התובעת והנתבע התגרשו בבית הדין בשנת 2003, לאחר שביום כה סיון תשס"ג 25/6/03 אישר בית הדין הסכם גירושין שנערך ונחתם על ידי הצדדים ובית הדין נתן לו תוקף של פסק דין. כיום הנתבע נשוי בשנית.

ביום כ"ו אלול תשס"ט (15/9/09) תבעה התובעת בבית הדין תביעה לביטול הסכם הגירושין.

התקיים דיון בבית הדין במעמד הצדדים ובאי כחם, נשמעה עדותו של הבן בענין עריכת הסכם הגירושין.

לפי החלטת בית הדין הוגשו סיכומים בשאלת תוקפו של הסכם הגירושין.

לטענת התובעת יש לבטל את ההסכם היות ובזמן עריכת ההסכם לא היה ידוע לה מהו היקף הנכסים של הבעל הנתבע. כמו כן טוענת שהיתה במצב נפשי קשה ובמצוקה ובעלה ניצל את רצונה בגט כדי להביאה לויתור על זכויותיה, טוענת להטעיה ולעושק, טוענת שתנאי ההסכם הינם גרועים בצורה בלתי סבירה ומאשימה את הנתבע בהתנהגות חסרת תום לב. מבקשת לערוך ברור על היקף הנכסים של הנתבע.

בנוסף טוענת התובעת שנפל פגם מהותי באישור ההסכם היות ומתן פסק הדין לאישור ההסכם נעשה במותב שני דיינים ולפי הפסיקה בבג"ץ 1555/05 הפגם יורד לשורש הסמכות ומביא לביטול ההליכים וגם הסכמת הצדדים לא תועיל.

כמו כן מבקשת פרשנות לסעיפים 5 ד' – ה' היות וישנן מחיקות המעידות על הלחץ בו היתה נתונה התובעת. מבקשת עיקולים עד למתן פסק דין סופי.

לטענת הנתבע, ההסכם תקף לא היתה הטעיה או הסתרת מידע, התובעת חייתה כל השנים לצד הבעל וידעה מהו היקף נכסיו לאשורו, ההסכם נעשה במשותף לאחר משא ומתן והשינויים שנערכו בו נעשו בבית הצדדים ובהסכמתם, הצדדים אף חתמו על ההסכם בביתם. את ההסכם המקורי התובעת ערכה ועליו הוא העיר את הערותיו והתובעת הסכימה לכל השינויים שנערכו בהסכם. ביחס לבקשת התובעת לפרשנות ההסכם טוען שזו חזית חדשה שכן בכתב התביעה לא היתה התייחסות לנושא.

בסיכומי התובעת מבוקש שלא תהיה הכרעה סופית ללא חקירות הוכחות ועדויות. בשל הבקשה לקיום ישיבה נוספת של חקירות והוכחות, בית הדין החליט ביום כ"ח בתשרי התשע"א (06/10/2010) שעל ב"כ התובעת להמציא לבית הדין תוך 7 ימים, פירוט של תוכן ההוכחות המצוי בידי התובעת, ואת רשימת העדים ומהות עדותם, וכן הסבר למטרת החקירות המבוקשת. בהחלטה נאמר שלאחר קבלת האמור, בית הדין יחליט האם לקיים ישיבת הוכחות נוספת או שינתן פסק דין לפי החומר המצוי בתיק והסיכומים שהוגשו.

בתשובת התובעת, יחד עם פרוט העדים הרצויים, באה בקשה לשינוי ההחלטה וכן לאפשר דיון לחקירות והוכחות.

לאחר העיון בטענות הצדדים ובאי כחם, בחומר שבתיק ובסיכומים. מתברר שהצדדים הופיעו בבית הדין ביום (25/6/03) עם הסכם גירושין מוכן אותו ערכו בביתם, ועליו הם חתמו. מדברי בנם של הצדדים עולה שההסכם נערך בבית הצדדים וגם השינויים שנערכו בו נערכו בביתם עוד לפני שהצדדים הגיעו לבית הדין לאישור ההסכם. הצדדים ביקשו לאשר את ההסכם בבית הדין. בית הדין שמע את הצדדים ורק לאחר שבית הדין נוכח שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו, אישר בית הדין את ההסכם בתוקף פסק דין. רק כיום, שנים רבות לאחר אישור ההסכם כדין, נזכרה התובעת בטענותיה על הטעיה ועושק. במהלך השנים הצדדים החלו לפעול לפי ההסכם ודירת המגורים אף נמכרה כאמור בהסכם, ורק לאחר שהחלה התדיינות בבית המשפט בתביעת הבעל לחלוקת כספי הדירה, הגישה התובעת את תביעתה בבית הדין.

