופה הנוכחית מסמך שעד כה ביה"ד לא קיבל, אלא רק מתקופה מאוד מוקדמת.

שנית במבחן המציאות קשה לקבל הסבר זה:
א) ציסטות שחלתיות אלו הן גידולים שפירים שעלולות להופיע בכל גיל, אולם המצב העובדתי הוא ששכיחותו רבה יותר אצל נשים בשנות ה - 40, לעומת נשים צעירות יותר שאצלן הן פחות שכיחות אף בדידן המבקשת היא אשה צעירה.
ב) רוב הנשים הסובלות מציסטות, הן דואגות להסירן. משום שהציסטות גורמות לכל מיני תסמינים שליליים ולכן פעולה זו הכרחית ובפרט נשים צעירות שאצלן ניתן להסיר את הציסטה בלבד מבלי לפגוע בריקמת השחלה הבריאה.
ג) לדברי המבקשת שהיא סובלת משחלות פולי-ציסטיות פירושו שחלות מרובות ציסטות. שהן גורמות להפרעה באיזון ההורמונלי בגוף, וכתוצאה מכך לאי סדירות במחזור החודשי, להשמנה ולאי פוריות. אמנם ניתן לטפל בזה בעזרת תרופות המווסתות את ההורמונים, ומעודדות ביוץ. אולם זה גורם לתופעות לוואי ולא תמיד משיג תוצאות רצויות ולכן במצב זה רופאים דוחקים לבצע פעולה כירוגית פשוטה למדי.
ד) שחלות פולי-ציסטיות זהו מצב בלתי שכיח, שבו מתפתחות ציסטות מרובות בשחלה.

אמנם המבקשת עשתה מאמץ ומיד למחרת הדיון הראשון בביה"ד ניגשה לרופא גניקולוג בשם ד"ר אוסלנדר להוציא מכתב, המאשר שיש לה מחזורים שאינם סדירים, ויתכן סטיות בתחום הטעות של ביוץ מאוחר עד שבועיים. ולכן יכול להיות שכניסת ההריון היתה לפי זמן קיום יחסים שבו מציינים בני הזוג.

ובכן מכתב זה נכתב עפ"י בקשת המבקשים דידן, ע"י רופא שאינו רופא המטפל באופן קבוע באשה. שהרי מכתב זה ממוען אל הרופא המטפל. בנוסף מתוכן המכתב ניכר שאין הרופא מכיר את מצבה הגניקולוגי של האשה. אלא שהוא שמע את דבריהם, כפי שאמרו בביה"ד והוא מאשר שאכן ע"פ הסיכויים הרפואיים ההסבר של בני הזוג אפשרי, כך שמסמך זה אינו מהוה אפילו ספיח של הוכחה לגירסת האשה.

(התעלמתי במכוון בתחילת דברי, מתשובתה הראשונית של המבקשת ביחס לווסת האחרון שקודם ההריון, שלדבריה הוא נקבע לפי גיל העובר ולא משום שכך היא דיווחה לרופא. דהרי כולנו יודעים שבבדיקת האולטרא סאונד מציינים את תאריך הווסת האחרון, לפי מכתב הפניה של הרופא המטפל, ששם מופיע תאריך ווסת אחרון שנכתב ע"פ בירור שעשה הרופא עם האשה בשעתו. כך שדברי המבקשת מופרכים ואינם ראויים להתייחסות).

המצטבר מכל הנתונים העובדתיים המונחים לפנינו עוד לפני שחקרנו את המבקשת שקיימת במקרה זה ריעותא גדולה הגורמת לספק אמיתי ביחס לתחילת קשרי האישות שבין המבקשים. האם הם החלו לאחר מועד הגט או קודם לו [ויותר מאששות את גירסת בעלה לשעבר שטען שבמקביל לקיום יחסים עמו קודם הגט קיימה יחסים עם המבקש].

ומכיון שבספק איסור תורה עסקינן, דהיינו אחד לבעל ואחד לבועל, יש לאסור על המבקשים להינשא.

אלא שהמבקשת טוענת באופן נחרץ שכל יחסי האישות עם המבקש היו לאחר מועד הגט. ונותנת הסברים מפוקפקים לכל הנתונים העובדתיים, כפי שהוכחנו באריכות.

מקרה דומה מצינו בגמ' כתובות דף ט' בסוגיית פתח פתוח שכתב שם הרא"ש באות יז' בשם הרבנו יונה שהיכא שקידשה אביה פחותה מג' שנים, דאיכא רק חד ספיקא, ספק באונס ספק ברצון, והוי ספיקא דאורייתא לחומרא ואסורה עליו. זה דוקא בשותקת אבל שטוענת אמת שפתח פתוח מצאת, אבל נאנסתי תחתיך נאמנת. משום שהיא טוענת טענת ברי והוא טוען טענת שמא, שאינו יודע אם באונס אם ברצון, וברי ושמא ברי עדיף. כלומר אלולא טענת הברי של האשה היתה נאסרת על הבעל מחמת שמציאות הדברים יוצרת ספק. אלא שלמרות זאת טענת הברי של האשה מועילה להכריע את הספק ולהתירה לבעלה.