ביחס לטענת התובעת שחתמה על ההסכם תחת לחץ ומצוקה ומתוך רצון להשיג את הגט. נברר מהו הדין בפעולות שנעשו תחת לחץ. בהלכה ישנה הבחנה בין מכר שנמכר תחת לחץ לבין מתנה שניתנה תחת לחץ. מכירה שנעשתה תחת לחץ, במקום בו המוכר קיבל את התמורה, המכר קיים למרות האיום שהכריח את המוכר למכור וטענת האונס לא תבטל את המכר. וכך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רה סעיף א':

"מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה."

הרי שבמכר טענת אונס לא מתקבלת ואין בכח טענת אונס לבטל את המכר. הסיבה לכך היא היות והמוכר קיבל בתמורה את דמי המקח רואים בכך התרצות למרות ההכרח שבמכירה. כדי לבטל את המכירה בטענת אונס צריך להקדים ולמסור "מודעא" בפני עדים עוד לפני ביצוע המכירה. המודעא מגלה שהמכירה מתבצעת תחת אונס וללא הסכמה, בהעדר מסירת "מודעא" המכר קיים למרות שידוע שהמכר היה תחת אונס.

אולם ביחס למתנה, הדין שונה ומתנה שניתנה תחת לחץ בטלה, הסיבה לכך היא, שכיוון שלא היתה קבלת תמורה בעד הנתינה, הרי שאין התרצות ואין הסכמה לנתינה. לכן אם יתברר שהנתינה היתה תחת אונס, המתנה בטלה. ראה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רה סעיף ב' ובנתיבות המשפט ביאורים סימן רה ס"ק ח:

"דאונס בלא מודעא מבטל המתנה, דתלוהו ויהיב לא הוי מתנה."

אולם גם במתנה האונס המבטל את הנתינה הוא דוקא אונס ישיר המכריח את הנותן לתת דבר מסויים. אך אם הנותן היה במצב של מצוקה וכדי לצאת ממצבו החליט מרצונו לתת מתנה, המתנה חלה והאונס לא מבטלה. וכך בדברי נתיבות המשפט חידושים סימן רה ס"ק י:

"דאונס ... מבטל המתנה. ודוקא כשאנסו בפירוש ליתן לו מתנה, אבל אם אנסו סתם ונתן לו המתנה כדי ליפטר מהאונס, הוי מתנה. "

לאור האמור, יש להבחין בין טענות על אילוץ בנתינה עצמה לבין טענות על מצוקה שקדמה לנתינה.

בנדון דנן, בטענות התובעת העולות מכתב התביעה בסעיפים 23 – 14 ובטענותיה בדיונים עולה שלטענת התובעת המצוקה שלה הביאה אותה לוותר מרצונה על זכויותיה לטובת הילדים וזאת כדי לסיים את הקשר עם בעלה במהירות, וכך נוסח ההסכם בתחילה על ידי התובעת. יוצא אפוא, שבשלב בו התובעת ויתרה על זכויותיה לטובת הילדים, התובעת הסכימה לתת מרצונה את זכויותיה לילדיה וזאת בשל רצונה לצאת ממצוקתה ולקבל גט במהרה, מבלי שהנתבע הכריח אותה לתת מזכויותיה. התובעת שחפצה בגירושין ויתרה על זכויותיה כדי להחיש את הגט. לאור האמור אין לראות בויתור בנסיבות אלו כויתור תחת לחץ והכרח.

אמנם התובעת טוענת שהנתבע לא הסכים לתת לה גט בתנאים אלה, ודרש שתוותר לגמרי על זכויותיה בתמורה לגט. בטענת התובעת ישנה לכאורה טענה על נתינה תחת אונס והכרח.

אלא שכפי שהתבאר, טענת אונס יכולה לבטל מתנה אך לא יכולה לבטל מכר. אם כן, יש לדון מה ביחס להסכם גירושין, האם לדונו כמכר שטענת אונס לא תבטלו או כמתנה שטענת אונס מבטלת את הנתינה.

נראה שהסכם גירושין הוא סוג של פשרה, וראה בפד"ר ד' פס"ד בעמוד 282 שדימו הסכם שבין שני שותפים לדין המבואר בפשרה.

ביחס לפשרה שהושגה באונס, בשולחן ערוך חושן משפט סימן רה סעיף ג' :

"פשרה, דינה כמכר".

מכאן משמע שפשרה כדין מכר וטענת אונס לא תבטל את הפשרה.

אמנם בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף יא:

"אם ראובן הפחיד את שמעון למסרו לאנס אם לא יתן לו ממון שהיו דנין עליו ואין לו בו זכות כפי הדין, ועשו פשרה בקנין וביטול מודעא, יכול לחזור בו."

ומכאן שפשרה שהושגה באונס בטלה. פסקי השלחן ערוך נראים לכאורה כסותרים. ביישוב הסתירה שבין ההלכות נאמרו שלושה הסברים המובאים בפתחי תשובה חושן משפט סימן רה סעיף קטן ה:

"פשרה דינה כמכר - עיין באר היטב [סק"ח] שכתב, עיין לעיל סימן י"ב סעיף י"א ובב"ח סעיף ט"ז מה שכתב בזה. וכונתו, דלכאורה יש סתירה מסימן י"ב סעיף י"א, דשם איתא אם ראובן הפחיד את שמעון כו' ועשה פשרה בקנין וביטול מודעא יכול לחזור בו, משמע דא"צ אפילו למסור מודעא דממילא בטל, וכאן איתא דפשרה דינה כמכר, א"כ הוי כמו תלוהו וזבין דצריך מסירת מודעא. אך בדברי הב"ח סעיף ט"ז מבואר ישוב לזה, שכתב על דין דהכא וז"ל, מיהו דוקא באחד שיש לו דין על חבירו ואינו יודע אם יהיה זוכה בדין אם לאו, וה"ל כאילו מוכר כל אחד לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם, אבל אם ידוע שאין לראובן זכות בדין והפחידו כו', פשרה כזו ה"ל כתלוהו ויהיב, והקנין וביטול מודעא הכל היה מחמת אונס, וחייב להחזיר מה שנתן לו ע"פ פשרה זו, וכ"כ ב"י [מחודש ח'] בשם הרשב"א [בתשובה ח"ג סי' ק"ב] כו', עכ"ל. וכמו כן כתב בספר קצוה"ח סק"ב דהכא מיירי בדין מסופק שאין ידוע להיכן נוטה, או בדבר שיש הכחשה ועסק שבועה ביניהם, וה"ל תורת פשרה, אבל בסימן י"ב מיירי שהיה הדין ברור כו', ע"ש [ועיין בנתיבות המשפט [משה"א] סק"ט מ"ש בזה]. ובהג"ה שבבאר היטב בשם הגאון מוהר"ר עוזר ז"ל מחלק בענין אחר, דהא דאמרינן פשרה דינה כמכר, דוקא לענין שצריכים לידע שהוא אנוס כו', ע"ש, ועיין בתשובת ושב הכהן סי' כ"ה מענין זה באריכות. ועיין בתשובת חמדת שלמה [חו"מ] סי' י"ג שנסתפק במי שכפאוהו ליתן שטר חיוב, ובענין דהוי תלוהו וזבין, שקיבל הוא טובה בשביל זה, אי מהני כמו תלוהו וזבין, או אפשר לומר דעד כאן לא אמרינן תלוהו וזבין זביניה זביני, רק היכא דהוציא תיכף דבר מרשותו, כגון מכר או קדושי אשה או גירושין דהמעשה נגמר תיכף, אבל היכא דכפאוהו להתחייב עצמו בדבר מה, כיון שלא הוציא שום דבר מרשותו לרשות הלה, י"ל כיון דהוי אונס לא מהני. ואח"כ מצא בהגהות מיימוני סוף הלכות שבועות [בתשובות מיימוניות סי' ו'] שכתב להדיא כן, דתלוהו וזבין לא מהני רק היכא דהוציא דבר מרשותו, אבל בנתחייב ע"י כפיה לא מהני כו'. וכתב דעפ"ז אפשר לישב ג"כ קושיא הנ"ל מסימן י"ב, די"ל דשם מיירי שעדיין לא נתן, משו"ה לא מהני מה שחייבוהו הפשרנים, אבל כאן י"ל דמיירי שכבר נתן או שהפשר היה על דבר ידוע והחזיק השני תיכף במה שזיכוהו הפשרנים, וקמ"ל דהוי כמו תלוהו וזבין, ע"ש."