על כך כותב הרא"ש שטעו תלמידי רבנו יונה לכותבו בשמו, כי לא אמרה מעולם, דכיון דליכא אלא חד ספיקא אזלינן לחומרא ובדיבורה לא מהימנא, דהא אמרינן לקמן דקיי"ל כר' נחמן דלא אמרי' ברי ושמא ברי עדיף. אפילו היכא דהברי הוא טוב והשמא הוא גרוע, כ"ש הכא דהברי גרוע שיודעת שאינו יכול להכחישה. ועוד מוסיף הרא"ש בהמשך דאע"פ דלאשה איכא חזקת צדקת, וא"כ נימא דהאשה אכן נאנסה וברי דידה עדיף. כיון דאיכא נגד הברי רוב דרצון דאונס לא שכיחא, ויש קול לאונס רובא עדיף מחזקה. הילכך לא סמכינן אבי דידה ואסורה.

וכתב המגיד משנה בפרק יח' מהלכ' איסורי ביאה הל' י' שדעת הרמב"ם אף היא כדעת הרא"ש.

(ועי' במאסף אהל תורה שנת תרפ"ה ח"ב סי' ח' שהתפלא דבפשוטו לא שייך ענין ברי ושמא אלא בטענות ממון שהדין נחתך עפ"י טענותיהם, אבל לגבי איסורין איך נוכל להתיר ספק איסורין לבעל מחמת הגדתה כל היכא שאין לה נאמנות מדין עדות וכתב שם שכבר התפלא בזה בספר תשובת ר' אליעזר גורדון בשם כמה גדולים יעו"ש).

כלומר לדעת הרא"ש מכיון שהמציאות יוצרת ספק אין בכח טענת הברי של האשה להכריע את הספק ולהתירה, ובפרט שטענת הברי שלה מתבססת על פרשנות שאינה מצויה.

הרשב"א סובר כהר' יונה ואף הרא"ש בהמשך דבריו הביא ראיה לדברי הר' יונה והרמ"א בשו"ע אהע"ז סי' סח' הביא את דברי ר' יונה בשם י"א.

מקרה דנן מקביל הוא למקרה שבו נחלקו הראשונים הנ"ל. דהנתונים העובדתיים כאמור יוצרים ספק ודברי המבקשת שנטענים בודאות ומלווים בפרשנות שאינה מצויה ואף מפוקפקת.

אלא שיש לומר שבמקרה בו אנו דנים אף הרבנו יונה וסיעתו יסכימו שברי עם הסבר שאינו שכיח ואף לוקה באקורדים צורמים של חוסר אמינות אינה יכולה להתקבל ולהכריע את הספק הקיים בפנינו מקובץ העובדות.

המסקנא:
לא ניתן להתיר למבקשים להינשא זה לזו, כפי מסקנתו של ידידי אב"ד הגר"מ נהרי שליט"א

(-) הרב אברהם מייזלס, דיין

ביה"ד שמע את המבקשים ואת הבעל לשעבר, כמו כן עיין בחומר שבתיק הכולל בדיקת אולטרסאונד, חוו"ד של ד"ר אלכסנדר.

מן המקובץ עולה כי בין המבקשים היה קיים קשר ידידותי ואף מעבר לכך בטרם סידור הגט.

המבקשים הודו כי ההריון נוצר מקיום יחסי אישות ביניהם, המבקש אף התחייב בקנין בפני ביה"ד שהוא מכיר באבהותו על העובר בכל הקשור להיבט הממוני הכרוך בכך, כמו חיוב מזונות וירושה.

מהחומר שבתיק עולה כי קיימת הסתברות שההריון התחיל קודם סידור הגט, גם חוות הדעת של ד"ר אלכסנדר שהובאה ע"י המבקשת אינה שוללת אפשרות שכזו.

ומשכך בפנינו ספק באיסור תורה של אחד לבעל אחד לבועל כמבואר בפוסקים, רמב"ם פ"ב הלכות סוטה הי"ב וטושו"ע אהע"ז סי' י"א א' וסימן קע"ח י"ז.

גירסת המבקשת אינה תואמת את גירסת הגרוש וכן את גירסתה בתחילת הדיון הראשון, ובכך איבדה את חזקת הכשרות שלה.

בפני ביה"ד קיים חשש נוסף של מעוברת חבירו כמבואר בטושו"ע אה"ע סימן י"ג.

על פי הנמוקים דלעיל החליט ביה"ד כדלהלן:
א. המבקשים אסורים להנשא זה לזה מחמת אסור אחד לבעל ואחד לבועל.
ב. למבקשת עומדת הזכות להמציא לביה"ד הוכחות לביסוס גירסתה בתוך שלשים יום ואז ישקול ביה"ד פסק דינו בנוגע לאיסור זה. בהיעדר תגובה בתוך שלשים יום פסק הדין שניתן הינו סופי.
ג. על המבקשת להודיע לביה"ד על הולדת הבן או הבת לצורך מתן החלטה נוספת באשר לכשרותו להנשא.

ניתן ביום כ"ה ניסן תשס"ט (19/04/2009)
(-) הרב מימון נהרי, אב"ד (-) הרב יוסף יגודה, דיין (-) הרב אברהם מייזלס, דיין