לדעת הב"ח פשרה שהושגה במקום שלא ברור אם יזכה בדין הרי היא כמכר ואונס לא יבטלה, ההסבר לכך הוא שכאשר הדין לא ברור, הויתורים על הטענות נחשבים לקבלת תמורה בעד הויתור שבפשרה. לדעת קצות החושן גם כשיש הכחשות בין הצדדים והושגה פשרה דינה כמכר. ההסבר הוא שהיות ונחסך דיון והתמודדות מול ההכחשות הרי שיש קבלת תמורה בעד הויתור שהיה בפשרה ולכן דינה כמכר ואונס לא יבטלה. לא כן בפשרה שהושגה באונס במקום שהדין ברור ללא הכחשות, שם אין תמורה בעד הויתורים ולכן הפשרה תתבטל כדין מתנה.

לדעת מוהר"ר עוזר, דין פשרה כמכר רק לעניין זה שכשהיתה "מודעא" העדים לא צריכים לדעת מהאונס. אך בידיעת האונס הפשרה בטלה גם ללא מודעא כדין מתנה.

לדעת חמדת שלמה קיים חילוק בין מקרה בו כבר התנהגו לפי הפשרה והזוכה לפי הפשרה כבר מחזיק בזכויות לבין מקרה בו הפשרה עדיין לא בוצעה והזוכה עדיין לא תפס את זכויותיו לפי הפשרה. במקרה הראשון בו הזוכה כבר מחזיק בזכויות, פשרה כמכר ואונס לא יבטל את הפשרה. במקרה השני בו הזוכה עדיין לא מחזיק, פשרה כמתנה ואונס מבטלה.

בנדון דנן, התובעת רצתה לקבל את גיטה במהרה, התובעת לא רצתה התדיינות עם הנתבע בבית הדין, לדבריה ויתרה על זכויותיה כדי לקבל את הגט בהקדם. לדעת הב"ח וקצות החושן יש לראות את העובדה שהתובעת מנעה את הצורך בהתדיינות בבית הדין כקבלת תמורה בעד הויתורים שלה. התובעת יכלה לתבוע גירושין בבית הדין, בהליך דיוני, אם הבעל היה מבקש שלום בית, נטל ההוכחה בתביעה היה חל על התובעת. התובעת היתה צריכה להוכיח את טענותיה בדבר אלימות ולחץ מצד הנתבע, במידה והיתה מוכיחה טענותיה יתכן ובית הדין היה מחייב את הנתבע בנתינת גט. אך יתכן והתובעת לא היתה מצליחה להוכיח את טענותיה בבית הדין. התובעת ביקשה להמנע מהליך שכזה ומהסיכונים שבו, לכן יש לראות בכך קבלת תמורה בעד ויתוריה. גם אם כיום התובעת תצליח להוכיח שהיה מקום בזמנו לחייב את הנתבע בגט, בכל אופן אז התובעת חסכה מעצמה הליך של הוכחות והתדיינות בבית הדין. בזמן עריכת ההסכם, התובעת לא ידעה אם תצליח להוכיח טענותיה בפני בית הדין, מבחינת התובעת קבלת גט בהסכמת הנתבע ללא הליך דיוני נחשבת לקבלת תמורה. לכן לדעת הב"ח וקצות החושן, ההסכם יוגדר כפשרה שהיא כמכר, וטענת אונס לא תבטל את ההסכם.

גם לדעת מוהר"ר עוזר (מוהר"ע), נראה שאין לראות את התובעת כאנוסה בשעה שהיא החליטה לקבל גט בהליך מזורז ללא צורך בהתדיינות בבית הדין, ניתן לראותה כמקבלת זכויות אחרות. וראה על כך דיון בדעת מוהר"ר עוזר (מוהר"ע) בפד"ר כרך ד עמוד 286:

"ונראה, דאף לפי דברי הגאון מוהר"ע הנ"ז לעיל - דס"ל דהא דפשרה דיניה במכר, היינו רק לענין שצריכין לידע שהוא אנוס. אבל אי ידעינן אונסו אפי' לא מסר מודעא נתבטלה הפשרה - הכא לא נקרא זה ידעינן אונסו, מפני שתמורת ויתורו על תביעותיו שיש לו לדבריו, קיבל זכיות אחרות..."

לדעת החמדת שלמה, בנדון דנן התובעת באה להוציא מהנתבע כי הוא המוחזק בזכויותיו, ובסוג פשרה שכזה הפשרה כמכר ואונס לא מבטלה.

מסקנת הדברים, שגם אם תצליח התובעת להוכיח עובדת היותה תחת לחץ ואיומים לפני עריכת ההסכם, בכל אופן ההסכם תקף.

לא נטען על מסירת "מודעא" לפני עריכת ההסכם, לכן טענת אונס לא מבטלת את ההסכם.

ביחס לטענת התובעת בדבר אי ידיעת היקף הנכסים של הנתבע ושלא ידעה על מה ויתרה. קשה לקבל טענה זו בשל העובדה שבני הזוג חיו יחדיו וניהלו משק בית משותף וסביר להניח שהתובעת ידעה מה היה מצבו של הנתבע. כמו כן, נטל ההוכחה מוטל על התובעת ונראה שלא ניתן להוכיח טענה זו שכן לא קיימים עדים שיוכלו להעיד על אי ידיעה שהרי עדים אינם קוראי מחשבות הם, עדים יכולים להעיד רק על מה שראו ולא על מה שבמחשבתו של אדם.

לפנים מהצורך, נברר את הדין למקרה בו אכן צודקת התובעת בטענתה ואכן היא לא ידעה על מה ויתרה. מה הדין במקרה שקיים ויתור עקרוני על זכות מבלי שהמוותר יודע במדוייק מה היקף הזכויות עליהם ויתר? לכאורה התשובה מפורשת בדברי הרמב"ם והשלחן ערוך הן ביחס לויתור על טענת הונאה במחיר והן ביחס לויתור על טענת מום במקח. בשני המקרים שיטת הרמב"ם שהמחילה חייבת להתייחס לסכום מוגדר וידוע, ואין ערך למחילה סתמית מבלי שידוע מה היקף המחילה במדוייק.

ביחס למחילה על הונאה דברי הרמב"ם בהלכות מכירה פרק יג הלכות ג-ד:

"האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונייה יש לו עליו הונייה, במה דברים אמורים בסתם שאין יודע כמה הונייה יש בו כדי שימחול, ואין צריך לומר אם אמר לו על מנת שאין בו הונייה שהרי יש בו, אבל במפרש אין לו הונייה שכל תנאי שבממון קיים. כיצד מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך הונייה אני מוכר לך אין לו עליו הונייה, וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי הונייה אני לוקח ממך, אין לו עליו הונייה."

וכך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכז סעיף כא.

ביחס למחילה על טענת מומים במקח דברי הרמב"ם בהלכות מכירה פרק טו הלכה ו:

"כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום, ואם פירש המוכר ואמר על מנת שאין אתה חוזר עלי במום, הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו, שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה."

וכך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רלב סעיף ז.

אמנם הטור בחושן משפט סימן רלב הבין שדברי הרמב"ם לא מוסכמים לכל הדעות, והדבר תלוי במחלוקת אחרת שבין הרמב"ם והרא"ש:

"כתב הרמב"ם ... שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל ויפרש אותו... וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו והוא הדין שיכול למחול."

לדברי הטור, כשם שנחלקו הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יא הלכה טז) והרא"ש (בתשובה סימן עד סעיף א) בשאלה האם אפשר להקנות ולהתחייב בדבר לא קצוב כך נחלקו בשאלה האם ניתן למחול על דבר שאינו קצוב. לשיטת הרמב"ם לא מועילה התחייבות בדבר לא קצוב וכך גם לא מועילה מחילה על זכות לא קצובה, ולכן מחילה לא תחול מבלי שהסכום יהיה ידוע ומוגדר. בעוד שלשיטת הרא"ש ניתן להתחייב גם על דבר לא קצוב, ולכן ניתן גם למחול דבר לא קצוב, ומחילה סתמית כן תחול למרות שלא ידוע מהו הסכום של המחילה.

לאור דברי הטור, פסיקת השולחן ערוך, עומדת לכאורה בסתירה, שכן מצד אחד נפסק בשלחן ערוך חושן משפט סימן ס סעיף ב, ובסימן רז סעיף כא, שהתחייבות בדבר לא קצוב כן מועילה, ולא כדעת כרמב"ם. מצד שני, בחושן משפט סימן רכז סעיף כא, ובסימן רלב סעיף ז, בענין מחילה על דבר לא קצוב, כן נפסק כרמב"ם, הן ביחס להונאה והן ביחס למום. בישוב הסתירה כתב ספר מאירת עיניים בסימן רלב ס"ק טז:

וקשה, דלפ"ז דברי המחבר סותרין זה את זה, דכאן סתם ופסק כהרמב"ם, משמע דס"ל דאין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב, ובסוף סימן ר"ז [סעיף כ"א] ובסימן ס' סעיף ב' כתב המחבר שכל האחרונים חלקו אהרמב"ם בזה, ושם בסימן ס' כתב בהדיא דנקטינן בזה דלא כהרמב"ם. לכן נ"ל, דמאי דפסק המחבר כאן כהרמב"ם, לא מטעם שהוא דבר שאינו קצוב לחוד, אלא משום דנילף מקל וחומר דאונאה וכמ"ש המגיד משנה הנ"ל, ובאונאה הטעם דיכול לומר סברתי שאין בו אונאה ולהשביח דעתי אומר כן.

לפי דברי ספר מאירת עיניים פסיקת השלחן ערוך ביחס למחילת אונאה וטענת מומים, נאמרה רק במקום שהמוחל לא יודע שיש בכלל אונאה או מום, ולכן מחילתו לא חלה. ההסבר לכך הוא שהמוחל סובר שיתכן שבכלל אין אונאה או מום ולכן מחילתו לא חלה. לעמת זאת, במקום בו המוחל כן יודע שיש אונאה או מום אך לא יודע מה היקפם המדוייק, המחילה חלה שהרי יש כאן מחילה, אלא שהיא לא קצובה, וכשם שניתן להשתעבד בסכום לא קצוב, לדעת השלחן ערוך, כך ניתן למחול על סכום לא קצוב.

נמצא שלדעת ספר מאירת עיניים אם ידוע שיש אונאה או מום וישנה מחילה סתמית המחילה כן תחול למרות שהמוחל לא יודע מה היקף האונאה או המום בצורה מדוייקת.

בנדון דנן התובעת ויתרה בהסכם על זכויות הנתבע, לטענתה, בזמן עריכת ההסכם היא חשבה שזכויותיו מועטות וכיום נודע לה שזכויותיו מרובות. לפי דברי ספר מאירת עינים במקרה שכזה המחילה כן חלה למרות שהמחילה לא היתה קצובה שכן התובעת ידעה שהיא מוחלת על זכויות מסויימות אלא שלא ידעה את קצבתם.

זאת ועוד, בנדון דנן לא מדובר במחילה על זכויות שכבר הגיעו לידי התובעת אלא בהסתלקות שלה מזכויות העתידות להגיע אליה, כאן לדעת רבים מהפוסקים גם לדעת הרמב"ם ניתן להסתלק מזכות לא קצובה. כך בשו"ת מהרשד"ם חושן משפט סימן שע:

"ואע"ג שלדעת הרמב"ם ז"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא מהני מ"מ ... שאין כאן מחייב ליתן אלא מחייב עצמו שלא ליקח נראה ודאי דבר ברור שאפי' הרמב"ם יודה בנ"ד שהפטור והסילוק קיים ... לא קאמר הרמב"ם אלא דלא משתעבד האדם ומתחייב ליתן בדבר שאינו קצוב אבל לסלק עצמו פשי' ופשיטא שדבריו קיימים לכ"ע"

נמצאנו למדים, שגם אם צודקת התובעת שהיא אכן היא לא ידעה מה היה היקף הנכסים של בעלה, יש לקבוע שסילוקה מזכויות הנתבע לפי ההסכם חל, ההסכם תקף ואין לבטלו.

ביחס לטענת התובעת בדבר מצבה הנפשי הקשה. אכן מצאנו דוגמא לכך שמצב נפשי קשה יכול להיות סיבה לביטול עיסקה, כך לגבי עיסקה שעושה שוטה, העיסקה שעשה בטלה מפאת חוסר דעתו הפוסל את כשרותו המשפטית. כך מבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן רלה סעיף כ:

"השוטה, אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואין מתנותיו קיימות, לא במטלטלים ולא בקרקע, וב"ד מעמידין אפוטרופוס לשוטים כדרך שממנים לקטנים."

אמנם, אם לשוטה ישנן שעות שהוא מתנהג בצורה שפויה, בשעות אלה מתייחסים אליו כבריא לכל דבר, וכך בשולחן ערוך חושן משפט סימן רלה סעיף כא:

"מי שהוא עת שוטה ועת שפוי... כשהוא שפוי כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת.

בנדון דנן התובעת הופיעה עם בעלה בבית הדין לצורך אישור הסכם, בית הדין אישר את ההסכם בתוקף פסק דין. חזקה על בית הדין, שבדק וראה לנגד עיניו שהתובעת נמצאה בדעה צלולה, הבינה את ההסכם את משמעותו והסכימה להסכם מרצונה.

גם לצורך כשרות הגט התובעת צריכה להיות בדעה צלולה, ובית הדין קובע זאת בשעת סידור הגט, כשם שהיום לא תתקבל טענה על כשרות הגט, כך לא תתקבל טענה על כשרות ההסכם ויש לדחות כל טענה על מצב נפשי קשה שמנע את הבנת ההסכם.

יתרה מכך, גם במקום שמתעורר ספק בדבר הכשרות המשפטית, נפסק ברמ"א בחושן משפט סימן רלה סעיף כא: שהמטלטלין נשארים בחזקת המחזיק בהם.

"הגה: אמרו שנים: כשהיה שוטה זבין, ושנים אומרים: כשהיה שפוי זבין, קרקע בחזקת המוכר, מטלטלין בחזקת המחזיק בהן"

בנדון דנן, הנתבע מוגדר כמוחזק המחזיק בזכויותיו הכספיות, וגם אם התובעת תצליח לעורר ספק בדבר כשרותה המשפטית בשעת עריכת ההסכם, בכל אופן היא לא תוכל לבטל את סעיפי הסכם המשאירים את הנתבע עם זכויותיו הכספיות בהם הוא מוחזק.

יש לדחות את טענת התובעת, שתנאי ההסכם הינם גרועים בצורה בלתי סבירה, שכן רבים הם ההסכמים בין בני זוג הבאים לפתחו של בית הדין בהם זוגות המתגרשים מחליטים שכל צד ישאר בזכויותיו ללא איזון, ולכן אין כאן חוסר תום לב.

ביחס לבקשת התובעת לפרשנות סעיפים 5 ד-ה בהסכם, בית הדין מפנה את התובעת לדבריה עצמה בכתב התביעה שלה בסעיפים 19-23, שם רואים שהתובעת מבינה את כוונת הסעיף ולפיו התובעת ויתרה על כל זכויותיה ברכוש הנתבע. בית הדין קובע שזו הפרשנות הנכונה.

ביחס לטענת התובעת שיש לבטל את ההסכם היות ומתן פסק הדין לאישור ההסכם נעשה במותב שני דיינים, פגם היורד לשורש הסמכות ומביא לביטול ההליכים. פסק הדין בבג"ץ 1555/05 יחזקאל לוי, תומך לכאורה בטענת התובעת. הטענה היא שהסכמה אינה מועילה לרפא את הפגם הקיים בהרכב של שניים.

אבל עדיין יש שוני, בכך שבמקרה דנן אין מדובר בהכרעה שיפוטית אלא באישור הסכם, וההסכם עצמו ודאי היה מוסכם על הצדדים ערב בקשת האישור. בבג"ץ האמור נאמר:

"שאלה היא האם יש להחיל על ענין זה את תורת הבטלות היחסית, באופן שחרף בטלותן של ההחלטות האמורות לא תבוטלנה תוצאותיהן, כולן או חלקן. השיקולים הרלבנטיים לענין זה הם, בעיקרם, אלה:

מחלוקות בענייני גירושין הן מהעניינים הגורליים והכאובים ביותר בחיי אדם. אין זה מקרה כי הכרעה בהם ניתנה בחוק למותב שלושה של בית הדין הרבני. דיון והכרעה בהרכב חסר בענין גורלי מסוג זה עשויים לפגוע פגיעה ממשית בתקינות ההליך, שכן נגרעת מן ההליך שותפות שלושה דיינים בחשיבה ובשיקול הדעת בנושא מהותי זה של המעמד האישי. התוצאות הרות הגורל של הליך גירושין מחייבות בהקשר הענייני עמידה קפדנית על דרישת מותב תלתא, כפי שנקבע בדין. "

מבואר, שהפסלות של הרכב חסר באה מכח הצורך בקיום הליך שיפוטי המצריך שיקול דעת המושתת על שותפות של שלושה דיינים, מה שלא נחוץ בהליך של אישור הסכם, עליו מסכימים הצדדים. ההלכה והחוק מאפשרים לדיין יחיד לאשר הסכם גירושין מפני שהתפקיד השיפוטי הנחוץ לאישור הסכם לא מצריך רמת שיקול דעת לו שותפים שלושה דיינים. די בדיין אחד שיבדוק שבני הזוג הניצבים בפניו עשו הסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו של ההסכם. בהליך אישור הסכם תוספת של דיין תהיה בבחינת טובים השנים מן האחד.

כמו כן, שאלה משפטית היא האם להלכת יחזקאל לוי יש תחולה רטרוספקטיבית, כפי שיש בדרך כלל לכל הלכות בג"ץ.

נראה, שהתשובה לכך במקרה זה היא שלילית. ראשית, גם בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר, נותרה בצריך עיון השאלה אם יש לפסק הדין השלכה על פסקי בוררות של בית הדין שניתנו קודם לכן. למעשה, בתי המשפט לא נגעו בסוג זה של פסקי דין והשאירו אותם בתוקפם.

שנית, דעת הרוב והמיעוט בבג"ץ יחזקאל לוי דנו בשאלת ה"בטלות היחסית" אשר מדי פעם נוהגים להחילה. והיתה על כך מחלוקת.

צרוף שני אלה מביא למסקנה כי לכל הדעות במקרה דנן לא יחילו את הלכת יחזקאל לוי.

עוד נראה כי התובעת עושה שימוש שלא בתום לב בטענה משפטית.

בית הדין דוחה את בקשת התובעת לקיום ישיבת הוכחות בבית הדין. תקנות הדיון קובעות שנוהל הדיון הוא לשמוע חקירות וראיות במקום שבעלי הדין חלוקים ביניהם ביחס למציאות. הראיות נחוצות למקרה בו המציאות לא ברורה לעיני בית הדין, וההלכה תשתנה בהתאם למציאות הזקוקה לברור. על ידי חקירות וראיות תתברר המציאות ותותאם ההלכה המתאימה. לא כן כאשר ההלכה תהיה אותה הלכה בין אם המציאות היא כדברי התובע ובין אם היא כדברי הנתבע. לכן במקום שאין השלכה לפסק הדין מברור המציאות אין צורך לברר מהי המציאות. בנדון דנן, גם אם נקבל את כל גירסת התובעת באשר לנסיבות חתימת ההסכם, ההלכה תהיה אותה הלכה וכפי שפורט בפסק הדין. פסק הדין הושתת על ההנחה שכל טענותיה של התובעת ביחס לעובדות נכונות, ובפסק הדין הוכח שבין אם גירסת התובעת היא הנכונה ובין אם גירסת הנתבע היא הנכונה, ההלכה תשאר אותה הלכה, לכן אין לבזבז זמן שיפוטי יקר ללא צורך להכרעת הדין, פסק דין ינתן ללא ישיבה נוספת של חקירות והוכחות.

אין צורך בקיום דיון נוסף ויש לדחות את התביעה לביטול ההסכם.
הרב מאיר פרימן – דיין
מצטרף למסקנה.
הרב אחיעזר עמרני - אב"ד

מצטרף למסקנה.
הרב דוד בירדוגו - דיין


לאור האמור, בית הדין פוסק:

1. ההסכם שאושר בבית הדין ביום כה סיון תשס"ג (25/6/03) תקף.
2. בית הדין דוחה את התביעה לביטול ההסכם.
3. אין צורך בקיום דיון נוסף.



ניתן ביום כ"ד בכסלו התשע"א
(01/12/2010)
הרב אחיעזר עמרני - אב"ד
הרב דוד בירדוגו - דיין
הרב מאיר פרימן - דיין